משנה
אין קורעין – בחול המועד את הבגדים על המת, ולא חולצין – בחול המועד את הכתף (שהיו נוהגים בשעת לווית המת לסלק את החלוק מעל הכתף ולגלות אותה), ולא מברין – אין מאכילים בחול המועד את האוכל שאנשים מביאים לאבלים (שהאבל אינו אוכל משלו אלא אוכל משל אחרים), אלא קרוביו של מת – רק קרוביו של המת קורעים וחולצים ואוכלים בחול המועד את האוכל שאנשים מביאים להם. אבל אחרים אין קורעים ואין חולצים ואין אוכלים עם האבלים בחול המועד את האוכל שאנשים מביאים לאבלים; ואין מברין – אין מאכילים לקרובי המת בחול המועד את האוכל שאנשים מביאים להם, אלא על מיטות זקופות – כדרכן, ולא על מיטות כפויות כדרך שנוהגים בימי החול, מפני שאין כפיית המיטה נוהגת בחול המועד.
ואין מוליכין בבית האבל – את האוכל שאנשים מביאים לאבלים, אפילו בחול המועד, וכל שכן בימי החול, לא בטבלא – כלי שטוח דמוי טבלה (לוח, שולחן), ולא באסקוטלא – צלחת גדולה, ולא בקנון – סל מיוחד, אלא בסלים – סלים פשוטים, כדי שלא לבייש את העניים שאין להם אלא סלים (מקור המילים טבלה וקנון ביוונית, ומקור המילה אסקוטלא בלטינית).
ואין אומרים ברכת אבילים במועד – בחול המועד אין אומרים את הברכה שמברכים לאבלים לנחמם (ראה ירושלמי לעיל א,ה), אבל עומדין בשורה – כשחוזרים מקבורת המת, ומנחמין – את האבלים העוברים לפני השורה, ופוטרין את הרבים – שאומרים למנחמים שילכו לבתיהם.
מברים
"מברים" הוא מלשון הכתוב שנאמר בדויד, כשהתאבל על מות אבנר: "ויבוא כל העם להברות את דויד לחם בעוד היום" (שמואל ב ג,לה).
אין מוליכים בבית האבל אלא בסלים
בבבלי מועד קטן כז,א אמרו: תנו רבנן: בראשונה היו מוליכים בבית האבל, עשירים – בקלתות (סלים) של כסף ושל זהב, ועניים - בסלי נצרים (סלים קלועים מענפים) של ערבה קלופה. והיו עניים מתביישים (שהכל רואים שהם עניים). התקינו שיהיו הכל מוליכים בסלי נצרים של ערבה קלופה, מפני כבודם של עניים.
עומדים בשורה ומנחמים ופוטרים את הרבים
לאחר הקבורה נערך ליד הקבר מעמד ניחום האבלים. האבלים נעמדו בשורה או בכמה שורות זו אחר זו, והאבלים עברו לידם כשהקהל אומר דברי תנחומים. העם לא היה מתפזר עד שהיו האבלים אומרים להם שהם מילאו את חובתם בלוויה ובהשתתפות בצער ופטורים ללכת לביתם.
• • •
גמרא
במשנה שנינו: אין קורעין ולא חולצין ולא מברין אלא קרוביו של מת.
אמר רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): ובלבד קרובין שהן ראויין להתאבל – רק קרוביו של המת שראויים להתאבל עליו, שהם: אביו ואימו ואחיו ואחותו ובנו ובתו ואשתו של המת, מותרים לקרוע ולחלוץ ולהברות אותם בחול המועד, אבל שאר קרוביו של המת אסורים לעשות כל הדברים הללו בחול המועד.
ואומרים: המימרה שאמר רבי ירמיה היא כהדא דתני: – כזאת (כמו הברייתא הזאת) ששנויה: חכם שמת - הכל קרוביו – הכל נחשבים כקרוביו, ואפילו קרובים שאינן ראויין להתאבל – ומותרים לקרוע ולחלוץ ולהברות אותם עליו אפילו בחול המועד. ומכאן ששאר כל אדם שמת - רק קרוביו של המת שראויים להתאבל עליו מותרים לקרוע ולחלוץ ולהברות אותם עליו בחול המועד.
ואומרים: ההלכה, שחכם שמת - הכל קרוביו, ואפילו קרובים שאינם ראויים להתאבל, היא כהדא: – כזאת (כמו העובדה הזאת): רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) דמך במועדא – נפטר בחול המועד (בטבריה), ולא גמל ליה רבי מנא (מגדולי ואחרוני אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) חסד – ולא גמל לו רבי מנא (שהיה בציפורי) חסד (שלא הספיד אותו), והוון ציפוראיי אמרין: – והיו הציפוריים (אנשי ציפורי, עיר בגליל התחתון) אומרים (מרננים אחרי רבי מנא ואומרים): עַד מָוֶת שְׂנָא! – שנא את שונאך אפילו במותו! (שחשבו אנשי ציפורי, שמפני שרבי מנא שונא את רבי אבון לא הספיד אותו במותו). בתר מועדא עבד ליה איקריה – אחרי המועד עשה לו את כבודו (שהספיד אותו כראוי). עאל ואמר קומיהון כהדא דתני: – נכנס (רבי מנא) ואמר לפניהם (התנצל לפני אנשי ציפורי על שלא הספיד את רבי אבון בשעתו מחמת קדושת המועד) כמו זאת (הברייתא הזאת) ששנויה: חכם שמת הכל קרוביו - באינון דהוון גביה – באלה שהיו אצלו (ההלכה, שחכם שמת - הכל קרוביו, ואפילו קרובים שאינם ראויים להתאבל, ומותרים לקרוע ולחלוץ ולהברות אותם אפילו בחול המועד, נאמרה רק באלה שהיו אצל החכם בשעת מיתתו); אנן לא הוינן גביה – אנו לא היינו אצלו (אצל רבי אבון בשעת מיתתו, ולכן לא הייתי מותר להספיד בחול המועד את רבי אבון, שדין הספד כדין קריעה וחליצה והבראה).
בתוספתא מועד קטן ב,יז שנו: חכם שמת - הכל קרוביו. הכל קורעים (אפילו בחול המועד), והכל חולצים, והכל סופדים, והכל מברים עליו, אפילו ברחובה של עיר (אפילו בפרהסיה).
בבבלי מועד קטן כד,ב-כה,א (ושבת קה,ב) אמרו: משנה. אין קורעים, ולא חולצים (רש"י: כתפיהם), ואין מברים, אלא קרוביו של מת.
גמרא. ואפילו חכם? והתניא: חכם שמת - הכל קרוביו. - הכל קרוביו סלקא דעתך? אלא: הכל כקרוביו. - הכל קורעים עליו, והכל חולצים עליו, והכל מברים עליו ברחבה! - לא צריכא, דלאו חכם הוא.
אי דקאי בשעת יציאת נשמה - חיובי מיחייב, דתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: העומד על המת בשעת יציאת נשמה - חייב לקרוע! - לא צריכא, דלא קאי בשעת יציאת נשמה.
חכם, כל זמן שעוסקים בהספדו - קורעים עליו (ולא רק כשעומדים עליו בשעת מיתתו).
לפי הבבלי, המשנה, שאמרה שרק קרובו של המת קורע בחול המועד, מדברת במת שאינו חכם ובמי שאינו אצל המת בשעה שמת.
במסכת שמחות ט,א שנו: רבי שמעון בן אלעזר אומר: חכם שמת, כל שעומדים עליו בשעת מיתתו - קורעים עליו, וכל שאין עומדים עליו בשעת מיתתו - אין קורעים עליו.
מאמרו של רבי שמעון בן אלעזר בברייתא שבמסכת שמחות, שרק במת שהוא חכם חייב לקרוע, מנוגד למאמרו של רבי שמעון בן אלעזר בברייתא שבבבלי, שבכל מת חייב לקרוע. מכאן שלפי הבבלי, במת שהוא חכם, אפילו מי שאינו אצלו כשמת - חייב לקרוע, אפילו בחול המועד, ואפילו אינו קרובו, ואילו לפי מסכת שמחות, במת שהוא חכם, מי שהוא אצלו כשמת - חייב לקרוע, אפילו בחול המועד, ואפילו אינו קרובו, אבל מי שאינו אצלו כשמת - אינו חייב לקרוע, אם אינו קרובו. דברי רבי מנא בירושלמי הם לפי הברייתא במסכת שמחות. הרי שיש מחלוקת הבבלי והירושלמי בענין זה.
ובמסכת שמחות ט,ב שנו: הכל חולצים על חכם. חכם שמת - חולצים לפניו (בשעת מיתתו, או בשעת הספדו קודם קבורתו) את הימין. אב בית דין שמת - חולצים לפניו את השמאל. נשיא שמת - חולצים לפניו את שתי ידיים.
ובבבלי מועד קטן כב,ב אמרו: על חכם חולץ (רש"י: כתף) מימין, על אב בית דין (רבנו יחיאל: עדיף מיניה) - משמאל (רבנו יחיאל: צריך לחלוץ משמאל, שהוא גנאי יותר), על נשיא (רבנו יחיאל: עדיף מכולהו) - מכאן ומכאן (רבנו יחיאל: צריך לחלוץ מימין ומשמאל).
חכם שמת הכל קרוביו - באינון דהוון גביה
בבבלי מועד קטן כז,ב אמרו: אמר רב פפא: אין מועד בפני תלמיד חכם (רש"י: שיכולים להספידו. ריטב"א: שאם מת במועד, סופדים עליו כדרכו). והני מילי - בפניו (רש"י: בפני המיטה), אבל שלא בפניו - לא. - איני? והא רב כהנא ספדיה לרב זביד מנהרדעא בפום נהרא (בחול המועד)! - אמר רב פפי: יום שמועה הוה (רש"י: שבאה שמועה בו ביום שמת. תוספות רא"ש: ששמעו ביום המיתה), דהתם כבפניו דמי.
מה שאמרו בבבלי: "והני מילי - בפניו (של המת), אבל שלא בפניו - לא", הוא מה שאמר רבי מנא: "באינון דהוון גביה; אנן לא הוינן גביה".
אפשר שהשמועה על מותו של רבי אבון לא הגיעה לרבי מנא ביום שמת, ולכן לא הספידו בחול המועד.
רבי אבון ורבי מנא
אפשר ללמוד על יחסו של רבי מנא לרבי אבון מהמקורות האלה:
בירושלמי שקלים ה,ו אמרו: רבי אבון עבד אילין תרעייה דסדרא רבא (שערים לבית הכנסת הגדול (בטבריה)). אתא / נחת רבי מנא לגביה, אמר ליה (רבי אבון לרבי מנא): חמי מה עבדית! (ראה מה שעשיתי!) - אמר ליה (רבי מנא לרבי אבון): "וישכח ישראל את עושהו ויבן היכלות" (הושע ח,יד) - לא הוה בני נש דילעון באוריתא? (וכי לא היו בני אדם שיעסקו בתורה? כלומר, וכי לא היה מוטב לתת ממון לפרנסת תלמידי חכמים שיוכלו לעסוק בתורה?).
ובירושלמי יבמות ט,ה אמרו: רבי אבון בעא קומי רבי מנא: עבדי שניות - מהו שיאכלו בתרומה? - אמר ליה (רבי מנא לרבי אבון): שתוק ויפה לך! היא אוכלת ועבדיה אינן אוכלין?!
ובקהלת רבה פרשה ג פסוק ז נאמר: "עת לחשות ועת לדבר" - אינתתיה דרבי מנא דמכת בציפורין. סליק רבי אבון לגביה למיחמיה ליה אפין. אמר ליה (רבי אבון לרבי מנא): לית מארי משגח אמר לן הדא מילה דאוריתא (דבר של תורה)? - אמר ליה (רבי מנא לרבי אבון): הא מטת ענתה דאריתא למחשי ותעלייא למשרקה (הגיעה השעה של האריות לשתוק והשועלים לשאוג, מפני שאבל אסור בדברי תורה).
בקהלת רבה פרשה יא פסוק ג נאמר: "ואם ייפול עץ בדרום ואם בצפון" - אם הגיע קירסו (זמנו המיועד) של תלמיד חכם להסתלק מן העולם, כגון רבי מנא בציפורין ורבי אבון בטיבריא, "מקום שייפול העץ שם יהוא" - שמה יהיו כל ישראל מתכנסים וגומלים אותו חסד.
רבי מנא ישב בטבריה ועקר לציפורי וישב בה, ורבי אבון ישב בטבריה, ולכן לא היה רבי מנא אצל רבי אבון כשמת.
במסכת שמחות - ברייתות מאבל רבתי ה,ד ובמסכת כלה רבתי ו,ד שנו: בשעת פטירת חכם כל העם חייבים בהספדו, דכתיב: "ושמואל מת ויספדו לו כל ישראל" (שמואל א כח,ג), וכתיב: "וימת שמואל וייקבצו כל ישראל ויספדו לו" (שמואל א כה,א). - מדקאמר: "כל ישראל", לאו שמע מינה דנקבצו? אלא שבכוהו בעיירות.
גם לפי הירושלמי כאן, חכם שמת - הכל חייבים בהספדו, מפני שהכל קרוביו, ולא רק במקומו של החכם שמת אלא גם בשאר המקומות, כמו שרבי מנא הספיד את רבי אבון בציפורי.
• • •
מביאים ברייתא (בענין חובת קריעת בגד על המת): הקורע מן המְלָל (קפל בשפת הבגד) – במקום שנקרע וקופל וחובר על ידי תפירה, או מן השְׁלָל (תפר גס וארעי) – במקום שנקרע וחובר על ידי תפירה גסה, או מן הרדיד – במקום שנשחק הבגד ובלה מרוב יושן, - אינו קרע – לא יצא ידי חובת קריעה, וצריך לקרוע קרע אחר; אבל הקורע מן האיחוי (תפר) – במקום שנקרע וחובר על ידי תפירה מושלמת, - הרי זה קרע – יצא ידי חובת קריעה.
ואומרים: אי זהו איחוי – שאמרו בברייתא, שהקורע מן האיחוי - הרי זה קרע? - אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): כל שאין מקומו ניכר – שאיחו איחוי מושלם, ואין מקומו של האיחוי ניכר, והרי זה כקורע בגד שלם.
במסכת שמחות ט,יח שנו: קרע ...את השלל ואת החריד - לא יצא. הקורע את המאחוי (איחוי) - יצא. איזהו מאחוי? - כל שמאחהו כל צורכו.
אפשר שהברייתא שבמסכת שמחות היא הברייתא שבירושלמי, והחריד הוא הרדיד.
בבבלי מועד קטן כו,ב אמרו: תנו רבנן: הקורע מתוך השלל (רש"י: שלא קרע אלא בשלל), מתוך המלל, מתוך הלקט (טלאי), מתוך הסולמות (תפירה בתפרים גסים בצורה דומה לשלבי הסולם) - לא יצא. מתוך האיחוי (רש"י: מקרע האיחוי) - יצא. אמר רב חסדא: ובאיחוי אלכסנדרי (רש"י: דהוי כשלם).
הרדיד
בויקרא יג,נה (בפרשת צרעת בגדים) נאמר: "בקרחתו או בגבחתו".
והמתרגמים תרגמו: ברדדיה או בלבדיה (יונתן בן עוזיאל) / בשחיקותיה או בחדתותיה (אונקלוס).
ובספרא 'תזריע' פרשה ה נאמר: "בקרחתו" - אלו השחקים, "בגבחתו" - אלו החדשים.
רדיד הנזכר כאן הוא שחק. אבל רדיד הנזכר במקומות אחרים הוא צעיף. גם כאן וגם במקומות האחרים הוא נקרא כך על שם שמרוקע ושטוח.
מביאים ברייתא (בענין בגד שנקרע על המת ועל דברים אחרים): עשרה קרעים אסורין באיחוי – אסור לאחות אותם לעולם: הקורע על אביו, ועל אמו, ועל רבו שלימדו חכמה (הלכה, החלק ההלכתי שבתורה שבעל פה), ועל הנשיא (מנהיג האומה, שהיה גם ראש הסנהדרין), ועל אב בית דין (סגנו של ראש הסנהדרין) – שמתו, ועל שמועות הרעות – ששמע בשורה על אסון וצרה שאירעו, ועל קללת השם – ששמע שמקללים שם שמים, ועל שריפת תורה – שראה שנשרף ספר תורה, ועל ירושלים – שראה את ירושלים כשהיא חרבה, ועל בית המקדש – שראה את בית המקדש כשהוא חרב.
במסכת שמחות ט,יט שנו: אלו קרעים שאין מתאחים: על אביו, ועל אימו, ועל רבו שלימדו תורה וחכמה, ועל שריפת התורה, ועל חורבן הבית, ועל שמועות רעות, ועל קללת השם, והרואה את ירושלים בחורבנה, ועל המלך, ועל הנשיא; ויש אומרים: אף על כוהן גדול ונביא ואב בית דין. על שריפת התורה - לא ששמע שנשרפה, אלא אם כן עומד עליה והיא נשרפת. על חורבן הבית - אפילו שמע שחרב. על שמועות רעות - שהן קשות כחורבן הבית.
בבבלי מועד קטן כו,א אמרו: תנו רבנן: ואלו קרעים שאין מתאחים (רש"י: לעולם): הקורע על אביו, ועל אימו, ועל רבו שלימדו חכמה, ועל נשיא, ועל אב בית דין, ועל שמועות הרעות, ועל ברכת השם (רש"י: ששמע רשע שבירך את השם), ועל ספר תורה שנשרף (רש"י: קורעים עליו מפני אזכרות שבו), ועל ערי יהודה (רש"י: שראה בחורבנם), ועל המקדש, ועל ירושלים.
בברייתא שבירושלמי ובמסכת שמחות לא נזכרה קריעה על ערי יהודה.
שנינו בברייתא בענין קרעים האסורים באיחוי: הקורע (ו)על אביו ועל אמו ועל רבו שלימדו חכמה.
ואומרים: מניין? – מהו המקור שלמדים ממנו, שחובה לקרוע על אביו ועל אימו ועל רבו שלימדו חכמה? - נאמר (בענין עליית אליהו הנביא): "וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו וְלֹא רָאָהוּ עוֹד וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים" (מלכים ב ב,יא-יב) – אלישע קרע את בגדיו על אליהו. ומכאן שחובה לקרוע על אביו, שהרי אלישע כינה את אליהו "אבי אבי", והוא הדין שחובה לקרוע על אימו, וכן חובה לקרוע על רבו, שהרי אליהו היה רבו של אלישע.
רבי מתון (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי) בעא קומי – שאל לפני רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): ומאלישע אנו למידין תורה? – וכי מאלישע אנו יכולים ללמוד הלכה בענין חובת הקריעה על מת? והרי אליהו לא מת אלא עלה חי לשמים! - אמר ליה: – אמר לו (רבי יוחנן לרבי מתון): מתון, מתון – לשון נופל על לשון; אילו אתה, רבי מתון, היית מתון (מיושב בדעתך), לא היית שואל כך, מה המת - משהוא מסתלק עוד אינו רואהו – כמו שהמת, מזמן שהוא מת אין אדם רואה אותו שוב, כך זה - משנסתלק עוד לא ראהו – גם אליהו, מזמן שהוא עלה לשמים לא ראה אותו אלישע שוב (שנאמר: "וְלֹא רָאָהוּ עוֹד"), ולכן אליהו נחשב כמת לגבי אלישע, ומשום כך, הקריעה של אלישע על אליהו היא כקריעה על מת.
בבבלי מועד קטן כו,א אמרו: אביו ואימו ורבו שלימדו חכמה - מנלן? - דכתיב: "ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" (מלכים ב ב). "אבי אבי" - זה אביו ואימו, "רכב ישראל ופרשיו" - זה רבו שלימדו חכמה. מאי משמע? - כדמתרגם רב יוסף: רבי, רבי, דטב להון לישראל בצלותיה מרתיכין ופרשין.
ושאין מתאחים - מנלן? - דכתיב: "ויחזק בבגדיו ויקרעם לשניים קרעים" (שם). ממשמע שנאמר "ויקרעם לשניים", איני יודע שהם "קרעים"? ומה תלמוד לומר "קרעים"? אלא מלמד שהם קרועים לעולם.
אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: אליהו חי הוא! - אמר ליה: כיון דכתיב "ולא ראהו עוד" (שם) - לגבי דידיה כמת דמי.
בספרי דברים פסקה לד נאמר: הרב קרוי אב, שנאמר: "ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" (מלכים ב ב).
