משנה
משנה זו והמשנה שלאחריה דנות בעדים שהם קרובי משפחה.
אב ובנו שראו את החודש – את הירח החדש, ילכו – שניהם למקום בית הדין להעיד, לא שמצטרפין זה עם זה – לקדש את החודש על פי שניהם, שהרי הם פסולים מלהצטרף לעדות מפני שהם קרובים, אלא שמא ייפסל אחד מהן – אם יימצא אחד מהם פסול לעדות, כגון שהוא גזלן או שהוא מהפסולים לעדות המנויים במשנה להלן, יצטרף השני עם אחר – עם עד אחר, ועל פי עדותם הכשרה יקדשו בית הדין את החודש. רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומר: אב ובנו וכל הקרובים כשירין לעדות החודש – אף על פי שהם פסולים מלהצטרף לכל עדות אחרת.
השם "חודש" משמש גם לירח עצמו (כמו במשנה זו), גם לפרק הזמן המוגדר על ידו (כשלושים יום), וגם ליום הראשון של הפרק (היום הראשון בחודש).
• • •
משנה
אמר רבי יוסי (בן חלפתא, תנא בדור הרביעי): מעשה בטוביה הרופא, שראה את החודש בירושלים הוא ובנו ועבדו המשוחרר, וקיבלו הכהנים – בית דין של הכוהנים שהיה בבית המקדש, אותו – את טוביה הרופא, ואת בנו – כעדים כשרים, ופסלו את עבדו – לפי שסבורים היו, שקרובים כשרים לעדות החודש, כדעת רבי שמעון במשנה לעיל, ואילו העבד, אף שהוא משוחרר, פסול לעדות, לפי שאינו מיוחס. וכשבאו לבית דין, קיבלו אותו ואת עבדו – כעדים כשרים, ופסלו את בנו – שקרובים פסולים מלהצטרף לעדות, ואפילו לעדות החודש, כדעת תנא קמא במשנה לעיל.
עבד כנעני (עבד שאינו יהודי) המשתחרר הופך להיות עם שחרורו יהודי גמור.
הכוהנים הקפידו על טהרת הייחוס, ולכן פסלו עבד משוחרר מעדות על ראיית הירח.
בית דין האמור כאן אינו סנהדרין הגדולה של לשכת הגזית, שאיך יעלה על דעתנו שעדי החודש באו לפני כוהנים הדיוטות קודם שהעידו בפני סנהדרין הגדולה שבראשה עמד הכוהן הגדול עצמו. אלא ודאי שהעידו לפני בית דין של כוהנים, מפאת סמכותם במקדש, ולפני בית דין של הפרושים, מפני שהללו לא הכירו בסמכותם של הכוהנים, שהיו מהם צדוקים. המונח בית דין משמש לבית הדין המרכזי של הפרושים, ולא לבית הדין של לשכת הגזית. ואין לומר שבבית דין סתם המשנה מדברת, שהרי קידוש החודש היא אחת מהזכויות של בית הדין המרכזי ("הפרושים ואנשי כנסת הגדולה").
• • •
מסבירים: טעמא דרבי שמעון – הטעם של רבי שמעון (האומר שקרובים כשרים לעדות החודש) כתחילתה (בכתב יד אשכנזי: (ב)[כ]תחילה של עדות): – כמו שהיה בתחילה של עדות החודש (כמו שעשו אותה קדמונים בזמן המקרא, בחודש ניסן בשנה שיצאו ישראל ממצרים), שכתוב (בעניין פסח מצרים): "וַיֹּאמֶר י'י אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" וגו' (שמות יב,א-ב) – חודש ניסן הוא ראש לסדר מניין חודשי השנה. הכתוב הזה עוסק במניין חודשי השנה, אך דורשים אותו בעניין קידוש החודש, ולפי זה "החודש" משמעו: הירח החדש, ופירוש הכתוב: כאשר תראו את הירח במראה זה (שהראה ה' למשה ולאהרן את הירח החדש) תעשו לכם ראש חודש. ורבי שמעון פירש את הכתוב הזה, שעשה ה' את משה ואת אהרן כשני עדים ואמר להם שהם כשרים להעיד על הירח החדש שראו. מכאן שקרובים כשרים לעדות החודש, שכן משה ואהרן היו אחים (בכתב יד אשכנזי נוסף: עשא(ו)[ן] (ב)[כ]שני עדים... עדות זו תהא כשירה... עדות זו תהא מס(י)[ו]רה לכם (הוספה על פי הבבלי)).
