משנה
אין מניחין את המיטה – של המת, ברחוב – בחול המועד, כדרך שנוהגים בימי החול, שלא להרגיל (ב"שרידי הירושלמי": להרבות) – כדי שלא לעורר, את ההספד – שכן ההספד אסור בחול המועד; ולא של נשים – ואין מניחים מיטת מתים של נשים ברחוב, לעולם – אפילו בימי החול, מפני הכבוד – מפני כבוד הנשים המתות, שגנאי הוא לאישה המתה שתיראה לבושה בתכריכים לעיני הכל.
משנתנו מדברת במת שאינו תלמיד חכם, אבל תלמיד חכם שמת סופדים אותו בחול המועד (ראה לעיל בהלכה הקודמת).
נשים במועד מענות – הנשים המקוננות בפני המת בחול המועד כולן עונות כאחת, כמבואר במשנה הבאה, אבל לא מטפחות – אינן מכות כף על כף או על ירך. רבי ישמעאל (תנא בדור השלישי) אומר: הסמוכות למיטה – הנשים העומדות סמוך למיטת המת, מטפחות – אפילו בחול המועד.
• • •
גמרא
כיון שנזכרה במשנה הוצאת המיטה של מת, מביאים ברייתא במסכת שמחות שמלמדת הבדל בענין הוצאת המיטה בין מיתת אביו ואימו ובין מיתת שאר הקרובים, ואגב כך מביאים להלן ברייתות עוד במסכת שמחות שמלמדות הבדלים נוספים בעניני קריעה ואבלות בין מיתת אביו ואימו ובין מיתת שאר הקרובים.
מביאים ברייתא: על כל המתים – שמתו, שהוא חייב להתאבל עליהם (אחיו ואחותו ובנו ובתו ואשתו, למעט אביו ואימו) - הוא דוחה במיטה – האבל רשאי למהר להוציא ולקבור את המת, ואינו מרבה בעסקיו (ב"שרידי הירושלמי": בעסקו (וכן להלן)) – האבל אינו חייב להרבות בהספדו של המת; על אביו ועל אמו – שמתו, - מרבה בעסקיו – האבל חייב להרבות בהספדו של המת, ואינו דוחה במיטה – האבל אינו רשאי למהר להוציא ולקבור את המת. אם היה שעת דוחק או עונת גשמים – אם יש למהר להוציא ולקבור את המת ואין אפשרות להרבות בהספדו של המת, משום שאותה השעה אינה כתקנה או משום שאותו הזמן הוא זמן ירידת גשמים, אפילו על אביו ועל אמו - אינו מרבה בעסקיו ודוחה במיטה (כך צריך לומר כמו במסכת שמחות. במסירה שלפנינו בהעתקה ראשונה: (אינו) (מחיקה של הסופר) מרבה בעסקיו ואינו דוחה במיטה. ובהעתקה שנייה: מרבה בעסקיו ודוחה (תוקן בידי מגיה) במיטה. וב"שרידי הירושלמי": מרבה בעסקו ואינו דוחה במיטה) – לפי שאינו עושה אלא לכבוד אביו ואמו. ומדוע על אביו ועל אימו מרבה בעסקיו? - שכל המרבה בעסקיו על אביו ועל אמו - הרי זה משובח – מפני שמרבה בכבוד אביו ואימו (משפט זה מקומו לעיל לפני המשפט "אם היה שעת דוחק", וכן הוא במסכת שמחות).
במסכת שמחות ט,ט שנו: על כל המתים כולם - דוחה את המיטה ואינו מרבה בעיסקם. על אביו ועל אימו - מרבה בעיסקם ואינו דוחה את המיטה, שכל המרבה בעיסקי אביו ואימו - הרי זה משובח. אבל אם היתה שעת הדחק, או ליל שבת, או גשמים יורדים על מיטתם, דוחה אף על אביו ועל אימו את המיטה ואינו מרבה בעיסקם.
בבבלי מועד קטן כב,א-ב אמרו: על כל המתים כולם, מדחה מיטתו (רש"י: ממהר לקבור את מתו ואינו משהה אותו. ורבנו יחיאל: ממהר לקוברו. ר"מ המאירי: ממהר את הקבורה ואינו מרבה בהספד) - הרי זה משובח (רבנו יחיאל: שמראה שמקבל עליו גזירת המקום מאהבה), על אביו ועל אימו - הרי זה מגונה (רבנו יחיאל: שיש לו להרבות בכבודם ובהספדם ולשהות לקוברם). היה ערב שבת, או ערב יום טוב (רבנו יחיאל: ואם יאחר, יצטרך לשהותו עד מוצאי שבת או מוצאי יום טוב), או שהיו גשמים מזלפים על מיטתו - הרי זה משובח (רבנו יחיאל: אם ימהר לקוברו), שאינו עושה אלא לכבוד אביו ואימו.
• • •
מביאים ברייתא: על כל המתים – שמתו, - אינו מבדיל קנה שפה (צווארון החלוק) – האבל, כשקורע את חלוקו על המת בבית הצוואר (פתח בבגד מסביב לצוואר), אינו צריך לקרוע גם את שפת החלוק מסביב לצוואר, אלא על אביו ועל אמו – רק על אביו ועל אימו האבל צריך לקרוע גם את שפת החלוק מסביב לצוואר; דברי רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי). רבי יהודה (בר אלעאי, תנא בדור הרביעי) אומר: כל קרע שאינו מבדיל קנה שפה - הרי זה קרע של תיפלות (שטות, הבל) – אין זו קריעה, שעל כל המתים האבל צריך לקרוע גם את שפת החלוק מסביב לצוואר, כדי שיהיו שני חלקי המקום הקרוע מובדלים לשניים וייראה המקום הקרוע.
במסכת שמחות ט,ו שנו: על כל המתים כולם - אינו מבדיל קמי שפה. על אביו ועל אימו - מבדיל קמי שפה. רבי יהודה אומר: כל קרע שאינו מבדיל קמי שפה - הרי זה קרע של תיפלה.
בבבלי מועד קטן כב,ב אמרו: על כל המתים כולם, רצה - מבדיל קמי שפה שלו (רבנו יחיאל: שקורע מעמידי השפה, היא האימרא שתופרים סביב בית הצוואר. רש"י: כדי שיהיה נראה הקרע), רצה - אינו מבדיל (רבנו יחיאל: שמניח את האימרא שלמה וקורע למטה ממנה, ויהא הקרע כמין נקב ארוך, כיון שאינו מובדל למעלה). על אביו ועל אימו - מבדיל (רש"י: קמי שפה, כדי שיהא נראה הקרע). רבי יהודה אומר: כל קרע שאינו מבדיל קמי שפה שלו - אינו אלא קרע של תיפלה (רש"י: כלומר, לא יצא ידי קריעה).
