המשניות מכאן ועד סוף פרקנו עוסקות בדיני אבלות במועד.
במסכת שמחות ה,א שנו: אבל כל שבעת הימים אסור לעשות מלאכה.
ושם ו,א שנו: אבל אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ואסור לשנות במשנה ובתלמוד בהלכות ובאגדות, ואסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, וחייב בכיסוי הראש ובכפיית המטה.
ושם ז,ח שנו: שלושים יום לגיהוץ, שלושים יום לתספורת.
משנה
משנתנו באה ללמד, שרגל הפוגע באבלות של שבעה או של שלושים, מבטל את האבלות. האיסורים בשבעת הימים הראשונים של האבלות נקראים במשנתנו "גזירות שבעה", והאיסורים בכל שלושים היום של האבלות נקראים במשנתנו "גזירות שלושים".
הקובר את מתו שלשת ימים קודם לרגל – וכבר נהג אבלות קודם הרגל שלושה ימים, בטלו ממנו גזירת (צריך לומר: גזירות) שבעה – ואינו צריך להשלים את שבעת ימי האבלות לאחר הרגל. ברם גזירות שלושים לא בטלו ממנו, והוא חייב להשלים לאחר הרגל את האבלות של שלושים. ושלושה ימים לאו דווקא, אלא הוא הדין עד שבעה ימים קודם הרגל. הקובר את מתו שמונת ימים קודם לרגל – ונמצא שכבר נהג יום אחד לפני הרגל באבלות של שלושים יום, שאף בהם נוהגים כמה מדיני האבלות, בטלו ממנו גזירת (צריך לומר: גזירות) שלשים – ואינו צריך להשלים את שלושים ימי האבלות לאחר הרגל ולנהוג דיני אבלות שלושים; מפני שאמרו – החכמים הקדמונים: שבת עולה – למנין שבעה, שהשבת שבתוך ימי השבעה מצטרפת לשבעת ימי האבלות, הואיל ונוהגים בה אבלות בדברים שבצנעה (דברים שאינם ניכרים לרבים), וכן שבת עולה למנין שלושים, שהשבתות שבתוך ימי השלושים מצטרפות לשלושים ימי האבלות, ואינה מפסקת – שבת אינה מבטלת את האבלות, שחייבים להמשיך לאחר השבת באבלות של שבעה ושל שלושים, רגלים עולין ואין מפסקין (טעות היא, וצריך לומר: רגלים מפסיקין ואין עולין (כמו שהוא בפסקה זו מהמשנה המובאת בגמרא)) – רגלים מבטלים את האבלות, אם כבר התחיל לנהוג בה קודם הרגל (ולכן, הקובר את מתו שלושת ימים קודם לרגל, בטלו ממנו גזירות שבעה, והקובר את מתו שמונת ימים קודם לרגל, בטלו ממנו גזירות שלושים), ורגלים אינם עולים למנין שבעה, כשלא נהג אבלות שלושה ימים לפניהם, כגון אם קבר את מתו שני ימים קודם לרגל, שלא נהג אבלות קודם הרגל אלא שני ימים, אין ימי הרגל עולים למנין שבעה, וצריך להשלים את שבעת ימי האבלות לאחר הרגל ולנהוג אבלות לאחר הרגל חמישה ימים, ואם קבר את מתו בתוך הרגל, שלא נהג אבלות קודם הרגל, אין ימי הרגל עולים למנין שבעה, ומתחיל למנות שבעה אחר הרגל.
ההלכה הקדומה המובאת בסופה של המשנה, שרגלים מפסיקים, מתפרשת בראש המשנה על קובר את מתו שלושה ימים קודם לרגל.
במסכת שמחות ז,א שנו: השבת עולה לאבל מן המנין ואינה מפסקת, הרגלים מפסיקים ואינם עולים.
אפשר שכשאמרו במשנה: "מפני שאמרו: שבת עולה ואינה מפסקת" וכו' נתכוונו לברייתא שבמסכת שמחות.
• • •
גמרא
במשנה נזכרו גזירות שבעה וגזירות שלושים.
ומבארים: גזירות שבעה - סנדל וסָפָן (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד אשכנזי: וספון, וצריך לומר: וספם (ם ~ ון). וכן הוא 'ספם' ב"שרידי הירושלמי" לעיל ג,א) – בשבעת הימים הראשונים אבל אסור בנעילת הסנדל (-"סנדל"), שלא ינעל נעלי עור, וחייב בכיסוי הראש והשָֹפָם (-"ספן"), שיעטוף את ראשו בסודר ויכסה במקצתו את פיו ואת שפמו (ספן=ספם=שפם). גזירות שלשים - איחוי וגיהוץ ותגלחת – בכל שלושים היום אבל אסור לאחות (לחבר על ידי תפירה) את הקרע בבגד שקרע על מתו ואסור ללבוש בגדים מגוהצים ואסור לספר שערו.
סנדל
בירושלמי להלן בהלכה זו אמרו: תני: אלו דברים שאבל אסור בהם כל שבעה: ...בנעילת הסנדל.
ספן
על כיסוי הראש והשפם ראה להלן בהלכה זו.
בפרקי דרבי אליעזר פרק יז נאמר: ...הנכנס בשער האבלים והיה שפמו מכוסה, היו יודעים שהוא אבל.
איחוי וגיהוץ ותגלחת
בירושלמי להלן ג,ח אמרו: על כל המתים - הוא מאחה לאחר שלושים; על אביו ועל אימו - אינו מאחה עולמית. על כל המתים - הוא אסור בגיהוץ עד שלושים; על אביו ועל אימו - עד שנים עשר חודש. על כל המתים - הוא אסור בתגלחת עד שלושים; על אביו ועל אימו - עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חבריו.
רבי שמואל בר אבודמי דמכת אימיה קומי מועדא תמניא יומין. אתא שאל לרבי מנא. אמר ליה: כל דבר שהוא תלוי בשבעה ושלושים - הרגל מפסיק; ברם הכא - עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חבריו.
הרי שהרגל מבטל גזירות שלושים על כל המתים שהוא נוהג אבלות עליהם מלבד אביו ואימו.
ואומרים: אי זהו גיהוץ? – אילו הם בגדים מגוהצים שאבל אסור ללבוש כל שלושים יום? - כלי צמר מגוהצין חדשים – בגדי צמר מגוהצים חדשים, לבנים או צבועים, וכלי פשתן מגוהצין לבנים – בגדי פשתן מגוהצים לבנים, ורק חדשים (רמב"ן בתורת האדם - ענין האבלות).
מימרה זו נאמרה גם בירושלמי להלן ג,ח.
האבל אסור בכיבוס כל שבעה ובגיהוץ כל שלושים יום (בענין כיבוס ראה להלן, ובענין גיהוץ ראה להלן ג,ח). האיסור הוא ללבוש בגדים מכובסים כל שבעה ובגדים מגוהצים כל שלושים יום.
כיבוס הוא ניקוי בגדים במים צוננים. גיהוץ הוא ניקוי בגדים במים חמים ובחומרי ניקוי. הגיהוץ מלבן את הבגדים יותר מהכיבוס. הגיהוץ היה נעשה אחר הכיבוס. לאחר שכיבסו וגיהצו את הבגדים, היו נותנים אותם במכבש.
רמב"ן (תורת האדם - ענין האבלות) אומר, שאבלות מן התורה אינה אלא בעידונים ובשמחה, כגון רחיצה וסיכה ותשמיש המיטה ותכבוסת ותספורת, שאבלות כשמה, שלא יתעסק בדברים של שמחה אלא בדברים של אבלות, אבל נעילת הסנדל ועטיפת הראש אינן מן התורה, שלא אמרה תורה לענות ולצער נפשו מנוהג של כל העולם.
לפי דברי רמב"ן, אפשר לומר, שהוזכרו כאן בענין גזירות שבעה רק נעילת הסנדל וכיסוי השפם (עטיפת הראש), משום שהאבל נוהג בהם מדבריהם, ושאר הדברים שהאבל נוהג בהם לא הוזכרו כאן, משום שהם מן התורה.
רמב"ן (שם) אומר, שאבלות שלושים אינה מן התורה אלא מדבריהם.
הרי שלפי דברי רמב"ן, גם גזירות שבעה וגם גזירות שלושים הם הדברים שהאבל נוהג בהם מדבריהם, שאינם אלא גזירות חכמים (גזירות נקראו דברי חכמים שאמרו לאסור או לחייב).
במסכת שמחות (פרק ט הלכות ח, י-יא, יד-טו) הוזכרו חמישה דברים שהאבל נוהג בהם שלושים יום, וכאן לא הוזכרו אלא עיקר הדברים (איחוי וגיהוץ ותגלחת) ושיירו את מקצתם (אסור בסחורה ואסור ללכת לבית המשתה).
המשנה שאמרה, שהקובר את מתו שלושה ימים קודם לרגל - בטלו ממנו גזירות שבעה, אין כוונתה שרק גזירות שבעה שהם מדבריהם בטלו ממנו, שהרי אף הדברים שהם מן התורה בטלו ממנו, אלא כיון שנקטה המשנה גזירות שלושים, נקטה גם גזירות שבעה (על פי תוספות בבלי מועד קטן יט,א).
• • •
רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): חל יום שמיני שלו – של אבלותו, להיות בשבת – שהיא ערב הרגל, - מגלח ערב שבת – האבל מותר לגלח ביום שלפני השבת, אף על פי שהוא יום שביעי של אבלותו, משום שהקובר את מתו שמונה ימים קודם לרגל בטלו ממנו גזירות שלושים, ומותר בגילוח בערב הרגל, לפי שביום שמיני שחל בערב הרגל אומרים מקצת היום ככולו (חלק מן היום נחשב כיום שלם, ואחרי שעבר מקצת היום, כאילו הוא כבר סוף היום), וכשחל ערב הרגל בשבת, מותר לגלח בערב שבת, שכיון שהוא אנוס מחמת השבת ואינו יכול לגלח בשמיני, התירו לו לגלח בשביעי.
האבלות לכל הדברים שנאמרו באבל וכן מנין האבלות לשבעה ולשלושים אינם מתחילים קודם קבורה אלא מסתימת הגולל (אבן הסותמת קבר, כיסוי שעל פי קבר).
ושואלים (על דברי רב): היך איפשר? – איך ייתכן שחל יום שמיני שלו להיות בשבת? שהרי אין מתחילים למנות על המת שבעה ושלושים ימים של אבלות אלא משעה שנקבר המת ונסתם הגולל, ואם חל יום שמיני שלו בשבת, גם יום ראשון שלו חל בשבת, ואיך ייתכן שקברו את המת וסתמו את הגולל בשבת? כלום קוברים את המת בשבת? והלא בשבת אסור לקבור!
ומשיבים (תשובה אחת): תיפתר – תתפרש (מימרה זו של רב תוסבר), שגררתו חיה ונתייאשו מלבקש – שגררה חיה רעה את המת (כשהיה חי) וטרפה אותו ולא נמצא, ובשבת נואשו קרוביו של המת מלחפש אותו כדי לקבור אותו, שכיון שמתחילים למנות עליו שבעה ושלושים ימים של אבלות משעה שנתייאשו מלבקש, חל יום ראשון של אבלותו בשבת. ותני כן: – ושנוי (שנו ברייתא במסכת שמחות) כך (כמו שהשיבו, שמונים משעה שנתייאשו מלבקש): הרי מי שגררתו חיה, מאימתי מונין לו? – ממתי מתחילים למנות על המת שבעה ושלושים ימים של אבלות? שהרי לא קברו אותו ולא סתמו את הגולל שיתחילו למנות לו משעת סתימת הגולל כמו בשאר מתים. - משנתייאשו מלבקש – מתחילים למנות משעה שנואשו קרוביו של המת מלחפש אותו. מצאוהו איברים איברים – אם מצאו את המת שגררתו חיה כשהוא חתוך לאיברים רבים, (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד אשכנזי נוסף: מאימתי) מונין לו – שבעה ושלושים ימים של אבלות? - משימצא ראשו ורובו – מתחילים למנות משעה שמצאו את ראשו (כשהוא שלם) של המת או את רוב גופו של המת וקברוהו. רבי יהודה (בר אלעאי, תנא בדור הרביעי) אומר: השזרה (השדרה) והגולגולת רובו – השדרה והגולגולת נידונות כרובו של המת, ואם מצאו את עצם השדרה ואת עצם הגולגולת (שהיא רק עצם הראש ולא הראש כשהוא שלם) של המת הרי זה כמי שמצאו את רובו, ומתחילים למנות משעה שמצאו וקברו אותן (כאן שנו 'השדרה והגולגולת' כדבר אחד ("מבוא לנוסח המשנה"). וראה שו"ת "אגרות משה" חלק "יורה דעה" ב סימן קנ).
ומשיבים (תשובה שנייה): אמר רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): תיפתר – תתפרש (מימרה זו של רב תוסבר), שנסתם הגולל (אבן הסותמת קבר, כיסוי שעל פי קבר) ערב שבת עם חשיכה (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": משחשכה) – שקברו את המת בערב שבת והחשיך עליהם היום וסתמו את הגולל כשנעשה חושך, שכיון שמתחילים למנות עליו שבעה ושלושים ימים של אבלות משעה שנסתם הגולל, חל יום ראשון של אבלותו בשבת, שבאותה שעה היה שבת (הגרסה "עם חשכה" קשה, מכיון שאם סתמו את הגולל בערב שבת סמוך לחשכה, חל יום ראשון של אבלותו בערב שבת ולא בשבת, שבאותה שעה לא היה שבת).
ושואלים (על דברי רב): היך איפשר? – (שאלה זו כבר נשאלה לעיל, וחזרו עליה כאן. בירושלמי לעיל א,ה מצאנו תופעה דומה, וראה מה שנכתב שם. וב"שרידי הירושלמי" אין כאן שאלה זו).
ומשיבים (תשובה שלישית): אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): תיפתר – תתפרש (מימרה זו של רב תוסבר), שסתמו גוי – שקברו את המת בערב שבת סמוך לחשכה, ולא היה להם פנאי לסתום את הגולל, ובא גוי וסתם את הגולל בשבת, שכיון שמתחילים למנות עליו שבעה ושלושים ימים של אבלות משעה שנסתם הגולל, חל יום ראשון של אבלותו בשבת.
ומשיבים (תשובה רביעית): אית דבעי מימר: – יש (חכם) שרוצה לומר: תפרש (תסביר את המימרה שאמר רב), שבאת לו שמועה קרובה בשבת – שבאה לאבל בשבת השמועה שמת לו מת, והגיעה השמועה בתוך שלושים יום למיתת המת, שכיון שמתחילים למנות עליו שבעה ושלושים ימים של אבלות משעה שבאה לו השמועה, חל יום ראשון של אבלותו בשבת.
במסכת שמחות ב,י שנו: מי שנפל לים, או ששטפו נהר, או שאכלתו חיה רעה... מאימתי מתחילים למנות? - משעה שנתייאשו לבקש. מצאוהו איברים איברים, אין מונים עד שימצאו ראשו ורובו; רבי יהודה אומר: השדרה והגולגולת הרי הן רובו.
• • •
כאן התחלת מקבילה בירושלמי נזיר ג,א.
מספרים: רבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) הוה ליה עובדא – היה לו מעשה (אירע לו מקרה מוות), וגילח יום שלשים – גילח שערו ביום השלושים של אבלותו, שמותר לגלח ביום שלושים, מפני שמקצת יום שלושים נחשב ככולו, וכיון שנהג אבלות בתחילת יום השלושים, קודם שגילח שערו, הרי זה כאילו נהג אבלות כל אותו היום, ונמצא שהשלים את שלושים ימי אבלותו. ואחד רבי (שתי המילים האלו נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה) הוה ליה עובדא – ואילו רבי אחד (אמורא בלתי ידוע) היה לו מעשה (אירע לו מקרה מוות), וגילח יום שלשים ואחד – גילח שערו ביום שלאחר יום השלושים של אבלותו (שלא נהג כרבי אמי).
במסירה שלפנינו הגרסה במקבילה בירושלמי נזיר דומה לגרסה כאן. המגיה במסירה שלפנינו הוסיף כאן שתי מילים: רבי אמי הוה ליה עובדא וגילח יום שלשים, [ואחד רבי] הוה ליה עובדא וגילח יום שלושים ואחד. וב"שרידי הירושלמי" הגרסה כאן: רבי מא הווה לה עובדה וגילח יום שלשים א... (חסרות מילים) ... שלשים ואחד.
הירושלמי כאן מביא את הנהגתו של אמורא בלתי ידוע בהקבלה לאמורא מפורסם.
בירושלמי רגיל הסגנון "חד רבי", "חד בירבי", "חד רב".
הביטוי "הוה ליה עובדא" משמעו בפרקנו: אירע לו מוות. ונקטו לשון נקייה.
אמר רבי זריקן (אמורא בדור השלישי): מן מתניתן ילף לה רבי אמי – ממשנתנו (המובאת להלן) למד אותה (את הנהגתו) רבי אמי (שגילח ביום השלושים), דתנינן תמן: ששנינו שם (במקום אחר - משנה נזיר ג,ב): מי שנזר שתי נזיריות – כגון שאמר: הריני נזיר שתי נזירויות; ודינו, שהוא מונה שלושים יום לנזירותו הראשונה (סתם נזירות שלושים יום) ומגלח את שער ראשו ומביא את קורבנותיו, ומתחיל מיד למנות שלושים יום לנזירותו השנייה, - מגלח את הראשונה יום שלשים ואחד – הרי זה מגלח לסוף נזירותו הראשונה ביום שלושים ואחד, לאחר שמנה שלושים יום לנזירותו, ואת השנייה יום ששים ואחד – ומגלח לסוף נזירותו השנייה ביום שישים ואחד, שהואיל וגילח את הראשונה ביום שלושים ואחד, הרי בו ביום התחילה נזירותו השנייה, ונמצא יום שישים ואחד הוא יום שלושים ואחד לנזירותו השנייה, ולכן מגלח בו את השנייה. ואם גלח את הראשונה יום שלשים – ואם הקדים הנזיר וגילח שערו ביום השלושים לנזירותו הראשונה, שיצא בדיעבד ידי חובת נזירותו, מפני שמקצת היום ככולו, וכיון שנהג נזירות בתחילת יום השלושים, קודם שגילח שער ראשו, הרי זה כאילו נהג נזירות כל אותו היום, ונמצא שהשלים את שלושים ימי נזירותו הראשונה, ומתחיל את נזירותו השנייה ביום שלושים, שיום שלושים עולה לו מן המנין לנזירותו הראשונה וגם לנזירותו השנייה, - מגלח את השניה יום ששים – שהוא יום שלושים ואחד לנזירותו השניה, והרי הוא מגלח בו לכתחילה; ואם גלח – את השנייה, יום ששים חסר אחד – שהוא יום שלושים לנזירותו השנייה, - יצא – שכן המגלח ביום שלושים יצא בדיעבד. הרי שבנזירות סתם שהיא שלושים יום אומרים מקצת היום ככולו, ומזה למד רבי אמי שגם באבלות של שלושים יום אומרים מקצת היום ככולו.
במשנה נזיר ג,א שנו: מי שאמר: הריני נזיר (שנזר נזירות סתם, והרי הוא נזיר שלושים יום), מגלח יום שלושים ואחד. ואם גילח ליום שלושים - יצא.
ההלכה שבמשנה ב נלמדת מההלכה שבמשנה א. הירושלמי מביא את משנה ב שם, וכוונתו למשנה א שם, שכן לפעמים הירושלמי מביא את הסיפא של משנה בלבד, וכוונתו לרישא. כיון שהירושלמי מביא רק את תחילתה של משנה ב, הושלם בתוך הפירוש המשכה של משנה ב.
אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי): תמן – שם (במשנה נזיר), - לשעבר – אין אומרים בנזירות מקצת היום ככולו אלא בדיעבד, שאם גילח ביום השלושים לנזירותו יצא בדיעבד, אבל לכתחילה מגלח ביום שלושים ואחד לאחר שמנה שלושים יום שלמים לנזירותו, והכא – ו(אילו) כאן (באבלות), - כתחילה – רבי אמי גילח לכתחילה ביום שלושים, ולא היה לו לרבי אמי ללמוד אותה ממשנתנו ששנינו שם, שלא כמו שאמר רבי זריקן.
• • •
רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) הורי – הורה (פסק הלכה) לרבי יצחק עטושייא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי, נקרא על שם מקומו, שהיה מכפר עיטוש, יישוב סמוך לחיפה מדרום), ואית דאמרי: – ויש אומרים: רבי ירמיה הורה לרבי חייה בריה דרבי – בנו של רבי יצחק עטושיא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי), לגלח יום שלשים – התיר לו לגלח ביום השלושים של אבלותו, מן מתניתן: – ממשנתנו (למד את ההלכה ממשנתנו כאן): הקובר את מתו שמונת ימים קודם לרגל – ונמצא שנהג יום אחד לפני הרגל באבלות של שלושים, בטלו ממנו גזירת (ב"שרידי הירושלמי": גזירות) שלשים – ואינו צריך להשלים את שלושים ימי האבלות לאחר הרגל, ומותר בגילוח ביום השמיני של אבלותו שחל בערב הרגל; - היא שמיני היא יום שלשים – יום שמיני של אבלות שחל בערב הרגל ויום שלושים של אבלות שווים. רבי ירמיה סבר שביום השמיני שחל בערב הרגל מותר לגלח, לפי שאומרים בו מקצת היום ככולו, מפני שהוא היום האחרון של האבלות (כיון שבטלו ממנו גזירות שלושים), שביום האחרון של האבלות אומרים מקצת היום ככולו, ומזה למד רבי ירמיה שגם ביום השלושים מותר לגלח, לפי שאומרים בו מקצת היום ככולו, מפני שהוא היום האחרון של האבלות.
אמר רבי יוסה: שנייא היא תמן – שונה היא (ההלכה) שם (במשנתנו), שמפני כבוד הרגל התירו – ביום השמיני שחל בערב הרגל מותר לגלח, לפי שאומרים בו מקצת היום ככולו, ולא מפני שהוא היום האחרון של האבלות, שביום האחרון של האבלות אין אומרים מקצת היום ככולו, אלא מפני כבוד הרגל, שלא יהיה ברגל מנוול, ואילו ביום השלושים אסור לגלח, לפי שאין אומרים בו מקצת היום ככולו, שביום האחרון של האבלות אין אומרים מקצת היום ככולו, ולא היה לו לרבי ירמיה ללמוד ממשנתנו שביום השלושים מותר לגלח, שיום שמיני של אבלות שחל בערב הרגל ויום שלושים של אבלות אינם שווים.
ואומרים: תדע לך שהיא כן – יש לך להביא ראיה למה שאמר רבי יוסי, שיום שמיני של אבלות שחל בערב הרגל ויום שלושים של אבלות אינם שווים, וביום השלושים אין אומרים מקצת היום ככולו, דאמר – שאמר רבי חלבו בשם רב חונה שאמר בשם רב: חל יום שמיני שלו – של אבלותו, להיות בשבת – שהיא ערב הרגל, - מגלח ערב שבת – האבל מותר לגלח ביום שלפני השבת, אף על פי שהוא יום שביעי של אבלותו, שכיון שהוא אנוס מחמת השבת ואינו יכול לגלח בשמיני, התירו לו לגלח בשביעי (מימרה זו נאמרה לעיל); - אין תימר – אם תאמר, שלא מפני כבוד הרגל התירו – שהתירו לו לגלח ביום השמיני שחל בערב הרגל, לפי שאומרים בו מקצת היום ככולו, מפני שהוא היום האחרון של האבלות, ולא מפני כבוד הרגל, מעתה (אם כן) אפילו חל יום שלשים שלו – של אבלותו, להיות בשבת – שאינה ערב הרגל, - מגלח ערב שבת – היה מותר לגלח ביום שלפני השבת, כשם שאם חל יום שמיני שלו בשבת ערב הרגל - מגלח ערב שבת. אבל היות ולא שמענו שמותר לגלח בערב שבת כשחל יום השלושים בשבת, הרי שיום שמיני של אבלות שחל בערב הרגל ויום שלושים של אבלות אינם שווים, וביום השלושים אין אומרים מקצת היום ככולו.
ועוד – ועוד יש להביא ראיה למה שאמר רבי יוסי, מן הדא – מזאת (מההלכה המובאת להלן), דתני: – ששנוי (ששנו ברייתא במסכת שמחות ט,ח): על כל המתים – שמתו (מלבד אביו ואימו), - הוא שולל – האבל רשאי לתפור תפירה גסה וארעית את הקרע בבגד שקרע על מתו, לאחר שבעה – לאחר שעברו שבעת ימי האבלות הראשונים, ומאחה – האבל רשאי לחבר על ידי תפירה את הקרע, לאחר שלשים – לאחר שעברו שלושים ימי האבלות; - וישלול יום שבעה ויאחה יום שלשים! – מדוע לא אמרו, שמותר לשלול את הקרע ביום השביעי של האבלות, ומותר לאחות את הקרע ביום השלושים של האבלות? והלא מקצת היום ככולו! אלא היות ולא שמענו שמותר לאחות ביום השלושים, הרי שביום השלושים אין אומרים מקצת היום ככולו.
אמר רבי חגי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): דיהוה (במקבילה בירושלמי נזיר: די הוא. ושמא צריך לגרוס: דילמא) שמעתא כן ושמעתא כן – שמא השמועה (ההלכה) כך והשמועה (ההלכה) כך (אולי ההלכה היא, שאם חל יום שלושים שלו להיות בשבת, מגלח בערב שבת, וההלכה היא, שמותר לאחות ביום שלושים, ולכן אין לך להביא ראיה למה שאמר רבי יוסי, שיום שמיני של אבלות שחל בערב הרגל ויום שלושים של אבלות אינם שווים, וביום השלושים אין אומרים מקצת היום ככולו, ולכן היה לו לרבי ירמיה ללמוד ממשנתנו שביום השלושים מותר לגלח).
עד כאן המקבילה בירושלמי נזיר.
בבבלי מועד קטן יט,ב אמרו: תניא: ...אבא שאול אומר: כשם שמצות שלושה מבטלת גזרת שבעה (רש"י: דכי קבר מתו שלושה ימים לפני הרגל - אינו יושב לאחר הרגל כלום), כך מצות שבעה מבטלת גזרת שלושים (רש"י: דכי קבר מתו שבעה ימים קודם הרגל - בטלו ממנו גזרות שלושים). - שבעה? והאנן שמונה תנן! - קסבר אבא שאול: מקצת היום ככולו, ויום שביעי עולה לו לכאן ולכאן (רש"י: דחשיב נמי שמיני).
אמר רב חסדא אמר רבינא בר שילא: הלכה כאבא שאול (רש"י: שאפילו לא קבר אלא שבעה ימים קודם הרגל - בטלו ממנו גזרות שלושים), ומודים חכמים לאבא שאול (רש"י: אף על גב דבעו שמונה) כשחל שמיני שלו להיות בשבת ערב הרגל (רש"י: דהוי אנוס, דלא מצי לגלח), שמותר לגלח בערב שבת (רש"י: שהוא שביעי).
אמר אביי: הלכה כאבא שאול ביום שבעה, ומודים חכמים לאבא שאול ביום שלושים (רש"י: לקבורת מתו, שמותר לגלח, דלא בעינן שלושים שלמים), דאמרינן: מקצת היום ככולו. רבא אמר: הלכה כאבא שאול ביום שלושים, ואין הלכה כמותו ביום שבעה. ונהרדעי אמרי: הלכה כאבא שאול בזו ובזו; דאמר שמואל: הלכה כדברי המקל באבל.
בבבלי אמרו, שנחלקו אבא שאול וחכמים ביום שביעי, שאבא שאול סבור, שביום שביעי אומרים מקצת היום ככולו, ויום שביעי עולה לו לכאן ולכאן, וחכמים סבורים, שביום שביעי אין אומרים מקצת היום ככולו (כך אמרו גם בבבלי שם יז,ב), ולכן, לפי הבבלי, משנתנו שאמרה שמונה ולא שבעה היא דברי חכמים.
אבל בירושלמי להלן אמרו, שמשנתנו היא דברי אבא שאול, ולכן, לפי הירושלמי, לדברי הכל ביום השביעי אין אומרים מקצת היום ככולו.
בבבלי אמרו, שמודים חכמים לאבא שאול כשחל שמיני שלו להיות בשבת ערב הרגל, שמותר לגלח בערב שבת, לפי שביום שמיני שחל בערב הרגל אומרים מקצת היום ככולו. ובירושלמי אמרו, שכשחל שמיני שלו להיות בשבת ערב הרגל, מותר לגלח בערב שבת, ונחלקו אמוראים, מפני מה ביום שמיני שחל בערב הרגל אומרים מקצת היום ככולו, האם מפני שהוא היום האחרון של האבלות או שמא מפני כבוד הרגל.
בבבלי אמרו, שנחלקו אמוראים, האם מודים חכמים לאבא שאול ביום שלושים, שאומרים מקצת היום ככולו. ובירושלמי אמרו, שנחלקו אמוראים, האם ביום שלושים אומרים מקצת היום ככולו.
בבבלי מועד קטן יט,ב אמרו: שלושים יום מנלן (רש"י: ששלושים יום אסור בגילוח)? - אתיא "פרע" "פרע" מנזיר: כתיב הכא "ראשיכם אל תפרעו" (ויקרא י) (רש"י: הא שאר אבלים חייבים משמע) וכתיב התם "גדל פרע שער ראשו" (במדבר ו), מה להלן שלושים, אף כאן שלושים. והתם מנלן? - אמר רב מתנה: סתם נזירות שלושים יום.
מכיון שלמדו מנזיר שאבל אסור בגילוח שלושים יום, לכן למד רבי אמי בירושלמי לעיל מנזיר שאבל מותר בגילוח ביום שלושים.
• • •
במשנה שנינו: הקובר את מתו שמונת ימים קודם לרגל, בטלו ממנו גזירות שלושים.
ואומרים: תני: – שנוי (שנו ברייתא): זו דברי אבא שאול (תנא בדור השלישי-הרביעי) – משנתנו זו (שנשנתה סתם, שלא פורש מי אמרה) היא דבריו של אבא שאול (אינה דעת כל החכמים, אלא דעת יחיד. דברי חכמים החלוקים על אבא שאול אמורים להלן).
אמר רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון), וכן אמר רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): הלכה כאבא שאול – ואין הלכה כחכמים. ותני כן: – ושנוי (שנו ברייתא במסכת שמחות) כך (כמו שאמרו שמואל ורבי יוחנן): הלכה כדבריו (של אבא שאול).
במסכת שמחות ז,ג שנו: אבא שאול אומר: הקובר את מתו שלושה ימים קודם הרגל, בטלה הימנו גזירת שבעה; שמונה ימים קודם הרגל, בטלה הימנו גזירת שלושים. והלכה כדבריו.
שמואל ורבי יוחנן אמרו שהלכה כאבא שאול. אפשר ששמואל אמר שהלכה כדבריו, משום שהלכה כדברי המקל באבל, שכן כך אמר שמואל בבבלי שהובא לעיל, ורבי יוחנן אמר שהלכה כדבריו, משום שהלכה כסתם משנתנו, שכן כך אמר רבי יוחנן בבבלי בהרבה מקומות.
לפי הברייתא בבבלי שהובא לעיל, נחלקו אבא שאול וחכמים בענין הקובר את מתו שבעה ימים קודם לרגל, שלדברי אבא שאול - בטלו ממנו גזירות שלושים, ולדברי חכמים - לא בטלו ממנו גזירות שלושים, ולכן, לפי הבבלי, משנתנו שאמרה שמונה ולא שבעה היא דברי חכמים.
אבל לפי הירושלמי, לא נחלקו אבא שאול וחכמים בענין הקובר את מתו שבעה ימים קודם לרגל, שלדברי הכל - לא בטלו ממנו גזירות שלושים, אלא נחלקו בענין הקובר את מתו שמונה ימים קודם לרגל, שלדברי אבא שאול - בין ימים בין גזירות בטלו, ולדברי חכמים - ימים בטלו וגזירות לא בטלו, כאמור להלן, ולכן, לפי הירושלמי, משנתנו שאמרה שבטלו גזירות היא דברי אבא שאול.
גם בבבלי שהובא לעיל וגם בירושלמי אמר שמואל שהלכה כאבא שאול, אלא שהבבלי לשיטתו הביא את דברי שמואל לענין יום שביעי ויום שלושים, ואילו הירושלמי לשיטתו הביא את דברי שמואל לענין יום שמיני.
רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): דברי אבא שאול - בין ימים בין גזירות בטלו – לדעת אבא שאול, הקובר את מתו שמונה ימים קודם לרגל, בטלו ממנו גם הימים של שלושים, שהם שלושים היום עצמם של האבלות, וגם הגזירות של שלושים, שהם האיסורים בכל שלושים היום של האבלות (איחוי וגיהוץ ותגלחת); אבל דברי חכמים - ימים בטלו, גזירות לא בטלו (הגרסה בכתב יד אשכנזי: גזירות בטלו, ימים לא בטלו. וגרסה זו היא בהשפעת הבבלי, אבל בירושלמי אין לגרוס כך, אלא הגרסה היא כמו במסירה שלפנינו) – לדעת חכמים, החלוקים על אבא שאול, הקובר את מתו שמונה ימים קודם לרגל, בטלו ממנו רק הימים של שלושים אבל לא הגזירות של שלושים.
במשנה שנינו, שהקובר את מתו שמונה ימים קודם לרגל, בטלו ממנו גזירות שלושים, ולכן אמרו לעיל שמשנתנו היא דברי אבא שאול ("בין ימים בין גזירות בטלו") ולא דברי חכמים ("ימים בטלו, גזירות לא בטלו").
ושואלים: מה ביניהון? – מה ביניהם? מה ההבדל בין אבא שאול לחכמים? והרי לדברי הכל אינו צריך להשלים את שלושים ימי האבלות לאחר הרגל ולנהוג בהם את הגזירות של שלושים!
ומשיבים: רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) אמר: ערב הרגל ביניהון – ערב הרגל ביניהם (ההבדל ביניהם הוא בענין גילוח לאחר הרגל, כשקבר את מתו שמונה ימים קודם לרגל ובערב הרגל לא גילח). חכמים אומרים, שאם לא גילח בערב הרגל, אסור לגלח אחר הרגל עד שיעברו שלושים יום, שלדעת חכמים, רק הימים של שלושים בטלו בגלל הרגל, שמותר לו לגלח בערב הרגל מפני כבוד הרגל, כדי שלא יהיה מנוול ברגל, אבל הגזירות של שלושים לא בטלו, ואם לא גילח בערב הרגל לכבוד הרגל, הוא נשאר באיסורו, אבל אם גילח בערב הרגל לכבוד הרגל, ביטל מעליו גזירות שלושים. ואבא שאול אומר: אפילו לא גילח ערב הרגל, מותר לגלח אחר הרגל, שלדעת אבא שאול, גם הגזירות של שלושים בטלו בגלל הרגל, ואפילו לא גילח בערב הרגל, בטל איסורו.
ואומרים: אם גילח ערב הרגל, יגלח אחר הרגל; אם לא גילח ערב הרגל, אל יגלח אחר הרגל – הקובר את מתו שמונה ימים קודם לרגל, מותר בגילוח בערב הרגל, ואם גילח בערב הרגל, מותר לגלח גם אחר הרגל, אבל אם לא גילח בערב הרגל, אסור לגלח אחר הרגל עד שיעברו שלושים יום, כיון שהלכה כחכמים שהגזירות של שלושים לא בטלו.
אבל רבי יוחנן אמר: אף על פי שלא גילח ערב הרגל, יגלח לאחר הרגל – אפילו לא גילח ערב הרגל, מותר לגלח אחר הרגל, כיון שהלכה כאבא שאול שגם הגזירות של שלושים בטלו (לעיל פסק רבי יוחנן במפורש כאבא שאול).
בתוספתא מועד קטן ב,ח שנו: (הקובר את מתו) שמונה ימים קודם לרגל, מספר בערב הרגל. אם לא סיפר בערב הרגל, אסור לספר עד שיעברו עליו שלושים יום.
ובמסכת שמחות ז,ד שנו: (הקובר את מתו) שמונה ימים קודם לרגל, אם רצה לספר ולכבס בערב הרגל, הרשות בידו. לא סיפר ולא כיבס בערב הרגל, לא יספר ולא יכבס עד שישלימו לו שלושים יום.
כיבוס זה האמור אצל תספורת הוא גיהוץ (ראה לעיל ג,א).
בבבלי מועד קטן יט,א-ב אמרו: משנה. הקובר את מתו שלושה ימים קודם הרגל - בטלה ממנו גזרת שבעה (רש"י: שהואיל ועיקר אבלות אינו אלא שלושה ימים, אינו צריך למנות יותר לאחר הרגל), שמונה ימים קודם הרגל - בטלה ממנו גזרת שלושים (רש"י: שהואיל והתחיל יום אחד מן השלושים, אינו צריך לשמור לאחר הרגל דין שלושים, אלא מותר לאלתר בגיהוץ ובתספורת).
גמרא. אמר רב: גזרות (רש"י: גזירות שלושים) - בטלו, ימים (רש"י: שלושים יום) - לא בטלו (רש"י: שעדיין תלויים ועומדים). וכן אמר רב הונא: גזרות - בטלו, ימים - לא בטלו. ורב ששת אמר: אפילו ימים נמי בטלו.
מתקיף לה רב שישא בריה דרב אידי: למאן דאמר: גזרות - בטלו, ימים - לא בטלו, - וכי מאחר דגזרות בטלו, ימים - מאי טעמא לא בטלו? (רש"י: כלומר, לאיזה ענין לא בטלו ימים?)
שאם לא גילח ערב הרגל - אסור לגלח אחר הרגל (רש"י: אם גילח ערב הרגל לכבוד הרגל - בטלו לגמרי, ואם לא גילח ערב הרגל - אסור לגלח אחר הרגל עד שלושים יום).
והתניא (ריטב"א: בניחותא, וכאילו אמרינן: תנאי היא): הקובר את מתו שלושה ימים קודם הרגל - בטלה הימנו גזרת שבעה, שמונה ימים קודם הרגל - בטלה הימנו גזרת שלושים. ומגלח ערב הרגל; אם לא גילח ערב הרגל - אסור לגלח אחר הרגל. אבא שאול אומר: מותר לגלח אחר הרגל, שכשם שמצות שלושה מבטלת גזרת שבעה (רבנו יחיאל: בטלה ממנו גזירת שבעה לגמרי, בין רחץ בין לא רחץ), כך מצות שבעה מבטלת גזרת שלושים (רבנו יחיאל: לגמרי, בין גילח בין לא גילח).
בבבלי הביאו ברייתא, שנחלקו בה חכמים ואבא שאול בענין הקובר את מתו שמונה ימים קודם הרגל, שלדברי חכמים - אם לא גילח ערב הרגל, אסור לגלח אחר הרגל, ולדברי אבא שאול - מותר לגלח אחר הרגל, וזהו כמו שאמר רב הונא בירושלמי, שערב הרגל ביניהם.
בירושלמי אמר רב, שלדברי חכמים - ימים בטלו וגזירות לא בטלו, ולדברי אבא שאול - בין ימים בין גזירות בטלו, ואמרו לפי רב ורב הונא, שאם לא גילח ערב הרגל, אסור לגלח אחר הרגל, כדברי חכמים, ורבי יוחנן אמר, שאם לא גילח ערב הרגל, מותר לגלח אחר הרגל, כדברי אבא שאול.
בבבלי אמרו רב ורב הונא, שגזירות בטלו וימים לא בטלו, ואם לא גילח ערב הרגל, אסור לגלח אחר הרגל, כדברי חכמים, ורב ששת אמר, שבין גזירות בין ימים בטלו, ואם לא גילח ערב הרגל, מותר לגלח אחר הרגל, כדברי אבא שאול.
ברם הלשונות שאמרו בירושלמי ובבבלי לדברי חכמים הפוכות. לפי הירושלמי, הלשון לדברי חכמים - ימים בטלו וגזירות לא בטלו, משום שלפי הירושלמי, משנתנו שאמרה שבטלו גזירות אין היא דברי חכמים. ואילו לפי הבבלי, הלשון לדברי חכמים - גזירות בטלו וימים לא בטלו, משום שלפי הבבלי, משנתנו שאמרה שבטלו גזירות היא דברי חכמים. לכן אין לגרוס בירושלמי בדברי חכמים כמו בבבלי.
ומספרים: רבי לעזר (בן פדת, אמורא בדור השני) הורי – הורה (פסק הלכה) לרבי שמעון בר בא (רב שמן בר אבא, אמורא בדור השלישי) – שקבר את מתו שמונה ימים קודם לרגל, ולא גילח ערב הרגל, לגלח לאחר הרגל – התיר לו לגלח לאחר הרגל. הוראת רבי אלעזר לרבי שמעון בר אבא היתה אחרי שכבר עברו שלושים יום לקבורת מתו.
ואומרים: ולא ידעין – ואין יודעים (כאיזו דעה הורה רבי אלעזר), אי כהדא דאבא שאול – האם (הורה רבי אלעזר) כמו זאת (כמו הדעה הזאת) של אבא שאול (שלדעת אבא שאול, אפילו לא גילח ערב הרגל, מותר לגלח אחר הרגל, אפילו לא עברו שלושים יום לקבורת מתו, ואם כן, יש להוכיח מהוראה זו, שפסק רבי אלעזר כאבא שאול, כמו שאמר רבי יוחנן), ואין כהדא דרבנן דברי הכל – או האם (הורה רבי אלעזר גם) כמו זאת (כמו הדעה הזאת) של חכמים (שלדעת חכמים, אם לא גילח ערב הרגל, אסור לגלח אחר הרגל, אלא אם עברו שלושים יום לקבורת מתו), ונמצא, שכשהורה רבי אלעזר לרבי שמעון בר בא לגלח לאחר הרגל, אחרי שכבר עברו שלושים יום לקבורת מתו, הורה כדברי הכל (ואם כן, אין להוכיח מהוראה זו, כיצד פסק רבי אלעזר). ונשארים בספק, כיצד היתה ההוראה של רבי אלעזר.
הלשון "ולא ידעין אי כהדא ד... ואין כהדא ד... דברי הכל" נמצאת גם בירושלמי לעיל א,ח וסוכה ד,ט.
• • •
ומספרים עוד: רבי לעזר הורי – הורה (פסק הלכה) לשמעון בר בא – שקבר את מתו ברגל: הרגל עולה למניין שלשים – ומתחיל למנות שלושים יום משעה שקבר את מתו. הוראת רבי אלעזר זו אינה שייכת להוראתו לעיל.
אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי): אשכחון (בכתב יד אשכנזי: אשכחן. וצריך לומר: אשכחנן) תלתין קודמין לשבעה?! – וכי מצאנו ששלושים קודמים לשבעה?! (בתמיהה) כשקבר את מתו ברגל, אין ימי הרגל עולים למנין שבעה, ומתחיל למנות שבעה אחר הרגל (כמו ששנינו במשנה: רגלים אין עולים), ואם מתחיל למנות שלושים יום ברגל, כמו שהורה רבי אלעזר, הרי שמתחיל למנות שלושים קודם שמתחיל למנות שבעה, והרי אין אבלות שלושים יכולה לחול עליו בלא שחלה עליו אבלות שבעה! רבי יוסי חלוק על רבי אלעזר וסבור, שכשקבר את מתו ברגל, מתחיל למנות שלושים יום אחר הרגל.
כשם שלעיל חלק רבי יוסי על הנהגתו של רבי אמי ועל הוראתו של רבי ירמיה בענין יום שלושים, כך כאן חלק רבי יוסי על הוראתו של רבי אלעזר בענין מנין שלושים, ולכן יש לפרש כאן שאמר רבי יוסי בתמיהה.
בתוספתא מועד קטן ב,ח שנו: אף על פי שאין הרגל עולה לו לספירת שבעה, עולה לו לספירת שלושים.