המונח "טעמא דרבי פלוני" מציע טעמה של דעה מסוימת, על סמך פסוק ודרשתו או על סמך שיקולים הגיוניים שאינם תלויים בדרשות פסוקים ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
בבבלי ראש השנה כב,א אמרו: אמר רבי לוי: מאי טעמא דרבי שמעון? - דכתיב: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמור: החודש הזה לכם..." (שמות יב) - עדות זו כשרה בכם (רש"י: ואף על פי שאתם אחים. תוספות: "החודש הזה לכם" היינו 'בכם'). - ורבנן? - עדות זו מסורה לכם (רש"י: לחשובי הדור אני מוסר, שיקבלו העדות ויקדשו החודש, ולא להכשיר קרובים בא).
בבבלי פירשו את טעמו של רבי שמעון כמו בירושלמי. בבבלי פירשו כיצד חכמים החולקים על רבי שמעון מפרשים את הכתוב שממנו למד רבי שמעון, מה שאין כן בירושלמי. גם בבבלי וגם בירושלמי לא פירשו את טעמם של חכמים.
אף על פי ש"החודש הזה לכם" מוסב לפי הפשט על כל ישראל ולא על משה ועל אהרן, מכל מקום הדרש נכון, משום שלפי הפשט היה הכתוב צריך לומר: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן... לאמור: דברו אל כל עדת ישראל לאמור: החודש הזה לכם ראש חודשים... וייקחו להם איש שה לבית אבות...", אך מכיוון שהכתוב אמר תחילה: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן... לאמור: החודש הזה לכם ראש חודשים...", ואחר כך אמר: "דברו אל כל עדת ישראל לאמור: וייקחו להם איש שה לבית אבות...", הרי ש"החודש הזה לכם" מוסב בעיקר על משה ועל אהרן ("מרומי שדה" בבלי ראש השנה כה,ב).
בפסיקתא דרב כהנא ה,טו ובפסיקתא רבתי פרשה טו נאמר: רבי חייא בר בא בשם רבי יוחנן: נתעטף הקב"ה בטלית מצויצת, והעמיד למשה מכאן ולאהרן מכאן, וקרא למיכאל ולגבריאל ועשה אותם כשלוחי החודש (עדים המעידים על ראיית הירח), ואמר להם: כאיזה צד (כיצד) ראיתם את הלבנה? לפני החמה או לאחר החמה? לצפונה או לדרומה? כמה היתה גבוהה? ולאין היתה נוטה? וכמה היתה רחבה? אמר להם: כסדר הזה שאתם רואים, כך יהיו בניי מעברים את השנה (צריך לומר: מקדשים את החודש) למטן, על ידי זקן ועל ידי עדים ועל ידי טלית מצויצת.
לפי תנא קמא החלוק על רבי שמעון, בחודש ניסן בשנה שיצאו ישראל ממצרים, היו משה ואהרן הדיינים עם הקב"ה, והם קיבלו את עדותם של מיכאל וגבריאל שהיו עדי החודש, כמו שנאמר בפסיקתאות. אבל לפי רבי שמעון, משה ואהרן היו עדי החודש.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "קיבלו הכהנים אותו (ואותו) [ואת] בנו ופסלו את עבדו".
מסבירים: משם (משום) פסול – הם פסלו את עבדו, משום שעבד, אף שהוא משוחרר, פסול לעדות.
במשנה שנינו: "וכשבאו לבית דין קיבלו אותו ואת עבדו (בכתב יד אשכנזי נוסף: המשוחרר שהוא כשר (הוספה פרשנית)) ופסלו את בנו".
מסבירים: משם (משום) קרוב – הם פסלו את בנו, משום שקרובים פסולים מלהצטרף לעדות.
• • •