"קנה שפה" שבירושלמי הוא "קמי שפה" שבבבלי.
לפי הירושלמי, תנא קמא שחלוק בברייתא במסכת שמחות על רבי יהודה הוא רבי מאיר.
בירושלמי לעיל ג,ז למדו מהכתוב שהאבל צריך להבדיל קנה שפה.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי סנהדרין ב,א והוריות ג,ו (בשינוי סדר הדברים).
ואומרים: רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) פליג עם (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילות: על) רבי יודה בתרתיי – רבי יוחנן חלוק על רבי יהודה בשתיים (בשני דברים בענין קריעה על מת, כמבואר להלן).
מה הדבר האחד שחלוק בו רבי יוחנן על רבי יהודה? -
מספרים: רבי יוחנן שמע דרבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) תשיש – רבי יוחנן שמע שרבי חנינה תשוש (חלש). סלק – עלה (רבי יוחנן מטבריה, מקומו של רבי יוחנן, לציפורי, מקומו של רבי חנינה), בעי מבקרתיה (ב"שרידי הירושלמי": מבקר יתיה) – רצה לבקר אותו. גו איסרטא (אסטרטא) שמע דדמך – (כשהיה) ברחוב, שמע (רבי יוחנן) שנפטר (רבי חנינה). נחת מן חמריה ונפיק מנא (במקבילות: מנוי) טבייא דשובתא ובזעין (ובזעון) – ירד (רבי יוחנן) מחמורו, והוציא את הבגדים הטובים של שבת וקרע אותם (על רבי חנינה, שהיה רבו). – בירושלמי לעיל ג,ז אמרו, שצריך לקרוע על רבו שלימדו חכמה, ואמר רבי יהודה שם, שרבו שלימדו חכמה הוא זה שרוב תלמודו ממנו. רבי חנינה היה רבו של רבי יוחנן באגדה ולא בהלכה, כמסופר בירושלמי בבא מציעא ב,יג ובמקבילה הוריות ג,ז, וכשמת רבי חנינה, קרע עליו רבי יוחנן, כמסופר בירושלמי כאן ובבא מציעא שם. מכאן שלרבי יוחנן, רבו שלימדו חכמה הוא זה שרוב תלמודו ממנו, אם בהלכה אם באגדה, שלא כרבי יהודה, שלדעת רבי יהודה, רבו שלימדו חכמה הוא זה שרוב תלמודו ממנו בהלכה בלבד (סתם תלמוד הוא בהלכה).
בירושלמי בבא מציעא ב,יג אמרו: תני: אי זהו רבו שלימדו חכמה? - כל שפתח לו תחילה; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: כל שרוב תלמודו ממנו. רבי יוסה אומר: כל שהאיר עיניו [אפילו בדבר אחד] במשנתו.
רבי יוחנן כרבי יהודה - רבי יוחנן הוה סליק מטיבריא לציפורין, חמא חד בר נש הוה אינחית מן תמן, אמר ליה: מה קלא גו מדינתא? - אמר ליה: חד רבן דמך, וכל עמא פריי (רצים) מיטפלא ביה. ידע רבי יוחנן דו רבי חנינה, שלח ואייתי מאנוי טבייה דשובתא ובזעון. - ולא כן תני: כל קרע שאינו של בהלה (בשעת חימום (התרגשות), בשעת עיקר הצער) - אינו קרע! - רבי יוחנן בעי מעבוד דרביה ומוקרתיה. - ולא ידעינן, אין משום דהוה רביה, ואין משום שמועות הרעות. - מילתיה דרבי חייה בר בא [אמרה משום דהוה רביה. רבי חנינה הוה מסתמך על רבי חייא בר בא] בציפורין, חמא כל עמא פריי. אמר ליה: למה כולי עלמא פריי? - אמר ליה: רבי יוחנן יתיב דריש בבי מדרשא דרבי בנייה, וכל עמא פריי מישמעיניה (והבין רבי חנינא, שרבי יוחנן דורש באגדה). אמר: בריך רחמנא דחמי לי פירין עד דאנא בחיין (שהראה לי פירות בעוד שאני בחיים)! כל אגדתא פשטית (פירשתי) ליה חוץ ממשלי וקהלת. - הדא אמרה: [כל שרוב תלמודו ממנו -] כל תלמוד ותלמוד (לאו דווקא רוב תלמודו בהלכה, אלא אפילו רוב תלמודו באגדה - הרי זה נקרא רבו).
בירושלמי בבא מציעא סיפרו את הסיפור שסיפרו כאן, אבל אמרו, שרבי יוחנן כרבי יהודה, שלדעת רבי יהודה, רבו שלימדו חכמה הוא זה שרוב תלמודו ממנו, אם בהלכה אם באגדה. הרי שהסוגיה בירושלמי בבא מציעא חלוקה על הסוגיה בירושלמי מועד קטן ובמקבילות בסנהדרין ובהוריות. מסכת נזיקין (שלוש הבבות) של התלמוד הירושלמי נסדרה ונערכה בישיבת קיסרין, ושאר המסכתות של התלמוד הירושלמי נסדרו ונערכו בישיבת טבריה. חכמי קיסרין סברו, שרבי יוחנן כרבי יהודה, ואילו חכמי טבריה סברו, שרבי יוחנן חלוק על רבי יהודה. בירושלמי לעיל ג,ז אמר רבי אבהו, שהיה מחכמי קיסרין, בשם רבי יוחנן, שהלכה כרבי יהודה.
בבבלי מועד קטן כד,א אמרו: אמרו לו לרבי יוחנן: נפטר רבי חנינא. קרע עליו שלוש עשרה אצטלאות של מילת (בגדים עשויים מאריג יקר), אמר: הלך האיש שהייתי מתיירא ממנו (מפני גודלו ותקיפותו בתורה).
