בפרק זה נשנו הלכות גילוח וכיבוס בגדים במועד, כתיבה במועד, ואבלות וכל הנלווה לה במועד.
משנה
חכמים אסרו לגלח בחול המועד, כדי שלא ישהו בני אדם את גילוחם עד חול המועד, בשעה שהם בטלים ממלאכתם ופנויים מעסקיהם, וייכנסו לרגל כשהם מנוולים (מכוערים, מאוסים). משנתנו באה ללמד, שמי שאי אפשר היה לו לגלח בערב יום טוב, מותר לגלח בחול המועד.
אלו – המנויים להלן, מגלחין במועד – מותרים לגלח את שער הראש והזקן בחול המועד:
הבא ממדינת הים (ארצות רחוקות שמעבר לים) – שבא ממקום רחוק בחול המועד או בערב יום טוב סמוך לחשכה, ולא היה יכול לגלח שערו לפני הרגל, ומבית השביה – שהיה שבוי בידי גויים, ושוחרר מידם בחול המועד או בערב יום טוב סמוך לחשכה,
והיוצא מבית האסורים (בית סוהר),
והמנודה – שנידוהו חכמים, והיה אסור בגילוח כל זמן שלא התירו לו, שהתירו לו חכמים – נידויו בחול המועד,
וכן מי שנשאל לחכם והותר – שנדר שלא לגלח, או שהיה נדור בנזיר, ושאל חכם על נדרו, שיתיר לו את נדרו, והותר נדרו בחול המועד,
והנזיר והמצורע מטומאתו לטהרתו – נזיר טהור, שאסור לו לגלח בימי נזירותו, שהשלים ימי נזירותו במועד, וחייב לגלח שערו (אם המילים "מטומאתו לטהרתו" אינן מוסבות על נזיר), או נזיר טמא שעלה (יצא) מטומאתו (נטהר מטומאת מת) במועד, ושוב אינו משמר נזירותו, וחייב לגלח שערו ביום טהרתו (אם המילים "מטומאתו לטהרתו" מוסבות גם על נזיר), וכן מצורע שעלה (יצא) מטומאתו לטהרתו (נטהר מטומאת צרעת) במועד, וחייב לגלח את כל שערו ביום השביעי לטהרתו.
אבל שאר בני אדם אסורים לגלח בחול המועד.
יש ספרים (במשניות ובמשנה בכתבי יד של הבבלי) שגרסו במשנתנו: והנזיר והמצורע העולה / והעולה מטומאתו לטהרתו.
פירושה של הגרסה "והעולה מטומאתו לטהרתו" – מי שהיה טמא והשלים ימי טהרתו במועד, כגון טמא מת (לפי גרסה זו, מילים אלו אינן מוסבות על המצורע, אלא ענין בפני עצמו הוא).
הנזיר והמצורע
אדם שהיה בו נגע צרעת וטימאו הכוהן, ואחר כך נרפא נגע הצרעת ממנו, מביא ציפורים ומגלח את שערו (תגלחת ראשונה) ביום שנטהר, ומונה שבעה ימים, וביום השביעי חוזר ומגלח את שערו (תגלחת שנייה), וביום השמיני מביא את קורבנותיו.
בבבלי מועד קטן יז,ב אמרו, שנזיר ומצורע, בין שהגיע זמן תגלחתם בתוך המועד ובין שהגיע קודם הרגל, ואף על פי שהיה להם פנאי קודם הרגל, מותרים לגלח בחול המועד, כדי שלא ישהו קורבנותיהם, שהרי נזיר ומצורע אין מביאים קורבנותיהם עד לאחר גילוח, ולכן לא קנסו אותם, כדי שלא תתאחר הקרבת קורבנותיהם עד לאחר המועד.
תגלחת ראשונה של מצורע שהגיע זמנה קודם המועד, אסור לעשותה במועד, שאין חוששים להשהיית קורבנותיו אלא כשהגיע זמנם, והוא לאחר שעשה טהרה ראשונה כולה (הבאת ציפורים ותגלחת ראשונה וטבילה), מה שאין כן כשעדיין לא גילח תגלחת ראשונה (משנה למלך).
הרי שמשנתנו מדברת בתגלחת ראשונה של מצורע שהגיע זמנה במועד, ובתגלחת שנייה של מצורע, בין שהגיע זמנה במועד ובין שהגיע זמנה קודם המועד.
• • •
גמרא
במשנה שנינו: אלו מגלחין במועד: הבא ממדינת הים ומבית השבייה, והיוצא מבית האסורין.
ומדייקים: הא – אבל שאר כל בני אדם אסורין מלגלח בחול המועד. מה הטעם שהם אסורים? והרי גילוח שמחה הוא לאדם! ועוד, שכיון שהוא לייפוי היה ראוי להתיר לכבוד המועד! - ואומרים: אמר רבי סימון (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי): גזרו (חכמים) עליהן (על שאר כל בני אדם) – שיהיו אסורים מלגלח בחול המועד, כדי שלא ייכנסו לרגל (החג) כשהם מנוולין (מכוערים, מאוסים) – שמצוה על האדם להתנאות בגילוח בערב הרגל, ואם היו מותרים לגלח בחול המועד, לא היו חוששים לגלח קודם המועד, והיו מניחים גילוחם לחול המועד שהם בטלים ממלאכתם, וכיון שיודעים שאסורים מלגלח בחול המועד, יגלחו קודם המועד, וייכנסו לחג כשהם נאים ולא כשהם בשערות מגודלות.
ומביאים ענין דומה: תמן תנינן: – שם (במסכת אחרת) שנינו (משנה תענית ב,ז): אנשי משמר – הכוהנים היו נחלקים לעשרים וארבעה משמרות, ובכל שבוע היה עובד במקדש משמר אחד, ואנשי מעמד – אף ישראלים נחלקו לעשרים וארבעה מעמדות, מעמד לכל שבוע, והם היו שליחי כל ישראל לעמוד במקדש על קורבנות הציבור בשעת הקרבתם, אסורין – בשבוע של משמרתם, מלספר – שערותיהם, ומלכבס – בגדיהם, ובחמישי – ביום חמישי בשבוע של משמרתם, מותרין לספר ולכבס מפני כבוד השבת – שדרך רוב בני אדם להסתפר ולכבס ביום חמישי, ולא ביום שישי, מפני שביום שישי הם עסוקים בהכנת צורכי השבת, לכן התירו לאנשי משמר ולאנשי מעמד לספר ולכבס ביום חמישי, וכל שכן ביום שישי.
ומדייקים: הא – אבל שאר כל הימים אנשי משמר ואנשי מעמד אסורין מלספר ומלכבס. מה הטעם שהם אסורים? - ואומרים: רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) אמר בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני), וכן רבי אבון (רבין, אמורא בדור השלישי-הרביעי) אמר בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) (נוסף על פי המקבילה ו"שרידי הירושלמי") שאמר בשם חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): גזרו (חכמים) עליהן (על אנשי משמר ואנשי מעמד) – שיהיו אסורים מלספר ומלכבס, כדי שלא ייכנסו לשבתן (לשבוע של משמרתם) כשהם מנוולין – שכיון שאסורים מלספר ומלכבס בשבוע של משמרתם, יספרו ויכבסו בגדיהם קודם לכן, וייכנסו לשבוע של משמרתם כשהם נאים ונקיים ולא כשהם בשערות מגודלות ובבגדים מלוכלכים.
לאנשי משמר זמן המשמר הוא יום טוב שלהם, ולכן אנשי משמר בשבוע של משמרתם וכל אדם בחול המועד דינם שווה, שאסורים לספר ולכבס.
לסוגיה זו מקבילה בירושלמי תעניות ב,יב.
במשנה להלן ג,ב שנו אותה הלכה לגבי כיבוס בגדים בחול המועד, שמי שאי אפשר היה לו לכבס בגדיו לפני החג - מותר לכבס בחול המועד, אבל שאר כל אדם אסורים לכבס, כדי שלא ייכנסו לרגל כשהם מנוולים.
בבבלי מועד קטן יד,א אמרו: ואלו מגלחים במועד: הבא ממדינת הים (רש"י: לפי שהיה אנוס, שלא היה לו פנאי לגלח קודם המועד) ומבית השביה, והיוצא מבית האסורים. - ושאר כל אדם מאי טעמא אסורים? (רש"י: דגילוח שמחה היא לאדם ולשתרי) - כדתנן: אנשי משמר ואנשי מעמד אסורים לספר ולכבס, ובחמישי מותרים מפני כבוד השבת. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי אלעזר: מאי טעמא? - כדי שלא ייכנסו למשמרתם כשהם מנוולים. הכא נמי: כדי שלא ייכנסו לרגל כשהם מנוולים (רש"י: אם היו מותרים לגלח במועד, לא היו מגלחים לפני המועד, ונכנסים לרגל כשהם מנוולים).
ובבבלי תענית יז,א אמרו: אנשי משמר ואנשי מעמד אסורים לספר ולכבס, ובחמישי מותרים מפני כבוד השבת. מאי טעמא? - אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כדי שלא ייכנסו למשמרתם כשהם מנוולים (רש"י: שלא יהיו סומכים על יום אחד מימי שבת, ואין מסתפרים בשבת שעברה).
כתבו ראשונים, שאף על פי שבאנשי משמר ואנשי מעמד, שאף הם אסורים לגלח מטעם שלא ייכנסו למשמרתם כשהם מנוולים, אמרו שבחמישי וכן בשישי מותרים מפני כבוד השבת, מכל מקום במועד לא התירו אפילו לכבוד השבת, מפני שהמשמר זמנו קבוע לעולם להיכנס בשבת ואין חוששים שישהו עצמם עד יום חמישי, אבל במועד יש לחוש שמא יזדמן חמישי ביום ראשון של חול המועד או סמוך לו וישהה עצמו, לפיכך נאסר לעולם (ר"מ המאירי).
• • •
במשנה שנינו, שהבא ממדינת הים - מותר לו לגלח במועד.
