משנה
רבי אליעזר אומר: משחרב בית המקדש, עצרת כשבת – חג השבועות, שאינו אלא יום אחד, דינו כשבת, שעולה למנין שבעה ואינו מפסיק את האבלות. אבל בזמן המקדש, שמי שלא הביא קורבנות ראייה וחגיגה בחג השבועות, היה יכול להביאם כל ששת הימים שלאחר החג, שיש לעצרת תשלומים כל שבעה כמו לכל רגל, היה דין עצרת לענין אבלות כדין שאר הרגלים, שמפסיקים את האבלות ואינם עולים למנין שבעה. רבן גמליאל אומר: ראש השנה ויום הכיפורים כרגלים – שמפסיקים את האבלות ואינם עולים למנין שבעה. וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה – לא כדברי רבי אליעזר ולא כדברי רבן גמליאל, אלא עצרת כרגלים – אף בזמן הזה, שמפסיקה את האבלות ואינה עולה למנין שבעה, וראש השנה ויום הכיפורים כשבת – שעולים למנין שבעה ואינם מפסיקים את האבלות, לפי שאינם בכלל שלושת הרגלים, שכן אין עולים בהם ברגל לירושלים.
משנה זו שנויה במסכת שמחות ז,א.
• • •
גמרא
במשנה שנינו: חכמים אומרים: עצרת כרגלים.
דבית רבי יניי אמרי: – חכמי בית מדרשו של רבי ינאי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון, ייסד בית מדרש שהתקיים כמה דורות אחריו) אמרו: עצרת עולה שבעה כרגלים – חג השבועות נחשב לענין מנין שלושים ימי אבלות כאילו הוא רגל של שבעה ימים, ואף על פי שחג השבועות אינו אלא יום אחד, דינו כמו שאר הרגלים שהם שבעה ימים.
ואומרים: בעון קומי רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי): – שאלו לפני רבי יוסה: שלשה לפני העצרת – מי שנהג אבלות קודם עצרת שלושה ימים, - שלשה – ימים אלה נמנים שלושה ימים, ועצרת – יום אחד של חג השבועות, - שבעה – יום זה נחשב כאילו הוא שבעה ימים, כדברי חכמי בית מדרשו של רבי ינאי, הרי עשרה? – האם ימים אלה נחשבים יחד עשרה ימים? האם נמצא שאינו צריך למנות לאחר עצרת לתשלום אבלות של שלושים יום אלא עשרים יום (במקום עשרים ושישה ימים)? - אלא (נראה שמילה זו היא שיבוש של ראשי תיבות: א'ל' (=אמר לון): - אמר להם (רבי יוסה):) שלשה לפני עצרת – מי שנהג אבלות קודם עצרת שלושה ימים, - שבעה – ימים אלה נחשבים כאילו הם שבעה ימים, מפני שהקובר את מתו שלושה ימים קודם עצרת, בטלו ממנו גזירות שבעה, והרי הוא כאילו נהג אבלות שבעה ימים, ועצרת – יום אחד של חג השבועות, - שבעה – יום זה נחשב כאילו הוא שבעה ימים, כדברי חכמי בית מדרשו של רבי ינאי, הרי ארבעה עשר – ימים אלה נחשבים יחד ארבעה עשר ימים, נמצא שאינו צריך למנות לאחר עצרת לתשלום אבלות של שלושים יום אלא שישה עשר יום (במקום עשרים ושישה ימים).
בבבלי מועד קטן כד,ב אמרו: דרש רבי ענני בר ששון אפיתחא דבי נשיאה: יום אחד לפני עצרת (רש"י: היה אבל) ועצרת - הרי כאן ארבעה עשר (רש"י: דעצרת חשוב כשבעה, ויום שלפני עצרת חשוב שבעה, דסבר כי האי תנא דלעיל (מועד קטן כ,א) דאמר: אפילו יום אחד, אפילו שעה אחת (בטלה ממנו אבלות שבעה), וכמאן דאמר: עצרת כרגלים). דרש רבי יצחק נפחא אפיתחא דריש גלותא: יום אחד לפני עצרת, ועצרת - הרי כאן ארבעה עשר.
אדבריה (נתן רשות) רב פפא לרב אויא סבא, ודרש: יום אחד לפני ראש השנה, וראש השנה - הרי כאן ארבעה עשר. אמר רבינא: הלכך, יום אחד לפני החג, וחג, ושמיני שלו (שהוא רגל בפני עצמו) - הרי כאן עשרים ואחד יום.
בבבלי אמרו שעצרת, ראש השנה ושמיני של חג הסוכות נחשבים לענין מנין שלושים ימי אבלות כאילו הם שבעה ימים. בירושלמי אמרו כך רק לגבי עצרת.