מה הדבר השני שחלוק בו רבי יוחנן על רבי יהודה? -
אומרים: כיי (=כההיא) דתנינן תמן: – כאותה (משנה) ששנינו שם (במסכת אחרת - הוריות ג,ה): כהן גדול פורם מלמטן – אם מת לו אחד מקרוביו שחייב לקרוע עליו, קורע למטה, לפי שכוהן גדול אסור לקרוע את בגדיו על מתו כדרך שבני אדם קורעים על מתיהם, וההדיוט - מלמעלן – כוהן הדיוט קורע על מתו למעלה, כשאר בני אדם. - ונחלקו אמוראים, מהו למטן ומהו למעלן? - רבי לעזר (בן פדת, אמורא בדור השני) אמר בשם כהנא (רב כהנא הראשון, אמורא בדור הראשון): למעלן - למעלן מקנה שפה – כוהן הדיוט קורע גם את שפת החלוק מסביב לצוואר, למעלה מצווארון החלוק (מבדיל קנה שפה), למטן - למטן מקנה שפה – כוהן גדול אינו קורע את שפת החלוק מסביב לצוואר, אלא קורע בבית הצוואר, למטה מצווארון החלוק (אינו מבדיל קנה שפה). רבי יוחנן אמר: למטן ממש – כוהן גדול קורע בשפת בגדו למטה סמוך לרגליו, אבל אינו קורע בשפת בגדו למעלה שסביב צווארו. – דעתו של רבי יהודה (בברייתא שבמסכת שמחות), שהקורע למטה (ממש) - יצא, שזו קריעה, ולכן, לדעתו אין כוהן גדול קורע למטה (ממש), לפי שכוהן גדול אסור לקרוע את בגדיו על מתו כדרך שבני אדם קורעים על מתיהם. מכאן שלא באה דעתו של רבי יוחנן כרבי יהודה, שהרי רבי יוחנן אמר, שכוהן גדול קורע למטה (ממש), ואם כן, לדעתו הקורע למטה (ממש) - לא יצא, שאין זו קריעה, שלא כרבי יהודה.
ואומרים: ואתיא דרבי לעזר בשם כהנא – ובאה (דעתו) של רבי אלעזר בשם כהנא (שאמר, שכוהן הדיוט קורע גם את שפת החלוק מסביב לצוואר, וכוהן גדול אינו קורע את שפת החלוק מסביב לצוואר), כרבי יודה – כרבי יהודה, שאמר בברייתא לעיל, שעל כל המתים האבל צריך להבדיל קנה שפה (לקרוע גם את שפת החלוק מסביב לצוואר), אבל אם לא הבדיל קנה שפה - לא יצא, שאין זו קריעה, ולכן, לדעתו כוהן הדיוט קורע למעלה מקנה שפה (מבדיל קנה שפה), אבל כוהן גדול קורע למטה מקנה שפה (אינו מבדיל קנה שפה), לפי שכוהן גדול מותר לקרוע את בגדיו על מתו שלא כדרך שבני אדם קורעים על מתיהם.
ושואלים: אִין כרבי יודה – אם כרבי יהודה (אם דעתו של רבי אלעזר בשם כהנא כרבי יהודה), לא יפרום כל עיקר! – לא יקרע כוהן גדול כלל! מדוע כוהן גדול מותר לקרוע למטה מקנה שפה? שהרי דעתו של רבי יהודה (בברייתא שבבבלי), שכוהן גדול אסור לקרוע את בגדיו כלל על מתו (רבי יהודה פירש את הכתוב בכוהן גדול: "ובגדיו לא יפרום" (ויקרא כא,י), שלא יקרע את בגדיו כלל על מתו), שלא כדברי המשנה, שכוהן גדול קורע למטה.
[ומשיבים: לא אתיא – לא באה (דעתו של רבי אלעזר בשם כהנא, שאמר, שכוהן הדיוט קורע גם את שפת החלוק מסביב לצוואר, וכוהן גדול אינו קורע את שפת החלוק מסביב לצוואר), אלא על אביו ועל אמו כרבי מאיר – שאמר בברייתא לעיל, שעל אביו ועל אימו האבל צריך להבדיל קנה שפה (לקרוע גם את שפת החלוק מסביב לצוואר), והמשנה מדברת בקורע על אביו ועל אימו, ולכן, לדעתו כוהן הדיוט קורע על אביו ועל אימו למעלה מקנה שפה (מבדיל קנה שפה), אבל כוהן גדול קורע עליהם למטה מקנה שפה (אינו מבדיל קנה שפה), לפי שכוהן גדול מותר לקרוע את בגדיו על אביו ועל אימו שלא כדרך שבני אדם קורעים עליהם (המוסגר הושלם על פי המקבילות בירושלמי סנהדרין והוריות)]
ושואלים: מאי כדון? – מה עתה? (עכשיו שבאה דעתו של רבי אלעזר בשם כהנא כרבי מאיר, עדיין יש לשאול: מדוע כוהן גדול צריך לקרוע על אביו ועל אימו למטה מקנה שפה? שהרי דעתו של רבי מאיר, שעל אביו ועל אימו אין זו קריעה)
ומשיבים: חומר הוא בכהן גדול שאינו מבדיל קנה שפה – חומרה היא שהחמירו חכמים בכוהן גדול שיקרע על אביו ועל אימו למטה מקנה שפה (ולא יהא מבדיל קנה שפה), משום עגמת נפש (צער), אף על פי שאין זו קריעה (במסירה שלפנינו בהעתקה ראשונה: חומר הוא בכוהן גדול שהוא מבדיל קנה שפה. ובהעתקה שנייה: חומר הוא בכוהן גדול שאינו (מסתבר שתוקן בידי מגיה) מבדיל קנה שפה. ובמקבילות: חומר הוא בכוהן גדול שיהא מבדיל קנה שפה. וצריך לומר שם: שלא יהא מבדיל).
עד כאן המקבילה בירושלמי סנהדרין והוריות.
בספרא 'אמור' פרשה ב נאמר: רבי מאיר אומר: "ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום" על מתו כדרך שבני אדם פורעים ופורמים על מתיהם. הא כיצד? כוהן גדול פורם מלמטה, וההדיוט - מלמעלה.
בבבלי הוריות יב,ב אמרו: משנה. כוהן גדול פורם מלמטה, וההדיוט - מלמעלה.
גמרא. אמר רב: למטה - למטה ממש (בשולי חלוקו), למעלה - למעלה ממש (רש"י: בצוואר, במפתח חלוקו); ושמואל אמר: למטה - למטה מקמי שפה, למעלה - למעלה מקמי שפה, וזה וזה מן הצוואר.
