משנה
משנה זו דנה בעדים שראו את הירח החדש בליל שבת, האם מותר להם לחלל את השבת, כגון לצאת חוץ לתחום, כדי ללכת ולהעיד לפני בית הדין.
על שני חדשים מחללין את השבת – העדים שראו את הירח מותר להם לחלל את השבת, כדי ללכת ולהעיד לפני בית הדין: על ניסן – משום קביעת חג הפסח וחג השבועות, ועל תשרי – משום קביעת יום הכיפורים וחג הסוכות, שבהן (=ובהן) – בשני חודשים אלו, השלוחין יוצאין לסוריא – כדי להודיע על יום קביעת ראשי חודשים אלו, ובהן (=שבהן) היו מתקנין את המועדות – מפני שבשני ראשי חודשים אלו תלויה קביעת זמן המועדים העיקריים. וכשהיה בית המקדש קיים, מחללין אף על כולן – העדים שראו את הירח בליל שלושים מותר היה להם לחלל את השבת אף על כל החודשים, מפני תקנת הקרבן – כדי שיהיה קורבן המוסף של ראש חודש קרב בזמנו.
עדי החודש מותרים מן התורה לחלל את השבת על כל החודשים, שנאמר: "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם" (ירושלמי להלן א,י; בבלי ראש השנה כא,ב), וטעם הדבר שהתורה התירה הוא מפני תקנת הקורבן של ראש חודש שיקרב בזמנו. אבל לאחר שחרב בית המקדש התקינו חכמים שלא יהיו העדים מחללים אלא על ניסן ועל תשרי בלבד, מפני שבהם מתקנים את המועדים (בבלי שם). אבל השליחים שיוצאים להודיע באיזה יום נתקדש החודש אינם מחללים שבת לעולם (בבלי שם; ירושלמי שם).
בסגנון המשנה ידועה התופעה, ששי"ן הזיקה משמשת כמו וי"ו החיבור, ולעומתה וי"ו החיבור משמשת כמו שי"ן הזיקה. במשנתנו מופיעים שני חילופי וי"ו החיבור ושי"ן הזיקה. וכך הוא שיעורה של משנתנו: "על שני חודשים מחללין את השבת: על ניסן ועל תשרי, ובהן השלוחין יוצאין לסוריא, שבהן היו מתקנין את המועדות". תקנת המועדות היא נתינת טעם גם לחילול שבת על ידי העדים על ניסן ועל תשרי וגם ליציאת השלוחים לסוריא בחודשים אלו (ראה ראשונים). הצעה זו לפירוש המשנה פותרת קושי בהבנת המשנה.
בין שנראה – הירח החדש, בעליל – בבירור וגלוי לכל, ובין שלא נראה בעליל – כלומר, לא זו בלבד בזמן שהירח החדש לא נראה בעליל, אלא אף בזמן שנראה בעליל, אף על פי שיש לשער שוודאי ראו אותו גם במקום שבית הדין יושבים, מכל מקום מחללין עליו את השבת – העדים צריכים לבוא ולהעיד לפני בית הדין ואין להם לחוש לחילול השבת. רבי יוסי (בן חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: אם נראה בעליל – אם נראה הירח בבירור וגלוי לכל, אין מחללין עליו את השבת – לפי שוודאי ראו אותו גם במקום שבית הדין יושבים.
• • •
משנה
מעשה שעברו – בדרכם לבית דין, יותר מארבעים זוג – כיתות של עדים שראו את הירח החדש, ומעשה זה היה בשבת, ועיכבן רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) בלוד (עיר במישור החוף) – שלא ילכו למקום בית הדין ביבנה (עיר במישור החוף בדרום), לפי שלא היה צורך בהם, הואיל ונראה הירח החדש בבירור וגלוי לכל; ועשה כן רבי עקיבא, כדי שלא יחללו את השבת שלא לצורך. שלח לו רבן גמליאל (נשיא הסנהדרין ביבנה ותנא בדור השני): אם מעכב אתה את הרבים – שלא יבואו להעיד, נמצאת מְכַשְּׁלָן (מכשל אותם) לעתיד לבוא – שלהבא, כשלא ייראה הירח החדש בבירור וגלוי לכל, יהיו נמנעים מלבוא, כי יאמרו שמן הסתם כבר באו אחרים להעיד.