ובמסכת שמחות ז,ז שנו: הרגל עולה לאבל למנין שלושים, ואין עולה לו למנין שבעה.
לפי רבי יוסי, מה ששנינו בברייתא שהרגל עולה למנין שלושים הוא כשקבר את מתו קודם הרגל, וטעם הדבר הוא, שכיון שכבר חלה עליו אבלות שבעה קודם הרגל, חלה עליו אבלות שלושים. ולפי רבי אלעזר, מה ששנינו בברייתא שהרגל עולה למנין שלושים הוא אפילו כשקבר את מתו ברגל.
• • •
במשנה שנינו: הקובר את מתו שלשת ימים קודם לרגל, בטלו ממנו גזירות שבעה.
ואומרים: לא אמרו – במשנה, שבטלו ממנו גזירות שבעה, אלא שלשה – רק הקובר את מתו שלושה ימים קודם לרגל, הא שנים – אבל הקובר את מתו שני ימים קודם לרגל, - לא! – לא בטלו ממנו גזירות שבעה, וצריך להשלים את שבעת ימי האבלות לאחר הרגל ולנהוג גזירות שבעה לאחר הרגל חמישה ימים.
ואומרים: הדא דת אמר – זאת (ההלכה) שאתה אומר (שהקובר את מתו שני ימים קודם לרגל, לא בטלו ממנו גזירות שבעה), - בינו לבין עצמו – שצריך לנהוג ברגל אבלות בדברים שבצנעה (דברים שאינם ניכרים לרבים); אבל הרבים - אין הרבים מתעסקין עמו – אינם באים לנחם אותו ברגל (מתעסקים – לשון טיפול וטורח).
ותני כן: – ושנוי (שנו ברייתא בתוספתא מועד קטן) כך (כמו שאמרו, שהקובר את מתו שני ימים קודם לרגל, אין הרבים מתעסקים עימו ברגל): הקובר את מתו שני ימים קודם הרגל, מפסיק את הרגל – מפסיק ברגל את האבלות, שהאבלות נדחית מפני הרגל, ומונה חמישה אחר הרגל – משלים את שבעת ימי האבלות לאחר הרגל ונוהג גזירות שבעה לאחר הרגל חמישה ימים, שלא בטלו ממנו גזירות שבעה, והרבים מתעסקים בו – באים לנחם אותו באותם חמישה ימים, ואין מתעסקים עימו ברגל, הואיל וכבר התעסקו עימו שני ימים לפני הרגל, ומלאכתו נעשית על ידי אחרים – בימים שהוא מונה לאחר הרגל, אחרים עושים לאבל את מלאכתו, אפילו בביתו, שהקלו חכמים באותם חמישה ימים, כיון שאינם אלא תשלומים, אבל הוא עצמו לא יעשה את מלאכתו, ועבדיו ושפחותיו עושים בצנעה אצל אחרים – ואינם עושים לאבל את מלאכתו בביתו. הקובר את מתו שלשת ימים בתוך הרגל – הקובר את מתו ברגל, כשעברו שלושה ימים מן הרגל, ונשארו ארבעה ימים מן הרגל לאחר הקבורה, מונה שבעה לאחר הרגל. שלשה ימים הראשונים הרבים מתעסקין עמו – בשלושת הימים הראשונים של השבעה שלאחר הרגל הרבים באים לנחם אותו, ארבעה ימים האחרונים אין הרבים מתעסקין עמו – אבל בארבעת הימים האחרונים של השבעה שלאחר הרגל אין הרבים באים לנחם אותו, משום שכבר התעסקו עימו ארבעה ימים ברגל לאחר הקבורה, ומלאכתו נעשית באחרים – בימים שהוא מונה לאחר הרגל, אחרים עושים לאבל את מלאכתו, אפילו בביתו, ועבדיו ובהמתו עושין בצינעה במקום אחר – ואינם עושים לאבל את מלאכתו בביתו. כללו של דבר: אם מת לפני הרגל, שכבר התעסקו עימו לפני הרגל, אין מתעסקים עימו ברגל, ומשלימים אחר הרגל את הימים שלא התעסקו עימו; ואם מת ברגל, מתעסקים עימו ברגל, ומונה שבעה אחר הרגל, אבל אין מתעסקים עימו כל שבעה, אלא מנכים מן העסק (התנחומים) את הימים שהתעסקו עימו ברגל ("תוספתא כפשוטה").
הירושלמי הביא את הסיפא של התוספתא בלבד, וכוונתו לרישא. הרישא הושלמה לפי הנוסח שבתוספתא.
בתוספתא מועד קטן ב,ו-ז שנו: הקובר את מתו שני ימים קודם הרגל, מפסיק את הרגל, ומונה חמישה אחר הרגל, והרבים מתעסקים בו (באים לנחם אותו באותם חמישה ימים לאחר הרגל), ומלאכתו נעשית על ידי אחרים, ועבדיו ושפחותיו עושים בצנעה אצל אחרים.
שלושה מתוך הרגל (הקובר את מתו ברגל, ונשארו לו עוד שלושה ימים בתוך הרגל משעת הקבורה), מונה שבעה אחר הרגל, ארבעה הראשונים מתעסקים בו הרבים, שלושה האחרונים אין הרבים מתעסקים בו, לפי שאמרו: הרגל עולה לו שיתעסקו בו הרבים (במקום שלא התעסקו בו כלל לפני הרגל, והרבים מתעסקים בו ברגל, הרגל עולה לו למנין הימים שהתעסקו בו, וממילא אין צורך אלא להשלים כמנין הימים שלא התעסקו בו ברגל), ומלאכתו נעשית על ידי אחרים, ועבדיו ושפחותיו עושים בצנעה אצל אחרים.
ושם ב,ט שנו: אבל אין רשאי להתאבל במועד, אבל נוהג בצנעה בתוך ביתו (אף ברגל נוהג דברים שבצנעה).
ובמסכת שמחות ז,ב שנו: מי שמת לו מת שני ימים קודם הרגל, הרי זה מפסיק כל הרגל, ומונה חמישה לאחר הרגל.
ושם ז,ה-ז שנו: שני ימים מתוך הרגל (הקובר את מתו ברגל, ונשארו לו עוד שני ימים בתוך הרגל), הרי זה מפסיק את כל הרגל, ומונה שבעה לאחר הרגל, והרבים מתעסקים עימו חמישה ימים לאחר הרגל. שבעה ימים מתוך הרגל (שקבר את מתו על ידי עממים ביום הראשון של הרגל), הרי זה מפסיק את כל הרגל, ומונה שבעה לאחר הרגל, ואין הרבים מתעסקים עימו לאחר הרגל כלום.
ימים שהוא מונה לאחר הרגל, לא עבדיו ולא בהמתו בטלים עימו, אלא הוא וקרוביו נוהגים באיבול.
אבל במועד כאילו אינו אבל, אבל נוהג בצנעה.
כללו של דבר: כל שעסקיו עם הרבים - הרגל עולה לו למנין, וכל שאין עסקיו עם הרבים - אין הרגל עולה לו למנין (כשנקבר לפני הרגל, אין הרבים מתעסקים עימו ברגל כלל, ואין עולה לו למנין, ומשלימים את העסק לאחר הרגל).
הנוסח במסכת שמחות תוקן על פי "תוספתא כפשוטה".
יש לנו דוגמא אחת בתוספתא ושתי דוגמאות במסכת שמחות לאבלות שחלה בתוך הרגל, ובכולן הרבים מתעסקים עימו ברגל, הואיל ולא התעסקו עימו כלל לפני הרגל, ולאחר הרגל אין הרבים מתעסקים עימו כנגד הימים שהתעסקו עימו ברגל ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי מועד קטן יט,ב-כ,א אמרו: בעא מיניה אביי מרבה: קברו ברגל, רגל עולה לו למנין שלושים או אין רגל עולה לו למנין שלושים? למנין שבעה - לא קמיבעיא לי (רש"י: דוודאי אינו עולה), דלא נהגא מצות שבעה ברגל (רש"י: דהא אינו אסור בנעילת הסנדל ואינו נוהג בכפיית המיטה). כי קא מיבעיא לי - למנין שלושים, דקא נהגא מצות שלושים ברגל (רש"י: דהא ברגל נמי אסור בגיהוץ ובתספורת כבשלושים). מאי? - אמר ליה: אינו עולה.
איתיביה: הקובר את מתו שני ימים קודם הרגל - מונה חמישה ימים אחר הרגל, ומלאכתו נעשית על ידי אחרים, ועבדיו ושפחותיו עושים בצנעה בתוך ביתו, ואין רבים מתעסקים בו, שכבר נתעסקו בו ברגל (רש"י: כלומר, אין צריכים לנחמו אחר הרגל, שכבר ניחמוהו שבעה ימים ברגל). כללו של דבר: כל שהוא משום אבל (רבנו יחיאל: כל דין גזירת שבעה) - רגל מפסיקו (רבנו יחיאל: דוחהו עד אחר הרגל. רש"י: שצריך להשלימו אחר הרגל), וכל שהוא משום עסקי רבים (רש"י: כלומר, תנחומי רבים) - אין רגל מפסיקו (רש"י: שיהא צריך להשלימו אחר הרגל, אלא מתעסקים בו ברגל). קברו שלושה ימים מתוך הרגל - מונה שבעה אחר הרגל. ארבעה ימים הראשונים (רש"י: שלאחר הרגל) - רבים מתעסקים בו (רש"י: ומשלימים לשלושה שנתעסקו בו ברגל), שלושה ימים האחרונים - אין רבים מתעסקים בו, שכבר נתעסקו בו ברגל (רש"י: שלושה ימים). ורגל עולה לו (למנין שלושים). מאי לאו אסיפא? (ריטב"א: אפילו אסיפא. רש"י: הא דתני דרגל עולה למנין שלושים - היינו אסיפא, אקברו ברגל, ותפשוט מינה דכי קברו ברגל - עולה לו למנין שלושים, וקשיא לרבה, דאמר: אינו עולה) - לא, ארישא (ריטב"א: ארישא דווקא. רש"י: ארישא קא מהדר, אקברו שני ימים קודם הרגל - רגל עולה לו למנין שלושים, דהתם ודאי עולה לו, הואיל וכבר התחיל באבלות, אבל קברו ברגל - לא ידענא).
איתיביה: רגל עולה לו למנין שלושים, כיצד? קברו בתחילת הרגל (רש"י: ביום ראשון של הרגל) - מונה שבעה אחר הרגל, ומלאכתו נעשית על ידי אחרים, ועבדיו ושפחותיו עושים בצנעה בתוך ביתו, ואין רבים מתעסקים בו, שכבר נתעסקו בו ברגל (רש"י: כל שבעה), ורגל עולה לו (למנין שלושים)! (רש"י: וקשיא לרבה) - תיובתא.
כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אפילו קברו ברגל (רש"י: רגל עולה למנין שלושים, ולא מיבעיא קברו קודם הרגל). וכן אורי ליה רבי אלעזר לרבי פדת בריה: אפילו קברו ברגל.
הקובר את מתו שני ימים קודם הרגל - לפי התוספתא והירושלמי, אין הרבים מתעסקים עימו ברגל, ועבדיו ושפחותיו אינם עושים את מלאכתו בתוך ביתו בימים שהוא מונה לאחר הרגל; ואילו לפי הבבלי, הרבים מתעסקים עימו ברגל, ועבדיו ושפחותיו עושים את מלאכתו בתוך ביתו בימים שהוא מונה לאחר הרגל. אבל הקובר את מתו ברגל - לפי כולם, הרבים מתעסקים עימו ברגל.
גם בבבלי וגם בירושלמי לעיל נחלקו אמוראים, כשקבר את מתו ברגל, האם רגל עולה לו למנין שלושים או אין רגל עולה לו למנין שלושים. גם בבבלי וגם בירושלמי לעיל אמרו, שרבי אלעזר הורה, שרגל עולה למנין שלושים, אפילו קבר את מתו ברגל.
הכלל שבברייתא הראשונה בבבלי ("כללו של דבר" וכו') הוא באמצע הענין (לפני "קברו מתוך הרגל") ואינו בסוף הענין כדרכו של כלל. נראה שהכלל הזה היא הוספה. המוסיף ידע שיש דעה כמו התוספתא, הסוברת שאם התחילה האבלות לפני הרגל מתעסקים עימו רבים אחרי הרגל ולא ברגל, וכדי לחזק את שיטת הבבלי הוסיף את הכלל, ושם אותו ברישא כי רק הרישא זקוקה לחיזוק, אבל בסיפא גם התוספתא מודה שמתעסקים עימו ברגל ("מקורות ומסורות").
ושואלים (בענין הקובר את מתו שני ימים לפני הרגל, שאין הרבים מתעסקים עימו ברגל): מהו להראות לו פנים? – האם מותר לרבים ללכת אצל האבל לביתו ברגל כדי להראות לו פנים (להראות לאבל את פניהם של הרבים), בלי עסק (בלי תנחומים)?
ומשיבים: רבי יעקב בר אידי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי) בשם רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): והלא אמרו – חכמים: אין אבל בשבת – בשבת אין אבלות נוהגת! מפני מה אמרו – חכמים: להראות לו פנים – מותר להראות פנים לאבל בשבת? לא מפני הכבוד (כבוד האבל)?! – וכי אמרו, שמותר להראות פנים לאבל בשבת שלא מפני הכבוד (אלא מפני דבר אחר)?! הרי אמרו, שמותר להראות פנים לאבל בשבת רק מפני הכבוד (כדי לכבד את האבל), אבל אסור להראות פנים לאבל בשבת מפני התנחומים (כדי לנחם את האבל), מפני שאין אבלות בשבת. והכא – ו(גם) כאן (ברגל), מפני הכבוד – מותר להראות פנים לאבל ברגל מפני הכבוד, אבל אסור להראות פנים לאבל ברגל מפני התנחומים, מפני שאין אבלות ברגל.
בתוספתא ברכות ב,יא ובמסכת שמחות י,ז שנו: קברו את המת ועמדו בשורה, שורה הפנימית הרואה את הפנים (פנים של האבלים) פטורה (מקריאת שמע), החיצונה (שאינה רואה את הפנים) חייבת. רבי יהודה אומר: אפילו אין שם אלא שורה אחת, העומדים לשם כבוד (לשם כבוד האבלים) חייבים, לשם אבל (לשם ניחום האבלים) פטורים.
אין הבדל למעשה בין להראות פנים (של הבא מן החוץ) ובין לראות פנים (של האבל). ומי שמראה פנים לאבל רואה אותו, ומי שרואהו אף הוא מראה לו פנים.
ומברייתא זו שבתוספתא למדנו, ששתי פנים לראיית פנים. אחת היא השתתפות בצער האבל על ידי קרוביו ואוהביו, ויש בראיית פנים זו משום תנחומים לאבל, והשנייה היא של זרים שאינם באים אלא מפני הכבוד, כלומר, כדי לכבד את האבל ("תוספתא כפשוטה").
בבראשית רבה (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה קא נאמר: למה מראים פנים בשבת? (והרי אין אבל בשבת) - רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: מפני האיבה (שלא יאמרו האבלים שאין משתתפים כלל בצערם, ויבואו לידי איבה).
בבבלי שבת יב,א אמרו: אין מנחמים אבלים (רש"י: משום שמצטער עם המצטערים), דברי בית שמאי, ובית הלל מתירים.
ושם יב,ב אמרו: אמר רבי חנינא: בקושי התירו לנחם אבלים בשבת (רש"י: מפני שמצטער).
לפי הבבלי, התירו לנחם אבלים בשבת, מה שאין כן לפי הירושלמי. הרי שהבבלי והירושלמי חלוקים בענין תנחומי אבלים בין בשבת ובין ברגל (כשקבר את מתו שני ימים לפני הרגל, כאמור לעיל).
• • •
במסכת שמחות ו,ג-ז שנו: ביום הראשון אינו נותן תפילין, בשני נותן תפילין, בשלישי באו אחרים לנחמו חולצם, כדברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: ביום הראשון וביום השני אינו נותן תפילין, ביום השלישי נותן תפילין, באו אחרים לנחמו הרי זה חולצן כל שבעה.
מת באותה העיר, ביום הראשון וביום השני אינו יוצא עימהם, בשלישי יוצא ועומד בשורה להתנחם, אבל לא לנחם אחרים. במה דברים אמורים? - בזמן שיש שם כדי נושאי המטה וקובריה, אבל אין שם כדי נושאי המטה וקובריה יוצא עימהם אפילו ביום הראשון.
ביום הראשון וביום השני אינו עושה מלאכה, אפילו נוטל מן התמחוי, בשלישי עושה בצנעה.
ביום הראשון וביום השני אינו עושה בשדה שהיא סמוכה לעיר, ולא בשדה שהיא סמוכה לדרך, אבל עושה הוא בתוך גינתו בצנעה. וכן האישה לא תעשה לא בראש הגג ולא בתוך החצר, אבל עושה היא בתוך ביתה בצנעה, ובלבד שלא תראה לחברותיה.
ושם ו,יא שנו: ביום הראשון וביום השני אין נכנס להר הבית, ובשלישי נכנס ומקיף דרך שמאל.
האיסורים בשני הימים הראשונים של האבלות נקראים בירושלמי כאן "גזירות שניים". בירושלמי להלן מובאים שניים מהאיסורים הללו (איסור הנחת תפילין ואיסור עשיית מלאכה אפילו אין לו מה לאכול).
אומרים: ודכוותה: – ושכמותה (כמו ההלכה הזאת ששנינו במשנה, שהקובר את מתו שלושה ימים קודם לרגל, בטלו ממנו גזירות שבעה, והקובר את מתו שמונה ימים קודם לרגל, בטלו ממנו גזירות שלושים, כך ההלכה הבאה): הקובר את מתו יום אחד לפני הרגל – שנהג אבלות קודם הרגל יום אחד, בטלו ממנו גזירות שנים – בטלו ממנו האיסורים של שני הימים הראשונים של האבלות, ומשלים את שבעת ימי האבלות לאחר הרגל ונוהג גזירות שבעה לאחר הרגל שישה ימים, שלא בטלו ממנו גזירות שבעה.
במסכת שמחות ז,ב שנו: מי שמת לו מת יום אחד קודם הרגל, הרי זה מפסיק כל הרגל, ומונה שישה לאחר הרגל.
דינו של הקובר את מתו יום אחד קודם הרגל כדינו של הקובר את מתו שני ימים קודם הרגל שנאמר לעיל.
לפי הירושלמי, שלוש גזירות הן הנוהגות בשלושים ימי האבלות: גזירות שניים, גזירות שבעה וגזירות שלושים. גזירות אלו מחלקות את שלושים ימי האבלות לשלושה זמנים: שני הימים הראשונים, שבהם נוהגים גזירות שניים, גזירות שבעה וגזירות שלושים; היום השלישי עד היום השביעי, שבהם נוהגים גזירות שבעה וגזירות שלושים; והיום השמיני עד היום השלושים, שבהם נוהגים גזירות שלושים. הרגל מבטל את הגזירות המיוחדות לאותם הימים שבהם הוא מוצא את האבל. אם הרגל מוצא את האבל בתוך שני הימים הראשונים, הרגל מבטל ממנו גזירות שניים, והוא נשאר בגזירות שבעה ובגזירות שלושים. אם הרגל מוצא את האבל בתוך הימים שמהיום השלישי עד היום השביעי, הרגל מבטל ממנו גזירות שבעה, והוא נשאר בגזירות שלושים. ואם הרגל מוצא את האבל בתוך הימים שמהיום השמיני עד היום השלושים, הרגל מבטל ממנו גזירות שלושים.
• • •
במשנה ברכות ג,א שנו: מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע, ומן התפילה, ומן התפילין.
ובמסכת שמחות י,א שנו: אָבֵל, כל זמן שמתו מוטל עליו, פטור מקרית שמע, ומן התפילה, ומן התפילין, ומן כל מצוות האמורות בתורה.
בירושלמי ברכות ג,א אמרו: מי שמתו מוטל לפניו כול'. תני (במסכת שמחות): ומן התפילין.
נוסח המשנה שלפנינו ושבבבלי: מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין. אבל מהירושלמי ברכות, שהביאו את הברייתא במסכת שמחות ששנו בה "ומן התפילין", משמע, שבנוסח המשנה לפי הירושלמי לא היו המילים "ומן התפילין", ורק בברייתא במסכת שמחות שנו אותן, וממנה נשתרבבו למשנה.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ג,א.
מביאים ברייתא (בענין איסור הנחת תפילין באבלות): אָבֵל, ביום הראשון – של אבלותו (ביום המיתה והקבורה), - אינו נותן תפילין – אסור לו להניח תפילין, ביום השני – של אבלותו ואילך, - הוא נותן תפילין – מותר לו להניח תפילין, ואם באו פנים חדשות – אם ביום השני ואילך באו בני אדם לנחם את האבל, שלא היו קודם לכן, - הוא חולצן כל שבעה – הוא צריך להסיר את התפילין, כדי להראות את אבלותו בפניהם, כיון שאותן פנים חדשות שבאו לנחמו אינם יודעים שאין הוא יום ראשון שלו, ושמא יהיו סבורים שהוא יום ראשון שלו והוא עדיין באיסור הנחת תפילין, וכשילכו חוזר ומניחן; דברי רבי ליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני).
רבי יהושע (בן חנניה, מראשי התנאים בדור השני) אומר: ביום הראשון וביום השני – של אבלותו, - אינו נותן תפילין – אסור לו להניח תפילין, בשלישי (ב"שרידי הירושלמי" בברכות: ביום השלישי) – של אבלותו ואילך, - הוא נותן תפילין – מותר לו להניח תפילין, ואם באו פנים חדשות – אף אם ביום השלישי ואילך באו בני אדם לנחם את האבל, שלא היו קודם לכן, - אינו חולצן – אינו צריך להסיר את התפילין, אף על פי שאותן פנים חדשות שבאו לנחמו אינם יודעים שכבר עברו שני הימים הראשונים שלו, ואין חוששים שמא יחשבו שהוא עדיין באיסור הנחת תפילין, שמן הסתם חוקרים הם על כך ומוצאים שהוא בשעת התר.
אבל פטור מן התפילין, משום שקשה לו שלא יסיח דעתו מהם כשאין דעתו מיושבת מחמת צערו.
ושואלים (על הברייתא במסכת שמחות שהוסיפה "ומן התפילין"): אם ביום השני אינו נותן תפילין – לדעת רבי יהושע, צורכה מימר: – האם יש צורך לומר (בברייתא במסכת שמחות): מי שמתו מוטל לפניו – שמת לו אחד מקרוביו שהוא חייב להתאבל עליו, ועדיין לא קברוהו, פטור מן התפילין? כיון שאפילו ביום השני אינו מניח תפילין לדעת רבי יהושע, היש צורך לומר הלכה זו שמי שמתו מוטל לפניו פטור מן התפילין? שהרי אם ביום השני של אבלותו, שהוא אבל ואינו אונן, אינו מניח תפילין, כל שכן שאינו מניח תפילין לפני שנקבר המת, שהוא אונן! ולמה צריך התנא במסכת שמחות לשנות שמי שמתו מוטל לפניו פטור מן התפילין?
ומשיבים: אלא בגין דתנא דא, תנא דא – אלא בשביל ששנה זאת, שנה זאת (בגלל שהיה התנא צריך לשנות שמי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע, שאינו פטור ממנה אלא כשמתו מוטל לפניו ולא כשהוא אבל, שנה גם שהוא פטור מן התפילין, שלא הוזכרו תפילין אלא אגב גררת קריאת שמע, אבל באמת אין התנא צריך לשנות תפילין, כיון שאפילו ביום השני הוא פטור מהם).
הקשו לפי דעתו של רבי יהושע, ואף שאין הלכה כמותו בנתינה, כדי להגדיל את הקושיה, אף שגם לפי דעתו של רבי אליעזר, שהלכה כמותו בנתינה, היו יכולים להקשות: אם ביום הראשון אינו נותן תפילין, צורכה מימר... - כיון שביום הראשון אחרי הקבורה אינו מניח תפילין לדעת רבי אליעזר, היש צורך לומר הלכה זו שמי שמתו מוטל לפניו פטור מן התפילין? ("פירושים וחידושים בירושלמי").
ואומרים: רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי האמוראים בדור השלישי) אמר בשם מר עוקבן (אמורא בבלי בדור הראשון-השני) שאמר בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון), או רבי זעורה אמר בשם רב ירמיה (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): הלכה כרבי ליעזר בנתינה – שביום השני של אבלותו מותר לו להניח תפילין, שבדבר זה הלכה כרבי אליעזר ולא כרבי יהושע, וכרבי יהושע בחליצה – שאם ביום השלישי של אבלותו ואילך באו פנים חדשות, אינו צריך להסיר את התפילין, שבדבר זה הלכה כרבי יהושע ולא כרבי אליעזר.
בספרות האמוראית, הבבלית והארץ ישראלית, רגילות מאוד המסורות המסופקות מבחינת בעליהן. בדרך כלל יש ספק בשמו של בעל המאמר או בשמם של המוסרים, כמו כאן.
רבי זעורה בעי – שואל (מסתפק במה שאמרו שמואל ורב): אם נתן ביום השני כרבי ליעזר – אם הניח תפילין ביום השני של אבלותו, שביום השני מותר לו להניח תפילין, שהלכה כרבי אליעזר, ובאו פנים חדשות, מהו שיֵעשה רבי ליעזר כרבי יהושע שלא לחלוץ? – האם תהיה ההלכה, שהיא כרבי אליעזר בענין נתינה ביום השני, כרבי יהושע בענין חליצה אפילו ביום השני, שלא יהא צריך להסיר את התפילין? - האם, כשאמרו שמואל ורב שהלכה כרבי יהושע בחליצה, נתכוונו רק לעיקר דעתו בענין חליצה, שאם באו פנים חדשות - אינו חולץ, ולא נתכוונו גם לימים שבהם דיבר רבי יהושע, שהם יום השלישי ואילך, ולכן, אם ביום השני באו פנים חדשות, אין צריך להסיר את התפילין, שההלכה כרבי יהושע בענין חליצה אפילו ביום השני; או שמא, כשאמרו שמואל ורב שהלכה כרבי יהושע בחליצה, נתכוונו לא רק לעיקר דעתו בענין חליצה, שאם באו פנים חדשות - אינו חולץ, אלא נתכוונו גם לימים שבהם דיבר רבי יהושע, שהם יום השלישי ואילך, ולכן, אם ביום השני באו פנים חדשות, צריך להסיר את התפילין, שההלכה כרבי יהושע בענין חליצה ביום השלישי ואילך?
ומשיבים: אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי ואחרוני אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): וכיני (=וכן היא): – ו(כי) כך היא: אם נתן ביום השני כרבי ליעזר, נעשה רבי ליעזר כרבי יהושע שלא לחלוץ?! – (בתמיהה) וכי תהיה ההלכה, שהיא כרבי אליעזר בענין נתינה ביום השני, כרבי יהושע בענין חליצה אפילו ביום השני, שלא יהא צריך להסיר את התפילין?! אלא ההלכה אינה כרבי יהושע בעניין חליצה ביום השני, וצריך להסיר את התפילין.
ומקשים (על תשובתו של רבי יוסי בירבי בון): אִין כיני – אם כך היא (שההלכה אינה כרבי יהושע בענין חליצה ביום השני), נֹאמר (במקבילה: נימא. וב"שרידי הירושלמי" בברכות: נימר): הלכה כרבי ליעזר! – קיצור לשון יש כאן, והכוונה: אם כך היא, שבשני נותן וחולץ, היה לנו לומר: הלכה כרבי אליעזר בשני, ולא היה לנו לומר: הלכה כרבי אליעזר בנתינה! - אם ההלכה כרבי יהושע בענין חליצה ביום השלישי ואילך, אבל לא ביום השני, היו שמואל ורב צריכים לומר שהלכה כרבי אליעזר ביום השני וכרבי יהושע ביום השלישי ואילך, ומזה היינו למדים, שביום השני הלכה כרבי אליעזר בין בענין נתינה, שמותר להניח, ובין בענין חליצה, שאם באו פנים חדשות - צריך לחלוץ; אבל כיון ששמואל ורב אמרו שהלכה כרבי אליעזר בנתינה וכרבי יהושע בחליצה, מזה אנו למדים, שביום השני הלכה כרבי אליעזר רק בענין נתינה, שמותר להניח, אבל לא בענין חליצה, שאם באו פנים חדשות - אינו צריך לחלוץ, שההלכה כרבי יהושע בענין חליצה אפילו ביום השני (על פי "פירושים וחידושים בירושלמי", אך שלא כדבריו שמשפט זה הוא המשך מימרתו של רבי יוסי בירבי בון).
עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות.
נראה שהסוגיה הזו מקורה בברכות, ומשם הועתקה למועד קטן, וכשהועתקה הסוגיה לכאן הושמטה בטעות הברייתא במסכת שמחות שהוסיפה "ומן התפילין" שהובאה שם לפני הברייתא בענין איסור הנחת תפילין באבלות.
במסכת שמחות ו,ג שנו: ביום הראשון - אינו נותן תפילין, בשני - נותן תפילין, בשלישי - באו אחרים לנחמו - חולצן; דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: ביום הראשון וביום השני - אינו נותן תפילין, ביום השלישי - נותן תפילין, באו אחרים לנחמו - הרי זה [אינו] חולצן.
התנא של ברייתא זו שנה גם בדברי רבי אליעזר "בשלישי", כדי להתאים את סגנונו עם סגנונו של רבי יהושע, ופירושו שגם בשלישי חולצן, וכל שכן בשני, וכן בשאר הימים ("פירושים וחידושים בירושלמי").
בבראשית רבה ק,ז ובבראשית רבה (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה קא נאמר: מהו ליתן תפילין? - רבי אליעזר ורבי יהושע. רבי אליעזר אמר: בראשון - אינו נותן, ובשני - הוא נותן, ואם באו פנים חדשות - חולץ; ורבי יהושע אמר: בראשון ובשני - אינו נותן, ובשלישי - נותן, ואם באו פנים חדשות - אינו חולץ. - ואם ביום שני אינו נותן, איצטריכא למימר: מי שמתו מוטל עליו פטור מן התפילה ומן התפילין?! - אלא כיון דתנא הדא תנא הא. - רבי זעירא רבי ירמיה בשם רב, רבי זעירא ומר עוקבא בשם שמואל: הלכה כרבי אליעזר בנתינה, וכרבי יהושע בחליצה. - רבי זעירא בעי: מהו ליתן בשני כרבי אליעזר, מהו שיעשה רבי אליעזר כרבי יהושע שלא לחלוץ?
בבראשית רבה לא נמצא סופה של הפסקה המקבילה מן "אמר רבי יוסי בירבי בון".
בבבלי מועד קטן כא,א אמרו: תנו רבנן: אבל, שלושה ימים הראשונים (תוספות רא"ש: היינו שני ימים הראשונים וקצת מן השלישי) - אסור להניח תפילין, משלישי ואילך ושלישי בכלל - מותר להניח תפילין (רבנו יחיאל: שכיון שעבר מקצת יום שלישי מותר להניחן. רש"י: שעיקר אבלות אינו אלא שני ימים), ואם באו פנים חדשות (רש"י: ביום שלישי) - אינו חולץ (רבנו יחיאל: אינו צריך לחלוץ, ואף על גב דאותן פנים חדשות שבאו לנחמו אינם יודעים שכבר עברו לו שני ימים הראשונים. רש"י: אף על גב דאיכא למיחש דילמא אמרי בשני ימים הראשונים נמי הניח תפילין); דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: אבל, שני ימים הראשונים (היינו יום ראשון וקצת מן השני) - אסור להניח תפילין, משני ואילך ושני בכלל - מותר להניח תפילין (רש"י: שעיקר אבלות אינו אלא יום אחד), ואם באו פנים חדשות (רש"י: ביום שני) - חולץ (רבנו יחיאל: כיון שאינם יודעים שהוא לו יום שני, ושמא יהיו סבורים שהוא לו יום ראשון).
אמר עולא: הלכה כרבי אליעזר בחליצה (רש"י: שאם באו פנים חדשות בשלישי - אינו חולץ. רבנו יחיאל: דכיון שהניח שוב אינו חולץ), והלכה כרבי יהושע בהנחה (רש"י: שבשני מותר להניח תפילין. רבנו יחיאל: דבשני נמי מותר להניח).
איבעיא להו: בשני לעולא, חולץ או אינו חולץ? (רש"י: בשלישי קאמר הלכה כרבי אליעזר דאמר אינו חולץ, אבל בשני - לא ידענא אי חולץ אי לא. רבנו יחיאל: הא דקאמר עולא הלכה כרבי אליעזר בחליצה, מי נימא דהיינו דווקא משלישי ואילך, דאז הויא הנחה דרבי אליעזר, ואף על גב דשרי להניח בשני כרבי יהושע, מיהו ההוא יומא צריך לחלוץ כרבי יהושע, או דילמא דלגמרי קא פסיק כרבי אליעזר בחליצה, דמשהניח באיזה יום שיהיה לא יהא צריך לחלוץ ואפילו בשני, דהא בשני שרי להניח כרבי יהושע)
תא שמע: אמר עולא: מניח וחולץ ומניח (רש"י: בשני) אפילו מאה פעמים (רש"י: אם באו פנים חדשות - חולץ, וכי ליכא פנים חדשות - מניח. רבנו יחיאל: ועל כורחך הא דקאמר [עולא] חולץ ומניח היינו בשני, דאי בשלישי קאמר, אם כן לא הוי כרבי אליעזר בחליצה כלל). תניא נמי הכי: יהודה בן תימא אומר: מניח וחולץ ומניח אפילו מאה פעמים.
רבא אמר: כיון שהניח (רש"י: בשני) - שוב אינו חולץ (רש"י: לפנים חדשות. רבנו יחיאל: ועל כורחך בשני קאמר [רבא], דאי בשלישי קאמר, אם כן היינו ממש כרבי אליעזר, ולימא הלכה כרבי אליעזר). - והא רבא הוא דאמר (רש"י: לעיל מועד קטן כ,א): הלכה כתנא דידן, דאמר: שלושה (רש"י: עיקר אבלות שלושה ימים, הכי נמי ניבעי שלושה ימים להנחת תפילין)! - מצוה שאני (רש"י: כלומר, הואיל ומצוה להניח תפילין, מצי להניח לאלתר בשני).
בבבלי משתמשים בביטוי 'מניח תפילין', ובירושלמי משתמשים בביטוי 'נותן / לובש תפילין'.
בבבלי החליפו דברי רבי אליעזר בדברי רבי יהושע ודברי רבי יהושע בדברי רבי אליעזר.
החילוף הגדול יותר שבין הירושלמי והבבלי הוא בסגנון הדברים, שבירושלמי אמרו: "בראשון... בשני... בשלישי...", ובבבלי אמרו: "שלושה ימים הראשונים... משלישי ואילך ושלישי בכלל... שני ימים הראשונים... משני ואילך ושני בכלל...".
ונראה שהברייתא בבבלי היתה שנויה בלשון זו: "אבל, שלושה ימים הראשונים - אסור להניח תפילין, משלישי ואילך - מותר... דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: אבל, שני ימים הראשונים - אסור להניח תפילין, משני ואילך - מותר...", ונחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע בזמן תוקפו של אבל, שלרבי אליעזר - תוקפו של אבל שלושה ימים, ולרבי יהושע - תוקפו של אבל שני ימים, וכשם שנחלקו בתפילין, כך נחלקו בכל שאר הדברים שאבל אסור בהם בימים הראשונים, שלרבי אליעזר - אסור שלושה ימים, ולרבי יהושע - אסור שני ימים; ואמוראי בבל סברו בכל שאר הדברים שאבל אסור בהם כרבי אליעזר, שקיבלו דעתו של בר קפרא שסובר כרבי אליעזר (מחלוקת בר קפרא וחבריו בירושלמי להלן), אבל בתפילין סברו כרבי יהושע משום ש"מצוה שאני", אבל לא שינו סגנונה של הברייתא אלא הוסיפו בה את המילים "ושלישי בכלל" בדברי רבי אליעזר ו"ושני בכלל" בדברי רבי יהושע כדי ללמדנו ששונה תפילין משאר הדברים, והוספה זו גרמה זרות הלשון בברייתא שנדחקו הראשונים ליישבה ("פירושים וחידושים בירושלמי").
ואולי יש להחליף את סדר המילים בברייתא, וכך צריך לומר: שלושה ימים הראשונים אסור להניח תפילין, ושלישי בכלל, משלישי ואילך מותר להניח תפילין וכו'; דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: שני ימים הראשונים אסור להניח תפילין, ושני בכלל, משני ואילך מותר להניח תפילין וכו' ("משנתו של רבי אליעזר בן הורקנוס").
מה שאמרו בבבלי: "תניא נמי הכי: יהודה בן תימא אומר: מניח וחולץ ומניח..." פירושו, שלעולא, בן תימא סבור כרבי אליעזר בחליצה וכרבי יהושע בהנחה, שכך היא הלכה, אלא שבשני מניח וחולץ ומניח, ואף שבדברי בן תימא לא נאמר כלל "שני", עולא פירש כן. ולרבא, שחולק על עולא, בן תימא סבור כרבי יהושע, ולא אמר דבריו בשני אלא בשאר הימים שהוא מניח לדעת רבי יהושע ("פירושים וחידושים בירושלמי").
פסק ההלכה שאמר עולא בבבלי הוא פסק ההלכה שאמרו רב ושמואל בירושלמי. גם בבבלי (סתם התלמוד) וגם בירושלמי (רבי זעורה) שאלו, מה תהיה ההלכה בעניין חליצה ביום השני. בבבלי אמר עולא שביום השני חולץ, ורבא אמר שביום השני אינו חולץ. ואילו בירושלמי (לפי פירושנו) אמר רבי יוסי בירבי בון שביום השני חולץ, והקשו עליו, שממה שאמרו רב ושמואל מוכח שביום השני אינו חולץ.
• • •
במסכת שמחות ה,א שנו: אבל, כל שבעת הימים אסור לעשות מלאכה, הוא ובניו ובנותיו ועבדיו ושפחותיו ובהמתו.
מביאים ברייתא (בענין איסור עשיית מלאכה בשבעת ימי האבלות): הרי שאין לו (לאבל) מה לוכל (לאכול) – שהוא עני, ביום הראשון ובשני – של אבלותו, - אינו עושה מלאכה – אסור לו לעשות מלאכה, אף על פי שהוא נזקק ליטול מהקערה שמחלקים ממנה מזון לעניים, בשלישי – של אבלותו ואילך, - הוא עושה בצינעה – מותר לו לעשות מלאכה, אבל רק בצנעה בתוך ביתו, אבל אמרו – חכמים: תבוא מאירה (קללה) לשכיניו (של האבל) שהצריכוהו לכך – שגרמו לו שיהיה צריך לעשות מלאכה בימי אבלותו כדי שיהיה לו מה לאכול, שלא חששו לו שכניו להמציא לו צורכי אוכל משלהם בימי אבלותו. אבל אם יש לו מה לאכול, אסור לו לעשות מלאכה כל שבעת ימי אבלותו.
בר קפרא (בדור המעבר בין התנאים לאמוראים) אמר: אפילו בשלישי לא יעשה כל עיקר – גם ביום השלישי של אבלותו אסור לו (למי שאין לו מה לאכול) לעשות מלאכה לגמרי, אפילו בצנעה, אבל ביום הרביעי ואילך מותר לו לעשות מלאכה בצנעה. בר קפרא כדעתיה – כדעתו (כשיטתו), דבר קפרא אמר: אין תוקפו (חוזקו) של אֵבֶל אלא עד שלשה ימים – עיקר האבלות שלושה ימים הראשונים, ולכן היום השלישי אינו חלוק משני הימים הראשונים, אבל לאחר מכן פג תוקפו של האבל. בר קפרא חלוק על הברייתא לעיל, שלדעתה עיקר האבלות שני ימים הראשונים.
במסכת שמחות ו,ו שנו: ביום הראשון וביום השני - אינו עושה מלאכה, אפילו נוטל מן התמחוי (אף על פי שהוא נזקק ליטול מהקערה שמחלקים ממנה מזון לעניים), בשלישי - עושה בצנעה.
בבבלי מועד קטן כא,ב אמרו: תנו רבנן: אבל, שלושה ימים הראשונים - אסור בעשיית מלאכה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה. מכאן ואילך - עושה בצנעה בתוך ביתו, והאישה (רש"י וראשונים: אבלה ענייה) טווה בפלך בתוך ביתה (רש"י: משלושה ימים ואילך).
דעת הבבלי, שאבל עני אסור בעשיית מלאכה שלושה ימים הראשונים, היא כדעת בר קפרא בירושלמי.
למה, לפי בר קפרא, תוקפו של אבל שלושה ימים? -
כאן התחלת מקבילה בירושלמי יבמות טז,ג.
רבי אבא בריה דרבי פפי – בנו של רבי פפי (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר בשם רבי יהושע דסיכנין (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, מן סיכנין, יישוב בגליל המערבי) שאמר בשם רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): כל תלתא יומין נפשא טייסא על גופא – כל שלושת הימים (שלאחר המיתה של אדם) הנפש (הנשמה) טסה (מרחפת) על הגוף (של המת שבקבר, שהנשמה יוצאת מהגוף בשעת המיתה), סבירה דהיא חזרה לגביה – סבורה שהיא חוזרת אליו (לתוך הגוף). כיון דהיא חמייא דאישתני זיויהון דאפוי – כיון שהיא רואה שהשתנה זיוום של פניו (מראה פניו של המת, שלאחר שלושה ימים הגוף נרקב ומשתנה צורת פניו של המת), היא שבקא ליה ואזלה לה – היא עוזבת אותו והולכת לה.
עד שלושה ימים תוקפו של אבל, מפני שעדיין צורת הפנים של המת ניכרת, אך לאחר שלושה ימים משתנה צורת הפנים. לכן, לפי בר קפרא, אבל עני אסור בעשיית מלאכה שלושה ימים, אך לאחר שלושה ימים הוא מותר בעשיית מלאכה.
ואומרים: לאחר שלשה ימים – שלאחר המיתה, הכרס (בטן) – של המת, נבקעת (מתפקעת, מתפוצצת) על פניו – הצואה שבכרס נופלת על פניו של המת, ואומרת לו (הכרס לפה): הא (הנה, הרי) לך – קח לך, מה – המאכלים, שגזלתה (שגזלת) וחמסתה (וחמסת) ונתת בי – שהכרס מקבלת כל מיני מאכלים שהפה אוכל וממלא את הכרס.
לאחר המוות מתחיל הגוף להירקב. הרקב והתסיסה גורמים בתחילה לניפוח הכרס ואחר זמן להתבקעותה מפני הלחץ.
אפשר שלאחר שלושה ימים משתנה זיו פניו של המת, משום הצואה שבכרס שנופלת על פניו.
רבי חגיי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי יאשיה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) מייתי לה מן הכא: – מביא אותה מכאן (מביא ראיה לדבר מן הפסוק הזה): "וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם" (מלאכי ב,ג) – אפזר צואה על פניכם, כדי לבייש ולבזות אתכם, ואפילו "פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם" – את הצואה של הבהמות הגזולות ובעלות המום המובאות לקורבנות במקדש בחגים אפזר על פניכם. כך אמר ה' לכוהנים, וזו מליצה ומשל, והכוונה שה' לא יקבל את קורבנותיהם של הכוהנים. הפסוק הזה הוא רמז, שהצואה של המאכלים הגזולים נופלת על פניו של המת.
ואומרים: באותה השעה – לאחר שלושה ימים שלאחר המיתה, "אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל" (איוב יד,כב) – הבשר שעל גופו של המת נרקב, ונפשו (הנשמה) שטסה על גופו אחרי מותו תהיה עזובה (שהיא עוזבת אותו והולכת לה). הכתוב מדבר במה שעולה לו לאדם אחרי מותו. הפסוק הזה הוא ראיה למה שאמרו לעיל בשם רבי לוי.
