משנה
משנתנו באה ללמד דברים שאסור לכותבם בחול המועד.
אין כותבין שטרי חוב במועד – הואיל ויכול לכותבם לאחר המועד. אם אינו מאמינו או שאין לו מה יאכל – (מבואר בגמרא), הרי זה יכתוב – את השטרות בחול המועד.
אין כותבין ספרים ותפילין ומזוזות במועד – אסור לכתוב בחול המועד אפילו ספרי תורה, וכל שכן שאר ספרים, ותפילין ומזוזות, ואין מגיהין אות אחת – אסור לתקן בחול המועד ספרים ותפילין ומזוזות מן הטעויות שבהם, ואפילו להגיה אות אחת, אפילו בספר העזרה – בספר תורה שהיה בעזרה במקדש, ואף על פי שהוא צורך הרבים, אין מגיהים אותו בחול המועד, מפני שזו מלאכה שאינה לצורך המועד. רבי יהודה אומר: כותב הוא אדם תפילין ומזוזות לעצמו – לצורך עצמו, אבל לא למוכרם ולהשכירם, וטווה לעצמו תכלת לציציתו – שבכנף בגדו. ולאו דווקא תכלת, אלא הוא הדין כל החוטים של ציצית, ונקטה המשנה תכלת מפני שהיא עיקר המצוה.
בספר התורה שבעזרה היו קוראים בעזרה הכוהן הגדול ביום הכיפורים והמלך ב'הקהל'. על פי ספר התורה שבעזרה היו מגיהים את כל ספרי התורה.
יש ספרים (במשנה שבבבלי) שגרסו במשנתנו: בספר עזרא – ספר תורה מזמנו של עזרא הסופר (עיין נחמיה ח), שהיו מגיהים על פיו ספרי תורה אחרים. בכתבי יד של המשנה ושל הבבלי הגרסה כבירושלמי.
יש ספרים (במשניות ובמשנה שבבבלי) שגרסו במשנתנו: וטווה על ירכו תכלת לציציתו. גרסה זו מובאת בגמרת הירושלמי להלן. פירושה של גרסה זו, שמגלגל את החוט על ירכו וטווה אותו, כדי לשנות מדרך טוייתו בחול, אבל לא יטוה בפלך כדרך שהוא טווה בחול. בכתבי יד של הבבלי לא גרסו משפט זה.
• • •
גמרא
במשנה שנינו: אין כותבים שטרי חוב במועד.
מביאים ברייתא: אין כותבין שטרי ארסיות (אריסות) וקבלנות במועד – אסור לכתוב בחול המועד שטר אריסות (אריס מקבל שדה מחברו לעבד אותה על מנת לתת לבעליה חלק מהתבואה שתהיה עושה) או שטר קבלנות (קבלן מקבל שדה מחברו לעבד אותה על מנת לתת לבעליה סכום קצוב במעות לשנה, בין שתעשה השדה הרבה ובין שתעשה מעט), ואפילו כבר קיבל האריס או הקבלן את השדה. השם שם כדרכו, ובלבד שלא ימוד ושלא ישקול ולא ימנה (בברייתא המקבילה שבתוספתא לא שנו הלכה זו ברישא אלא בסיפא בלבד). ומקבלין קיבולת (מלאכה בקבלנות) במועד – אומנים מקבלים עליהם בחול המועד לעשות מלאכה בשכר קצוב, על מנת לעשותה (את המלאכה) לאחר המועד – שהרי אין כאן אלא תנאי ודיבור בלבד, ואין מקבלין קיבולת במועד על מנת לעשותה בתוך המועד – בחול המועד עצמו. השם שם כדרכו – מותר לשום (להעריך) בחול המועד דבר הראוי לשומה, כדרך שהוא עושה בחול (ימי החול), ובלבד שלא ימוד – אסור למדוד בחול המועד דבר הראוי למדידה, כגון בנאי לא ימדוד מידת הבנין שמקבל לבנות, או צבע לא ימדוד מידת הבגדים שמקבל לצבוע, ושלא ישקול – אסור לשקול בחול המועד דבר הראוי לשקילה, כגון אורג לא ישקול משקל המטוה (חוטים טוויים) שמקבל לארוג, או צורף לא ישקול משקל הכסף והזהב שמקבל לצרוף, ולא ימנה – אסור למנות בחול המועד דבר הראוי למנין, כגון כובס לא ימנה מנין הבגדים שמקבל לכבס, שלא יעשה בחול המועד כדרך שהוא עושה בחול, לפי שהוא מזלזל במועד.