ארבעים הזוגות של העדים הגיעו ללוד בדרכם להעיד לפני רבן גמליאל ביבנה. רבן גמליאל עמד בראש בית דין ביבנה. בית דין זה תיקן תקנות ופסק הלכות וכן קידש את החודש ועיבר את השנה.
מהקבלת המעשה להלכה שבמשנה לעיל נראה להניח, שתנא קמא כרבן גמליאל ורבי יוסי כרבי עקיבא.
מכשלן
הגרסה בדפוסים "מכשילן". אך הגרסה בכתבי יד של המשנה "מכשלן" בבניין פיעל. בלשון חכמים יש הבדל בין 'מכשיל' בבניין הפעיל (נותן מכשול) ובין 'מכשל' בבניין פיעל (גורם להיות כושל ומתרפה), אך המעתיקים שינו את הצורה בהשפעת לשון המקרא.
• • •
תלמוד
שואלים: מהו בעליל? – מה פירושה של מילה זו שנזכרה במשנה?
ומשיבים: מפורסם – ידוע לרבים; כמה דאת אמר: – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): "אִמְרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם" (תהילים יב,ז) – דברי ה' הם כמו כסף שצרפוהו וטיהרוהו פעמים רבות מכל הסיגים ונראה ברור ובהיר לכל יושבי הארץ.
המונח "מהו" שואל בכמה מקומות מה פשר מילה, צירוף מילים או משפט מסוים. המונח בהוראה זו עשוי לשאול מה פירושו המילוני (כמו כאן) או הענייני של העניין הנידון. הוא עשוי להיות מוסב על מקורות תנאיים או אמוראיים.
במקומות אחדים המונח "כמה דתימר" ("כמה דאת אמר") מציע פסוק או מקור ספרותי אחר כסימוכין לפירוש המוצע לפניו, ובמקרים כאלה המונח מתפרש כמו "שנאמר" או "כמה שנאמר". הסימוכין שמציע המונח במקרים כאלה יכולים לשקף פרשנות למקורות הנידונים בדרך הפשט או בדרך הדרש. במקומות מספר המונח בהוראה זו מציע תמיכה לפרשנות מילונית שהוצעה לפני המונח ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
בבבלי ראש השנה כא,ב אמרו: מאי משמע דהאי "עליל" לישנא דגלויי הוא? - אמר רבי אבהו: אמר קרא: "אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתיים" (תהילים יב).
גם בבבלי וגם בירושלמי הביאו ראיה מלשון הפסוק ללשון חכמים.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "מעשה שעברו יותר מארבעים זוג, ועיכבן רבי עקיבה בלוד".
מדייקים: מפני שהן ארבעים זוג – רבי עקיבה עיכב אותם רק מפני שהיו ארבעים כיתות של עדים, והואיל והיה הדבר מפורסם כל כך, יש לשער שוודאי ראו את הירח גם במקום שבית הדין יושבים, ולכן לא היה צורך בעדים האלו; אבל אם היה זוג אחד - לא היה מעכבו – אילו היתה רק כת אחת של עדים - לא היה רבי עקיבה מעכב אותה, שהואיל ולא היה הדבר מפורסם כל כך, אפשר שלא ראו את הירח במקום שבית הדין יושבים, והיה צורך בעדים האלו.
מימרה זו נאמרה גם בירושלמי להלן ב,ח ומגילה ב,ז.