מיתיבי: על כל המתים כולם, רצה - מבדיל קמי שפה שלו, רצה - אינו מבדיל קמי שפה שלו; על אביו ועל אימו - מבדיל. כיון דבעלמא הוי קרע (רש"י: דאם רצה - אינו מבדיל אלא קורע למטה מקמי שפה ויצא ידי קריעה, אם כן, כוהן גדול היכי מצי קרע למטה מקמי שפה), קרי כאן: "בגדיו לא יפרום" (ויקרא כא)! - שמואל כרבי יהודה סבירא ליה, דאמר: כל קרע שאינו מבדיל קמי שפה שלו - אינו אלא קרע של תפלות (רש"י: דבעלמא לא יצא ידי קריעה, הלכך מותר בכוהן גדול). - ומי אית ליה לרבי יהודה קריעה כלל בכוהן גדול? והא תניא: "את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום" (ויקרא כא) - שאינו בפריעה ופרימה כל עיקר; דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: אינו פורם כדרך שבני אדם פורמים, אלא הוא מלמטה וההדיוט מלמעלה! - שמואל סבר לה כרבי יהודה בחדא (רש"י: דכל שאינו מבדיל קמי שפה הוי קרע של תפלות) ופליג עליה בחדא (רש"י: דאילו רבי יהודה סבר דכוהן גדול אינו בפריעה ופרימה כל עיקר, ושמואל סבר דפורם למטה מקמי שפה).
רב בבבלי סבור כרבי יוחנן בירושלמי, ושמואל בבבלי סבור כרבי אלעזר בשם כהנא בירושלמי.
מה ששאלו בירושלמי: "אין כרבי יודה, לא יפרום כל עיקר!", הוא מה ששאלו בבבלי: "ומי אית ליה לרבי יהודה קריעה בכוהן גדול? והא תניא: "את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום" - שאינו בפריעה ופרימה כל עיקר; דברי רבי יהודה!". בבבלי השיבו: "סבר לה כרבי יהודה בחדא ופליג עליה בחדא", ובירושלמי השיבו: "לא אתיא אלא על אביו ועל אימו כרבי מאיר" ("יפה עיניים").
לפי ספרא, משנתנו רבי מאיר היא, ככל סתם משנה, ולכן "לא אתיא אלא כרבי מאיר", כמו שאמרו בירושלמי.
הקורע מלמטה
במסכת שמחות ט,יח שנו: הקורע למטה (בשולי חלוקו) ומן הצדדים (רמב"ן בתורת האדם: כל בית הצוואר שלו לפניו מקום קריעה הוא, ושלא לפני בית הצוואר מכאן ומכאן נקרא צדדים) - לא יצא. רבי יהודה אומר: יצא. אמר רבי יהודה: מעשה בימי חרסום שהיו קורעים למטה ומן הצדדים. אמרו לו: אין שעת הדחק ראיה.
בבבלי מועד קטן כו,ב אמרו: הקורע מלמטה ומן הצדדים - לא יצא. אלא שכוהן גדול פורם מלמטה (רש"י: ולא מפני שהיא פרימה, דהא כתיב ביה: "ובגדיו לא יפרום", אלא מפני עגמת נפש).
• • •
מביאים ברייתא: על כל המתים – שמתו (מלבד אביו ואימו), - הוא שולל – האבל רשאי לתפור תפירה גסה וארעית את הקרע שקרע עליהם, לאחר שבעה – לאחר שעברו שבעת ימי האבלות הראשונים, ומאחה – האבל רשאי לחבר על ידי תפירה את הקרע שקרע עליהם, לאחר שלשים – לאחר שעברו שלושים ימי האבלות; על אביו ועל אמו – שמתו, - אינו מאחה עולמית – האבל אינו רשאי לאחות לעולם את הקרע שקרע עליהם (כמו שאמרו בירושלמי לעיל ג,ז, שקרע על אביו ועל אימו אסור באיחוי).
תני – שנוי (שנו ברייתא) בשם רבי נתן (הבבלי, תנא בדור הרביעי): האשה שוללת מיד – האישה האבלה רשאית לשלול מיד לאחר הקבורה את הקרע שקרעה על כל המתים (מלבד אביה ואימה), מפני כבודה, שאין זה כבודה שיהיו בגדיה קרועים, ומאחה לאחר שלשים – כדין האיש האבל; על אביה ועל אמה - אינה מאחה עולמית – כדין האיש האבל.
ואומרים: אי זהו איחוי – שאמרו בברייתא? - כאריג – איחוי היא תפירה מושלמת הדומה לאריגה, עד שאין הקרע נראה (גם בירושלמי לעיל ג,ז אמרו: אי זהו איחוי? - אמר רבי אחא: כל שאין מקומו ניכר).
במסכת שמחות ט,ח שנו: על כל המתים כולם - שולל לאחר שבעה, ומאחה לאחר שלושים. על אביו ועל אימו - שולל לאחר שלושים, ואינו מאחה לעולם. האישה שוללת לאחר שבעה, ומאחה לאחר שלושים. רבי יהודה אומר: האישה שוללת מיד, ומאחה לאחר שבעה.
בבבלי מועד קטן כב,ב אמרו: על כל המתים כולם - שולל לאחר שבעה, ומאחה (רש"י: תופר כדרכו) לאחר שלושים. על אביו ועל אימו - שולל לאחר שלושים, ואינו מאחה לעולם. והאישה שוללתו לאלתר (רבנו יחיאל: תוך שבעה. ריטב"א: לאחר קבורה), מפני כבודה (רש"י: שלא תעמוד פרועה).
בירושלמי לא אמרו לאחר כמה ימים הוא שולל קרע על אביו ועל אימו. דעת רבי נתן בברייתא שבירושלמי בענין שלילה ואיחוי של האישה אינה לא כדעת תנא קמא ולא כדעת רבי יהודה בברייתא שבמסכת שמחות.
• • •
מביאים ברייתא: הסולם (מין מקלעת לתכשיט בשולי הבגד) והקֶפֶש (מין בגד שעשוי לקישוט) אין מעכבין – את הקריעה, ואף אם לא קרע אותם, יצא האבל ידי קריעה בקריעת שאר הבגדים, לפי שאין האבל צריך לקרוע אותם.
במסכת שמחות ט,יח שנו: קרע... את הפולמוט ואת הנפש - לא יצא.
אפשר שהברייתא שבמסכת שמחות היא הברייתא שבירושלמי, והפולמוט הוא הסולם, והנפש הוא הקפש.
בירושלמי שבת ו,ד אמרו: "ובתי הנפש" (ישעיהו ג,כ) - תירגם עקילס: אסטומוכריאה (תכריך לבטן). דבר שהוא ניתן על בית הנפש (מעיים, כרס).
אפשר שהנפש שנזכר במסכת שמחות הוא דבר שהוא ניתן על בית הנפש.