תני – שנוי (שנו ברייתא) בשם רבי יודה (בר אלעאי, תנא בדור הרביעי): הבא ממדינת הים – בחול המועד או בערב יום טוב סמוך לחשכה, ולא היה יכול לגלח שערו לפני הרגל, - אסור לו לגלח – בחול המועד, שלא כדברי משנתנו. ואומרים: רבי יודה כדעתיה – כדעתו, דרבי יודה אמר: אסור לפרשׁ לים הגדול – אסור לצאת למדינת הים דרך הים משום חשש סכנת נפשות, והואיל ויצא באיסור, לא יגלח (לפרש – לשון פרישה).
ואומרים: מעתה (אם כן) – מאחר שהבא ממדינת הים אסור לו לגלח, הואיל ויצא שלא ברשות חכמים, כהן שיצא חוץ לארץ – ובא לארץ בחול המועד או בערב יום טוב סמוך לחשכה, ולא היה יכול לגלח שערו לפני הרגל, - הואיל ויצא שלא ברצון חכמים – בניגוד לדעת חכמים שאסור לכוהן לצאת לחוץ לארץ, שלא ייטמא, שגזרו חכמים טומאה על חוץ לארץ, יהא אסור לו לגלח – בחול המועד, לדעתו של רבי יהודה (הלשון "מעתה..." היא בדרך כלל פתיחה לשאלה על מה שנאמר לפני כן, אבל כאן היא אמורה בדרך ניחותא, וכן כתב ר"מ המאירי).
בתוספתא מועד קטן ב,ב שנו: וכן היה רבי יהודה אומר: הבאים מחוף הים וממדינת הים אסורים לספר ולכבס, וחכמים מתירים.
רבי יהודה מדבר בשני דברים: הבא מחוף הים - אם יצא כוהן לחוף הים שבארץ ישראל למקומות שדינם כחוץ לארץ (כגון עכו מן הכיפה ולמעלה (כלפי צפון), ראה ירושלמי שביעית ו,א), אסור לו לגלח, מפני שעבר ונטמא, ואפילו יצא לדבר מצוה (חוץ אם יצא לדברים שמנו בתוספתא לעיל א,יב, שהבאנו לעיל ב,ד, וכל שכן אם יצא למדינת הים); והבא ממדינת הים - אם יצא ישראל למדינת הים ממש לדבר הרשות, אסור לו לגלח, מפני שעבר וסיכן את נפשו (אבל אם יצא לחוף הים שבארץ ישראל, מותר לו לגלח) ("תוספתא כפשוטה").
חכמים (התנא של משנתנו) סוברים שהבא ממדינת הים מגלח, מפני שלדעתם מותר להפליג בים הגדול.
בבבלי מועד קטן יד,א אמרו: ממדינת הים. - מתניתין דלא כרבי יהודה, דתניא, רבי יהודה אומר: הבא ממדינת הים - לא יגלח, מפני שיצא שלא ברשות (רש"י: הואיל ולא יצא ברשות אחרים אלא ברצון עצמו - לאו אנוס הוא). אמר רבא: לשוט (רש"י: אם יצא שלא לצורך אלא כדי לשוט בעולם ולראותו, וחזר במועד) - דברי הכל אסור (רש"י: לגלח במועד), למזונות (רש"י: שיצא לחזר אחר מזונות, שאין לו מזונות, וחזר במועד) - דברי הכל מותר (רש"י: לגלח במועד, לפי שיצא באונס), לא נחלקו אלא להרווחה (רש"י: שיש לו נכסים הרבה, ויוצא כדי להרוויח יותר). מר מדמי ליה כלשוט (רש"י: וקרי ליה יצא שלא ברשות), ומר מדמי ליה כלמזונות (רש"י: וקרי ליה יצא ברשות).
לפי הבבלי, נחלקו תנאים באיזה אופן התירו לגלח במועד כשיצא למדינת הים וחזר במועד: לדעת חכמים בין שיצא לצורך מזונות ובין שיצא לצורך הרווחה (להרבות עושרו) מותר, כיון שיצא ברשות, אבל אם יצא לשוט (לטייל ולהשתעשע) אסור, מפני שיצא שלא ברשות, ולדעת רבי יהודה אפילו יצא לצורך הרווחה אסור, ואינו מותר אלא כשיצא למזונות.
בבבלי הטעם של רבי יהודה "מפני שיצא שלא ברשות" הוא מגוף הברייתא שבתוספתא. לפי הבבלי, הברייתא הבינה שהטעם הוא משום שיצא שלא ברשות, ורק כשיצא שלא ברשות רבי יהודה סובר שאסור לו לגלח, ולפיכך הוסיפה לדברי רבי יהודה "מפני שיצא שלא ברשות".
רבא נתקשה במובנו של "שלא ברשות", אם למזונות למה אוסר רבי יהודה, ואם לשוט למה התירו חכמים. לכך פירש "שלא ברשות" היינו להרווחה, ורק בלהרווחה נחלקו חכמים ורבי יהודה.
לפי הבבלי, רבי יהודה אוסר לצאת למדינת הים מפני שאסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ (תוספתא עבודה זרה ד,ד ובבלי בבא בתרא צא,א, וטעם האיסור הוא משום שמפקיע את עצמו מן המצוות התלויות בארץ (רשב"ם)). לכן לפי הבבלי, חכמים מודים לרבי יהודה כשיצא לשוט, מפני שלדעת הכל אסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לטייל, ולא נחלקו אלא כשיצא להרווחה, שלרעת חכמים מותר לצאת לחוץ לארץ להרווחה, ולדעת רבי יהודה אסור לצאת אפילו להרווחה, ואינו מותר אלא לצורך פרנסתו, וכיון שאסור לצאת ויצא לא התירו לו לגלח כשבא בחול המועד.
אבל לפי הירושלמי, רבי יהודה אוסר לצאת למדינת הים מפני שלדעתו אסור להפליג בים הגדול, וטעם האיסור הוא משום סכנה. לכן לפי הירושלמי, אין חכמים מודים לרבי יהודה, מפני שלדעת חכמים מותר להפליג בים הגדול.
בירושלמי שבת ב,ו אמרו: אמר רבי לוי: בשלושה מקומות השטן מצוי לקטרג: המהלך בדרך בעצמו, והישן בבית אפל לעצמו, והמפרש בים הגדול.
מספרים (בענין יציאת כוהן לחוץ לארץ): חד כהן אתא לגבי – כוהן אחד בא אצל רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון), אמר ליה: – אמר לו (הכוהן לרבי חנינה): מהו לצאת – האם מותר לו לצאת מארץ ישראל לצור (עיר בגליל הלבנוני) כדי לעשות דבר מצוה, לחלוץ או לייבם? – שמת אחיו בצור בלא בנים, ואשתו היתה זקוקה לחליצה או לייבום. - אמר ליה: – אמר לו (רבי חנינה לכוהן): אחיו של אותו האיש (לשון כינוי לכוהן השואל, והכוונה: אחיך) יצא – מארץ ישראל, - ברוך המקום (כינוי לאלוהים) שנגפו – שהמית אותו בלא בנים, כעונש על שהיה כוהן ויצא לחוץ לארץ ונטמא (צור דינה כחוץ לארץ), - ואת (ואתה) מבקש לעשות כיוצא בו! – ואתה רוצה לעשות כמו אחיך! והרי אם תצא לחוץ לארץ, תיענש גם אתה. ואף על פי שדבר מצוה הוא, מכל מקום אין לך לצאת לחוץ לארץ, כיון שאשת אחיך צריכה לבוא לארץ ותחלוץ או תייבם כאן, שכן היבמה הזקוקה לייבום או לחליצה הולכת אחר היבם למקומו (ירושלמי יבמות יב,ו וסנהדרין ג,ט). אית דבעי מימר: – יש שרוצים לומר: הכין אמר ליה: – כך אמר לו (רבי חנינה לכוהן): אחיו של אותו האיש הניח חיק (גוף) אמו וחיבק חיק נכריה – עזב את ארץ ישראל ויצא לחוץ לארץ, - וברוך המקום שנגפו – שהמית אותו בלא בנים, כעונש על שיצא מארץ ישראל לחוץ לארץ, - ואת מבקש לעשות כיוצא בו!
לפי הלשון הראשונה בדברי רבי חנינה, אחיו של אותו האיש מת על שעבר על האיסור לכוהן לצאת לחוץ לארץ, שגזרו חכמים טומאה על חוץ לארץ. ואילו לפי הלשון השנייה בדברי רבי חנינה, אחיו של אותו האיש מת על שעבר על האיסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ (על פי "עלי תמר").
לפי התשובה - השאלה. לפי הלשון הראשונה, השואל שאל את רבי חנינא משום האיסור לכוהן לצאת לחוץ לארץ. ואילו לפי הלשון השנייה, השואל שאל את רבי חנינא משום האיסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ.
בצור, הקרובה לארץ ישראל, ישבו יהודים, ובאו אליה חכמים מארץ ישראל, והיו קשרים אמיצים בינה לבין ארץ ישראל. אף על פי כן, ראו חכמים בצור עיר השוכנת בחוץ לארץ. דברי רבי חנינה כאן נאמרו על רקע המשבר בקיסרות הרומית במאה השלישית למנינם, שהביא לירידה מארץ ישראל. חכמים ביקשו לבלום את הירידה לחוץ לארץ והציגו עמדה תקיפה כלפי הירידה.
בבבלי כתובות קיא,א סיפרו: ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאה, אתא לקמיה דרבי חנינא, אמר ליה: מהו למיחת וליבמה? - אמר ליה: אחיו נשא גויה (מהרש"א: קראה כך משום שכל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה) ומת, ברוך המקום שהרגו, והוא ירד אחריו?!
לפי הבבלי, שאלת השואל ותשובת רבי חנינא הן משום האיסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ (שעליו מדובר בסוגיה שם). הרי שהסיפור בבבלי הוא כלשון השנייה בדברי רבי חנינה בירושלמי כאן. המילים "אחיו נשא גויה" שבבבלי מקבילות למילים "אחיו חיבק חיק נוכריה" שבירושלמי.