המונח "מפני ש... אבל" מציע דיוקים ממקורות תנאיים ששיעורם, שהאמור במקורות אלו תקף רק בהתקיים התנאי שצוין במקור הנידון. המונח מציע דיוקים הממלאים תפקידים שונים, ובהם: פרשנות למקור הנידון לפני המונח, שבה הדיוק אינו ממלא תפקיד אחר בדיון ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
במשנה שנינו: "שלח לו רבן גמליאל: אם מעכב אתה את הרבים, נמצאת מכשלן לעתיד לבוא".
מביאים ברייתא: שלח לו רבן גמליאל: וכי לא נמצאת מעכב את הרבים מלעשות דבר מצוה?! – שכיוון שעיכבת אותם מללכת למקום בית הדין, נמצא שעיכבת אותם מלעשות מצווה, שכל הרואה ירח בחידושו מצווה עליו לבוא לבית דין להעיד. וכל המעכב את הרבים מלעשות דבר מצוה - צריך נידוי – ולכן צריך אתה להתנדות. כך אמר לו רבן גמליאל לרבי עקיבא (ברייתא זו נאמרה בירושלמי מועד קטן ג,א. המשנה והברייתא חלוקות בלשון הדברים ששלח רבן גמליאל לרבי עקיבא). - אמר רבי יהודה הנחתום (תנא בדור השלישי): חס ושלום – לא יעלה על הדעת, לא נתנדה רבי עקיבה – שלא ייתכן לומר שעשה רבי עקיבא דבר שצריך עליו נידוי, אלא שזכר (במסירה שלפנינו נמחקה מילה זו על ידי מגיה. ובכתב יד אשכנזי: אלא ש... (והשאר נמחק)) ראש גזר (במסירה שלפנינו הוגה: גדר. וכן בכתב יד אשכנזי: גדר) היה – זכר (אדם שכך שמו), שהיה ראש השלטון המבצע של העיר גזר (עיר במישור החוף מדרום מזרח ללוד), היה זה שעיכב את העדים ונתנדה, ושלח רבן גמליאל והעבירו מראשיתו (אולי צריך לומר: מראשותו) – הסיר אותו ממנהיגותו, בנוסף לנידוי.
הגרסה הנכונה במסירה שלפנינו: גזר, ולא כפי שהוגה במסירה שלפנינו על ידי מגיה: גדר (עיר בעבר הירדן בצפון הגלעד). הנוסח 'גדר' חסר משמעות, כי אין כל טעם לעדים שילכו להעיד מגדר שבעבר הירדן ליבנה, מקום מושבו של רבן גמליאל, ועוד, שרק על מהלך לילה ויום מחללים את השבת להעיד על החודש (משנה להלן), וגדר שבעבר הירדן הלא היתה רחוקה מאוד מיבנה.
נידוי הוא הרחקת אדם מן הציבור ובידודו במצב של השפלה וביזיון בתורת עונש או כאמצעי כפייה.
הגורם לאיום בנידויו של רבי עקיבא היה הפגיעה בסמכות הנשיא.
במסכת שמחות ה,טו, בירושלמי מועד קטן ג,א ובבבלי מועד קטן טז,א נאמר: המנודה לנשיא - מנודה לכל העם / לכל אדם.
בבבלי ראש השנה כב,א אמרו: תניא: אמר רבי יהודה: חס ושלום שרבי עקיבא עיכבם, אלא שזפר (רש"י: כך שמו) - ראשה של גדר - עיכבם, ושלח רבן גמליאל והורידוהו מגדולתו.
הברייתא בירושלמי כאן מכחישה את העובדה שהיה איום בנידוי נגד רבי עקיבא, והברייתא המקבילה בבבלי אינה מזכירה כלל את עניין הנידוי אלא מכחישה את עצם המעשה שרבי עקיבא הוא שעיכב.
האות שי"ן במילה "שזפר" אינה מן השם, אלא כך הוא סגנון הלשון: "אלא ש...".
בבבלי: "זפר", "גדר". ובירושלמי: "זכר", "גזר".
• • •