המילים "באותה השעה" וכו' מקומן לעיל לאחר המימרה שאמרו בשם רבי לוי, וכן הוא במקבילות בבראשית רבה ובויקרא רבה (ראה להלן).
עד כאן המקבילה בירושלמי יבמות.
בבראשית רבה ק,ז ובבראשית רבה (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה קא נאמר: אם היה עני מדוקדק (עני מאוד), בראשון ובשני אינו עושה מלאכה, ובשלישי הוא עושה בצנעה, אבל אמרו: תבוא מאירה לשכניו שהצריכוהו לכך. בר קפרא אמר: אפילו בשלישי אל יעשה כל עיקר, מפני שהוא תוקפו של אבל.
תני בר קפרא: כל תוקפו של אבל אינו אלא בשלישי (הנוסח בירושלמי נכון יותר, מפני שלבר קפרא, בכל שלושה ימים הראשונים הוא תוקפו של אבל, ולא ביום שלישי בלבד).
עד תלתא יומין נפשא תייבה על קברה, סבורה היא שהיא חוזרת. כיון דהיא חמיא דאשתני זיוהון דאפוי, אזלא לה ושבקא ליה; הדא היא דכתיב: "אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל" (איוב יד,כב).
(עד שלושה ימים) הפה והכרס מידיינים זה עם זה, הפה אומר לכרס: כל מה שגזלתי וחמסתי בך נתתי. ולאחר שלושה ימים היא נבקעת ואומרת לו: הא לך כל מה שגזלת וחמסת, שנאמר: "ותישבר כד על המבוע" (קהלת יב,ו).
ובמדרש תנחומא פרשת 'מקץ' סימן ד נאמר: ילמדנו רבנו, אבל עד כמה ימים הוא אסור בעשיית מלאכה? - כך שנו רבותינו: אבל, כל שבעת ימי אבלו אסור בעשיית מלאכה. ואם היה עני מדוקדק, יעשה מלאכה לאחר שלושה ימים לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. ולמה אחר שלושה ימים? - אמר רב כהנא: אחר שלושה ימים הבשר נסרח ופניו משתנות ונפשו מתאבלת עליו, שנאמר: "אך בשרו עליו יכאב" (איוב יד,כב). בוא וראה, שהרי אבל התירה לו התורה לעשות מלאכתו ולהתנחם אחר שלושה ימים.
בבבלי שבת קנא,ב אמרו: ...ואף שלמה אמר בחוכמתו (רש"י: שכרסו של מת מתנפחת ונבקעת): "ותישבר כד על המבוע" (קהלת יב) - זה הכרס (כד הוא הכרס הדומה לכד, ומבוע הוא הפה, וכמו שבכד שואבים מים מן המבוע, כך הכרס שואבת מאכל מן הפה), "ונרוץ הגלגל (רש"י: גלגל - לשון גלל) אל הבור (רש"י: שנופל לתוך פיו)" - זה פרש. וכן הוא אומר: "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם" (מלאכי ב). אמר רב הונא, ואמרי לה אמר רב חגא: אלו בני אדם שמניחים (עוזבים) דברי תורה, ועושים כל ימיהם כחגים (במאכל ובמשתה). אמר רבי לוי אמר רבי פפי אמר רבי יהושע: לאחר שלושה ימים כרסו נבקעת ונופלת לו על פניו, ואומרת לו: טול מה שנתת בי.
ובויקרא רבה יח,א נאמר: "ותישבר כד על המבוע" (קהלת יב) - זו הכרס. רבי אבא בריה דרבי פפי רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי: כל תלתא יומין נפשא טייסא על גופא, סבירה דהיא חזרה ליה. כיון דהיא חמיא ליה דאישתני זיוהון דאפוי, היא אזלה לה, דכתיב: "אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל" (איוב יד). לאחר שלושה ימים כרסו של אדם נבקעת על פניו / ומוסרת לפה, ואומרת לו: הא לך מה שגזלת וחמסת ונתת בי. רבי חגי בשם רבי יאשיה מייתי לה מהכא: "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם" (מלאכי ב,ג) - אפילו פרש חגיכם. בר קפרא אמר: אין תוקפו של אבל אלא עד שלושה ימים / עד שלושה ימים תוקפו של אבל קיים, למה? שצורת פנים ניכרת.
ובקהלת רבה פרשה יב פסוק ו נאמר: "ותישבר כד על המבוע" - זו כרסו של אדם. לאחר שלושה ימים כרסו של אדם נבקעת ומוסרת לפה, ואומרת לו: הא לך מה שגזלת וחמסת ונתת בי. רבי חגי מייתי לה מהדין קרייא: "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם" (מלאכי ב). בר קפרא אמר: עד שלושה ימים תוקפו של אבל, שעדיין צורת הפנים ניכרת.
בבבלי שבת נשתבשו שמות האמוראים וסדר מסירת דבריהם.
רבי חגי מביא את הכתוב "חגיכם" שיש בו רמז לשמו.
• • •
מביאים ברייתא (עוד בענין איסור עשיית מלאכה באבלות): אריסיו – האריסים של האבל (אריס מקבל שדה מחברו לעבד אותה על מנת לתת לבעליה חלק מהתבואה שתהיה עושה), וחכיריו – החכירים של האבל (חכיר מקבל שדה מחברו לעבד אותה על מנת לתת לבעליה מידה קצובה מן התבואה לשנה, בין שתעשה השדה הרבה ובין שתעשה מעט), וקַבָּליו – הקבלנים של האבל (קבלן מקבל שדה מחברו לעבד אותה על מנת לתת לבעליה סכום קצוב במעות לשנה, בין שתעשה השדה הרבה ובין שתעשה מעט), שקיבלו שדות מבעליהן לעבד אותן קודם שנהיה אבל, ואירע לבעל השדות אבל, - הרי אלו עושין – מותר להם לעבד את השדות של האבל בימי אבלותו, כיון שיש להם הפסד אם לא יעבדו את השדות בימי האבלות, שיש להם חלק בתבואה.
אבל איכריו – האיכרים (עובדי אדמה) של האבל; ונראה שצריך לומר: חַמָּריו – החמרים (נוהגי חמורים) של האבל, או שצריך לומר: קָרָריו – הקררים (נוהגים בקרון (עגלה)) של האבל, וספניו – הספנים (עובדים בספינה) של האבל, וגַמָּליו – הגמלים (נוהגי גמלים) של האבל, שנשכרו לבעל הבהמות והספינה לזמן מרובה קודם שנהיה אבל, ואירע לבעל הבהמות והספינה אבל, - אינן עושין – אסור להם לעשות את המלאכה של האבל בימי אבלותו, כיון שאין להם הפסד אם לא יעשו את המלאכה בימי האבלות, שהמלאכה כולה היא של האבל, וגם אין לאבל הפסד מרובה אם לא יעשו עד לאחר ימי אבלותו, ולכן אינם עושים.
בירושלמי דמאי ו,א אמרו: החוכר - בפירות, השוכר - במעות, המקבל - למחצה לשליש ולרביע.
האריס האמור כאן הוא המקבל סתם האמור בירושלמי שם ובמקומות אחרים.
החכיר האמור כאן הוא החוכר (או החכור) האמור בירושלמי שם ובמקומות אחרים.
הקבל האמור כאן הוא השוכר האמור בירושלמי שם ובמקומות אחרים.
וכן אומר ר"מ המאירי.
חמרים, גמלים וספנים נזכרים יחד בכמה מקומות. לכן נראה שבירושלמי כאן צריך לומר "חמריו" במקום "איכריו". גם בסוגיה המקבילה בבבלי (ראה להלן) נזכרו חמרים, גמלים וספנים. גם ר"מ המאירי ורא"ש בתוספותיו ובפסקיו מביאים את הירושלמי בנוסח זה: "חמריו, גמליו וספניו", וכן הוא בדפוס קושטא.
בתוספתא ביצה ד,ו שנו: חמור כרגלי חמר, פרה כרגלי איכר.
בכתב יד אחד של התוספתא הגרסה "קדר" במקום "איכר", וצריך לומר "קרר", והיינו מנהיג הקרון שהפרה מושכת בו ("תוספתא כפשוטה"). אפשר שגם בירושלמי כאן צריך לומר "קרריו" במקום "איכריו".
בירושלמי קידושין ד,יב נזכרו יחד חמר וגמל וספן וקרר.
רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: היתה לו פרה מגמלת בעיר – אם היתה לאבל פרה, שהוא מעמיד אותה להשכרה לאחד מבני העיר לצורך עשיית מלאכה (כגון חרישת שדות ומשיכת עגלות) עם פרתו של אותו אחד מבני העיר, ואירע לבעל הפרה אבל, - הרי זה (צריך לומר: זו) עושָׂה – מותר לפרתו של האבל לעשות בימי אבלותו את מלאכתו של אותו אחד מבני העיר, ואין האבל צריך להשבית את פרתו ממלאכה בימי אבלותו.
אמר ליה – אמר לו (לרבי יהושע בן לוי) רבי יוסה (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): הדא דת (דאת) אמר – זאת (ההלכה) שאתה אומר (שמותר לפרתו של האבל לעשות בימי אבלותו את מלאכתו של אחד מבני העיר), - בהוא דחייב ליה – בההוא שהוא חייב לו (כשכבר התחייב האבל קודם שנהיה אבל לאותו אחד מבני העיר להעמיד לו את פרתו); הא בתחילה – אבל לכתחילה (כשלא התחייב האבל קודם שנהיה אבל), - אסור – אסור לפרתו של האבל לעשות בימי אבלותו את מלאכתו של אחד מבני העיר.
מביאים ברייתא (עוד בענין איסור עשיית מלאכה באבלות): שני אחין – שיש להם חנות שקיבלו בירושה, או שני שותפין – שיש להם חנות שלקחו בשותפות, או שני טבחים (שוחטים) – שיש להם חנות למכירת בשר, או שני חנוונים (בעלי חנות) – שיש להם חנות, שאירע לאחד מהן דבר – של אבלות, - הרי אלו נועלין את חנותן – שבימי אבלותו של האחד אסור אפילו לחברו למכור בחנות, כיון שהחנות נקראת על שם שניהם.
וחביריו (צריך לומר כמו שהגיה המגיה במסירה שלפנינו: וחַמָּריו) – החמרים (נוהגי חמורים) של האבל, שנשכרו לבעל החמורים לזמן מרובה קודם שנהיה אבל, ואירע לבעל החמורים אבל, ופועלין (צריך לומר כמו שהגיה מגיה במסירה שלפנינו: ופועליו) – הפועלים של האבל, שנשכרו לבעל המלאכה לזמן מרובה קודם שנהיה אבל, ואירע לבעל המלאכה אבל, עושין בצינעה במקום אחר – מותר להם לעשות את המלאכה של האבל בימי אבלותו בצנעה במקום אחר, שאין יודעים שם שמלאכה זו היא של האבל. אבל במקום שיודעים שם שמלאכה זו היא של האבל, אסור להם לעשות, וזהו שאמרו לעיל: חמריו וספניו וגמליו (של האבל) אינם עושים.
חמרים ופועלים נזכרים יחד בכמה מקומות בתוספתא (דמאי ה,יד, בבא מציעא ד,ט, בבא בתרא ו,יב, עבודה זרה ז,י וטהרות ו,טז) וכן בבבלי. בכתב יד אחד של התוספתא נכתב באותן מקומות בטעות 'חבירים' במקום 'חמרים' ונתפרדה ה-מ ל-ב ו-י, כמו שכתב הסופר במסירה שלפנינו.
בבבלי מועד קטן יא,ב אמרו: תניא: האריסים והחכירים והקבלנים (הגרסה בריטב"א וברבנו יחיאל: האריסים והחכירים והקבלנים שלו (של האבל)) - הרי אלו יעשו (רבנו יחיאל: אם קיבלו עליהם לעשות מלאכה בקרקע האבל לכמה שנים, וקודם שנהיה זה אבל, הרי אלו יעשו, דכיון דאית להו פסידא אם לא יעשו מלאכתם באותה קרקע, אין להם להתבטל ולהפסיד באבלותו של זה, ומיירי בדבר שאינו אבד (שאין הפסד מרובה לבעל הקרקע) אם יתבטלו כל ימי אבלותו. ואריסים וחכירים וקבלנים שהם עצמם אבלים, לא יעשו, כיון דאפשר לעשות מלאכת הקרקע על ידי אחרים שישכירו אלו תחתיהם, ובעל הקרקע לא יפסיד).
החמרים והגמלים והספנים (הגרסה ברבנו יחיאל: החמרים והגמלים והספנים שלו (של האבל) – שהיו מושכרים לאותו אבל לזמן מרובה) - הרי אלו לא יעשו (רבנו יחיאל: כיון שאלו הפועלים אינם נפסדים בביטולם, שהמלאכה כולה של אבל היא, ואין לו הפסד מרובה אם יתבטלו עד אחר ימי אבלו, ולכך לא יעשו. ודווקא במקום שיודעים שמלאכה זו של אבל היא, אבל אם היו בעיר אחרת ואין ידוע שם שמלאכה זו של אבל היא, מותרים לעשות).
מריון בריה דרבין ומר בריה דרב אחא בריה דרבא הוה להו ההוא גמלא בהדי הדדי (רש"י: צמד בקר בין שניהם, שור אחד לזה ושור אחד לזה), איתרעא ביה מילתא (רש"י: אבלות) במר בריה דרב אחא בריה דרבא, ופסקיה לגמליה ולא שדריה (רש"י: הפסיק שורו מן הצמד, ולא שלחו לחרוש בשדה, לפי שהיה אבל ומצווה על שביתת בהמתו מדרבנן). אמר רב אשי: גברא רבה כמר בריה דרב אחא עביד הכי? נהי דלפסידא דידיה לא חייש (רש"י: משום דאבל הוא), אדאחריני (רש"י: כגון מריון) מי לא חייש? (רש"י: דלא הוה ליה בהמה לחרוש) - אדם חשוב שאני (רש"י: דאסור לדידיה למעבד).
הברייתא בבבלי (לפי פירושו של רבנו יחיאל) מקבילה לברייתא בירושלמי כאן. גם בבבלי וגם בירושלמי אמרו, שהאריסים והחכירים והקבלנים של האבל עושים, והחמרים והגמלים והספנים של האבל אינם עושים.
רבנו יחיאל אמר, שהחמרים והגמלים והספנים של האבל עושים בעיר אחרת, ולא מצאנו לו חבר בדין זה, ונראה שמקור דין זה נמצא בירושלמי שאמרו, שחמריו של האבל עושים בצנעה במקום אחר.
בירושלמי אמרו, שחנות של שני שותפים ואירע לאחד מהם אבל - נועלים את חנותם. בבבלי לא הביאו דין זה, אבל סיפרו על צמד בקר ("גמלא") של שני שותפים ואירע לאחד מהם אבל.
ראשונים השוו בין חנות של שני שותפים שבירושלמי ובין צמד בקר של שני שותפים שבבבלי. לפי הבבלי, מותר לשותף שלא אירע לו דבר לעשות מלאכה בעסק השותפות, אם אין האבל אדם מפורסם, ואילו לפי הירושלמי אסור לשותף לעשות מלאכה בעסק השותפות. נמצא שהבבלי והירושלמי חלוקים.
ראב"ד (מובא בראשונים) ורבנו יחיאל אומרים, שאין הבבלי והירושלמי חלוקים, שכשאמרו בירושלמי שנועלים את החנות, לא נתכוונו לומר אלא שאין מוכרים בה בפרהסיה, אבל מוכרים בה בצנעה. הרי שאף לפי הירושלמי, מותר לשותף שלא אירע לו דבר לעשות מלאכה בעסק השותפות, שלא יפסיד, ובלבד בצנעה, ואף על פי שהשותפים חולקים ברווח. יש ראשונים המביאים את דברי ראב"ד בלשון אחרת, ולפיה, מותר לשותף להתעסק בעסק השותפות, ובלבד בצנעה בתוך ביתו. לפי ראב"ד, דין חנות של שני שותפים דומה לדין חמריו של האבל, שאמרו בירושלמי, שעושים בצנעה במקום אחר.
ר"מ המאירי אומר, שאין הבבלי והירושלמי חלוקים, ובחנות החמירו, מפני שהחנויות מפורסמות ובעלות שם, אבל שאר עסקים אין השותפות מפורסמת.
אומנם, כבר בירושלמי עצמו חילקו בין חנות של שני שותפים ובין צמד בקר ("גמלא") של שני שותפים, שהרי אמרו בירושלמי, שאם היתה לו פרה מגמלת - עושה, והרי פרה מגמלת שבירושלמי היא היא גמלא שבבבלי. נמצא שאין הבבלי והירושלמי חלוקים.
פרה מגמלת
כרגיל היה האיכר חורש בזוג בני בקר, שהיו מושכים יחד בעול. לא לכל איכר היה צמד בקר. יש שהיתה לו רק פרה אחת, ובעונת החריש היה עושה שותפות עם חברו ומזווג את פרתו לפרת חברו בעול. לפרה המושכת בעול עם פרת חברו נתייחד השם פרה מגמלת ("החקלאות בארץ ישראל בימי המקרא המשנה והתלמוד").
• • •
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ג,א.
אונן פטור מכל המצוות, ואמרו בירושלמי ברכות ג,א שני טעמים. הטעם האחד, מפני כבודו של מת, שהרואים אותו מתעסק במצוות אחרות יחשדו אותו שהוא מתעצל בקבורת קרובו המת המוטלת עליו, ויש בזה גנאי למת, שיאמרו כמה גרוע אותו האיש שאפילו קרובו אינו חש לו. והטעם השני, מפני שאין לו (לאונן) מי שיישא משאו (שיתעסק בקבורת מתו), שיש חשש שמא על ידי טרדתו במצוות אחרות יתאחר בקבורת קרובו המוטלת עליו ("פירושים וחידושים בירושלמי"). במסכת שמחות י,א אמרו שהוא מפני כבוד המת.
מביאים ברייתא (בענין דברים שאסרו על האונן לפני הקבורה): אָבֵל, כל זמן שמתו מוטל לפניו – שמת לו אחד מקרוביו שהוא חייב להתאבל עליו, והמת מונח בביתו ועדיין לא קברוהו, שהוא אונן, אוכל אצל חבירו – צריך לאכול בבית חבירו, ואסור לו לאכול בביתו (אסור לאונן לאכול בפני המת, לפי שהוא כ"לועג לרש" אם אוכל בפניו, שכיון שהמת אינו יכול לאכול, חלשה דעתו, והמחליש דעתו כאילו חירף לעושהו. הכתוב אומר: "לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ" (משלי יז,ה) - הלועג לעני הוא מבזה את יוצרו, את ה'); ואם אין לו חבר – שיאכל אצלו, - אוכל בבית אחר – צריך לאכול בבית אחר שיש לו, ואסור לו לאכול בביתו שהמת מונח בו; ואם אין לו בית אחר – שיאכל בו, אלא ביתו שהמת מונח בו, - עושה מחיצה ואוכל – צריך לאכול כשמחיצה מבדילה בינו ובין המת; ואם אינו יכול לעשות מחיצה – בינו ובין המת, - הופך (מפנה) את פניו כנגד (כלפי) הכותל ואוכל – צריך לאכול כשפניו אל הכותל, ואסור לו לאכול כשפניו אל המת. ואינו לא מיסב ואוכל – בכל מקום שהאונן אוכל, אסור לו לאכול כשהוא מיסב (יושב על מיטה כדרך שאוכלים בסעודה), אלא צריך לאכול כשאינו מיסב, ולא אוכל כל צורכו – אסור לו לאכול כל צורכו, אלא אוכל רק מה שצריך להשקיט רעבונו, ולא שותה כל צורכו – אסור לו לשתות כל צורכו, אלא שותה רק מה שצריך להשקיט צמאונו, ולא אוכל בשר ולא שותה יין – אסור לו לאכול בשר ולשתות יין. ואין מזמנין עליו – אין מצרפים את האונן לזימון (צירוף חבורת אוכלים לברכת מיוחדת קודם ברכת המזון), הואיל והאונן אינו מותר לאכול בחבורה אלא בינו לבין עצמו, והוא מברך ברכת המזון לעצמו, ואם בירך – ברכת הזימון, - אין עונין אחריו אמן (המילה 'אמן' כאן ולהלן היא אשגרה ("פירושים וחידושים בירושלמי")) – אחרים השומעים את ברכת הזימון שבירך אינם עונים אחריו, שאין האונן מברך ברכת הזימון לאחרים, ואחרים שבירכו – ברכת הזימון, - אינו עונה אחריהן אמן – אונן השומע את ברכת הזימון שבירכו אינו עונה אחריהם, שאין אחרים מברכים ברכת הזימון לאונן (בברכת הזימון המזמן אומר לחבריו "נברך..." והם עונים אחריו "ברוך..."). במה דברים אמורים (במקבילה בברכות במסירה שלפנינו: הדא דתימר (והם ביטויים נרדפים)) – שאסור לאונן לאכול ולשתות כדרכו ואינו מצטרף לזימון? בחול – שמת לו מת בחול (ימים שאינם שבת ולא חג), שבחול הוא צריך לנהוג באנינות; אבל בשבת – שמת לו מת בשבת, - מיסב ואוכל – מותר לאונן לאכול כשהוא מיסב, ואוכל כל צורכו, ושותה כל צורכו – מותר לו לאכול ולשתות כל צורכו, ואוכל בשר ושותה יין – מותר לו לאכול בשר ולשתות יין, ומזמנין עליו – מצרפים את האונן לזימון, ואם בירך – ברכת הזימון, - עונין אחריו אמן – אחרים השומעים את ברכת הזימון שבירך עונים אחריו, ואחרים שבירכו – ברכת הזימון, - עונה אחריהן אמן – אונן השומע את ברכת הזימון שבירכו עונה אחריהם; שבשבת מותר לאונן לאכול ולשתות כדרכו והוא מותר לאכול בחבורה והוא מצטרף לזימון, משום כבוד השבת.
אמר רבן שמעון בן גמליאל (תנא בדור הרביעי): הואיל והיתרתה (והיתרתָּ) לו את כל אלו – כיון שהותר לאונן בשבת לאכול ולשתות כדרכו, חייביהו (חייבֵהו) בשאר מצותיה של תורה! – צריך לחייב את האונן בשבת בשאר המצוות! אם חיי שעה היתרתה לו – אם הותר לאונן מזון שאינו אלא חיי שעה, שבשבת מותר לו לאכול ולשתות כדרכו, האם חיי עולם לא כל שכן? – בוודאי ובוודאי שצריך לחייב את האונן במצוות שהם חיי עולם! - תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל נחלקו האם אונן חייב במצוות בשבת. לפי תנא קמא, אין בין שבת לימות החול אלא שבימות החול אונן אסור לאכול ולשתות כדרכו ואינו מצטרף לזימון ובשבת מותר לאכול ולשתות כדרכו והוא מצטרף לזימון, אולם בשבת הוא פטור מהמצוות כמו בימות החול. ולפי רבן שמעון בן גמליאל, הדין נותן שבשבת הוא חייב בכל המצוות.
רבי יודה בר פזי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): הלכה כרבן שמעון בן גמליאל – שאמר שבשבת אונן חייב בכל המצוות.
אף על פי שאונן פטור מכל המצוות, הוא חייב בברכת המזון, מפני שאין בה מעשה, ואין חשש שמא על ידי טרדתו בה יתעצל בקבורת קרובו המוטלת עליו, וכן מפני שאינה צריכה כוונת הלב, ויוצא גם אם מרוב צערו אינו מכוון ("פירושים וחידושים בירושלמי").
נראה לומר שיש לפנינו בברייתא זו שבירושלמי לשונות כפולות. יש שגרסו בלשון קצרה: "ואין מזמנים עליו", כלומר, שאין מצטרף לזימון, שכולל שני דברים, שאין מברך ברכת הזימון לאחרים ואין מברכים לו, ויש שגרסו לשון ארוכה: "אם בירך - אין עונים אחריו, ואחרים שבירכו - אינו עונה אחריהם" ("פירושים וחידושים בירושלמי").
במסכת שמחות י,א ו-י,ג שנו: אבל, כל זמן שמתו מוטל עליו, פטור מקרית שמע, ומן התפילה, ומן התפילין, ומן כל מצוות האמורות בתורה. ואם רצה להחמיר על עצמו - הרי זה לא יחמיר, מפני כבוד המת.
אוכל אצל חברו, ואם אין לו חבר - אוכל בבית אחר, ואם אין לו בית אחר - עושה לו מחיצה ואוכל, ואם אינו יכול לעשות לו מחיצה - הופך פניו כלפי הכותל ואוכל. ואינו מיסב ואוכל, ואינו אוכל כל צורכו, ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין, ואין מזמנים עליו (אין מצרפים אותו לזימון), ואין אומרים לו ברך (אינו מברך ברכת הזימון לאחרים). במה דברים אמורים? בחול; אבל בשבת - אוכל כל צרכו, ואוכל בשר ושותה יין, ומזמנים עליו. רבן גמליאל אומר: אבל בשבת כאילו אינו אבל.
לתנא קמא, אף שמזמנים עליו בשבת, אין אומרים לו ברך, ונחלק עליו רבן גמליאל ואומר, שכשם שמצרפים את האונן לזימון, כך אומרים לו ברך ("פירושים וחידושים בירושלמי").
דברי תנא קמא בירושלמי הם דבריו במסכת שמחות. דברי רבן גמליאל (או רבן שמעון בן גמליאל) שונים הם בשני מקורות אלה. קשה הוא מאמרו של רבן גמליאל לפי הנוסח שבמסכת שמחות: "אבל בשבת כאילו אינו אבל", שאין טעם למה השתמש כאן בלשון "אבל" ולא ב"אונן", והלא לא נחלקו תנא קמא ורבן גמליאל באבל כלל אלא באונן, והיה לו לומר: "אונן בשבת כאילו אינו אונן". יש לשער שבמסכת שמחות חסרים דברי רבן גמליאל באונן שנמצאו לפנינו בין בבבלי בין בירושלמי, ולא נשנו בו אלא דבריו באבל, ועיקר הנוסח במסכת שמחות הוא: "[רבן גמליאל אומר: הואיל והתרת לו וכו'. וכן היה] רבן גמליאל אומר: אבל בשבת כאילו אינו אבל". והסופרים דילגו מן "רבן גמליאל אומר" עד "רבן גמליאל אומר", ועל ידי דילוג זה חסר לפנינו המאמר הראשון של רבן גמליאל שעיקר מקומו כאן ולא נשנה אלא המאמר השני שלו ששבת דוחה אבלותו של אבל, שלא נזכר כאן אלא אגב המאמר הראשון שלו ששבת דוחה אנינותו של אונן. ובירושלמי חסר המאמר השני, שסוגיה זו נאמרה בהלכות אונן ולא הביאו מהברייתא שבמסכת שמחות אלא מה שנצרך לענין אונן והשמיטו מה שענינו הלכות אבל ("פירושים וחידושים בירושלמי").
בבבלי מועד קטן כג,ב וברכות יז,ב-יח,א אמרו: מי שמתו מוטל לפניו - אוכל בבית אחר (רש"י: שלא יהא נראה כ"לועג לרש" וכו'), ואם אין לו בית אחר - אוכל בבית חברו, ואם אין בית לחברו - עושה מחיצה, ואם אין לו דבר לעשות מחיצה - מחזיר פניו ואוכל. ואינו מיסב (רש"י: כדרך המסובים בהסיבה על צידם השמאלי ובמיטה) ואוכל, ואינו אוכל בשר, ואינו שותה יין, ואינו מברך (רש"י: להוציא אחרים ידי חובתם / אינו צריך לברך ברכת המוציא), ואינו מזמן (רש"י: אינו צריך לברך ברכת המזון), ואין מברכים עליו (רש"י: ברכת המוציא להוציאו ידי חובתו / אינו צריך שיברכו לו אחרים ברכת הלחם), ואין מזמנים עליו (רש"י: אינו מצטרף לזימון), ופטור מקריאת שמע, ומן התפילה, ומן התפילין, ומכל מצוות האמורות בתורה. ובשבת - מיסב ואוכל, ואוכל בשר, ושותה יין, ומברך, ומזמן, ומברכים עליו, ומזמנים עליו, וחייב בקריאת שמע ובתפילה ובכל מצוות האמורות בתורה. רבן גמליאל אומר: מתוך שנתחייב באלו (רש"י: קריאת שמע כו') - נתחייב בכולן.
מאי בינייהו? - אמר רבי יוחנן: תשמיש המיטה איכא בינייהו (רש"י: הא דאמר נתחייב בכולן - סבר: מותר בתשמיש המיטה, ותנא קמא סבר: אסור בתשמיש המיטה / לרבן גמליאל חייב בעונה בשבת, ולתנא קמא פטור).
לפי הבבלי, בין לתנא קמא ובין לרבן גמליאל, בשבת אונן חייב בכל המצוות, ואין ביניהם אלא מצות עונה (חובת האישות של הבעל בזמנה) בשבת. ואילו לפי הירושלמי, לתנא קמא בשבת אונן פטור מהמצוות, ולרבן גמליאל בשבת אונן חייב בכל המצוות.
כשאמר רבי יוחנן, שרבן גמליאל ותנא קמא נחלקו בדבר שבצנעה אם נוהג בשבת או לא, כיוון למאמר השני של רבן גמליאל: "אבל בשבת כאילו אינו אבל", שבו הדגיש בניגוד לדעת תנא קמא, שאין שום אבלות בשבת ואפילו לא דבר שבצנעה. אולם אמוראי בבל שלא קיבלו ברייתא זו כולה ולא שנו בה את המאמר השני של רבן גמליאל, הוכרחו לומר שרבי יוחנן בא לפרש מחלוקת תנא קמא ורבן גמליאל באונן ("פירושים וחידושים בירושלמי").
הנוסח הבבלי של ברייתא זו שונה מהנוסח בירושלמי ובמסכת שמחות לא רק בסגנון אלא גם בעיקרי הלכות. בבבלי נאמר במפורש בדברי תנא קמא: "וחייב (בשבת) בכל מצוות האמורות בתורה", מה שלא נזכר לא במסכת שמחות ולא בירושלמי, ולא עוד אלא שלפי הירושלמי, לתנא קמא הוא פטור מכל המצוות. בבבלי שנו דברי רבן גמליאל בסגנון כזה: "מתוך שנתחייב באלו - נתחייב בכולן", ונראה שכיון שלפי הבבלי גם תנא קמא מודה שבשבת חייב במצוות, הוכרחו לשנות בדברי רבן גמליאל "שנתחייב", שהניגוד הוא בין כל המצוות למצות עונה ("פירושים וחידושים בירושלמי").
בנוסח הבבלי לא נזכר ש"אינו אוכל כל צורכו", שאפשר שכללוהו ב"אינו מסב", שכל סעודה חשובה שלהם היתה בהסב. אשר ללשון שבבבלי: "ואינו מברך ואינו מזמן ואין מברכים עליו ואין מזמנים עליו", הראשונים העירו על ההתאמה שבין הבבלי והירושלמי, שבמקום "ואינו מברך ואין מברכים עליו" שבבבלי נאמר בירושלמי: "ואם בירך - אין עונים אחריו אמן, ואחרים שבירכו - אינו עונה אחריהם אמן". ואולם כבר אמרנו לעיל שצריך למחוק "אמן", ו"אין עונים אחריו" ו"אינו עונה אחריהם" מתאים ל"אין מזמנים עליו", אלא שלשונות כפולות הן. ולא רחוק כלל לומר שבבבלי הורכבו שתי ברייתות לאחת, שיש ששנו "ואינו מברך ואינו מזמן", ש"מברך" הוא מברך בזימון, ו"מזמן" הוא מצטרף לזימון, ויש ששנו "ואינו מברך ואין מזמנים עליו", ואין בין "מזמן" ל"מזמנים עליו" ולא כלום. וכשנשנו שתי לשונות אלו כאחת, הוסיפו "ואין מברכים עליו" כדי להקביל זה ל"ואינו מברך" כמו ש"ואין מזמנים עליו" מקביל ל"ואינו מזמן", והוצרכו לפרש ש"מברך" וכן "מברכים" משמעו ברכת המוציא או ברכת הנהנין אחרת או ברכת המזון. ולפי זה, הבבלי חולק על מסכת שמחות, שלפי מה שאמרנו לעיל, דעת ברייתא זו היא שאונן, אף שהוא פטור מהמצוות המעשיות, חייב בברכת המזון וכן בכל הברכות אלא שאינו מצטרף לזימון, ולדעת הבבלי הוא פטור מכל הברכות. ודעת הירושלמי לפי גרסת הספרים היא כדעת הבבלי, אבל לפי פירושנו הוא מסכים לדעת מסכת שמחות ("פירושים וחידושים בירושלמי").
מבחינת הלשון שבברייתא, לפי נוסח הבבלי, קשה לראות הבדל בין תנא קמא ורבן גמליאל, שכן תנא קמא מחייב אותו בקריאת שמע ובתפילה ובכל מצוות האמורות בתורה, ורבן גמליאל מחייב אותו ב"אלו" וב"כולן". נראה שלפני רבי יוחנן הנוסח ברבן גמליאל היה כמו שהוא במסכת שמחות: "רבן גמליאל אומר: אבל בשבת כאילו אינו אבל", ואילו לתנא קמא אבל הוא אלא שחייב במצוות האמורות בתורה (ובדרבנן). ונפקא מינה בתשמיש המיטה והדומה לו, לתנא קמא אסור ולרבן גמליאל מותר.
אך כיצד התעורר הנוסח של הבבלי? נראה שבמקור היו שתי גרסאות או שתי מחלוקות: באחת היה כמו שאמרו בירושלמי; ובאחת היה כמו שאמרו בבבלי בתנא קמא: "וחייב בקריאת שמע ובתפילה ובכל מצוות האמורות בתורה", עם דברי רבן גמליאל שבמסכת שמחות: "אבל בשבת כאילו אינו אבל". ובבבלי נתחלפו סופי הברייתות, ובמקום הנוסח של רבן גמליאל שבמסכת שמחות הביאו את הנוסח שבירושלמי בשינוי המילים "הואיל והיתרת לו את כל אלו..." ל"מתוך שנתחייב באלו...". ובמסכת שמחות נתחלפו סופי הברייתות להפך מן הבבלי ("מקורות ומסורות").
ומביאים ברייתא: נמסר לרבים – לאחר שמסר האונן את המת לציבור (אנשי העיר), כדי שיתעסקו בקבורת המת, - אוכל בשר ושותה יין – מותר לאונן לאכול ולשתות כדרכו, שמאותה שעה שנמסר המת לרבים, אין מוטל עוד על האונן להתעסק בקבורתו. נמסר לכַּתָּפִים (סבלים, נושאי משאות) – לאחר שמסר האונן את המת לסבלים, כדי שיתעסקו בהוצאת המת מביתו וימסרו אותו לרבים שיתעסקו בקבורתו, - כמי שנמסר לרבים – הדין כשנמסר לכתפים הוא כמו הדין כשנמסר לרבים, ומותר לאונן לאכול ולשתות כדרכו.
עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות.
כל צורכי המת היו נעשים על ידי הקרובים עצמם, ולכן לא התירו להם לעסוק במצוות אחרות. לאחר שהקרובים עשו את כל צורכי המת, היו מוציאים אותו לרחוב העיר או למקום אחר המיועד לכך לסופדו ולבכות עליו, ושם נתקבצו כל אנשי העיר לגמול חסד עם החיים ועם המתים, והקרובים מסרו להם את המת, ואנשי העיר היו נושאים אותו משם לבית הקברות. לא קרובי המת בעצמם הוציאו את המת מביתו למקום הרבים, אלא שנעשה על ידי כתפים הרגילים לשאת משא ("פירושים וחידושים בירושלמי").
• • •
מביאים ברייתא (בענין יציאת האבל לבית הכנסת): אָבֵל, בשבת הראשונה – בשבוע הראשון של אבלותו (בשבעת ימי האבלות הראשונים ("שבת" היא שבוע)), - אינו הולך לבית הכנסת – אסור לו לצאת מביתו וללכת לבית הכנסת, אלא מתפלל בביתו, בשנייה – בשבוע השני של אבלותו, - הולך לבית הכנסת – מותר לו ללכת לבית הכנסת, ואינו יושב במקומו – אבל אסור לו לשבת במקומו הקבוע בבית הכנסת, אלא במקום אבלים, ואסור לו לדבר כדרכו בבית הכנסת, אלא שותק, בשלישית – בשבוע השלישי של אבלותו, - יושב במקומו – מותר לו ללכת לבית הכנסת ולשבת במקומו הקבוע בבית הכנסת, ואינו מדבר – אבל אסור לו לדבר כדרכו בבית הכנסת, ברביעית – בשבוע הרביעי של אבלותו, - שווה לכל אדם – אף מותר לו לדבר כדרכו בבית הכנסת, שהוא כמו כל אדם.
רבי יהודה (בר אלעאי, תנא בדור הרביעי) אומר: איפשר לומר בשבת הראשונה, שהרבים מתעסקין עמו?! – וכי אפשר לומר, כדברי תנא קמא, שאסור לו לצאת מביתו וללכת לבית הכנסת בשבוע הראשון של אבלותו, שבו הרבים באים לביתו לנחמו?! שאין צורך לומר שבשבוע הראשון אסור לו לצאת מביתו, כיון שבשבוע הראשון אינו יוצא מביתו מפני שהרבים באים לביתו. אלא השנייה היא הראשונה – השבוע השני של אבלותו הוא השבת הראשונה שאמר תנא קמא (השבת הראשונה שלאחר בשבעת ימי האבלות הראשונים), שבשבוע השני אסור לו לצאת מביתו וללכת לבית הכנסת, השלישית היא השנייה – השבוע השלישי של אבלותו הוא השבת השנייה שאמר תנא קמא, שבשבוע השלישי מותר לו ללכת לבית הכנסת, אבל אסור לו לשבת במקומו הקבוע בבית הכנסת, הרביעית היא השלישית – השבוע הרביעי של אבלותו הוא השבת השלישית שאמר תנא קמא, שבשבוע הרביעי מותר לו לשבת במקומו הקבוע בבית הכנסת, אבל אסור לו לדבר כדרכו בבית הכנסת. והשבוע החמישי של אבלותו הוא השבת הרביעית שאמר תנא קמא, שבשבוע החמישי אף מותר לו לדבר כדרכו בבית הכנסת, שהוא כמו כל אדם.
רבי שמעון (בר יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומר: אבל, בשבת הראשונה – בשבוע הראשון של אבלותו, - הולך לבית הכנסת – מותר לו ללכת לבית הכנסת, אף על פי שהרבים באים לנחמו, ואינו יושב במקומו – אבל אסור לו לשבת במקומו הקבוע בבית הכנסת (כמו בשבוע השני של אבלותו לפי תנא קמא), בשנייה – בשבוע השני של אבלותו, - יושב במקומו – מותר לו לשבת במקומו הקבוע בבית הכנסת, ואינו מדבר – אבל אסור לו לדבר כדרכו בבית הכנסת (כמו בשבוע השלישי של אבלותו לפי תנא קמא), בשלישית – בשבוע השלישי של אבלותו, - שוה לכל אדם – אף מותר לו לדבר כדרכו בבית הכנסת, שהוא כמו כל אדם (כמו בשבוע הרביעי של אבלותו לפי תנא קמא).
רבי יהושע בן לוי אמר: הלכה כדברי מי שהוא מוסיף ימים – הלכה כדברי רבי יהודה, שהוא עושה שבוע שני כראשון, ומרבה בימים שהאבל אסור לצאת לבית הכנסת יותר מתנא קמא ומרבי שמעון, שלפי רבי יהודה אסור לאבל לצאת לבית הכנסת גם בשבוע השני, ואילו לתנא קמא אסור לו לצאת לבית הכנסת בשבוע הראשון, ולרבי שמעון מותר לו לצאת לבית הכנסת גם בשבוע הראשון.
אף על פי שלעיל ג,א אמר רבי יהושע בן לוי: "הלכה כדברי מי שהוא מקל בהלכות אבל", החמיר כאן, שאין זה כלל שהלכה בכל מקום כדברי המקל באבל.
במסכת שמחות י,יב שנו: אבל, בשבת ראשונה - אינו נכנס לבית הכנסת, בשנייה - נכנס ואינו יושב במקומו, שלישית - נכנס ויושב במקומו ואינו מדבר, רביעית - שווה לכל אדם. רבי שמעון אומר: בראשונה ובשנייה - אחרים באים אצלו ומנחמים אותו, שנייה היא כראשונה, שלישית היא שנייה, רביעית היא שלישית, חמישית - שווה לכל אדם. רבי מאיר אומר: בראשונה ובשנייה - אינו בא לבית הכנסת, שלישית - נכנס ויושב במקומו ואינו מדבר, רביעית - שווה לכל אדם. במה דברים אמורים? - בבית הכנסת. אבל בבית המדרש - עולה אפילו בשבת ראשונה.
רבי יהושע בן לוי אמר הלכה כדברי מי שהוא מוסיף ימים, ולא אמר בפירוש שהלכה כרבי יהודה, משום שיש תנא ששונה את דברי רבי יהודה בשם רבי שמעון, כמו התנא של הברייתא במסכת שמחות.
בבבלי מועד קטן כג,א אמרו: תנו רבנן: אבל, שבת ראשונה (רש"י: שבעת ימי השבוע) - אינו יוצא מפתח ביתו, שנייה - יוצא ואינו יושב במקומו (רש"י: בבית הכנסת), שלישית - יושב במקומו ואינו מדבר (רש"י: יושב ודומם ואינו מדבר ברבים כמנהגו), רביעית - הרי הוא ככל אדם. רבי יהודה אומר: לא הוצרכו לומר שבת ראשונה (רש"י: שוודאי לא יצא מפתח ביתו), שהכל נכנסים לביתו לנחמו. אלא: שנייה - אינו יוצא מפתח ביתו, שלישית - יוצא ואינו יושב במקומו, רביעית - יושב במקומו ואינו מדבר, חמישית - הרי הוא ככל אדם.
בבבלי לא הביאו את דברי רבי שמעון בברייתא.
במסכת סופרים יט,ט ובפרקי דרבי אליעזר פרק יז שנו: ...משחרב בית המקדש התקינו שיהיו החתנים והאבלים באים לבית הכנסת (בשבתות), כדי לגמול חסדים לזה ולזה.
מכאן שבימי החול לא הלכו האבלים לבית הכנסת.
בספר החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל סימן יד נאמר: אנשי מזרח (בבל) מכניסים את האבל בבית הכנסת בכל יום, ובני ארץ ישראל אין מכניסים אותו אלא בשבת בלבד.
בני ארץ ישראל נהגו על פי הברייתא הארץ ישראלית שהובאה בבבלי ובירושלמי, שהאבל אינו הולך לבית הכנסת בשבוע הראשון לאבלות. כשאמרו בברייתא זו, שהאבל אינו יוצא לבית הכנסת, אמרו כן דווקא בחול, אבל בשבת הוא יוצא לבית הכנסת, אפילו בשבוע הראשון, לפי שאין אבלות בשבת.
מנהג בבל אינו נזכר בבבלי. יש לבני בבל סמך למנהגם בדברי רבי שמעון בירושלמי, שהאבל בשבוע הראשון הולך לבית הכנסת.