בתוספתא מועד קטן ב,ג שנו: אין כותבים שטרות עריסיות (אריסות) וקַבָּלוּת (קבלנות) במועד. רבי יהודה מתיר, שמא יקדמנו אחר.
בירושלמי כאן הובאה דעת תנא קמא בלבד. כל זמן שלא כתבו בעל השדה והאריס שטר אריסות ביניהם, בעל השדה והאריס יכולים לחזור בהם, אבל משכתבו שטר, אינם יכולים לחזור בהם, ואף על פי כן אסר תנא קמא לכתוב שטר בחול המועד, שאין תנא קמא חושש שמא יחזור אחד מהם ותיבטל האריסות או הקבלנות, שהרי אין כאן הפסד ממש, אלא מניעת רווח, ולא התירו כתיבה משום כך, לפי שמניעת רווח אינה נקראת דבר האבד, אבל רבי יהודה התיר לכתוב שטר בחול המועד, אם כבר קיבל האריס את השדה, כדי שלא יחזרו בהם, והרי זה דבר האבד.
ושם ב,ה שנו: ומקבלים קיבולת במועד למוצאי מועד, ובלבד שלא ימנה ולא ישקול ולא ימדוד, כדרך שעושה בחול.
בבבלי מועד קטן יב,א אמרו: תניא אידך: מקבלים קיבולת במועד לעשותה לאחר המועד, ובלבד שלא ימדוד ושלא ישקול ושלא ימנה כדרך שהוא עושה בחול.
• • •
במשנה שנינו: אם אינו מאמינו או שאין לו מה יאכל, הרי זה יכתוב.
ומבארים: אמר רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): אם אינו מאמינו - ללוה – אם המלוה אינו מאמין ללווה ואינו רוצה להלוות לו בלא שטר, והלווה צריך מעות; או שאין לו מה יאכל - ללבלר (ב"שרידי הירושלמי": לליבלר) – אם אין לסופר הכותב את השטרות מה לאכול, שזקוק הוא לשכר סופר לצורך מזונותיו במועד (המילה "לבלר" מקורה בלטינית ופירושה 'סופר', והכתיב "ליבלר" קרוב למקור). אמר לו (לרבי ירמיה) רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי): אם אומר את כן – אם אתה אומר כך (שמותר לסופר לכתוב בחול המועד, כדי שייטול שכרו להתפרנס בו), נמצאתה (נמצאת) מתיר את האומנות במועד – נמצא שאתה מתיר עשיית מלאכה בחול המועד, שרוב האומנים עושים מלאכתם לצורך פרנסתם, והרי לא הותרה עשיית מלאכה בחול המועד; אלא – כך יש לבאר את דברי המשנה, אם אינו מאמינו - למלוה שעברה – שכבר הלוה המלוה ללווה ונתן לו את המעות, והמלוה חושש שאם לא יכתוב, שמא יכחש בו הלווה, - מותר לכתוב שטר חוב על ההלוואה שכבר היתה, משום דבר האבד, או שאין לו מה יאכל - למלוה הבאה – שאין ללווה שרוצה ללוות מה לאכול וצריך ללוות למזונותיו, - מותר לכתוב שטר חוב על ההלוואה שעתידה להיות, מפני שהרי זה דבר האבד. אבל אם אין לסופר מה לאכול, אסור לסופר לכתוב בחול המועד, שלא התירו עשיית מלאכה בחול המועד כשאין לפועל מה לאכול.
המימרה "אם אומר את כן, נמצאתה מתיר את האומנות במועד" נאמרה גם לעיל א,י.