הלשון "חיבק חיק נוכריה" הוא על פי הכתוב במשלי ה,כ: "ולמה תשגה בני בזרה, ותחבק חיק נוכריה?".
בירושלמי כלאיים ט,ד וכתובות יב,ג ובבראשית רבה (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה צו סיפרו: עולא נחותא היה (חכם שהביא את תורת ארץ ישראל לבבל). מת שם (בבבל). (בשעת פטירתו) התחיל בוכה. אמרו לו: מה לך בוכה? אנו מעלים אותך לארץ ישראל. - אמר להם: ומה הנאה (תועלת) לי? אני מאבד מרגליתי (נשמתי) בארץ טמאה. לא דומה הפולטה (מוציא את נשמתו) בחיק אימו (בארץ ישראל) לפולטה בחיק נוכריה (בחוץ לארץ).
בירושלמי ברכות ב,ז קרא רב כהנא לארץ ישראל "אימו", ולבבל קרא "אשת אביו" (אם חורגת).
ומספרים עוד (בענין יציאת כוהן לחוץ לארץ): שמעון בר בא (רב שמן בר אבא, אמורא בדור השלישי) אתא לגבי – בא אצל רבי חנינה, אמר ליה: – אמר לו (שמעון בר בא לרבי חנינה): כתוב לי חדא איגרא דאיקר, ניפוק לפרנסתי לארעא ברייתא – כתוב לי איגרת של כבוד (כתב המלצה ורשות, המדבר בשבחי והמרשה לי לדון ולהורות), כדי שאצא לפרנסתי לחוץ לארץ. אמר לו: – אמר לו (רבי חנינה לשמעון בר בא): למחר אני הולך אצל אבותיך – בעתיד אני מת, ונשמתי תהיה נתונה באוצר עם נשמות אבותיך (שנשמות הצדיקים גנוזות וצרורות בצרור החיים), (ואם אכתוב לך איגרת ואתן לך רשות לצאת לחוץ לארץ,) יהו (יהיו אבותיך) אומרים לי: נטיעה אחת של חמדה שהיתה לנו בארץ ישראל היתרתה לה לצאת לחוץ לארץ – מדוע נתת רשות לבננו הנחמד והאהוב עלינו, שהיה היחיד ממשפחתנו שהיה בארץ ישראל, לצאת לחוץ לארץ?
אהבתו של רבי חנינה לארץ ישראל היתה גדולה. הוא הרבה להפליג בשבח הארץ. עזיבת הארץ היתה בעיניו כאחד החטאים הקשים, כמסופר כאן במקרה הראשון. בשני המקרים המסופרים כאן, המבקשים לעזוב את הארץ היו כוהנים ולא התיר להם רבי חנינה לצאת. שני הסיפורים הובאו כאן, מכיון שאמרו לעיל: כוהן שיצא חוץ לארץ - הואיל ויצא שלא ברצון חכמים, יהא אסור לו לגלח.
מן הדין היה מותר לשמעון בר בא לצאת לחוץ לארץ, אף על פי שהיה כוהן, שהרי לא מצא במה להשתכר, ולכן נימק רבי חנינא את איסור היציאה לחוץ לארץ כפי שאמר.
שמעון בר בא
בירושלמי ביכורים ג,ג אמרו: שמעון בר ווא (=בא) היה בדמשק ונתמנו קטנים ממנו והוא לא נתמנה.
שמעון בר ווא היה בקי במרגליות בכל דבר, ולא היה לו כיכר לחם לאכול, והיה רבי יוחנן קורא עליו: "וגם לא לחכמים לחם" (קוהלת ט,יא). אמר: כל מי שאינו מכיר מעשה אבותיו של זה יכיר מעשיו של זה (שהוא צדיק בן צדיק) (כך נראה שצריך לומר).
שמעון בר ווא היה בדמשק, ושלח לו רבי אבהו איגרת ונתן מן שיבתו (משערותיו הלבנות) בתוכה (וכתב): בשביל השיבות האלה (לכבוד זקנתי) עמוד ולך לארץ ישראל (להורות הוראה שם).
מי יגלה עפר מעיניך (אף אלה מדברי רבי אבהו הם), רבי יוחנן (שהכיר בגדולתו)! אבהו של גולתאות נתמנה, שמעון של מעפורות לא נתמנה (אבהו שיש לו הרבה גולתאות (טליתות נאות), שהוא עשיר, נסמך ומקבל שכר, ושמעון בר אבא שאין לו אלא מעפורות (בגדי עוני, שאינם מכסים ראשו ורובו של הלובש), שהוא עני וזקוק לפרנסה, לא נתמנה).
וברות רבה ה,ז נאמר: רבי יוחנן היה מפזר סלעים (מטבעות) כדי לזכות בהם את שמעון בר בא.
ובירושלמי בבא מציעא ב,ג אמרו: שמעון בר ווה היה מהלך אחורי רבי לעזר. נפל ממנו דינר, הושיטו לו שמעון בר ווה. אמר לו: כבר נתייאשתי ממנו. אמרו: לא התכוון רבי לעזר אלא לזכותו לרבי שמעון בר ווה בשביל שהיה איש עני.
ובבבלי סנהדרין ה,ב אמרו (בענין נתינת רשות להורות): על תנאי (רש"י: כגון עד שנה או עד שנתיים ולא יותר) מאי? (רש"י: מהני בתוך הזמן או לא?) - תא שמע: דאמר ליה רבי יוחנן לרב שמן (בר אבא) (כשרצה לצאת לחוץ לארץ): הרי אתה ברשותנו (רש"י: רשות נתונה לך לדון), עד שתבוא (תחזור) אצלנו (ומכאן שאפשר לתת רשות להורות למשך זמן מסוים).
ובבבלי סנהדרין יד,א אמרו (בענין סמיכה - מינוי לבית הדין): סומכים בארץ ונסמכים בחוצה לארץ, מאי? (רש"י: אם הסומך עומד בארץ, והנסמך עומד בבבל וליתיה גבי סומך, מי מהני כאילו איתיה גביה בשעת סמיכה ומצי למידן בחוצה לארץ, או דילמא כיון דליתיה גביה בשעת סמיכה לא מהניא ליה) - תא שמע: דבכי רבי יוחנן עליה דרב שמן בר אבא דלא הוה גבייהו (בזמן שקיבל רבי יוחנן מהנשיא את הסמכות להעניק מינויים לבית הדין) דלסמכיה (ומכאן שאין לסמוך אלא כשהסומך והנסמך בארץ).
ובירושלמי כתובות ב,ו ובבבלי כתובות כג,א אמרו: נשבו בנותיו של שמואל, והעלו אותן (השובים) לארץ ישראל. נכנסו לפני רבי חנינה. אמרו לו: נשבינו וטהורות אנו (שלא נטמאנו על ידי השובים), - והתירן (להינשא אפילו לכוהן בחזקת טהורות). אמר (לו רבי חנינא) לשמעון בר בא (שהיה כוהן): היטפל בקרובותיך (לשאת אחת מהן). נשא את הראשונה ומתה, את השנייה ומתה.
שמעון בר בא נולד בבבל. הוא עלה בימי נעוריו לארץ ישראל ולמד תורה אצל רבי חנינא בר חמא, ובייחוד היה תלמידו המובהק של רבי יוחנן. היה כוהן. היה כל ימיו עני מרוד. הוא ביקש את רבי חנינא שייתן לו כתב המלצה, כדי שיוכל למצוא לו משרה בחוץ לארץ, אבל רבי חנינא סירב למלא בקשתו. לאחר מות רבי חנינא, רבי יוחנן נתן לו כתב המלצה והרשה לו לדון ולהורות עד שובו לארץ, והוא יצא לסוריא והתיישב בדמשק. לאחר שיצא לחוץ לארץ נתפנתה משרה בארץ, ורבי יוחנן הצטער על שלא היה אצלו בארץ ישראל שיוכל למנותו בארץ. במכתב שכתב לו חברו רבי אבהו הוא מפציר בו לשוב לארץ ישראל.
שמעון בר בא הובא על פי רוב בירושלמי בלי התואר רבי לפניו, מפני שלא נסמך.
איגרא דיקר
בירושלמי חגיגה א,ח ונדרים י,י אמרו: מהו למנות זקנים לימים? - נשמעינה מן הדא: רבי חייה בר בא אתא לגבי רבי לעזר, אמר ליה: פייס לי לרבי יודן נשייא דיכתוב לי חדא איגרא דאיקר, ניפוק לפרנסתי לארעא ברייתא. פייסיה וכתב ליה: הרי שלחנו אליכם אדם גדול, שלוחנו וכיוצא בנו (כלומר, כוחו ככוחנו, ששלוחו של אדם כמותו), עד שהוא מגיע אצלנו (המכתב ניתן לו עד שיחזור אצלנו, כלומר, שלא ישתקע בחוץ לארץ).
הרי שענינה של איגרא דיקר אינו כתב המלצה בלבד אלא הוא כתב רשות לדון ולהורות, ועל ידי כתב רשות זה היה יכול למצוא את פרנסתו.
בבבלי סנהדרין ה,ב, שהבאנו לעיל, למדו הלכה זאת ממה שכתב רבי יוחנן לרב שמן בר אבא.
גם רבי חייא בר אבא, שנולד בבבל ועלה לארץ ישראל והיה כוהן, היה עני מרוד ויצא לחוץ לארץ לשם פרנסה.
אני הולך אצל אבותיך
בפרקי דרבי אליעזר פרק לג נאמר: רבי חנינא אומר: כל ישראל שמתים בחוצה לארץ נפשותם נאספות אל הארץ, שנאמר: "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים" (שמואל א כה,כט).
אפשר שרבי חנינא אמר "אני הולך אצל אבותיך", מפני שלדבריו נשמות אבותיו של שמעון בר בא שמתו בבבל נאספו אל ארץ ישראל, וכשימות תהיה נשמתו נתונה בארץ עם נשמות אבותיו.