• • •
מביאים ברייתא (בענין הצטרפות אבל למנין שבעה): הרי שבא ומצא אֵבֶל בתוך ביתו – מי שלא היה בביתו כשמת לו מת, ולא נודע לו מהאבלות עד שהגיע לביתו ומצא שם אבלים המתאבלים על המת, בשני ובשלישי – אם הגיע לביתו בשלושת הימים הראשונים של האבלות, שהם תוקפה של אבלות, - משלים עמהן – הוא מצטרף לאבלים שבביתו ומסיים עימם את מנין שבעת ימי האבלות שהם מונים מיום הקבורה, ואינו מונה לו שבעה ימים מיום שהגיע לביתו, ברביעי – אם הגיע לביתו ביום הרביעי של האבלות ואילך, - מונה לעצמו – מונה לו שבעה ימים מיום שהגיע לביתו, ואינו מצטרף לאבלים שבביתו.
רבי שמעון אומר: אפילו בשישי (במסירה שלפנינו נמחק 'בשישי' על ידי מגיה והוגה 'ברביעי'. ובמקבילות במסכת שמחות ובבבלי: בשביעי. בר"ח הגרסה בירושלמי כאן: בשישי, ובאו"ז הגרסה: ברביעי, ובתוספות הגרסה: בשביעי) – אף אם הגיע לביתו ביום השישי של האבלות, - משלים עמהן – הוא מצטרף לאבלים שבביתו, ואינו מונה לו שבעה ימים מיום שהגיע לביתו. אבל אם הגיע לביתו ביום השביעי של האבלות, שהוא היום האחרון למנין שבעה, מונה לו שבעה ימים מיום שהגיע לביתו, ואינו מצטרף לאבלים שבביתו.
רבי יהושע בן לוי אמר: הלכה כרבי שמעון – שאפילו בא ביום השישי - משלים עימהם.
גדול המשפחה הוא החשוב במשפחה, שכל בני המשפחה נגררים אחריו בנוגע למנין ימי האבלות, כשמת אחד מן הקרובים.
ואומרים: [הדא דת אמר – זאת (ההלכה) שאתה אומר (שמי שבא ומצא אבל בתוך ביתו - משלים עימהם) (המוסגר הושלם על פי כתב יד אשכנזי להלן בסמוך. בכתב יד אשכנזי כאן נחתכו שורות)] - בשאינו גדול משפחה – רק כשהבא לביתו אינו הגדול במשפחה של האבלים על המת, שהוא נגרר לענין הצטרפות למנין שבעה אחרי הגדול במשפחה שיש בבית, שאבלותו של גדול המשפחה חשובה לצרף עימו את הבא עמו, והוא נמשך אחר מנינו של גדול המשפחה, ומשלים עימו את מנין שבעת ימי האבלות; אבל אם היה (הוא) גדול משפחה – אם הבא לביתו הוא עצמו הגדול במשפחה של האבלים על המת, - מונה לעצמו – אינו נגרר לענין הצטרפות למנין שבעה אחרי האבלים שבביתו, ומונה לו שבעה ימים מיום שהגיע לביתו, אף אם בא בשלושת הימים הראשונים של האבלות.
ואומרים: ההלכה שאמרו, שאם הוא גדול משפחה - מונה לעצמו, היא כהדא: – כזאת (כמו העובדה הזאת): רבי מנא (מגדולי ואחרוני אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) הורי – הורה (פסק הלכה) לרבי [יעקב (הושלם על פי כתב יד אשכנזי, וכן הוא בר"ח ובראבי"ה ובאו"ז) (ב)]ארמנייא (אמורא בדור החמישי, מוצאו מארץ ארמניה) – שבא ומצא אבל בתוך ביתו: מכיון שאת (שאתה) גדול משפחה, מנה לעצמך – אתה צריך למנות לך שבעה ימים מיום שהגעת לביתך.
ואומרים: [הדא דת אמר – זאת (ההלכה) שאתה אומר (שאם בא ביום השביעי - מונה לעצמו) (המוסגר הושלם על פי כתב יד אשכנזי)] - בשלא הוראו לו רוב פנים – רק כשלא הראו רוב המנחמים את פניהם לזה שבא, שבא ביום השביעי אחר שכבר עמדו רוב המנחמים מלפני האבלים שבביתו, שכיון שלא נהג כל אבלות עם האבלים שבביתו, אינו מצטרף להם; אבל אם הוראו לו רוב פנים – אם הראו רוב המנחמים את פניהם לזה שבא, שבא ביום השביעי לפני שעמדו רוב המנחמים מלפני האבלים שבביתו, - נוטלו למרחץ – אינו מונה לו שבעה ימים מיום שהגיע לביתו, אלא מצטרף לאבלים שבביתו, כיון שנהג מקצת אבלות עם האבלים שבביתו, וכשהם מסיימים את מנין שבעת ימי האבלות, הוא הולך עימם לבית המרחץ, שהוא מותר ברחיצה כמותם.
ואומרים: ההלכה שאמרו, שאם הוראו לו רוב פנים - נוטלו למרחץ, היא כהדא: – כזאת (כמו העובדה הזאת): רב הונא (גדול אמוראי בבל בדור השני) הורי – הורה (פסק הלכה) לאחוי דרבי – לאחיו של רבי יהודה בר זבדי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) – שבא ומצא אבל בתוך ביתו ביום השביעי: מכיון שהוראו לו רוב פנים, נוטלו למרחץ.
במסכת שמחות ו,ה שנו: בא אצל קרוביו ממקום אחר, בשני ובשלישי - משלים עימהם, ברביעי ובחמישי - מונה לעצמו. רבי שמעון בן אלעזר אומר: מצאם שיושבים, אפילו ביום שביעי - מונה עימהם; לא מצאם שיושבים, אפילו בשני - מונה לעצמו.
בבבלי מועד קטן כא,ב-כב,א אמרו: תנו רבנן: אבל, שלושה ימים הראשונים, בא ממקום קרוב (רש"י: מהלך יום אחד) - מונה עימהם (רש"י: עם האבלים שבאותו מקום, הואיל ובמקום קרוב היה, ויכול לבוא בתחילת האבילות, חשבינן ליה כמו דאתא, ואינו מונה אלא חמישה ימים עם שאר אבלים), בא ממקום רחוק - מונה לעצמו (רש"י: שבעה שלמים). מכאן ואילך, אפילו בא ממקום קרוב - מונה לעצמו. רבי שמעון אומר: אפילו ביום השביעי, בא ממקום קרוב - מונה עימהם.
אמר מר: שלושה ימים הראשונים, בא ממקום קרוב - מונה עימהם. - אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: והוא שיש גדול הבית בבית (רש"י: שבא ומצא גדול הבית בבית, וזה שבא הוא הצעיר ממנו. אבל אם היה גדול בדרך, ובא בתוך שלושה ימים, אפילו ממקום קרוב - מונה לעצמו, דלא חשיב אבלות דצעיר לאצטרופי גדול בהדיה).
רבי שמעון אומר: אפילו בא ביום השביעי ממקום קרוב - מונה עימהם. - אמר רבי חייא בר גמדא אמר רבי יוסי בן שאול אמר רבי: והוא שלא עמדו מנחמים מאצלו (רש"י: שבא בשביעי שחרית, עד שלא עמדו מנחמים מאצל זה שבבית).
...אמר רבי יוחנן: ...הלכה כרבי שמעון.
...איתמר, רב חסדא אמר: הלכה, וכן אמר רבי יוחנן: הלכה, רב נחמן אמר: אין הלכה.
...הלכה כרבי שמעון, דאמר שמואל: הלכה כדברי המקל באבל.
לפי הבבלי, הברייתא חילקה בין בא ממקום קרוב ובין בא ממקום רחוק. ואילו לפי הירושלמי ומסכת שמחות, הברייתא לא חילקה בין בא ממקום קרוב ובין בא ממקום רחוק.
גדול הבית שבבבלי הוא גדול משפחה שבירושלמי. מה שאמרו בבבלי: והוא שיש גדול הבית בבית, הוא מה שאמרו בירושלמי: [הדא דת אמר] בשאינו גדול משפחה.
לפי הבבלי, לרבי שמעון, אפילו בא ביום השביעי - מונה עימהם, ואילו לפי הגרסה שלפנינו בירושלמי, לרבי שמעון, אפילו בא ביום השישי - מונה עימהם. אלא שלפי מה שפירשנו, אין הבבלי והירושלמי חלוקים בדברי רבי שמעון, ובין לפי הבבלי ובין לפי הירושלמי, אם בא ביום השביעי כשעדיין היו מנחמים בבית - מונה עימהם, ואם בא ביום השביעי כשכבר לא היו מנחמים בבית - מונה לעצמו.
בבבלי נחלקו אמוראים האם הלכה כרבי שמעון, ופסקו הלכה כרבי שמעון, כמו שפסקו בירושלמי.
• • •
במסכת שמחות יא,יט שנו: מאימתי כופה את המיטה? - משיצא המת מפתח החצר; דברי רבי אליעזר. ורבי יהושע אומר: משייסתם הגולל.
אין הכוונה בברייתא זו לכפיית המיטה דווקא, אלא להתחלת דיני האבלות, אולם כיון שלא כל אדם נוהג ללכת תמיד נעול נעליים או ללא עטיפת הראש, נקטו דבר השווה בכל אדם. אבל אפשר שלא נחלקו התנאים אלא לענין כפיית המיטה ולא לשאר דברים.
הלכה, שהאבלות לכל הדברים שנאמרו באבל וכן מנין האבלות לשבעה ולשלושים אינם מתחילים קודם קבורה אלא מסתימת הגולל (אבן הסותמת קבר, כיסוי שעל פי קבר).
אומרים (בענין התחלת מנין ימי אבלות): הרי שמוליכין אותו ממקום למקום – אם מוליכים את המת ממקום שמת למקום אחר כדי לקוברו, כגון אילין דקברין בבית שריי – כמו אלה (האנשים) שקוברים (את מתיהם) בבית שערים (עיר בגליל התחתון) (הגרסה ברמב"ן בתורת האדם ובחידושיו בחולין וברבנו יחיאל וברא"ש בתוספותיו ובפסקיו: אילין דקיסרין (קיסריה, עיר על חוף ים התיכון) דקברין...), - אית תניי תני: – יש תנא השונה (ברייתא): אלו שכָּן (שכאן) מונין משיצא המת – האבלים שנשארים כאן (המקום שמת המת) מתחילים למנות ימי אבלות משעה שיצא המת מפתח החצר, ואלו ששם מונין משייסתם הגולל – האבלים שהולכים לשם (המקום שקוברים את המת) מתחילים למנות ימי אבלות משעה שנקבר המת ונסתם הגולל; ואית תניי תני: – ויש תנא השונה (ברייתא): אלו ואלו מונין משיסתם הגולל – גם האבלים שנשארים כאן וגם האבלים שהולכים לשם מתחילים למנות ימי אבלות משעה שנקבר המת ונסתם הגולל.
רבי סימון (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): הכל הולך אחר גדול המשפחה – התחלת מנין ימי האבלות תלויה במקום שנמצא הגדול במשפחה. [מהו אחר גדול המשפחה? - אם היה גדול המשפחה כאן - אלו ואלו מונין משיצא המת; ואם היה גדול המשפחה שם - אלו ואלו מונין משיסתם הגולל (המוסגר הושלם על פי ראשונים, וראה להלן)].
רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי) אמר בשם רבי אסי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): לחומרין – הולכים אחר גדול המשפחה לחומרה. ואומרים: מהו לחומרין? – מה פירוש הדברים? - אם היה גדול המשפחה כאן – אם גדול המשפחה נשאר כאן (המקום שמת המת), - אלו שכאן מונין משיצא המת, ואלו ששם מונין משיסתם הגולל – ואין אלו ששם מונים משיצא המת, שאין הולכים אחר גדול המשפחה לקולה; ואם היה גדול המשפחה שם – אם גדול המשפחה הולך לשם (המקום שקוברים את המת) - אלו ואלו מונין משיסתם הגולל – ואין אלו שכאן מונים משיצא המת, שהולכים אחר גדול המשפחה לחומרה.
[ואומרים: ואם אין שם גדול משפחה - אלו שכאן מונין משיצא המת, ואלו ששם מונין משיסתם הגולל (המוסגר הושלם על פי ראשונים, וראה להלן)]
לקטע לעיל ולקטע הזה גרסה שונה ברמב"ן בספר המלחמות ובתורת האדם וברבנו יחיאל וברא"ש בתוספותיו ובפסקיו, שאינה כמו הגרסה במסירה שלפנינו. הגרסה בראבי"ה ובאו"ז היא כמו הגרסה במסירה שלפנינו. גם הגרסה בכתב יד אשכנזי היא כמו הגרסה במסירה שלפנינו, אלא שחסר שם בשל דמיון המילים.
הגרסה ברמב"ן וברבנו יחיאל וברא"ש:
רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: הכל הולך אחר גדול המשפחה. - מהו אחר גדול המשפחה? - רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוסי: לחומרין. - מהו לחומרין? - שאם היה גדול המשפחה כאן - אלו ואלו מונין משיצא המת, ואם היה גדול המשפחה שם - אלו ואלו מונין משיסתם הגולל. ואם אין שם גדול משפחה - אלו שכאן מונין משיצא המת ואלו ששם מונין משיסתם הגולל.
נראה שבירושלמי שלפני הראשונים הללו הועבר ממקומו מה שאמרו בקטע לעיל בפירושם של דברי רבי יהושע בן לוי, והוא נכתב במקום מה שאמרו בקטע הזה בפירושם של דברי רבי אסי; ואילו במסירה שלפנינו חסר מה שאמרו בקטע לעיל בפירושם של דברי רבי יהושע בן לוי, ונשאר במקומו מה שאמרו בקטע הזה בפירושם של דברי רבי אסי.
ולכן יש להחזיר למקומו מה שאמרו בקטע לעיל בפירושם של דברי רבי יהושע בן לוי, והוא הנוסח שהושלם בקטע לעיל על פי הגרסה בראשונים הללו, ובקטע הזה בפירושם של דברי רבי אסי יש לגרוס כמו הנוסח במסירה שלפנינו.
נמצא לפי הנוסח שהושלם בקטע לעיל והנוסח בקטע הזה, שרבי יהושע בן לוי ורבי אסי חלוקים. לפי רבי יהושע בן לוי, הולכים אחר גדול המשפחה בין לקולה (מונים משיצא המת) ובין לחומרה (מונים משייסתם הגולל). ואילו לפי רבי אסי, הולכים אחר גדול המשפחה רק לחומרה ולא לקולה, שאין גדול הבית גורר אחריו את שאר האבלים אלא להחמיר ולמנות עימו את האבלות מאוחר יותר, היינו משייסתם הגולל, אבל לא להקל ולמנות עימו משיצא המת.
בתוספות הקשו על גרסת הראשונים הללו, שגרסו בדברי רבי אסי, שאם היה גדול משפחה כאן - אלו ואלו מונים משיצא המת, שבמקרה זה הולכים לקולה ולא לחומרה, והרי רבי אסי אמר שהולכים לחומרה. אבל לפי הנוסח במסירה שלפנינו בדברי רבי אסי, לעולם הולכים לחומרה.
ואומרים: ההלכה שאמרו, שאם היה גדול המשפחה שם - אלו ששם מונים משייסתם הגולל, היא כהדא: – כזאת (כמו העובדה הזאת): גמליאל זוגא (חכם ארץ ישראלי בדור השני-השלישי לאמוראים) דמכת אחתיה – מתה אחותו. סלק הילל אחוה עימיה – עלה הילל אחיו (של גמליאל זוגא) עימו (שהלכו לקבור את אחותם במקום אחר). אמר ליה – אמר לו (להילל) רבי מנא (הראשון, אמורא ארץ ישראלי בדור השני): מכיון שאת (שאתה) גדול המשפחה (נראה שארבע מילים אלו יתרות), כד תהא סלק גב (בכתב יד אשכנזי: סליק גבי) אחוך – כשתהיה עולה אצל אחיך (לבית גמליאל זוגא אחיך, שהוא גדול המשפחה, לאחר שייסתם הגולל), הוי שלף סנדלך – הֱיֵה חולץ סנדלך (וכן נוהג כל שאר דיני אבלות, שכשגדול המשפחה הולך למקום שקוברים את המת, האבלים שהולכים עימו לשם מתחילים למנות ימי אבלות משעה שנסתם הגולל, שהולכים אחר גדול המשפחה. אין הכוונה בדברי רבי מנא לחליצת הסנדל דווקא אלא לכל דיני אבלות, אולם כיון שמי שיש לו מנעלים ברגליו וחולץ, ניכר במעשה זה שעושה שהוא מתחיל אבלות, לכן הוזכרה חליצת הסנדל).
לפי הגרסה שלפנינו: "מכיון שאתה גדול המשפחה" וכו', שני חלקי המשפט הזה סותרים זה את זה, שכן לפי המילים "מכיון שאתה גדול המשפחה", "אתה" (הילל) הוא גדול המשפחה, ואילו לפי המילים "כד תהא סליק גבי אחוך, הוי שלף סנדלך", "אתה" נגרר לענין התחלת אבלות אחרי "אחיך", ואם כן, "אחיך" (גמליאל זוגא) הוא גדול המשפחה. משום כך, נראה שהמילים "מכיון שאתה גדול המשפחה" שבדברי רבי מנא יתרות. ונראה שמילים אלו הן אשגרה מדברי רבי מנא לעיל: "מכיון שאתה גדול המשפחה, מנה לעצמך".
הוראה בלשון זו "כד תהא סליק גבי..., הוי שלף סנדלך" נזכרת גם להלן בסיפור על רב שמתה אחותו. האבלים רשאים להלך נעולי נעליים בזמן הלוויה, ואין חולצים נעליהם אלא לאחר הקבורה.
בבבלי מועד קטן כב,א אמרו: אמר להם רבא לבני מחוזא: אתם שאינכם הולכים אחר המיטה (של המת לקוברו, שהיו מוליכים את מתיהם לקבורה חוץ לעיר), מזמן שאתם מחזירים את פניכם משער העיר (לחזור הביתה) - התחילו למנות (ימי אבלותכם. אבל ההולכים אחר המיטה, לא חלה עליהם אבלות עד שנסתם הגולל).
בית שריי
בית שערים היתה עיר חשובה בתקופת המשנה והתלמוד. שמה שובש לגרסה הארמית: בית שריי, ודוברי יוונית קראו לה: ביסרה. רבי יהודה הנשיא נקבר בבית שערים, ובשל כך היא הפכה ליעד קבורה מבוקש ליהודים. בית שערים היתה מקום קבורה ליהודים מארץ ישראל, וגם יהודים מארצות אחרות הובאו אליה לקבורה. היו מובילים אליה עצמות מתים לקבורה גם ממרחקים.
יהודי קיסרין היו נוהגים להוליך מתיהם מקיסרין למקומות אחרים, משום שקיסרין נחשבה חוץ לארץ ולא היתה לה קדושת הארץ גמורה, וחששו לקבורת חוץ לארץ והוליכו אותם לארץ ישראל ודאית.
בירושלמי חלה ב,ד אמרו, שבקיסרין לא יכלו לעשות עיסתם בטהרה, והלכו מהלך ארבעת מילין כדי שיעשו אותה בטהרה. הטעם הוא, שבקיסרין חששו החכמים משום ספק טומאת ארץ העמים, והלכו לארץ ישראל לעשות את עיסתם בטהרה, ומקיסרין לארץ ישראל ודאית היה מרחק של ארבעת מילין מצומצמים.
• • •
אומרים (בענין התחלת מנין ימי אבלות): הרי שמפנין אותו מקבר לקבר – מת שנקבר, ואחר כך פינו אותו מהקבר שנקבר בו לקבר אחר, - אית תניי תני: – יש תנא השונה (ברייתא): משייסתם הגולל הראשון – האבלים מונים ימי אבלות משעה שנקבר המת בקבר הראשון; אית תניי תני: – יש תנא השונה (ברייתא): משיסתם הגולל השני – האבלים חוזרים ומונים ימי אבלות משעה שנקבר המת בקבר השני.
ומספרים: רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) הוה ליה עובדה – היה לו מעשה (אירע לו מקרה מוות, ופינו את המת מקבר לקבר). שאל לרבי חנניה חברון דרבנן – שאל (רבי יונה) את רבי חנניה חברם של החכמים (אמורא בדור השלישי). אמר ליה: – אמר לו (רבי חנניה לרבי יונה): משיסתם הגולל הראשון (בכתב יד אשכנזי: השני) – מנה ימי אבלות משעה שנקבר המת בקבר הראשון.
ומספרים: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) הוה ליה עובדא – היה לו מעשה (אירע לו מקרה מוות, ופינו את המת מקבר לקבר). שאל לרבי זעורה – שאל (רבי ירמיה) את רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי האמוראים בדור השלישי). שאל רבי זעורה (בדפוסים חסרות שלוש מילים אלו) לרבי אמי – שאל רבי זעורה את רבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי). אמר ליה: – אמר לו (רבי אמי לרבי זעורה): משייסתם הגולל השני – חזור ומנה ימי אבלות משעה שנקבר המת בקבר השני. אתא לגביה – בא (חזר רבי ירמיה) אצלו (אצל רבי זעורה). אמר ליה: – אמר לו (רבי זעורה לרבי ירמיה): לחומרא הורי לך – לחומרה הורה לך (רבי אמי פסק לך הלכה לחומרה, שתחזור ותמנה ימי אבלות משעה שנקבר המת בקבר השני).
בירושלמי כאן אמרו: רבי ירמיה הוה ליה עובדא. שאל לרבי זעורה. שאל רבי זעורה לרבי אמי. אמר ליה...
הנהגתו זו של רבי זעורה נזכרת בכמה מקומות עוד בירושלמי.
בירושלמי דמאי ו,א ועבודה זרה א,ט אמרו: רבי חגיי... שלח שאל לרבי זעירא. שאל רבי זעירא לרבי אמי. אמר ליה...
ובירושלמי שבת ו,ב ויבמות יב,ב אמרו: רבי אחא בר יצחק הוה ליה עובדא. שלח שאל לרבי זעירא. שאל רבי זעירא לרבי אימי. אמר ליה...
בכתב יד אשכנזי הגרסה במעשה השני היא:
רבי יונה הוה ליה עוב[דא. שאל לרבי] אמי. אמר ליה: משיסתם הגול[ל השני.] אתא לגביה דרבי זעירא. אמר ליה: [לחומרא] הורי לך כרבי חנניה חברון דרבנן.
ואומרים: רבי יונה ורבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) תריהון אמרין: – שניהם אומרים: הדא דת אמר – זאת (ההלכה) שאתה אומר (שאם פינו את המת מקבר לקבר - חוזרים ומונים משייסתם הגולל השני) - בתוך שבעה – רק כשפינו את המת מקבר לקבר בתוך שבעה ימים משקברוהו בקבר הראשון; אבל לאחר שבעה – אם לא פינו את המת מקבר לקבר בתוך שבעה ימים משקברוהו בקבר הראשון, - כבר עבר האבל – כבר עברה אבלותם, ואין חוזרים ומונים ימי אבלות משעה שנקבר המת בקבר השני. כמו כן, זאת (ההלכה) שאתה אומר (שאם פינו את המת מקבר לקבר - חוזרים ומונים משייסתם הגולל השני) - בשנתנו דעתן לפנותו – רק כשהיה בדעתם מתחילה כשקברוהו בקבר הראשון לפנות את המת מקבר לקבר; אבל אם לא נתן דעתו (לא נתנו דעתן) לפנותו – אם לא היה בדעתם מתחילה כשקברוהו בקבר הראשון לפנות את המת מקבר לקבר, שקברוהו בקבר הראשון על מנת שתהיה קבורתו שם, ואחר כך נמלכו לפנותו ופינוהו, - משייסתם הגולל הראשון – האבלים מונים ימי אבלות משעה שנקבר המת בקבר הראשון, ואין חוזרים ומונים משעה שנקבר המת בקבר השני. נמצא שאין חוזרים ומונים משייסתם הגולל השני אלא אם כן נתנו דעתם לפנותו וגם פינוהו בתוך שבעה; אבל אם לא נתנו דעתם לפנותו אף על פי שפינוהו בתוך שבעה, או שנתנו דעתם לפנותו ולא פינוהו בתוך שבעה - אין חוזרים ומונים משייסתם הגולל השני.
ואומרים: ההלכה שאמרו, שאם לא נתנו דעתם לפנותו - מונים משייסתם הגולל הראשון, היא כהדא: – כזאת (כמו העובדה הזאת): גמלייל (גמליאל) דיקונתיה – של קונתיה (נקרא על שם עירו קונתיה, אולי קנת בעבר הירדן המזרחי. לפי סברה אחת, קונתיה הוא תואר לאדם ממשפחת הנשיאים), קברוניה בורסאיי (אולי צריך לומר: ביסראיי. ואולי צריך לומר כמו בראבי"ה ובאו"ז: כורסאיי) גבון – קברו אותו אנשי ביסרא (הצורה היוונית של בית שערים) / אנשי כורסי (בחוף המזרחי של הכינרת) אצלם (כיון שנפטר שם). בתר תלתא יומין אימלכון מחזרא יתיה – אחר שלושה ימים נמלכו להחזיר אותו (לפנות אותו ולקבור אותו במקומו, ופינוהו). אתון ושאלון לרבי סימון – באו (האבלים) ושאלו את רבי סימון. אמר לון – אמר להם רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: מכיון שלא נתתם דעתכם לפנותו – מכיון שלא היה בדעתכם מתחילה לפנות את המת מקבר לקבר, משייסתם הגולל הראשון – אתם מונים ימי אבלות משעה שנקבר המת בקבר הראשון, ואין חוזרים ומונים משעה שנקבר המת בקבר השני.
ומספרים: יישוע אחוי דדוריי – אחיו של דוריי, הוה ליה עובדא – היה לו מעשה (אירע לו מקרה מוות, ופינו את המת מקבר לקבר). אתא שאל לרבי אבהו – בא ושאל את רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי). אמר ליה: – אמר לו (רבי אבהו ליישוע): משיסתם הגולל השני – חזור ומנה ימי אבלות משעה שנקבר המת בקבר השני. אמר ליה – אמר לו (לרבי אבהו) רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי): עמך הייתי, ושאלתינה לרבי אבודמא דמן חיפה – ושאלתי אותה (את ההלכה הזאת) את רבי אבודמא שמן חיפה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי), אמר (רבי אבודמא): משייסתם הגולל הראשון – ולכן היה לך לומר ליישוע כמו ששמעת מפי רבי אבודמא. אמר ליה: – אמר לו (רבי אבהו לרבי יעקב בר אחא): אנא לא שמעית – אני לא שמעתי (שאמר רבי אבודמא כך). אִין שמעת (בכתב יד אשכנזי: שמעת את), פוק והורי – אם שמעת אתה, צא והורה (פסוק הלכה כפי ששמעת).
• • •
שואלים: מניין לאבל מן התורה שבעה? – מהו המקור בתורה שלמדים ממנו שחובת אבלות על מיתת קרובו של אדם היא שבעה ימים?
ומשיבים (תשובה אחת): נאמר (במיתת יעקב): "וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים" (בראשית נ,י) – למדים מיוסף שעשה כך ליעקב אביו.
ותמהים (על תשובה זו): ולמידין דבר קודם למתן תורה? – וכי אפשר ללמוד הלכה מהמסופר בתורה שעשו קודם מתן תורה? אין משיבים על תמיהה זו.
במקבילה בבראשית רבה ק,ז ובבראשית רבה (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה קא נאמר: ומניין לאבל שהוא שבעה? - רבי אבא מייתי לה מהכא: "ויעש לאביו אבל שבעת ימים". - ולמדים דבר קודם מתן תורה?
ובמסכת אבות דרבי נתן נוסחה ב פרק א נאמר: אבל שבעה מניין? - שנאמר: "ויעש לאביו אבל שבעת ימים" (בראשית נ,י).
ובדברים רבה ט,א נאמר: ומניין אתה למד לאבל שבעת ימים? – אמר רבי אבא בר אבינא: שכן מצינו ביוסף: "ויעש לאביו אבל שבעת ימים" (בראשית נ).
ובמדרש תנחומא פרשת 'ויחי' נאמר: "ויעש לאביו אבל שבעת ימים" (בראשית נ,י) - מכאן שאבלות שבעת ימים.
ולמידין...?
מצאנו בכמה מקומות עוד בירושלמי שתמהו בסגנון לשון כזה.
ירושלמי כלאיים ד,ו: רבי אימי בעי: ולמידין מן הכנעניים?
ירושלמי שביעית י,ד וסנהדרין ה,ז: ולמידין מידת הדין מפרוזבול? - אשכח תני: הוא למד מידת הדין מפרוזבול.
ירושלמי חלה א,א: ולמידין מן הקבלה? - אמר רבי סימון: מן מה דכתיב... כמי שהוא דבר תורה.
ירושלמי חגיגה א,ח: רבי יוסי בעי: ולמידין דבר שאין מצותו לכאן מדבר שמצותו לכאן?
ולמידין דבר קודם למתן תורה?
טעם הדבר שאין למדים הוא, שלא עשו קודם למתן תורה משום מצוה אלא משום מנהג ונימוס ודרך ארץ, ורק כשניתנה התורה נתחדשו המצוות.
בירושלמי לעיל א,ז למדו שאין מערבים שמחה בשמחה, שנאמר: "מלא שבוע זאת" וגו' (בראשית כט,כז), ושם לא תמהו על כך.
מצינו בהרבה מקומות שלמדו דינים מקודם מתן תורה. נאמרו חילוקים שונים בדבר, ומהם: דבר שיש בו טעם וסברה למדים גם מקודם מתן תורה, ודווקא מצוה בלי טעם אלא גזירת הכתוב הוא שאין למדים מקודם מתן תורה; או: במקום שאין סברה לחלק למדים גם מקודם מתן תורה, ודווקא במקום שיש לחלק ולומר שהם עשו לצורך ידוע - כגון באבלות על יעקב שהשעה היתה צריכה לכבודו של יעקב - אין למדים משם.
ומשיבים (תשובה שנייה לשאלה: מניין לאבל מן התורה שבעה?): רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי) אמר בשם רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי האמוראים בדור השלישי) שהוא שמע לה מן הדא: – למד אותה (את ההלכה שחובת האבלות היא שבעה ימים) מזאת (מהפסוק הזה שנאמר בימי המילואים במשכן): "וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת (משכן (מילה זו אינה בפסוק)) י'י" (ויקרא ח,לה) – משה ציוה את אהרן ואת בניו שישהו בחצר המשכן בשבעת ימי המילואים וישמרו את משמרת ה'; ודורשים שכוונת הכתוב "ושמרתם את משמרת ה'" היא, שאהרן ובניו נצטוו לשמור כמספר הימים ששמר ה', - כשם ששימר הקב"ה על עולמו שבעה – כמו ששמר הקב"ה שבעה ימי אבלות על עולמו לפני שבא המבול והשמיד את העולם, כך אתם שמרו על אחיכם שבעה – כך נצטוו אהרן ובניו לשמור שבעה ימי אבלות על אחיהם נדב ואביהוא לפני שמתו ביום השמיני למילואים (ואף נדב ואביהוא היו בכלל זה והתאבלו על עצמם לפני שמתו). - ומניין ששימר הקב"ה על עולמו שבעה? - שנאמר (בסיפור המבול): "וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ" (בראשית ז,י) – המבול היה לאחר גמר שבעת הימים; ולפי מה שדורשים כאן, אלו שבעת הימים שבהם שמר הקב"ה אבלות על עולמו לפני שבא המבול והשמיד את העולם. - ומתאבלין קודם שימות המת? – וכי מתאבלים על המת לפני שמת?! ואיך התאבל הקב"ה על עולמו לפני שהיה המבול? - אלא בשר ודם (אדם) שאינו יודע מה עתיד להיות - אינו מתאבל עד שימות המת, אבל הקב"ה שהוא יודע מה עתיד להיות - שימר על עולמו תחילה – לפני שהיה המבול.
במקבילה בבראשית רבה ק,ז ובבראשית רבה (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה קא נאמר: ...רבי הושעיא מייתי לה מהכא: "ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת י"י" (ויקרא ח,לה) - מה הקב"ה שימר לעולמו שבעה ימים, אף אתם שמרו לאחיכם שבעה ימים, דאמר רבי יהושע בן לוי: שבעה ימים נתאבל הקב"ה על עולמו.
ובבראשית רבה לב,ז נאמר: "ויהי לשבעת הימים" - אמר רבי יהושע בן לוי: שבעה ימים נתאבל הקב"ה על עולמו קודם שיביא המבול. מה טעם? - "ויתעצב" (בראשית ו,ו).
ובמדרש תנחומא פרשת 'שמיני' סימן א נאמר: "ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים" (ויקרא ח,לה) - אמר להם משה (לאהרן ולבניו): שמרו אבלות שבעת ימים עד שלא ייגע בכם (לפני שתפגע בכם מידת הדין). "ושמרתם את משמרת ה'" (שם) - אמר להם משה: שמרו את משמרת ה', שכך שימר הקב"ה שבעת ימי אבלות עד שלא הביא את המבול. ומניין שנתאבל? - שנאמר: "ויינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל ליבו" (בראשית ו,ו), אין "ויתעצב" אלא אבל... באותה שעה שימר הקב"ה שבעת ימי האבל עד שלא הביא את המבול, שנאמר: "ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ" (בראשית ז,י), וכן משה אומר לאהרן ולבניו: כשם שנתאבל הקב"ה על עולמו עד שלא הביא את המבול, כך אתם שמרו את ימי האבל עד שלא ייגע בכם. והיו משמרים ולא היו יודעים על מה משמרים.
ומשיבים (תשובה שלישית לשאלה: מניין לאבל מן התורה שבעה?): אית דבעי מימר: – יש שרוצים לומר (הם דורשים את הפסוק: "ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ"): אלו שבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק – המבול היה לאחר גמר שבעת ימי האבל על מתושלח הצדיק שמת באותו זמן, ומכאן למדים שאבלות היא שבעה ימים.
בתוספתא סוטה י,ג ובמסכת אבות דרבי נתן נוסחה א פרק לב נאמר: "ויהי לשבעת הימים ומי המבול" וגו' (בראשית ז,י) - מה טיבם של אלו שבעת הימים? - אלו שבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק, שעיכבו את הפורענות מלבוא לעולם, לכך נאמר: "ויהי לשבעת הימים".
ובבבלי סנהדרין קח,ב אמרו: "ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ" (בראשית ז) - מה טיבם של שבעת הימים? - אמר רב: אלו ימי אבלות של מתושלח (רמ"ה: אתה מוצא לפי חשבון הדורות שממתושלח ועד המבול, שהגיעו ימיו של מתושלח עד המבול).
ובבראשית רבה לב,ז ובמדרש תהילים כו,ז נאמר: "ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ" (בראשית ז,י) - אמר רבי הושעיא: מלמד שתלה (עיכב את העונש) להם הקב"ה שבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק (שמת באותו זמן) כדי שיעשו תשובה, ולא עשו.
ומשיבים (תשובה רביעית לשאלה: מניין לאבל מן התורה שבעה?): אמר רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): נאמר (אחרי מיתת נדב ואביהוא בני אהרן): "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת י'י עֲלֵיכֶם" (ויקרא י,ז) – משה אמר לאהרן ולבניו שלא יצאו מחצר המשכן בימי אבלם; ודורשים שכוונת הכתוב "כי שמן משחת ה' עליכם" היא, שאהרן ובניו נצטוו שלא לצאת כמספר הימים שנמשחו בשמן המשחה, - כשם שנתרויתם (שנתרביתם) בשמן המשחה כל שבעה – כמו שבימי המילואים נמשחו אהרן ובניו בשמן המשחה שבעה ימים, כך אתם שמרו על אחיכם כל שבעה – כך נצטוו אהרן ובניו לשמור שבעה ימי אבלות על אחיהם נדב ואביהוא לאחר שמתו ביום השמיני למילואים.
במקבילה בבראשית רבה ק,ז ובבראשית רבה (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה קא נאמר: ...ריש לקיש בשם בר קפרא מייתי לה מהכא: "ומפתח אוהל מועד לא תצאו" וגו' (ויקרא י,ז) - מה אתם נמשחתם בשמן המשחה שבעה ימים, אף אתם שמרו לאחיכם שבעה ימים.
ומשיבים (תשובה חמישית לשאלה: מניין לאבל מן התורה שבעה?): רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): נאמר (בעונשה של מרים שהיתה מצורעת): "אַל נָא תְהִי כַּמֵּת" (במדבר יב,יב) – אהרן פנה אל משה שיתפלל על מרים, שנאכל גופה על ידי הצרעת, והיא משולה למת; ומכאן שהמצורע נחשב כמת, "תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (במדבר יב,יד) – ה' אמר למשה, שבגלל צרעתה מרים תיסגר שבעת ימים ותהיה מבודדת מחוץ למחנה; הרי שהשווה הכתוב מצורע ומת, ודורשים: - מה ימי המת שבעה, אף ימי הסגר שבעה (צריך לומר כמו במקבילה בבראשית רבה: מה ימי הסגר שבעה, אף ימי המת שבעה, וכן הוא בקונטרס אחרון לר"ש הדרשן וברבנו יחיאל) – כמו שהימים שהכוהן מסגיר את המצורע הם שבעה (ככתוב כאן, וכן מפורש בפרשת צרעת האדם - ויקרא יג), כך גם הימים שמתאבלים על המת הם שבעה.
ומספרים: חד ברבי (=בי רבי) אמר הדא דרבי יוחנן קומי דרבי שמעון בן לקיש – אחד מבני הישיבה אמר את זאת (המימרה) של רבי יוחנן לפני רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני), ולא קביל עלוי – ולא קיבל עליו (לא הסכים רבי שמעון בן לקיש). ולמה לא קיבל? - אמר (רבי שמעון בן לקיש): הכא עבד לה להסגר (צריך לומר כמו במקבילה בבראשית רבה: תמן הוא עבד לה הסגר) – שם (במקום אחר, לעיל) הוא (רבי יוחנן) עושה אותה (את הצרעת של מרים) הסגר (צרעת של הסגר, שבדרשתו לעיל מהכתוב במרים הוא משווה מצורע מוסגר ומת), והכא הוא עבד להחלט (צריך לומר כמו במקבילה בבראשית רבה: והכא הוא עבד לה החלט) – וכאן (להלן) הוא (רבי יוחנן) עושה אותה (את הצרעת של מרים) החלט (צרעת של החלט, שבדרשתו להלן מהכתוב במרים הוא משווה מצורע מוחלט ומת, ואם כן, מוחלפת שיטתו של רבי יוחנן, שדבריו סותרים זה את זה); דאמר – שאמר רבי יוחנן בשם רבי יניי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): "אל נא תהי כמת" (במדבר יב,יב) – הרי שהשווה הכתוב מצורע ומת, ודורשים: - מה ימי המת אינן עולין – נזיר שנטמא למת בתוך ימי נזירותו - הימים שבהם היה טמא אינם עולים לנזיר למנין ימי הנזירות (במדבר ו,ט-יב), אף ימי החלט אינן עולין – נזיר שנצטרע בתוך ימי נזירותו והכוהן החליט אותו לטומאה - הימים שבהם היה מוחלט לטומאה אינם עולים לנזיר למנין ימי הנזירות.
לקטע הזה מקבילה בירושלמי נזיר ז,ג, אלא ששם סדר המימרות מהופך לפי הענין.
במקבילה בבראשית רבה ק,ז ובבראשית רבה (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה קא נאמר: רבי יוחנן מייתי לה מהכא: "אל נא תהי כמת" (במדבר יב,יב), אלא "תיסגר שבעת ימים" (במדבר יב,יד) - מה ימי הסגר שבעה, אף ימי אבל שבעה. חד ברבי אמר הדא דרבי יוחנן קומי ריש לקיש ולא קיבלה. ולמה לא קיבלה? אמר: תמן הוא עבד לה הסגר, והכא הוא עבד לה החלט. אתא רבי אבהו בשם רבי יוחנן ואמר: "אל נא תהי כמת" - מה ימי המת שבעה (שהנוגע במת טמא שבעת ימים), אף ימי החלט שבעה (שאם נעשה מצורע מוחלט, אין לטהרו מצרעתו אם נרפא לפני שבעה ימים, אלא טמא שבעת ימים ואחר כך הכוהן מטהר אותו).
על אף הדמיון בין דברי בראשית רבה ובין דברי הירושלמי, לפנינו שתי הצעות שונות של הסוגיה. בעוד שבירושלמי, הפסקה האחרונה ("דאמר רבי יוחנן") מציינת את המקור למסורת השנייה בדברי רבי יוחנן, מקור כזה לא הובא כלל בבראשית רבה. הסוגיה בבראשית רבה מסתפקת בציון העובדה, שריש לקיש לא קיבל את דברי רבי יוחנן, מפני שהוא סתר את מה שאמר בהקשר אחר, אף על פי שדבריו בהקשר זה לא צוינו במפורש במדרש. ומאחר שלא ברור מה באמת רבי יוחנן סובר בנידון שלפנינו בגלל הסתירה שבדבריו, המדרש מביא מסורת בעלת סמכא בשם רבי יוחנן עצמו להכריע בנידון: "אתא רבי אבהו בשם רבי יוחנן" ("אתא רבי פלוני" הוא מונח שמשמעו הצעת מסורת אמוראית, שמכריעה בענין שלגביו שורר חוסר ודאות) ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").
בספרי במדבר פסקה קו נאמר: "תיסגר" - הקב"ה הסגירה והקב"ה טימאה והקב"ה טיהרה.
ובבבלי זבחים קא,ב אמרו: מרים מי הסגירה? אם תאמר: משה הסגירה, - משה זר הוא, ואין זר רואה את הנגעים! ואם תאמר: אהרן הסגירה, - אהרן קרוב הוא, ואין קרוב רואה את הנגעים! אלא כבוד גדול חלק לה הקב"ה למרים באותה שעה: אני כוהן, אני מסגירה, אני חולטה ואני פוטרה.
הרי שמרים היתה מוסגרת וגם מוחלטת, ולכן, על סמך הכתוב במרים, השווה רבי יוחנן מצורע מוסגר ומת וגם השווה מצורע מוחלט ומת.
בבבלי יבמות קג,ב אמרו, שמצורע מוחלט הושווה למת, אבל מצורע מוסגר לא הושווה למת (וראה רש"י שם).
רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם (ו)רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי שמעון בן לקיש; וכן רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי) שאמר בשם רבי שמעון בן לקיש: נאמר (במות משה): "וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה" (דברים לד,ח) – נשלמו ימי אבלו של משה. ודורשים את ייתור המילים: "ימי" - שבעה – הם שבעת ימי האבל על מת, "בכי" - שנים – הם שני ימי האבל הראשונים, שהם עיקר האבלות ובהם בוכים על המת, "אבל" - שלשים – הם שלושים ימי האבל על מת. ואית דמחלפין: – ויש שמחליפים (הופכים את הדברים, ודורשים את המילים כסדרם של הימים): "ימי" - שנים – שאין "ימי" פחות משניים, "בכי" - שבעה, "אבל" - שלשים.
לפי הירושלמי לעיל, שלוש גזירות הן הנוהגות בשלושים ימי האבלות: גזירות שניים, גזירות שבעה וגזירות שלושים. גזירות אלו מחלקות את שלושים ימי האבלות לשלושה זמנים: שני הימים הראשונים, שבהם נוהגים גזירות שניים, גזירות שבעה וגזירות שלושים; היום השלישי עד היום השביעי, שבהם נוהגים גזירות שבעה וגזירות שלושים; והיום השמיני עד היום השלושים, שבהם נוהגים גזירות שלושים. הדרשה שדרשו כאן היא אסמכתא בעלמא לשלושה זמני אבלות אלה.
במקבילה בבראשית רבה ק,ז ובבראשית רבה (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה קא נאמר: רבי ברכיה ורבי יונה בשם ריש לקיש בשם רבי יהודה הנשיא: כתיב: "ויתמו ימי בכי אבל משה" (דברים לד,ח) - "ימי" שניים, "בכי" שבעה, "אבל" שלושים. ואית דמחלפין: "ימי" שבעה, "בכי" שניים, "אבל" שלושים. - (ושואלים:) ניחא שבעה ושלושים (הזמנים שבעה ושלושים ידועים); שמא שניים? (איזה זמן הוא שני ימים?) - (ומשיבים:) אלא שאם היה עני מדוקדק (עני מאוד), בראשון ובשני - אינו עושה מלאכה, ובשלישי - הוא עושה בצנעה...