מביאים ברייתא: על כל המתים – שמתו (מלבד אביו ואימו), - אינו קורע אלא העליון בלבד – האבל צריך לקרוע רק את הבגד העליון שהוא לבוש; על אביו ועל אמו – שמתו, - אפילו עשרה זה על גבי זה – האבל צריך לקרוע את כל הבגדים שהוא לבוש. אין אפיקרסין (בגד תחתון שלובשים על הגוף) מעכבת – את הקריעה על אביו ועל אימו, ואף אם לא קרע אותו, יצא האבל ידי קריעה בקריעת שאר הבגדים, לפי שאין האבל צריך לקרוע אותו, כיון שבגד זה אינו נראה מבחוץ, שהוא דבוק בגוף האדם. האשה אינה קורעת אלא העליון בלבד – האישה האבלה צריכה לקרוע על אביה ועל אימה רק את הבגד העליון שהיא לבושה, משום צניעות.
תני: – שנוי (שנו ברייתא): רבי שמעון בן אלעזר (תנא בדור החמישי) אומר: האשה קורעת את הפנימי (במסירה שלפנינו בהעתקה ראשונה: התחתון (ונמחק על ידי הסופר)) והופכתו לאחוריה וחוזרת וקורעת את השאר – האישה האבלה צריכה לקרוע על אביה ועל אימה את הבגד התחתון תחילה ולהפוך את הבגד וללבוש לאחוריה את חלקו הקדמי הקרוע, ואחר כך צריכה לקרוע את כל שאר הבגדים שהיא לבושה, וכך לא ייראה גופה, אף על פי שכל בגדיה קרועים. רבי שמעון בן אלעזר חלוק על התנא בברייתא הקודמת, וסבור שאף האישה צריכה לקרוע על אביה ועל אימה את כל הבגדים שהיא לבושה כמו האיש.
במסכת שמחות ט,ו שנו: אפיקריסין אין מעכבים את הקריעה. רבי בנימין אומר משום רבי עקיבא: קורעים את אפיקריסין.
ושם ט,ז שנו: על כל המתים כולם - קורע את העליון. על אביו ועל אימו - אפילו יש עליו מאה קורעם כולם. האישה אינה קורעת אלא את העליון. רבי יהודה אומר: האישה קורעת את הפנימי והופכתו לאחוריה, וחוזרת וקורעת את השאר.
בבבלי מועד קטן כב,ב אמרו: על כל המתים כולם - אפילו לבוש עשרה חלוקים, אינו קורע אלא עליון. על אביו ועל אימו - קורע את כולם, ואפיקרסותו אינה מעכבת (רש"י: אינו צריך לקורעה), אחד האיש ואחד האישה (רש"י ורבנו יחיאל: צריכים לקרוע על אביו ועל אימו כל הבגדים שהם לבושים). רבי שמעון בן אלעזר אומר: האישה (רש"י: שמת אביה או אימה) קורעת את התחתון, ומחזירתו לאחוריה (רבנו יחיאל: הופכת הקרע לאחוריה. רש"י: משום צניעות), וחוזרת וקורעת את העליון (רש"י: והתחתון מכסה את ליבה. רבנו יחיאל: שאם תקרע כולם כאחד, ייראה ליבה מגולה ויהיה הדבר גנאי).
לפי הבבלי, גם תנא קמא סבור שאף האישה צריכה לקרוע על אביה ועל אימה את כל הבגדים שהיא לבושה כמו האיש.
• • •
מביאים ברייתא: על כל המתים – שמתו (מלבד אביו ואימו), - הוא אסור בגיהוץ עד שלשים – האבל אסור ללבוש בגדים מגוהצים עד שיעברו שלושים ימי האבלות; על אביו ועל אמו – שמתו, - עד שנים עשר חודש – האבל אסור ללבוש בגדים מגוהצים עד שיעברו שנים עשר חודשי האבלות.
ואומרים: אי זהו גיהוץ? – אילו הם בגדים מגוהצים שאבל אסור ללבוש עד שלושים יום או עד שנים עשר חודש? - כלי צמר מגוהצין חדשים – בגדי צמר מגוהצים חדשים, לבנים או צבועים, וכלי פשתן מגוהצין לבנים – בגדי פשתן מגוהצים לבנים, ורק חדשים (רמב"ן בתורת האדם - ענין האבלות).
מימרה זו נאמרה גם בירושלמי לעיל ג,ה.
האבל אסור בכיבוס כל שבעה ובגיהוץ כל שלושים יום (בענין כיבוס ראה לעיל ג,ה). האיסור הוא ללבוש בגדים מכובסים כל שבעה ובגדים מגוהצים כל שלושים יום.
כיבוס הוא ניקוי בגדים במים צוננים. גיהוץ הוא ניקוי בגדים במים חמים ובחומרי ניקוי. הגיהוץ מלבן את הבגדים יותר מהכיבוס. הגיהוץ היה נעשה אחר הכיבוס (ר"מ המאירי בבלי מועד קטן כג,א). לאחר שכיבסו וגיהצו את הבגדים, היו נותנים אותם במכבש (כלי העשוי שני לוחות, ונותנים ביניהם בגדים כדי ליישרם) (רבנו יחיאל).
במסכת שמחות ז,ח שנו: שלושים יום לגיהוץ.
ושם ז,י שנו: לגיהוץ כיצד? - אסור ללבוש כלים מגוהצים (בתוך שלושים). ואילו הם כלים מגוהצים? - כלים היוצאים מתחת המכבש (לאחר שכיבסו וגיהצו אותם, אבל בגדים שלא נתנו אותם במכבש אחר הגיהוץ - מותר ללובשם תוך שלושים); כדברי רבי. וחכמים אומרים: צבועים אבל לא לבנים. ורבי מאיר אומר: לבנים אבל לא צבועים, חדשים אבל לא שחקים. ומותר להוליך כלים לגֶהָץ (העובד בגיהוץ) בתוך שלושים יום (ולהניחם עד לאחר שלושים).
ושם ט,י שנו: על כל המתים כולם - אסור ללבוש בגדים מגוהצים עד לאחר שלושים יום. על אביו ועל אימו - אסור עד שיגיע הרגל (לאחר שלושים) ויגערו בו חבריו (שיאמרו לו: לבוש בגדים מגוהצים לכבוד הרגל).
בבבלי מועד קטן כג,א אמרו: תנו רבנן: כל שלשים יום לגיהוץ (רבנו יחיאל ותוספות רא"ש: ללבוש כלים מגוהצים), אחד כלים חדשים ואחד כלים ישנים יוצאים מתחת המכבש (רש"י: שהם כחדשים). רבי אומר: לא אסרו אלא כלים חדשים בלבד (רבנו יחיאל: בין לבנים בין צבועים). רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לא אסרו אלא כלים חדשים לבנים בלבד (רבנו יחיאל: אבל צבועים אפילו חדשים או ישנים אפילו לבנים - שרי. ר"מ המאירי: מפני שאין הגיהוץ פועל באלה כל כך, ודינו ככיבוס).