מתון, מתון
בבבלי ברכות כ,א אמרו: רב אדא בר אהבה ראה גויה אחת שהיתה לבושה כרבולת (לבוש אדום) בשוק, כסבור בת ישראל היא, עמד וקרעה מעליה (שיש בזה משום פריצות, ואין דרך בנות ישראל לצאת בלבוש אדום). נתגלה שהיא גויה. שמוה (העריכו את דמי הכרבולת) בארבע מאות זוז (וחייבוהו לשלם). אמר לה: מה שמך? - אמרה לו: מתון. - אמר: מתון, מתון - ארבע מאות זוז שווה (לשון נופל על לשון; אילו הייתי מתון יותר, לא הייתי משלם למתון הגויה שתי פעמים מאתן (מאתיים בארמית)).
• • •
כשם שקורעין על החכמים – כמו שהכל חייבים לקרוע על חכמים שמתו, כך קורעין על תלמידיהן – כך הכל חייבים לקרוע על תלמידיהם (של החכמים) שמתו.
בכתב היד שלפנינו, שני הדפים האחרונים של מסכת מועד קטן (מכאן ועד סוף המסכת) נכתבו והועתקו פעמיים על ידי הסופר, וישנם שינויים בין שתי ההעתקות.
לאחר שגמר את כתיבת התלמוד הירושלמי, חילק הסופר את כתב היד לשני כרכים, הכרך הראשון מכיל את הסדרים זרעים ומועד ותחילת סדר נשים, והכרך השני מכיל את המשך סדר נשים וסדר נזיקין. הסופר הוסיף בסוף הכרך הראשון גיליון עוטף לקונטרס האחרון, ועל שני דפים ממנו העתיק שנית את שני הדפים הראשונים של הקונטרס האחרון (שהם שני הדפים האחרונים של מסכת מועד קטן וסדר מועד), ועל שני הדפים שהעתיק בראשונה העביר קו למחיקה. לפנינו נמצא הדף הראשון שהועתק שנית, אך הדף השני שהועתק שנית אבד ואינו לפנינו. כידוע, הדפוס הראשון של התלמוד הירושלמי (ונציה) נדפס על פי כתב היד שלפנינו. הנוסח בדפוס של שני הדפים האחרונים של מסכת מועד קטן נדפס על פי הדפים שהועתקו שנית ולא על פי הדפים שהועתקו בראשונה. ההבדלים המהותיים בין הנוסח הנדפס ובין הנוסח בדף השני שהועתק בראשונה מוכיחים, שלפני הסדר של הדפוס היה דף שני שהועתק שנית, ואותו דף אבד.
הנוסח בדפים שהועתקו בראשונה נקרא להלן העתקה ראשונה, והנוסח בדפים שהועתקו בשנייה נקרא להלן העתקה שנייה. הנוסח בדף השני שאבד שוחזר על פי נוסח דפוס ונציה.
ההעתקה הראשונה נראית נאמנה יותר בדרך כלל למקור. במקומות שיש הבדלי נוסח בין שתי ההעתקות נבחר הנוסח שנראה נכון. במקומות שהבדלי הנוסח מהותיים הובאו נוסחי שתי ההעתקות.
ואומרים: אי זהו תלמיד חכם (ב"שרידי הירושלמי": תלמיד חכמין) – מי הוא תלמיד של חכמים? (מי יכול להיחשב כתלמיד של חכמים?) - חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: כל ששנה הלכות (המשניות של התנאים) ועד (נראה שצריך לומר: ועוד, וכן הוא בדפוסים) תורה – כל ששנה הלכות, והוסף על זה תורה – כלומר, מדרש תורה (מדרשי ההלכה של התנאים שדרשו את פסוקי התורה). לדעת חזקיה, תלמיד של חכמים הוא זה ששנה הלכות בעיקר וגם שנה מדרש כתוספת. - אמר ליה – אמר לו (לחזקיה) רבי יוסה (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): הדא דת (דאת) אמר – זאת (המימרה) שאתה אומר (שתלמיד של חכמים הוא זה ששנה הלכות ומדרש), - בראשונה (בתחילה, בימים שעברו); אבל עכשיו (עתה, בזמן הזה) - אפילו הלכות – תלמיד של חכמים הוא אף זה ששנה הלכות בלבד בלא מדרש.
רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כל שהוא מבטל עסקיו מפני משנתו – תלמיד של חכמים הוא זה שמפסיק את עבודתו בגלל משנתו (המשניות של התנאים) שחפץ לשנות אותה.
תני: – שנוי (שנו ברייתא): כל ששואלין אותו והוא משיב – תלמיד של חכמים הוא זה ששואלים אותו הלכה במשנתו ששנה והוא יודע להשיב על ההלכה שנשאל. - אמר רבי (ב"שרידי הירושלמי": רב) הושעיה (אמורא בדור השלישי-הרביעי): כגון אנן, דרבבינן (צריך לומר: דרבנינן) משגחין עלינן ואנן מתיבין לון – כגון אנו (התלמידים), שרבותינו משגיחים (נותנים דעתם) עלינו (ששואלים אותנו במשנתנו שהם שונים לנו) ואנו משיבים להם.
אמר רבי בא בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי): כל שהוא יודע לבאר משנתו – תלמיד של חכמים הוא זה שיודע להסביר את משנתו ששנה. - ואומרים (כהערה לדברי רבי בא בר ממל): ואנן, אפילו רבבינן (צריך לומר: רבנינן) לא חכמין מבארה מתניתן (ב"שרידי הירושלמי": מתניתון) – ואנו (בימינו, בימי עריכת התלמוד הירושלמי), אפילו רבותינו אין יודעים לבאר את משנתנו / משנתם (שאין דורנו כמו הדורות הקודמים, לפי שנתמעטו הלבבות).
בבבלי לא מצאנו שאמרו, שהכל חייבים לקרוע על תלמידיהם של חכמים, כמו שאמרו בירושלמי.
בבבלי קידושין מט,א-ב אמרו: [האומר לאישה: הרי את מקודשת לי] על מנת שאני שונה - חזקיה אמר: הלכות (ר"י הזקן: משנה); ורבי יוחנן אמר: תורה (רש"י: קא סלקא דעתך, תורה שבכתב). - מיתיבי: איזו היא משנה? - רבי מאיר אומר: הלכות, רבי יהודה אומר: מדרש (רש"י: ספרא וספרי שהן הלכות של מדרשי מקראות)! (ר"י הזקן: ורבי יוחנן דאמר כמאן?) - מאי תורה? מדרש תורה.
והני מילי דאמר לה: "תנינא" ("שניתי"); אבל אמר לה: "תנא אנא" ("שונה אני") - עד דתני הלכתא (משנה) ספרא (מדרש ההלכה לספר ויקרא) וספרי (מדרש ההלכה לספרי במדבר ודברים) ותוספתא.
[האומר לאישה: הרי את מקודשת לי] על מנת שאני תלמיד חכם - אין אומרים כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא (רש"י: תלמידים היו, ולא באו לכלל סמיכה, ולא היו בימיהם כמותם), אלא כל ששואלים אותו דבר אחד בכל מקום (רש"י: באחד מכל המקומות) בתלמודו ואומרו.
בברייתא שבבבלי נחלקו תנאים: מהו עיקר המשנה? - רבי מאיר אומר: הלכות, ורבי יהודה אומר: מדרש. חזקיה סבור כרבי מאיר, ורבי יוחנן סבור כרבי יהודה. הרי שלפי חזקיה, הלכות הן עיקר המשנה, ומדרש תורה הוא תוספת, וכך יש לפרש את דבריו בירושלמי כאן.
בבבלי שבת קיד,א ותענית י,ב אמרו: אמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם? - כל ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום בתלמודו ואומרו.
בקהלת רבה פרשה ז פסוק ז נאמר: איזהו תלמיד חכם? - רבי אבהו בשם רבי יוחנן: כל שהוא מבטל עסקיו מפני משנתו. תני: כל ששואלים אותו הלכה ממשנתו ומשיב עליה.
"משנה" משמעה כל מה שנשנה בעל פה כהשלמה לתורה שבכתב, והיא כוללת "מדרש" ו"הלכות". אבל על פי רוב השתמשו בשם "משנה" במשמע הלכה, הלכות. הלשון שאנו מוצאים בברייתות: "משנה, מדרש והלכה / והלכות", היא ככלל ופרט, כלומר: המשנה (החלק ההלכתי שבתורה שבעל פה) והיא מדרש והלכות. ופעמים פירטו הפרטים בלבד, בלי השם "משנה".
• • •
שנינו בברייתא לעיל בענין קרעים האסורים באיחוי: הקורע על רבו שלימדו חכמה.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי הוריות ג,ז. לסוגיה זו מקבילה (בעריכה שונה) גם בירושלמי בבא מציעא ב,יג.
מביאים ברייתא: אי זהו רבו (במקבילה בירושלמי הוריות ובבא מציעא נוסף: שלימדו חכמה)? – מי הוא רבו שלימדו חכמה? - כל שפתח לו תחילה – רבו הוא זה שהתחיל ללמד אותו חכמה (ב"שרידי הירושלמי" גרסה משונה: רבו שלימדו מקרא ומשנה (המשך הדברים חסר)); דברי רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי). רבי יהודה (בר אלעאי, תנא בדור הרביעי) אומר: כל שרוב תלמודו ממנו – רבו הוא זה שרוב לימודו למד ממנו ('תלמוד' משמעו: דברים שלמד). רבי יוסה (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: כל שהאיר עיניו במשנתו (במסירה שלפנינו בשתי ההעתקות נוספו כאן המילים: ומה האיר עיניו במשנתו. מילים אלו הועתקו לכאן בטעות מלהלן בשל הדמיון. בהעתקה שנייה נמחקו מילים אלו על ידי הסופר) – רבו הוא זה שהסביר לו את משנתו ששנה, אפילו בדבר אחד (מילים אלו נוספו במסירה שלפנינו בהעתקה שנייה בידי מגיה, וישנן ב"שרידי הירושלמי") – אפילו לא הסביר לו במשנתו ששנה אלא דבר אחד.
ואומרים: רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): הלכה כדברי מי (רבי יהודה) שהוא אומר: כל שרוב תלמודו ממנו. ושואלים: ולמה לא אמר כרבי יהודה? – מדוע לא אמר רבי יוחנן במפורש שהלכה כרבי יהודה? (שכן הדרך לומר: הלכה כפלוני) - ומשיבים: אית תניי תני ומחלף – יש תנא השונה ומחליף (שונה את הברייתא לעיל בגרסה הפוכה), ששונה דברי זה בשמו של זה ודברי זה בשמו של זה, ולפי תנא זה, לא אמר רבי יהודה שרבו הוא כל שרוב תלמודו ממנו, ולכן אמר רבי יוחנן שהלכה כדברי מי שהוא אומר: כל שרוב תלמודו ממנו, ולא אמר שהלכה כרבי יהודה.
ומספרים: רבי לעזר (בן פדת, אמורא בדור השני) קרע – את בגדו כדין הקורע על רבו שלימדו חכמה, על שפתח לו תחילה – על מי שהתחיל ללמד אותו. רבי אלעזר קרע עליו כשמת, משום שהוא סבור כרבי מאיר שזהו רבו. שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) חלץ – את כתפו כאבל, על שהאיר עיניו במשנתו – על מי שהסביר לו את משנתו. שמואל חלץ עליו כשמת, משום שהוא סבור כרבי יוסי שזהו רבו.
ואומרים: ומה האיר עיניו במשנתו? – מה הסביר אותו אדם לשמואל במשנתו? - אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי ואחרוני אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): ב"שני מפתיחות, אחד יורד לאמת השיחי, ואחד פותח כיון (מיד)" (משנה תמיד ג,ו) – שני מפתחות היו שפותחים בהם את שני המנעולים של הפשפש (הפתח הקטן) שמצפון שער ההיכל, שאחד מהם היה למטה בתחתיתו של הפתח, ואחד כנגד ידיו של הפותח, - מפתח אחד יורד לתוך המנעול שלמטה, הקרוי "אמת השחי", והמפתח השני פותח את המנעול שכנגד ידיו, שפותחו מיד. מהו יורד לאמת השיחי? – מה פירוש המילים הללו? - שהיה שוחה אמה עד שלא יפתח – שהבא לפתוח את המנעול שלמטה שוחה (מתכופף) אמה (מרכין את ראשו עד ליבו, שהוא שוחה אמה אחת, שמליבו של אדם ולמעלה אמה אחת) לפני שפותחו (המנעול היה בצד השני של הדלת, ובדלת היה חור, והמנעול היה למטה מן החור, והיה מעביר את ידו דרך החור ושוחה ופותח). - אותו אדם הסביר לשמואל את המילים הללו.
עד כאן המקבילה בירושלמי הוריות.
בתוספתא בבא מציעא ב,ל והוריות ב,ה שנו: אי זהו רבו? - זה רבו שפתח לו תחילה. רבי מאיר אומר: רבו שלימדו חכמה, לא רבו שלימדו מקרא. רבי יהודה אומר: כל שרוב תלמודו ממנו. רבי יוסה אומר: כל שהאיר עיניו במשנתו.
במסכת כלה רבתי ב,טז ובמסכת כלה א,כד שנו: אי זהו רבו? - כל שלימדו משנה ותלמוד, אבל לא מקרא; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: כל שרוב תלמודו ממנו. רבי יוסי אומר: כל שהאיר עיניו במשנתו.
בירושלמי בבא מציעא ב,יג אמרו: אבדתו ואבדת רבו. - תני: אי זהו רבו שלימדו חכמה? - כל שפתח לו תחילה; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: כל שרוב תלמודו ממנו. רבי יוסה אומר: כל שהאיר עיניו [אפילו בדבר אחד] במשנתו.
רב כרבי מאיר, רבי יוחנן כרבי יהודה, שמואל כרבי יוסה.
רב כרבי מאיר - חד בר נש פתח פומיה דרב, ושמע דדמך ובזע עלוי.
רבי יוחנן כרבי יהודה - רבי יוחנן הוה סליק מטיבריא לציפורין, חמא חד בר נש הוה אינחית מן תמן, אמר ליה: מה קלא גו מדינתא? - אמר ליה: חד רבן דמך, וכל עמא פריי (רצים) מיטפלא ביה (לטפל בו, לחלוק לו כבוד). ידע רבי יוחנן דו רבי חנינה, שלח ואייתי מאנוי טבייה דשובתא ובזעון. - ולא כן תני: כל קרע שאינו של בהלה (בשעת חימום (התרגשות), בשעת עיקר הצער) - אינו קרע! - רבי יוחנן בעי מעבוד דרביה ומוקרתיה. - ולא ידעינן, אין משום דהוה רביה, ואין משום שמועות הרעות. - מילתיה דרבי חייה בר בא [אמרה משום דהוה רביה. רבי חנינה הוה מסתמך על רבי חייא בר בא] בציפורין, חמא כל עמא פריי. אמר ליה: למה כולי עלמא פריי? - אמר ליה: רבי יוחנן יתיב דריש בבי מדרשא דרבי בנייה, וכל עמא פריי מישמעיניה (והבין רבי חנינא, שרבי יוחנן דורש באגדה). אמר: בריך רחמנא דחמי לי פירין עד דאנא בחיין (שהראה לי פירות בעוד שאני בחיים)! כל אגדתא פשטית (פירשתי) ליה חוץ ממשלי וקהלת. - הדא אמרה: [כל שרוב תלמודו ממנו -] כל תלמוד ותלמוד (לאו דווקא רוב תלמודו בהלכה, אלא אפילו רוב תלמודו באגדה - הרי זה נקרא רבו).
שמואל כרבי יוסה - חד בר נש אסבר לשמואל ב"שני מפתחות, אחד יורד לאמת השחי, ואחד פותח כיון" - [מהו יורד לאמת השחי? -] שהיה מוריד ידו עד שחיו ופותח. כיון דשמע דדמך, בזע עלוי.
בירושלמי שם הסתפקו, האם רבי חנינא היה רבו של רבי יוחנן, והוכיחו מדברי רבי חייא בר בא שהיה רבו באגדה.
בירושלמי שם אמרו סתם שרבי יוחנן כרבי יהודה, והוכיחו כן מן המעשה שסיפרו שם, וכן מפורש בירושלמי כאן, שאמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן, שהלכה כרבי יהודה. מסכת נזיקין (שלוש הבבות) של התלמוד הירושלמי נסדרה ונערכה בישיבת קיסרין, ושאר המסכתות של התלמוד הירושלמי נסדרו ונערכו בישיבת טבריה, ולכן הסתם שאמרו בירושלמי שם מובא כאן בשם רבי אבהו שהיה מחכמי קיסרין.
בירושלמי שם סיפרו ששמואל קרע על מי שהאיר עיניו במשנתו, וכאן סיפרו שהוא חלץ עליו.
ההבדלים בין הסוגיה בירושלמי מועד קטן והוריות ובין הסוגיה בירושלמי בבא מציעא הם בשל העריכה השונה של מסכת נזיקין (שלוש הבבות) משאר המסכתות של התלמוד הירושלמי.
בירושלמי הוריות ג,ז אמרו: אבדתו ואבדת רבו... - רבו שלימדו משנה, לא רבו שלימדו מקרא.
בבבלי בבא מציעא לג,א אמרו: אבדתו ואבדת רבו. - תנו רבנן: רבו שאמרו - רבו שלימדו חכמה (רש"י: גמרא (תלמוד)), ולא רבו שלימדו מקרא (רש"י: תורה, נביאים וכתובים) ומשנה (רש"י: כמו שהן שנויות, ואין טעמן מפורש בהן); דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: כל שרוב חכמתו הימנו (רש"י: אם מקרא, אם משנה, אם תלמוד). רבי יוסי אומר: אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת (רש"י: שהודיעו טעם משנה אחת שלא ידע טעמה) - זה הוא רבו. - אמר רבא: כגון רב סחורה, דאסברן "זומא ליסטרא" (רש"י: בסדר טהרות (כלים יג,ב וכה,ג) היא שנויה, ולא ידעתי מה כלי הוא, והודיע לי...). שמואל קרע (רש"י: קרע שאינו מתאחה, כדין תלמיד על הרב) על ההוא מרבנן דאסבריה "אחד יורד לאמת השחי, ואחד פותח כיון" (רש"י: משנה היא במסכת תמיד (ג,ו)...).
אמר עולא: תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה (ריטב"א: כמי שעומד לפני רבו כמלא עיניו, מפני שהיו נושאים ונותנים בהלכה וכל אחד למד מחברו), וקורעים זה על זה (ריטב"א: קרע שאינו מתאחה, כמי שקורע על רבו).
איתמר, רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה. רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת: הלכה כרבי יוסי. - ומי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה, ותנן (משנה בבא מציעא ב,יא): רבו שלימדו חכמה! (רש"י: סתמא כרבי מאיר) - מאי חכמה? רוב חכמה.
גם בבבלי וגם בירושלמי אמר רבי יוחנן שהלכה כרבי יהודה. הבבלי מוציא סתם משנתנו, שהיא משנת רבי מאיר, מידי פשוטה, ומפרש אותה על פי משנת רבי יהודה, כדי לקיים דברי רבי יוחנן.
"חכמה" בספרות התנאים פירושה לעיתים קרובות: הלכה, כמו שהוא בירושלמי כאן ובמקורות שהובאו.
כל שפתח לו תחילה
בירושלמי פסחים י,ד אמרו: ...בן שאינו יודע לשאל - את פתח לו תחילה.
• • •
שנינו בברייתא לעיל בענין קרעים האסורים באיחוי: הקורע על הנשיא ועל אב בית דין ועל שמועות הרעות.
ואומרים: מניין? – מהו המקור שלמדים ממנו, שחובה לקרוע על הנשיא ועל אב בית דין ועל שמועות רעות? - נאמר (בענין אבל דויד ואנשיו על מות שאול המלך): "וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם וְגַם כָּל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ, וַיִּסְפְּדוּ וַיִּבְכּוּ וַיָּצֻמוּ עַד הָעָרֶב עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וְעַל עַם י'י וְעַל בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב" (שמואל ב א,יא-יב), ומבארים את הלימוד מן הכתוב: "על שאול" - זה הנשיא – שהרי שאול היה מלך, "ועל יהונתן בנו" - זה אב בית דין – שיהונתן היה חכם וגדול בתורה, "ועל עם י'י ועל בית ישראל כי נפלו בחרב" - אלו שמועות הרעות – ששמעו את הבשורה הנוראה על בני ישראל שנפלו במלחמה. דויד ואנשיו קרעו עליהם את בגדיהם, ומכאן שחובה לקרוע על כל אחד מהם.