בבבלי מועד קטן יג,א אמרו: משנה. אין לוקחים בתים, עבדים ובהמה אלא לצורך המועד, או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל.
גמרא. בעא מיניה רבא מרב נחמן: שכר פעולה שאין לו (רש"י: לפועל) מה יאכל, מהו (רש"י: שייתן לו מלאכה, כדי שיהא לו מה לאכול)? - אמר ליה: תנינא, או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל. לאתויי מאי (רש"י: אי למוכר, הא תני ליה לצורך המוכר) - לאו לאתויי שכר פעולה (רש"י: שאין לו מה יאכל, דמותר)? - אמר ליה: לא, פרושי קא מפרש (רש"י: לצורך המוכר כיצד, כגון שאין לו למוכר מה יאכל, ולעולם לא תפשוט מינה לשכר פעולה). איתיביה אביי: אין כותבים שטרי חוב במועד, ואם אינו מאמינו (רש"י: מלוה ללווה) או שאין לו מה יאכל - הרי זה יכתוב. שאין לו מה יאכל, לאתויי מאי (רש"י: אם משום לווה, הא קאמר אם אינו מאמינו מותר) - לאו לאתויי שכר פעולה (רש"י: שאין לו לסופר מה יאכל - שרי בחולו של מועד)? שמע מינה (וכאן אין לדחות "פרושי קא מפרש", שהרי נאמר בפירוש "או שאין לו מה יאכל").
רב נחמן השיב מן המשנה לעיל ולא השיב מן המשנה כאן, שמא משום שפירש את המשנה כאן כרבי יוסי בירושלמי כאן, ולכן דייק מן המשנה לעיל שבה המילים "שאין לו מה יאכל" מיותרות, שנכללות הן במה שנאמר "לצורך המועד", ופירשן כאילו היה נאמר "ושאין לו מה יאכל" ומוסב על הפועל. אומנם אביי תפס כדבר פשוט שהפירוש במשנה הוא כרבי ירמיה בירושלמי כאן.
לפי הבבלי, כל המלאכות הותרו בחול המועד לצורך פועל שאין לו מה לאכול. אבל בירושלמי נחלקו אמוראים בדבר.
• • •
במשנה שנינו: אין כותבים ספרים ותפילין ומזוזות במועד. רבי יהודה אומר: כותב הוא אדם תפילין ומזוזות לעצמו.
ומספרים: חד בר נש אובד תפילוי במועדא – בן אדם אחד איבד את תפיליו בחול המועד. אתא לגבי – בא אצל רבי (צריך לומר: רב) חננאל (אמורא בבלי בדור השני) – שהיה סופר מומחה, כדי שיכתוב לו תפילין, ושלחיה לגבי – ושלח אותו אצל רבי אבא בר נתן (רבה בר נתן, אמורא בבלי בדור השלישי) – כדי לשאול אותו האם מותר לכתוב בחול המועד תפילין לצורך אדם אחר. אמר ליה: – אמר לו (רבי אבא בר נתן לרב חננאל על ידי אותו בן אדם): הב ליה תפילך וזיל כתוב לך – תן לו את תפיליך, ולך כתוב לך (תפילין, שמותר לכתוב בחול המועד תפילין לצורך עצמו אבל לא לצורך אדם אחר, כדברי רבי יהודה במשנה, ולכן יש להערים ולתת את שלו ולכתוב לעצמו). אמר ליה – אמר לו (לרב חננאל) רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): איזיל כתוב ליה – לך כתוב לו (תפילין, שמותר לכתוב בחול המועד תפילין גם לצורך אדם אחר, ולכן אינך צריך לתת לו את תפיליך ולכתוב לך תפילין).
ושואלים: מתניתא פליגא על רב: – המשנה חלוקה על רב (שהתיר לכתוב בחול המועד תפילין לצורך אדם אחר): כותב הוא אדם תפילין ומזוזה לעצמו – לצורך עצמו. הא לאחר – אבל לצורך אדם אחר, - לא! – אסור לכתוב בחול המועד תפילין! ומדוע התיר רב לכתוב בחול המועד תפילין לצורך אדם אחר, שלא כרבי יהודה במשנה?