נטיעה אחת
בתהילים קמד,יב נאמר: "אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם".
ובירושלמי יבמות א,א ובבראשית רבה פה,ה אמרו: רבי יוסי בירבי חלפתא ייבם את אשת אחיו. חמש בעילות בעל, ודרך הסדין בעל, וחמש נטיעות נטע: רבי ישמעאל בירבי יוסי, רבי לעזר בירבי יוסי, רבי מנחם בירבי יוסי, רבי חלפתא בירבי יוסי, רבי אבדימוס בירבי יוסי.
ובמדרש תנחומא פרשת 'וילך' סימן ב נאמר: "וייטעהו שורק" - הוא יעקב, שכל הנטיעות שיצאו ממנו היו טובות ונחמדות, כשורק זה שכולו טוב.
ובבבלי תענית ה,ב-ו,א אמרו: ...אמר לו: אמשול לך משל. למה הדבר דומה? לאדם שהיה מהלך במדבר והיה עייף ורעב וצמא, ומצא אילן שצילו נאה ופירותיו מתוקים ואמת המים עוברת תחתיו. ישב בצילו ואכל מפירותיו ושתה ממימיו. וכשביקש לילך, אמר: אילן, במה אברכך? ...יהי רצון שכל נטיעות שינטעו ממך יהיו כמותך. אף אתה, במה אברכך? ...יהי רצון שכל צאצאי מעיך יהיו כמותך.
הרי שבנים נמשלים כנטיעות ונקראים נטיעות.
• • •
במשנה שנינו: אלו מגלחים במועד: והיוצא מבית האסורין.
מה בא התנא במשנה ששנה "היוצא מבית האסורים" ללמדנו? שכיון ששנה "הבא מבית השביה", לא היה צריך לשנות "היוצא מבית האסורים", שכן ענינם אחד (בית השביה ובית האסורים הם שני סוגים של בית סוהר). - ואומרים: הוינן סברין מימר: – היינו סוברים (חושבים) לומר (אילו שנה התנא במשנה רק "הבא מבית השביה"): בשהיה חבוש אצל הגוים – כשהיה שבוי בידי גויים (שהרי אין בית השביה של ישראל, שבימי המשנה לא היה יהודי שבוי בידי יהודים), מותר לגלח את שערו בחול המועד, כיון שלא היה יכול לגלח לפני הרגל, שאין הגויים מניחים לו לגלח בערב החג מפני כבוד הרגל, אבל אם היה חבוש אצל ישראל – אם היה כלוא בידי יהודים, - לא – אסור לגלח את שערו בחול המועד, כיון שהיה יכול לגלח לפני הרגל, שישראל מניחים לו לגלח בערב החג מפני כבוד הרגל. אתא מימר לך: – בא לומר לך (התנא במשנה ששנה גם "היוצא מבית האסורים" בא ללמדנו): ואפילו היה חבוש אצל ישראל – מותר לגלח את שערו בחול המועד, מפני שאינו עָרֵב (נעים) לאדם לגלח בבית האסורין – שכיון שהיה חבוש היה בצער, והרי הוא כמי שלא היה יכול לגלח לפני הרגל.
הפירוש בקטע הזה הוא על פי המקבילות שמופיעים בהן הביטויים "סברין מימר... אתא מימר לך..." (בירושלמי סנהדרין ח,ו והוריות ג,ז. ובירושלמי נדרים ב,א ונזיר ו,ה מופיעים הביטויים "הוון בעיי מימר... אתא מימר לך...", ומשמעותם זהה).
יש מפרשים את הקטע הזה: בתחילה סברנו, שהתר גילוח בחול המועד הוא רק ליוצא מבית סוהר של גויים; חזרו לומר, שגם היוצא מבית סוהר יהודי מותר בגילוח. לפי פירוש זה, המילים "אתא מימר לך" משמען "חזרו לומר". רא"ש גורס בירושלמי "הדר אמרין" (אין ביטוי כזה בירושלמי). אך לפי גרסתנו אי אפשר לפרש כך, כי "אתא מימר לך" משמעו "בא לומר לך", ואין כאן שינוי דעה כלל.
גם בספר "עיונים בדברי חז"ל ובלשונם" לר"ח ארנטרוי פירש את הקטע הזה כמו שפירשנו.
• • •
במשנה שנינו: אלו מגלחים במועד: והמנודה שהתירו לו חכמים.
נידוי הוא הרחקת אדם מן הציבור ובידודו במצב של השפלה וביזיון בתורת עונש או כאמצעי כפייה. בית דין מנדים אדם שחייבו אותו בית דין לשלם לחברו ולא רצה לשלם או אדם שמבזה תלמיד חכם או שמזלזל בכבוד הרב.
ואומרים: מה אנן קיימין? – במה אנו עסוקים? (באיזה מקרה מדובר בהלכה ששנינו במשנתנו, שהמנודה שהתירו לו את נידויו מותר לגלח בחול המועד?) אם בשהתירו לו קודם לרגל – כשהתירו לו חכמים את נידויו לפני החג, - יגלח – את שערו לפני החג, ואינו מותר לגלח בחול המועד, כיון שאפשר היה לו לגלח בערב יום טוב; אם בשלא התירו לו קודם לרגל – כשלא התירו לו חכמים את נידויו לפני החג, והתירו לו בחול המועד, - אל יגלח – אינו מותר לגלח בחול המועד, כיון שפשע, שהיה לו ללכת אצל חכמים לפני החג שיתירו לו את נידויו, או שהיה לו לפייס את בעל דינו לפני החג כדי שיתירו לו את נידויו, ואין זה אונס שנתיר לו בשביל כך לגלח במועד; אלא כי נן (=אנן) קיימין – אלא כשאנו עסוקים (בהלכה ששנינו במשנתנו מדובר), בשהתירו לו קודם לרגל – כשהתירו לו חכמים את נידויו לפני החג, וחל יום שלשים שלו – של נידויו, להיות ברגל – ולא היה יכול לגלח שערו לפני הרגל, אף על פי שהתירו לו את נידויו, מפני שאין נידוי פחות משלשים יום – מי שנידו אותו חכמים צריך לנהוג נידויו שלושים יום, וכיון שקודם הרגל היה אנוס, שלא בו היה תלוי הדבר, לכן מותר לגלח בחול המועד לאחר שיעברו ימי נידויו, ואין נזיפה פחותה משבעה ימים – מי שנזפו בו חכמים צריך לנהוג נזיפתו שבעה ימים, שנזיפה חמורה פחות מנידוי.
נראה שלפי הירושלמי, אם לא פשע המנודה, כגון שלא היה בידו לפייס את בעל דינו קודם הרגל, או שלא מצא עד הרגל מי שיתירו, מותר לגלח במועד (על פי ריטב"א ור"מ המאירי).
בבבלי מועד קטן יד,ב אמרו: ומנודה שהתירו לו חכמים. - ...דאזל ופייסיה לבעל דיניה (רש"י: ברגל), ואתי קמי דרבנן (רש"י: בית דין), ושרו ליה.
אם מדובר בבבלי שהיה בידו לפייס את בעל דינו קודם הרגל ולא פייס, יש מחלוקת בין התלמודים, שלפי הירושלמי, אסור לגלח במועד, שכיון שהיה לו לפייס את בעל דינו קודם הרגל כדי שיתירו לו, אין זה אונס, ולפי הבבלי, כל שלא התירו לו עד המועד מותר, שכיון שלא היה בדעתו לפייס את בעל דינו קודם הרגל, חשוב אונס. אבל אם מדובר בבבלי שלא היה בידו לפייס את בעל דינו קודם הרגל, אין מחלוקת בין התלמודים, שהרי גם לפי הירושלמי, אם לא היה בידו לפייס את בעל דינו קודם הרגל, מותר לגלח במועד, שאנוס הוא.
לפי הירושלמי כאן, אף שהתירו לו את נידויו בתוך שלושים יום, חל הנידוי עליו שלושים יום.
בבבלי מועד קטן טז,א אמרו, שאם נידו בית דין אדם שחייבו אותו בית דין לשלם לחברו ולא רצה לשלם, מתירים לו את נידויו, כשפייס את חברו, אף על פי שלא עברו שלושים יום, וההתר חל מיד, אבל אם נידו אדם שביזה תלמיד חכם או שזלזל בכבוד הרב, אין מתירים לו את נידויו עד שיעברו שלושים יום.
ואומרים: אין נידוי פחות משלשים יום – שנאמר (בענין המתאווים במדבר): "עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא" (במדבר יא,כ) – ה' אמר לעם, שייתן להם בשר ויאכלו אותו חודש ימים, עד שיימאס הבשר עליהם ויתעבו וירחיקו אותו. ואפשר לפרש את המילים "והיה לכם לזרא", שהדבר הזה יגרום לכם שתהיו מנודים ומורחקים עד חודש ימים. ומכאן יש ללמוד שאין נידוי פחות משלושים יום, ואין נזיפה פחותה משבעה ימים – שנאמר (בענין עונשה של מרים שדיברה במשה): "וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים" (במדבר יב,יד) – ה' אמר למשה, שאילו היה האב כועס על בתו ונוזף בה מפני שדיברה במשה, ולאות נזיפה היה יורק בה, היתה נכלמת ולא היתה מעזה לראות את פניו במשך שבעה ימים. ומכאן יש ללמוד שאין נזיפה פחות משבעה ימים.
במסכת שמחות ה,יז שנו: אין נידוי פחות משלושים יום, ואין נזיפה פחות משבעה ימים.
ובבבלי מועד קטן טז,א אמרו: תנו רבנן: אין נידוי פחות משלושים יום, ואין נזיפה (רש"י: גערה) פחות משבעה ימים. ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר: שנאמר: "ואביה ירוק ירק בפניה הלא תיכלם שבעת ימים" (במדבר יב).
בויקרא רבה יח,ד נאמר: "והיה לכם לזרא" - אמר רבי יהודה ברבי סימון: מיכן נעשו זרים לאוהל מועד (הורחקו מלהיכנס לאוהל מועד).