בבבלי מועד קטן כו,א אמרו: נשיא ואב בית דין ושמועות הרעות - מנלן? - דכתיב: "ויחזק דויד בבגדיו ויקרעם וגם כל האנשים אשר איתו, ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב" (שמואל ב א). "שאול" - זה נשיא (רש"י: מלך), "יהונתן" - זה אב בית דין (רש"י: שחכם היה), "על עם ה' ועל בית ישראל" - אלו שמועות הרעות. - אמר ליה רב בר שבא לרב כהנא: ואימא עד דהוו כולהו! - אמר ליה: "על" "על" הפסיק הענין (ר"ח: לומר שקורעים על כל אחד ואחד בפני עצמו. ריטב"א: איהו קריעה אחת קרע לכולם, כיון שכולם באו לו בבת אחת, וכולם סגנון אחד ושיעור אחד, אלא דייתורא ד"על" "על" הפסיק הענין, לומר כי על כל אחד מהם ראוי לקרוע).
יהונתן זה אב בית דין
בבבלי סנהדרין צג,ב אמרו: "ויען אחד מהנערים ויאמר הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי יודע נגן וגיבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה' עימו" - אמר רב יהודה אמר רב: כל הפסוק הזה לא אמרו דואג (רש"י: "אחד מהנערים" היינו דואג) אלא בלשון הרע (רש"י: שהיה מספר בשבחו של דויד, כדי שיקנא בו שאול ויהרגהו): "יודע נגן" - שיודע לשאול, "וגיבור חיל" - שיודע להשיב, "ואיש מלחמה" - שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה (רש"י: להתווכח בתלמוד תורה), "ונבון דבר" - שמבין דבר מתוך דבר, "ואיש תואר" - שמראה פנים בהלכה (רש"י: שמביא ראיה לדבריו), "וה' עימו" - שהלכה כמותו בכל מקום. בכולהו אמר ליה: יהונתן בני כמוהו. כיון דאמר ליה: "וה' עימו", מילתא דבדידיה נמי לא הוה ביה (רש"י: דשאול נמי לא הוי הלכה כמותו), - חלשא דעתיה, ונתקנא בו.
• • •
שנינו בברייתא לעיל בענין קרעים האסורים באיחוי: הקורע על קללת השם.
ואומרים: מניין? – מהו המקור שלמדים ממנו, שחובה לקרוע על קללת השם? -
כאן התחלת מקבילה בירושלמי סנהדרין ז,י.
נאמר (בענין אבל חזקיהו המלך על דברי רבשקה): "וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ (את דברי רבשקה (מילים אלו אינן בכתוב)) וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו" (מלכים ב יט,א וישעיהו לז,א) – חזקיהו קרע את בגדיו על ששמע דברי חירוף וגידוף כלפי ה' מפי רבשקה, שנשלח אליו על ידי סנחריב מלך אשור. ומכאן שחובה לקרוע על קללת השם.
ושואלים: מהו לקרוע על קללת הגוי? – האם חובה לקרוע כששומע גוי שמקלל שם שמים? - ומשיבים: מאן דאמר: – מי שאמר: רבשקה גוי היה - קורעין – יש ללמוד מחזקיהו, שקרע על דברי רבשקה, שחובה לקרוע כששומע גוי שמקלל שם שמים; ומאן דאמר: – מי שאמר: רבשקה יהודי (במקבילה: ישראל) היה - אין קורעין – אין ללמוד מחזקיהו, שקרע על דברי רבשקה, שחובה לקרוע כששומע גוי שמקלל שם שמים.
תני – שנה רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): אחד ששמע קללת השם מישראל (יהודי) ואחד ששמע קללת השם מן הגוי – גם זה וגם זה, - חייב לקרוע. - ואומרים: מה טעם? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - נאמר (בתשובת ה' לירמיהו על תפילתו לאחר קנין השדה): "הִנֵּה אֲנִי י'י אֱלֹהֵי כָּל בָּשָׂר הֲמִמֶּנִּי יִפָּלֵא כָּל דָּבָר" (ירמיהו לב,כז) – ה', שהוא אלוהי כל בני האדם, אין דבר שלא יוכל לעשותו או שהוא נסתר ממנו. הרי שה' הוא גם אלוהי הגויים ואינו רק אלוהי ישראל, ולכן חובה לקרוע כששומע גוי שמקלל שם שמים, כשם שחובה לקרוע כששומע ישראל שמקלל שם שמים.
ושואלים: מהו לקרוע בזמן הזה? – האם חובה לקרוע על קללת השם מן הגוי בזמן הזה? - ומשיבים: רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) אמר בשם רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) שאמר [במקבילה נוסף: בשם רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי), וכן רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי ירמיה שאמר] בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): משרבו הגודפנין – מזמן שהגויים המגדפים את שם ה' היו מרובים, פסקו מלקרוע – חדלו מלקרוע על קללת השם מן הגוי (במסירה שלפנינו השמיט הסופר כאן מ"רבי ירמיה" עד "רבי ירמיה" בשל דמיון המילים).
ושואלים: מהו לקרוע על הכינויים? – האם חובה לקרוע על קללת השם, כשהמגדף מקלל את אחד מהכינויים של ה' (כגון: רחום, חנון, ארך אפיים) ולא את השם המיוחד של ה'? (הגרסה במקבילה בסנהדרין: מהו לקרוע על הכינויים בזמן הזה?) - ומשיבים: נישמעינה מן הדא: – נלמד אותה (את ההלכה במקרה זה) מן זאת (העובדה): רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) הוה מהלך באיסרטא (באסטרטא) – היה מהלך ברחוב. איזדמן ליה חד כותיי – הזדמן לו כותי (שומרוני) אחד, והוה מגדף והוא קרע – והיה (הכותי) מגדף (מקלל את אחד מהכינויים של ה'), והוא (רבי שמעון בן לקיש) קורע, מגדף והוא קרע – (ושוב היה הכותי) מגדף, והוא (רבי שמעון בן לקיש) קורע. נחת ליה מן חמרא ויהב ליה חד מרתוקא גו ליביה – ירד לו (רבי שמעון בן לקיש) מן החמור, ונתן לו (לכותי) מכת אגרוף אחת בליבו, אמר ליה: – אמר לו (רבי שמעון בן לקיש לכותי): רשע (במקבילה: בר כותיי), אית לאימך מאנין מספקא לי?! – וכי יש לאימך בגדים לספק (לתת די הצורך) לי (תמורת אלה שקרעתי בגללך)?! - הדא אמרה: – זאת אומרת (הסק מכאן (מהמעשה הזה)): שקורעין על הכינויין – שיש חובה לקרוע על קללת השם, כשהמגדף מקלל את אחד מהכינויים של ה', שהרי הכותי הזה גידף את אחד מהכינויים של ה', ורבי שמעון בן לקיש קרע עליו, ושקורעין בזמן הזה – ושיש חובה לקרוע על קללת השם מן הגוי בזמן הזה, שכן כותי דינו כגוי. רבי שמעון בן לקיש חלוק על רבי יוחנן, שאמר לעיל שאין חובה לקרוע על קללת השם מן הגוי בזמן הזה.
עד כאן המקבילה בירושלמי סנהדרין.
בבבלי מועד קטן כו,א (וסנהדרין ס,א) אמרו: על ברכת השם - מנלן? - דכתיב: "ויבוא אליקים בן חלקיה אשר על הבית ושבנא הסופר ויואח בן אסף המזכיר אל חזקיהו קרועי בגדים" (מלכים ב יח) (רש"י: על דברי רבשקה שהיה מחרף ומגדף את השם, כדכתיב: "אשר שלחו מלך אשור אדוניו לחרף אלוהים חי" (מלכים ב יט)). תנו רבנן: אחד השומע (מפי המקלל) ואחד השומע מפי השומע - חייב לקרוע. והעדים (רש"י: בשעה שאומרים מה ששמעו בפירוש) אינם חייבים לקרוע, שכבר קרעו בשעה ששמעו. - וכי קרעו בשעה ששמעו, מאי הוי? הא קא שמעי השתא (רש"י: מפי עצמם)! - לא סלקא דעתך, דכתיב: "ויהי כשמוע המלך חזקיהו ויקרע את בגדיו" (מלכים ב יט) - המלך קרע, והם לא קרעו.
במשנה סנהדרין ז,ה שנו (בענין המגדף שהוא מן הנסקלים): המגדף (שם ה')... נגמר הדין (והסכימו הדיינים לחייבו), מוציאים כל אדם לחוץ (שלא ישמעו את דברי הגידוף), ושואלים את הגדול שבהם (שבעדים) ואומרים לו: אמור מה ששמעת בפירוש (מפי המגדף), והוא אומר (מה ששמע בפירוש), והדיינים עומדים על רגליהם (כששומעים את קללת השם), וקורעים (את בגדיהם) ולא מאחים (את הקרע לעולם).
בבבלי סנהדרין ס,א אמרו: אמר רב יהודה אמר שמואל: השומע אזכרה (רש"י: ברכת השם) מפי הגוי - אינו חייב לקרוע, ואם תאמר: רבשקה (רש"י: הרי קרעו על דברי רבשקה), - ישראל מומר היה. ואמר רב יהודה אמר שמואל: אין קורעים אלא על השם המיוחד בלבד, לאפוקי כינוי - דלא.
ופליגי דרבי חייא בתרוייהו. דאמר רבי חייא: השומע אזכרה בזמן הזה - אינו חייב לקרוע, שאם אי אתה אומר כן, נתמלא כל הבגד כולו קרעים (רש"י: לפי שהדבר תדיר, לפי שאין מתייראים מבית דין). ממאן? אילימא מישראל - מי פקירי כולי האי? (רמ"ה: מי פקירי בעבירה כוליה האי לגדף תדיר, דקא חייש שמא יתמלא הבגד כולו קרעים)? אלא פשיטא מגוי, ואי שם המיוחד - מי גמירי (רש"י: מי גמירי גויים שם המיוחד שיהיו מגדפים בו תדיר, דקאמר נתמלא כל הבגד כולו קרעים)? אלא לאו - בכינוי, ושמע מינה: בזמן הזה הוא דלא (רש"י: בזמן הזה הוא דלא קרעינן, משום דנתמלא כל הבגד כולו קרעים), הא מעיקרא - חייב (רש"י: קורעים על גוי ועל כינוי), שמע מינה.
בבבלי אמרו, שרבשקה היה ישראל מומר. אבל בירושלמי הסתפקו, האם היה גוי או שהיה ישראל.
בבבלי אמרו, שבזמן הזה, משרבו הגויים המגדפים את השם, אין קורעים על קללת השם מפי גוי; ונחלקו אמוראים, האם בתחילה, קודם שרבו הגויים המגדפים את השם, קורעים על קללת השם מפי גוי וקורעים על הכינויים. אבל בירושלמי נחלקו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, האם בזמן הזה קורעים על קללת השם מפי גוי; ולמדו מהמעשה של רבי שמעון בן לקיש, שקורעים על הכינויים אפילו בזמן הזה.
"אני ה' אלוהי כל בשר"
במכילתא דרבי ישמעאל - 'משפטים' מסכתא דכספא פרשה כ, בספרי דברים פסקה לא ובמדרש תנאים דברים ו,ד נאמר: "כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל" (ירמיהו לב,יד) - למה נאמר? והלא כבר נאמר: "אני ה' אלוהי כל בשר" (ירמיהו לב,כז)! ומה תלמוד לומר: "אלוהי ישראל"? - אלא על ישראל ייחד שמו ביותר.
בספרו על קנין השדה ומשמעותו על פי צו ה', אמר ירמיהו שתי פעמים: "כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל" (ירמיהו לב,יד-טו). כהנגדה לדברי ירמיהו, פתח ה' את תשובתו לירמיהו על תפילתו לאחר קנין השדה: "הנה אני ה' אלוהי כל בשר" (ירמיהו לב,כז). משום כך הביאו בירושלמי כאן את הפסוק הזה, ללמד שה' הוא גם אלוהי הגויים ואינו רק אלוהי ישראל.
• • •
שנינו בברייתא לעיל בענין קרעים האסורים באיחוי: הקורע על שריפת התורה.
ואומרים: מניין? – מהו המקור שלמדים ממנו, שחובה לקרוע על שריפת התורה? - נאמר (בענין שריפת המגילה של ירמיהו): "וַיְהִי כִּקְרוֹא יְהוּדִי שָׁלֹשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה" (ירמיהו לו,כג) – לאחר שקרא יהודי (כך היה שמו) "שלוש דלתות וארבעה" (המשך הפסוק מובא להלן). מהו "שלש דלתות וארבעה"? – מה פירוש המילים הללו? - תלת ארבע פסיקן – שלושה ארבעה פסוקים ("דלתות" הם פסוקים, ו"שלוש דלתות וארבעה" פירושו: שלושה פסוקים והפסוק הרביעי). במגילה היו כתובות נבואות הפורענות שניבא ירמיהו. ולדברי חכמינו, המגילה היתה ספר "איכה", ויהודי קרא לפני המלך יהויקים את ארבעת הפסוקים הראשונים של ספר "איכה". כיון שהגיע לפסוק החמישי: "הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ (לשליטים בה) אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ (היו שלווים) כִּי י'י הוֹגָהּ (הביא עליה יגון) עַל רֹב פְּשָׁעֶיהָ" (איכה א,ה) – כשהגיע יהודי לפסוק החמישי של ספר "איכה" וקרא אותו לפני המלך, מיד: "יִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסֹּפֵר וְהַשְׁלֵךְ אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֶל הָאָח עַד תֹּם כָּל הַמְּגִלָּה עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הָאָח, וְלֹא פָחֲדוּ וְלֹא קָרְעוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו הַשֹּׁמְעִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (ירמיהו לו,כג-כד) – המלך קרע את המגילה בסכין של סופרים והשליך את הקרעים אל האש עד שנשרפה המגילה כליל, והמלך ועבדיו לא נתייראו מתוכן דברי המגילה ששמעו וגם לא קרעו את בגדיהם. הכתוב, המספר שלא קרעו את בגדיהם כשראו שנשרפה המגילה שיש בה אזכרות שם ה', בא לומר שהם היו צריכים לעשות כך (האזכרה שבפסוק החמישי היא הראשונה שבספר "איכה"). ומכאן שחובה לקרוע על שריפת התורה.
בבבלי מועד קטן כו,א אמרו: ספר תורה שנשרף מנלן? - דכתיב: "ויהי כקרוא יהודי שלוש דלתות וארבעה (רש"י: ארבעה פסוקים) יקרעה בתער הסופר והשלך אל האש אשר אל האח" וגו' (ירמיהו לו). מאי "שלוש דלתות וארבעה"? - אמרו ליה ליהויקים: כתב ירמיה ספר קינות. - אמר להו: מה כתיב ביה? - אמרו ליה: "איכה ישבה בדד" (איכה א). - אמר להו: אנא מלכא (רש"י: ואמלכא לא כתיב כלום). - אמרו ליה: "בכו תבכה בלילה" (שם). - אמר להו: אנא מלכא. - "גלתה יהודה מעוני" (שם). - אנא מלכא. - "דרכי ציון אבלות" (שם). - אנא מלכא. - "היו צריה לראש" (שם) (רש"י: שהגוי ראש ולא אתה). - אמר להו: מאן אמרה? - "כי ה' הוגה על רוב פשעיה" (שם). - מיד קדר כל אזכרות שבה ושרפן באש. והיינו דכתיב: "ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם" (ירמיהו לו), מכלל דבעו למקרע. - אמר ליה רב פפא לאביי: אימר משום שמועות הרעות (רש"י: על הגלות, איבעי למקרע)! - אמר ליה: שמועות רעות בההיא שעתא מי הוו?
בבראשית רבה מא,ג, בויקרא רבה יא,ז, ברות רבה פתיחתא ז ובאסתר רבה פתיחתא יא נאמר: "ויהי בימי יהויקים" (ירמיהו א,ג) - מה צרה היתה שם? - למלך ששלח פרוסטיגמא (דת וגזרה) שלו למדינה, מה עשו לה בני המדינה, נטלוה וקרעוה ושרפוה באש. הדא היא דכתיב: "ויהי כקרוא יהודי שלוש דלתות וארבעה" (ירמיהו לו,כג) - תלת ארבע פסוקין (מראש ספר "איכה"). כיון שהגיע לפסוק החמישי: "היו צריה לראש אויביה שלו" (איכה א,ה), מיד: "יקרעה בתער הסופר והשלך אל האש אשר אל האח עד תום כל המגילה" וגו' (ירמיהו לו,כג). כיון שראו כך, התחילו צווחים ווי. - הוי: "ויהי בימי יהויקים".
מביאים ברייתא: הרואה תלמיד חכם שמת – שהיה אצלו כשמת, - כרואה ספר תורה שנשרף – וחייב לקרוע עליו קרע שאינו מתאחה, שחכם בעודו בחיים הוא כמי שמונח בו ספר תורה, וכשמת הרי זה כאילו נשרף ספר התורה שבו (השווה לענין זקן ששכח תלמודו בירושלמי לעיל ג,א).
ומספרים: אמר רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): יבא עלי – ביטוי של שבועה שפירושו: יבוא עלי דבר רע (וקיצר בלשון השבועה, כדי שלא להוציא מפיו דבר רע על עצמו), אם טעמתי כלום (משהו) כל אותו היום – כוונת רבי אבהו לומר, שצם ולא אכל ולא שתה כלום ביום ששמע שמת תלמיד חכם.
ומספרים עוד: רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) הוה בצור – היה בצור (עיר בגליל הלבנוני), שמע דדמך בריה דרבי אבהו (ב"שרידי הירושלמי" ובירושלמי נדרים: דרבי יוסה) – שמע שנפטר בנו של רבי יוסה. אף על גב דאכל גובנא ושתא מיא – אף על פי שאכל גבינה ושתה מים (באותו היום ששמע שנפטר הבן), אסקיה צום כל ההוא יומא – גמר (רבי יונה) אותו בצום את כל אותו היום (שלאחר ששמע שנפטר הבן, צם ולא אכל ולא שתה כלום עד סוף אותו היום).
מעשה זה מובא בירושלמי נדרים ח,א. ואמרו שם, שממעשה זה יש ללמוד, שרבי יונה סבור שמתענים תענית שעות.
במסכת שמחות ט,א שנו: רבי שמעון בן אלעזר אומר: חכם שמת, כל שעומדים עליו בשעת מיתתו - קורעים עליו, וכל שאין עומדים עליו בשעת מיתתו - אין קורעים עליו.
בבבלי מועד קטן כה,א ושבת קה,ב אמרו: תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: העומד על המת בשעת יציאת נשמה - חייב לקרוע. למה זה דומה? - לספר תורה שנשרף, שחייב לקרוע (רש"י: שתורה קרויה נר, שנאמר: "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו), ונשמה נקראת נר, דכתיב: "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ). רמב"ן בתורת האדם: הנפש בגוף כאזכרות בגוילים, וחייב אדם לקרוע עליה כאילו נשרף ספר תורה לפניו. רש"י שבת קה,ב: הרואה ספר תורה שנשרף חייב לקרוע, ואף נשמת ישראל הניטלת דומה לו, שאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצוות).
מאמרו של רבי שמעון בן אלעזר בברייתא שבמסכת שמחות, שרק במת שהוא חכם חייב לקרוע, מנוגד למאמרו של רבי שמעון בן אלעזר בברייתא שבבבלי, שבכל מת חייב לקרוע. דברי הברייתא שבירושלמי: "הרואה תלמיד חכם שמת" וכו' הם כמו הברייתא במסכת שמחות. הרי שיש מחלוקת הבבלי והירושלמי בענין זה.
בעולמם של חכמים החכם הנושא את התורה שבעל פה בקרבו נחשב הוא גופו לספר, והוא התחליף לספר, שבלעדיו אין המשכיות לקיומה של התורה שבעל פה. התורה שבכתב מובטח קיומה בהיותה כתובה ומונחת, ואילו בתורה שבעל פה אם אין חכמים אין תורה, מפני שבהיעדר ספרים כתובים החכמים עצמם נעשים נושאי התורה. לכן חכם שמת הרי הוא כספר תורה שנשרף.
יבוא עלי...
ביטוי זה הוא קיצור של קללה (אָלָה) שהיתה מעיקרה חלק מנוסח של שבועה. האלה היתה לפנים חלק בלתי נפרד של השבועה.