ומשיבים: פתר לה – פירש אותה (רב הסביר את המשנה), בכותב להניח – במשנה מדובר כשכותב תפילין בחול המועד על מנת להניח (להשאיר) אותם לאחר המועד (לצורך אחר המועד), שבאופן זה מותר לכתוב לצורך עצמו אבל לא לצורך אדם אחר, אבל כשכותב תפילין בחול המועד לצורך המועד, מותר לכתוב גם לצורך אדם אחר.
בבבלי מועד קטן יט,א אמרו: תנו רבנן: כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו, ולאחרים בטובה (בהחזקת טובה אבל לא בשכר), דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: מערים ומוכר את שלו, וחוזר וכותב לעצמו (רש"י: ועושה כן כל ימות החג). רבי יוסי אומר: כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו (רש"י: בהרווחה, ולא מיירי במי שאין לו מה יאכל).
אורי ליה רב לרב חננאל, ואמרי לה רבה בר בר חנה לרב חננאל: הלכה, כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו.
המשנה מוסרת בשם רבי יהודה: כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו. ואולם בברייתא שבבבלי רבי מאיר הוא שאומר כך. ונראה שהמשנה מוסרת הלכה זו בשם רבי יהודה ולא בשם רבי מאיר, אף על פי ששניהם אמרוה, משום שלרבי מאיר "עצמו" לאו דווקא, אלא הוא הדין לאחרים בטובה, ואילו לרבי יהודה לאחרים אסור אפילו בטובה, אלא שמותר לו להערים, למכור להם את שלו ואחר כך לכתוב לעצמו תפילין ומזוזות חדשים, ומכיון שרבי יהודה מחמיר ומתיר רק לעצמו, לכן המשנה מוסרת את ההלכה "כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו" (לעצמו דווקא) בשם רבי יהודה ולא בשם רבי מאיר.
בירושלמי אמר רבי אבא בר נתן כרבי יהודה בברייתא שבבבלי. רב התיר לכתוב אולי בטובה וכרבי מאיר. אלא שהירושלמי, כנראה, לא הכיר ברייתא זו של הבבלי ולכן הקשה על רב. על רבי אבא בר נתן לא הקשה, כי הוא אוסר לאחרים ורק להערים התיר.
מסתבר שההלכה שבמשנה "אין כותבים ספרים תפילין ומזוזות" היא קדומה, ורבי מאיר ורבי יהודה חולקים בפירושה, לרבי מאיר אין כותבים רק לאחרים בשכר, ולרבי יהודה אין כותבים אפילו לאחרים בטובה. ולא עוד אלא שמסתבר שגם ההלכה "כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו" היא קדומה, ונמסרה במשנה בשם רבי יהודה מפני שהוא סובר "עצמו" דווקא ("מקורות ומסורות").
בבבלי אמרו, שרב פסק הלכה כרבי יוסי בברייתא, ומותר לכתוב בחול המועד תפילין אפילו על מנת להניח לאחר המועד ואפילו לצורך אדם אחר. אבל בירושלמי משמע שפסקו הלכה כרבי יהודה במשנה, ואמרו שרב פירש את דברי רבי יהודה שלא יהיה חלוק עליו, ואסור לכתוב בחול המועד תפילין על מנת להניח לאחר המועד לצורך אדם אחר.
בכתיבת תפילין ומזוזות התיר רבי יהודה הערמה בחול המועד. אבל בירושלמי לעיל ב,א אמרו, שרבי יהודה חושש להערמה במלאכת חול המועד. וכתב רבנו יחיאל, שאף התנאים האוסרים להערים בשאר מלאכות של חול המועד אינם אוסרים אלא להערים לצורך דבר רשות, ולא הערמה שהיא לצורך דבר מצוה.
מהמשנה, מהבבלי ומהירושלמי כאן מוכח שמניחים תפילין בחול המועד.