אביי נפיק בגרדא דסרבלא (רש"י: מלבוש מגוהץ ישן), כרבי (רש"י: דאמר: לא אסרו אלא חדשים). רבא נפיק בחימוצתא רומיתא (רש"י: חלוק מגוהץ שבא מרומי) סומקתא חדתא, כרבי אלעזר ברבי שמעון (רש"י: דאמר: לא אסרו אלא חדשים לבנים, וזו אדומה היתה).
בירושלמי אמרו, שעל אביו ועל אימו - אסור ללבוש בגדים מגוהצים עד שיעברו שנים עשר חודש, ובמסכת שמחות אמרו, שעל אביו ועל אימו - אסור עד שיגיע הרגל ויגערו בו חבריו. ואילו בבבלי לא חילקו בין אביו ואימו לשאר מתים.
אפשר שבבבלי סמכו על מה שאמרו שם לעיל כב,ב לענין תספורת ("על אביו ועל אימו - עד שיגערו בו חבריו") ולמדו גיהוץ מתספורת (רמב"ן בתורת האדם).
בירושלמי חילקו בין בגדי צמר לבגדי פשתן, ואילו במסכת שמחות ובבבלי דיברו בבגדים סתם ולא חילקו ביניהם.
במסכת שמחות ובבבלי אמרו, שאסור ללבוש בגדים מגוהצים היוצאים מתחת המכבש, ואילו בירושלמי לא הזכירו דבר זה.
• • •
מביאים ברייתא: על כל המתים – שמתו (מלבד אביו ואימו), - הוא אסור בתגלחת עד שלשים – האבל אסור לגלח את שערו עד שיעברו שלושים ימי האבלות; על אביו ועל אמו – שמתו, - עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו (במסירה שלפנינו בהעתקה ראשונה: קרוביו (אבל להלן: חביריו). וב"שרידי הירושלמי" התחיל הסופר לכתוב "חבי" והמשיך "קרוביו") – האבל אסור לגלח את שערו, אפילו לאחר שלושים יום, אלא אם כן יגדל שערו יותר מדי (אף שלא גערו בו חבריו) או שינזפו בו חבריו ויאמרו לו שאינו נאה בשל שערו המגודל (אף שלא שלח פרע).
ואומרים: (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: כהדא: – כזאת (ההלכה שאמרו בענין איסור תגלחת לאבל על אביו ועל אימו היא כמו העובדה הזאת:)) רבי שמואל בר אבודמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השישי) דמכת אימיה קומי מועדא תמניא יומין (ב"שרידי הירושלמי": תלתא יומין. ובתוספות ובתוספות רא"ש: תלתין יומין) – מתה אימו לפני המועד שמונה ימים (ובטלו ממנו גזירות שלושים, כמו ששנינו במשנה לעיל ג,ה, ואחת מגזירות שלושים היא תגלחת). אתא שאל לרבי מנא (מגדולי ואחרוני האמוראים הארץ ישראלים בדור החמישי) – בא ושאל את רבי מנא (האם הרגל מבטל את איסור התגלחת על אימו). אמר ליה – אמר לו (רבי מנא לרבי שמואל בר אבודמי): כל דבר שהוא תלוי בשבעה ושלשים – גזירות שבעה (האיסורים בשבעת הימים הראשונים של האבלות) וגזירות שלושים (האיסורים בכל שלושים היום של האבלות) - הרגל מפסיק – אם קבר את מתו שלושה ימים קודם לרגל, בטלו ממנו גזירות שבעה; ואם קבר את מתו שמונה ימים קודם לרגל, בטלו ממנו גזירות שלושים; ברם הכא – אבל כאן (איסור התגלחת לאבל על אביו ועל אימו, שאינו תלוי בשלושים), - עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו – אין הרגל מבטל את האיסור, ולכן אסור לגלח את שערו עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חבריו.
אפשר להסביר את הדבר כך: גזירות שבעה וגזירות שלושים מחלקות את ימי האבלות לזמנים, והגזירות חלות בתחילת כל אחד מהזמנים למשך כל אותו הזמן, ולכן הרגל מבטל את הגזירות שחלו בתחילת הזמן שבו הרגל מוצא את האבל. ברם איסור התגלחת לאבל על אביו ועל אימו אינו איסור שחל בתחילת זמן מסוים למשך כל אותו הזמן, אלא הוא איסור שחל כל שעה ושעה מחדש אם לא גערו בו חבריו, ולכן אין הרגל מבטל את האיסור, כיון שאין הרגל יכול לבטל איסור שעדיין לא חל קודם הרגל.
במסכת שמחות ז,ח שנו: שלושים יום לתספורת.
ושם ז,יא שנו: לתספורת כיצד? - אסור בנטילת שער, אחד ראשו ואחד שפמו ואחד זקנו ואחד כל שער שבו. כשם שאסור בנטילת שער כל שבעה, כך אסור בנטילת שער בתוך שלושים לאחר שבעה. האישה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה.
ושם ט,יא שנו: על כל המתים כולם - אסור בתספורת עד לאחר שלושים יום. על אביו ועל אימו - עד שישלח פרע ויגערו בו חבריו (ויש גרסה: ישלח פרע עד שיגערו בו חבריו).
אפשר שבירושלמי היתה הגרסה: "עד שישלח פרע עד שיגערו בו חבריו", והכוונה היא: האבל אסור לגלח את שערו אלא אם כן ישלח פרע כל כך שיגערו בו חבריו. אלא שהיו שנתקשו בכוונת הדברים והגיהו: "או עד שיגערו בו חבריו". גם בתוספות בבבלי מועד קטן כב,ב אמרו, שתיבת "או" שבירושלמי שלפנינו היא טעות סופר (על פי "עלי תמר").
בבבלי מועד קטן כב,ב אמור: על כל המתים כולם - מספר (רבנו יחיאל: מגלח זקנו ושער ראשו) לאחר שלושים יום. על אביו ועל אימו - יגדל פרע עד שיגערו בו חבריו (רש"י: שכבר גידל פרע יותר מדי).
• • •
מביאים ברייתא: על כל המתים – שמתו, - אינו מגלה את לבו – האבל, כשקורע את חלוקו על המת, קורע טפח ודיו, ואינו צריך לקרוע עד כנגד ליבו ולגלות את בשרו כנגד ליבו, אלא על אביו ועל אמו – רק על אביו ועל אימו האבל צריך לקרוע עד כנגד ליבו ולגלות את בשרו כנגד ליבו; דברי רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי).