בירושלמי אין השאלה "ניחא שבעה ושלושים; שמא שניים?" ששאלו בבראשית רבה, משום שבירושלמי גזירות שניים (איסור הנחת תפילין ואיסור עשיית מלאכה אפילו אין לו מה לאכול) כבר נזכרו לעיל, ואילו בבראשית רבה סדר הדברים שונה, ולא נזכרו אותן גזירות שניים עד ששאלו שאלה זו.
בבבלי מועד קטן כא,א אמרו: תנו רבנן: אבל, שלושה ימים הראשונים (תוספות רא"ש: היינו שני ימים הראשונים וקצת מן השלישי) - אסור להניח תפילין, משלישי ואילך ושלישי בכלל - מותר להניח תפילין (רבנו יחיאל: שכיון שעבר מקצת יום שלישי מותר להניחן. רש"י: שעיקר אבלות אינו אלא שני ימים)… דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: אבל, שני ימים הראשונים (היינו יום ראשון וקצת מן השני) - אסור להניח תפילין, משני ואילך ושני בכלל - מותר להניח תפילין (רש"י: שעיקר אבלות אינו אלא יום אחד)...
אמר רב מתנה: מאי טעמא דרבי אליעזר? (רש"י: דסבר עיקר אבלות שני ימים) - דכתיב: "ויתמו ימי בכי אבל משה" (דברים לד) (רש"י: "ימי" משמע שני ימים. רבנו יחיאל: אין "ימי" פחות משניים).
אמר רב עינא: מאי טעמא דרבי יהושע? - דכתיב: "ואחריתה כיום מר" (עמוס ח) (רבנו יחיאל: אלמא עיקר אבלות יום אחד).
בבבלי מועד קטן כז,ב אמרו: שלושה - לבכי, ושבעה - להספד, ושלושים - לגיהוץ ולתספורת.
ובאליהו רבה פרשה ד נאמר: שלושה ימים - בכי ומספד, שבעת ימים - אבל, שלושים - לתספורת ולגיהוץ ולשאר דברים אחרים.
דעת הבבלי היא כדעת בר קפרא בירושלמי לעיל, שתוקפו של אבל שלושה ימים. אבל דעת הירושלמי שתוקפו של אבל שני ימים, ולכן, לפי הירושלמי, יש איסורים הנוהגים בשני הימים הראשונים של האבלות בלבד (גזירות שניים).
ומשיבים (תשובה שישית לשאלה: מניין לאבל מן התורה שבעה?): רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) אמר בשם רבי חייה (בר אבא) שאמר בשם רבי שמעון בן לקיש; וכן רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) אמר בשם (ו)רבי חייה (בר אבא) שאמר בשם (ו)רבי שמעון בן לקיש שאמר בשם רבי יודן נשייא (רבי יהודה נשיאה, בדור הראשון לאמוראי ארץ ישראל): נאמר (בנבואת הפורענות): "וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל" (עמוס ח,י) – לא תשמחו בחגים אלא תתאבלו על מתיכם; הרי שהשווה הכתוב חג ואבל, ודורשים: - מה ימי החג שבעה, אף ימי האבל שבעה – כמו שחג הפסח הוא שבעה ימים, כך גם האבל על המת הוא שבעה ימים.
אמר רבי אמי לרבי חייה בר בא: או מה ימי החג שמונה, אף ימי האבל שמונה! – אולי כמו שחג הסוכות הוא שמונה ימים, כך גם האבל על המת הוא שמונה ימים! ולכן אין ללמוד מכאן שאבלות היא שבעה ימים! - אמר ליה: – אמר לו (השיב רבי חייה בר בא לרבי אמי): שמיני רגל בפני עצמו הוא – חג הסוכות הוא שבעה ימים ולא שמונה, מפני שהיום השמיני של חג הסוכות (יום טוב האחרון של חג) הוא חג בפני עצמו, שהוא חלוק מהימים שלפניו לכמה דינים, ואם כן, אין חג יותר משבעה ימים, ולכן יש ללמוד מכאן שאבלות היא שבעה ימים. - אמר רבי אמי לרבי חייה בר בא: או מה העצרת יום אחד, אף האבל יום אחד! – אולי כמו שחג השבועות הוא יום אחד, כך גם האבל על המת הוא יום אחד בלבד! ולכן אין ללמוד מכאן שאבלות היא שבעה ימים! - אמר ליה: – אמר לו (השיב רבי חייה בר בא לרבי אמי): מיכן (מכאן) – מהכתוב הזה למדים, לשמועה רחוקה – כיון שהשווה הכתוב חג ואבל, יש ללמוד מכאן הן אבלות של שמועה קרובה, שהיא שבעה ימים כמו חג הפסח וחג הסוכות, והן אבלות של שמועה רחוקה, שהיא יום אחד בלבד כמו חג השבועות.
ואומרים: ותני כן: – ושנוי (שנו ברייתא) כך (כמו שאמר רבי חייא בר בא, שאבלות של שמועה רחוקה היא יום אחד בלבד): שמועה קרובה יש לה שבעה ושלושים – כשהשמועה על מות המת היא קרובה, ששמע אדם שמת קרובו זמן מועט קודם לכן, מונה עליו שבעה ושלושים ימים של אבלות מיום השמועה, ורחוקה אין לה שבעה ושלשים – אבל כשהשמועה על מות המת היא רחוקה, ששמע אדם שמת קרובו זמן רב קודם לכן, אין מונה עליו שבעה ושלושים ימים של אבלות, אלא נוהג אבלות יום אחד בלבד ביום השמועה.
ואומרים: אית תניי תני: – יש תנא השונה (ברייתא): שמועה קרובה - בתוך שלשים – כשהגיעה השמועה בתוך שלושים יום למיתת המת זו היא שמועה קרובה, ורחוקה - לאחר שלשים – כשהגיעה השמועה לאחר שלושים יום למיתת המת זו היא שמועה רחוקה. אית תניי תני: – יש תנא השונה (ברייתא): שמועה קרובה - בתוך שנים עשר חודש – כשהגיעה השמועה בתוך שנה למיתת המת זו היא שמועה קרובה, ורחוקה - לאחר שנים עשר חודש – כשהגיעה השמועה לאחר שנה למיתת המת זו היא שמועה רחוקה. הרי שנחלקו תנאים בהגדרתה של שמועה קרובה ושמועה רחוקה.
אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: הלכה כדברי מי שהוא אומר: שמועה קרובה - בתוך שלשים, ורחוקה - לאחר שלשים.
במקבילה בבראשית רבה ק,ז ובבראשית רבה (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה קא נאמר: רבי ירמיה ורבי חייא בר אבא בשם ריש לקיש: "והפכתי חגיכם לאבל" (עמוס ח,י) - מה ימי החג שבעה, אף ימי האבל שבעה. [] אמר רבי חייא (בר אבא): שמיני רגל בפני עצמו הוא. - או מה עצרת יום אחד, אף האבל כן! - אמרו לו: מיכן לשמועה רחוקה, ותני כן: שמועה קרובה יש לה שלושים ושבעה, ורחוקה אין לה שלושים ושבעה. אית תני: שמועה רחוקה - לאחר שנים עשר חודש, קרובה - בתוך שנים עשר חודש. אית תני: שמועה רחוקה - לאחר שלושים, קרובה - בתוך שלושים. רבי אבהו בשם רבי יוחנן אמר: הלכה כמי שהוא אומר: שמועה קרובה - בתוך שלושים יום, ורחוקה - לאחר שלושים יום.
בירושלמי הדרש של "וייתמו ימי בכי..." נסדר לפני הדרש מן "והפכתי חגיכם...". ואילו בבראשית רבה הדרש מן "והפכתי חגיכם..." נסדר לפני הדרש של "וייתמו ימי בכי...", וכך הוא הסדר הנכון.
במסכת שמחות יב,א-ב שנו: יום שמועה כיום קבורה לקריעה ולאיבול, למצות שבעה ולמצות שלושים. רבי אליעזר אומר: שמועה קרובה בתוך שלושים יום נוהגת שבעה ושלושים, יתר מיכן אינה נוהגת אלא יום אחד בלבד. רבי עקיבא אומר: שמועה קרובה בתוך שנים עשר חודש נוהגת שבעה ושלושים, יתר מיכן אינה נוהגת אלא יום אחד בלבד. וחכמים אומרים: אחד שמועה קרובה ואחד שמועה רחוקה נוהגת שבעה ושלושים.
שתי הדעות האלו של רבי אליעזר ושל רבי עקיבא מובאות בירושלמי בשתי ברייתות סתמיות שונות.
בבבלי מועד קטן כ,א אמרו: יתיב רבי חייא בר אבא ורבי אמי ורבי יצחק נפחא אקילעא דרבי יצחק בן אלעזר, נפק מילתא מבינייהו: מניין לאבלות שבעה? - דכתיב: "והפכתי חגיכם לאבל" (עמוס ח) - מה חג שבעה, אף אבלות שבעה. - ואימא עצרת, דחד יומא! (רבנו יחיאל: ומיניה איכא למגמר, דהא קיימא לן: תפסת מועט - תפסת) - עצרת מיבעי ליה לכדריש לקיש, דאמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: מניין לשמועה רחוקה שאינה נוהגת אלא יום אחד? - דכתיב: "והפכתי חגיכם לאבל", ואשכחן עצרת דאיקרי חג וחד יומא היא (רש"י ורבנו יחיאל: ד"חגיכם" משמע בין פסח בין שבועות בין סוכות, איכא למימר דקרובה מקשינן לפסח ולסוכות ורחוקה לעצרת).
תנו רבנן: שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלושים, שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד. איזו היא קרובה, ואיזו היא רחוקה? קרובה - בתוך שלושים, רחוקה - לאחר שלושים; דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים: אחת שמועה קרובה ואחת שמועה רחוקה - נוהגת שבעה ושלושים. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום שאתה מוצא יחיד מקל ורבים מחמירים, הלכה כרבים, חוץ מזו, שאף על פי שרבי עקיבא מקל וחכמים מחמירים, הלכה כרבי עקיבא. דאמר שמואל: הלכה כדברי המקל באבל.
בבבלי, שלא כמו בירושלמי, לא הביאו אלא את הכתוב "והפכתי חגיכם לאבל" כדי ללמוד שאבלות היא שבעה ימים. אותם אמוראים נזכרים בבבלי ובירושלמי בקשר ללימוד מהכתוב "והפכתי חגיכם לאבל".
בבבלי לא הכירו את מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא במסכת שמחות, וייחסו את דברי רבי אליעזר לרבי עקיבא, ולא הביאו כלל את הדעה ששמועה קרובה היא גם בתוך שנים עשר חודש. בירושלמי אמרו, שפסק רבי יוחנן להקל, ששמועה קרובה - בתוך שלושים, ושמועה רחוקה - לאחר שלושים, ובבבלי אמרו, שפסק רבי יוחנן להקל, ששמועה רחוקה אינה נוהגת שבעה ושלושים אלא יום אחד.
בירושלמי כתובות א,א אמרו: משה התקין שבעת ימי המשתה ושבעת ימי האבל.
לפי הירושלמי שם, חובת אבלות שבעה ימים אינה מן התורה אלא רק מדברי חכמים, וכל המקורות שהביאו כאן ללמוד מהם שאבלות היא שבעה ימים אינם אלא אסמכתות.
• • •
אומרים (בענין שמועה על מת): הרי ששמע שמת לו מת ברגל – שבאה לאדם בחג השמועה שמת לו מת, והגיעה השמועה בתוך שלושים יום למיתת המת, לא הספיקו ימי הרגל לצאת עד ששלמו לו שלשים – כשנגמרו ימי החג, עברו שלושים יום למיתת המת, - חברייא אמרי: – החברים (קבוצת החכמים בבית המדרש) אומרים: מכיון ששמע בתוך שלשים – מכיון שבאה לו השמועה בתוך שלושים יום למיתת המת, מונה שבעה לאחר שלשים – מונה שבעה ימים של אבלות לאחר החג, אף על פי שהוא לאחר שלושים יום למיתת המת, ואילו הגיעה השמועה לאחר החג, היתה זו שמועה רחוקה, ולא היה מונה שבעה. - אמר לון – אמר להם (לחברים) רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי): מכיון ששמע בשעה שאינו יכול להתאבל – מכיון שהשמועה שמת לו מת באה לו בחג, כשאינו יכול לנהוג אבלות, שאין אבלות בחג, כמי ששמע לאחר שלשים – דינו כדין מי שבאה לו השמועה לאחר שלושים יום למיתת המת, שזו היא שמועה רחוקה, ואין לו אלא יום אחד בלבד – הוא נוהג אבלות יום אחד בלבד. רבי יוסי חלוק על החברים.
בבבלי מועד קטן כ,ב אמרו: אמר רבי יוסי בר אבין: שמע שמועה קרובה ברגל (רש"י: שעדיין לא עברו שלושים יום), ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה (רש"י: כשעבר הרגל נשלמו שלושים יום) - עולה לו, ואינה נוהגת אלא יום אחד (רש"י: אף על פי דכי שמע עדיין היתה קרובה, עולה לו הרגל להשלים שלושים, כאילו לא שמע עד סוף הרגל, כיון שאינו יכול לנהוג אבלות, והוי שמועה רחוקה).
בבבלי החליפו את רבי יוסי בר זבדא (הוא רבי יוסי סתם בירושלמי) ברבי יוסי בר אבין.
חברייא
הכינוי 'חברייא', המופיע תכופות בירושלמי, מתייחס לקבוצת תלמידי חכמים באחת מישיבותיה של ארץ ישראל, בייחוד בטבריה, בתקופת האמוראים, שעדיין לא הגיעו להוראה.
רבי אידי דקיסרין (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): באת לו שמועה קרובה בשבת – אם באה לאדם בשבת השמועה שמת לו מת, והשבת היתה יום השלושים למיתת המת (אם שמע ביום שלושים עצמו, הרי היא שמועה קרובה), ולאחר השבת עברו שלושים יום למיתת המת, - קורע למחר ומתאבל – לאחר השבת הוא קורע את הבגד על המת ומונה שבעה ימים של אבלות, מכיון שהגיעה השמועה בתוך שלושים יום למיתת המת.
אמר רבי חנניה (רבי חנינא דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): אינו מתאבל – לאחר השבת הוא קורע את הבגד על המת, אבל אינו מונה שבעה ימים של אבלות, אלא נוהג אבלות יום אחד בלבד, מכיון שהשמועה שמת לו מת באה לו בשבת, כשאינו יכול לנהוג אבלות, שאין אבלות בשבת, ודינו כדין מי שבאה לו השמועה לאחר שלושים יום למיתת המת, שזו היא שמועה רחוקה. רבי חנניה חלוק על רבי יוחנן.
אמר ליה – אמר לו (לרבי חנניה) רבי מנא (מגדולי ואחרוני האמוראים הארץ ישראלים בדור החמישי): ויש קריעה בלא איבול?! – וכי יש קריעה בלי שיש עימה אבלות של שבעה ימים?! שהקריעה היא מדיני אבלות שבעה, וכיון שבטלה אבלות שבעה בטלה גם קריעה. ואם כן, כיצד אתה (רבי חנניה) אומר, שקורע ואינו מתאבל שבעה ימים? - רבי מנא חלוק על רבי חנניה, וסבור שלאחר השבת אינו קורע את הבגד על המת, אלא נוהג אבלות יום אחד בלבד.
אמר לו (השיב רבי חנניה לרבי מנא): יש קריעה בלי שיש עימה אבלות של שבעה ימים, שכן על אביו ועל אמו - אפילו לאחר כמה (הגרסה בירושלמי להלן ג,ז במסירה שלפנינו: לאחר שבעה), חייב לקרוע – מי שמתו אביו או אימו, ולא היה לו בגד בשעת מיתה לקרוע עליהם, אפילו נזדמן לו בגד לאחר כמה זמן (לפי הגרסה להלן: לאחר שבעת ימי האבלות), הוא חייב לקרוע את הבגד עליהם (כך אמר רבי זעורה להלן ג,ז, וכאן הובאו דבריו בקיצור); הרי שיש קריעה בלי שיש עימה אבלות של שבעה ימים. והוא הדין בשמועה רחוקה, שקורע ואינו מתאבל שבעה ימים.
יש שפירשו את המילים "שכן על אביו ועל אימו - אפילו לאחר כמה חייב לקרוע" לענין שמועה רחוקה, שמי שבאה לו השמועה שמתו אביו או אימו, אפילו הגיעה השמועה לאחר כמה שנים, קורע עליהם ואינו מתאבל (רמב"ן בתורת האדם, ריטב"א).
בבבלי מועד קטן כ,ב אמרו: תני רבי אדא דמן קיסרי קמיה דרבי יוחנן: שמע שמועה קרובה בשבת (רבנו יחיאל: כגון שאותו יום שבת ששמע הוי יום שלושים לקבורת מתו), ולמוצאי שבת נעשית רחוקה - אינה נוהגת אלא יום אחד.
קורע או אינו קורע? (רש"י וריטב"א: בשמועה רחוקה שנוהגת יום אחד) - רבי מני אמר: אינו קורע. רבי חנינא אמר: קורע.
אמר ליה רבי מני לרבי חנינא: בשלמא לדידי, דאמינא אינו קורע, היינו דליכא אבלות שבעה (רש"י: כלומר, משום דליכא אבלות שבעה, אינו קורע). אלא לדידך דאמרת קורע, קריעה בלא שבעה מי איכא?
ולא? והתני איסי אבוה דרבי זירא, ואמרי לה אחוה דרבי זירא, קמיה דרבי זירא: מי שאין לו חלוק לקרוע, ונזדמן לו בתוך שבעה - קורע, לאחר שבעה - אינו קורע. ועני רבי זירא בתריה: במה דברים אמורים - בחמישה מתי מצוה (בנו ובתו ואחיו ואחותו ואשתו), אבל על אביו ועל אימו - קורע והולך (רש"י: אחר שבעה, אף על גב דליכא אבלות שבעה)!
כי תניא ההיא (ר"ח: דרבי זירא) - לכבוד אביו ואימו (ולא מן הדין. רבנו יחיאל: ההיא קריעה אינה אלא דווקא באביו ואימו ולכבודם).
רבי אדא דמן קיסרי שבבבלי הוא רבי אידי דקיסרין שבירושלמי. בירושלמי הוא אמר בשם רבי יוחנן, שקורע ומתאבל שבעה ימים, ואילו בבבלי הוא שנה ברייתא לפני רבי יוחנן, שאינו נוהג אלא יום אחד.
מחלוקת רבי מנא (מני) ורבי חנניה (חנינא) בבבלי בענין קריעה, יש מפרשים שסבורים שהיא בכל שמועה רחוקה (רי"ף, רש"י, ראב"ד, רמב"ן, רא"ש בפסקיו, ריטב"א), ויש שסבורים שהיא רק במי ששמע שמועה ביום שאסור באבל (בשבת או ברגל) ולאחר מכן (למוצאי השבת או למוצאי הרגל) נעשתה רחוקה, אבל שמועה רחוקה בעלמא אין בה קריעה (תוספות), ויש שסבורים שהמחלוקת היא במי ששמע שמועה ביום שאסור באבל ולאחר מכן נעשתה רחוקה, וממנה נשמע גם דין שמועה רחוקה (רבנו יחיאל).
לפי הירושלמי, מחלוקת רבי מנא ורבי חנניה היא במי ששמע שמועה ביום שאסור באבל ולאחר מכן נעשתה רחוקה, שהרי בירושלמי הביאו מחלוקת זו בענין מי ששמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשתה רחוקה.
גם בבבלי וגם בירושלמי אמר רבי מנא לרבי חנניה: ויש קריעה בלא אבלות שבעה?!, והשיבו על כך מדברי רבי זעורה (זירא) שאמר, שמי שאין לו חלוק לקרוע - קורע על אביו ועל אימו אפילו לאחר שבעה. בבבלי, שלא כמו בירושלמי, השיבו על תשובה זו.
• • •
רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): אפילו טפילה לטפילה – אף אם מת הבן של הבן, - אסור בתגלחת – אבי אביו אסור לגלח את שערו כל שלושים יום (הבן הוא טפילה לאביו, ובן הבן הוא טפילה לטפילה ביחס לאבי אביו).
ואומרים: ההלכה הזאת שאמר רבי יוחנן היא כהדא: – כזאת (כמו העובדה הזאת): רבי מנא הוה בקיסרין – היה בקיסריה. שמע דדמך בר בריה ואזל וספד (צריך לומר: וספר) – שמע שמת בן בנו, והלך (רבי מנא) וסיפר (גזז את שערו). אמרון ליה: – אמרו לו (תלמידיו לרבי מנא): לא כן אלפן רבי: – וכי לא כך לימד אותנו רבי (נקטו לשון כבוד כלפי רבי מנא רבם, והכוונה: וכי לא כך לימדת אותנו): אפילו טפילה בטפילה - אסור בתגלחת? – ומדוע הלכת וסיפרת כששמעת שמת בן בנך? - אמר לון: – אמר להם (רבי מנא לתלמידיו): באינון דהוון גביה – (ההלכה הזאת שאמר רבי יוחנן מדברת רק) באלה שהיו אצלו (אצל המת כשמת); אנן לא הוינן גביה – אנו לא היינו אצלו (אצל המת כשמת, ולכן הייתי מותר לספר את שערי).
"לא כן אלפן רבי" הוא סגנון שגור בפי התלמידים בפנייה אל רבותיהם.
בירושלמי להלן ג,ז אמר רבי מנא לשון דומה בענין ההלכה שמותר להספיד בחול המועד חכם שמת: "באינון דהוון גביה; אנן לא הוינן גביה".
רבי אבודמי בר טובי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אבהו: ואפילו טפילה לטפילה – אף אם מת הבן של הבן, - חייב לקרוע – אבי אביו חייב לקרוע את הבגד על המת.
בבבלי מועד קטן כ,ב אמרו: אמימר שכיב ליה בר בריה, קרע עילויה.
בירושלמי להלן אמרו, שכל שמתאבלים עליו - מתאבלים עימו, שהחמירו חכמים משום כבוד האבל, שיהיה כל המתאבל עליו גם מתאבל עימו אם מת לו מת, למשל: בן, מתוך שמתאבל על אביו, מתאבל עימו משום כבודו על אבי אביו שמת.
רבי יוחנן ורבי אבהו נקטו "טפילה לטפילה", ולא נקטו: כל שמתאבלים עליו, כשמתאבלים עימו אסורים בתגלחת וחייבים לקרוע. אפשר שרבי יוחנן ורבי אבהו סבורים שבטפילה לטפילה החמירו חכמים יותר משאר קרובים שניים (קרובי משפחה ממדרגה שנייה, קרובי קרובים), שבשאר קרובים שניים המתאבל עליהם עם הקרוב להם נוהג דיני אבלות שבעה, אבל בטפילה לטפילה אבי האב נוהג גם דיני אבלות שלושים (אסור בתגלחת) וחייב לקרוע.
מהבבלי מועד קטן כ,ב יש ללמוד, שבכל הקרובים השניים המתאבל עליהם עם הקרוב להם נוהג דיני אבלות שבעה ושלושים (רמב"ן בתורת האדם).
• • •
כיון שהביאו לעיל מימרות של רבי אבהו, מביאים עוד מימרה שלו.
ביחזקאל כד,טו-יז נאמר (באיסור האבל על מות אשת הנביא):
וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:
בֶּן אָדָם, הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ (את אשתך האהובה) בְּמַגֵּפָה, וְלֹא תִסְפֹּד, וְלֹא תִבְכֶּה, וְלוֹא תָבוֹא (אל תורד) דִּמְעָתֶךָ.
הֵאָנֵק דֹּם, מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה, פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ, וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ, וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם, וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל.
ה' אמר ליחזקאל הנביא שלא ינהג מנהגי אבל במות אשתו, כדי להיות למופת לישראל, שבעת החורבן והגלות לא ינהגו מנהגי אבלות.
ובירמיהו טז,ה נאמר (באיסור שהטיל ה' על ירמיהו ללכת למקומות אבל, כדי להיות דוגמה לעתיד בני עמו, שיבוא יום ואיש לא ינהג מנהגי אבל, כי רובם ככולם ימותו או יגלו):
כִּי כֹה אָמַר ה': אַל תָּבוֹא בֵּית מַרְזֵחַ, וְאַל תֵּלֵךְ לִסְפּוֹד (מתים), וְאַל תָּנֹד לָהֶם (בראשך לנחמם, אל תלך לנחם אבלים)...
דאמר (צריך לומר: אמר או: ואמר) רבי אבהו: ה' אמר ליחזקאל הנביא: "הֵאָנֵק דֹּם" (יחזקאל כד,יז) – היאנח דומם, בשקט, שלא ישמעוך, אל תרים קולך כדרך האבלים, - מיכן (מכאן) – מהכתוב הזה למדים, שהוא (האבל) צריך לצווח – לזעוק בקול על המת;
"מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה" (שם) – אבל של מתים (מנהגי אבל שעושים על מתים) לא תעשה, - מיכן (מכאן) – מהכתוב הזה למדים, שהוא (האבל) צריך להתאבל – על המת;
"פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ" (שם) – כובעך תחבוש (לפי פשטות הכתוב, פאר היא מצנפת. בימיהם היה מנהג האבל להסיר את מצנפתו או כובעו לאות אבל ולגלות את ראשו), - אית דבעי מימר: – יש שרוצים לומר: "פארך" אלו התפילין – שבראש, שהתפילין שבראש הן כעין תכשיט שחובשים על הראש ומתפארים בו, ומכאן שהאבל אסור להניח תפילין; אית דבעי מימר: – יש שרוצים לומר: "פארך" זה הגיהוץ – בגדים מגוהצים, שהם מפארים את הלובש אותם, ומכאן שהאבל אסור ללבוש בגדים מגוהצים; - ואומרים: מאן דאמר: – מי שאמר: "פארך" אלו התפילין - יש לשאול עליו: אי מה התפילין לשני ימים, אף האבל לשני ימים! – אולי כמו שאיסור הנחת תפילין הוא בשני הימים הראשונים של האבלות בלבד (לדעת רבי יהושע לעיל), כך גם האבל על המת הוא בשני הימים הראשונים בלבד ולא שבעה ימים! (שהרי סמך אותם הכתוב: "מתים אבל לא תעשה, פארך חבוש עליך") מאן דאמר: – מי שאמר: "פארך" זה הגיהוץ - יש לשאול עליו: אי מה הגיהוץ שלשים יום, אף האבל שלשים! – אולי כמו שאיסור לבישת בגדים מגוהצים הוא שלושים יום (כמו שאמרו לעיל: גזירת שלושים - גיהוץ), כך גם האבל על המת הוא שלושים יום ולא שבעה ימים! - אין משיבים על שאלות אלו.
"וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ" (שם) – שלא כדרך האבל החולץ נעליו, - מיכן (מכאן) – מהכתוב הזה למדים, שהוא (האבל) אסור בנעילת הסנדל (נעל של עור) – בשבעת ימי האבלות;
"וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם" (שם) – לא תעטוף את פניך עד השפם כמנהג האבלים, - מיכן (מכאן) – מהכתוב הזה למדים, שהוא (האבל) צריך לכסות את פיו – צריך לכסות את פיו מן השפם ועד הסנטר (האבל חייב בכיסוי הראש בשבעת ימי האבלות, שיעטוף את ראשו בסודר ויכסה במקצתו את פיו ואת שפמו). - ושואלים: ויכסינה מלרע (מלמטה)! – מדוע אמרו, שיכסה את פיו מן השפם? מדוע לא אמרו, שיכסה את פיו ממנו ולמטה בלא השפם? - אמר רב חסדא (אמורא בבלי בדור השני-השלישי): דלא יהוון אמרין: פומיה הוא חשש – שלא יהיו אומרים (הרואים אותו שהוא מכסה את פיו ממנו ולמטה בלא השפם): פיו הוא חושש (מרגיש כאב בפיו, ומכסה את פיו מפני הכאב, ולא משום האבלות).
"וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל" (שם) – לא תאכל אוכל שאנשים מביאים להברות את האבל (סעודת הבראה שמכינים לאבל, שהאבל אינו אוכל משלו אלא אוכל משל אחרים), - מיכן (מכאן) – מהכתוב הזה למדים, שהקטנים הולכין אצל הגדולים – אנשים שאינם חשובים הולכים אצל אנשים חשובים כשהם אבלים ומביאים להם אוכל, שכן יחזקאל הנביא שהיה אבל היה הגדול, והאנשים שהביאו לו אוכל היו קטנים ממנו. ואומרים: ומניין שהגדולים הולכין אצל הקטנים? – מהו המקור שלמדים ממנו, שאנשים חשובים הולכים אצל אנשים שאינם חשובים כשהם אבלים ומביאים להם אוכל? - אמר רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): כתיב: – כתוב (באיסור שהטיל ה' על ירמיהו ללכת למקומות אבל): "כִּי כֹה אָמַר י'י: אַל תָּבוֹא בֵּית מַרְזֵחַ" וגו' (ירמיהו טז,ה) – בית מרזח הוא בית אבלים (המילה 'מרזח' גזורה מן השורש ר,ז,ח שמשמעו: צרח, צעק, הרם קול). ה' אמר לירמיהו הנביא שלא ילך לבית אבלים ויביא להם אוכל כמנהג שנהגו להאכיל לאבלים. ואילו לא היה ה' מטיל עליו את האיסור הזה, היה ירמיהו הולך לבית אבלים ומביא להם אוכל. מכאן שאנשים חשובים הולכים אצל אנשים שאינם חשובים כשהם אבלים ומביאים להם אוכל, שכן ירמיהו הנביא היה הגדול, והאנשים האבלים היו קטנים ממנו.
בבבלי מועד קטן טו,א-ב אמרו: אבל אסור בשאילת שלום, - דקאמר ליה רחמנא ליחזקאל: "האנק דום" (יחזקאל כד) (רש"י: כלומר, בדבר זה תנהג אבלות, שתדום (תשתוק) ולא תשאל לשלום. רבנו יחיאל: וכל שכן שאר אבלים).
אבל אסור להניח תפילין, - מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל: "פארך (רש"י: אלו תפילין) חבוש עליך" - מכלל דכולי עלמא אסירי.
אבל אסור בנעילת הסנדל, - מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל: "ונעליך תשים ברגליך" - מכלל דכולי עלמא אסירי.
אבל חייב בעטיפת הראש (ר"מ המאירי: שיהא כאדם נכנע ונשבר), - מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל: "ולא תעטה על שפם" - מכלל דכולי עלמא מחייבי.
ובבבלי מועד קטן כז,ב אמרו: אבל, יום ראשון - אסור לאכול משלו, - מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל: "ולחם אנשים לא תאכל" - מכלל דכולי עלמא אכלי.
לפי הבבלי, "דום" הוא ציווי בפני עצמו (שנאסר ליחזקאל לשאול בשלום אחרים), וממילא גם "האנק" הוא ציווי בפני עצמו (שנצטוה יחזקאל לצווח), ובדברים האלה היה יחזקאל שווה לשאר אבלים, ורק בשאר הדברים האמורים בכתוב נשתנה יחזקאל משאר אבלים. אבל לפי הירושלמי, "האנק דום" הוא ציווי אחד (שנאסר ליחזקאל לצווח), ובכל הדברים האמורים בכתוב נשתנה יחזקאל משאר אבלים.
במסכת שמחות ו,א שנו: אבל חייב בכיסוי הראש.
בבבלי מועד קטן כד,א אמרו: אמר שמואל: כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים - אינה עטיפה.
עד כמה (רש"י: עטיפת ישמעאלים)? - מחוי רב נחמן עד גובי דדיקנא (גומות הזקן).
בזמן כתבי הקודש היה האבל מעטף בבגד את זקנו ואת פיו והשפם בכלל, אבל ראשו ומצחו מגולה. ואולם בזמן חכמי התלמוד כבר נתחלף המנהג, והיה האבל מתעטף בסודר שבו מכסה את ראשו, והיה משלשלו למטה ומכסה בקצותיו את זקנו ואת פיו ("שערי תורת בבל").
אבל אין לו פה ואסור לו לדבר (בבלי בבא בתרא טז,ב, בראשית רבה סג,יד), שנאמר: "וידום אהרן" (ויקרא י,ג). משום כך האבל צריך לכסות את פיו, שלא יוכל להוציא דבר מפיו. וראיה לדבר, שבבבלי מועד קטן טו,א אמרו בענין מצורע: "ועל שפם יעטה" (ויקרא יג) - שיהיו שפתותיו מדובקות זו בזו, שיהא כמנודה וכאבל, ואסור בשאילת שלום. ובמסכת שמחות י,ט שנו, שהאבל מכסה את ראשו, וכשבאו אחרים לנחמו מגלה את ראשו ופוטרם.
"בית מרזח"
בבבלי כתובות סט,ב אמרו: מאי מרזחא? - אבל, דכתיב: "כה אמר ה' אל תבוא בית מרזח" וגו' (ירמיהו טז).
• • •
תני: – שנוי (שנו ברייתא): אלו דברים שאבל אסור בהן כל שבעה – בשבעת ימי האבלות: ברחיצה (במים) – האבל אסור לרחוץ את גופו במים חמים, בסיכה (משיחה בשמן) – האבל אסור לסוך את גופו, בנעילת הסנדל (נעל של עור) – האבל אסור לנעול סנדלים, ובתשמיש המיטה (הזדווגות מינית) – האבל אסור לשמש מיטתו, מלספר – האבל אסור לספר שערו, ומלכבס – האבל אסור לכבס בגדיו, מלקרות (לקרוא) בתורה, ומלשנות (ללמוד) מדרש (מדרשי ההלכה של התנאים), הלכות (המשניות של התנאים) והגדות (החלק האגדתי / הלא-הלכתי שבתורה שבעל פה) – האבל אסור בתלמוד תורה, משאילת שלום (ברכת שלום) – האבל אסור לשאול בשלום כל אדם, ומלעשות מלאכה – האבל אסור בעשיית מלאכה.
החלק ההלכתי שבתורה שבעל פה כולל "מדרש" ו"הלכות".
במסכת שמחות ו,א שנו: אבל אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ואסור לשנות במשנה ובתלמוד בהלכות ובהגדות, ואסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה.
ושם ה,א שנו: אבל, כל שבעת הימים - אסור לעשות מלאכה.
בבבלי מועד קטן כא,א אמרו: תנו רבנן: אלו דברים שאבל אסור בהם: אסור בעשיית מלאכה, וברחיצה, ובסיכה, ובתשמיש המיטה, ובנעילת הסנדל, ואסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה ובמדרש ובהלכות ובאגדות.
ובבבלי מועד קטן יד,ב-טו,ב אמרו: אבל אסור ברחיצה, - דכתיב: "ואל תסוכי שמן" (שמואל ב יד), ורחיצה בכלל סיכה (ר"מ המאירי: שכך היה מנהגם לרחוץ ולסוך).
אבל אסור בתשמיש המיטה, - דכתיב: "וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבוא אליה (רש"י: לאחר אבלות)" (שמואל ב,יב) - מכלל דמעיקרא הוה אסור (תוספות רא"ש: מפני אבלות הילד שמת).
אבל אסור בתספורת, - מדקאמר להו רחמנא לבני אהרן: "ראשיכם אל תפרעו" (ויקרא י) (רש"י: גידול שער, והאי קרא גבי מיתת נדב ואביהוא כתיב) - מכלל דכולי עלמא אסירי.
אבל אסור בתכבוסת, - דכתיב: "וישלח יואב תקועה וייקח משם אישה חכמה ויאמר אליה התאבלי נא ולבשי נא בגדי אבל (רבנו יחיאל: משמע שלא היו נאים אלא מנוולים משאר בגדים) ואל תסוכי שמן והיית כאישה זה ימים רבים מתאבלת על מת" (שמואל ב יד).
אבל אסור בדברי תורה, - דקאמר ליה רחמנא ליחזקאל: "דום" (יחזקאל כד).
אבל אסור בעשיית מלאכה, - דכתיב: "והפכתי חגיכם לאבל" (עמוס ח) - מה חג אסור במלאכה, אף אבל אסור במלאכה.
"משנה" משמעה כל מה שנשנה בעל פה כהשלמה לתורה שבכתב, והיא כוללת "מדרש" ו"הלכות". הלשון שאנו מוצאים בברייתא בבבלי: "במשנה ובמדרש ובהלכות", היא ככלל ופרט, כלומר: המשנה והיא מדרש והלכות. ופעמים פירטו הפרטים בלבד, בלי השם "משנה".
מלספר
במסכת שמחות ז,ח שנו: שלושים יום לתספורת.
ושם ז,יא שנו: לתספורת כיצד? - אסור בנטילת שער, אחד ראשו ואחד שפמו ואחד זקנו ואחד כל שער שבו. כשם שהוא אסור בנטילת שער כל שבעה, כך אסור בנטילת שער בתוך שלושים לאחר שבעה. האישה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה.
מלכבס
האיסור אינו מצד עצם מעשה הכיבוס אלא מצד הלבישה, שאסור ללבוש בגדים מכובסים, ולכן אסור ללבוש אפילו בגדים המכובסים קודם לכן, אבל לכבס ולהניח אינו אסור אלא מחמת איסור מלאכה (רמב"ן בתורת האדם).
האבל אסור בכיבוס כל שבעה ובגיהוץ כל שלושים יום (בענין גיהוץ ראה להלן ג,ח). האיסור הוא ללבוש בגדים מכובסים כל שבעה ובגדים מגוהצים כל שלושים יום.
כיבוס הוא ניקוי בגדים במים צוננים. גיהוץ הוא ניקוי בגדים במים חמים ובחומרי ניקוי. הגיהוץ מלבן את הבגדים יותר מהכיבוס. הגיהוץ היה נעשה אחר הכיבוס. לאחר שכיבסו וגיהצו את הבגדים, היו נותנים אותם במכבש.
ברייתא זו הובאה לעיל ג,א, ושאלו עליה: אם האבל אסור לספר כדרכו בתוך שלושים ימי האבלות לאחר שבעת ימי האבלות הראשונים, בוודאי ובוודאי שהוא אסור לספר כדרכו בתוך שבעת ימי האבלות הראשונים, שהרי שבעה בכלל שלושים, ואם כן, מדוע נצרכה הברייתא הזו לומר שהוא אסור לספר כדרכו בתוך שבעה? - והשיבו: ההלכה שאמרה הברייתא, שאבל אסור לספר כדרכו בתוך שבעה, נאמרה רק כשתכפוהו אבליו, שמי שתכפוהו אבליו - אסור לספר כדרכו בתוך שבעת ימי האבלות הראשונים של אבלו השני, ומותר לספר כדרכו בתוך שלושים יום של אבלו השני לאחר שבעת ימי האבלות הראשונים.
לעיל ג,א אמרנו, שכיבוס האמור בברייתא זו אצל תספורת כדרכו הוא גיהוץ. לכן גם ההלכה שאמרה הברייתא, שאבל אסור לגהץ בתוך שבעה, נאמרה רק כשתכפוהו אבליו.
הברייתא המקבילה שבבבלי (הובאה לעיל) מדברת באיסורים הנוהגים כל שבעה, ואין מזכירים בה תספורת וכיבוס.
שאילת שלום
במסכת שמחות ו,ב שנו: שאלו בשלומו, אומר להם: אבל אני. ביום הראשון וביום השני - אומר להם: אבל אני. בשלישי - משיבם בשפה רפה, והוא אינו שואל.
ובמסכת שמחות - ברייתות מאבל רבתי ג,ח שנו: אבל, בשלושה ימים הראשונים - אסור בשאלת שלום, לא שואל ולא משיב, ואם אינם יודעים ונשאל - אומר להם: אבל אני, ואם באו רבים לנחמו - אפילו בתוך שלושה ימים מותר.
ובבבלי מועד קטן כא,ב אמרו: תנו רבנן: אבל, שלושה ימים הראשונים - אסור בשאילת שלום (רבנו יחיאל: והוא הדין נמי דאסור להשיב), משלושה ועד שבעה - משיב ואינו שואל, מכאן ואילך - שואל ומשיב כדרכו.
לפי מסכת שמחות, אבל, בשני ימים הראשונים - אינו שואל ואינו משיב, ומהיום השלישי ועד היום השביעי - משיב ואינו שואל. ואילו לפי אבל רבתי והבבלי, אבל, בשלושה ימים הראשונים - אינו שואל ואינו משיב, ומהיום הרביעי ועד היום השביעי - משיב ואינו שואל.
• • •
שנינו בברייתא לעיל, שהאבל אסור ברחיצה כל שבעה.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ב,ו.
הסוגיה בברכות הועתקה כולה ממועד קטן, אלא שבברכות חסרה הברייתא: "אלו דברים שאבל אסור בהם כל שבעה: ברחיצה", שבה נשאו ונתנו בסוגיה זו.
במשנה ברכות שם שנו: (מעשה ברבן גמליאל ש)רחץ (כל גופו במים חמים) לילה הראשון שמתה אשתו. אמרו לו תלמידיו: לא לימדתנו רבנו, שאבל אסור לרחוץ? - אמר להם: איני כשאר כל אדם, איסטניס אני.
נראה שלדעת הירושלמי, גם מי שאומר שאין אבל אסור ברחיצה כל שבעה, אסור ביום המיתה והקבורה (רק לעיתים רחוקות היו מלינים את המת) ובלילו, אלא שבלילו אינו אסור אלא מדרבנן, ובמקום צער לא גזרו, ולכן רבן גמליאל שהיה איסטניס רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו, אבל שאר בני אדם אסורים ברחיצה ביום המיתה והקבורה ובלילה שלאחריו ("פירושים וחידושים בירושלמי").
אומרים: מאן תנא – מי שנה (מי החכם ששנה את הברייתא לעיל, שסבור), אבל אסור ברחיצה כל שבעה? - רבי נתן (הבבלי, תנא בדור הרביעי) – הברייתא שנשנתה סתם היא משנת רבי נתן. אבל חכמים חלוקים על רבי נתן, וסבורים שאבל מותר ברחיצה (של כל גופו במים חמים). דברי רבי נתן וחכמים החולקים עליו אינם נמצאים לא במשנה ולא בברייתא שלפנינו, אבל לפני אמוראי ארץ ישראל היתה ברייתא שנשנו בה דברי רבי נתן וחכמים החולקים עליו.
ומספרים: רבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) הוה ליה עובדא – היה לו מעשה (אירע לו מקרה מוות). שאל לרבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) – שאל (רבי אמי) את רבי חייא בר בא (בענין רחיצה באבל), והורי ליה: – והורה (רבי חייא בר בא פסק הלכה) לו: אבל אסור ברחיצה כל שבעה, כרבי נתן.
ומספרים עוד: רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) הוה ליה עובדא – היה לו מעשה (אירע לו מקרה מוות). שלח לרבי בא בר כהן (במקבילה בברכות נוסף: גבי רבי אחא) – שלח (רבי יוסה) את רבי בא בר כוהן (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אצל רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) (לשאול אותו בענין רחיצה באבל).
[צריך להוסיף כאן: אמר ליה: – אמר לו (רבי אחא לרבי בא בר כוהן): ולא כן: – וכי לא כך: רבי אמי הוה ליה עובדא. שאל לרבי חייה בר בא, והורי ליה: כל שבעה, כרבי נתן? – הרי שאבל אסור ברחיצה כל שבעה, ומה מקום לשאלתו של רבי יוסה? (נראה שהסופרים דילגו כאן מ"אמר ליה ולא כן" עד "אמר ליה ולא כן" בשל שוויון תחילות).]