מספרים (מעשה שאירע בבבל): רבי בא והונא (בהעתקה שנייה: "ורבי הונא", וכן להלן) בר חייה (אמוראים בדור השלישי) הוון יתיבין – היו יושבים. אתת נעמיתא וחטפת תפילוי דהונא בר חייה – באה נעמית (יען) וחטפה את תפיליו של רב הונא בר חייה. צדה רבי בא וחנקה – צד אותה רבי בא וחנק אותה (כדי שלא תבלע את התפילין שחטפה). אמר ליה – אמר לו רבי חונא (צריך לומר: "חונא / הונא", שמי שלא נסמך בארץ ישראל אינו נקרא בירושלמי בתואר רבנות) בר חייה: עוד מעט (כמעט) והיינו באין לידי שריפת תורה – שאילו היתה הנעמית בולעת את התפילין, היינו צריכים לקרוע עליהן כדין הרואה ספר תורה שנשרף, שהרי תפילין דינם כספר תורה, מפני שיש בהן אזכרות השם. - אמר ליה: – אמר לו (רבי בא לרב הונא בר חייה): ואדיין את לזו?! – ועדיין אתה לזו (ההלכה)?! וכי עדיין צריכה לך הלכה זו (שאינה ברורה, יש בה ספק, וצריכה עיון)?! הרי כן (כך) אמר רב ירמיה (ב"שרידי הירושלמי": יהודה) בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): אין קורעין אלא על ספר תורה ששרפו מלך ישראל בזרוע (בכוח) – והוא הדין שאין קורעים אלא על תפילין ששרפן מלך ישראל בזרוע. ולכן, אילו היתה הנעמית בולעת את התפילין, לא היינו צריכים לקרוע עליהן. [- סלקון לבית... ...א בשם רב: – עלו (רבי בא ורב הונא בר חייה) לבית... ...רב יסא (כן הוא בר"ח ובאו"ז) בשם רב: אין קורעין אלא על ספר תורה ששרפו מלך ישראל בזרוע, (במסירה שלפנינו נשמט מ"בזרוע" עד "בזרוע" בשל שוויון המילים. החיסרון הושלם על פי "שרידי הירושלמי", אלא שחסרות בו כמה מילים, ונכתב "שקרעו" במקום "ששרפו". ואפשר שיש להשלים את המילים החסרות כך: סלקון לבית רב ושמעון רב יסא בשם רב וכו' – עלו לבית רב ושמעו את רב יסא (רב אסי, אמורא בבלי בדור הראשון) שאמר בשם רב וכו'. השלמה זו היא על פי מעשים דומים בירושלמי ברכות ב,א ומגילה ב,ב ובירושלמי ברכות ו,ו)] כגון יהויקים בן יאשיהו מלך יהודה וחביריו – כמו המלך יהויקים, שהכתוב, שלמדים ממנו שחובה לקרוע על שריפת התורה, נאמר ביהויקים, שהיה מלך ישראל ושרף את המגילה בזרוע, וכמו שאר מלכי ישראל הרשעים ששרפו את התורה בזרוע (בבבלי סנהדרין קג,ב אמרו, שאמון מלך יהודה שרף את התורה).
עולא בירייא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי, מן בירייה, יישוב בגליל העליון) אמר בשם רבי לעזר (בן פדת, אמורא בדור השני) שאמר בשם רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): הרואה ספר תורה שנשרף - חייב לקרוע על הגויל (קלף) בפני עצמו ועל הכתב (אותיות) בפני עצמו – חייב לקרוע שתי קריעות: אחת על הגויל ואחת על הכתב, מפני שבשניהם יש קדושה. - מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - נאמר (בענין שריפת המגילה של ירמיהו): "וַיְהִי דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ אַחֲרֵי שְׂרֹף הַמֶּלֶךְ אֶת הַמְּגִלָּה וְאֶת הַדְּבָרִים..." (ירמיהו לו,כז), - ומבארים את ייתור המילים: "את המגילה" - זה הגויל, "ואת הדברים" - זה הכתב – הרי שהגויל והכתב נחשבים כאילו נשרף כל אחד מהם בפני עצמו, ולכן חייבים לקרוע על כל אחד מהם בפני עצמו (אבל לפי פשוטו של מקרא, הכוונה: את המגילה שבה הדברים).
בבבלי מועד קטן כו,א אמרו: אמר רבי חלבו אמר רב הונא: הרואה ספר תורה שנשרף - חייב לקרוע שתי קריעות: אחת על הגויל ואחת על הכתב. שנאמר: "אחרי שרוף המלך את המגילה (רש"י: זה הגויל) ואת הדברים (רש"י: זה הכתב)" (ירמיהו לו).
רבי אבא ורב הונא בר חייא הוו יתבי בהדדי. קם רבי אבא לאיפנויי, שקליה לטוטפתיה, אחתיה אבי סדיא. אתאי בת נעמיתא, בעא למיבלעיה. אמר: השתא (אילו היתה בולעת את התפילין) מיחייבינא שתי קריעות (רש"י: על הגויל ועל הכתב, דהוי כנשרף). - אמר ליה: מנא לך הא? והא בדידי הוה עובדא, ואתאי לקמיה דרב מתנה ולא הוה בידיה, אתאי לקמיה דרב יהודה, ואמר לי: הכי אמר שמואל: לא אמרו (רש"י: לא אמרו לקרוע על ספר תורה) אלא בזרוע (רש"י: שרואה בעיניו ששורפים אותו ואין יכול להצילו), וכמעשה שהיה (רש"י: דיהויקים, אבל דנעמיתא דמצי להציל - לא מקרע).
לפי הבבלי, התפילין היו של רבי אבא, והוא היה סבור שאילו היו התפילין נבלעות היו חייבים לקרוע, ורב הונא בר חייא אמר לו שלא היו חייבים לקרוע. ואילו לפי הירושלמי, התפילין היו של רב הונא בר חייא, והוא היה סבור שאילו היו התפילין נבלעות היו חייבים לקרוע, ורבי אבא אמר לו שלא היו חייבים לקרוע.
מהמעשה בנעמית יש ללמוד, שמה שאמרו ספר תורה שנשרף - לאו דווקא שנשרף, אלא אפילו נאבד בכל דרך שהיא, ובלבד שנאבד בזרוע.
בירושלמי למדו מהמעשה שהיה ביהויקים, שאין קורעים אלא על ספר תורה ששרפו מלך ישראל בזרוע, ומשמע: אבל לא ששרפו הדיוט (שאינו מלך) ולא ששרפו גוי. אבל בבבלי למדו מהמעשה שהיה ביהויקים, שאין קורעים אלא על ספר תורה שנשרף בזרוע, ומשמע: אפילו שרפו הדיוט ואפילו שרפו גוי.
נעמיתא
היען (בת היענה) אינו יודע להבחין במזונותיו ובולע גם אבנים, רסיסי מתכות וזכוכית (ראה תוספתא שבת יד,ח).
כיון שהביאו לעיל מימרה שאמר עולא בירייא בשם רבי אלעזר שאמר בשם רבי חנינה, מביאים מימרה עוד בשם אמוראים אלה, אף על פי שאין קשר עניני בין המימרות. מימרה זו מובאת בירושלמי מגילה ב,ג, וגם שם היא מובאת מטעם זה. שלשלת מוסרים זו אינה מצויה בשום מקום אחר בתלמוד. תופעה זו, של הבאת מימרות מפני שכולן מיוחסות לאותו חכם אף על פי שאין קשר עניני ביניהן, מצויה בהרבה מקומות באגדות הירושלמי.
רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) שאמר בשם עולא בירייא שאמר בשם רבי לעזר שאמר בשם רבי חנינה: עתיד הקב"ה לֵיעָשׂוֹת (להיעשות) ראש חוֹלָה (ראש המחול, מנהל המחולות, מנצח על המחולות) לצדיקים לעתיד לבוא – באחרית הימים יחולל וירקוד הקב"ה עם הצדיקים, כשהוא באמצע מעגל החוגגים והצדיקים מסביבו. ראש המחול הוא המנצח על הריקודים, ומקומו במרכז העיגול, והכל רוקדים סביבו ומסתכלים בו. - מה טעם? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - נאמר: "שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה" (תהילים מח,יד) – שימו ליבכם והתבוננו בחיל (חומה) שלה (של ירושלים) – כך לפי הקרי, אבל 'לחולה' כתיב – כתוב, – שימו ליבכם למחול שעתיד להיות (בספרים שלפנינו גם הכתיב הוא "לחילה". אפשר שלפני בעל הדרשה היה נוסח אחר, או שהכוונה היא: דרוש כאילו כך הוא הכתיב. ואפשר שיש לגרוס: 'לחילה' כתיב – היה צריך להיות כתוב 'חילהּ' במפיק, וכתוב 'חילה' בלא מפיק, ולכן דרשו 'חילה' במשמע: חוֹלָה). - והצדיקים מראין אותו באצבע – מצביעים על הקב"ה בשעת הריקוד, ואומרים: "כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת" (תהילים מח,טו) – דרשו לשון "זה", שהוא כינוי רומז למי שמראים עליו, - ומבארים את המילים "על מות" בכמה דרכים (מחלוקת בספרים אם היא מילה אחת או שתי מילים, ולפי הפירושים כאן היא מילה אחת): פירוש אחד: "עלמות" - בעלימות – הקב"ה ינהיג אותנו (בריקוד) בחוזק ("עלמות" – עַלְמוּת (כוח עלומים)); פירוש שני: "עלמות" - בזריזות – הקב"ה ינהיג אותנו (בריקוד) בזריזות (שני הפירושים דומים); פירוש שלישי: "עלמות" - כאילין עולימתא – הקב"ה ינהיג אותנו (בריקוד) בזריזות כמו אותן העֲלָמוֹת (נערות, נשים צעירות) המחוללות ומרקדות בזריזות ("עלמות" – עֲלָמוֹת). העלמות האלה היו משתתפות קבועות במשתה, בריקודים ובזמר. פירוש רביעי: ["עלמות" -] תירגם עקילס (מתרגם המקרא ליוונית): אתנאסירא (בירושלמי מגילה: אתאנסייא. אתנסיא – מילה יוונית שפירושה: חיי נצח, אלמוות) - עולם שאין בו מות – הקב"ה ינהיג אותנו בעולם שיש בו חיים נצחיים (עקילס תרגם את המילה "עלמות" כאילו כתוב "אַלְמָוֶת" בחילוף אותיות א ו-ע). פירוש חמישי: והצדיקים מראין אותו באצבע ואומרים: "כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו עלמות", - (משפט זה חוזר על האמור לעיל, ונראה שהוא ייתור) ["עלמות" - בשני עולמות, (כך הוא במקבילה במדרשים)] הוא ינהגנו (בהעתקה ראשונה: ניהגנו) בעולם הזה, הוא ינהגנו לעולם הבא (בהעתקה ראשונה: לעתיד לבוא) – הקב"ה ינהיג אותנו בשני העולמות, העולם הזה והעולם הבא ("עלמות" – עולמות), כלומר, כשם שהוא הנהיג אותנו בעולם הזה, כך הוא ינהיג אותנו גם לעולם הבא. כך יהיו הצדיקים אומרים לעתיד לבוא (הנוסח 'הוא ניהגנו (בעבר) בעולם הזה' בהעתקה ראשונה הוא הנכון. בהעתקה שנייה נכתב 'הוא ינהגנו (בעתיד) בעולם הזה' בהשפעת הפסוק המצוטט לפני כן ובהשפעת המשך המשפט. הנוסח 'לעתיד לבוא' בהעתקה ראשונה מתאים לנוסח הדרשה בתחילתה: 'עתיד הקב"ה ליעשות ראש חולה לצדיקים לעתיד לבוא'. בהעתקה שנייה נכתב 'לעולם הבא' בהשפעת ההנגדה ל'בעולם הזה').
בבבלי תענית לא,א אמרו: אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר: עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן, והוא עומד באמצע, וכל אחד ואחד (מהצדיקים) מראה עליו (על הקב"ה) באצבעו, שנאמר: "ואמר ביום ההוא הנה אלוהינו זה קיוינו לו ויושיענו זה ה' קיוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו" (ישעיהו כה,ט).
ובויקרא רבה יא,ט, בשיר השירים רבה פרשה א פסוק ג ובקהלת רבה פרשה א פסוק יא נאמר: רבי ברכיה ורבי חלבו ועולא ביראה ורבי אלעזר בשם רבי חנינה: עתיד הקב"ה להיות ראש חולה לצדיקים לעתיד לבוא. הדא היא דכתיב: "שיתו ליבכם לחילה (תהילים מח,יד), לחולה [כתיב]. [צדיקים מכאן וצדיקים מכאן והקב"ה באמצע,] והם חלים (רוקדים) לפניו בעלמות (בזריזות, בכוח נעורים) / כעלמות ומראים עליו כאילו (כביכול (להרחקת ההגשמה)) באצבע ואומרים: "כי זה אלוהים אלוהינו עולם ועד הוא ינהגנו עלמות" (תהילים מח,טו) – בעלימות (בכוח נעורים); "עלמות" - בזריזות; "עלמות" - כאילין עולימתא, היך מה דאת אמר: "בתוך עלמות תופפות" (תהילים סח,כו); "עלמות" - תירגם עקילס: אתנסיאה (חיי נצח, אלמוות) - עולם שאין בו מוות; "עלמות" - בשני עולמות, ינהגנו בעולם הזה, ינהגנו לעולם הבא.
ובמדרש תהילים מח,ה נאמר: "שיתו ליבכם לחילה" - לאותה חולה שהיא עתידה להיות. "כי זה אלוהים אלוהינו" - מהו "כי זה"? - רבי ברכיה ורבי חלבו ורבי אלעזר בשם רבי חנינא אמר: עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבוא, והקב"ה חל עימהם, והם מראים אותו באצבע, שנאמר: "הנה אלוהינו זה" (ישעיהו כה,ט), לכך נאמר: "כי זה אלוהים אלוהינו". "הוא ינהגנו על מות" - בשני עולמות.
פשיטת אצבע ("מראים אותו באצבע") בליווי הקריאה "זה הוא" הוא צורה שכיחה של קילוס בעולם העתיק. קילוס זה היה נוהג גם בשעת המשתאות ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 161; "מחקרים בתורת ארץ ישראל", עמוד 437).
• • •
שנינו בברייתא לעיל בענין קרעים האסורים באיחוי: הקורע ועל ירושלים ועל בית המקדש.
ואומרים: [ב"שרידי הירושלמי" נוסף: מניין? – מהו המקור שלמדים ממנו, שחובה לקרוע על ירושלים ועל בית המקדש? -] נאמר (בענין רצח העולים לירושלים לאחר רצח גדליהו בן אחיקם): "וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן שְׁמֹנִים אִישׁ מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים וּמִתְגֹּדְדִים וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם לְהָבִיא בֵּית ה'" (ירמיהו מא,ה) – אנשים עלו לירושלים, והם גילחו והתגודדו (שרטו שריטות בבשרם, וזה היה מנהג אלילי, שדבקו בו בישראל וביהודה) וקרעו בגדיהם לאות אבל על החורבן. מכאן שחובה לקרוע על ירושלים ועל בית המקדש.
מביאים ברייתא: אחד ששמע שחרבה ירושלים ואחד הרואה את ירושלים בחורבנה – גם זה וגם זה, - חייב לקרוע. הרואה את ירושלים – בחורבנה, מן הצופים – כל מקום סביב ירושלים שיכול לראותה משם, - חייב לקרוע.
אומרים (בענין קריעה על ירושלים): אית תניי תני: – יש תנא השונה (ברייתא): נכנס בתוכה - מוסיף על הקרע – מי שנכנס בתוך ירושלים בחורבנה, לאחר שראה אותה מן הצופים וקרע, - מוסיף על הקרע הראשון שקרע, ואינו צריך לקרוע קרע אחר במקום אחר בבגד.
במסכת שמחות ט,יט שנו: הרואה את ירושלים מן הצופים - חייב לקרוע. נכנס בתוכה - הרי זה מוסיף על הקרע.
בבבלי מועד קטן כו,א אמרו: ערי יהודה - מנלן? - דכתיב: "ויבואו אנשים (רש"י: אחר החורבן במעשה גדליהו) משכם משילו ומשומרון שמונים איש מגולחי זקן וקרועי בגדים (רש"י: שכבר היו ערי יהודה חרבות) ומתגודדים ומנחה ולבונה בידם להביא בית ה' (רש"י: שנסעו קודם חורבנם ממקומם, ולא היו יודעים עדיין שנחרב הבית)" וגו' (ירמיהו מא).
אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר: הרואה ערי יהודה בחורבנן - אומר: "ערי קודשך היו מדבר" (ישעיהו סד), וקורע. ירושלים בחורבנה - אומר: "ציון מדבר היתה ירושלים שממה" (שם), וקורע. בית המקדש בחורבנו - אומר: "בית קודשנו ותפארתנו אשר היללוך אבותינו היה לשרפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה" (שם), וקורע.
קורע על המקדש ומוסיף על ירושלים. - ורמינהו: אחד השומע (ריטב"א: שראה בנינה ושמע חורבנה) ואחד הרואה (ריטב"א: הרואה חורבנה, כגון בזמן הזה) [- חייב לקרוע]. כיון שהגיע לצופים - קורע, וקורע על המקדש בפני עצמו ועל ירושלים בפני עצמה! - לא קשיא: הא - דפגע במקדש ברישא, הא - דפגע בירושלים ברישא (רש"י: כשנכנס לירושלים בשידה תיבה ומגדל, שלא ראה ירושלים עד שראה בית המקדש - קורע על המקדש, ומוסיף על ירושלים, אבל כשלא נכנס בתיבה ופגע בירושלים ברישא - קורע על ירושלים בפני עצמה ועל המקדש בפני עצמו. ריטב"א: הא דפגע במקדש - שבא דרך מזרח ורואה מקדש בהר הבית הגבוה קודם לירושלים; הא דפגע בירושלים תחילה - שבא דרך מערב. אי נמי שבא בקרון).
בירושלמי ברכות ט,ב אמרו: שמעון קמטריא (יישוב בגולן) שאל לרבי חייא בר בא: בגין דאנא חמר (נוהג חמור) וסליק לירושלם בכל שעה, מהו שנקרע? - אמר ליה: אם בתוך שלושים יום - אי אתה צריך לקרוע, לאחר שלושים יום - צריך אתה לקרוע.
הצופים
במשנה פסחים ג,ח שנו: מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש, אם עבר צופים - שורפו במקומו.
ובתוספתא פסחים ג,יב שנו: אי זה הוא צופים (ששנינו במשנה)? - הרואה ואינו מפסיק (אין דבר מפסיק בינו ובין ירושלים).
התוספתא נסמכה למשנה: מי שיצא מירושלים... אם עבר צופים וכו', והתוספתא מבארת שצופים הוא הרואה ואינו מפסיק. הרי שצופים הוא כל מקום סביב ירושלים שיכול לראותה משם, ואינו שמו של מקום מסוים.
• • •
לעיל אמרו, שמי שראה את ירושלים וקרע ונכנס בתוכה - מוסיף על הקרע. ולהלן אמרו, שמי שמת לו מת וקרע ושוב מת לו מת אחר - מוסיף על הקרע.
ואומרים (בענין עיקר קרע ותוספת על הקרע): אית תניי תני: – יש תנא השונה (ברייתא): תחילת הקרע טפח – הקרע הראשון צריך שיהיה באורך טפח, ותוספתו כל שהוא – הקרע שמוסיף על הקרע הראשון די שיהיה כל שהוא (משהו, קצת). ואית תניי תני: – ויש תנא השונה (ברייתא): תחילת הקרע טפח – הקרע הראשון צריך שיהיה בשיעור טפח, ותוספתו שלש אצבעות – הקרע שמוסיף על הקרע הראשון צריך שיהיה באורך שלוש אצבעות (שיעור אצבע הוא רבע טפח). - רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) אמר בשם רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) שאמר בשם רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי), וכן רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי ירמיה שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): הלכה כמי שהוא אומר: תחילת הקרע טפח, ותוספתו כל שהוא.
להלן למדו מן הכתוב: "וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם...", שהקרע על המת צריך להיות באורך טפח לפחות.
במסכת שמחות ט,ו שנו: תחילת קריעה שלוש אצבעות, ותוספתו כל שהוא.
בבבלי מועד קטן כו,ב אמרו: תנו רבנן: תחילת קריעה טפח, ותוספת (רש"י: שמוסיף על אותו קרע, כגון שמת לו מת אחר, וכגון דאמר: מוסיף על ירושלים) שלוש אצבעות; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: תחילת קריעה שלוש אצבעות (ריטב"א: ולא דריש "ויחזק"; אי נמי דסבירא ליה דחזקה היינו שלוש אצבעות שבהן עיקר תפיסת האדם כשקורע), ותוספת כלשהו. אמר עולא: הלכה כרבי מאיר בקריעה, והלכה כרבי יהודה בתוספת. תניא נמי הכי (ריטב"א: תניא דמסייעא לפסקא דעולא, דהא רבי יוסי דנימוקו עימו סובר כן וראוי לפסוק הלכה כמותו): רבי יוסי אומר: תחילת קריעה טפח, ותוספת כלשהו.