רב חננאל
בבבלי מגילה יח,ב אמרו: רב חסדא אשכחיה לרב חננאל דהוה כתב ספרים שלא מן הכתב, אמר ליה: ראויה כל התורה כולה ליכתב על פיך, אלא כך אמרו חכמים: אסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב.
• • •
במשנה שנינו: וטווה על יריכו תכלת לציציתו (צריך לומר כמו בנוסח המשנה: וטווה לעצמו תכלת לציציתו).
אמר רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון), וכן אמר רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): טווה ואפילו בפלך (כלי לטויית חוטים) – מותר לטוות בחול המועד ציצית לצורך עצמו אפילו בפלך, כדרכו בחול. רב אמר: טווה בפלך, בין לו בין לאחר – גם לצורך עצמו וגם לצורך אדם אחר.
ושואלים: מתניתא פליגא על רב: – המשנה חלוקה על רב (שהתיר לטוות בחול המועד ציצית לצורך אדם אחר): וטווה על יריכו תכלת לציציתו (צריך לומר כמו בנוסח המשנה: וטווה לעצמו תכלת לציציתו) – לצורך עצמו. הא לאחר – אבל לצורך אדם אחר, - לא! – אסור לטוות בחול המועד ציצית! ומדוע התיר רב לטוות בחול המועד ציצית לצורך אדם אחר, שלא כרבי יהודה במשנה?
ומשיבים: פתר לה – פירש אותה (רב הסביר את המשנה), בטווה להניח – במשנה מדובר כשטווה ציצית בחול המועד על מנת להניח (להשאיר) אותה לאחר המועד (לצורך אחר המועד), שבאופן זה מותר לטוות לצורך עצמו אבל לא לצורך אדם אחר, אבל כשטווה ציצית בחול המועד לצורך המועד, מותר לטוות גם לצורך אדם אחר.
בבבלי מועד קטן יט,א אמרו: תנו רבנן: טווה אדם (במועד) על יריכו (רש"י: נותן החוט על ירכו וטווה על ירכו, אבל לא בידו בין אצבעותיו ולא בפלך כדרך שעושה בחול) תכלת לציציתו, אבל לא באבן (רש"י: שקושר אבן בראש החוט ומגלגל בה את החוט וטווהו), דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: אף באבן. רבי יהודה אומר משמו (ריטב"א: משמו של רבי אליעזר, וחולק על תנא קמא דברייתא בדברי רבי אליעזר כמו שחולק עליו בדברי חכמים): באבן, אבל לא בפלך. וחכמים אומרים: בין באבן בין בפלך.
אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הלכה, בין באבן בין בפלך.
בבבלי הביאו ברייתא. רבי אליעזר מתיר לטוות לצורך המועד שלא כדרך שהוא עושה בחול, אבל לא באבן או בפלך כדרך שהוא עושה בחול. וחכמים מתירים לטוות אף ללא שינוי. לדברי רבי יהודה משמו של רבי אליעזר גם טוייה באבן נקראת שינוי, ולכן מתיר באבן, אבל לא בפלך. וחכמים מתירים אף בפלך.
מברייתא זו מוכח שרבי יהודה לא היה המחמיר בטוויית תכלת לציציתו. ולפי זה, גרסת משנת הירושלמי ("וטווה לעצמו תכלת לציציתו") נכונה, שרבי יהודה מתיר לטוות לעצמו גם בלי שינוי, שדעת רבי יהודה במשנה היא דעת חכמים לפי רבי יהודה בברייתא.
גם בבבלי וגם בירושלמי אמרו, ששמואל ורבי יוחנן פסקו הלכה כרבי יהודה במשנה, ומותר לטוות בחול המועד ציצית לצורך עצמו אפילו בפלך. בירושלמי אמרו, שרב התיר לטוות בחול המועד ציצית לצורך המועד אפילו לצורך אדם אחר ואפילו בפלך, והתיר לטוות על מנת להניח לאחר המועד לצורך עצמו אפילו בפלך.
• • •