אמר ליה: – אמר לו (רבי בא בר כוהן לרבי אחא): ולא כן אלפן רבי: – וכי לא כך לימד אותנו רבי (רבי יוסה, רבו של רבי בא בר כוהן): רבי אמי הוה ליה עובדא – היה לו מעשה (אירע לו מקרה מוות), ושאל לרבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) – ושאל את רבי שמעון בן לקיש (בענין רחיצה באבל), והורי ליה: – והורה לו: אבל אסור ברחיצה כל שבעה, כרבי נתן? – הרי שכבר ידע רבי יוסה מעשה זה, אלא שלא רצה לסמוך על הוראה זו, ולכן שלח לשאול. ואף שרבי יוסה שנה את המעשה בנוסח שונה קצת, אין הם אלא מעשה אחד.
אמר ליה: – אמר לו (רבי אחא לרבי בא בר כוהן): ודילמא תרין עובדין אינון – ושמא שני מעשים (פסקי דין) הם (ואין הם מעשה אחד). אנן אמרין לה על דרבי חייה בר אבא – אנו אומרים אותה (את המעשה האחד) על של רבי חייא בר בא (עליו או על הפסיקה שלו), ואתון אמרין לה על דרבי שמעון בן לקיש – ואתם אומרים אותה (את המעשה השני) על של רבי שמעון בן לקיש (עליו או על הפסיקה שלו, שאירעו לרבי אמי שתי אבלויות, ופעם אחת הורה לו רבי חייא בר בא, והוא המעשה ששנה רבי אחא, ופעם שנייה הורה לו רבי שמעון בן לקיש, והוא המעשה ששנה רבי יוסה. וכיון שאפשר שיש שתי הוראות לאסור, הוראתו של רבי חייא בר בא והוראתו של רבי שמעון בן לקיש, ראוי לסמוך עליהן ("פירושים וחידושים בירושלמי")). (והוסיף ואמר רבי אחא לרבי יוסה:) ועוד – ועוד יש להביא ראיה שאבל אסור ברחיצה כל שבעה, מן הדא: – מזאת (מהמעשה המובא להלן): רבי חמא (בר ביסא, תנא בדור החמישי) אבוי דרב (צריך לומר כמו במקבילה: דרבי) הושעיה – אביו של רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) הוה ליה עובדא – היה לו מעשה (אירע לו מקרה מוות), שאל לרבנן ואסרין (ואסרון) – שאל (רבי חמא) את החכמים (בענין רחיצה באבל) ואסרו (ברחיצה כל שבעה).
רבי אחא מוצאו מלוד, וכנראה התיישב אחר כך בקיסרין. רבי יוסה ישב בטבריה. באומרו "אנן אמרין לה" התכוון רבי אחא לחכמי קיסרין, ובאומרו "ואתון אמרין לה" התכוון לחכמי טבריה.
רבי יוסה בעי – שאל (כשחזר רבי בא בר כוהן משליחותו לרבי אחא ומסר לרבי יוסה את דברי רבי אחא שהעיד שחכמים הורו לרבי חמא לאסור, תמה רבי יוסה ואמר): היידן (זה הוא לשון יחיד, ויש לתקן ללשון רבים: היילן) רבנן? רבנן דהכא או רבנן מדרומא (דדרומא)? – אֵילו חכמים? (מי החכמים ששאל להם רבי חמא ואסרו ברחיצה כל שבעה?) האם החכמים של כאן (הגליל), או החכמים של הדרום (לוד)?
המעשה ברבי חמא אירע כשהיה בגליל, והיו שם גם חכמים מהדרום, ולכן שאל רבי יוסי, מי החכמים ששאל להם רבי חמא, האם החכמים של הגליל (רבי יהודה הנשיא וחבריו), או החכמים של הדרום שהיו בגליל.
ומשיבים: אִין תימר: – אם תאמר: החכמים ששאל להם רבי חמא הם רבנן דהכא – החכמים של כאן (הגליל), - ניחא – נוח (מובן); אִין תימר: – (אבל) אם תאמר: החכמים ששאל להם רבי חמא הם רבנן דדרומא – החכמים של הדרום, - יש לשאול: רברבייא קומוי והוא שאיל לזעירייא?! – (החכמים) הגדולים לפניו, והוא שואל את הקטנים?! (בתמיהה, שרבי חמא היה בגליל, וחכמי הגליל היו גדולים, וחכמי הדרום שהיו בגליל היו קטנים מהם, ולכן אין לך לומר שרבי חמא שאל לחכמי הדרום אלא לחכמי הגליל) כמו כן, אִין תימר: – אם תאמר: החכמים ששאל להם רבי חמא הם רבנן דהכא – החכמים של כאן (הגליל), - ניחא – נוח (מובן); אִין תימר: – (אבל) אם תאמר: החכמים ששאל להם רבי חמא הם רבנן דדרומא – החכמים של הדרום, - יש לשאול: אתון (צריך לומר כמו במקבילה בברכות: אינון) שריין ואינון אסרין?! – הם מתירים והם אוסרים?! (בתמיהה, שלפי הברייתא להלן, חכמי הדרום מתירים רחיצה לאבל, ולפי המעשה ברבי חמא, החכמים שרבי חמא שאל להם אוסרים רחיצה לאבל, ולכן אין לך לומר שרבי חמא שאל לחכמי הדרום אלא לחכמי הגליל. מכאן משמע שהדרומיים נהגו במנהגי אבלות כמנהגם בדרום אפילו כשישבו בגליל) דתני: – ששנוי (שנו ברייתא בענין רחיצה באבל): מקום שנהגו לרחוץ (במקבילה בברכות: להרחיץ) אחר המיטה - מרחיצין – רחיצה בימי האבלות אחרי שהוציאו את המת מביתו תלויה במנהג, ובמקום שנהגו האבלים התר ברחיצה בימי האבלות אחרי שהוציאו את המת מביתו - האבל מותר לרחוץ, ובדרום - מרחיצין – שבדרום (ארץ יהודה) נהגו האבלים התר ברחיצה בימי האבלות אחרי שהוציאו את המת מביתו (לאחר הוצאת המת מתחילה האבלות לכל הדברים שנאמרו באבל).
רוב חכמי הדרום הידועים, שפעלו בתקופה שלאחר מרד בר כוכבא ועד שלהי תקופת התלמוד, היו מלוד, שהיתה המרכז הגדול ביהודה, והיחיד שהתקיים ברציפות כל התקופה. לאחר מרד בר כוכבא לא חזרה לוד למעמדה כמרכז החשוב בארץ כמו שהיתה לפני המרד, אף שגם לאחר המרד היתה אחד המרכזים העיקריים. רוב החכמים הבולטים בלוד למדו גם בגליל, ואף זה סימן של ירידה לעומת המצב שלפני המרד, כשחכמי הגליל למדו ברובם ביבנה או בלוד. בספרות חכמינו (בירושלמי ובמדרשים) מופיע פעמים רבות הביטוי "דרום", ובעיקר "דרומא", ובתקופה שלאחר מרד בר כוכבא כוונתו ללוד.
אחד החכמים שפעל בלוד בדור שלאחר מרד בר כוכבא הוא רבי ביסא, אבי משפחת חכמים ידועה. דור לאחר מכן נזכר בנו, רבי חמא, וכן בר קפרא. שניהם שימשו יחד דיינים בלוד. הם למדו בגליל, אצל רבי יהודה הנשיא בבית מדרשו בציפורי. רבי חמא למד גם אצל רבי ישמעאל בר יוסי איש ציפורי, מזקני דורו של רבי יהודה הנשיא (ירושלמי נידה ב,א). הוא גלה מביתו ללמוד תורה וחזר לאחר שנים רבות לעירו (בבלי כתובות סב,ב). גלות כזו מלוד היתה רק לגליל, ששם היו מרכזי התורה בדור.
שיתוף הפעולה בין חכמי לוד וחכמי הגליל לא מנע מתחים בין המרכז בלוד למרכזי הגליל. הדבר החל בימי רבי יהודה הנשיא והתחזק בדורות שלאחריו. בירושלמי פסחים ה,ג התייחס רבי יונתן (שפעל בעיקר בציפורי) לאנשי לוד כאל גסי רוח, שאינם בני תורה. הביקורת שלו היתה בשל המתח בין ציפורי ללוד. בירושלמי כאן כינה רבי יוסי (חכם גלילי מרכזי בדור הרביעי לאמוראים) את חכמי הדרום (חכמי לוד) בזלזול "זעירייא". יש להסביר זאת במתח בין לוד לגליל ("לוד וחכמיה").
נראה שרבי יוסי שישב בטבריה שלח לשאול את רבי אחא שישב בקיסרין, משום שבאותו זמן לא היו "רברבייא קומוי" של רבי יוסי, ורבי אחא היה מגדולי האמוראים בדורו. נראה שבקיסרין נהגו היתר ברחיצה בימי האבלות, כמו בדרום, ושלא כמו בגליל, ברם רבי אחא השיב לרבי יוסי מהמעשה ברבי אמי שישב בטבריה, שהורה לו לנהוג כמנהג מקומו שנהגו איסור ברחיצה בימי האבלות.
רברבייא קומוי והוא שאיל לזעירייא?!
בירושלמי שביעית ט,ה אמרו: רבי יצחק בר רדיפה הוה ליה עובדא. אתא שאל לרבי ירמיה, אמר ליה: מה, אריוותא קמיך ואת שאל לתעלייא (אריות לפניך ואתה שואל לשועלים)?! - אתא שאל לרבי יאשיה, אמר ליה...
אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי ואחרוני אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): מי (התנא) שהוא מתיר את הרחיצה (במקבילה בברכות נוסף: הזאת) – התנא שחלוק על רבי נתן, וסבור שאבל מותר ברחיצה, עושה אותה (את הרחיצה) כאכילה ושתייה (וכשתייה) – וכמו שהאבל מותר באכילה ובשתייה, כך הוא מותר גם ברחיצה, שלדעתו רחיצה היא חיי נפש (בירושלמי נדרים יא,א אמרו, שנחלקו תנאים במשנה, האם רחיצה היא חיי נפש או לא).
ואומרים: הדא דאת מר (=אמר) – זאת (ההלכה) שאתה אומר (שאבל בימי אבלו אסור ברחיצה), - ברחיצה שהיא של תענוג – רק רחיצה שהיא להנאה אסורה בימי האבלות; אבל ברחיצה שאינה של תענוג – אלא שהיא צורך הכרחי, כגון להעביר זוהמה, או לרפואה, או שהוא איסטניס (חלש ומפונק), - מותר – רחיצה זו מותרת בימי האבלות.
ואומרים: (במקבילה בברכות נוסף: כהדא, וכן ב"שרידי הירושלמי" (הקטע ב"שרידי הירושלמי" במועד קטן הוא מברכות ("תעודה" א, עמוד 29 הערה 40)) – כזאת (ההלכה שאמרו, שרחיצה שאינה של תענוג מותרת בימי האבלות, היא כמו העובדה הזאת)) שמואל בר אבא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) עלו בו חטטין – צמחו על עור גופו אבעבועות ופצעים מוגלתיים (כשהיה אבל). אתון ושאלון לרבי יסא: – באו ושאלו את רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מהו דיסחי? – מהו שירחץ? (האם מותר לשמואל בר אבא לרחוץ בימי אבלותו?) - אמר לון: – אמר להם (רבי יסא): ואִין לא סחי (בכתב יד רומי במקבילה: אין לא סחי, אבל במסירה שלפנינו במקבילה: דלא יסחי, וכן ב"שרידי הירושלמי"), מיית הוא (אפשר שיש לגרוס: אמר לון: יסחי, דלא (=דאין לא) סחי, מיית הוא. יש ראשונים שגרסו: אמר לון יסחי, אך גרסתם בהמשך שונה מהגרסה שלפנינו) – (ירחץ, ש)אם לא ירחץ (מי שעלו בו חטטים), מת הוא (מצטער הוא מאוד, ולכן מותר לו לרחוץ בימי אבלותו).
ואומרים: אִין כיני (=כן היא) – אם כך היא (שמי שעלו בו חטטים - מותר לו לרחוץ בימי אבלותו, שזו רחיצה שאינה של תענוג), אפילו בתשעה באב – יהיה מותר לו לרחוץ אף בתשעה באב, אף על פי שתשעה באב אסור ברחיצה. אִין כיני (=כן היא) – אם כך היא (שמי שעלו בו חטטים - מותר לו לרחוץ בימי אבלותו, שזו רחיצה שאינה של תענוג), אפילו ביום הכיפורים – יהיה מותר לו לרחוץ אף ביום הכיפורים, אף על פי שיום הכיפורים אסור ברחיצה (בירושלמי יומא ח,א ותעניות א,ו אמרו, שרחיצה שאינה של תענוג מותרת בתשעה באב וביום הכיפורים).
ומספרים: רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי) ראו אותו טובל – במים במקוה, כשהיה אבל. ואומרים, שאין יודעים למה טבל - אִין לקירוייו – אם טבל להיטהר מטומאת קרי שלו (שיצא ממנו זרע), שטבילה זו מותרת בימי האבלות, שעזרא תיקן טבילה לבעלי קרי כדי לעסוק בתורה ולהתפלל, וכיון שאינו טובל אלא לטהר עצמו מטומאת קרי, הוא דומה למי שהוא מלוכלך בטיט שמותר לרחוץ כדי להעביר את הזוהמה, שאינה רחיצה של תענוג, - לא ידעין – אין יודעים (אם טבל להיטהר מקריו); ואִין להקר גופו – ואם טבל לקרר את גופו, והיה רבי יוסי בן חנינה סבור שטבילה זו מותרת בימי האבלות, מפני שאֵין רחיצת צונין רחיצה – רחיצת הגוף במים קרים אינה נחשבת רחיצה, - לא ידעין – אין יודעים (אם טבל להקר גופו).
המילים "לא ידעין" הוכפלו בכל אחד מאופני הספק כדרך הירושלמי.
לפי האופן האחד של הספק, רבי יוסי בן חנינה סבור שרחיצה במים קרים רחיצה ואסורה בימי האבלות, ולפי האופן השני של הספק, רבי יוסי בן חנינה סבור שאין רחיצה במים קרים רחיצה ומותרת בימי האבלות.
מי מקוה הם קרים, שאין טבילה במים חמים (בבלי ברכות כב,א ותענית יג,א).
בבבלי תענית יג,א-ב אמרו: אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: כל שהוא משום אבל, כגון תשעה באב ואבל (רש"י: כל תענית שאסרו חכמים רחיצה משום אבל, כגון תשעה באב שהוא משום אבלות חורבן, וכל שכן אבל ממש שמתו לפניו, דאית ליה צערא טובא) - אסור בין בחמין בין בצונין.
אמר רבי אבא הכוהן משום רבי יוסי הכוהן: מעשה ומתו בניו של רבי יוסי ברבי חנינא, ורחץ בצונין כל שבעה. - התם בשתכפוהו אבליו זה אחר זה (רש"י: כדקתני: שמתו בניו, שניהם, ולפיכך התירו לו).
אמר רבא: אבל - בחמין אסור ובצונין מותר. מאי טעמא? - מידי דהוה אבשרא וחמרא.
איכא דאמרי, אמר רבא: אבל - אסור בין בחמין בין בצונין. - מאי שנא מבשרא וחמרא? - התם לפכוחי פחדיה, הכא לתענוג.
והלכתא: אבל אסור לרחוץ כל גופו כל שבעה בין בחמין בין בצונין. אבל פניו ידיו ורגליו - בחמין אסור, בצונין מותר.
בבבלי נחלקו אמוראים, האם רחיצה במים קרים רחיצה ואסורה בימי האבלות או לא.
המעשה ברבי יוסי בן / ברבי חנינא מובא גם בבבלי. בבבלי נדחקו לומר שעשה כן משום שתכפוהו אבליו, כדי לקיים דעת האומר שאבל אסור לרחוץ כל גופו במים קרים, ולא אמרו שעשה כן בטבילת קרי, משום שבבבל הקלו בטבילת קרי (עיין ברכות כב,א), ואם אבל אסור ברחיצה במים קרים, אסור גם בטבילת קרי. ואולם בארץ ישראל החמירו בטבילת קרי (עיין ירושלמי ברכות ג,ד), ולכן בירושלמי הסתפקו מה רבי יוסי ברבי חנינא סבור.
לפי הבבלי, רבי יוסי ברבי חנינא סבור שרחיצה במים קרים רחיצה; ואילו בירושלמי הסתפקו מה הוא סבור.
לפי הנוסח האחד של דברי רבא בבבלי, רחיצה במים קרים היא כבשר ויין שמותרים לאבל. ובירושלמי אמרו, שמי שהוא מתיר את הרחיצה במים חמים עושה אותה כאכילה וכשתייה.
בבבלי החליטו אחרי משא ומתן ארוך, שאבל אסור ברחיצה במים קרים, ולא התירו אלא פניו ידיו ורגליו במים קרים. ואילו בירושלמי לא באו לידי מסקנה בשאלה זו.
• • •
כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי יומא ח,א ותעניות א,ו.
(הורי רבי בא (בר (מילה זו יתרה, ואינה במקבילות)) כהן (=כְּהָהֵן) תנייא. הורי רבי אחא, בבא מן הדרך והיו רגליו קיהות עליו, שמותר להרחיצם במים.)
שתי ההוראות של האמוראים רבי בא ורבי אחא נאמרו ביום הכיפורים. בברייתא שם נאמר, שאף שביום הכיפורים רחיצה במים קרים אסורה, מכל מקום אם ניטנפו רגליו מטבילן במים. רבי בא הורה כתנא של ברייתא זו, ורבי אחא הורה להתיר בשהרגליים קיהות, שאם התירו מפני הטינוף, כל שכן שיש להתיר בשיש קצת צער.
קטע זה הוא סופה של סוגיה בירושלמי יומא ותעניות בענין רחיצה בתענית ציבור, בתשעה באב וביום הכיפורים, ואינו שייך לכאן כלל.
תני: – שנוי (שנו ברייתא במסכת שמחות ה,יב): אָבֵל (מתאבל על אחד מקרוביו שמת) ומנודה (מורחק מתוך הציבור, שנידוהו חכמים) – שהאבל בימי אבלו והמנודה בימי נידויו אסורים בנעילת הסנדל, שהיו מהלכין בדרך – חוץ לעיר, - מותרין בנעילת הסנדל – משום שאינם מתכוונים לתענוג, אלא שלא יינגפו רגליהם מחמת הדרך ויצטערו; אבל לכשיבואו לעיר - יחלוצו – יסירו את נעליהם. וכן (כך הוא הדבר) בתשעה באב, וכן בתענית ציבור (בתענית שגוזרים בית דין על הציבור) – שאסורים בנעילת הסנדל.
ברייתא זו הובאה כאן לענין אבל, אלא שכשהעתיקו אותה מיומא ומתעניות למועד קטן, טעו והתחילו להעתיק לפני תחילתה והעתיקו עימה גם את הקטע שלפניה "הורי רבי בא... הורי רבי אחא..." שאינו שייך לה כלל. וממועד קטן הועתקה הסוגיה כולה כמו שהיא לברכות.
עד כאן המקבילה בירושלמי יומא ותעניות.
בתוספתא תעניות א,ו שנו (בענין תענית ציבור): כל אלו שאמרו (במשנה תענית) אסורים בנעילת הסנדל - יוצא מן הכרך - נועל, הגיע לכרך - חולץ. וכן אתה אומר במנודה ובאבל.
ובבבלי תענית יג,א ומועד קטן טו,ב אמרו: וכשאמרו (רש"י: בתענית ציבור) אסור בנעילת הסנדל - לא אמרו אלא בעיר, אבל בדרך - מותר. הא כיצד? - יצא לדרך (רש"י: חוץ לעיר) - נועל, הגיע לעיר - חולץ. וכן אתה מוצא במנודה ובאבל.
ובמסכת שמחות ה,יב שנו: אבל ומנודה שהיו מהלכים בדרך - מותרים בנעילת הסנדל, וכיוון שהגיעו לעיר יחלוצו; וכן בתשעה באב, וכן בתענית ציבור.
בירושלמי ובמסכת שמחות נאמרה הלכה זו בעיקרה באבל ובמנודה, והוסיפו שכן הוא גם בתשעה באב ובתענית ציבור. ובתוספתא ובבבלי נאמרה הלכה זו לענין תענית ציבור, והוסיפו שכן הוא גם במנודה ובאבל.
• • •
כיון שהביאו לעיל ברייתא, שרחיצה אחר המיטה תלויה במנהג, ובדרום רוחצים, מביאים כאן ברייתא דומה, ששאילה בשלום אבלים בשבת תלויה במנהג, ובדרום שואלים.
במסכת שמחות יד,יב שנו: הרואה אבל בתוך שלושים יום - אינו שואל בשלומו, לאחר שלושים יום - שואל בשלומו.
הרי שאין שואלים בשלום האבל כל שלושים ימי האבלות (וראה בבלי מועד קטן כא,ב).
אומרים: תני: – שנוי (שנו ברייתא): מקום שנהגו לשאול בשלום אבילים בשבת - שואלין – שאילה בשלום אבלים בשבת תלויה במנהג, ובמקום שנהגו התר בשאילה בשלום אבלים בשבת - מותר לשאול בשלום אבל בשבת, מפני שאין אבלות בשבת, ובדרום - שואלין – שבדרום (ארץ יהודה) נהגו התר בשאילה בשלום אבלים בשבת.
ואומרים: (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי בברכות נוסף: כהדא: – כזאת (ההלכה שאמרו, ששאילה בשלום אבלים בשבת תלויה במנהג, ושבדרום נהגו התר בשאילה בשלום אבלים בשבת, היא כמו העובדה הזאת:) רבי הושעיה רובא – רבי הושעיה הגדול (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון, היה מן הדרום), אזל לחד אתר – הלך למקום אחד, חמא אבילייא בשובתא ושאל בון – ראה (ניחם) אבלים בשבת ושאל בהם (שאל בשלומם), אמר (במקבילה בברכות נוסף: לון): – אמר להם (רבי הושעיה לאבלים): אני איני יודע מנהג מקומכם – אינני יודע האם במקומכם נוהגים התר בשאילה בשלום אבלים בשבת או לא, אלא שלום עליכם כמנהג מקומינו – שבמקומו של רבי הושעיה (בדרום) נהגו התר בשאילה בשלום אבלים בשבת.
רבי הושעיה רבה, בנו של רבי חמא בר ביסא, היה מלוד ולמד בה, ואחר כך עבר לציפורי והיה מתלמידיו המובהקים של רבי יהודה הנשיא. לבסוף השתקע בקיסריה, עמד בראש בית מדרשה והפכה לאחד המרכזים החשובים בארץ ישראל. הוא מכנה את מנהג הדרום לשאול בשלום אבל בשבת "מנהג מקומנו", כלומר מנהג קיסריה, בניגוד לגליל ששם לא נהגו כך. מקור המנהג היה בלוד עיר הולדתו, אף על פי שרוב לימודיו היו בגליל. בירושלמי כתובות ד,טו אמרו בנוגע להבדל שבין יהודה לגליל, שבקיסריה נהגו כמנהג יהודה ("לוד וחכמיה").
ומספרים עוד: רבי יוסי בירבי חלפתא (תנא בדור הרביעי, מושבו היה בציפורי, עיר בגליל התחתון) הוה משבח בירבי (ברבי) מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) קומי ציפוראיי: – היה משבח את רבי מאיר לפני הציפוריים (אנשי ציפורי): אדם גדול, אדם קדוש, אדם צנוע – כך אמר רבי יוסי על רבי מאיר. חד זמן חמא אבילייא בשובתא ושאל בון – פעם אחת ראה (ניחם רבי מאיר בציפורי) אבלים בשבת ושאל בהם (שאל בשלומם). - אמרין ליה: – אמרו לו (אנשי ציפורי לרבי יוסי): רבי, אהנו (=אהן הוא) דאת מתני שבחיה? – האם זה (רבי מאיר) הוא שאתה מספר בשבחו? (שבגליל לא היו שואלים בשלום אבלים בשבת, ולכן תמהו עליו) - אמר לון: – אמר להם (רבי יוסי לאנשי ציפורי): מה עבד? (במקבילה בברכות: מה עיסקיה?) – מה עשה (רבי מאיר, שאתם תמהים עליו)? - אמרו (אמרין) ליה: – אמרו לו (אנשי ציפורי לרבי יוסי): חמא אביליא בשובתא ושאל בון – ראה (ניחם רבי מאיר) אבלים בשבת ושאל בהם (שאל בשלומם). - אמר לון: – אמר להם (רבי יוסי לאנשי ציפורי): בעיי (בעיין) אתון מידע מהו חייליה? – האם רוצים אתם לדעת מה הוא כוחו (מה נימוקו של רבי מאיר במה שעשה)? בא להודיענו שאין אבל בשבת – רבי מאיר רצה להודיע לנו שההלכה היא שאין אבלות נוהגת בשבת, ולהלכה שאילה בשלום אבלים בשבת מותרת, ואי שאילה בשלום אבלים בשבת במקומנו אינה אלא מנהג.
עיקר מושבו של רבי מאיר היה בטבריה. מקומו של רבי יוסי היה בציפורי, שהוגלה לשם על ידי המלכות. רבי מאיר לא נהג כמנהג הגליל אלא כמנהג יהודה, כיון שרבותיו רבי ישמעאל ורבי עקיבא שלמד אצלם היו בדרום. רבי מאיר נהג בדרכם של אנשי יהודה בעניני אבלות, ואף בשעה שהיה בגליל. בניגוד לבני הגליל, הוא שאל בשלומו של האבל אף בשבת. בעשותו כך עורר את תרעומתם של אנשי ציפורי, שאמרו זאת לרבי יוסי בן חלפתא, שניסה לשכנעם לקבל את מועמדותו של רבי מאיר לעמוד בראש בית המדרש המקומי שבעירם.
בענינים רבים התפתחה מסורת של הלכה בגליל, השונה מזו שנהגה ביהודה. אנשי יהודה וחכמיה המשיכו להחזיק במנהגי הדרום גם כשעזבו את מקומם, כמו שמסופר לעיל על רבי הושעיה. נראה שאנשי יהודה ראו בשמירת מסורתם דרך להבטיח את עצמאות המרכז בדרום. עצמאות זו גרמה מתיחות בין הדרום להגליל והתבטאות חריפה מצידם של חכמי הגליל כלפי אנשי הדרום. על הזלזול בחכמי הדרום יש ללמוד מהאמור לעיל, שהשתמשו בתואר "רברבייא" לחכמי הגליל, ולחכמי הדרום בתואר "זעירייא".
אדם קדוש
בבבלי סנהדרין כג,א כינה ריש לקיש את רבי מאיר "פה קדוש".
ואומרים: מניין שאין אבל בשבת? - דכתיב (במקבילה בברכות: הדא היא דכתיב): – שכתוב: "בִּרְכַּת י'י הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ" (משלי י,כב) – ברכת ה' תביא עושר למבורך, וזה שזכה לברכת ה' לא יוסיף עצב עם הברכה, ודורשים: "בִּרְכַּת י'י הִיא תַעֲשִׁיר" - זו ברכת שבת – שה' בירך את השבת בבריאת העולם, שהיא תהיה מביאה עשירות לשומריה, "וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּה" - זו אבילות – שאדם מתאבל על מתו, ובשבת אין לאבל להמשיך להתאבל על המת, שאין לנהוג אבלות בשבת, ואין עצב אלא אבלות, כמה דת (=דאת) אמר: – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר באבל דוד על אבשלום): "נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ" (שמואל ב יט,ג) – דוד התאבל על מיתת בנו; הרי שעצב זו אבלות.
עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות.
בתוספתא פסחים ג,טז שנו: מקום שנהגו לשאול בשלום אבלים בשבת - שואלים, מקום שנהגו שלא לשאול - אין שואלים.
ובמסכת שמחות י,טו שנו: ביהודה (בדרום) נותנים שלום בכניסתם וביציאתם, ובגליל לא היו נותנים לא בכניסתם ולא ביציאתם. אמר רבי יוסי: ביהודה מפני מה נותנים שלום בכניסתם וביציאתם? - מפני שאין אבלות בשבת.
ביהודה היו שואלים בשלום האבלים בכניסתם לבית הכנסת וביציאתם ממנו בשבת, שרק בשבת היו האבלים הולכים לבית הכנסת. גם בגליל היו האבלים הולכים לבית הכנסת בשבת, אבל לא היו שואלים בשלום האבלים בכניסתם לבית הכנסת וביציאתם ממנו.
בבראשית רבה ק,ז ובבראשית רבה (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה קא נאמר: רבי הושעיה אזל לחד אתר. מצאם (את האבלים) שהם עומדים בשורה בשבת (להתנחם מאחרים), אמר להם (לאבלים): לית אנא ידע מה הוא מנהגכון, אלא שלום עליכם כמנהג מקומנו.
רבי יוסי בר חלפתא הוה מתני שבחא דרבי מאיר קמי ציפוראי, אמר להם: אדם גדול, אדם קדוש. פעם אחת מצאם עומדים בשורה בשבת, אמר להם: שלום עליכם. - אמרין ליה: דין הוא דאת משבח ביה? - אמר להם: דעו שבחו של אותו האיש, שבא להודיענו שאין אבל בשבת.
ומניין שאין אבל בשבת? - רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי מייתי לה מהכא: "ברכת י'י היא תעשיר ולא יוסיף עצב עימה" (משלי י,כב), "ברכת י'י היא תעשיר" - "ויברך אלוהים את יום השביעי" (בראשית ב,ג), "ולא יוסיף עצב עימה" - זה האבל, היך מה דאת אמר: "נעצב המלך על בנו" (שמואל ב יט,ג).
סדר הדברים כאן ולהלן בבראשית רבה שונה מהסדר בירושלמי. הדברים שהובאו כאן מבראשית רבה הם לפי הסדר בירושלמי.
לפי בראשית רבה, רבי הושעיה ורבי מאיר מצאו את האבלים עומדים בשורה בשבת.
בירושלמי ברכות ג,ב וסנהדרין ב,ב אמרו: אמר רבי חנינה: בראשונה היו משפחות עומדות (בשורה לנחם אבלים) והאבלים עוברים (להתנחם). משרבת תחרות בציפורין, התקין רבי יוסי בר חלפתא שיהו משפחות עוברות (לנחם אבלים) והאבלים עומדים (בשורה להתנחם).
הרי שהתקין רבי יוסי שיהיו האבלים עומדים בשורה.
בפסיקתא רבתי פרשה מו נאמר: "ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י,כב) - שבת מעשרת שומריה כהעשר יוסף מוקר שבי.
בבבלי מועד קטן כג,א-ב אמרו: בני יהודה ובני גלילא, הני אמרי: יש אבלות בשבת, והני אמרי: אין אבלות בשבת.
בבבלי לא אמרו מי אומרים יש אבלות בשבת ומי אומרים אין אבלות בשבת, אבל מן הירושלמי אנו למדים, שבני הגליל אומרים יש אבלות בשבת, ובני יהודה (הדרום) אומרים אין אבלות בשבת.
• • •
אומרים (בענין אבלות בשבת): שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: פח"ז - חובה – שלושה דברים, שראשי תיבותיהם פח"ז, האבל חייב לעשותם בשבת שבתוך שבעת ימי האבלות; נת"ר - רשות – שלושה דברים, שראשי תיבותיהם נת"ר, האבל רשאי לעשותם בשבת שבתוך שבעת ימי האבלות. ופירוש הדברים: פריעת ראש – גילוי הראש, חזירת קרע – החזרת הקרע שבבגד לאחור, זקיפת המיטה – הקמת המיטה, - חובה – שבשבעת ימי האבלות האבל חייב לכסות את ראשו, ושיהיה הקרע שבבגדו לפניו שייראה לכל מי שבא אצלו לנחמו, ולכפות (להפוך) את מיטתו; ובשבת שבתוך שבעת ימי האבלות האבל חייב לגלות את ראשו שהיה מכוסה, ולהחזיר את הקרע שבבגדו לאחוריו שלא ייראה, ולזקוף את מיטתו שהיתה כפויה (הפוכה), כדי שלא ייראה כאבל, שדברים אלה הם סימנים מובהקים לאבלות; נעילת סנדל, תשמיש המיטה, רחיצה - רשות – שבשבעת ימי האבלות האבל אסור לנעול את סנדליו ולשמש את מיטתו ולרחוץ את גופו; ובשבת שבתוך שבעת ימי האבלות האבל רשאי לנעול את סנדליו ולשמש את מיטתו ולרחוץ את פניו וידיו ורגליו במים חמים (שחוממו בערב שבת, וכן לרחוץ את כל גופו במים צוננים אף אם אבל אסור ברחיצת כל גופו במים צוננים), אבל אם רצה - נוהג בשלושה דברים אלה אבלות, לפי שלא כל אדם נועלים סנדלים ומשמשים ורוחצים, ואם האבל אינו עושה אותם בשבת, אינו נראה כאבל.
ומספרים: חד תלמיד מן דשמואל שימש מיטתו – תלמיד אחד משל שמואל שימש מיטתו (בשבת שבתוך שבעת ימי האבלות, שעשה על פי מה שאמר שמואל, שבשבת שבתוך שבעת ימי האבלות האבל רשאי לשמש מיטתו). שמע שמואל ואיקפד עלוי ומית – שמע שמואל (ששימש התלמיד מיטתו) והקפיד (התרגז) עליו ומת (התלמיד, מחמת הקפדתו של שמואל). אמר (שמואל): להלכה איתאמרת – להלכה נאמרה (המימרה שאמרתי, שבשבת שבתוך שבעת ימי האבלות האבל רשאי לשמש מיטתו, נאמרה להלכה), דילמא למעשה? – שמא למעשה? (בתמיהה. האם המימרה שאמרתי נאמרה למעשה? שבוודאי לא נאמרה המימרה למעשה, ולכן הקפיד שמואל על התלמיד שעשה על פי מה שאמר להלכה ולא למעשה)
בבבלי בבא בתרא קל,ב אמרו: תנו רבנן: אין למדים הלכה לא מפי תלמוד ולא מפי מעשה, עד שיאמרו לו הלכה למעשה. שאל ואמרו לו הלכה למעשה - ילך ויעשה מעשה.
ובירושלמי פאה ב,ו וחגיגה א,ח אמרו: רבי חנניה בשם שמואל: אין למדים (הלכה למעשה) מן ההורייה (ההוראה שהורה חכם לרבים).
תלמידו של שמואל למד הלכה למעשה מן ההוראה שהורה שמואל רבו, בניגוד לדברי שמואל עצמו שאין למדים מן ההוראה, ולכן הקפיד שמואל על תלמידו.
ואומרים (בענין אבלות בשבת): רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: ח"ז - חובה – שני דברים, שראשי תיבותיהם ח"ז, האבל חייב לעשותם בשבת שבתוך שבעת ימי האבלות; פ"ן - רשות – שני דברים, שראשי תיבותיהם פ"ן, האבל רשאי לעשותם בשבת שבתוך שבעת ימי האבלות. חזירת קרע, זקיפת המיטה - חובה – בשבת שבתוך שבעת ימי האבלות האבל חייב להחזיר את הקרע שבבגדו לאחוריו ולזקוף את מיטתו, כדי שלא ייראה כאבל; פריעת ראש, נעילת סנדל - רשות – בשבת שבתוך שבעת ימי האבלות האבל רשאי לגלות את ראשו ולנעול את סנדליו, אבל אם רצה - נוהג בשני דברים אלה אבלות, לפי שלא כל אדם נועלים סנדלים, וכן אינם רגילים לגלות את ראשם, ואם האבל אינו נועל סנדליו ואינו מגלה את ראשו בשבת, אינו נראה כאבל. רב חלוק על שמואל בפריעת הראש, אבל בתשמיש המיטה וברחיצה שניהם שווים.
ומספרים: תרין בנוי דרבי (יהודה הנשיא, בדור החמישי לתנאים) נפקון, חד רישיה מגלי ושליח סנדלוי, וחד רישיה מכסי ולביש סנדלוי – שני בניו של רבי (כשהיו אבלים) יצאו (חוץ לבית, ברשות הרבים או בחצר, בשבת שבתוך שבעת ימי האבלות), אחד (מבניו של רבי יצא כש)ראשו מגולה (בלי כיסוי כאבל) ומופשט (חלוץ) סנדליו (שעשה כשמואל, שבשבת האבל חייב לגלות את ראשו ואינו חייב לנעול את סנדליו), ואחד (מבניו של רבי יצא כש)ראשו מכוסה (כאבל) ולבוש (נעול) סנדליו (שעשה כרב, שבשבת האבל אינו חייב לגלות את ראשו ורשאי לנעול את סנדליו).
ומספרים עוד: רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) סלק לגבי רבי גוריון (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) – עלה אצל רבי גוריון (כשהיה אבל, לביתו בשבת שבתוך שבעת ימי האבלות, כדי להראות לו פנים). נפק לגביה לביש סנדלוי – יצא (רבי גוריון) אצלו (אצל רבי יונה, כשהוא) לבוש (נעול) סנדליו (כדי להראות שבשבת שבתוך שבעת ימי האבלות האבל רשאי לנעול את סנדליו). אמר ליה: – אמר לו (רבי יונה לרבי גוריון): מה (מילת תמיהה), את סבר דילפינן עובדא מינך? – וכי אתה סובר (חושב) שאנו לומדים מעשה (לומדים פסק הלכה למעשה) ממך (לנהוג כמוך בנעילת הסנדל בשבת)? לא ילפין עובדא מן בר נש זעיר! – אין לומדים מעשה מאדם קטן (לא חשוב שכמוך)! - רבי יונה סבר, שלא היה לו לרבי גוריון לצאת אצלו נעול סנדליו, מפני שרק אדם גדול שלומדים ממנו הלכה יש לו להראות לאחרים את הדין, אבל לא אדם פשוט.
בבראשית רבה ק,ז ובבראשית רבה (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה קא נאמר: אמר רב: חזרה, זקיפה - חובה; פריעה, נעילה - רשות. חזרת קרע וזקיפת המיטה - חובה; פריעת הראש ונעילת הסנדל - רשות. שמואל אמר: פריעה, חזרה, זקיפה - חובה; נעילה, תשמיש, רחיצה - רשות. פריעת הראש וחזרת קרע וזקיפת המיטה - חובה; נעילת הסנדל ותשמיש המיטה ורחיצה - רשות.
חד תלמיד מן דשמואל שימש מיטתו, הלך ורחץ. אמר לו: להלכה אמרתי לך, שמא למעשה? איקפד עלוהי ומית.
תרין בנוי דרבי, חד מנהון נפק ראשיה מכסי ולביש סנדלוי, ואוחרנא נפק חפי (יחף) וראשיה מגלי.
רבי יונה אזל למחזייה אפין (הלך בשבת להראות לו פנים) לאחוי דרבי גוריון. נפק (אחיו של רבי גוריון) לגביה לביש סנדלא. אמר ליה: אמור לרבי גוריון אחוך: לית ילפין עובדא מבר נש זעיר!
לפי בראשית רבה, תלמידו של שמואל גם רחץ בשבת שבימי אבלו.
לפי הירושלמי, רבי גוריון עצמו היה אבל; ולפי בראשית רבה, אחיו של רבי גוריון היה אבל, ועשה על פי רבי גוריון. לפי בראשית רבה, רבי יונה קרא את אחיו של רבי גוריון "אדם קטן"; ולפי הירושלמי קרא רבי יונה את רבי גוריון עצמו "אדם קטן".
במסכת שמחות י,י שנו: ליל שבת בין השמשות מגלה את ראשו, במוצאי שבת חוזר ומכסה אותו; ליל שבת בין השמשות זוקף את המיטה, במוצאי שבת חוזר וכופה אותה; ליל שבת בין השמשות נועל את הסנדל, במוצאי שבת חוזר וחולצו; ליל שבת בין השמשות הופך קרע לאחוריו, במוצאי שבת הופכו לפניו, ואם יש לו אחר - נותנו על גביו בשביל כבוד השבת.
בבבלי מועד קטן כד,א אמרו: בעא מיניה מר יוחני משמואל: יש אבלות בשבת או אין אבלות בשבת? - אמר ליה: אין אבלות בשבת.
יתבי רבנן קמיה דרב פפא וקאמרי משמיה דשמואל: אבל ששימש מיטתו בימי אבלו (כולל שבת) - חייב מיתה (ריטב"א: מיתה מדרבנן קאמר, לפי שכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה בידי שמים). אמר להו רב פפא: אסור אתמר (רבנו יחיאל: אבל מיתה ליכא אלא איסורא), ומשמיה דרבי יוחנן אתמר (רבנו יחיאל: אף בשבת קאמר, דלרבי יוחנן דברים שבצנעה נוהג).
אמר רפרם בר פפא: תנא באבל רבתי (מסכת שמחות): אבל אסור לשמש מיטתו בימי אבלו. ומעשה באחד ששימש מיטתו בימי אבלו, ושמטו חזירים את גוייתו (רש"י: כל גופו; ואיכא דאמרי: אבר שלו) (הברייתא אינה במסכת שמחות שלפנינו).
אמר שמואל: פח"ז - חובה; נת"ר - רשות. פריעת הראש (רבנו יחיאל: גילוי הראש. רש"י: שמגלה האבל ראשו בשבת, ואינו מתעטף), חזרת קרע לאחוריו (רבנו יחיאל: שבימי החול של שבעת ימי אבלו קרעו לפניו, ובשבת מחזיר קרעו לאחוריו), זקיפת המיטה (רבנו יחיאל: שבימי החול של שבעת ימי אבלו מיטתו כפויה, ובשבת זוקפה) - חובה (רש"י: בשבת. רבנו יחיאל: שאין לך אדם עושה עטיפת הראש וקרע לפניו וכפיית המיטה אלא אבלים, וכל מי שבא אצלו לנחמו רואה ויודע שמחמת אבלות הוא עושה); נעילת הסנדל (רבנו יחיאל: שבחול בימי אבלו הוא אסור בנעילת סנדל, ובשבת היא רשות, שאם רצה נועל סנדלים ואם רצה אינו נועל), תשמיש המיטה (רבנו יחיאל: הוא רשות, שאם רצה משמש ואם רצה אינו משמש, דלא מנכרא מילתא דמשום אבל אינו משמש), רחיצת ידיים ורגליים בחמין - רשות (רבנו יחיאל: אם רצה רוחץ בחמין שהוחמו מערב שבת, דאילו אם הוחמו בשבת אסור לרחוץ בהם, ואם רצה אינו רוחץ, דלא מנכרא מילתא דמשום אבל אינו רוחץ). ורב אמר: אף פריעת הראש - רשות.
ושמואל, מאי שנא נעילת הסנדל דרשות, דלאו כולי עלמא עבידי דסיימי מסאנייהו (רש"י: בשבת, ולא מוכח שאבל הוא), פריעת הראש נמי לאו כולי עלמא עבידי דמגלו רישייהו (רש"י: בשבת, ואף על פי שמתעטף, לא מחזי כאבל)! - שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים - אינה עטיפה (רבנו יחיאל: בחול בימי אבלו צריך לעשות עטיפה כעטיפת הישמעאלים. רש"י: הלכך, כיון דכל ימי אבלו מתעטף כישמעאלים, אם אינו נוטלה בשבת - נראה כנוהג אבלות, דכולי עלמא לא נהיגי בעטיפה זו, אלא אבלים בלבד. ריטב"א: אבל רב סבר, שאף על פי שאינה כעטיפת ישמעאלים עטיפה היא, וכיון שכן, כי אזיל בשבת בכיסוי הראש לא מנכר דמשום אבלות הוא. רבנו יחיאל: רב סבר, שעטיפת הראש דאבל אף בחול אינה אלא כיסוי הראש בעלמא, ןאם כן אף בשבת הוא יכול לעשות כן, ולא מנכרא מילתא דאבל, כיון דכולי עלמא אינם פורעים ראשם לילך לגמרי בגילוי הראש).
אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: לא שנו (רש"י: פריעת הראש בשבת) אלא שאין לו מנעלים ברגליו (רבנו יחיאל: שלא יאמרו משום אבל הוא עושה), אבל יש לו מנעלים ברגליו - מנעליו מוכיחים עליו (רש"י: דאינו אבל, אבל לגלות ראשו - אינו צריך, ואם בא להתעטף, אפילו כעטיפת הישמעאלים - אין בכך כלום).
תניא: אבל, כל שבעה - קרעו לפניו. בשבת - קרעו לאחוריו.
אביי אשכחיה לרב יוסף דפריס סודרא ארישיה (רש"י: בשבת, משום עטיפה, דנהיג אבלות), ואזיל ואתי בביתיה. אמר ליה: לאו סבר לה מר אין אבילות בשבת? - אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: דברים שבצנעה נוהג (רבנו יחיאל: דמאי דעביד אינש בביתיה כי ליכא אינשי גביה - צנעה הוא).
בבבלי אמרו משמו של שמואל, שאבל ששימש מיטתו בימי אבלו (אף בשבת) - חייב מיתה, ואמרו עוד, שמעשה באחד ששימש מיטתו בימי אבלו ומת, וזהו כמו שסיפרו בירושלמי על תלמידו של שמואל.
דברי שמואל בבבלי הם כדבריו בירושלמי. בירושלמי לא דיבר רב בתשמיש וברחיצה, ובבבלי מבואר שרב מודה בהם לשמואל שהם רשות ואינו חולק אלא בפריעת הראש.
אפשר ששני בניו של רבי, שמסופר עליהם בירושלמי, עשו כדברי רבי יעקב בשם רבי יוחנן בבבלי, שמי שאינו נועל סנדליו חייב לפרוע ראשו, ומי שנועל סנדליו אינו חייב לפרוע ראשו, ולכן אחד מבניו של רבי יצא כשראשו מגולה וחלוץ סנדליו, ואחד מבניו של רבי יצא כשראשו מכוסה ונעול סנדליו, שסנדליו הוכיחו עליו שאינו נוהג אבלות.
• • •
לעיל שנינו: אלו דברים שאבל אסור בהם כל שבעה... ומלקרות בתורה, ומלשנות מדרש, הלכות והגדות.
אומרים: מניין שאבל אסור בתלמוד תורה? - אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): נאמר (לאחר אובדן רכושו ובניו של איוב): "וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר" (איוב ב,יג) – רעי איוב, שבאו אליו לנחמו, נהגו מנהג אבלים וקיימו שבעה ימים של אבלות ושתקו, ודורשים מייתור המילה "דָּבָר", - ואפילו דבר של תורה – רעי איוב שתקו ולא דיברו אליו אפילו דברי תורה, ומכאן שאבל אסור בתלמוד תורה. - אמר ליה – אמר לו (לרבי יוחנן) רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כל גרמיה אילו תנא לא הוה מיית [ואת אמר הכין?!] – כל עצמו (של המת), אילו שנה (היה לומד), לא היה מת (המת לא מת אלא בגלל שלא למד), ואתה אומר כך (שהאבל בימי אבלו לא ילמד?! (בתמיהה)) - כך תמה רבי שמעון בן לקיש על רבי יוחנן, שסבור שאבל אסור בתלמוד תורה. הרי שרבי שמעון בן לקיש סבור שאבל מותר בתלמוד תורה.
שאלה בסגנון "כל עצמו..., ואת אמר הכין?!" מופיעה בירושלמי פסחים ט,ג, סוטה א,ח, בבא קמא ז,א ובבא בתרא ד,ה.
ושואלים: מאי כדון? – מה עתה? (עכשיו שרבי שמעון בן לקיש חלוק על רבי יוחנן וסבור שאבל מותר בתלמוד תורה, איך הוא מפרש את הכתוב באיוב?) - ומשיבים: רבי שמעון בן לקיש מפרש את הכתוב באיוב, כיי (=כההיא) דאמר – כמו אותה (מימרה) שאמר רבי יודה בר פזי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי יוחנן: בשלא היו יודעין במה לפתוח לו – רעי איוב שתקו ולא ניחמו אותו, משום שנדהמו מגודל האסון ולא ידעו במה להתחיל לנחם את איוב, אם בגופו – האם להתחיל לנחמו על מה שאירע לגופו, שלקה ובאו עליו ייסורים, אם בממונו – האם להתחיל לנחמו על מה שאירע לממונו, שניטל ממנו, אם בנפש בניו ובנותיו – האם להתחיל לנחמו על מה שאירע לחיי בניו ובנותיו, שמתו.
בבבלי מועד קטן טו,א אמרו: אבל אסור בדברי תורה, - דקאמר ליה רחמנא ליחזקאל: "דום" (יחזקאל כד).
בבבלי למדו איסור תלמוד תורה ממה שנאמר ליחזקאל, ובירושלמי למדו ממה שנאמר באיוב.
בבבלי מועד קטן כח,ב אמרו: אין מנחמים רשאים לפתוח ולדבר דבר עד שיפתח אבל (רש"י: בצערו), שנאמר: "וישבו איתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות ואין דובר אליו דבר" (איוב ב,יג), וכתיב בתריה: "אחרי כן פתח איוב את פיהו... ויען איוב" (איוב ב,יד-ג,א), והדר "ויען אליפז התימני" (איוב ד,א).
ממה שאמרו בירושלמי, שרעי איוב שתקו משום שלא ידעו במה להתחיל לנחם את איוב, משמע שאילו היו יודעים במה להתחיל לנחם היו פותחים אפילו לפני שיפתח איוב, וזה שלא כמו מה שאמרו בבבלי.
כיון שאמר רבי שמעון בן לקיש, שהמת לא מת אלא בגלל שלא למד, מביאים סיפורים על שניים שמתו כשהפסיקו מללמוד.
ומספרים: חד תלמיד מן דרב חסדא (אמורא בבלי בדור השני-השלישי) איבאש – תלמיד אחד משל רב חסדא חלה. שלח ליה תרין תלמידין דיתנון עימיה – שלח לו (רב חסדא לתלמיד) שני תלמידים שישנו (ילמדו) עימו (כדי שלא ימות התלמיד שחלה). איתעביד קומיהון כמין חיוי ואפסקון ודמך – נעשה לפניהם כמין (מעין) נחש והפסיקו (את לימודם, כיון שנבהלו) ונפטר (התלמיד שחלה).
בבבלי מועד קטן כח,א סיפרו כעין זה על רב חסדא עצמו: רב חסדא לא היה יכול לו (לא היה מלאך המוות יכול לקרוב אצלו), שלא היה פיו שותק מלימודו. הלך וישב על הארז של בית המדרש, פקע (נתבקע) הארז מתחתיו ושתק (פסק רב חסדא מלימודו מתוך שנבהל) ויכל לו (מלאך המוות).
ומספרים עוד: חד תלמיד מן דבר פדיה (רבי יהודה בן פדיה, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) איבאש – תלמיד אחד משל בר פדיה חלה. שלח ליה תרין תלמידין דיתנון עימיה – שלח לו (בר פדיה לתלמיד) שני תלמידים שישנו (ילמדו) עימו (כדי שלא ימות התלמיד שחלה). איתעביד קומיהון כמין כובא (המגיה במסירה שלפנינו הגיה: כוכבא) ואפסקון ודמך – נעשה לפניהם כמין (מעין) קוץ (לפי הגהת המגיה: כוכב) והפסיקו (את לימודם, כיון שנבהלו) ונפטר (התלמיד שחלה).
ואומרים: תני: – שנוי (שנו ברייתא בענין תשעה באב): אֲבָל שונה הוא במקום שאינו רגיל – האיסורים הנוהגים בשבעת ימי האבלות נוהגים בתשעה באב, ואדם אסור בתלמוד תורה בתשעה באב, אבל מותר לשנות (ללמוד) במשנה במקום שאינו רגיל לשנות. הרי שמותר לאבל בימי אבלו לשנות במקום שאינו רגיל.
ואומרים: ההלכה שאמרו, שאבל מותר לשנות במקום שאינו רגיל, היא כהדא: – כזאת (כמו העובדה הזאת): רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) הוה ליה עובדא – היה לו מעשה (אירע לו מקרה מוות). שלח ליה רבי יוחנן תרין תלמידין דיתנון עימיה – שלח לו רבי יוחנן (לרבי אסי) שני תלמידים שישנו (ילמדו) עימו (בימי אבלו). ואומרים, שאין יודעים למה שלח לו רבי יוחנן שני תלמידים שילמדו עימו - אִין משום דשרי – אם משום שמותר (אם שלח לו משום שמותר לאבל ללמוד תורה), - לא ידעין – אין יודעים (אם משום כך); ואִין משום דלא רגיל – ואם משום שאינו רגיל (אם שלח לו משום שרבי אסי אינו חכם גדול, ויש במשנה מקום שאינו רגיל לשנות, ומותר לאבל לשנות במקום שאינו רגיל), - לא ידעין – אין יודעים (אם משום כך).
המילים "לא ידעין" הוכפלו בכל אחד מאופני הספק כדרך הירושלמי.
לפי האופן האחד של הספק, רבי יוחנן סבור שאבל מותר בתלמוד תורה, שחזר בו רבי יוחנן ממה שדרש לעיל מן הכתוב באיוב; ולפי האופן השני של הספק, רבי יוחנן סבור שאבל אסור בתלמוד תורה, שלא חזר בו רבי יוחנן ממה שדרש לעיל מן הכתוב באיוב, אבל מותר לשנות במקום שאינו רגיל.
ותמהים: ורבי יסא לא רגיל? – וכי רבי אסי אינו רגיל (אינו חכם גדול)? (ואיך אפשר לומר, ששלח לו רבי יוחנן שני תלמידים משום שרבי אסי אינו רגיל?) - ומשיבים: אלא כגון אילין מיליהון דרבנן, דבר נש מישתאיל בהון וקיים ליה כמאן דלא רגיל – אלא כגון אלה דבריהם של חכמים, שאדם נשאל בהם ומעמיד אותו (מעמיד את עצמו, שמתאפק ואינו עונה מיד), כמי שאינו רגיל (שעושה את עצמו כאילו אינו רגיל (אינו חכם גדול). ואף רבי אסי, כששלח לו רבי יוחנן שני תלמידים שילמדו עימו, עשה את עצמו כמי שאינו רגיל (כמי שאינו חכם גדול)).
בבבלי תענית ל,א אמרו: תנו רבנן: כל מצוות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב (ריטב"א: כל מצוות לא תעשה הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב, אבל מצוות עשה שבאבל אינן בתשעה באב, שאינו חייב בכפיית המטה ולא בעטיפת הראש ואין צריך לומר בקריעה שאינה ממצות אבלות): אסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה, ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות (רש"י: דכתיב "פיקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהילים יט)). אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות (רש"י: דכיון דלא ידע, אית ליה צערא)... רבי יהודה אומר: אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות...
קטע הברייתא "אבל שונה הוא במקום שאינו רגיל", שהובא בירושלמי כאן, הוא מהברייתא הזו שבבבלי.
לא רגיל
'רגיל' הוא שם נרדף לחכם, והוא תואר לחכם גדול, והוא יותר גדול מחכם סתם ("הירושלמי כפשוטו" עירובין ג,ה ו"תוספתא כפשוטה" עירובין ג,א).
ומספרים עוד: רבי יוסי בר פיטרס (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון), חמוי דרבי יהושע בן לוי קדמייא – חמיו של רבי יהושע בן לוי הראשון (כלומר, חמיו הראשון של רבי יהושע בן לוי), הוה ליה עובדא – היה לו מעשה (אירע לו מקרה מוות). שלח ליה בר קפרא (בדור המעבר בין התנאים לאמוראים) תרין תלמידין דיתנון עימיה – שלח לו בר קפרא (לרבי יוסי בר פיטרס) שני תלמידים שישנו (ילמדו) עימו (בימי אבלו). ואומרים, שאין יודעים למה שלח לו בר קפרא שני תלמידים שילמדו עימו - אִין דשרי – אם משום שמותר (אם שלח לו משום שמותר לאבל ללמוד תורה), - לא ידעין – אין יודעים (אם משום כך); ואִין משום שהיה להוט אחר התורה – ואם שלח לו משום שהיה רבי יוסי בר פיטרס משתוקק מאוד ללמוד את התורה, ומותר לאבל ללמוד אם היה להוט אחר התורה, - לא ידעין – אין יודעים (אם משום כך).
ואומרים: ותני כן: – ושנוי (שנו ברייתא) כך: אם היה להוט אחר התורה - מותר – לאבל בימי אבלו ללמוד.
לפי האופן האחד של הספק, בר קפרא סבור שאבל מותר בתלמוד תורה; ולפי האופן השני של הספק, בר קפרא סבור שאבל אסור בתלמוד תורה, אבל מותר ללמוד אם היה להוט אחר התורה.
אבל אסור בתלמוד תורה, משום שיש בלימוד הנאה. אבל מותר ללמוד בדבר שאינו רגיל, שאינו הנאה כל כך. ומי שהוא להוט אחר התורה מותר ללמוד, שכן מניעת לימוד תורה היא לו עינוי, והרי אינו מחויב להתענות באבלו.
• • •
מביאים ברייתא (בענין הקרובים שאבל מתאבל עליהם וכוהן מיטמא להם): על כל דבר האמור בתורה כהן מיטמא – כל אחד מהקרובים האמורים בתורה (ויקרא כא,ב-ג) שכוהן הדיוט מותר להיטמא לו כשמת, - ישראל מתאבל – אדם מישראל חייב להתאבל עליו מן התורה כשמת. ואלה הם הקרובים: אשתו, אביו, אימו, אחיו מאביו, אחותו מאביו שאינה נשואה (פנויה או ארוסה), בנו, ובתו. הוסיפו עליהם – חכמים הוסיפו על הקרובים האלה לענין אבלות את אחיו ואחותו מאמו – אחיו מאימו ואחותו מאימו שאינה נשואה, ואחותו הנשואה – בין שהיא אחותו מאביו ובין שהיא אחותו מאימו, - מתאבל – אדם מישראל חייב להתאבל מדברי חכמים על כל אחד מהם כשמת, ואונן – ביום מיתתו של כל אחד מהם דינו כאונן, ואסור בעבודת הקורבנות ובאכילת קודשים, אֲבָל לא מיטמא – כוהן אסור להיטמא לכל אחד מהם כשמת. ואף על פי שאין כוהן מיטמא לקרובים האלה, הוסיפו חכמים אותם לענין אבלות. אבל ארוסתו – אישה הארוסה לו, - לא מתאבל – אדם מישראל אינו חייב להתאבל עליה כשמתה, ולא אונן – ביום מיתתה אין דינו כאונן, ומותר בעבודת הקורבנות ובאכילת קודשים, ולא מיטמא – כוהן אסור להיטמא לה כשמתה, לפי שאינה קרובה לו.
בירושלמי יבמות ו,ד אמרו (בענין הקרובים שכוהן מיטמא להם): אחותו - לעולם היא בפנים (נחשבת כקרובה, כמו שהיא מתחילתה) עד שתצא (בנישואין) לחוץ. ארוסתו - לעולם היא בחוץ (אינה נחשבת כקרובה, כמו שהיא מתחילתה) עד שתיכנס (בנישואין) לפנים.
תני: – שנוי (שנו ברייתא): כל שמתאבלין עליו - מתאבלין עמו – כל אחד מהקרובים שחייבים להתאבל עליו כשמת, אם אותו קרוב מתאבל על קרובו שמת, גם מי שמתאבל עליו כשמת חייב להצטרף אליו באבלו ולהתאבל עימו מדברי חכמים, אף על פי שהמת אינו אחד מהקרובים שהוא מתאבל עליו, שהחמירו חכמים משום כבוד האבל. למשל: בן, מתוך שמתאבל על אביו, מתאבל עימו משום כבודו על אבי אביו שמת.
ומספרים: רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) דמכת אחתיה – מתה אחותו, ופקיד לחייה בריה – וציוה (רב) את חייה בנו, אמר ליה: – אמר לו (רב לחייה בנו): כד תי (=תהא) סליק לגביי – כשתהיה עולה אצלי (לביתי), הוי שלח סנדלך – הֱיֵה חולץ סנדלך (וכן נוהג כל שאר דיני אבלות, מפני שכל מי שמתאבלים עליו - מתאבלים עימו, וכיון שרב התאבל על אחותו, היה צריך חייה בנו להתאבל עימו, אלא שאמר רב לבנו, שהוא צריך לנהוג דיני אבלות רק בשעה שהוא עימו בבית (כשהוא עם האבל באותו בית), אבל כשאינו עימו בבית אינו צריך לנהוג דיני אבלות. אין הכוונה בדברי רב לחליצת הסנדל דווקא אלא לכל דיני אבלות, אולם כיון שמי שיש לו מנעלים ברגליו וחולץ, ניכר במעשה זה שעושה שהוא מתחיל אבלות, לכן הוזכרה חליצת הסנדל).
בירושלמי להלן אמרו בשם רבי יוחנן: בדר עימו, שרק כשקרובו של האבל עימו באותו בית הוא צריך לנהוג דיני אבלות. וזהו כמו שאמר כאן רב לבנו.
הוראה בלשון זו "כד תהא סליק לגבי..., הוי שלח סנדלך" נזכרת גם לעיל בסיפור על גמליאל זוגא שמתה אחותו.
במסכת שמחות ד,א, ד,ג ו-ד,ה שנו: על כל האמור בתורה כוהן מיטמא - ישראל מתאבל. כוהן מיטמא על אביו ועל אימו, על בנו ועל בתו, על אחיו ועל אחותו ועל אשתו. רבי עקיבא אומר: שניים להם מתאבל ואונן ולא מיטמא. רבי שמעון בן אלעזר אומר: אבי אביו ובני בניו. וחכמים אומרים: כל מי שמתאבל עליו - מתאבלים עימו, וכל מי שאין מתאבל עליו - אין מתאבלים עימו.
אשתו ארוסה - לא מתאבל ולא אונן ולא מיטמא לה.
אחותו ארוסה - רבי מאיר אומר: ייטמא; רבי יהודה ורבי שמעון אומרים: לא ייטמא.
בירושלמי לא הובאו בענין קרובים שאבל מתאבל עליהם דעות רבי עקיבא ורבי שמעון בן אלעזר אלא רק דעת חכמים. בירושלמי לא הובאה מחלוקת רבי מאיר, רבי יהודה ורבי שמעון בענין אחותו ארוסה.
בבבלי מועד קטן כ,ב אמרו: תנו רבנן: כל האמור בפרשת כוהנים (רש"י: בסדר "אמור אל הכוהנים"), שכוהן מיטמא להם (רש"י: שכוהן מצווה להיטמא להם, לפי שהם קרוביו) - אָבֵל מתאבל עליהם (רש"י: על אותם קרובים), ואלו הם: אשתו, אביו, ואימו, אחיו, ואחותו, בנו, ובתו. הוסיפו עליהם (רש"י: לענין אבל) אחיו (רש"י: מאימו שלא מאביו, שאין כוהן מיטמא לאחיו שלא מאביו) ואחותו הבתולה מאימו (רש"י: שאין כוהן מיטמא לאחותו שלא מאביו), ואחותו נשואה בין מאביו בין מאימו (רש"י: דבקרא לא אשכחן אלא בתולה). וכשם שמתאבל עליהם, כך מתאבל על שניים שלהם (רש"י: על אבי אביו, ועל בן בנו, ועל בן בתו, ועל בן אחותו. ריטב"א: גם זה מן התוספת הוא); דברי רבי עקיבא. רבי שמעון בן אלעזר אומר: אינו מתאבל (ריטב"א: על שניים) אלא על אבי אביו ועל בן בנו (ריטב"א: ולא על שאר שניים שלהם, ולא על שום שניים של שאר קרובים). וחכמים אומרים: כל שמתאבל עליו - מתאבל עימו (רש"י: כלומר, מתאבל עם אביו כשהוא מתאבל על אב שלו, ונמצא זה מתאבל על אבי אביו, וכן מתאבל עם בנו כשהוא מתאבל על בן שלו, ונמצא זה מתאבל על בן בנו).
חכמים היינו תנא קמא (רבי עקיבא)! - איכא בינייהו עימו בבית (ריטב"א: דלתנא קמא מתאבל על כל השניים אפילו שלא בפני הראשונים, ולרבנן אינו מתאבל אלא כשהוא עם האבל). כי הא דאמר ליה רב לחייא בריה (רש"י: כשמת חמיו), וכן אמר ליה רב הונא לרבה בריה: באפה (רש"י: בפני אשתך, שהיא אבלה) - נהוג אבלותא (רש"י: דהיינו נמי כל שמתאבל עליו, כגון אשתו, מתאבל עימו בבית), דלא באפה - לא תנהוג אבלותא.
הסיפור בבבלי על דברי רב לחייה בנו הוא מעין הסיפור בירושלמי, אלא שבבבלי אמר רב לבנו לנהוג אבלות בפני אשתו, ובירושלמי אמר רב לבנו לנהוג אבלות בפניו על מות אחותו.
ומספרים עוד: רבי מנא (מגדולי ואחרוני האמוראים הארץ ישראלים בדור החמישי) הוון בנויי דרבי חנינה אחוי מייתין – היו בניו של רבי חנינה אחיו מתים (מתו בניו של רבי חנינה, וכיון שרבי חנינה התאבל על בניו, התאבל רבי מנא אחיו עימו). אתון ושאלון – באו ושאלו לרבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי): מהו לכפות את המיטה? – האם צריך רבי מנא לכפות (להפוך) את המיטה בביתו כדין אבל? - אמר לון: – אמר להם (רבי יוסי לשואלים): לא צריך – שכשאינו עם האבל באותו בית אינו צריך לנהוג דיני אבלות. - שאלו עוד את רבי יוסי: מהו לישן על גבי מיטה כפוייה? – האם צריך רבי מנא לישון על גבי מיטה כפויה (הפוכה) כדין אבל? - אמר לון: – אמר להם (רבי יוסי לשואלים): לא צריך. - שאלו עוד את רבי יוסי: מהו לקרות את שמע ולהתפלל? – האם חייב רבי מנא לקרוא קריאת שמע ולהתפלל? - שכן אָבֵל, כל זמן שמתו מוטל לפניו, פטור מקריאת שמע ומן התפילה; ושאלו את רבי יוסי: האם רק המתאבל על המת פטור כשהוא עסוק עם המת, או שמא גם המתאבל עם המתאבל על המת פטור כשהוא עסוק עם המת? - אמר לון: – אמר להם (רבי יוסי לשואלים): נישמעינה מן הדא: – נלמד אותה (את ההלכה במקרה זה) מן זאת (הברייתא): הרי שהיה עסוק עם המת בקבר – מי שמתעסק לקבור את המת בקבר, והמת אינו אחד מקרוביו שהוא חייב להתאבל עליו, והגיעה עונת (זמן) קרית (קריאת) שמע - פורש למקום טהרה – מתרחק מן הקבר למקום טהור, מחוץ לארבע אמות של הקבר, מפני שאסור לקרוא קריאת שמע ולהתפלל בתוך ארבע אמות של קבר או של מת, ולובש את תפיליו – מניח תפילין תחילה, מפני שאינו מקיים מצות קריאת שמע מן המובחר אם קורא אותה בלי תפילין, וקורא קרית שמע ומתפלל – הרי שמי שאינו מתאבל על המת - חייב בקריאת שמע ובתפילה, ומכאן יש ללמוד שמי שמתאבל עם המתאבל על המת, כגון רבי מנא, כיון שאין הוא עצמו מתאבל על המת, חייב בקריאת שמע ובתפילה, וקורא ומתפלל מחוץ לארבע אמות של המת.
ברייתא זו מובאת בירושלמי ברכות ב,ב.
ובמסכת שמחות יג,ד שנו: העושה כוך בקבר והגיע זמן המקרא, לא יקרא ולא יתפלל, אלא פורש למקום טהרה, וקורא ומתפלל, ואחר כך נכנס.
המילה "עונה", המופיעה בצירוף עם קריאת שמע רק בירושלמי, חדרה ללשון חכמים בהשפעת הארמית הגלילית.
• • •
במעשה שהובא לעיל שאל רבי מנא על כפיית המיטה, וכיון שנזכרה כפיית המיטה, מדברים כאן בענין זה.
המיטה שלהם היתה עשויה מארבעה קרשים סביב, והיו מסרגים אותה בחבלים, ועליהם היו מציעים כרים וכסתות, ובארבע קרנותיה היו ארבע רגליים, העולים למעלה מעט משפת המיטה. והכפייה היא, שהופך את המיטה על פניה והרגליים זקופות למעלה, ועל הצד האחר של החבלים מציעים את הכרים ואת הכסתות. ולפעמים היו עושים שני נקליטים יוצאים, אחד בראשה ואחד במרגלותיה, כדי לפרוס עליהם סדין או כילה, ומיטה כזו אי אפשר לכפותה.
בבבלי מועד קטן כז,א, נדרים נו,א וסנהדרין כ,א אמרו: תנו רבנן: כשהוא כופה, לא מיטתו בלבד הוא כופה, אלא כל מיטות שיש לו בתוך ביתו (תוספות רא"ש: מיטות אשתו ובניו שמתאבלים עימו) הוא כופה.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ג,א.
הסוגיה על כפיית המיטה אין מקומה בברכות והועתקה מכאן. ונראה שחסר בברכות המעשה המובא כאן קודם סוגיה זו על רבי מנא ששאל על כפיית המיטה ועל קריאת שמע ותפילה, והשאלה על קריאת שמע ותפילה מקומה בברכות, שיש לה קשר עם דברי המשנה והברייתא שם במי שמתו מוטל לפניו. והמעתיקים השמיטו את המעשה ששייך שם והעתיקו את הסוגיה על כפיית המיטה שאינה שייכת שם ("פירושים וחידושים בירושלמי").
מביאים ברייתא (במסכת שמחות בענין חובת כפיית המיטה באבלות): מאימתי כופין את המיטות? – ממתי חייב האבל בכפיית כל המיטות שיש לו בבית? כלומר, ממתי האבלות מתחילה? - משיצא המת מפתח החצר – של ביתו, כדי לקוברו, שמשעה זו האבלות מתחילה; דברי רבי ליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני). ורבי יהושע (בן חנניה, מראשי התנאים בדור השני) אומר: משיסתם הגולל – לאחר שנקבר המת ונסתם הקבר, שמשעה זו האבלות מתחילה. וכשמת רבן גמליאל (תנא בדור השני ונשיא), כיון שיצא מפתח החצר, אמר רבי ליעזר לתלמידים (של בית המדרש): כפו את המיטות – שעל התלמידים לנהוג אבלות על רבן גמליאל. רבי אליעזר לשיטתו, שכופים את המיטות משיצא המת. וכשנסתם הגולל, אמר רבי יהושע לתלמידים: כפו את המיטות – רבי יהושע לשיטתו, שכופים את המיטות משייסתם הגולל. אמרו לו (התלמידים לרבי יהושע): כבר כפינום על פי זקן (חכם) – כבר כפינו את המיטות משיצא המת על פי הוראתו של רבי אליעזר.
אין הכוונה בברייתא זו לכפיית המיטה דווקא, אלא להתחלת דיני האבלות, אולם כיון שלא כל אדם נוהג ללכת תמיד נעול נעליים או ללא עטיפת הראש, נקטו דבר השווה בכל אדם. אבל אפשר שלא נחלקו התנאים אלא לענין כפיית המיטה ולא לשאר דברים.
במסכת שמחות יא,יט שנו: מאימתי כופה אדם את המיטה? - משיצא המת מפתח החצר; דברי רבי אליעזר. ורבי יהושע אומר: משייסתם הגולל. מעשה כשמת רבן גמליאל, כיון שיצא מפתח החצר, אמר להם רבי אליעזר: כפו את המיטות, וכיון שנסתם הגולל, אמר להן רבי יהושע: כפו את המיטות, אמרו לו: כבר כפינו על פי זקן.
בבבלי מועד קטן כז,א אמרו: תנו רבנן: מאימתי כופים את המיטות? (תוספות רא"ש: הוא הדין שאר דיני אבלות) - משיצא מפתח ביתו; דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: משייסתם הגולל. מעשה כשמת רבן גמליאל, כיון שיצא מפתח ביתו, אמר להם (לתלמידים) רבי אליעזר: כפו מיטותיכם. וכיון שנסתם הגולל, אמר להם רבי יהושע: כפו מיטותיכם. אמרו לו: כבר כפינו על פי זקן.
בירושלמי ובמסכת שמחות גרסו "מפתח החצר", ובבבלי גרסו "מפתח הבית". נראה ששורשו של החילוף בזה, שבארץ ישראל רוב הבתים היו פתוחים לחצר והחצר היתה פתוחה למבוי או לרשות הרבים, ואולם בבבל הבתים לא היו פתוחים לחצר, שהרבה בתים לא היו להם חצרות כלל, ולכן בארץ ישראל התחילה לווית המת כשיצא המת מפתח החצר, ובבבל כשיצא מפתח הבית ("פירושים וחידושים בירושלמי").
מביאים ברייתא (בתוספתא מועד קטן): בערב שבת – בין השמשות (הזמן שמן שקיעת החמה עד צאת הכוכבים), הוא זוקף (מעמיד ישר) את מיטותיו – האבל חייב לזקוף את מיטותיו שיש לו בבית שהיו כפויות (הפוכות), כדי שלא ייראה בשבת כאבל, כמו שאמרו לעיל שזקיפת המיטה בשבת - חובה, ובמוצאי שבת הוא כופן – הוא חוזר וכופה את מיטותיו שיש לו בבית, ששבת אינה מפסיקה בחיוב כפיית המיטה.
בתוספתא מועד קטן ב,ט שנו: בערב שבת זוקף את מיטתו, ובמוצאי שבת כופה, אפילו לא נשתייר לו אלא יום אחד בלבד.
ובמסכת שמחות י,י שנו: ליל שבת בין השמשות זוקף את המיטה, במוצאי שבת חוזר וכופה אותה.
בבבלי מועד קטן כז,א אמרו: תנו רבנן: מאימתי זוקפים את המיטות בערב שבת? - מן המנחה ולמעלה (ר"מ המאירי: זקיפת המיטות הכפויות, מתוך שהיא דבר שאי אפשר לעשותו ברגע מועט וצריך שיקדים לעשות כך, הקלו בה להתחיל בה מן המנחה ולמעלה, כדי שיהא שיעור אחד לכל, ויספיק שיעור זה אפילו למי שיש לו הרבה מיטות בביתו). - אמר רבה בר הונא: אף על פי כן, אינו יושב עליה עד שתחשך. - ולמוצאי שבת, אף על פי שאין לו (רש"י: לאבל אחר השבת) אלא יום אחד - חוזר וכופה.
הברייתא שבבבלי מפרשת את הברייתא שבתוספתא ובירושלמי, שבה נאמר שבערב שבת הוא זוקף את מיטתו, והברייתא הבבלית מפרשת, שערב שבת משמעו מן המנחה ולמעלה ("פירושים וחידושים בירושלמי").
כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי נדרים ז,ה.
ואומרים: תני: – שנוי (שנו ברייתא): דרגש – מיטה קטנה, והיו משתמשים בה לשכיבה ולהסיבה, - נזקפת – האבל מעמיד אותה על צידה, ואינה נכפית – אינו הופך אותה, משום שהיא נמוכה ואין הכפייה ניכרת בה. רבי שמעון בן אלעזר (תנא בדור החמישי) אומר: שומט (מוציא) קלמנטרין (מצעים) שלה – שפרושים עליה, ודייו – די (מספיק) לו בכך, ואינו צריך לזקוף אותה. - אמר רבי יוסה (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): הלכה כרבי שמעון בן אלעזר – שאומר שדי בהשמטת המצעים.
במסכת שמחות יא,י שנו: דרגש [נזקפת ו]אינה נכפית. רבי שמעון בן אלעזר אומר: מוריד קלמנטרין שלה, ומניחה כמות שהיא.
בבבלי מועד קטן כז,א, נדרים נו,א-ב וסנהדרין כ,א-ב אמרו: כי אתא רבין אמר: שאילתיה לההוא מרבנן ורב תחליפא בר מערבא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי) שמיה, דהוה שכיח בשוקא דגילדאי / דצלאי (ר"ן: מעבדי עורות), ואמר לי: מאי דרגש? ערסא דצלא (רש"י ור"ן: מיטה של עור, ותולים רצועות בשפת העור סביב, וכשרוצים לנטותו עונבים את הרצועות בארוכות המיטה, וכשמתירים אותן הוא נופל מאליו, והן הן קרביטין).
תנו רבנן: דרגש - אין צריך (רש"י: האבל בימי אבלו) לכפותו, אלא זוקפו (רש"י: על דופן כרעיו, וארוכותיו למעלה. רא"ש: מניחו כמו שהוא זקוף, שאינו טעון כפייה. ר"מ המאירי: והוא שוכב על מיטה אחרת כפויה). רבן שמעון בן גמליאל אומר: דרגש - מתיר את קרביטיו (רש"י: רצועותיו), והוא נופל מאליו (ר"מ המאירי: אותו העור, ושוכב לו עליו).
אמר רבי יעקב בר אחא אמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.
בירושלמי ובמסכת שמחות - דרגש בלשון נקבה. ובבבלי - דרגש בלשון זכר.
בירושלמי ובמסכת שמחות - רבי שמעון בן אלעזר. ובבבלי - רבן שמעון בן גמליאל.
גם בבבלי וגם בירושלמי פסקו אמוראים כרבן שמעון בן גמליאל / אלעזר.
בירושלמי סנהדרין ב,ד אמרו: דרגש יש בו משום כפיית המיטה (האבל צריך לכפות אותו, מפני שהוא בכלל מיטה).
אמר רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי) בשם רבי יסא (רבי אסי): מיטה שנקליטיה (מוטות) – שני עמודים זקופים באמצע המיטה, אחד למראשותיה ואחד למרגלותיה, ועליהם מוט או חבל לפרוס עליו סדין, עולין ויורדין עמה – אינם קבועים במיטה, שאפשר ליטול אותם ממנה ולתת אותם בה, - שומטן – האבל מוציא את הנקליטים, ודייו – די לו בכך, ואינו צריך לכפות את המיטה, כיוון שאינה ראויה להשתמש בה כבתחילה.
בבבלי מועד קטן כז,א, נדרים נו,ב וסנהדרין כ,ב אמרו: אמר רבי יעקב בר אחא אמר רבי אסי: מיטה שנקליטיה (רש"י ור"ן: שני עצים ארוכים, שמעמידים אותם באמצע דופני המיטה, אחד במראשותיה ואחד במרגלותיה, ומפוצלים הם בראשיהם, ומניחים קנה מזה לזה ופורשים עליו כילה) יוצאים (רש"י ור"ן: שאותם נקליטים מחוברים לדופני המיטה ונראים כאילו הם יוצאים מן המיטה עצמה, ואינו יכול לכפותה מפני נקליטיה) - זוקפה (רש"י: על מראשותיה או על מרגלותיה, וארוכותיה למעלה. רא"ש: על צידה, שהיא צריכה כפייה אלא שאינו יכול לכפותה מפני הנקליטים הקבועים בה. ר"מ המאירי: והוא שוכב על מיטה אחרת כפויה), ודיו.
בירושלמי דיברו במיטה שנקליטיה אינם מחוברים בה, שמוציא את הנקליטים ודיו, ואינו צריך לכפות את המיטה. ואילו בבבלי דיברו במיטה שנקליטיה מחוברים בה, שדי לו בזקיפה, אבל אם נקליטיה אינם מחוברים בה ויכול לכפותה, אין די לו בזקיפה, וצריך לכפות את המיטה.
אמרו לעיל, שמיטה חייב לכפותה, ודרגש אינו חייב לכפותה.
ואומרים: איזו היא מיטה, ואיזו היא דרגש? - אמר רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): כל שמסרגין על גופה – אם כורכים על קרשי המיטה את החבלים שאורגים בהם את תחתית המיטה שתי וערב, - זו היא מיטה, וכל שאין מסרגין על גופה – אם אין כורכים על קרשי המיטה את החבלים שאורגים בהם את תחתית המיטה שתי וערב, - זו היא דרגש.
ושואלים (על רבי ירמיה): והא תנינן: – והרי שנינו (משנה כלים טז,א): כלי עץ, מאימתי מקבלים טומאה? המיטה והעריסה (מיטה של תינוק) – גמר מלאכתם לקבלת טומאה, - משישופם בעור הדג! – משישפשף את קרשי המיטה והעריסה כדי להחליקם, שכן היו נוהגים להחליק את קרשי המיטה והעריסה בעור של דג; אבל קודם לכן אינן ראויות לשימוש, אף על פי שסירג אותן, לפי שהקרשים מסרטים את גופו של השוכב בהן, ולא נגמרה מלאכתן. ויש לשאול: אם מסרג הוא על גופה – אם מיטה היא זו שהוא מסרג על גופה, כמו שאמר רבי ירמיה, לאיזה דבר הוא שפה? – למה הוא צריך לשפשף אותה? והרי אין קרשי המיטה מסרטים את גופו של השוכב בה, שקרשי המיטה מכוסים בחבלים שמסרגים בהם את המיטה!
ומשיבים: אמר רבי לעזר (בן פדת, אמורא בדור השני): תיפתר – תתפרש (משנה זו תוסבר), באילין ערסתא (במקבילה בנדרים: ערסייתא) קיסרייתא דאית לה (במקבילות: להון) ניקבין – באלה המיטות הקיסריות (של העיר קיסריה) שיש להן נקבים (בקרשי המיטה, ומכניסים בנקבים את החבלים שמסרגים בהם את המיטה. מיטה כזו הוא צריך לשפשף אותה, כיון שאין קרשי המיטה מכוסים בחבלים, ובה המשנה בכלים מדברת).
עד כאן המקבילה בנדרים.
במשנה בנדרים שם נזכרו מיטה ודרגש. המעתיקים שהעתיקו ממועד קטן לנדרים, לא היו צריכים להעתיק אלא את הקטע "איזו היא מיטה, ואיזו היא דרגש?...", אלא שהעתיקו עימו גם את הקטעים שלפניו "תני: דרגש... מיטה שנקליטיה..." שאינם שייכים לשם כלל.
בבבלי מועד קטן כז,א, נדרים נו,ב וסנהדרין כ,א-ב אמרו: איזהו מיטה ואיזהו דרגש? - אמר רבי ירמיה: מיטה - מסרגים אותה על גבה (רש"י ור"ן: מרכיבים את החבלים על גבי ארוכות המיטה מכאן ומכאן ואורג), דרגש - מסרגים אותו מתוכו / מגופו (רש"י ור"ן: שיש נקבים בארוכותיו ותוחבים בהם את ראשי הרצועות התלויות בעור ועונבים, ואין מרכיבים את הרצועות על גבי ארוכות המיטה). מיתיבי: כלי עץ מאימתי מקבלים טומאה? המיטה והעריסה (רש"י ור"ן: עריסת תינוקות) - משישופם בעור הדג (רש"י ור"ן: כדי להחליק את הארוכות ליפותן); ואי מיטה מסתרגת על גבה, למה לי שיפת עור הדג? (רש"י ור"ן: הלא אין יופין ניכר, שהרי מכוסות הן תמיד בראשי החבלים המסורגים על גבן) - אלא הא והא מתוכם / מגופם, מיטה - אעולי ואפוקי בבי זייני (רש"י ור"ן: מכניס ומוציא ראשי החבלים בנקבי הארוכות), דרגש - אעולי ואפוקי באבקתא (רש"י ור"ן: מכניס ומוציא ראשי הרצועות התלויות בשפת העור בלולאות התלויות בנקבי ארוכותיו).
"מסרגים על גבה" שבבבלי הוא "מסרגים על גופה" שבירושלמי, ו"מסרגים מתוכה / מגופה" שבבבלי הוא "אין מסרגים על גופה" שבירושלמי.
"מיטה - אעולי ואפוקי בבי זיני" שבבבלי הוא "ערסייתא קיסרייתא דאית להון ניקבין" שבירושלמי.
יש לפרש את מה שהשיבו בבבלי: "אלא הא והא מתוכם / מגופם..." על פי התשובה המקבילה בירושלמי, שהמשנה בכלים מדברת במיטה שמסרגים אותה מתוכה / מגופה, ואף שגם דרגש מסרגים אותו כך, יש בין מיטה כזו ובין דרגש הבדל אחר ("מיטה - אעולי ואפוקי בבי זיני, דרגש - אעולי ואפוקי באבקתא"), אבל יש מיטה אחרת שמסרגים אותה על גבה, כדברי רבי ירמיה, והיא אינה צריכה שפשוף וגמר מלאכתה משנסתרגה ומקבלת טומאה בלא שפשוף (על פי ר"מ המאירי).
התשובה בבבלי ("אלא הא והא מתוכם / מגופם...") אינה באה לסתור את דברי רבי ירמיה אלא לפרשם. כלומר, מה שאמר רבי ירמיה "מיטה - מסרגים אותה על גבה" אין הכוונה לגמרי על גבה, אלא בניגוד לדרגש שהרצועות קשורות בלולאות שעל המיטה, במיטה הן יוצאות דרך הנקבים בארוכות המיטה ("מקורות ומסורות").
• • •
ושואלים: ומניין לכפיית המיטות? – מהו המקור שלמדים ממנו חובת כפיית המיטה באבלות? - ומשיבים: רבי קריספי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): נאמר (לאחר אובדן רכושו ובניו של איוב): "וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת" (איוב ב,יג) – רעי איוב, שבאו אליו לנחמו, נהגו מנהג אבלים וישבו על הקרקע להצטער בצערו, ודורשים - "על הארץ" אין כתוב כאן – שאילו היה כתוב "וישבו איתו על הארץ", היה משמע שישבו על הקרקע ממש, אלא כתוב כאן "וישבו אתו לארץ" - אלא (מילה זו יתרה, ואינה במקבילה בברכות) דבר שהוא סמוך לארץ – שישבו על דבר שהוא סמוך לקרקע. מיכן (מכאן) – מהכתוב הזה למדים, שהיו ישינין על מיטות כפויות – רעי איוב ישנו על מיטות כפויות, ששינה על מיטה כפויה היא שינה על דבר הסמוך לקרקע. מכאן שהאבל חייב לישון על מיטה כפויה בשבעת ימי האבלות, ולכן הוא חייב בכפיית המיטה.
לשון הירושלמי קשה, שבאיוב נאמר "וישבו" והם דורשים אותו על שינה. ויש לומר, שעל ידי דילוג סופרים חסר לפנינו מאמר שלם, וכך צריך לומר: "וישבו איתו לארץ" - "על הארץ" אין כתוב כאן, אלא "וישבו איתו לארץ" - דבר שהוא סמוך לארץ. [מיכן שהיו יושבין על מיטות כפויות. "ויקם המלך ויקרע את בגדיו וישכב ארצה" (שמואל ב יג,לא) - "על הארץ" אין כתוב כאן, אלא "ארצה" - דבר שהוא סמוך לארץ.] מיכן שהיו ישינין על מיטות כפויות. ובתחילה דרשו מ"וישבו לארץ" שבאיוב שיושבים על מיטות כפויות, ואחר כך דרשו מ"וישכב ארצה" שבדוד (באבלו על מיתת בנו אמנון) שישינים על מיטות כפויות ("פירושים וחידושים בירושלמי").