גם בבבלי וגם בירושלמי אמרו, שהלכה, תחילת קריעה טפח, ותוספת כלשהו.
• • •
אומרים: מהו להבדיל קנה שָׂפָה (צווארון החלוק)? – האם האבל, כשקורע את חלוקו על המת בבית הצוואר (פתח בבגד מסביב לצוואר), צריך לקרוע גם את שפת החלוק מסביב לצוואר, כדי שיהיו שני חלקי המקום הקרוע מובדלים לשניים וייראה המקום הקרוע? (שאם אינו קורע גם את שפת החלוק מסביב לצוואר, שני חלקי המקום הקרוע נשארים מחוברים בראשם, והקרע אינו נראה) - רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): נאמר (בענין אבל דויד ואנשיו על מות שאול המלך): "וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם" (שמואל ב א,יא) – דויד אחז בבגדיו וקרע אותם, - אין חזקה (אחיזה) פחות מטפח – אחיזת יד היא טפח, שהרי טפח הוא מידת רוחב כף היד. מכאן יש ללמוד, שהקרע על המת צריך להיות באורך טפח לפחות, שהרי הוא אוחז את הבגד בידיו ומושך הנה והנה והבגד נקרע, ומידת הקריעה היא כמידת אחיזת היד בבגד לפחות. ונאמר (שם): "וַיִּקְרָעֵם" - אמר רבי סימון (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי) בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): מיכן (מכאן) – מהכתוב הזה למדים, שהוא (האבל) צריך להבדיל קנה שפה – כדי שייראה הקרע.
בירושלמי כאן הביאו את ההלכה שקורע טפח אגב ההלכה שמבדיל קנה שפה, כיון שלמדו את שתי ההלכות מאותו כתוב. אלא שההלכה שמבדיל קנה שפה אין ללמוד אותה מהכתוב שנאמר בדויד, אלא יש ללמוד אותה מהכתוב שנאמר באלישע (בענין עליית אליהו הנביא), כמו שאמרו בבבלי המובא להלן, ולכן אין לגרוס בירושלמי כאן את הפסוק: "ויחזק דויד בבגדיו ויקרעם", אלא יש לגרוס כאן את הפסוק הדומה לו: "וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים" (מלכים ב ב,יב) – אלישע קרע את בגדיו על אליהו, ושני חלקי המקום הקרוע היו מובדלים לשניים, ומכאן שצריך להבדיל קנה שפה, כדי שייראה הקרע (מכתוב זה למדו לעיל, שחובה לקרוע על אביו ועל אימו ועל רבו שלימדו חכמה. עוד בענין הבדלת קנה שפה, ראה ירושלמי להלן ג,ח).
במסכת שמחות ט,ו שנו: על כל המתים כולם - אינו מבדיל קמי שפה, על אביו ועל אימו - מבדיל קמי שפה. רבי יהודה אומר: כל קרע שאינו מבדיל קמי שפה - הרי זה קרע של תיפלה.
בבבלי מועד קטן כב,ב אמרו: על כל המתים כולם - קורע טפח, על אביו ועל אימו - עד שיגלה את ליבו. - אמר רבי אבהו: מאי קרא? - "ויחזק דויד בבגדיו ויקרעם" (שמואל ב א), ואין אחיזה פחות מטפח.
על כל המתים כולם - רצה מבדיל קמי שפה שלו (רבנו יחיאל: שקורע מעמידי השפה, היא האימרא שתופרים סביב בית הצוואר. רש"י: כדי שיהיה נראה הקרע), רצה אינו מבדיל (רבנו יחיאל: שמניח את האימרא שלמה וקורע למטה ממנה, ויהא הקרע כמין נקב ארוך, כיון שאינו מובדל למעלה). על אביו ועל אימו - מבדיל (רש"י: קמי שפה, כדי שיהא נראה הקרע). רבי יהודה אומר: כל קרע שאינו מבדיל קמי שפה שלו - אינו אלא קרע של תיפלה (רש"י: כלומר, לא יצא ידי קריעה). - אמר רבי אבהו: מאי טעמא דרבי יהודה? - דכתיב: "ויחזק בבגדיו ויקרעם לשניים קרעים" (מלכים ב ב), - ממשמע שנאמר "ויקרעם", איני יודע שהם שניים? אלא: שנראו כשניים (רבנו יחיאל: מתוך שלא היו נאחזים למעלה).
"קנה שפה" שבירושלמי הוא "קמי שפה" שבבבלי.
• • •
מביאים ברייתא: מת לו מת - קורע – קורע עליו קרע בבגדו. מת לו מת אחר – נראה שמילים אלו הועתקו לכאן מלהלן בשל הדמיון, ובמקומן יש לגרוס על פי הברייתות המקבילות במסכת שמחות ובבבלי: מתו לו מתים כאחת – אם מתו לו כמה מתים יחד, או שהגיעה לו שמועה עליהם יחד, אפילו ששמע על אביו ועל אמו ועל רבו שלימדו חכמה – אפילו היו אביו ואימו כלולים בשמועה שהגיעה לו, ששמע בבת אחת על אביו ועל אימו ועל שאר קרובים שמתו (בברייתות המקבילות במסכת שמחות ובבבלי לא נזכר רבו שלימדו חכמה, ואפשר שהוא אשגרה מלעיל בענין קרעים שאין מתאחים, שכן לא הושוו רבו שלימדו חכמה ונשיא ואב בית דין לאביו ולאימו אלא לענין איחוי, שאין הקרע עליהם מתאחה לעולם, אבל לדיני קריעה לא הושוו (ברייתא בבבלי מועד קטן כב,ב)), - קורע קרע אחד לכולן – קורע קרע אחד בלבד על כל המתים שמתו, אף על פי שאביו ואימו כלולים בהם, כיון ששמע עליהם בבת אחת. רבי יהודה בן תימא (תנא שלא נודע זמנו) אומר: קורע על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו – צריך לקרוע קרע אחד על אביו ואימו וקרע אחר במקום אחר בבגד על שאר הקרובים, ואסור לקרוע קרע אחד על אביו ואימו ועל שאר הקרובים, מפני כבודם של אביו ואימו, ובלבד שלא יעשה של אביו ושל אמו תוספת – משמע הדברים, שאסור לקרוע תחילה על שאר הקרובים ולהוסיף אחר כך על אותו הקרע על אביו ואימו.
ושואלים (על דברי רבי יהודה בן תימא): ולא דא היא קדמייתא? – וכי לא זו היא הראשונה? (וכי זו הסיפא אינה הרישא? הרי הסיפא של דברי רבי יהודה בן תימא "ובלבד שלא יעשה של אביו ושל אימו תוספת" היא משמע הרישא של דבריו! שאם קורע על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, ממילא אינו עושה את קריעתם תוספת. ומדוע חזר על דבריו?) - ומשיבים: אלא שלא יוסיף לא על של אביו ולא על של אמו – משמע הסיפא של דברי רבי יהודה בן תימא, שאף אסור לקרוע תחילה על אביו ואימו ולהוסיף אחר כך על אותו הקרע על שאר הקרובים.
ואומרים: רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) אמר בשם (ו)רב מתנה (אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם יוסי בר מנישא (רב יוסף בריה דרב מנשיא, אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): הלכה כרבי יהודה בן תימא – שצריך לקרוע קרע אחד על אביו ואימו וקרע אחר על שאר הקרובים, ואסור לקרוע קרע אחד ולהוסיף על אותו הקרע.
בבבלי מועד קטן כו,ב אמרו: תנו רבנן: מת אביו ומתה אימו ומת אחיו ומתה אחותו (רש"י: כל זאת בישרוהו בבת אחת) - קורע קרע אחד על כולם (ריטב"א: וכיון שאביו ואימו בכללם, קורע עד ליבו, ותעלה לכולם). רבי יהודה בן בתירה אומר: על כולם קרע אחד, על אביו ואימו קרע אחד (רש"י: במקום אחר שלא באותו קרע), לפי שאין מוסיפים על קרע אביו ואימו (ריטב"א: מפני שאינו נראה כמוסיף מפני אחרים אלא כמתחמם ומרבה בקריעת אביו ואימו יותר מדי כי אין לו שיעור למעלה).
מאי טעמא? (רמב"ן בתורת האדם: דאי משום דאין מוסיפים על קרע של אביו ושל אימו, יקרע על האחרים תחילה ויוסיף על אביו ועל אימו) - אמר רב נחמן בר יצחק: לפי שאינם בתוספת (רש"י: כלומר, אין בדין שמוסיף עליהם. רמב"ן: כלומר, כשם שאין מוסיפים על קרע שלהם, כך אין קרע שלהם מתווסף על של אחרים, שאינו בדין לעשות עיקר קריעה על של אחרים, ושל אביו ושל אמו טפלה להם).
אמר שמואל: הלכה כרבי יהודה בן בתירה. - ומי אמר שמואל הכי? והאמר שמואל: הלכה כדברי המקל באבל! (ר"ח: ורבי יהודה בן בתירה לגבי תנא קמא מחמיר הוא) - אבלות לחוד, קריעה לחוד (רש"י: דלא אמרינן כדברי המקל בקריעה. ריטב"א: לא נתן שמואל הכלל הזה אלא באבלות).
גם בבבלי וגם בירושלמי אמרו, שהלכה כרבי יהודה בן תימא / בתירה.
במסכת שמחות ט,יז שנו: מי שמתו לו אביו ואימו כאחת - קורע קרע אחד לשניהם. רבי יהודה בן תימא אומר: קורע לזה בפני עצמו ולזו בפני עצמה. מי שמתו לו עשרה בנים כאחת - קורע קרע אחד לכולם.
רמב"ן בתורת האדם: הדברים נראים בחיצונה הזו (הברייתא שבמסכת שמחות) שהיא משובשת, ו"מי שמתו לו אביו ואחיו בבת אחת" קתני, ורבי יהודה בן תימא הוא רבי יהודה בן בתירא השנוי כאן (בבבלי, ובדברי רבי יהודה בן תימא יש לשנות: קורע לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו), וכך הזכירוהו בירושלמי בברייתא זו.
מביאים ברייתא: מת לו מת - קורע – קורע עליו קרע בבגדו. מת לו מת אחר – לאחר שמת לו מת אחד וקרע עליו, - מוסיף על הקרע וקורע – מוסיף על הקרע הראשון שקרע, ואינו צריך לקרוע קרע אחר במקום אחר בבגד.
ואומרים: עד איכן? – עד היכן הוא מוסיף על הקרע שקרע כשמת לו מת אחר? - אמר רבי חנינה: עד שהוא מגיע עד טיבורו – הוא מוסיף על הקרע שקרע עד שהוא מגיע בקריעתו לטבורו, אבל כשמגיע לטבורו אינו מוסיף עוד על הקרע שקרע אלא קורע קרע אחר במקום אחר בבגדו (ראה להלן).
במסכת שמחות ט,יז שנו: מי שקרע ומת בנו וקרע - הרי זה קורע והולך עד שמגיע לטיבור.
בבבלי מועד קטן כו,ב אמרו: עד היכן קורע? - עד טיבורו; ויש אומרים: עד ליבו.
אומרים: תנא חד סב קומי – שנה (ברייתא) זקן אחד לפני רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי האמוראים בדור השלישי): אפילו נתמנה לו בגד כל שבעה, חייב לקרוע – מי שמת לו מת, ולא היה לו בגד בשעת מיתה לקרוע עליו, אפילו נזדמן לו בגד בשבעת ימי האבלות, הוא חייב לקרוע את הבגד עליו. אבל אם נזדמן לו בגד לאחר שבעת ימי האבלות, אינו חייב לקרוע. - אמר ליה – אמר לו (לאותו זקן) רבי זעורה: הדא דת (דאת) אמר – זאת (ההלכה) שאתה אומר (שבתוך שבעה חייב לקרוע, אבל לאחר שבעה אינו חייב לקרוע), - בשאר הקרובים – כשמת אחד משאר הקרובים שהוא חייב להתאבל עליו (בנו ובתו ואחיו ואחותו ואשתו); אבל על אביו ועל אמו – כשמת אביו או אימו, - אפילו לאחר שבעה, חייב לקרוע – אפילו נזדמן לו בגד לאחר שבעת ימי האבלות, הוא חייב לקרוע את הבגד עליהם, מפני כבודם (לעיל ג,ה הובאו דברי רבי זעורה בקיצור וללא הזכרת שמו: על אביו ועל אימו - אפילו לאחר כמה, חייב לקרוע. במסירה שלפנינו בהעתקה שנייה הוגה כאן בידי מגיה: לאחר כמה, במקום: לאחר שבעה. "לאחר כמה" משמעו: לאחר כמה ימים (לאחר שבעה כל שלושים, או אף לאחר שלושים), וגם משמעו: לאחר כמה שנים).
בבבלי מועד קטן כ,ב אמרו: תני איסי אבוה דרבי זירא, ואמרי לה אחוה דרבי זירא, קמיה דרבי זירא: מי שאין לו חלוק לקרוע (ריטב"א: כגון שהיו בגדיו שאולים ופטור מקריעה, או שהיו בגדיו מקורעים עד שנעשה כפוחח האמור בירושלמי (להלן)), ונזדמן לו בתוך שבעה - קורע, לאחר שבעה (רבנו יחיאל: שלא נזדמן לו חלוק שיהא שלו עד לאחר שבעה) - אינו קורע. ועני רבי זירא בתריה: במה דברים אמורים - בחמישה מתי מצוה (בנו ובתו ואחיו ואחותו ואשתו), אבל על אביו ועל אימו - קורע והולך (רש"י: אחר שבעה).
מביאים ברייתא: מת לו מת - קורע – קורע עליו קרע בבגדו. מת לו מת אחר – לאחר שמתו לו מתים והוסיף על הקרע שקרע עד שהגיע בקריעתו לטבורו, - מרחיק שלש אצבעות – ממקום הקרע הקודם, וקורע – קורע קרע אחר בבגדו. ואם הוסיף על הקרע האחר שקרע עד שהגיע בקריעתו לטבורו, מרחיק שלוש אצבעות עוד וקורע, וכן עוד ועוד. שלמו מלפניו – אם נתמלא הבגד קרעים בחלקו הקדמי, ואין מקום עוד לקרוע לפניו, - מתחיל מאחריו – מתחיל לקרוע מאחוריו, שהופך את בגדו ולובש את חלקו האחורי לפניו וקורע לפניו. שלמו מלמעלן – אם נתמלא הבגד קרעים בחלקו העליון, ואין מקום עוד לקרוע למעלה, - מתחיל מלמטן – מתחיל לקרוע בחלקו התחתון, שהופך את בגדו ולובש את חלקו התחתון למעלה וקורע למעלה.
ואומרים: שלמו אלו ואלו – אם נתמלא הבגד קרעים מלפניו ומאחוריו ומלמעלה ומלמטה, ואין מקום עוד בבגד לקרוע, - רבי חייה בריה דרבי אדא דיפו (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי-החמישי, מן העיר יפו, על חוף ים התיכון) אמר: נעשה כפוחח (ערום, לבוש בגדים קרועים ובשרו נראה) – אינו קורע יותר, שדינו כפוחח שאינו קורע (הירושלמי רומז בזה לברייתא במסכת שמחות: פוחח - אינו קורע).
במסכת שמחות ט,יז שנו: מי שקרע ומת בנו וקרע - הרי זה קורע והולך עד שמגיע לטיבור. הגיע לטיבור - הופך את הקרע לאחוריו. מי שקרע ומת בנו וקרע - הרי זה מבדיל מן הקרע שלוש אצבעות וקורע.
ושם ט,יח שנו: פוחח - אינו קורע.
בבבלי מועד קטן כו,ב אמרו: עד היכן קורע? - עד טיבורו; ויש אומרים: עד ליבו. הגיע לטיבורו (רש"י: ומת לו מת אחר) - מרחיק שלוש אצבעות (רש"י: בצד אותו קרע) וקורע (רש"י: חוזר ומתחיל למעלה לצידי בית הצוואר, ואם רבו לו שמועות - הולך וקורע ומרחיק שלוש אצבעות בין קרע לקרע). נתמלא (רש"י: כל הבגד כולו קרעים) מלפניו - מחזירו לאחוריו (רש"י: ומחזיר מה שלאחריו לפניו ולובשו וחוזר וקורע לפניו. ריטב"א: הופך את החלוק לאחוריו ואחר כך יקרע כשיהיה השלם לפניו). נתמלא מלמעלה (רש"י: אצל בית הצוואר) - הופכו למטה (רש"י: מחזיר מה שלמעלה למטה ועושה בית צוואר אחר וקורע. ריטב"א: ויהיה השלם למעלה ויקרע).
• • •
מספרים: רבי חיננא בר פפא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) סלק גבי רבי תנחום בירבי חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) – עלה אצל רבי תנחום בירבי חייה (כשהיה אבל, לביתו בשבת שבתוך שבעת ימי האבלות, כדי להראות לו פנים). נפק לגביה לביש סנטיריה (סנטוריא) – יצא (רבי תנחום בירבי חייה) אצלו (אצל רבי חיננא בר פפא, כשהוא) לבוש בגדי סעודה (גלימות שהיו לובשים בשעת הסעודה. מקור המילה 'סנטוריה' בלשון הרומית). - ומסבירים: מהו סנטיריה? – כלומר, מה רצה המספר לומר בזה? - מאנין דלא חפיתין – בגדים שאינם חפותים (בגדים שאינם עשויים בדיוק לפי מידותיו. בגדי הסעודה לא היו חפותים לפי המידה מפני הנוחיות בשעת הסעודה). הגרסה במקבילה בבראשית רבה: מאנין דלא בזיעין – בגדים שאינם קרועים (שפשט רבי תנחום בירבי חייה בערב שבת את הבגדים הקרועים, ולבש בשבת בגדים שלמים). - וממשיכים ומספרים: אמר ליה: – אמר לו (רבי חיננא בר פפא לרבי תנחום בירבי חייה): הדא מנן לך? – זאת מניין לך? (מניין לך שאבל מותר בשבת ללבוש בגדים אלה שאתה לבוש? שלדעתו, בשבת האבל מחזיר את הקרע שבבגדו לאחוריו, אבל אינו מחליף את בגדיו ולובש בגדים שאינם קרועים) - אמר ליה: – אמר לו (רבי תנחום בירבי חייה לרבי חיננא בר פפא): הכין הוה רבי סימון רבי עבד – כך היה רבי סימון רבי עושה (לפי המקבילה בבראשית רבה צריך לגרוס "רבי יוחנן" במקום "רבי סימון"). - אמר ליה: – אמר לו (רבי תנחום בירבי חייה לרבי חיננא בר פפא): התפלל עלינו! – שיש לבקש רחמים על האבל, כאמור להלן. - אמר ליה: – אמר לו (רבי חיננא בר פפא לרבי תנחום בירבי חייה): יסוג תורעתך! – ייגדר פרצתך! (הפרצה שפרץ ה' בך תיגדר (תיסתם). 'פרצה' משמעה מקום פרוץ וגם אסון. במילים אלו בא רבי חיננא בר פפא לחזק את רבי תנחום בירבי חייה ולאחל לו שלא יקרה במשפחתו אבל נוסף) – (ומדוע יש להתפלל על האבל? -) שכל אותה השנה הדין מתוח כנגד המשפחה – במשך אותה השנה שלאחר מות המת, ה' מחמיר בדין כלפי המשפחה של המת, ולכן יש להתפלל על אותה המשפחה שלא יארע לה מוות עוד.
ומביאים ראיה (שאבל צריך רחמים): דאמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כל שבעה – בשבעת הימים לאחר מות המת, - החרב שלופה – חרבו של מלאך המוות שלופה בידו מתערה (נרתיק החרב) ומוכנה להרוג; עד שלשים – מלאחר שבעת הימים עד שלושים יום לאחר מות המת, - היא רופפת – החרב רופפת (נעה הנה והנה) בידו של מלאך המוות ועדיין יכולה להרוג; לאחר שנים עשר חדש – לאחר שנה, - היא חוזרת לתערה – החרב חוזרת לנרתיקה ואינה יכולה עוד להרוג. – לפי הגרסה שלפנינו, חסר במאמר זה משלושים עד שנים עשר חודש. אבל הגרסה בר"ח (בבלי מועד קטן כו,ב) היא: כל שבעה - החרב שלופה, עד שלושים; משלושים - היא רופפת; לאחר שנים עשר חודש - היא חוזרת לתערה. לפי זה, נשמטה בגרסה שלפנינו המילה "משלושים" בשל הדמיון למילים "עד שלושים" שלפניה, ובשל כך נשתבש הפיסוק במאמר זה.