• • •
כיון שדיברו על נזיפה, מספרים על נזיפה שנזף רבי בבר קפרא.
רבי (יהודה הנשיא, בדור החמישי לתנאים) הוה מוקר לבר אלעשא – רבי היה מכבד את בן אלעשה. אמר ליה – אמר לו (לבן אלעשה) בר קפרא (בדור המעבר בין תנאים לאמוראים): כל עמא שאלין לרבי – כל העם (הכל) שואלים את רבי (בהלכה), ואת לית את שאל ליה – ואתה אין אתה שואל אותו! (ונתכוון בר קפרא לביישו) - אמר ליה: – אמר לו (בן אלעשה לבר קפרא): מה נישאול (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: ליה)? – מה נשאל אותו (את רבי)? - אמר ליה: – אמר לו (בר קפרא לבן אלעשה): שְׁאוֹל משמים נשקפה – שאול מתחת עלתה למרום, והמסתכל בשמים רואה שם אותה (שאול היא מקום מתחת לארץ שהמתים יורדים שמה ונאספים בה, ולרוב בלשון נקבה ובלי יידוע), הומיה בירכתי ביתה – רועשת בפינות הבית או במקום חבוי שבבית, ואף על פי כן מפחדת כל-בעלי כנפים – מפחידה את כל החכמים, ראוה נערים ונחבאו – כשראו אותה נערים הסתתרו מפחד, וישישים קמו עמדו – זקנים, שדרך לקום מפניהם, קמו ועמדו מפניה לכבדה, הנס יאמר: הו-הו! – הבורח מפניה יזעק: וַי וַי! ('הו' היא קריאה של צער), והנלכד נלכד בעונו – הנופל ברשתה נתפש בגלל עוונו. - הפך רבי וחמתיה גחיך – הפך רבי את פניו (שהבין שלא בן אלעשה חיבר חידה זו אלא בר קפרא) וראהו (את בר קפרא) צוחק. אמר רבי (לבר קפרא): איני מכירך – איני רוצה להכירך, זקן! (ולשון כעס וקפידה היא על שבייש בר קפרא את חתנו) - וידע דלית הוא מתמנייא ביומוי – וידע (בר קפרא) שאין הוא מתמנה (נסמך להיות דיין ומורה הוראה) בימיו (של רבי) (הגרסה ב"שרידי הירושלמי": וידע דלא מתמני ביומוי).
בבבלי נדרים נא,א אמרו: בן אלעשה חתניה דרבי הוה ועשיר גדול הוה.
וסיפרו שם, שבחתונת רבי שמעון ברבי אמר בר קפרא לרבי, שאם ירקוד לו יפרש לו את המילה "תועבה", ורקד רבי ופירש בר קפרא מילה זו, ושוב אמר בר קפרא לרבי, שאם ירקוד לו יפרש לו את המילה "תבל", ועשה רבי כן, ושוב אמר בר קפרא לרבי, שאם ירקוד לו יפרש לו את המילה "זימה", ועשה רבי כן, ולא יכל בן אלעשה לסבול ולראות שביזה רבי את עצמו, ועמדו ויצאו הוא ואשתו משם.
ובבבלי עירובין פו,א אמרו: רבי מכבד עשירים.
בר אלעשא היה אדם עשיר. הוא זכה להיות חתנו של רבי לא בזכות תורתו ולא בזכות חוכמתו אלא הודות לעושרו הרב. רבי כיבד אותו, ומכאן בא כנראה מה שאמרו על רבי, שהיה מכבד עשירים.
בר אלעשא לא נמנה על החכמים, ובר קפרא קנטרו על כך. דברי החידה של בר קפרא מכוונים נגד בר אלעשא, שלא היה בן תורה ועלה לגדולה והפיל פחדו על החכמים. בר קפרא העליב את חתנו של רבי, ורבי שהוקיר את חתנו הקפיד על בר קפרא.
החידה היא לעג וקלס על בר אלעשא. פתרון החידה: שאול משמים נשקפה – הוא מתגאה עד לשמים ומתהלל ברוב עושרו. הומיה בירכתי ביתה – גם בביתו היה מטיל אימה יתרה ועושה מריבה עימם. מפחדת כל בעלי כנפיים – אף התלמידים שבישיבת רבי שכמה מהם סופם להתעלות ולהתמנות לחכמים היו יראים ממנו. ראוה נערים ונחבאו וישישים קמו עמדו – הכל היו מכבדים אותו ומהדרים את פניו מתוך יראה. הנס יאמר הו הו – מי שלא נהג בו כבוד כפי רצונו היה נס מפניו, כדי שלא ידע בר אלעשא מי היה זה. והנלכד נלכד בעוונו – אם מצא בר אלעשא את מי שלא נהג בו כבוד, היה נוקם ממנו את נקמת כבודו המחולל ("שערי תורת ארץ ישראל").
אפשר שדברי בר קפרא נאמרו כלפי בתו של רבי, אשתו של בר אלעשא, שהיתה נוהגת יהירות בעצמה ומטילה אימתה על סביבותיה.
ואפשר שבר קפרא התכוון בחידה ששם בפי בר אלעשא למתוח ביקורת על הנהגת נשיאותו של רבי. לבר קפרא היתה תרעומת על בית הנשיא, על שהשתררו עליו ועל חכמים אחרים בתוקף סמכות הנשיאות, והם הוכרחו למלא אחרי פקודתם. לפי זה, "ביתה" בדברי בר קפרא הוא בית הנשיא ("עלי תמר").
נראה שדברי בר קפרא הם על רקע התחרות בין החכמים לעשירים בנסיונות לשאת חן בעיני הנשיאות בימי רבי יהודה הנשיא, שהיו לה סמכויות נרחבות, ובהן מינויים לדיינים ולתפקידים ציבוריים. רבי כיבד את העשירים ומינה אותם למשרות ציבוריות. רבי עצמו נמנה במעמד העשירים, שכן היה עשיר מאוד. קרבתו של רבי לעשירים ותמיכתו בהם עוררה התנגדות בקרב החכמים (על פי ספרים ומאמרים).
היה בין רבי יהודה הנשיא ובר קפרא מתח על רקע אישי, וכנראה גם משום שבר קפרא, החכם הדרומי הבולט בדורו, נחשב נציג חכמי הדרום (לוד). המרכז בלוד היה אז שני בחשיבותו לזה של ציפורי, ורבי יהודה הנשיא, שישב בציפורי, רצה לכוף למרותו את חכמי לוד, ולכן לא רצה לסמוך את בר קפרא ("לוד וחכמיה").
בר קפרא עורר עליו לא אחת את רוגזו של רבי, על ידי חידודיו ומליצותיו (ראה ויקרא רבה כח,ב).
שאול משמים נשקפה...
בר קפרא השתמש בחידתו-משלו במילים ובביטויים מן המקרא:
משלי ה,ה: "שְׁאוֹל צְעָדֶיהָ יִתְמֹכוּ"; משלי ז,כז: "דַּרְכֵי שְׁאוֹל בֵּיתָהּ"; משלי ט,יח: "בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרֻאֶיהָ".
תהילים פה,יב: "וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף".
משלי ז,יא: "הֹמִיָּה הִיא וְסֹרָרֶת"; משלי ט,יג: "אֵשֶׁת כְּסִילוּת הֹמִיָּה".
תהילים קכח,ג: "אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ".
משלי א,יז: "כָּל-בַּעַל כָּנָף".
איוב כט,ח: "רָאוּנִי נְעָרִים וְנֶחְבָּאוּ וִישִׁישִׁים קָמוּ עָמָדוּ".
ישעיהו כד,יח: וְהָיָה הַנָּס מִקּוֹל הַפַּחַד יִפֹּל אֶל הַפַּחַת וְהָעוֹלֶה מִתּוֹךְ הַפַּחַת יִלָּכֵד בַּפָּח" (וכן ירמיהו מח,מד).
עמוס ה,טז: "וּבְכָל חוּצוֹת יֹאמְרוּ הוֹ-הוֹ".
משלי ה,כב: "עֲווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ".
בקטעי מדרשים - גניזה נאמר: אישה רעה נשיכתה גורמת מיתה, הדא הוא דכתיב: "דרכי שאול ביתה" וגו' (משלי ז,כז).
ובאוצר המדרשים עמוד קסב נאמר: אישה רעה - "דרכי שאול ביתה, יורדות אל חדרי מוות" (משלי ז), וכן כתב בן סירא: אישה רעה מתנה רעה, בחיק רשע תינתן.
הפסוקים ב'משלי' שהשתמש בהם בר קפרא נאמרו כמשל לאישה רעה. גם הפסוק ב'תהילים' שהשתמש בו בר קפרא נאמר על אישה. לכן אפשר שדברי בר קפרא נאמרו כלפי בתו של רבי, אשתו של בר אלעשא, כאמור לעיל.
המשל של בר קפרא בנוי במשקל שירת המקרא. יש בו שלושה בתים. הבית הראשון הוא של שלוש צלעות (טורים), והבתים השני והשלישי הם של שתי צלעות כל אחד. בכל צלע יש שלוש מילים מוטעמות (שלוש נקישות).
על פי משקל המשל, המילה 'שאול' היא תחילתו של המשל, והיא הנושא של הבית הראשון, ולכן אין לפרש את המילה 'שאול' כמילת ציווי 'שאל!'.
בעלי כנפיים
במדרש תהילים סח,ח נאמר: כנסת ישראל שנמשלה ליונה מקבלת התורה, שנאמר: "כנפי יונה נחפה בכסף". ולמה נמשלו ישראל ליונה? לומר, מה יונה אינה ניצלת אלא בכנפיה, כך ישראל אינם ניצולים אלא בזכות התורה שנמשלה לכסף. "ואברותיה בירקרק חרוץ" - אלו המשניות והמסכתות.
ובאליהו רבה פרשה כה נאמר: "ואפרוש כנפי עליך" (יחזקאל טז,ח) - זו תורה (ה' נתן לישראל את התורה).
הרי שהתורה היא כנף, ולכן בעלי כנפיים הם חכמים בעלי תורה (יודעים תורה).