בבבלי מועד קטן כא,א אמרו: "וישכב ארצה" (שמואל ב יג) - והתניא: ישב על גבי מיטה (רש"י: שאינה כפויה. רבנו יחיאל: בלא כסת ובלא מצע), על גבי כיסא, על גבי ספסל... גדולה מכולם אמרו: אף על גבי קרקע (רש"י: ומיטתו זקופה) - לא יצא ידי חובתו (רבנו יחיאל: שאין זה דרך אבל אלא דרך צער. רש"י: עד שיכפה מיטתו וישב עליה). ואמר רבי יוחנן: [מאי לא יצא ידי חובתו?] שלא קיים כפיית המיטה. - לא, [מאי "ארצה"?] כעין ארצה (רבנו חננאל: "וישכב ארצה" לאו ארצה ממש הוא אלא כעין ארצה, כדמפרש בירושלמי... רש"י: כלומר, שכפה מיטתו וישב עליה. רבנו יחיאל: והא דכתיב "וישכב ארצה", לא ששכב לארץ ממש, אלא על ידי מיטה כפויה שכב).
ושם כז,א אמרו: תנו רבנן: ישן על גבי מיטה, על גבי כיסא, על גבי ספסל... גדולה מכולם אמרו: אף על גבי קרקע - לא יצא ידי חובתו. אמר רבי יוחנן: שלא קיים כפיית המיטה.
הגרסה "ישב" בברייתא בבבלי מועד קטן כא,א קשה, שבדוד נאמר "וישכב" והם מביאים ברייתא על ישיבה. ונראה שיש לגרוס בברייתא "ישן" כגרסת כתב יד, כמו הגרסה באותה ברייתא בבבלי מועד קטן כז,א, וכן הוא בר"ח וברבנו יחיאל.
גם בירושלמי וגם בבבלי אמר רבי יוחנן, שהאבל חייב לישון על מיטה כפויה.
בבבלי אמרו: "וישכב ארצה" - כעין ארצה. אפשר שכיוונו לדרשת רבי יוחנן בירושלמי: "על הארץ" אין כתוב כאן, אלא "ארצה" - דבר שהוא סמוך לארץ ("ארצה"=לארץ).
בבבלי מועד קטן כח,ב אמרו: [אמר רב יהודה אמר רב: מניין לאבל שאינו רשאי לישב על גבי מיטה אלא על גבי קרקע, שנאמר: "וישבו איתו לארץ" (איוב ב,יג). ו]אמר רב יהודה אמר רב: אין מנחמים רשאים לשבת [על גבי מיטה] אלא על גבי קרקע ("נימוקי יוסף": כדרך שיושבים האבלים), שנאמר: "וישבו איתו לארץ" (איוב ב,יג) (רש"י: איוב אבל היה על בניו שמתו, וחבריו מנחמים אותו. "נימוקי יוסף": "איתו" כמותו משמע).
המאמר הראשון "מניין לאבל..." נמצא בבבלי בכתב יד אחד, וכן ברמב"ן בתורת האדם. המאמר השני "אין מנחמים..." נמצא בבבלי בכתב יד אחד, וכן בר"ח, ברי"ף, ברמב"ן בתורת האדם, ברא"ש בפסקיו ובר"מ המאירי.
מהמאמר הראשון ניתן ללמוד, שרב הבבלי חולק על רבי יוחנן הארץ ישראלי ומחייב ישיבה על הקרקע, שהרי רבי יוחנן מחייב כפיית המיטה, וישיבה על הקרקע סותרת את כפיית המיטה. שניהם מפרשים אותו הפסוק באיוב בשני אופנים שונים וסותרים (שהרי לפי רב, "לארץ" משמעו על הקרקע ממש). ניתן להסיק, שבתקופת התלמוד נהגה ישיבה על הקרקע בבבל ולא בארץ ישראל. ייתכן שבבבל ישבו וישנו על מחצלות ושטיחים, ומנהגם זה הקשה על קיום כפיית המיטה, ולכן חייבו את האבל לשבת על הקרקע. ואילו בארץ ישראל הושפעו מן המנהג הרומי להשתמש במיטות הן להסיבה והן לשינה, ולכן חייבו כפיית המיטות.
לפי שאר כתבי היד של הבבלי, שלא גרסו את המאמרים שנאמרו בשם רב, ייתכן שבתקופת התלמוד לא היה האבל חייב לשבת על הקרקע, וכפיית המיטה היתה הנוהג המקובל.
מהו טעם הדבר שהאבל חייב בכפיית המיטה? -
בר קפרא (בדור המעבר בין התנאים לאמוראים) אמר: אמר הקב"ה לאבל: איקונין (מילה מיוונית: תמונה, דמות, צורה) אחת טובה היתה לי בתוך ביתך וגרמתני לכפותה – האדם המת שהיה בביתו של האבל היה בצלמו ובדמותו של האלוהים, שהרי האלוהים עשה את האדם בצלמו ובדמותו, והאבל בעוונותיו גרם לאלוהים להפוך את צלם דמותו ולהפילו לארץ, שכשמת המת בטלה דמות אלוהים שבו, אף את (אתה) כְּפֵה מיטתך – לכן גם האבל חייב להפוך את מיטתו ולהניחה לארץ כשמת המת, כיון שהמיטה קשורה ליצירת האדם, שהמיטה משמשת להזדווגות מינית. לפי לשון זו, כפיית המיטה היא עונש לאבל מידה כנגד מידה.
ואית דמפקין לישנא: – ויש שמוציאים לשון (מציעים ניסוח אחר של הלשון שאמר בר קפרא): יִכָּפֶה הסרסור (מתווך. - בכתב יד רומי בברכות: (ו)יִכָּפֶה / כְּפֵה הסרסור (הסוגריים, הניקוד והלוכסן אינם בכתב היד), והוא כפל גרסה בשל חילופי גרסה, שיש שגרסו 'יכפה הסרסור' ויש שגרסו 'כפה הסרסור', ועל פי כתב יד רומי הגיה מגיה במסירה שלפנינו במקבילה בברכות) – כך הוא ניסוח הדברים: איקונין אחת היתה לי... ייכפה הסרסור - לכן גם תיהפך מיטתו של האבל, כיון שהמיטה היא הסרסור ביצירת האדם, שהמיטה משמשת להזדווגות מינית וכביכול מתווכת בין הקב"ה לאביו ולאימו של האדם. לפי לשון זו, כפיית המיטה היא כביכול עונש למיטה מידה כנגד מידה, שהמיטה היא כסרסור בין הקונה למוכר שנעשה על ידו מיקח והפסיד הקונה באותו מיקח, שהסרסור חייב לשלם את ההפסד.
בבבלי מועד קטן טו,א-ב אמרו: אבל חייב בכפיית המיטה, דתני בר קפרא (רבנו יחיאל: ברייתא היא שנויה בלשון כאילו שכינה מדברת ומקוננת על בני אדם שמתים): דמות דיוקני (רש"י: "בצלם אלוהים עשה את האדם" (בראשית ט)) נתתי בכם, ובעוונותיכם הפכתיה (רבנו יחיאל: שפני המת משתנים לאחר מיתה) - יהפכו הכל מיטותיכם עליה.
גם בירושלמי וגם בבבלי אמר בר קפרא אותו טעם.
בירושלמי למד רבי יוחנן את חובת כפיית המיטה מן המקרא, ואילו בר קפרא לא למד אותה מן המקרא אלא נתן לה טעם. גם בבבלי נאמרו דברי רבי יוחנן בענין כפיית המיטה בקשר ללימוד חובת כפיית המיטה מן המקרא (ראה לעיל), ואילו בר קפרא נתן לה טעם.
בבבלי נוסף פירוש למילה היוונית 'איקונין', והצירוף שבא בבבלי במקום 'איקונין' הוא 'דמות דיוקני'. בבבל, שלא היתה תחת השפעתה של התרבות היוונית, זקקה המילה היוונית תרגום עברי: דמות=איקונין, שהפכה אחר כך: 'דמות דיוקני'.
במכילתא דרבי ישמעאל - 'יתרו' מסכתא ד"בחודש" פרשה ח נאמר: כיצד ניתנו עשרת הדיברות? - חמש על לוח זה וחמש על לוח זה. - כתיב: "אנוכי יי' אלוהיך", וכנגדו: "לא תרצח". מגיד הכתוב, שכל מי ששופך דם - מעלה עליו הכתוב כאילו ממעט בדמות המלך. משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה והעמיד לו איקונות ועשה לו צלמים וטבע לו מטבעות, לאחר זמן כפו לו איקונותיו ושברו לו צלמיו וביטלו לו מטבעותיו ומיעטו בדמותו של מלך. כך כל מי שהוא שופך דמים, מעלה עליו הכתוב כאילו ממעט בדמות המלך, שנאמר: "שופך דם האדם" וגו' "כי בצלם אלוהים עשה את האדם" (בראשית ט,ו).
ובשמות רבה מב,ג נאמר: "לך רד" - אמר רבי ברכיה בשם רבי שמואל בר נחמן: נתנדה משה ונזעף. ואין "רד" אלא נידוי. משל למדינה ששלחה פרוזבוטיס (שליח) לעטר למלך, עד שהוא הולך עמדו בני המדינה וכפו את הצלמים ורגמו את האיקונין, עמדו גדולי המדינה וכתבו למלך ונכנסו הכתבים עד שלא הלך הפרוזבוטיס להיכנס לעטר למלך, אמר לו המלך וכו'.
הביטוי "כפה איקונין" לקוח ממנהג היוונים והרומיים, שהיו מעמידים להם איקונות של מלכיהם, וכשמתו מלכיהם או כשמרדו בהם היו הופכים איקונותיהם ומעמידים אחרים תחתיהם ("פירושים וחידושים בירושלמי").
ייכפה הסרסור
בבראשית רבה ח,ג נאמר:"ויאמר אלוהים נעשה אדם" וגו' - במי נמלך? - רבי אמי אמר: בליבו נמלך. אמר רבי אסי: משל למלך שעשה לו סחורה על ידי סרסור והפסיד. על מי להתרעם? לא על הסרסור?! אתמהא. כך: "ויתעצב אל ליבו" (בראשית ו,ו).
מהו טעם הדבר שהאבל חייב לישון על מיטה כפויה? -
רבי יונה ורבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) תריהון – שניהם אמרו בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני); חד אמר: – אחד (מהם) אמר (בשם רבי שמעון בן לקיש): מפני מה הוא (האבל) ישן על מיטה כפויה? - כדי שיהא ניעור בלילה ונזכר שהוא אבל – כדי, שאם יתעורר בלילה משנתו, יראה שהוא שוכב על מיטה כפויה וייזכר שהוא אבל, שאין לאבל להסיח דעתו מן האבלות בלילה כשאינו ישן (אבל רשאי הוא לישון ולהסיח דעתו מן האבלות בלילה); וחורנה אמר: – והאחר אמר (בשם רבי שמעון בן לקיש): מתוך שהוא ישן על גבי מיטה כפויה, הוא ניעור בלילה ונזכר שהוא אבל – מפני שהוא ישן שלא כדרכו, אינו יכול לישון והוא מתעורר בלילה משנתו ונזכר שהוא אבל, שאין לאבל לישון ולהסיח דעתו מן האבלות בלילה.
עד כאן המקבילה בברכות.
מביאים ברייתא: אמר – אם אמר האבל: איני כופה את המיטה, הרי אני ישן על גבי הספסל, - אין שומעין לו – אין מקבלים את דבריו, ואין נותנים לו לישון על הספסל, מפני שאמר: איני כופה את המיטה – ואינו מקיים את חובת כפיית המיטה. אבל אם אמר: הרי אני כופה את המיטה – ואינו רוצה לישון עליה אלא על הספסל, - שומעין לו – מקבלים את דבריו, ונותנים לו לישון על הספסל, מפני שהוא מקיים את חובת כפיית המיטה, אף על פי שאינו ישן על מיטה כפויה.
לפי ברייתא זו, אין האבל חייב לישון על מיטה כפויה, אלא אם כפה מיטתו - מותר לו לישון על ספסל, שלא כמו שאמר רבי יוחנן לעיל ושלא כמו שאמרו רבי יונה ורבי יוסה בשם רבי שמעון בן לקיש, שהאבל חייב לישון על מיטה כפויה.
במסכת שמחות יא,יז שנו: האומר: איני כופה, והרי אני ישן על גבי ספסל, - אין שומעים לו, אלא אומרים לו: מצות כפייה היא.
ואומרים: מתניתא לא אמרה כן – המשנה (שלהלן) לא אמרה כך (כדברי הברייתא), אלא כך אמרה המשנה (סנהדרין ב,א): וכשמברין אותו – כוהן גדול שמת אחד מקרוביו והוא אבל, כשמאכילים אותו את האוכל שאנשים מביאים לו (שהאבל אינו אוכל משלו אלא אוכל משל אחרים), כל העם מסובין על הארץ – כל העם הבאים לנחם את הכוהן הגדול באבלו ואוכלים עימו יושבים על הארץ, להשתתף עימו באבלו, והוא מיסב על הספסל – אבל הכוהן הגדול יושב על ספסל, משום שאין כבודו לשבת בפני העם על מיטה כפויה, ולכן הוא יושב על ספסל שאין צריך לכפותו. ויש ללמוד מהמשנה: בכהן גדול – רק כוהן גדול מותר לשבת על ספסל כשהוא אבל; הא בכהן הדיוט - לא! – אבל כוהן הדיוט אסור לשבת על ספסל כשהוא אבל, וכל שכן שאר אדם מישראל. וברבים – רק בפני הרבים כוהן גדול מותר לשבת על ספסל כשהוא אבל; הא ביחיד - לא! – אבל כשהכוהן הגדול לבדו הוא אסור לשבת על ספסל. הרי שאבל אסור לשבת על ספסל, והוא הדין שאסור לישון על ספסל, שלא כדברי הברייתא שאמרה, שאבל מותר לישון על ספסל, אם הוא כופה את המיטה.
ומעירים: ולא עבדין כן – ואין עושים כך (העם אינם עושים כמו מה שיש ללמוד מהמשנה, אלא הם עושים כדברי הברייתא שאמרה, שאבל מותר לישון על ספסל, אם הוא כופה את המיטה, והם כופים את המיטות וישנים על ספסל).
בירושלמי סנהדרין ב,ב אמרו (על המשנה): הדא אמרה: ספסל אין בו משום כפיית המיטה (האבל אינו צריך לכפות אותו, מפני שספסל אינו מיוחד לשינה, ולכן אינו בכלל מיטה, אף שלפעמים אדם ישן על ספסל); כוהן גדול חייב בכפיית המיטה.
• • •
מביאים ברייתא: כפיית המיטות - פעמים עושה ששה – לפעמים האבל כופה את המיטות שישה ימים משבעת ימי האבלות, חמשה – לפעמים האבל כופה את המיטות חמישה ימים, ארבעה – לפעמים האבל כופה את המיטות ארבעה ימים, שלשה – לפעמים האבל כופה את המיטות שלושה ימים. כיצד? -
בערב שבת - ששה – אם המת נקבר בערב שבת (יום שלפני שבת) - האבל כופה את המיטות שישה ימים (בערב שבת ועוד חמישה ימים אחר השבת), ששבת עולה למנין ימי האבלות, אך אין בה כפיית המיטה (זקיפת המיטה בשבת - חובה; והוא הדין אם המת נקבר בשאר ימי השבוע - האבל כופה את המיטות שישה ימים, ששבת אינה מפסיקה לכפיית המיטה, ונקטה הברייתא בערב שבת משום המקרים שלהלן),
בערב שבת עם דימדומי חמה - חמשה – אם המת נקבר בערב שבת בין השמשות (הזמן שמן שקיעת החמה עד צאת הכוכבים) - האבל כופה את המיטות חמישה ימים אחר השבת, שערב שבת בין השמשות עולה (נחשב) למנין ימי האבלות, אך אין בו כפיית המיטה (ערב שבת בין השמשות זוקף את המיטה, כמו שאמרו לעיל, ואם זוקף את הכפויה, כל שכן שאינו כופה את הזקופה),
יום טוב לאחר שבת - ארבעה – אם המת נקבר בערב שבת בין השמשות, וחל יום טוב ביום שלאחר שבת, כיון שלא קיים כפיית המיטה כלל קודם יום טוב, לא בטלה ממנו חובת כפיית המיטה, והאבל כופה את המיטות ארבעה ימים אחר יום טוב, שיום טוב עולה למנין ימי האבלות לענין כפיית המיטה (אף על פי שיום טוב אינו עולה לשאר גזירות, שהקלו בכפיית המיטה), אך אין בו כפיית המיטה (אבל אם המת נקבר בשאר ימי השבוע בין השמשות, וחל יום טוב ביום שלאחריו, הרי עליו לכפות את מיטתו מיד, וכיון שקיים כפיית המיטה קודם יום טוב, בטלה ממנו חובת כפיית המיטה, ושוב אינו כופה אחר יום טוב),
שני ימים טובים של ראש השנה - שלשה – אם המת נקבר בערב שבת בין השמשות, וחלו שני ימים טובים של ראש השנה לאחר שבת - האבל כופה את המיטות שלושה ימים אחר ראש השנה.
במסכת שמחות יא,יח שנו: כפיית המיטה - פעמים שישה, פעמים חמישה, פעמים ארבעה, פעמים שלושה, לא פחות ולא יותר. כיצד? - המת בערב שבת - כפיית המיטה שישה, בערב שבת בין השמשות - כפיית המיטה חמישה, יום טוב לאחר השבת - כפיית המיטה ארבעה, שני ימים טובים של ראש השנה - כפיית המיטה שלושה.
בתוספתא מועד קטן ב,ט שנו: מי שקיים כפיית המיטה שלושה ימים קודם לרגל - לא יכפה אחר הרגל. רבי ליעזר בן יעקב אומר: אפילו יום אחד. רבי לעזר בי רבי שמעון אומר: בית שמיי אומרים: שלושה ימים, ובית הלל אומרים: אפילו שעה אחת.
בתוספתא הזכירו כפיית המיטה בלבד, ולא הזכירו שאר גזירות שבעה, משום שבכפיית המיטה הקלו בית הלל ואמרו שאפילו כפה את מיטתו שעה אחת לפני הרגל בטל ממנו חיוב כפיית המיטה, אבל שאר גזירות לא בטלו ממנו אלא אם נקבר שלושה ימים לפני הרגל, ואילו תנא קמא אינו מחלק בין כפיית המיטה לשאר גזירות ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי מועד קטן כ,א אמרו: תנו רבנן: קיים כפיית המיטה (רש"י: כלומר, נהג באבלות) שלושה ימים קודם הרגל - אינו צריך לכפותה אחר הרגל (אינו צריך לנהוג אבלות לאחר הרגל, כתנא דמתניתין דאמר: הקובר את מתו שלושה ימים קודם הרגל - בטלו ממנו גזירות שבעה); דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: אפילו יום אחד, ואפילו שעה אחת (הקובר את מתו אפילו יום אחד או אפילו שעה אחת קודם הרגל - בטלו ממנו גזירות שבעה). אמר רבי אלעזר ברבי שמעון: הם הם דברי בית שמאי, הם הם דברי בית הלל, שבית שמאי אומרים: שלושה ימים, ובית הלל אומרים: אפילו יום אחד.
אמר רב הונא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אפילו יום אחד, אפילו שעה אחת.
רבא אמר: הלכה כתנא דידן, דאמר שלושה. רבינא איקלע לסורא דפרת, אמר ליה רב חביבא לרבינא: הלכתא מאי? - אמר ליה: אפילו יום אחד, ואפילו שעה אחת.
בתוספתא הובאו דברי רבי אליעזר בסתם, ודברי חכמים בשם רבי אליעזר בן יעקב.
נראה שמשנתנו, שאמרה: הקובר את מתו שלושה ימים קודם לרגל - בטלו ממנו גזירות שבעה, רבי אליעזר היא, המחייב קיום אבלות לפחות שלושה ימים לפני החג. בית הלל הקלו, ופירשו את ההלכה הקדומה, שרגלים מפסיקים, אף אם נהג אבלות יום אחד בלבד. רבי סתם במשנתו כרבי אליעזר, ומנהג זה נתקבל בארץ ישראל. אולם הבבלי פוסק כבית הלל.
בספר החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל סימן ה נאמר: אנשי מזרח (בבל) פוטרים את האבל (מלמנות שבעה ימי אבלות) אפילו שעה אחת לפני הרגל (אפילו מת שעה אחת קודם הרגל); ובני ארץ ישראל עד שיהיו לו שלושה ימים לפני הרגל, מן הדא: הקובר את מתו שלושה ימים קודם הרגל - בטלו ממנו גזירות שבעה (משנתנו ג,ה).
בירושלמי בכל מקום נהגו כמשנתנו, ולא נזכר שום חולק, כיון שלשיטת הירושלמי, שבכפיית המיטה הקלו, לא נחלקו בתוספתא בכל גזירות שבעה אלא בכפיית המיטה. אבל בבבלי, שלא נמצאת שם שום קולה בכפיית המיטה לגבי שאר גזירות, פירשו את התוספתא לענין כל גזירות שבעה ("תוספתא כפשוטה").
ומספרים: חד תלמיד מן דרבי מנא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) הורי לחד מן קריבוי דנשייא: – תלמיד אחד מן (התלמידים) של רבי מנא הורה (פסק הלכה) לאחד מן הקרובים של הנשיא (שהיה אבל): משהוא זוקפה – מזמן שהאבל זוקף את המיטה בערב שבת, שוב אינו כופה – אין האבל כופה את המיטה עוד במוצאי שבת, שבטלה ממנו חובת כפיית המיטה.
ואומרים: כמה ימים היה לו? – כמה ימים של אבלות לפני השבת היו לו לאחד מן הקרובים של הנשיא, שהורה לו התלמיד שאינו חוזר וכופה את המיטה אחר השבת? - רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי) אמר בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): שני ימים היה לו – שני ימים של אבלות היו לו, שכפה את המיטה שני ימים קודם השבת; וכל שכן אם כפה את המיטה שלושה ימים או יותר קודם השבת, אבל אם כפה את המיטה יום אחד בלבד קודם השבת, חוזר וכופה אחר השבת, שלא בטלה ממנו חובת כפיית המיטה. רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי); וכן רבי יעקב בר זבדי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי יצחק (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי): שלשה – שלושה ימים של אבלות היו לו, שכפה את המיטה שלושה ימים קודם השבת; אבל אם כפה את המיטה יום אחד או שני ימים קודם השבת, חוזר וכופה אחר השבת.
ומספרים: רבי חיננא בר פפא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) הורי – הורה (פסק הלכה), [שלא (מילה זו הושלמה לפי הענין)] לכפותה – שלא יחזור האבל ויכפה את המיטה אחר השבת, אפילו יום אחד – אפילו לא כפה את המיטה אלא יום אחד בלבד קודם השבת, שלא כדברי האמוראים לעיל, ואיתחמי ליה: – ונראה לו (הראו לו מן השמים בחלום את הכתוב בענין העונש לאיש האלוהים על שעבר על מצות ה'): "יַעַן כִּי מָרִיתָ פִּי ה' (לא שמעת בקול ה') וְלֹא שָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (מלכים א יג,כא) – כך הראו לרבי חיננא בר פפא על שהורה שלא כהלכה.
האמוראים האלה הקלו בכפיית המיטה, וסברו ששבת מפסיקה לכפיית המיטה, אלא שנחלקו כמה ימים קיים כפיית המיטה לפני השבת שלא יכפה אחר השבת. דעות אלו הן שלא כדברי הברייתא בתוספתא מועד קטן ב,ט ובמסכת שמחות שהובאה בירושלמי לעיל, שבמוצאי שבת חוזר וכופה את המיטה, אפילו לא נשתייר לו אלא יום אחד בלבד.
רבי מנא ובית הנשיא
לרבי מנא היו קשרים עם בית הנשיא (רבי יהודה נשיאה). רבי מנא השיב על שאלות הנשיא (ירושלמי פסחים י,א), ואף יעץ לו בעסקיו (ירושלמי ברכות ח,ה וכלאים ח,ג), תלמידיו לימדו את בני משפחת הנשיא (ירושלמי כאן; יומא ח,א ותעניות א,ו; סוכה ב,י).
תני: – שנוי (שנו ברייתא): הדר בפונדק – אבל שגר באכסניה, - אין מחייבין אותו לכפות – את מיטתו שבאכסניה בימי אבלו; דלא יהוון אמרין: – שלא יהיו אומרים (הנוכרים שגרים עימו באכסניה שיהיו רואים אותו כופה את מיטתו): חֶרֶשׁ (מכשף) הוא – שהוא עושה מעשה כישוף, שאין הנוכרים יודעים שהוא עושה כך משום שהוא אבל.
במסכת שמחות - ברייתות מאבל רבתי ה,יב שנו: הדר בפונדק, אם מת לו מת - אינו חייב בכפיית המיטה, ואם היה פונדק מושכר לו - חייב.
• • •
שנינו בברייתא לעיל: כל שמתאבלים עליו - מתאבלים עימו.
מביאים ברייתא (בענין אבלות של הבעל עם אשתו ושל האישה עם בעלה): הרי שמת חמיו (אבי אשתו) או חמותו (אם אשתו) או אחד מקרובי אשתו – שהיא מתאבלת עליו, - אינו כּוֹפָהּ לא לכחול (לתת צבע כחול על עיניה) ולא לפקוס (לתת צבע אדום על פניה) – אין הבעל רשאי לכפות (להכריח) את אשתו לעשות תכשיטיה (להתקשט) באבלותה (שאסור לאישה להתקשט בימי אבלה משום שהוא כרחיצה), אלא נוהג עמה כדרך שהיא נוהגת – הוא נוהג עימה אבלות כמו שהיא נוהגת אבלות על קרובה שמת. וכן היא (האישה) שמת חמיה (אבי בעלה) או חמותה (אם אשתו) או אחד מקרובי בעלה – שהוא מתאבל עליו, - אינה לא כוחלת ולא פוקסת – אין האישה רשאית לעשות תכשיטיה (להתקשט) באבלותו של בעלה, אלא נוהגת עמו כדרך שהוא נוהג – היא נוהגת עימו אבלות כמו שהוא נוהג אבלות על קרובו שמת (ולכן אסור לאישה להתקשט בימי אבלו של בעלה).
במסכת שמחות יא,ח שנו: האישה שמת חמיה או אחד מקרובי בעלה - לא תכחול ולא תתקשט, אלא נוהגת עימו כדרך שהוא נוהג. אף הוא שמת חמיו או אחד מקרובי אשתו - אינו כופה להתקשט, אלא נוהג עימה כדרך שהיא נוהגת.
שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: לא שנו – בברייתא זו, אלא חמיו או חמותו – שרק כשמת חמיו או חמותו – הבעל נוהג אבלות עם אשתו, משום כבוד חמיו וחמותו, הא אחד כל הקרובים - לא – אבל אם מת אחד משאר כל הקרובים של אשתו - אין הבעל נוהג עימה אבלות. אבל לענין כיחול ופיקוס, אף אם מת אחד משאר כל הקרובים של אשתו - אין הבעל רשאי לכוף את אשתו להתקשט, ומה שאמרו בברייתא "או אחד מקרובי אשתו" מוסב על "אינו כופה לא לכחול ולא לפקוס", ואינו מוסב על "נוהג עימה כדרך שהיא נוהגת".
רמב"ן בתורת האדם הביא ברייתא זו, ולפי גרסתו, ברישא לא נאמר "או אחד מקרובי אשתו", ובסיפא כן נאמר "או אחד מקרובי בעלה", ואמר רמב"ן, שאם נסמוך שאין כאן טעות סופרים (בסיפא של הברייתא), נתברר הספק, שהאישה מתאבלת עם בעלה על כל קרוביו, אף על פי שהוא אינו מתאבל עימה אלא על חמיו וחמותו.
לפי הגרסה שלפנינו, ברישא נאמר "או אחד מקרובי אשתו", בדומה לסיפא. אלא שברישא, דין כיחול ופיקוס נאמר לגבי האישה שהיא אבלה ואילו דין נהיגת אבלות עם האבל נאמר לגבי הבעל שאשתו אבלה, ולכן אפשר לחלק בין שני הדינים הללו ולומר, שהאישה אינה מתקשטת כשהיא אבלה אפילו על אחד מקרוביה, ואילו הבעל נוהג אבלות עם אשתו רק כשהיא אבלה על חמיה או על חמותה. אולם בסיפא, גם דין כיחול ופיקוס וגם דין נהיגת אבלות עם האבל נאמרו לגבי האישה שבעלה אבל, ולכן אי אפשר לחלק בין שני הדינים הללו ולומר כמו שאמרנו ברישא, שכן בסיפא אין האישה מתקשטת משום שהיא נוהגת אבלות עם בעלה. הרי שנתברר מהברייתא, שהאישה נוהגת אבלות עם בעלה אפילו על אחד מקרוביו (על פי רמב"ן בתורת האדם).
בבבלי מועד קטן כ,ב אמרו: מר עוקבא שכיב ליה בר חמוה, סבר למיתב עליה שבעה ושלשים. על רב הונא לגביה, אשכחיה. אמר ליה: לא אמרו לכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו בלבד (רבנו יחיאל: אבל על זה אין אתה צריך). דתניא: מי שמת חמיו או חמותו - אינו רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת, אלא כופה מיטתו ונוהג עימה אבלות. וכן היא שמת חמיה או חמותה - אינה רשאה להיות כוחלת ולהיות פוקסת, אלא כופה מיטתה ונוהגת עימו אבלות. ותניא אידך: אף על פי שאמרו: אין אדם רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת, באמת אמרו: מוזגת לו את הכוס, ומצעת לו את המיטה, ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו (תוספות: בחמין קאמר, דאילו בצונין - היא נמי מותרת). קשיין אהדדי! (רש"י: דהכא קתני: מצעת לו מיטתו, והכא קתני: כופה מיטתו. רבנו יחיאל: דאילו בקמייתא קתני דנוהג עימה אבלות, אלמא מתסר בכל מילי דאבל מתסר בהו, ובבתרייתא קתני דרוחץ פניו ידיו ורגליו אפילו בחמין, אלמא דאיהו לא נהיג אבלות) אלא לאו שמע מינה: כאן - בחמיו וחמותו (רבנו יחיאל: כדקתני בדידה: שמת חמיו או חמותו), כאן - בשאר קרובים (רש"י: בשאר קרובי אשתו - מצעת לו מיטתו), שמע מינה. תניא נמי הכי: לא אמרו לכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו בלבד.
בבבלי אמר רב הונא, שאין הבעל נוהג אבלות עם אשתו אלא על חמיו וחמותו, כמו שאמר שמואל בירושלמי.
לפי נוסח הברייתא שבבבלי, בסיפא נאמר "חמיה או חמותה" בלבד, בדומה לרישא. יש להסתפק, האם חמיה וחמותה דווקא ולא שאר קרובים של בעלה, שאינה נוהגת אבלות עם בעלה אלא על חמיה ועל חמותה, או שמא בסיפא נזכרו חמיה וחמותה משום הרישא, אבל הוא הדין שאר קרובים של בעלה, שנוהגת אבלות עם בעלה אפילו על שאר קרובים שלו (רמב"ן בתורת האדם וריטב"א).
שנינו בברייתא לעיל: כל שמתאבלים עליו - מתאבלים עימו.
ואומרים: רבי בא בר כהן (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר קומי – אמר לפני רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי): רבי יודה בר פזי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי, בנו ותלמידו של רבי שמעון בן פזי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): בדר עמו – רק כשקרובו של האבל גר עימו באותו בית (כשהוא עימו באותו בית) הוא צריך לנהוג דיני אבלות, אבל כשאינו עימו באותו בית אינו צריך לנהוג דיני אבלות.
ומספרים: קם רבי יוסה עם רבי יודה בר פזי – פגש רבי יוסי את רבי יהודה בר פזי, אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסי לרבי יהודה בר פזי): אתה שמעת מן אבוך הדא מילתא? – האם אתה שמעת מאביך את הדבר הזה? האם אמר אביך, שקרובו של האבל צריך לנהוג דיני אבלות רק כשהוא עימו באותו בית, כפי שנאמר בשמך? - אמר ליה: – אמר לו (רבי יהודה בר פזי לרבי יוסי): אבא לא הוה אמר כן – אבי לא היה אומר כך (לא שמעתי מאבי את הדבר הזה), אלא אחוי (אחוה) דאיתתיה דבר נחמיה מית – אחיה של אשתו של בר נחמיה מת (וכיון שאשתו של בר נחמיה התאבלה על אחיה, התאבל בר נחמיה בעלה עימה), אתון ושאלון ליה: – באו ושאלו אותו (את אבי): מהו לכפות את המיטה? – האם צריך בר נחמיה לכפות את המיטה? - אמר לון: – אמר להם (אבי לשואלים): לא צריך – הרי שלא אמר אלא שכשאין קרובו של האבל עימו באותו בית אינו צריך לכפות את המיטה, אבל לא אמר שאינו צריך לנהוג דיני אבלות, ואפשר שאף כשאין קרובו של האבל עימו באותו בית הוא צריך לנהוג דיני אבלות, אלא שאינו צריך לכפות את המיטה, משום שהקלו בכפיית המיטה. (- מהו לקרות את שמע ולהתפלל? - אמר ליה: נישמעינה מן הדא: הרי שהיה עסוק עם המת בקבר והגיעה עונת קרית שמע - הרי זה פורש למקום טהרה ולובש את תפיליו וקורא את שמע ומתפלל.)
המילים המוסגרות הן אשגרה מהמעשה לעיל ברבי מנא, שמתו בניו של רבי חנינה אחיו, והתאבל רבי מנא עם אחיו, ובאו ושאלו את רבי יוסי: מהו לכפות את המיטה? (האם צריך רבי מנא לכפות את המיטה?), ואמר להם: לא צריך, כמו שסיפרו כאן, ושם שאלו את רבי יוסי שתי שאלות עוד, ואחת מהן הועתקה לכאן בטעות (על פי "שערי תורת ארץ ישראל").
רבי יהודה בר פזי ואביו ישבו בלוד. בירושלמי תרומות יא,ז ושבת ב,א אמרו, שרבי יהודה בר פזי הורה ל"אילין דבר נחמיה". משפחת נחמיה זו היתה כנראה משפחה אמידה ומקורבת לחכמים שישבה בלוד.
בבבלי מועד קטן כ,ב אמרו: ...כל שמתאבל עליו - מתאבל עימו... - עימו בבית (ריטב"א: אינו מתאבל אלא כשהוא עם האבל). כי הא דאמר ליה רב לחייא בריה, וכן אמר ליה רב הונא לרבה בריה: באפה (רש"י: בפני אשתך, שהיא אבלה) - נהוג אבלותא (רש"י: דהיינו נמי כל שמתאבל עליו, כגון אשתו, מתאבל עימו בבית), דלא באפה - לא תנהוג אבלותא.
ובבבלי כתובות ד,ב אמרו: תניא: מי שמת חמיו או חמותו, אינו רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת, אלא כופה מיטתו ונוהג עימה אבלות. וכן היא שמת חמיה או חמותה, אינה רשאה להיות כוחלת ולהיות פוקסת, אלא כופה מיטתה ונוהגת עימו אבלות... - עימו בבית (רש"י: דאין אבלותו מוטלת עליה אלא בפניו משום כבודו, וכן הוא אין אבלותה מוטלת עליו אלא בפניה ולכבודה), וכדאמר ליה רב לחייא בריה (רש"י: כשמת חמיו): באפה - נהוג אבלותא, דלא באפה - לא תנהוג אבלותא (ריטב"א: יש שפירשו: באפה ממש - בעודו בבית, ושלא באפה - כשיוצא לחוץ. ואחרים פירשו, דכל שהוא בעיר שמרגישים בו הכל היינו באפה, ושלא באפה היינו כשהוא במקום אחר, וכן הדעת מכרעת, אף על פי שהלשון מסייעת לפירוש הראשון).
גם בבבלי אמרו, שרק כשקרובו של האבל עימו באותו בית הוא צריך לנהוג דיני אבלות, כמו שאמרו בירושלמי כאן בשם רבי יוחנן.
בירושלמי לעיל סיפרו על דברי רב לחייה בנו מעין מה שסיפרו בבבלי, אלא שבבבלי אמר רב לבנו לנהוג אבלות בפני אשתו, ובירושלמי אמר רב לבנו לנהוג אבלות בפניו על מות אחותו.
קם רבי יוסה עם רבי יודה בר פזי
בדומה למעשה שסיפרו כאן, סיפרו בירושלמי שני מעשים עוד, שאמרו מימרה בשם רבי יהודה בר פזי, ופגש רבי יוסי את רבי יהודה בר פזי ושאל אותו האם שמע מאביו את הדבר שנאמר בשמו. במעשה אחד (ירושלמי שביעית י,ב וראש השנה ג,א) השיב לו רבי יהודה בר פזי בחיוב, ובמעשה אחר (ירושלמי ברכות ד,א ותעניות ב,טו ו-ד,א) השיב לו שלא אמר אביו כך אלא שאמר דבר שממנו היה אפשר לשמוע כך, כמו שהשיב לו במעשה כאן.
• • •
במשנה שנינו: מפני שאמרו: שבת עולה ואינה מפסקת, והרגלים מפסיקין ואינן עולין.
ואומרים: רבי סימון (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): שהוא (הרגל) מותר בתשמיש המיטה – ברגל האבל מותר אפילו בתשמיש המיטה (אף על פי שהוא דבר שבצנעה), ולכן הרגל אינו עולה למנין שבעה (כגון אם קבר את מתו שני ימים קודם לרגל, אין ימי הרגל עולים למנין שבעה, וצריך להשלים את שבעת ימי האבלות לאחר הרגל ולנהוג אבלות לאחר הרגל חמישה ימים), אבל השבת עולה למנין שבעה (השבת שבתוך ימי השבעה מצטרפת לשבעת ימי האבלות), מפני שבשבת האבל אסור בתשמיש המיטה (אף על פי שהוא מותר בדברים אחרים).
ומספרים: קם רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) עם רבי יודה בירבי סימון (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי) – פגש רבי ירמיה את רבי יהודה בן רבי סימון, אמר ליה: – אמר לו (רבי ירמיה לרבי יהודה בן רבי סימון): הכין, מן כל תלמידוי דרבי יוחנן לא שמע בר נש מיניה הדא מילתא אלא אבוך – הנה, מכל תלמידיו של רבי יוחנן לא שמע אדם ממנו את הדבר הזה ("שהוא מותר בתשמיש המיטה") אלא אביך (רבי סימון, שאמר את הדבר הזה בשם רבי יוחנן, ולכן לא אמר אותו רבי יוחנן מעולם). אמר ליה – אמר לו (לרבי ירמיה) רבי יעקב (הגרסה ברמב"ן: אמר רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי)): אין דאיתאמרת, לא איתאמרת אלא מן אילין מילייא דהכין הכין – אף אם נאמרה (המימרה הזו על ידי רבי יוחנן), לא נאמרה אלא מהדברים האלה של כך וכך (מהדברים המסופקים שלא הוכרעו והם נוטים לכאן ולכאן, ולכן אין סומכים על המימרה הזו).
בירושלמי תרומות ח,ה ועבודה זרה ב,ג אמרו: ...אמר לון: כן אמר רבי שמעון בן לקיש:... אמר ליה: דילמא מן אילין דרבי שמעון בן לקיש דהכין הכין. אמר לון: לעובדא, וסמכון עלוי.
ובירושלמי סוטה ט,ב אמרו: ...אמר רבי יוחנן: כל אילין דרבי שמעון בן יוחי מן אילין דהכין הכין - יחידין אינון ולא סמכין עליהון.
ואומרים: מילתיה דרבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: – דברו של רבי יהושע בן לוי אומר (מדבריו להלן יש ללמוד שהוא סבור): שהוא (הרגל) אסור בתשמיש המיטה – ברגל האבל אסור בתשמיש המיטה, דאמר – שאמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: והלא אמרו – חכמים: אין אבל ברגל – ברגל אין אבלות נוהגת, אלא שהרבים נוהגין בו בצינעה – העם מחמירים על עצמם ונוהגים ברגל אבלות בצנעה. ופירש רבי יהושע בן לוי: מהו בצינעה? - שהוא (הרגל) אסור בתשמיש המיטה – העם אוסרים על עצמם ברגל תשמיש המיטה כשהם אבלים. מכאן יש ללמוד, שרבי יהושע בן לוי סבור שברגל האבל אסור בתשמיש המיטה.
התיבון: – השיבו (שאלו על רבי יהושע בן לוי): הרי הרגל - הרי הוא אסור בתשמיש המיטה ואינו עולה, אף השבת - הואיל והיא אסורה בתשמיש המיטה לא תעלה! – כמו הרגל, שהאבל אסור בו בתשמיש המיטה, ואף על פי כן הוא אינו עולה למנין שבעה, כך גם השבת, שהאבל אסור בה בתשמיש המיטה, היא לא תעלה למנין שבעה! ומדוע הרגל אינו עולה למנין שבעה, ואילו השבת עולה למנין שבעה? והרי הרגל והשבת שווים בדינם!
אמר רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי): איפשר לשבעה בלא רגל, אבל אי איפשר לשבעה בלא שבת – אפשר ששבעה ימים יהיו בלי שיחול בהם רגל, אבל אי אפשר ששבעה ימים יהיו בלי שתחול בהם שבת. הרי שאם השבת לא תעלה למנין שבעה, לא יהיו שבעה ימי אבלות רצופים לעולם, ואם השבת תפסיק את האבלות, לא יהיו שבעה ימי אבלות לעולם, ולכן השבת עולה ואינה מפסקת, מה שאין כן ברגל, ולכן הרגל מפסיק ואינו עולה.
הפירוש לקטעים האלה הוא ברובו על פי רמב"ן בתורת האדם.
בתוספתא מועד קטן ב,ט שנו: אָבֵל אין רשיי להתאבל בתוך המועד, אֲבָל נוהג בצנעה בתוך ביתו.
ובמסכת שמחות ז,ז שנו: אָבֵל במועד כאילו אינו אבל, אֲבָל נוהג בצנעה.
רבי יהושע בן לוי שאמר "והלא אמרו: אין אבל ברגל, אלא שהרבים נוהגים בו בצנעה" נתכוון לברייתות שבתוספתא ובמסכת שמחות (רמב"ן בתורת האדם).
בבבלי כתובות ד,א אמרו: תניא: הרי ש...מת אביו של חתן... נוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבלות, וכל אותם הימים הוא ישן בין האנשים והיא (אשתו) ישנה בין הנשים... מסייע ליה (רש"י: הא דקתני דאסור בתשמיש בשבעת ימי המשתה שהן לו כרגל) לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: אף על פי שאמרו: אין אבלות במועד, אבל דברים שבצנעה (רש"י: שאינו ניכר לבריות שהוא אבל בכך) נוהג.
בירושלמי אמר רבי סימון בשם רבי יוחנן, שברגל האבל מותר בתשמיש המיטה, ואילו בבבלי אמר רבי יוחנן, שברגל האבל אסור בתשמיש המיטה. הרי שאין לסמוך על מה שאמר רבי סימון בשם רבי יוחנן, כמו שאמרו בירושלמי.
בבבלי מועד קטן כד,א אמרו: אביי אשכחיה לרב יוסף דפריס סודרא ארישיה (רש"י: בשבת, משום עטיפה, דנהיג אבלות), ואזיל ואתי בביתיה. אמר ליה: לאו סבר לה מר אין אבילות בשבת? - אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: דברים שבצנעה נוהג (רבנו יחיאל: דמאי דעביד אינש בביתיה כי ליכא אינשי גביה - צנעה הוא).
לפי מה שאמר רבי יוחנן בבבלי, בשבת האבל אסור בתשמיש המיטה, כמו שאמרו בירושלמי כאן בסתם: השבת - הואיל והיא אסורה בתשמיש המיטה.
בירושלמי לעיל אמר שמואל, שתשמיש המיטה - רשות, שבשבת שבתוך שבעת ימי האבלות האבל רשאי לשמש את מיטתו, וסיפרו לעיל, שאמר שמואל, שהמימרה שאמר נאמרה להלכה ולא למעשה, ואם כן, בשבת האבל אסור בתשמיש המיטה, כמו שאמרו כאן בסתם.
• • •