ומביאים משל: למה הדבר דומה? – לכיפה (ערמה) של אבנים – משפחה דומה לערמת אבנים. כיון שנתרערעה (התערערה, התמוטטה) אחת מהן, נתרערעו כולן – והנמשל: אם מת אחד מהמשפחה, עלולים למות גם אחרים מאותה המשפחה.
ואמר רבי לעזר (בן פדת, אמורא בדור השני): אם נולד בן זכר באותה המשפחה – במשך אותה השנה שלאחר מות המת, נתרפאת כל אותה המשפחה – ואין עלולים למות גם אחרים מאותה המשפחה, שלידת בן זכר היא סימן שאין הדין מתוח עוד כנגד המשפחה.
בבראשית רבה ק,ז ובבראשית רבה (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה קא נאמר: רבי חנינה בר פפא אזיל למחזייה אפין (הלך להראות פנים) לרבי תנחום בר חייא דכפר אגין (יישוב בדרום ים כינרת). נפק לגביה לביש סנטרוי. - מאי סנטרוי? - מאנין דלא בזיעין. - אמר ליה: הכדין עבדין? (כזה עושים?) אתמהא! (בתמיהה) - אמר ליה: כן הוה רבי יוחנן עבד. - אמר ליה: צלי עלי! - אמר ליה: פסיג תרעך! (יברח פרצך, הפרץ שפרץ ה' בך ילך לו) - אמר ליה (רבי תנחום בר חייא): לא תימר כן (אל תאמר כך), אלא: יסוג תורעך! (ייגדר פרצך)
(ומביאים ברייתא לראיה שאבל צריך רחמים:) תני: חבורה ומשפחה כך הם דומים לכיפת אבנים, את נוטל ממנה אבן אחת וכולה מתרועעת, את נותן עליה אבן אחת (במקום האבן שניטלה) וכולה עומדת. כך (הוא במשפחה ובחבורה שמת אחד מהם), כל שבעה ימים חרב שלופה, ועד שלושים יום היא מתרפרפת, ואינה חוזרת לנדנה (לתוך נרתיקה) עד שנים עשר חודש. - אמר רבי אלעזר: נולד בן זכר במשפחה, מיד היא (המשפחה) מתרפאה ("את נותן עליה אבן אחת וכולה עומדת" הוא בנמשל "נולד בן זכר").
בבראשית רבה הובא סיפור זה בהמשך לסיפורים אחרים על פריעת הראש ונעילת הסנדל בשבת שהובאו גם בירושלמי לעיל ג,ה. בירושלמי לא הובא סיפור זה לעיל בענין שבת אלא כאן בענין קריעת בגדים. לפי הענין בבראשית רבה משמע שסיפור זה היה בשבת כמו הסיפורים האחרים.
בבבלי מועד קטן כד,א אמרו: תניא: אבל, כל שבעה - קרעו לפניו, ואם בא להחליף (חלוקו) - מחליף וקורע (את החלוק שלובש). בשבת - קרעו לאחוריו, ואם בא להחליף - מחליף ואינו קורע.
הרי שבשבת האבל מחליף את בגדיו ולובש בגדים שאינם קרועים, כמו שעשה רבי תנחום בירבי חייה.
יסוג תורעתך!
במסכת שמחות י,א-ב שנו: אבל - כל זמן שמתו מוטל עליו פטור מקרית שמע ומן התפילה. הגיע זמן המקרא - כל העם קורים, והוא (האבל) שותק ואינו קורא. עמדו להתפלל - כל העם מתפללים, והוא מצדיק עליו את הדין, ומהו אומר: ריבון העולמים, חטאתי לפניך, כמעט מחובותי נגביתי, והלא הרבה מיכן הייתי שווה, יהי רצון מלפניך שתגדור את פרצתי ותנחמני.
ובבבלי ברכות יט,א אמרו: תנו רבנן: העם העסוקים בהספד... - הם יושבים וקורים, והוא (האבל) יושב ודומם (שהאבל פטור מקריאת שמע), הם עומדים ומתפללים, והוא עומד ומצדיק עליו את הדין, ואומר: ריבון כל העולמים, הרבה חטאתי לפניך, ולא נפרעת ממני אחד מני אלף, יהי רצון מלפניך שתגדור פרצותי ופרצות עמך ישראל ברחמים.
ובבבלי ברכות מו,ב אמרו: מר זוטרא איקלע לבי רב אשי, איתרע ביה מילתא, פתח ובריך: הטוב והמטיב, אל אמת, דיין אמת, שופט בצדק, לוקח במשפט, שליט בעולמו לעשות בו כרצונו, כי כל דרכיו משפט, שהכל שלו ואנחנו עמו ועבדיו, ובכל זאת אנו חייבים להודות לו ולברכו, גודר פרצות הוא יגדור את הפרצה הזאת לחיים ולשלום.
החרב
בבבלי מועד קטן כז,ב אמרו: אמר רבי לוי: אבל, שלושה ימים הראשונים - יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו בין שתי כתפיו, משלושה עד שבעה - כאילו מונחת לו כנגדו בקרן זווית, מכאן ואילך - כאילו עוברת כנגדו בשוק.
תיאור פעולת החרב וחלוקת הזמנים בבבלי שונים מבירושלמי.
כיון שנתרערעה אחת מהן, נתרערעו כולן
בבבלי שבת קה,ב-קו,א אמרו: אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אחד מן האחים שמת - ידאגו (רש"י: ייראו מן המיתה) כל האחים כולם. אחד מבני החבורה שמת - תדאג כל החבורה כולה. אמרי לה: דמת גדול (רש"י: יש לדאוג, הואיל ושלטה מידת הדין בראש הבית), ואמרי לה: דמת קטן (רש"י: שבקללה מתחילים מן הקטן).
• • •
אומרים: מניין שאבל חייב לקרוע מעומד? – מהו המקור שלמדים ממנו, שחובה לקרוע על המת בעמידה? - דכתיב: – שכתוב (לאחר אובדן רכושו ובניו של איוב): "וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ וַיָּגָז אֶת רֹאשׁוֹ" (איוב א,כ) – איוב עמד וקרע את מעילו וגזז את שער ראשו לאות אבל על מות בניו. - אמר רבי יודה בר פזי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): מיכן (מכאן) – מהכתוב הזה למדים, שאבל צריך לקרוע מעומד.
בירושלמי סוטה ה,ח ובבראשית רבה נז,ד אמרו (בענין איוב): רבי יוחנן אמר: מעולי גולה היה וישראל היה. לפום כן, רבי יוחנן למד ממנו הלכות אבל. - "ויקום איוב ויקרע את מעילו" (איוב א) - רבי יהודה בן פזי בשם רבי יוחנן: מיכן שאבל צריך לקרוע מעומד.
רבי יוחנן למד מאיוב כמה הלכות בענין אבל, וזו אחת מהן. בירושלמי לעיל ג,ה למד רבי יוחנן מאיוב, שאבל אסור בתלמוד תורה וחייב בכפיית המיטה. ובבבלי מועד קטן כח,ב למדו מאיוב, שאין מנחמים רשאים לפתוח ולדבר דבר עד שיפתח אבל, ושאבל אינו רשאי לישב על גבי מיטה אלא על גבי קרקע, ושאין מנחמים רשאים לשבת על גבי מיטה אלא על גבי קרקע. ובבבלי שם למדו עוד מדברי איוב, שאבל מסב (בסעודה בבית האבל) בראש.
בבבלי מועד קטן כ,ב-כא,א אמרו: אמימר שכיב ליה בר בריה, קרע עילויה. אידכר דמיושב קרע, קם קרע מעומד (רבנו יחיאל: כדי לצאת ידי קריעה). - אמר ליה רב אשי לאמימר: קריעה דמעומד - מנלן? - אמר ליה: דכתיב: "ויקום איוב ויקרע את מעילו (רבנו יחיאל: כשבאה לו שמועה על בניו שמתו)" (איוב א).
אמר רמי בר חמא: מניין לקריעה שהיא מעומד? - שנאמר: "ויקום איוב ויקרע" (איוב א). - דלמא מילתא יתירתא הוא דעבד? (רבנו יחיאל: מרוב צער שמתו כל בניו עשה אף דברים שאין צריכים) דאי לא תימא הכי - "ויגוז את ראשו" (שם) הכי נמי (רבנו יחיאל: שצריך אבל לגוז ראשו)? (הא לא תנינן ליה בכל הני הלכתא דאבל) - אלא מהכא: "ויקום המלך ויקרע את בגדיו" (רבנו יחיאל: במיתת אמנון בנו) (שמואל ב יג).
מספרים: כדאמר (כך הוא בהעתקה ראשונה. ובהעתקה שנייה: אמר. גרסת שתי ההעתקות קשה. וצריך לומר: כד דמך (וכן הוא בראשונים)) רבי יוחנן – כשנפטר רבי יוחנן, הורי רבי יסא – הורה (פסק הלכה) רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) לשלול – מותר לתפור תפירה גסה וארעית את הקרע שקרעו על רבי יוחנן (שחכם שמת - הכל קורעים עליו), למחר – ביום שאחרי היום שנפטר רבי יוחנן (אבל בו ביום אסור לשלול). כד דמך רבי יסא – כשנפטר רבי יסא, הורי רבי חייה בר בא – הורה (פסק הלכה) רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) לנעול – מותר לנעול את הסנדל שחלצו על רבי יסא (שחכם שמת - הכל חולצים עליו את הסנדל), בו ביום – באותו יום שנפטר רבי יסא (שאין נוהגים אבלות על חכם שמת אלא מקצת היום).
אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי האמוראים בדור השלישי): ולא פליגין – ואין חלוקים (רבי יסא ורבי חייה בר בא אינם חולקים זה על זה). מאן דאמר: – מי (רבי יסא) שאמר: ישלול למחר - ינעול למחר, ומאן דאמר: – ומי (רבי חייה בר בא) שאמר: ינעול בו ביום - ישלול בו ביום.
לפי הגרסה במסירה שלפנינו, רבי יסא ורבי חייה בר בא חלוקים זה על זה, שזה אמר לשלול ולנעול למחר, וזה אמר לשלול ולנעול בו ביום, והרי אמר רבי זעורה: "ולא פליגין"!
ונראה שצריך לומר כך:
אמר רבי זעורה: ולא פליגין. מאן דאמר: ישלול למחר - ינעול בו ביום, ומאן דאמר: ינעול בו ביום - ישלול למחר.
אמר רבי פלוני: פליגין. מאן דאמר: ישלול למחר - ינעול למחר, ומאן דאמר: ינעול בו ביום - ישלול בו ביום.
במסירה שלפנינו נשמט בשל הדמיון.
הגרסה המוצעת כאן היא על פי סוגיה דומה בירושלמי עירובין ו,ד (בענין טלטול בשבת בחצר שאחד מדייריה גוי):
רבי חייה רבי יסא רבי אימא סלקון לחמתה דגדר. שאלון לרבי חמא בר יוסף ושרא. שמעין רבי יוחנן ומר: יפה עשיתם. שמע רבי שמעון בן לקיש ומר: לא עשיתם יפה. - מה, פליגין?! - רבי זעירא אמר: לא פליגין. מאן דמר: יפה עשיתם - ששכרתם, ומאן דמר: לא עשיתם יפה - שטילטלתם. - רבי בא אמר: פליגי. מאן דמר: יפה עשיתם - ששכרתם ושטילטלתם, ומאן דמר: לא עשיתם יפה - לא ששכרתם ולא שטילטלתם.
(המעשה הזה מובא בבבלי עירובין סה,ב, וראה "ירושלמי כפשוטו")
בירושלמי כאן ובעירובין שם וכן בגיטין ד,ו, אמר רבי זעירא: ולא פליגין.
כד דמך רבי יוחנן
בבבלי מועד קטן כה,ב אמרו: כי נח נפשיה דרבי יוחנן, יתיב רבי אמי שבעה ושלושים. אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא: רבי אמי דעבד לגרמיה (רש"י: לדעתיה) הוא דעבד. דהכי אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אפילו רבו שלימדו חכמה - אינו יושב עליו אלא יום אחד.
בירושלמי אמר רבי חייא בר אבא שעל חכם (שאינו רבו) נוהגים אבלות מקצת היום, ובבבלי אמר רבי חייא בר אבא שעל רבו שלימדו חכמה נוהג אבלות יום אחד.
לשלול
בבבלי מועד קטן כה,א אמרו: כי נח נפשיה דרב חסדא... סבור דלא למשלל קרעייהו. אמר להו רבי יצחק בר אמי: חכם (רמב"ן בתורת האדם ור"מ המאירי: חכם שאינו רבו), כיון שהחזירו פניהם מן המיטה - שוללים.
בבבלי אמרו, שבחכם (שאינו רבו) שוללים את הקרע בו ביום. רמב"ן בתורת האדם אומר, שברבו שלימדו חכמה שולל את הקרע למחר.
כד דמך רבי יסא
בירושלמי ברכות ג,א אמרו: כד דמך רבי יסא, קביל רבי חייא בר בא אבילוי (הקביל את אבליו של רבי יסא (קיבל פני קרובי המת בסעודת הבראה)) ואייכלון בשר ואשקיתון חמר (והאכילם בשר והשקם יין, שהאבל אינו אוכל משלו אלא אוכל משל אחרים).
כאן סיפרו על הוראתו של רבי חייה בר בא כשנפטר רבי יסא, ושם סיפרו על מעשהו של רבי חייה בר בא כשנפטר רבי יסא.
לנעול
יש ללמוד מהוראתו של רבי חייה בר בא, שחכם שמת חולצים עליו את הסנדל (או"ז).
רבי זעורה
בירושלמי ברכות ג,א אמרו: רבי זעירא מידמך פקיד ומר: לא תקבלון עלי יומא הן אבלא למחר מזרחייא (צריך לומר: מרזחייא).
מרזחייא פירושו מנחמי אבלים, המכינים סעודות לאבלים ולאורחים הבאים לקבל את פניהם. רבי זעורה אמר לתלמידיו, שאין דעתו נוחה בתלמידים שבמות עליהם רבם הם אבלים ביום ראשון ומנחמי אבלים למחרתו, אלא שינהגו אבלות כל שבעה (כרבי אמי על רבי יוחנן, כמו שאמרו בבבלי) או שלא ינהגו אבלות כלל ויהיו מן המנחמים ("פירושים וחידושים בירושלמי").
הרי שדעתו של רבי זעורה אינה כדעתם של האמוראים שהוא אמר כאן שהם אינם חלוקים.
• • •
אומרים: אם אמרו לו – לאדם: "מת ראובן" – שהוא קרובו, וקרע – עליו את בגדו, ואחר כך – לאחר שקרע על ראובן, אמרו לו: (בהעתקה שנייה נשמט מ"ואחר כך אמרו לו" עד "ואחר כך אמרו לו" בשל הדמיון, והושלם על ידי מגיהים) "שמעון היה" – שמעון שגם הוא קרובו היה זה שמת, ואילו ראובן לא מת, - כבר יצא ידי קירעו – ואינו צריך לחזור ולקרוע על שמעון, שהרי על מת קרע, אף על פי שהקריעה היתה בטעות. אבל אם אמרו לו – לאדם: "מת ראובן" – שהוא קרובו, וקרע – עליו את בגדו, ואחר כך – לאחר שקרע על ראובן, אמרו לו: "קיים היה ומת" – כשקרע עליו, עדיין היה ראובן חי, ואחר כך מת, - אית תניי תני: – יש תנא השונה (ברייתא): יצא ידי קירעו – ואינו צריך לחזור ולקרוע עליו; אית תניי תני: – יש תנא השונה (ברייתא): לא יצא ידי קירעו – וצריך לחזור ולקרוע עליו. ומסבירים: מאן דאמר: – מי שאמר: יצא ידי קירעו - כבר קרע – שהרי כבר קרע על ראובן. מאן דאמר: – מי שאמר: לא יצא ידי קירעו - שהרי על חי קרע – שכשקרע על ראובן, עדיין היה חי, וקריעה על חי אינה קריעה.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ב,א.
ועוד מן הדא, דתני: – נראה שמילים אלו יתרות, שכשהעתיקו את הברייתא להלן מברכות לכאן, העתיקו עימה גם את המילים האלו. קרע – על קרובו שמת, וחזרה בו נשמה – לאחר שקרע עליו חזרה נשמתו לגופו וחי, ואחר כך מת שוב, אם על אתר – אם מת תכף ומיד לאחר שחזרה בו נשמה, - אינו צריך לקרוע – אינו צריך לחזור ולקרוע עליו, שאינו נחשב כמי שחזר וחי, ונמצא שעל מת קרע, אם לאחר זמן – אם מת אחרי פרק זמן מסוים לאחר שחזרה בו נשמה, - צריך לקרוע – צריך לחזור ולקרוע עליו, שהוא נחשב כמי שחזר וחי, ונמצא שלא קרע על מת.
ואומרים: וכמה הוא על אתר? – כמה הוא שיעור הזמן הזה ששנו בברייתא? - כדי דיבור – בשיעור המספיק לדיבור. וחוזרים ואומרים: וכמה הוא כדי דיבור? – כלומר, באיזה דיבור שיערו? - ומביאים מחלוקת אמוראים: רבי סימון (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו – בשיעור המספיק לאדם לשאול בשלום חברו ולומר לו: "שלום עליך". אבא בר בר חנה (רבה בר בר חנה, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כדי שאילת שלום בין הרב לתלמיד ויאמר לו: "שלום עליך, רבי" – בשיעור המספיק לתלמיד לשאול בשלום רבו ולומר לו: "שלום עליך, רבי".
מחלוקת אמוראים זו מובאת גם בירושלמי נזיר ד,א ושבועות ב,ד.
במסכת שמחות ט,טז שנו: אמרו לו: "מת אביו", וקרע, והוא אינו אלא אימו - יצא. "מתה אימו", וקרע, והיא אינה אלא אביו - יצא. "מת אביו", "מתה אימו", וקרע, והוא אינו אלא אחד מן הקרובים - יצא. "מת אחד מן הקרובים", וקרע, והוא אינו אלא אביו או אימו - לא יצא.
ושם ט,כב שנו: הקורע על המת וחזרה בו נשמתו, אם לאלתר מת - יצא, ואם לאחר זמן מת - לא יצא.
בבבלי נדרים פז,א אמרו: תניא חדא: אמרו לו: "מת אביו", וקרע, ואחר כך נמצא שהוא בנו (רש"י: שמת, ולא אביו) - יצא ידי קריעה. ותניא אחריתי: לא יצא ידי קריעה. - אמר רב אשי: לא קשיא; כאן (הא דאמרת יצא ידי קריעה) בתוך כדי דיבור (ר"ן: שהודיעוהו שהוא בנו בתוך כדי דיבור לקריעתו), כאן (הא דאמרת לא יצא ידי קריעה) לאחר כדי דיבור. והתניא (ר"ן: בניחותא. רש"י: דמסייעא לרב אשי): מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף (החולה), וכמדומה לו שמת וקרע, ואחר כך מת - לא יצא ידי קריעה; ואמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: לא שנו אלא שמת לאחר כדי דיבור (מן הקריעה), אבל בתוך כדי דיבור - אין חוזר וקורע (ר"ן: שאף על פי שבשעה שקרע עדיין לא מת ולא הויא קריעה כלל, כיון שמת תוך כדי דיבור - כמאן דקרע השתא דמי; כי קרע נמי בטעות שהיה סבור שמת לו מת אחר, כיון שידע תוך כדי דיבור - מהני).
בענין קריעה בטעות על המת הביאו בבבלי שתי ברייתות סותרות, ואמרו שאם ידע בטעותו תוך כדי דיבור - יצא, לאחר כדי דיבור - לא יצא; ואילו בירושלמי הביאו ברייתא בענין זה האומרת שיצא. ובענין קריעה בשעה שעדיין המת לא מת הביאו בירושלמי שתי ברייתות סותרות; ואילו בבבלי הביאו ברייתא בענין זה האומרת שלא יצא, ואמרו שכן הוא אם מת לאחר כדי דיבור של קריעה, אבל אם מת תוך כדי דיבור של קריעה - יצא. ובירושלמי חילקו בין כדי דיבור ובין לאחר כדי דיבור בענין קריעה על מי שמת וחזרה בו נשמתו.