וידע דלית הוא מתמניא ביומוי
לרבי יהודה הנשיא היתה הסמכות לסמיכת חכמים, שעיקרה מתן רשות להיות דיין ומורה הוראה. לעיתים מנע רבי את המינוי (סמיכה) מאנשים שפגעו בו או שגילו התנגדות כלשהי להנהגתו, כמסופר כאן. בירושלמי תעניות ד,ב מסופר, שרבי נעלב מדבריו של רבי חנינא בר חמא, ולכן סירב למנותו. בקוהלת רבה פרשה א פסוק יא מסופר על מניעת המינוי מיהודה ומחזקיה בני רבי חייא (לגבי הרקע לכך, ראה בבלי סנהדרין לח,א).
ייתכן, שבנוסף לשיקול האישי, נמנע רבי מלמנות את בר קפרא שהיה חכם דרומי מחשש לעצמאות יתר של הדרום.
אמצעי אחר להענשת יריביו, שהיה ברשותו של רבי, הוא נידוי זמני (הרחקה מבית מדרשו של הנשיא לזמן מסוים). הוא עשה זאת לרבי חייא בשתי הזדמנויות שונות:
בירושלמי כלאיים ט,ד סיפרו, שרבי חייא בייש את רבי, וממה שאמר לו רבי, ידע רבי חייא שרבי כועס עליו, ולא נכנס אצל רבי שלושים יום, שנהג רבי חייא נזיפות בעצמו. ובבבלי מועד קטן טז,א-ב סיפרו, שרבי חייא עשה שלא כפי שגזר רבי, והקפיד רבי, וממה שאמר לו רבי, ידע רבי חייא שרבי כועס עליו, ונהג נזיפות בעצמו שלושים יום.
ובבבלי מועד קטן טז,א-ב אמרו: תנו רבנן: אין נזיפה פחות משבעה ימים. - ונזיפה דידהו שבעה, ותו לא? והא רבי שמעון בר רבי ובר קפרא היו יושבים ולומדים, והיתה קשה להם השמועה (ההלכה שעמדו בה). אמר לו רבי שמעון לבר קפרא: דבר זה צריך רבי (רק רבי (רבי יהודה הנשיא) יכול לפרשה). אמר לו בר קפרא לרבי שמעון: ומה רבי אומר בדבר זה! (דרך זלזול אמר כך: מה יכול לומר בדבר זה!) הלך (רבי שמעון) ואמר לו לאביו. הקפיד (רבי). בא בר קפרא לראותו, אמר לו: בר קפרא, איני מכירך מעולם (רש"י: רמז לו שאינו רוצה לראותו). ידע שיש בליבו עליו (טינה). נהג נזיפות בעצמו שלושים יום. אלמא, נזיפה דידהו תלתין יומין! - נזיפת נשיא שאני.
רבי יהודה הנשיא, בניגוד לקודמיו (כמסופר להלן), לא השתמש בנידוי אלא באמצעי חמור פחות מנידוי, והוא הנזיפה, שהיא הרחקה של שלושים יום מבית המדרש. שתי סיבות הביאו לשינוי זה. האחת, שבתקופתו כבר לא היתה מחלוקת של ממש על סמכות הנשיא, ולא נעשו ניסיונות רציניים לערער את מעמדו. השנייה, קבלת תקנת אושא שלא מנדים זקן (ראה להלן), שנתקבלה בסמוך לעלייתו לנשיאות. רבי יהודה הנשיא הסתפק רק בנזיפה כלפי חכמים שפגעו בכבודו או שהפרו את תקנותיו. הצורך בשימוש בנזיפה נועד להבטיח הטלת מרותו המוחלטת על תלמידיו.
• • •
כיון שדיברו על נידוי, מספרים על נידויים שנידו חכמים את חכמים אחרים.
ומספרים: ביקשו (חכמים) לנדות את רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) – שהיה רבי מאיר חולק על דבריהם. אמר להן (רבי מאיר לחכמים): איני שומע לכם – אינני מציית לכם להיות בנידוי, עד שתאמרו לי את מי מנדין ועל מה מנדין ועל כמה דברים מנדין – שרצה רבי מאיר לבדוק אותם תחילה אם הם בקיאים בדיני נידוי ויודעים איזה אדם מנדים ומהן עילות הנידוי ועל אילו דברים מנדים את האדם, משום שמי שאינו יודע דיני נידוי אין נידויו כלום.
בבבלי הוריות יג,ב מסופר, שרבי מאיר ורבי נתן עשו קנוניה נגד רבן שמעון בן גמליאל שהיה נשיא, כדי שרבי נתן יבוא במקום רבן שמעון בן גמליאל כנשיא, ורבן שמעון בן גמליאל הצליח להתגבר על קנוניה זו וציוה להוציא אותם מבית המדרש. מהבבלי יוצא, שעונשו של החולק על סמכות הנשיא הוא הוצאתו מבית המדרש, וזהו עיקר הנידוי.
סביר שהיה מאבק על הנהגת הסנהדרין. לפי הבבלי, רבי מאיר ורבי נתן ניסו להדיח את רבן שמעון בן גמליאל מנשיאותו (והשווה ירושלמי ביכורים ג,ג).
נראה שביקשו לנדות את רבי מאיר על שהתקומם נגד הנהגתו של הנשיא ופגע בכבודו. אומנם משמעות הלשון "ביקשו" היא שרצו אך לא הוציאו מזימתם לפועל, אבל בסמוך מובאת אותה לשון: "ביקשו לנדות את רבי ליעזר", ואותו נידו (כמסופר בבבלי). אפשר שהלשון "ביקשו לנדות" היא לשון נקייה, והכוונה שנידו. יש מקום לשער שעשו פעולת נידוי נגד רבי מאיר, אלא שרבי מאיר הוכיח שהנידוי אינו בר תוקף, וניצל עקב זאת מן הנידוי.
• • •
ומספרים עוד: ביקשו (חכמים) לנדות את רבי ליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני) – על שהחזיק במחלוקת נגד חכמים הרבים. אמרין: – אמרו (חכמים): מאן אזל מודע ליה? – מי ילך להודיע לו (לרבי אליעזר שביקשו לנדותו)? - אמר רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים, תלמידו של רבי אליעזר): אנא אזל מודע ליה – אני אלך להודיע לו. אתא לגביה – בא (רבי עקיבא) אצלו, אמר ליה: – אמר לו (רבי עקיבא לרבי אליעזר): רבי, רבי, חביריך מנדין (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": מנודים) לך – הודיע לו בלשון כבוד, ולא אמר שחבריו ביקשו לנדות אותו אלא כאילו הם מנודים ממנו. נסתיה נפק ליה לברא – לקח (רבי אליעזר) אותו (את רבי עקיבא) והוציא אותו לחוץ, אמר (רבי אליעזר): חרוביתא, חרוביתא – חרובית (עץ החרוב), חרובית, אין הלכה כדבריהם, איתעוקרין! – אם הלכה כדבריהם (של חכמים), היעקרי (ממקומך)! - ולא איתעקרת – ולא נעקרה (החרוב ממקומה). - חזר ואמר: אין הלכה כדבריי, איתעוקרין! – אם הלכה כדבריי, היעקרי (ממקומך)! - ואיתעקרת – ונעקרה (החרוב ממקומה). - חזר ואמר: אין הלכה כדבריהן, חוזרין! – אם הלכה כדבריהם (של חכמים), חזרי (למקומך)! - ולא חזרת – ולא חזרה (החרוב למקומה). - חזר ואמר: אין הלכה כדבריי, חוזרין! – אם הלכה כדבריי, חזרי (למקומך)! - וחזרת – וחזרה (החרוב למקומה).
ושואלים: כל הדין שבחא, ולית הלכה כרבי אליעזר?! – כל השבח הזה, ו(אף על פי כן) אין הלכה כרבי אליעזר?! שהמופת שנעשה לרבי אליעזר הוא ראיה שמן השמים מורים שהלכה כדברי רבי אליעזר ולא כדבריהם.
ומשיבים: אמר רבי חנינה: משניתנה (התורה) לא ניתנה אלא "אחרי רבים להטות" (שמות כג,ב) – לאחר שניתנה התורה מן השמים, בכל מחלוקת שיחלקו בה החכמים, אין מכריעים את ההלכה על פי ראיה מן השמים, אלא הולכים אחרי המרובים, וכיון שרבי אליעזר יחיד וחכמים מרובים, אין הלכה כדברי רבי אליעזר אלא כדברי חכמים.
ושואלים: ולית רבי אליעזר ידע – וכי אין רבי אליעזר יודע ש"אחרי רבים להטות"?! – ומדוע ביקש להוכיח מן החרוב שהלכה כדבריו? (במסירה שלפנינו נשמטה שאלה זו בשל שוויון סופות, ונוספה בידי מגיה, וישנה גם ב"שרידי הירושלמי")
ומשיבים: לא הקפיד אלא על ידי (בגלל) ששרפו טהרותיו בפניו – רבי אליעזר וחכמים נחלקו בתנורו של חכיניי (כמובא בסמוך), שרבי אליעזר טיהר את התנור, ולא טימא התנור אוכלים או משקים של תרומה שבתוכו, וחכמים טימאו את התנור, וטימא התנור אוכלים או משקים של תרומה שבתוכו, ושרפו חכמים בנוכחותו של רבי אליעזר את הטהרות הללו, שהוא טיהר לפני שנידונו בבית הוועד ולפני שהוכרעה בהן הלכה כל שהיא, ולכן התרגז רבי אליעזר וביקש להוכיח שהלכה כדבריו, כיון שבשרפת הטהרות שטיהר רבי אליעזר לפני הכרעת ההלכה היתה הפגנה של התנגדות להכרעותיו ופסקיו בהלכה ושל ביטול תלמודו ושמועתו.