ואומרים: אמר רבי יוסי בירבי [צריך להוסיף: בון (מגדולי ואחרוני אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)]: וכיני (=וכן היא): – וכך היא (ההלכה): יום אחד לפני עצרת – מי שנהג אבלות קודם עצרת יום אחד, - מונה חמשה לאחר העצרת – צריך להשלים את שבעת ימי האבלות לאחר העצרת ולנהוג אבלות לאחר העצרת חמישה ימים, שלא בטלו ממנו גזירות שבעה, אבל עצרת עולה למנין שבעה; שנים – מי שנהג אבלות קודם עצרת שני ימים, - מונה ארבעה – צריך להשלים את שבעת ימי האבלות לאחר העצרת ולנהוג אבלות לאחר העצרת ארבעה ימים, שלא בטלו ממנו גזירות שבעה, אבל עצרת עולה למנין שבעה; שלשה – מי שנהג אבלות קודם עצרת שלושה ימים, - בטלו ממנו גזירות שבעה – ואינו צריך להשלים את שבעת ימי האבלות לאחר העצרת. לדברי רבי יוסי בירבי בון, עצרת עולה למנין שבעה כשבת, ומפסיקה את האבלות כרגלים.
• • •
במשנה שנינו: חכמים אומרים: ראש השנה ויום הכיפורים כשבת.
תני: – שנוי (שנו ברייתא): אין מראין פנים לא בראש השנה ולא ביום הכיפורים – אסור לרבים ללכת אצל האבל לביתו כדי להראות לו פנים (להראות לאבל את פניהם של הרבים) בין בראש השנה ובין ביום הכיפורים. ואף על פי ששנינו במשנה שראש השנה ויום הכיפורים כשבת, ובשבת מותר להראות פנים לאבל מפני הכבוד (כדי לכבד את האבל), כמו שאמרו לעיל, מכל מקום לענין ראיית פנים אין ראש השנה ויום הכיפורים כשבת.
אמר רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): יום הכיפורים שחל להיות בשבת - מראין בו פנים – מותר לרבים להראות פנים לאבל ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. רבי שמואל בר רב יצחק אינו חולק על הברייתא, אלא מגביל אותה ליום הכיפורים שחל להיות בחול.
ואומרים: ההלכה שאמר רבי שמואל בר רב יצחק, שיום הכיפורים שחל להיות בשבת - מראים בו פנים, היא כהדא: – כזאת (כמו העובדה הזאת): רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) הוה ליה עובדא – היה לו מעשה (אירע לו מקרה מוות). סלקון רבנן לגביה מיחמיא ליה אפין בצומא רבא – עלו חכמים אצלו (לביתו) להראות לו פנים בצום הגדול (ביום הכיפורים, והוא חל בשבת, ועשו חכמים כדברי רבי שמואל בר רב יצחק). אמר לון: – אמר להם (רבי חזקיה לחכמים): כלום (וכי) אמרון (אמרו) אין מראין פנים לא בראש השנה ולא ביום הכיפורים לא (שלא) מפני התפילה?! – וכי אמרו, שאסור להראות פנים לאבל בראש השנה וביום הכיפורים שלא מפני התפילה (אלא מפני דבר אחר)?! הרי אמרו, שאסור להראות פנים לאבל בראש השנה וביום הכיפורים רק מפני התפילה (שמאריכים בהם בתפילה, ואין להם פנאי אחרי התפילה ללכת אצל האבל לביתו כדי להראות לו פנים, אבל בשבת שאין מאריכים בה בתפילה מראים פנים). וכיון שאין מראים פנים ביום הכיפורים מפני התפילה, וכי שנייא היא – שונה היא יום הכיפורים שחל להיות בשבת, שנייא היא – שונה היא יום הכיפורים שחל להיות בחול?! (בתמיהה) – וכי יום הכיפורים שחל להיות בשבת ויום הכיפורים שחל להיות בחול שונים זה מזה בתפילה?! והרי בין שחל בשבת ובין שחל בחול מאריכים בו בתפילה! ולכן אף יום הכיפורים שחל להיות בשבת - אין מראים בו פנים. הרי שרבי חזקיה חלוק על רבי שמואל בר רב יצחק (על פי רמב"ן בתורת האדם).
צומא רבא
בירושלמי ובמדרשי האגדה יום הכיפורים נקרא "צומא רבא" - הצום הגדול. נראה שהוסיפו לו את הכינוי "הגדול", כדי להבחין בינו לבין צומות אחרים שנקראו אף הם בכינוי הסתמי "צום". בבבלי ראש השנה כא,א מצאנו שיום הכיפורים נקרא בארץ ישראל "יומא רבה".
מפני התפילה
בירושלמי מגילה ד,ג אמרו: וביום הכיפורים - שישה (קוראים בתורה שישה אנשים, ולא שבעה אנשים כמו בשבת). - מפני התפילה (שמאריכים בתפילה ביום הכיפורים, ולפיכך מקצרים בקרואים).
לפי דברי רבי חזקיה כאן, אף יום הכיפורים שחל להיות בשבת - קוראים בו שישה, שהרי בין שחל בשבת ובין שחל בחול מאריכים בו בתפילה.
• • •