כמה הוא כדי דיבור?
בתוספתא נדרים ה,א שנו: כמה הוא כדי דיבור? - כדי שאילת שלום הרב לתלמיד (אצל התלמיד).
ובתוספתא נזיר ג,ב שנו: כמה הוא כדי דיבור? - כדי שאילת שלום (בין אדם לחברו).
כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו
במדרש תנחומא פרשת 'נשוא' סימן י נאמר: צריך אדם ליתן שלום לחברו בפה מלא (באופן ברור, בלא היסוס, בלא גמגום).
תלו את שיעור הזמן של כדי דיבור בשאילת שלום, ולא תלו אותו בדיבור אחר של שתי מילים לדעה האחת ושל שלוש מילים לדעה השנייה, כדי ללמדנו, ששיעור הזמן של כדי דיבור הוא דיבור של שתיים או שלוש מילים הנאמרות בפה מלא ולא בחצי פה, כשם ששאילת שלום צריכה להיאמר בפה מלא ("עלי תמר").
תלמיד שואל בשלום רבו
במקבילה בירושלמי ברכות אמרו: תני: השואל בשלום רבו או במי שהוא גדול ממנו בתורה (כשהיה קורא את שמע ופגע בו רבו) - הרשות בידו (רשאי להפסיק ולשאול בשלומו). הדא אמרה (מההלכה הזאת, שאדם רשאי להפסיק בקריאת שמע ולשאול בשלום רבו, יש להסיק), שאדם צריך לשאול במי שהוא גדול ממנו בתורה. (כאן התחלת המקבילה) ועוד (ועוד יש להביא ראיה שתלמיד שואל בשלום רבו) מן הדא (מההלכה הזאת המובאת להלן), דתני: קרע וחזרה בו נשמה, אם על אתר - אינו צריך לקרוע, אם לאחר זמן - צריך לקרוע. - וכמה הוא על אתר? - כדי דיבור. - וכמה הוא כדי דיבור? - רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו. אבא בר בר חנה בשם רבי יוחנן: כדי שאילת שלום בין הרב לתלמיד ויאמר לו: שלום עליך, רבי (מכאן שתלמיד שואל בשלום רבו).
כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי שקלים ב,ז (הקטע שם כולו הוא תוספת שנוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה שמצא אותה בטופס שממנו הגיה, והוא קטע משולב ומעובד ברובו על פי הירושלמי כאן ובברכות והבבלי ביבמות, כאשר קטעי הירושלמי והבבלי משוזרים ומשולבים זה לתוך זה).
כאן גם התחלת מקבילה במדרש שמואל יט,ד.
כיון שאמרו לעיל שתלמיד צריך לשאול בשלום רבו, מביאים מעשה בענין זה.
מספרים: רבי יוחנן הוה מיסתמיך – היה נסמך (נשען בהליכתו בדרך (כך היה מנהגם, שאנשים חשובים לא הלכו יחידים בשוק, אלא היו נסמכים על משמשיהם. ליוויו של החכם על ידי התלמיד הוא מכלל שימוש חכמים)) על רבי יעקב בר אידי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי), והוה רבי לעזר (בן פדת, אמורא בדור השני, עלה מבבל לארץ ישראל, היה תלמידו של רבי יוחנן) חמי ליה ומיטמר מן קומוי – והיה רבי אלעזר רואה אותו (את רבי יוחנן רבו, כשהוא הולך לקראתו) ונטמן (נסתר, נחבא) מפניו (מפני רבי יוחנן, כדי שלא יצטרך לשאול בשלומו). אמר (רבי יוחנן): הא תרתין מילין הדין בבלייא עבד לי – הנה שני דברים הבבלי הזה (רבי אלעזר שהיה מבבל) עושה לי. חדא – אחד (דבר אחד), דלא שאל בשלמי – שאינו שואל בשלומי (שלא היה רבי אלעזר שואל בשלום רבי יוחנן רבו); וחדא – ואחד (ועוד דבר אחד), דלא אמר שמועתא מן שמי – שאינו אומר שמועה (הלכה) משמי (שלא היה רבי אלעזר אומר בשמו של רבי יוחנן את ההלכות ששמע ממנו, אלא היה אומרן סתם). – רבי יוחנן התרעם על רבי אלעזר בשני הדברים הללו.
אמר ליה: – אמר לו (רבי יעקב בר אידי לרבי יוחנן): כן אינון נהגין גבון – כך הם (בני בבל) נוהגים אצלם (שבבבל אין תלמיד שואל בשלום רבו, ולכן נהג כך רבי אלעזר שהיה מבבל), זעירא לא שאל בשלמיה דרבא – הקטן אינו שואל בשלומו של הגדול (מפני כבודו של הגדול, ומכיון שבבבל אין תלמיד שואל בשלום רבו, לכן רבי אלעזר שהיה מבבל לא שאל בשלום רבי יוחנן), דאינון מקיימין: – שהם (בני בבל) מקיימים (את הכתוב): "רָאוּנִי נְעָרִים וְנֶחְבָּאוּ – בלכתי בדרך, נערים שראו אותי הסתתרו, שכך היה מנהגם משום דרך ארץ, שהנער אינו מתראה לפני הזקן בלכתו בדרך, וִישִׁישִׁים קָמוּ עָמָדוּ" (איוב כט,ח) – זקנים קמו ועמדו לכבודי, כשעברתי על פניהם, ואף על פי שהם זקנים והוא צעיר מהם, שיש לקום מפני חכם שעובר. כך תיאר איוב את כבודו לפנים. גם בני בבל נהגו כפי שתיאר איוב. – כך אמר רבי יעקב בר אידי לרבי יוחנן, כדי לפייסו על שרבי אלעזר לא שאל בשלומו.
מי מהלכין – בהולכם (כשהיו רבי יוחנן ורבי יעקב בר אידי הולכים בדרך), חמי ליה חד בית מדרש – הראה לו (רבי יעקב בר אידי לרבי יוחנן) בית מדרש אחד. אמר ליה: – אמר לו (רבי יעקב בר אידי לרבי יוחנן): הכין (צריך לומר כמו במקבילה בברכות וב"שרידי הירושלמי": הכא) הוה רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) יתיב ודרש – כאן (בבית מדרש זה שהראה לו) היה רבי מאיר יושב ודורש, ואמר שמועתא מן שמיה דרבי ישמעאל (תנא בדור השלישי) – ואמר שמועה משמו של רבי ישמעאל (שהיה רבי מאיר אומר בשמו של רבי ישמעאל את ההלכות ששמע ממנו), ולא אמר שמועתא מן שמיה דרבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) – ולא אמר שמועה משמו של רבי עקיבא (שלא היה רבי מאיר אומר בשמו של רבי עקיבא את ההלכות ששמע ממנו, אלא היה אומרן סתם). – כוונתו של רבי יעקב בר אידי באמירה זו היתה לפייס את רבי יוחנן על שרבי אלעזר לא אמר שמועה משמו, כאמור להלן.
אמר ליה: – אמר לו (רבי יוחנן לרבי יעקב בר אידי): כל עמא ידעין דרבי מאיר תלמידיה דרבי עקיבה – כל העם (הכל) יודעים שרבי מאיר תלמידו של רבי עקיבא (הכל יודעים שההלכות שהיה רבי מאיר אומרן סתם הן ההלכות ששמע מרבי עקיבא שהיה רבו המובהק, ולכן לא היה רבי מאיר צריך לומר אותן משמו של רבי עקיבא, מה שאין כן ההלכות ששמע מרבי ישמעאל).
אמר ליה: – אמר לו (רבי יעקב בר אידי לרבי יוחנן): וכל עמא ידעין דרבי לעזר תלמידיה דרבי יוחנן – ו(גם) כל העם (הכל) יודעים שרבי אלעזר תלמידו של רבי יוחנן (הכל יודעים שההלכות שהיה רבי אלעזר אומרן סתם הן ההלכות ששמע מרבי יוחנן שהיה רבו המובהק, ולכן לא היה רבי אלעזר צריך לומר אותן משמו של רבי יוחנן). – כך, על פי דברי רבי יוחנן עצמו לגבי רבי מאיר, אמר רבי יעקב בר אידי לרבי יוחנן, כדי לפייסו על שרבי אלעזר לא אמר שמועה משמו.
(ב"שרידי הירושלמי" כאן נוסף: אמר ליה: – אמר לו:) - המשיך ואמר רבי יעקב בר אידי לרבי יוחנן: (ו)מהו מיעבור קומי אדורי צלמא? – מהו לעבור (האם מותר לעבור) לפני הצלם (פסל) אדורי (כך היה שמו, והפסל היה עומד בדרך שהיו רבי יוחנן ורבי יעקב בר אידי הולכים)? (כך הגרסה גם במקבילה בברכות ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי. אבל הגרסה במקבילה בברכות במסירה שלפנינו: אהדורי צילמיה – תהלוכת צלם / צלמים (גויים נהגו לעבור בחוצות העיר בתהלוכה, ובה היה נישא צלם)) – כוונתו של רבי יעקב בר אידי בשאלה זו היתה לפייס את רבי יוחנן על שרבי אלעזר נחבא מפניו, כאמור להלן.
אמר (כאן התחלת הדף השני משני הדפים האחרונים של מסכת מועד קטן שנכתבו פעמיים על ידי הסופר של כתב היד שלפנינו) ליה: – אמר לו (רבי יוחנן לרבי יעקב בר אידי): (ו)מה (מילת תמיהה), את פליג ליה איקר?! – וכי אתה חולק לו (לפסל) כבוד (מכבד אותו)?! (שהנמנע מלעבור לפני הפסל - נותן לו כבוד) עבור קומוי ואסמי עיינוי (במקבילה בברכות וב"שרידי הירושלמי": וסמי עייניה)! – עבור לפניו (לפני הפסל) וסמא (עוור) את עיניו (כלומר, זלזל בכבודו)! (שהעובר לפני הפסל ואינו מכבד אותו כמנהג הגויים - מפגין לו בוז)
אמר ליה: – אמר לו (רבי יעקב בר אידי לרבי יוחנן): יאות רבי לעזר עבד לך דלא עבר קומך – יָאוּת (היטב, יפה, כראוי) עשה לך רבי אלעזר שלא עבר לפניך (שנמנע מלעבור לפניך כדי לחלוק לך כבוד, שאילו היה עובר לפניך ולא היה שואל בשלומך מפני שנהג כבני בבל, היה מזלזל בך). – כך, על פי דברי רבי יוחנן עצמו לגבי הפסל, אמר רבי יעקב בר אידי לרבי יוחנן, כדי לפייסו על שרבי אלעזר נחבא מפניו.
אמר ליה (ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה אין מילה זו): – אמר לו (רבי יוחנן): רבי (מילה זו יתרה, כי רבי יוחנן פונה אל תלמידו, ואינה במקבילה בברכות וב"שרידי הירושלמי") יעקב בר אידי, יודע את (אתה) לפייס – כך שיבח רבי יוחנן את רבי יעקב בר אידי, שפייסו בדברי רבי יוחנן עצמו.
בבלייא
הכינוי "בבלייא" רגיל בפיו של רבי יוחנן. כך הוא כינה את רבי אלעזר (כאן), את רבי חייא בר ווא, את רבי שמעון בר ווא, את רבי איסה ואת רבי זכיי.
דלא אמר שמועתא מן שמי
בירושלמי יבמות ג,י, י,טו ו-טו,ה וסנהדרין ה,ב אמרו: אמר רבי לעזר:… - אמר רבי יוחנן: אם אמרה רבי לעזר, מיני שמעה ואמרה.
הבבלי יבמות צו,ב (ראה להלן) והירושלמי יבמות י,טו (וכן ג,י) מדברים על אותו ענין. ומן הבבלי נראה שכך היה: רבי אלעזר היה בבבל תלמידם של רב ושמואל. והלכות ששמע מפי רב ושמואל בבבל שמע אחר כך גם מפי רבי יוחנן בארץ ישראל. וכשהרצה רבי אלעזר הלכות אלו, לא הרצה אותן בשם רבי יוחנן, כי הלא שמע אותן גם מפי רב או שמואל, ועל זה הקפיד רבי יוחנן.
כן אינון נהגין גבון, זעירא לא שאיל בשלמיה דרבה
בספר החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל סימן לג נאמר: אנשי מזרח (בבל) - אין תלמיד שואל בשלום רבו, ובני ארץ ישראל - תלמיד אומר לרבו (תלמיד שואל בשלום רבו ואומר לו): שלום עליך, רבי.
במסכת כלה א,כד שנו: רבי אליעזר אומר: הנותן שלום לרבו - חייב מיתה.
ובמסכת כלה רבתי ב,טו שנו: רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל הנותן שלום לרבו - חייב מיתה. רבי אליעזר בן דהבאי אומר: כל הנותן שלום לרבו - גורם לשכינה שתסתלק מישראל.
ובבבלי ברכות כז,ב אמרו: תניא: רבי אליעזר אומר: הנותן שלום לרבו (רש"י: כשאר כל אדם: "שלום עליך", ולא אמר לו: "שלום עליך, רבי") - גורם לשכינה שתסתלק מישראל.
אין לפרש, שגינו התנאים בברייתא את המעשה של שאילת שלום, שהרי דברי התנאים מיוסדים על מנהג ארץ ישראל, ששם תלמיד שואל בשלום רבו.
בירושלמי ביכורים ג,ג אמרו: עד כמה אדם צריך לעמוד מפני זקן? - שמעון בר בא בשם רבי יוחנן: פעמיים ביום. רבי לעזר אמר: פעם אחת ביום. - כשם שהם חלוקים כאן, כך הם חלוקים בשאילת שלום.
לדעת רבי אלעזר, אין נער שואל בשלום זקן ואין תלמיד שואל בשלום רבו, אבל אדם שאינו נער צריך לשאול בשלום זקן או בשלום חכם שאינו רבו פעם אחת ביום.
מהו מיעבור קומי אדורי צלמא?
בירושלמי עבודה זרה ג,יג אמרו: גמליאל זוגא הוה מיסתמיך ברבי (צריך לומר: ביה רבי) שמעון בן לקיש. מטון בהו (צריך לומר: בההיא) תבניתא. אמר ליה: מהו ניעבור (צריך לומר: מעבור) קומוי? - אמר ליה: עבור קומוי וסמי עיניה!
רבי יצחק בר מתנה הוה מיסתמך ברבי (צריך לומר: ביה רבי) יוחנן. מטון צלמא דבולי. אמר ליה: מהו ניעבור (צריך לומר: מעבור) קומוי? - אמר ליה: עבור קומוי וסמי עיניה!
רבי יעקב בר אידי הוה מיסתמיך ברבי (צריך לומר: ביה רבי) יהושע בן לוי. מטון לאדורי צלמא. אמר ליה: נחום איש קודש קודשים עבר, ואת לית את עבר? עבור קומוי וסמי עיניה!
כאן במועד קטן מובא מעשה ברבי יוחנן ורבי יעקב בר אידי, שדנו בהתר לעבור לפני אדורי צלמא, ואילו בעבודה זרה מובאים בענין זה שלושה מעשים, שבשניים מהם נטלו חלק רבי יעקב בר אידי ורבי יוחנן (אבל לא ביחד כמו כאן). ברם, אין לראות הבדל זה שבין הסוגיות כחילוף. שתי הסוגיות עוסקות בנושאים שונים: הסוגיה כאן דנה בתיאור היחסים שבין רבי יוחנן ורבי אלעזר, ומתוך כך הדיון מתגלגל כבדרך אגב לשאלת 'מיעבור קומי אדורי צלמא', ואילו בסוגיה בעבודה זרה 'מהו מיעבור' וכו' הוא הנושא העיקרי.
צלמא דבולי הוא פסל או תבנית של הקיסר, שהיה מוצב בצד הבולי (בית השלטון בעיר).
בילקוט שמעוני מובאת המקבילה במדרש שמואל, ושם הגרסה: צלמא [ד]הורודוס. המעשה המסופר בירושלמי כאן אירע בטיבריא, מקום מושבו של רבי יוחנן. העיר טיבריא נוסדה על ידי הורדוס אנטיפס, ויושביה הקימו צלם לכבודו ולזכרו. צלם זה שהיה תבנית הורדוס אינו עבודה זרה, אלא שאין ספק שהיה מקושט בקישוטי עבודה זרה ("פירושים וחידושים בירושלמי").
ושואלים: ורבי יוחנן בעי דיימרון שמועתא מן שמיה? – וכי רבי יוחנן רוצה שיאמרו שמועה משמו? (מדוע הקפיד רבי יוחנן על דבר זה? והרי זה נראה כיוהרה!)
ומשיבים: אף דוד ביקש עליה רחמים – גם דויד ביקש רחמים מהקב"ה שיאמרו את שמועותיו משמו (מהטעם האמור להלן). אמר (דויד לפני הקב"ה): "אָגוּרָה בְאָהָלְךָ עוֹלָמִים" (תהילים סא,ה) – לשון בקשה: זכה אותי לגור באוהלך לעולם, - רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) שאמר בשם רבי יוחנן: וכי עלת (עלתה) על לב דוד שהוא חייה (חָיֶה (עומד לחיות)) לעולם?! – ולכן אין לפרש כפשוטם של דברים, שאמר דויד שהוא מבקש לגור באוהלו של הקב"ה לעולם. - אלא כך אמר דויד: אזכה שיהו דבריי נאמרים (במקבילה בברכות נוסף: על שמי) בבתי כניסיות ובבתי מדרשות – דויד ביקש מהקב"ה שיהיו אומרים את שיריו ומזמוריו ואת שמועותיו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות (שהם אוהלו של הקב"ה) לעולם ומזכירים אותם על שמו.
ושואלים: ומה אנים (במסירה שלפנינו בהעתקה ראשונה נוסף בגיליון בידי הסופר: פי' הנייה) ליה? (צריך לומר כמו במקבילה בברכות וב"שרידי הירושלמי" בברכות ובכתב יד רומי: ומה הנייא ליה?) – ומה הנאה לו? (איזו תועלת יש לו כשאומרים את שמועותיו משמו?)
ומשיבים: בר טירא (ב"שרידי הירושלמי": בר נזירה. ובמקבילה בברכות: לוי בר נזירא (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון-השני)) אמר: כל האומר שמועה משם אומרה – שכשאומר שמועה מזכיר את שם בעל השמועה שאמר אותה, - שפתותיו רוחשות עימו בקבר – שפתותיו של בעל השמועה שמת ונמצא בקבר נעות, כאילו הן לוחשות את השמועה עם האומר אותה, והוא דומה כחי, וזו התועלת שיש לו לבעל השמועה כשאומרים את שמועתו משמו. ולפיכך ביקש דויד שיהיו אומרים את דבריו משמו לעולם, כיון שבכך הוא דומה כחי לעולם. – רבי יוחנן רצה שיאמרו שמועה משמו לאחר מותו, כמו שהוא עצמו אמר על דויד, ולכן הקפיד שיאמרו שמועה משמו בחייו, שאם לא יאמרו שמועה משמו בחייו, לא יאמרו לאחר מותו. מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - נאמר: "וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב... דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים" (שיר השירים ז,י) – הדוד אומר לרעיה: הדיבור היוצא מפיך גורם לשפתי הישנים לרחוש ולהתנועע. ואף כאן, הדיבור היוצא מפיו של האומר שמועה בשם אומרה גורם לשפתי בעל השמועה המת לרחוש ולהתנועע (מתים הם ישני עפר). - ומהו "כיין הטוב"? - ככומר זה (ב"שרידי הירושלמי": ככמר הזה) של ענבים שהוא זב מאיליו – כמו היין הנוזל ומטפטף מעצמו מגוש של ענבים שנטמנו באדמה כדי שיתחממו ויתבשלו כל צורכם. וכך גם דברי התורה יוצאים מעצמם משפתי המתים כשאומרים את שמועתם משמם (שנמשלו דברי התורה ליין. "דובב" ענינו זיבה, רחישה ונזילה. ושיעור הכתוב הוא: "וחיכך דובב שפתי ישנים כיין הטוב").