רבי שמואל בשם רבי אבודמי (ב"שרידי הירושלמי": רבי שמואל בר אבודמא) בר תנחום (אולי צריך לומר: רבי שמואל בר אבודמי בשם רבי תנחום ("שערי תורת ארץ ישראל")): מפני שבטלה ממנו מצות "כבד" (כן הוא במסירה שלפנינו בהעתקה ראשונה וב"שרידי הירושלמי". אבל בהעתקה שנייה: מצות כבוד (תוקן בידי המגיה, או שונה על ידי הסדר של הדפוס)) – על אביו ועל אימו האבל צריך לגלות את ליבו, מפני שבמות אביו ואימו פסקה ממנו מצות "כבד את אביך ואת אימך", שאינו יכול לקיים עוד מצוה זו, וכשהוא מגלה את ליבו הוא כביכול מראה לעיני הכל את הצער שיש בליבו על שבטלה ממנו מצוה זו.
במסכת שמחות ט,ה שנו: על כל המתים כולם - אינו מגלה את ליבו. על אביו ועל אימו - מגלה את ליבו.
בבבלי מועד קטן כב,ב אמרו: על כל המתים כולם - קורע טפח. על אביו ועל אימו - עד שיגלה את ליבו.
• • •
מביאים ברייתא: על כל המתים – שמתו (מלבד אביו ואימו), - הוא אסור לילך בסחורה עד שלשים יום – האבל אסור ללכת ממקומו למקום רחוק לצורך מסחר עד שיעברו שלושים ימי האבלות; על אביו ועל אמו – שמתו, - עד שיגערו בו חביריו ויאמרו לו: "צא עמנו" – האבל אסור ללכת ממקומו למקום רחוק לצורך מסחר, אפילו לאחר שלושים יום, אלא אם כן ינזפו בו חבריו ויאמרו לו לצאת עימם לסחורה.
במסכת שמחות ט,יד שנו: על כל המתים כולם - אסור לילך בסחורה עד שישלימו לו שלושים יום. על אביו ועל אימו - עד שיגערו בו חבריו ויאמרו לו: "צא עימנו".
במסכת שמחות ט,יב שנו: על כל המתים כולם, רוצה - ממעט (בעסקו), רוצה - אינו ממעט. על אביו ועל אימו - מרבה (צריך לומר: ממעט), עד שיגערו בו חבריו.
בבבלי מועד קטן כב,א-ב אמרו: על כל המתים כולם, רצה - ממעט בעסקו (רש"י: בסחורה, אף על פי שמותר לו), רצה - אינו ממעט. על אביו ועל אימו - ממעט.
במסכת שמחות ט,יד ובירושלמי דיברו בהליכה לצורך מסחר במקום רחוק. במסכת שמחות ט,יב ובבבלי דיברו בעיסוק במסחר במקומו, בתוך שבעה או לאחר שבעה (על פי ראשונים).
• • •
מביאים ברייתא: על כל המתים – שמתו (מלבד אביו ואימו), - הוא אסור לילך בסעודה עד שלשים יום – האבל אסור ללכת להשתתף בסעודה עד שיעברו שלושים ימי האבלות; על אביו ועל אמו – שמתו, - עד שנים עשר חודש – האבל אסור ללכת להשתתף בסעודה עד שיעברו שנים עשר חודשי האבלות. אם היתה חבורת מצוה או קידוש החודש – אם היתה הסעודה של חבורת מצוה או של קידוש החודש (סעודת ראש חודש), - מותר – האבל על אביו ועל אימו מותר ללכת להשתתף בסעודה אפילו בתוך שנים עשר חודשי האבלות (לאחר שלושים, אבל בתוך שלושים - אסור; או אפילו בתוך שלושים לאחר שבעה, אם משפט זה מוסב גם על הרישא של הברייתא (רמב"ן בתורת האדם)) (במסירה שלפנינו בהעתקה ראשונה חסרות המילים "מותר הרי" (המילה האחרונה במשפט הזה והמילה הראשונה במשפט הבא), ובמקומן השאיר הסופר רווח, ובהעתקה שנייה הושלמו מילים אלו בידי המגיה כמו שהוא ב"שרידי הירושלמי").
בענין חבורת מצוה וסעודת ראש חודש ראה ירושלמי לעיל ב,ג.
במסכת שמחות ט,טו שנו: על כל המתים כולם - אסור לילך לבית המשתה עד שישלימו לו שלושים יום. על אביו ועל אימו - כל שנים עשר חודש, אלא אם כן היתה משתה של מצוה.
בבבלי מועד קטן כב,ב אמרו: על כל המתים כולם - נכנס לבית השמחה לאחר שלושים יום. על אביו ועל אימו - לאחר שנים עשר חודש.
בבבלי שם חילקו בין סעודת שמחה של רשות לסעודת שמחה של מצוה, ואמרו שני נוסחים בחילוק שביניהן (ראה שם ובראשונים).
בירושלמי לא הביאו את כל הברייתות במסכת שמחות שמלמדות את ההבדלים בעניני קריעה ואבלות בין מיתת אביו ואימו ובין מיתת שאר הקרובים. להלן הברייתות שלא הובאו בירושלמי:
במסכת שמחות ט,ג שנו: על כל המתים כולם - אינו חולץ (כתפו). על אביו ועל אימו - חולץ. ואף על אביו ועל אימו, אם אינו רוצה לחלוץ (שאין זה לפי כבודו) - לא יחלוץ. ומעשה, כשמת אביו של רבי עקיבא, חלצו אחרים לפניו והוא לא חלץ.
ושם ט,ד שנו: על כל המתים כולם - קורע בסכין. על אביו ועל אימו - אינו קורע בסכין.
ושם ט,יב שנו: על כל המתים כולם, רוצה - ממעט (בעסקו), רוצה - אינו ממעט. על אביו ועל אימו - מרבה (צריך לומר: ממעט), עד שיגערו בו חבריו.
ושם ט,יג שנו: על כל המתים כולם, מת באותה העיר - יוצא עימהם. על אביו ועל אימו - עד שיגערו בו חבריו ויאמרו לו: צא עימנו.
בבבלי מועד קטן כב,א-ב אמרו: על כל המתים כולם, רצה - ממעט בעסקו (בסחורה), רצה - אינו ממעט. על אביו ועל אימו - ממעט.