ומביאים את מחלוקת רבי אליעזר וחבריו שעליה ביקשו לנדותו: תמן תנינן: – שם (במקום אחר - משנה כלים ה,י) שנינו: חיתכו חוליות – חתך את התנור ברוחבו לחוליות, שכל אחת היתה פחות מארבעה טפחים, ונתן חול בין חולייא לחולייא – שהניח חוליה על גבי חוליה ונתן חול ביניהן, שלא יתחברו זו לזו, אבל טח על הכל בטיט מבחוץ, כדרך שעושים לתנורים, - רבי ליעזר מטהר – את התנור, כלומר, שלדעתו אינו מקבל טומאה, הואיל ויש חול בין החוליות, ואינו נחשב לתנור שלם אלא לתנור שבור, וחכמים מטמין (מטמאין) – חכמים סוברים, שהתנור מקבל טומאה, לפי שהטיט מחבר את החוליות לתנור שלם. זה תנורו של חכיניי – שם אדם שהיה עושה תנורים כאלה.
אמר רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): חכך (פגע, פורענות) גדול נעשה באותו היום – שבו נחלקו רבי אליעזר וחבריו, כמסופר להלן. כל מקום שהיתה עינו של רבי ליעזר מבטת (מביטה) היה נשדף – התבואה, שבאותו מקום שנתן בו רבי אליעזר את עינו, נשדפה (נתייבשה ונתקלקלה), ולא עוד (לא זו בלבד) אלא אפילו חיטה אחת חצייה נשדף – חצייה, שנתן בו רבי אליעזר את עינו, נשדף, וחצייה לא נשדף – חצייה, שלא נתן בו רבי אליעזר את עינו, לא נשדף, והיו עמודי בית הוועד (בית המדרש) מרופפים (נעים, נדים) – לסימן שהלכה כדברי רבי אליעזר. אמר להן (לעמודים) רבי יהושע (בן חנניה, מראשי התנאים בדור השני): אם חברים מתלחמים – אם חכמים מתווכחים ומתנצחים זה עם זה בהלכה, אתם מה איכפת לכם? – מה זה ענינכם? שלא היה לכם להיות מרופפים. - ויצאה בת קול (קול מן השמים) ואמרה: הלכה כאליעזר בני – לשון חיבה היא כלפי רבי אליעזר. - אמר רבי יהושע: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא" (דברים ל,יב) – אין קיום התורה תלוי בגורמים שמימיים, ולכן בבירור ההלכה אין משגיחים (שמים לב) בבת קול.
המחלוקת והמופתים בבית הוועד שסיפר רבי ירמיה עליהם קדמו להודעת הנידוי לרבי אליעזר והמופתים חוץ לביתו של רבי אליעזר שסופר עליהם לעיל.
רבי קריספי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) שאמר בשם רבי (יהודה הנשיא): אם יאמר לי אדם: כך שנה רבי ליעזר – אם יאמר אדם לרבי, שסידר את המשנה, שבמקום ששנה רבי במשנה מחלוקת בין רבי אליעזר וחכמים אחרים, הדברים ששנה בשמם של חכמים אחרים הם דברי רבי אליעזר (והדברים ששנה בשמו של רבי אליעזר הם דברי חכמים אחרים), שלא כפי ששנה רבי, שונה אני כדבריו – היה רבי חוזר בו ומקבל את דברי אותו אדם, ושונה את המחלוקת בין רבי אליעזר וחכמים אחרים כפי ששונה אותו אדם, אלא דתנָיָא מחלפין – אלא שתנאים (חכמים השונים משניות) מחליפים (הופכים את המחלוקת בין רבי אליעזר וחכמים אחרים), שבכמה מקומות שנחלקו רבי אליעזר וחכמים אחרים, יש תנאים ששונים את מחלוקתם בגרסה הפוכה מתנאים אחרים, וכששנה רבי במשנה את המחלוקות בין רבי אליעזר וחכמים אחרים, יש ששנה כפי ששנו תנאים אלה ויש ששנה כפי ששנו תנאים אחרים, שלא היה בידיו של רבי להכריע כיצד שנה רבי אליעזר. אלה דברי רבי.
ומספרים: חד זמן הוה עבר בשוקא – פעם אחת (לאחר שנידוהו) היה (רבי אליעזר) עובר בשוק, וחמת חדא איתא סחותה דבייתא – וראתה אישה אחת את האשפה של הבית (המילה "סוחה" (ישעיהו ה,כה) תרגומה "סחותא"), וטלקת ונפלת גו רישיה – והשליכה (את האשפה) ונפלה על ראשו (של רבי אליעזר). אמר (רבי אליעזר): דומה (נדמה, נראה) שהיום חביריי מקרבין אותי – מתירים את נידויי, דכתיב: – שכתוב: "מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן, לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ" (תהילים קיג,ז-ח) – ה' מרים מאשפות את האיש המדוכא והמושפל, כדי להושיב אותו בין שרים ונכבדים. על סמך הכתוב הזה, ראה רבי אליעזר בהימצאותו באשפה שנפלה עליו סימן שחבריו שנידו אותו יתנחמו ויקרבוהו ויושיבו אותו בבית הוועד עימהם.
בבבלי בבא מציעא נט,א-ב אמרו: תנן התם: חתכו (את התנור) חוליות ונתן חול בין חוליה לחוליה - רבי אליעזר מטהר, וחכמים מטמאים. וזה הוא תנורו של עכנאי.
מאי עכנאי? - אמר רב יהודה אמר שמואל: שהקיפוהו הלכות (חכמים הקיפו את רבי אליעזר בדברים המוכיחים את דעתם וסותרים את דעתו) כעכנא זה (כנחש המתפתל בצורת עיגול) וטימאוהו.
תנא: באותו היום (שנשאלה שאלה זו בבית המדרש) השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם (להוכיח את דעתו) ולא קיבלו הימנו (לא הודו חכמים לדבריו). אמר להם: אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה. אמרו לו: אין מביאים ראיה מן החרוב.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - אמת המים תוכיח. חזרו המים (שבאמת המים) לאחוריהם (זרמו בכיוון הנגדי). אמרו לו: אין מביאים ראיה מאמת המים.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - כותלי בית המדרש יוכיחו. היטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם (בכתלים) רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים (מתווכחים) זה את זה בהלכה - אתם מה טיבכם? - לא נפלו (הכתלים) מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדיין מטים ועומדים.
חזר (רבי אליעזר) ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול (מן השמים) ואמרה להם: מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא" (דברים ל). - מאי "לא בשמים היא"? - אמר רבי ירמיה: אין משגיחים בבת קול, שכבר נתת לנו (תורה) על הר סיני וכתוב בה: "אחרי רבים להטות" (שמות כג).
מצאו רבי נתן לאליהו (הנביא), אמר לו: מה עשה הקב"ה באותה שעה (שאמר רבי יהושע מה שאמר)? - אמר לו: שחק ואמר: ניצחוני בני, ניצחוני בני! (שהרי הביאו ראיה מן התורה)
אמרו: אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש (רש"י: על ידי מעשה שאירע נשאלה הלכה זו בבית המדרש, שנפלה טומאה לאויר תנור זה, וחזרו ועשו על גביו טהרות, וטיהרם רבי אליעזר, והביאום ושרפום לפניו), ונמנו עליו ובירכוהו (נידו אותו, ולשון נקייה היא כלפי רבי אליעזר). אמרו: מי ילך ויודיעו (שהוא מנודה)? - אמר להם רבי עקיבא: אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו (שלא בדרך כבוד), ויחריב את העולם (שיארע אסון לרבי אליעזר מבשורה רעה פתאומית). מה עשה רבי עקיבא? לבש שחורים (רש"י: ענין צער ואבל), ונתעטף שחורים, וחלץ מנעליו, והלך וישב לו ברחוק ארבע אמות (מחמת הנידוי). - אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, מה יום מיומיים (שאתה לובש ויושב כך)? - אמר לו: רבי, כמדומה לי (מטבע לשון הבאה להביע היסוס ומתינות של כבוד) שחבריך בדלים ממך (לשון כבוד הוא, כלומר, שהבדילוך מהם). - אף הוא (רבי אליעזר) קרע בגדיו (רש"י: שהמנודה חייב בקריעה) וחלץ מנעליו (רש"י: שהמנודה אסור בנעילת הסנדל), ונשמט (רש"י: מן הכיסא) וישב על גבי קרקע. זלגו עיניו דמעות, לקה העולם שליש בזיתים ושליש בחיטים ושליש בשעורים; ויש אומרים: אף בצק שביד אישה תפח (התקלקל).
תנא: אף (קצף) גדול היה באותו היום, שבכל מקום שנתן בו רבי אליעזר עיניו נשרף. ואף רבן גמליאל (רש"י: נשיא היה, ועל פיו נעשה) היה בא בספינה (באותה שעה), עמד נחשול שבים (סערה בים) לטבעו. אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל בן הורקנוס (מפני צערו). עמד על רגליו ואמר: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי (לנדותו) ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך עשיתי, שלא ירבו מחלוקות בישראל (רש"י: שלא ירגיל היחיד לחלוק על המרובים). מיד נח הים מזעפו.
השוואת הבבלי והירושלמי
בבבלי מובא הסיפור על נידויו של רבי אליעזר בהקשר לאונאת דברים, ללמדנו על חומרת העבירה, כשהסיפור מסיים: כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה. בירושלמי מובא הסיפור בהקשר לנידוי, שרצו לנדות את רבי מאיר, ורצו לנדות את רבי אליעזר.
בירושלמי - תנורו של חכיניי, ואילו בבבלי - תנורו של עכנאי. לפי הבבלי, עכנאי פירושו נחש (אפשר שאף חכיניי פירושו נחש). משנה זו שמדברת בתנורו של עכנאי / חכיניי מדברת גם בתנור אחר שנקרא תנורו של בן דינאי. בן דינאי הוא שם אדם, ולכן נראה שגם עכנאי / חכיניי הוא שם אדם, ושני התנורים שבאותה משנה נקראים על שם אדם.