ומביאים פירוש אחר לכתוב זה: רבי חיננא בר פפא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) ורבי סימון (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי) – אמרו: מהו "וחיכך כיין הטוב"?, - חד אמר: – אחד (מהם) אמר: כהן (=כְּהָהֵן) דשתי קונדיטון – כמו זה ששותה קונדיטון (יין מתובל ומבושם), וחורנה אמר: – והאחר אמר: כהן (=כְּהָהֵן) דשתי חמר עתיק – כמו זה ששותה יין ישן; אף על גב דהוא שתי ליה, טעמיה בפומיה – אף על פי שהוא שותה אותו (שכבר גמר לשתות את הקונדיטון או את היין הישן), טעמו בפיו (הטעם נשאר בפיו ואינו פג מהר). ופירוש הכתוב "וחיכך כיין הטוב" הוא: הדוד אומר לרעיה: טעמו של הדיבור היוצא מפיך עָרֵב כטעם שבפיו של השותה יין טוב.
עד כאן המקבילה במדרש שמואל.
בבבלי יבמות צו,ב-צז,א אמרו (בתרגום): הלך רבי אלעזר ואמר את השמועה בבית המדרש, ולא אמרה משמו של רבי יוחנן. שמע רבי יוחנן והקפיד (כעס עליו). באו אצלו רבי אמי ורבי אסי (לפייסו), אמרו לו: ולא כך היה המעשה בבית הכנסת של טבריא, שנחלקו רבי אלעזר ורבי יוסי (בדבר הלכה), עד שנחלק ספר תורה בחמתם (מכעסם של רבי אלעזר ורבי יוסי)? והיה שם רבי יוסי בן קיסמא, אמר: תמה אני, אם לא יהיה בית הכנסת זה בית עבודה זרה. וכן היה (הרי שאין לכעוס על חכמים). - חזר (רבי יוחנן) והקפיד יותר, אמר: וכי חברי הוא זה? (ר"מ המאירי: אתם עושים את תלמידי כחבר אצלי, שאתם מדמים דבר זה לרבי אלעזר ורבי יוסי שהיו חברים. הרי רבי אלעזר הוא תלמידי, ומותר לי לכעוס עליו)
בא אצלו רבי יעקב בר אידי, אמר לו: כתוב: "כאשר ציווה ה' את משה עבדו כן ציווה משה את יהושע וכן עשה יהושע" (יהושע יא), - וכי כל דבר שאמר יהושע היה אומר להם: כך אמר משה? אלא יהושע היה יושב ודורש סתם, והכל יודעים שתורתו של משה היא (וכך העיד עליו המקרא, שכל מה שעשה מפי משה עשה ואפילו מה שאמר סתם). אף רבי אלעזר תלמידך יושב ודורש סתם, והכל יודעים שתורתו שלך היא. - אמר להם (רבי יוחנן לרבי אמי ולרבי אסי, לאחר שנתפייס): מפני מה אין אתם יודעים לפייס כבן אידי חברנו?
ורבי יוחנן, מאי טעמא קפיד כולי האי (על דבר זה)? - דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב: "אגורה באוהלך עולמים" (תהילים סא)? וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים (בבת אחת)? אלא כך אמר דויד לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, יהי רצון, שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה (כשאהיה אני בעולם אחר); דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו רוחשות (נעות) בקבר (כאילו הוא חי ומדבר). - אמר רבי יצחק בן זעירא, ואי תימא שמעון נזירא: מאי קראה? "וחיכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים" (שיר השירים ז), - ככומר של ענבים, מה כומר של ענבים - כיוון שמניח אדם אצבעו עליו, מיד דובב (היין רוחש ומטפטף), אף תלמידי חכמים - כיוון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעולם הזה, שפתותיהם דובבות בקבר (ולכן רצה רבי יוחנן שתיאמר שמועה בשמו).
במקבילה בשקלים סיפרו, שרבי יוחנן הקפיד על שני דברים שעשה לו רבי אלעזר, - אחד שאינו שואל בשלומו, ואחד שנחבא מפניו, ופייסו רבי יעקב בר אידי על שני הדברים הללו, - על שרבי אלעזר אינו שואל בשלומו אמר לו שכך נוהגים בבבל, ועל שנחבא מפניו אמר לו על פי דבריו של רבי יוחנן בענין הצלם. וסיפרו שם עוד, שרבי יוחנן הקפיד על רבי אלעזר שאינו אומר שמועה משמו, ונכנסו לפניו רבי אמי ורבי אסי וכו' ונכנס לפניו רבי יעקב בר אידי וכו' (הועתק מהבבלי ביבמות על ידי המגיה בירושלמי שם).
בפסיקתא רבתי פרשה ב נאמר: אמר רבי יוחנן: בשעה שהזקן יושב ודורש, ואומר: "כך אמר רבי עקיבא", "כך אמר רבי שמעון בן יוחי", שפתותיהם רוחשות שם, כמה שנאמר: "דובב שפתי ישנים" (שיר השירים ז,י). לפיכך אמר דויד: "אגורה באוהלך עולמים" (תהילים סא,ה) - וכי עלתה על דעתו של דויד שהוא חי לעולם? אלא מהו הדבר הזה שאמר: "אגורה באוהלך עולמים"? - אמר: יהי רצון, שיאמרו בשמי לעולם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. - אמר לו הקב"ה: חייך, אף על פי שאתה מת, אין שמך זז מביתי לעולם, אלא על כל קורבן וקורבן הם מזכירים שמך ואומרים שירים משלך: "מזמור לדויד".
ובמדרש תהילים ל,ג נאמר: אמר רבי יוחנן: בשעה שהזקן יושב ודורש, ואומר: "כך אמר פלוני", שפתותיו רוחשות בקבר, שנאמר: "וחיכך כיין הטוב" וגו' "דובב שפתי ישנים" (שיר השירים ז,י), - מהו "דובב שפתי ישנים"? - ששפתותיהם דובבות בקבר ככומר של ענבים. כך אמר דויד: "אגורה באוהלך עולמים" (תהילים סא,ה), - וכי עלה בדעתו של דויד שהוא חי לעולמים? מהו "עולמים"? - אמר: יהי רצון, שיהיו אומרים מזמורות שלי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. - אמר לו הקב"ה: אף על פי שאתה מת, אין שמך זז מביתי לעולמים, אלא על כל קורבן וקורבן הם אומרים שירה על שמך: "מזמור לדויד".
רבי יוחנן עצמו, שרצה שיאמרו את שמועותיו משמו, הוא שאמר, לפי המדרשים האלה, שמי שאומרים שמועה משמו שפתותיו רוחשות בקבר.
לפי הירושלמי והמדרשים, "עולמים" פירושו: לעולם. ולפי הבבלי, "עולמים" משמעו: שני עולמות, העולם הזה והעולם הבא.
"אגורה באוהלך עולמים"
במדרש תהילים סא,ג נאמר: "אגורה באוהלך עולמים" - וכי עלה על דעתו של דויד להיות חי לעולמים? - אלא אמר דויד לפני הקב"ה: יהי רצון מלפניך, שיהיו שירות ותשבחות שלי נאמרים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לעולם.
ושם א,ח נאמר: אמר רבי ירמיה בשם רבי יוחנן: כתיב: "אגורה באוהלך עולמים" (תהילים סא,ה) - וכי תעלה על דעתך שהיה דויד מבקש דירת שני עולמים? אלא כך אמר דויד: יהו מזכירים אותי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, וכאילו חי וקיים אני בשני עולמים.
"דובב שפתי ישנים"
בשיר השירים רבה פרשה ז פסוק י נאמר: "דובב שפתי ישנים" - אמר רבי יוחנן: בן תורה (שינוי נוסח לפי המדרשים לעיל), אף על פי שמת, שפתותיו רוחשות עליו בקבר (כשמוסרים דבר תורה בשמו). - מאי טעמא? - "דובב שפתי ישנים", - שמואל אמר: ככומר זה של ענבים, שהוא זב מאיליו. רבי חנינא בר פפא ורבי סימון, - חד אמר: כהדין דשתי קונדיטון, וחד אמר: כהדין דשתי חמר עתיק; אף על גב דהוא שתי ליה, טעמא וריחא בפומיה.
כומר / כמר
למילה 'כומר' שתי צורות: כֶּמֶר ו-כֹּמֶר. כֶּמֶר היא הצורה הארץ ישראלית, כמו שנמצא ב"שרידי הירושלמי" כאן ובברכות (שם נמצא הניקוד כֶּמֶר), ו-כֹּמֶר (כומר) היא הצורה הבבלית, כמו שנמצא בכתבי היד של הבבלי. הסופר במסירה שלפנינו גרס כאן ובברכות 'כומר', משום שהעדיף את הצורה הבבלית המוכרת לו על פני הצורה הארץ ישראלית 'כמר' שאולי נראתה לו שגויה.
"יין" - רבי חנינא בר פפא ורבי סימון
באיכה רבה פרשה ב פסוק יב נאמר: "לאימותם יאמרו איה דגן ויין" - רבי חנינא בר פפא ורבי סימון, - רבי חנינא בר פפא אמר: גלוסקין וקונדיטון, ורבי סימון אמר: גלוסקין וחמר עתיק.
כמחלוקתם שם כך מחלוקתם כאן.
• • •
כיון שהזכירו לעיל את דויד ומותו, מביאים כמה מימרות עוד בענין דויד ומותו.
ה' לא התיר לדויד לבנות את בית המקדש, אבל הבטיח לו שלאחר מותו יבנה אותו בנו שימלוך תחתיו (ראה שמואל ב ז ודברי הימים א יז).
אומרים: (ו)אין דור שאין בו ליצנים – בכל דור יש אנשים האומרים דברי לעג ולגלוג, ואפילו בדורו של דויד המלך היו ליצנים, כאמור להלן. ואומרים: (ו)מה היו פריצי הדור עושין? – מה היו הרשעים בדורו של דויד עושים? - היו מהלכין אצל חלונותיו של דוד ואומרים לו – בלעג: דוד, אימתי ייבנה בית המקדש? אימתי בית י'י נלך? – מתי נלך לבית המקדש? - והוא אומר: – דויד היה אומר: אף על פי שהן מתכוונין להכעיסיני – שלא היו אומרים כך משום שרצו שייבנה בית המקדש אלא משום שרצו שימות דויד, שהיו יודעים שלא ייבנה בית המקדש עד שימות דויד, יבוא עלי – ביטוי של שבועה שפירושו: יבוא עלי דבר רע, שאני שמח בליבי – כלומר, אם אין אני שמח בליבי על שהם אומרים לי כך, - (ב"שרידי הירושלמי" כאן נוסף: מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה? -) "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד, שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית י'י נֵלֵךְ" (תהילים קכב,א) – דויד שמח באנשים שהיו אומרים לו: "בית ה' נלך". ואף על פי שאמרו לו כך משום שרצו שימות והתכוונו להכעיסו, כיון שהיה משמע מדבריהם שרצו שייבנה בית המקדש, שמח דויד בהם.
יבוא עלי
בירושלמי ובמדרשים אנו מוצאים לשון רגיל של שבועה: "יבוא עליי, אם...". "יבוא עליי" אינו אלא קיצור של קללה שהיתה מעיקרה חלק מנוסח של שבועה ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמודים 92-93).
המימרה להלן הועתקה מהירושלמי בראש השנה.
בירושלמי ראש השנה א,א אמרו: כתיב: "והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה" וגו' (מלכים א ב,יא), וכתיב: "בחברון מלך על יהודה שבע שנים ושישה חודשים, ובירושלים מלך שלושים ושלוש שנה על כל ישראל ויהודה" (שמואל ב ה,ה) - בכלל ("והימים אשר מלך...") חסירים (שישה החודשים), ובפרט ("בחברון מלך... ובירושלים מלך...") יתירים!
רבי יצחק בר קצרתה בשם רבי יונה: שלושים ושתיים ומחצה היו (בירושלים מלך שלושים ושתיים שנה ומחצה), אלא בשביל לחלוק לה כבוד לירושלים הוא מונה אותן שלימות.
יהודה בירבי אומר: חשבון מרובה בולע לחשבון ממועט (צירוף מספרים קטנים (כגון חודשים) נבלע בתוך צירוף מספרים גדולים (כגון שנים), שכשמצרפים יחד מספרים קטנים וגדולים, המספר הגדול שמתקבל מצירוף המספרים הקטנים מצטרף לסיכום של המספרים הגדולים, והמספר הקטן שמתקבל מצירוף המספרים הקטנים אינו נמנה בסיכום של המספרים הגדולים).
אמר רבי שמואל בר נחמן: "והיה כי מלאו ימיך" (דברי הימים א יז,יא) - אמר לו הקב"ה: דוד, ימים מליאים אני מונה לך, איני מונה לך ימים חסירים (שישה החודשים לא נמנו בכלל לפי שלא היו שנה שלמה).
רב חונא אמר: כל אותן שישה חודשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום בנו בשעירה היה מתכפר כהדיוט (ולא בשעיר כמלך, ואותם שישה חודשים לא עלו לו מן המנין של ימי מלכותו).
אמר רבי יודן בירבי שלום: כתיב: "כי ששת חודשים ישב שם (באדום) יואב וכל ישראל, עד הכרית כל זכר באדום" (מלכים א יא,טז) - אמר לו הקב"ה: אני אמרתי לך: "אל תתגרו בם" (דברים ב,ה), וביקשת להתגרות בם, חייך, שאינן נימנין לך.
הקטע הזה שבירושלמי ראש השנה נאמר גם במדרש שמואל כו,ה.
נאמר (בדברי ה' לדויד, כשביקש לבנות בית לה'): "וְהָיָה כִּי מָלְאוּ יָמֶיךָ לָלֶכֶת עִם אֲבֹתֶיךָ, וַהֲקִימוֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יִהְיֶה מִבָּנֶיךָ, וַהֲכִינוֹתִי אֶת מַלְכוּתוֹ, הוּא יִבְנֶה לִּי בָּיִת" (דברי הימים א יז,יא-יב) – כשתמות בזקנה ובשלום וכדרך העולם, אעמיד אחד מבניך שעתיד להיוולד (והכוונה לשלמה) ואקים את מלכותו, והוא יבנה לי בית (בית המקדש) (בכתוב המקביל בשמואל ב ז,יב-יג נאמר: "כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ, וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ, הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי"), - אמר רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי): אמר הקב"ה לדוד: דוד, ימים מליאים אני מונה לך, אין אני מונה לך ימים חסירים – הכתובים בספר שמואל ובספר מלכים המונים את ימי מלכותו של דויד ערוכים בדרך של כלל ופרט, הכלל הוא סיכום השנים שמלך דויד, והפרט הוא פירוט השנים שמלך דויד בחברון ובירושלים. בכלל שבכתובים האלו נאמר שמלך ארבעים שנה, ובפרט שבכתוב בספר שמואל נאמר שמלך בחברון שבע שנים ושישה חודשים ובירושלים מלך שלושים ושלוש שנים, שהם ארבעים שנה ושישה חודשים. נמצא שבכלל שבכתובים האלו חסרים שישה חודשים מהימים שמלך בחברון שנמנו בפרט שבכתוב בספר שמואל, ובפרט שבכתוב בספר שמואל יתרים שישה חודשים מהימים שמלך בחברון שלא נמנו בכלל שבכתובים האלו. הרי שהכלל והפרט סותרים זה את זה! - ביישוב סתירה זו אמר רבי שמואל בר נחמן, שאמר ה' לדויד, שבימי מלכותו נמנות לו שנים שלמות ואין נמנות לו שנים חסרות, שמנה ה' לדויד את השנים של ימי מלכותו מיום שבו עלה לשלטון, ולא מנה לו את השנים כדרך שמונים למלכים, ששנה חסרה נחשבת להם כשנה שלמה (שאם הומלך מלך באחד מחודשי השנה, משהגיע אחד בניסן מתחילים למנות לו שנה שנייה), ודויד מלך ארבעים שנה שלמות מיום ליום, והן השנים שנמנו בסיכום השנים שמלך, ומהן מלך בחברון שבע שנים, אך כיון שעלה לשלטון בחברון באמצע השנה, נמנו בפרט שבכתוב בספר שמואל שישה חודשים יתרים, אלא שלא עלו לו במנין ימי מלכותו לשנה שלמה.
בדברים רבה (ראה להלן) דרש רבי שמואל בר נחמן, על סמך דברי ה' לדויד: "כי ימלאו ימיך...", שאמר לו ה' לדויד, שלא יחסיר מימי חייו אפילו שעה אחת, ולא ימות לפני הזמן הקצוב לימי חייו, אף על פי שלא ייבנה בית המקדש עד שימות דויד, משום שהצדקה והמשפט שדויד עשה היו חביבים על ה' יותר מבית המקדש (כאמור בירושלמי להלן). ה' אמר לדויד כך, בשל הדברים שהיו אומרים לו פריצי הדור: "מתי ייבנה בית המקדש?" והיו מתכוונים להכעיסו (כאמור בירושלמי לעיל).
הרי שדרש רבי שמואל בר נחמן שתי דרשות מהכתוב: "כי ימלאו ימיך...", - הדרשה שבירושלמי ראש השנה שהובאה גם בירושלמי כאן, והדרשה שבדברים רבה. הדרשה שבדברים רבה היא הדרשה שצריכה להיות אמורה בירושלמי כאן בין הקטע הקודם ("מה היו פריצי הדור עושים?") ובין הקטע הבא ("כלום שלמה בנך..."), אלא שבשל השוויון בשמו של בעל הדרשה ובכתוב הנדרש נאמרה כאן הדרשה שבירושלמי ראש השנה במקום הדרשה שבדברים רבה.
המשיך ואמר הקב"ה לדויד: כלום (וכי) שלמה בנך בונה בית המקדש לא להקריב בתוכו קרבנות?! – וכי שלמה יהיה בונה את בית המקדש שלא על מנת להקריב בו קורבנות?! הרי שלמה יהיה בונה את בית המקדש רק על מנת להקריב בו קורבנות. חביב עלי משפט וצדקה שאת (שאתה) עושה יותר מן הקרבנות – המשפט והצדקה שאתה עושה (כמו שנאמר בשמואל ב ח,טו: "וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ") חביבים עלי יותר מהקורבנות שיקריבו בבית המקדש שיבנה שלמה, ולכן אינני מחסיר מימי חייך אפילו שעה אחת, אף על פי שלא ייבנה בית המקדש עד שתמות. - מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַי'י מִזָּבַח" (משלי כא,ג) – עשיית צדקה ומשפט רצויה יותר לה' מהקרבת קורבנות (משפט משמעו החוק והנוהג שלפיו קובעים ומכריעים בכל דבר, וצדקה מציינת את מידת היושר והאמת בהערכת המשפט).
עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות ושקלים.
בבבלי מכות י,א נאמר: "שיר המעלות לדויד, שמחתי באומרים לי: בית ה' נלך" - אמר רבי יהושע בן לוי: אמר דויד לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, שמעתי בני אדם שהיו אומרים: מתי ימות זקן זה (דויד) ויבוא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל? (שידוע היה לכל, שבימי דויד לא ייבנה המקדש, אלא רק שלמה יבנה), ושמחתי (אף על פי ששמעתי דבר זה שיש בו לצערני). - אמר לו הקב"ה: "טוב יום בחצריך מאלף" (תהילים פד,יא) - טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפניי על גבי המזבח (כפי שמפורש במלכים א ג,ד).
ובדברים רבה ה,ג נאמר: "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח" (משלי כא,ג) - אמר רבי שמואל בר נחמן: בשעה שאמר הקב"ה לדויד: "רק אתה לא תבנה הבית" וכו' (מלכים א ח,יט; דברי הימים ב ו,ט), כל מי שהיה מבקש לקלל את דויד היה אומר לו: טוב שייבנה הבית (מוטב שימות דויד וייבנה הבית). תדע לך (ממה שאמר דויד תדע שכך היו אומרים), מה דויד אומר: "שמחתי באומרים לי: בית ה' נלך" (תהילים קכב,א) - "שמחתי בית ה' נלך" אין כתיב כאן, אלא "שמחתי באומרים לי", - מקישים לי דברים (מטיחים כנגדי דברים) לומר שאין אתה בונה (ולכן מוטב שתמות וייבנה הבית). - אמר לו הקב"ה: חייך, שעה אחת מימיך אין אני מחסר, מניין? שנאמר: "כי ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך, והקימותי את זרעך אחריך אשר יצא ממעיך, והכינותי את ממלכתו, הוא יבנה בית לשמי" (שמואל ב ז,יב-יג), - אמר לו הקב"ה: הצדקה והדין שאתה עושה חביבים עלי יותר מבית המקדש, מניין (שהיה דויד עושה צדקה ודין)? שנאמר: "ויהי דויד עושה משפט וצדקה" (שמואל ב ח,טו).
בבבלי סוכה מט,ב אמרו: אמר רבי אלעזר: גדול העושה צדקה יותר מקורבנות (מהמקריב קורבנות), שנאמר: "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח" (משלי כא).
• • •