על כל המתים כולם, רצה - חולץ (כתפו), רצה - אינו חולץ. על אביו ועל אימו - חולץ.
כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: על כל המתים כולם - קורע בכלי (רשאי לקרוע בסכין, שהקרע ישר ואין הבגד מתקלקל). על אביו ועל אימו - ביד (צריך לקרוע ביד, בדרך השחתה וקלקול, כדי להורות על צערו).
ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: על כל המתים כולם - קורע מבפנים (רשאי לקרוע בצנעה בתוך ביתו; או שרשאי לקרוע את בגדו העליון שתחת מעילו כשהוא לבוש מעילו). על אביו ועל אימו - קורע מבחוץ (צריך לקרוע בפרהסיה בפני הרבים, כדי להראות צערו לעיני הכל; או שצריך לפשוט מעילו ולקרוע בגדיו, כדי להראות את קריעת הבגדים לעיני הכל).
• • •
מביאים ברייתא (בענין אבל על אביו ועל אימו): הרי שהיה מחליף בגדים כל שבעה – בשבעת ימי האבלות הראשונים על אביו ועל אימו, אם החליף האבל את בגדיו שלבש האבל ביום הראשון וקרע אותם, ולבש בגדים אחרים, - חייב לקרוע את כולן (המילים "את כולן" יתרות, והן הועתקו לכאן מלהלן, וכן אינן ברמב"ן ובתוספות רא"ש) – הוא חייב לקרוע את הבגדים האחרים שהוא לבש. אבל בשבעת ימי האבלות הראשונים על שאר מתים, אם החליף האבל את בגדיו ולבש בגדים אחרים, אינו קורע את הבגדים האחרים שהוא לבש. ברייתא זו הובאה כאן, משום שהיא מלמדת הבדל בין אביו ואימו ובין שאר המתים בענין קריעה, כמו הברייתות שהובאו לעיל.
רבי חייה רבה – הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) ורבי חמא (בר ביסא, תנא בדור החמישי) אבוי דרבי הושעיה – אביו של רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון), תריהון אמרין: – שניהם אמרו: כולהן (כולן) אסורין באיחוי – הן הבגדים שלבש האבל ביום הראשון וקרע והחליף והן הבגדים האחרים שלבש בשאר הימים של שבעת ימי האבלות וקרע - אסור לאחות אותם לעולם (שעל אביו ועל אימו - אסור לאחות לעולם, כמו שאמרו לעיל ג,ז).
בר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) אמר: אין לך אסור באיחוי אלא יום הראשון בלבד – רק הבגדים שלבש האבל ביום הראשון וקרע והחליף - אסור לאחות אותם לעולם, אבל הבגדים האחרים שלבש בשאר הימים של שבעת ימי האבלות וקרע - מותר לאחות אותם.
אמר רבי חונה (ב"שרידי הירושלמי": רבי חננה (חנינה/חיננה)): פלוגא אחרת ביניהון – מחלוקת אחרת ביניהם (בין רבי חייה ורבי חמא ובין בר קפרא, שנחלקו גם בדבר אחר). מאן דמר (דאמר): – מי (רבי חייה ורבי חמא) שאמר: כולהן אסורין באיחוי - עושה שאר הימים כיום הראשון – שאר הימים של שבעת ימי האבלות דינם כיום הראשון; ולכן אפילו יש עליו כמה בגדים - חייב לקרוע את כולן – כשהאבל מחליף בגדים בשאר הימים של שבעת ימי האבלות, הוא חייב לקרוע את כל הבגדים שהוא לבוש, כדין הקורע על אביו ועל אימו ביום הראשון, שחייב לקרוע את כל הבגדים שהוא לבוש. מאן דמר: – מי (בר קפרא) שאמר: אין לך אסור באיחוי אלא יום הראשון בלבד - עושה שאר הימים תוספת – שאר הימים של שבעת ימי האבלות הם ימים שהוסיפו ליום הראשון ואין דינם כיום הראשון; ולכן אפילו יש עליו כמה בגדים - אינו קורע אלא את העליון בלבד – כשהאבל מחליף בגדים בשאר הימים של שבעת ימי האבלות, הוא חייב לקרוע רק את הבגד העליון שהוא לבוש.
בבבלי מועד קטן כד,א אמרו: אמר שמואל: כל קרע שאינו בשעת חימום (בשעת עיקר הצער. רש"י: בשעת מיתה. ר"מ המאירי: יום מיתה או יום שמועה) - אינו קרע... - תניא: אבל, כל שבעה - קירעו לפניו, ואם בא להחליף - מחליף וקורע (רש"י: אף על פי שאינו שעת חימום)! - כי תניא ההיא - בכבוד אביו ואימו (ריטב"א: חייבוהו חכמים לקרוע כל שבעה, וכי אמר שמואל - על מתים דעלמא. רש"י: אכולי עלמא - אין קורע אלא בשעת חימום).
אותם קרעים מתאחים או אין מתאחים? (תוספות רא"ש: אותם קרעים שקרע לכבוד אביו אימו כשהחליף - יש להם דין קרע הראשון ואין מתאחים או לא?) - פליגי בה אבוה דרבי אושעיא ובר קפרא. חד אמר: אין מתאחים, וחד אמר: מתאחים. תסתיים דאבוה דרבי אושעיא דאמר אין מתאחים, דאמר רבי אושעיא: אין מתאחים. ממאן שמיע ליה (רש"י: לרבי אושעיא הא דאמר אין מתאחים)? - לאו מאבוה? (רש"י: שמע מינה, האי דאמר אין מתאחים - אבוה דרבי אושעיא) - לא, מבר קפרא רביה שמיע ליה.
המימרה של שמואל הובאה כברייתא בירושלמי בבא מציעא ב,יג (הובא לעיל) בלשון זו: כל קרע שאינו של בהלה - אינו קרע. גם בירושלמי וגם בבבלי שאלו מהלכה זו על רבי יוחנן שקרע על רבי חנינה (כמסופר גם לעיל) שלא בשעת חימום.
הברייתא שבבבלי ("אבל, כל שבעה, אם בא להחליף - מחליף וקורע") היא מעין הברייתא שבירושלמי ("הרי שהיה מחליף בגדים כל שבעה - חייב לקרוע"). בבבלי אמרו בפירוש, שהברייתא שנויה באבל על אביו ואימו. ובירושלמי משמע ממחלוקת החכמים שהביאו, שהברייתא שנויה באבל על אביו ואימו.
לפי הירושלמי, אבוה דרבי אושעיא אמר: אין מתאחים, ובר קפרא אמר: מתאחים.
• • •