בירושלמי אמרו, שביקשו לנדות את רבי אליעזר, ולא אמרו כאן במפורש שנידוהו לבסוף. אבל בבבלי אמרו במפורש שנידוהו ("בירכוהו") לבסוף. סיבת הנידוי היתה, על שפסק הלכה למעשה נגד דעת הרוב.
לפי הירושלמי, רבי עקיבא הלך להודיע לרבי אליעזר שביקשו חבריו לנדותו, ורבי אליעזר הוכיח לרבי עקיבא מהחרוב שהלכה כדבריו ושאין הלכה כדברי חבריו (ולא הזכירו בירושלמי מופתים אחרים שעשה רבי אליעזר להוכיח שהלכה כמותו, אלא עמודי בית המדרש מאליהם היו מרופפים ובת קול מאליה יצאה, ולא על פיו של רבי אליעזר). ואילו לפי הבבלי, רבי אליעזר הוכיח לחבריו שהלכה כמותו מהחרוב ומאמת המים ומכותלי בית המדרש ומבת קול מן השמים, ולאחר שנידוהו הלך רבי עקיבא להודיע לרבי אליעזר שנידוהו.
לפי הירושלמי, מופת החרוב היה חוץ לביתו של רבי אליעזר, ולפי הבבלי, הוא היה חוץ לבית המדרש.
בירושלמי - עמודי בית הוועד, ואילו בבבלי - כותלי בית המדרש (בארץ ישראל היה מקובל סגנון בנייה של עמודים תומכים, ואילו בבבל בנו כתלים מלבני חמר ומסרו את הסיפור בהתאם).
לפי הבבלי, שלא כמו לפי הירושלמי, אמרה בת קול: "הלכה כמותו בכל מקום".
בבבלי הובאה תגובת הקב"ה: "ניצחוני בני", שלא נמצאת בירושלמי.
לפי הירושלמי, כל מקום שהיתה עינו של רבי אליעזר מבטת היה נשדף. ואילו לפי הבבלי, כל מקום שנתן בו רבי אליעזר עיניו נשרף.
בבבלי סנהדרין סח,א ובמסכת אבות דרבי נתן פרק כה אמרו: כשחלה רבי אליעזר נכנסו חכמים לבקרו. ...נכנסו וישבו לפניו ברחוק ארבע אמות (רש"י: מפני הנידוי שבירכוהו במחלוקת תנורו של עכנאי). אמר להם: למה באתם? - אמרו לו: ללמוד תורה באנו. - אמר להם: ועד עכשיו למה לא באתם? - אמרו לו: לא היה לנו פנאי (רמ"ה: ולא מפני כן אלא לפי שבירכוהו, אלא שלא רצו לומר כן מפני כבודו). ...והיה משיב על טמא טמא ועל טהור טהור, עד שיצתה נשמתו בטהרה (במילה טהור). עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: הותר הנדר (הנידוי), הותר הנדר!
ובירושלמי שבת ב,ז אמרו: מעשה ברבי ליעזר שהיה גוסס ערב שבת עם חשכה... נכנסו (תלמידיו) אצלו והיו שואלים אותו, והיה אומר להם על הטמא טמא ועל הטהור טהור, ובאחרונה אמר טהור, ונסתלקה נשמתו. אמרו (תלמידיו): ניכר רבי שהוא טהור. - אמר רבי מנא (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): ועד כדון (ועד עכשיו) ניכר (שהוא טהור). - נכנס רבי יהושע וחלץ את תפיליו, והיה מגפפו ומנשקו ובוכה ואומר: רבי, רבי, הותר הנדר!
הפסק של רבי אליעזר, שתנורו של חכיניי טהור, הביא לנידויו, והפסק "טהור" שאמר ביציאת נשמתו הביא להתרת הנידוי.
במשנה עדויות ז,ז שנו: הם (רבי יהושע ורבי פפייס) העידו על תנור שחתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא, שהוא טמא; שרבי אליעזר מטהר.
ובתוספתא עדויות ב,א שנו: חיתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא - רבי אליעזר מטהר, וחכמים מטמאים, והיה נקרא תנור של עכנאי, שעליו רבו מחלוקות בישראל.
המחלוקת בתנור של עכנאי היתה שיאה של היאבקות ארוכה וממושכת בין רבי אליעזר לבין החכמים ובית הנשיא. חכמי יבנה, והנשיא רבן גמליאל בראשם, התאמצו אחרי חורבן הבית לכונן ולחזק ביבנה את התורה על ידי חיסול המחלוקת הממושכת שבין בית שמאי ובין בית הלל ויצירת אחדות וקביעות בהלכה. לשם כך היה חשוב לשמור על הכלל של "אחרי רבים להטות" ולא לסבול את הפרתו אפילו על ידי אדם גדול כרבי אליעזר. הנשיא רבן גמליאל והסנהדרין נצטרפו במאבקם המשותף נגד היחידים שסירבו להיכפף למרותה של ההנהגה המרכזית.
רבי אליעזר היה מנודה עד יום מותו, כיון שלא חזר בו. הוא הוצא מבית המדרש והשלים את ימיו בבדידות. חבריו ורוב תלמידיו פרשו ממנו, לא פנו אליו, ולא עסקו בהלכותיו. רק סמוך למותו נכנסו חכמי הדור לבקרו, ושאלוהו בדברי תורה. לאחר שנפטר התירו את הנידוי. לאחר פטירתו נשתנה היחס אליו, ושמועותיו והלכותיו באו בקהל החכמים ובמשנתנו. הלכותיו הובאו במשנה לרוב בשמו.
רמב"ן סבור, שלא נידו את רבי אליעזר בלבד אלא החרימו אותו בחרם שהוא חמור מנידוי, שכיון שלא רצה לחזור והחזיק במחלוקת יותר מדי, לפיכך החרימוהו.
רד"ל מוכיח במבוא לפירושו לפרקי דרבי אליעזר, שהנידוי שנידו את רבי אליעזר לא היה נידוי גמור בפרטי הלכותיו, וכל מטרתו היתה להבדילו מן החכמים ולהרחיקו מבית הוועד ביבנה, כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל. ומה שקרע בגדיו וחלץ נעליו ונשמט וישב על גבי קרקע (בבלי בבא מציעא), כשבא רבי עקיבא להודיע לו שחבריו בדלים ממנו, עשה מתוך צער, ולא משום שמנודה מצווה בהם.
אולם נראה שהנידוי שנידו את רבי אליעזר היה נידוי גמור, אלא שעיקר הנידוי הוא ההוצאה מבית מדרשם של חכמים.
בניגוד לרבי מאיר שהתנגד לחבריו שביקשו לנדותו, קיבל רבי אליעזר את גזר דינם של חבריו ולא ניסה להיחלץ מן הנידוי, משום שהיה בטוח בצדקת דעתו ולא יכל לוותר על דעתו ולהיכנע לדעת חבריו.
בבבלי אמרו, שכשהלך רבי עקיבא להודיע לרבי אליעזר שנידוהו, ישב לו רבי עקיבא ברחוק ארבע אמות, כדין מנודה, וכן כשחלה רבי אליעזר ונכנסו חכמים לבקרו, ישבו לפניו ברחוק ארבע אמות. אבל בירושלמי כאן ובשבת לא אמרו כך. מכאן, שלפי הירושלמי, לא היה זה נידוי גמור.
אולם נראה שבארץ ישראל לא אסרו מלהתקרב לתחום ארבע אמותיו של המנודה, ורק בבבל נהגו להתרחק ארבע אמות מהמנודה, והתלמוד הבבלי הכניס את מנהג בבל לתוך הסיפור על נידויו של רבי אליעזר.
"אחרי רבים להטות"
בתוספתא ברכות ד,טו שנו: ..."אחרי רבים להטות" - אף על פי שאתה אומר כך וחבריך אומרים כך, הלכה כדברי המרובים.
ובתוספתא ביצה ב,יב שנו: ..."אחרי רבים להטות" - אף על פי שאתה אוסר והם מתירים, הלכה כדברי המרובים.
ובירושלמי סנהדרין ד,ב אמרו: ...אמר (משה) לפניו (לפני הקב"ה): ריבונו של עולם, הודיעני היאך היא ההלכה? - אמר לו: "אחרי רבים להטות" - רבו המזכים - זכו, רבו המחייבים - חייבו.
ובמדרש תהילים יב,ד נאמר: ...כל דיבור שהיה אומר הקב"ה למשה, היה אומר ארבעים ותשעה פנים טהור, וארבעים ותשעה פנים טמא. אמר לפניו: ריבונו של עולם, עד מתי נעמוד על בירורו של דבר? - אמר לו: "אחרי רבים להטות" - רבו המטמאים טמא, רבו המטהרים טהור.
תנורו של חכיניי
תנור של חוליות הוא תנור שלאחר שנוצר נחתך בבית האומן לחוליות שרוחבן פחות מארבעה טפחים. בזמן השימוש מרכיבים אותן, ובזמן שהתנור נטמא קל לפרקו לחלקיו ולטהרו על ידי כך.
בתנורו של חכיניי טפלו את התנור של חוליות בטפלה מבפנים ומבחוץ באופן שאין להכיר את החוליות יותר.
"אליעזר בני"
במדרש תנחומא פרשת 'חוקת' סימן ח נאמר: רבי אחא בשם רבי יוסי בר חנינא אמר: בשעה שעלה משה למרום, שמע קולו של הקב"ה שיושב ועוסק בפרשת פרה אדומה, ואומר הלכה בשם אומרה: אליעזר בני אומר: "עגלה בת שנתה ופרה בת שתיים". - אמר (משה) לפניו (לפני הקב"ה): ריבון העולמים, העליונים והתחתונים שלך הם, ואתה אומר הלכה בשמו של בשר ודם? - אמר לו: צדיק אחד עתיד לעמוד בעולמי, ועתיד לפתוח בפרשת פרה אדומה תחילה: "רבי אליעזר אומר: עגלה בת שנתה ופרה בת שתיים". - אמר לפניו: ריבון העולמים, יהי רצון שיהא מחלצי. - אמר לו: חייך, שהוא מחלציך (שהיה לוי).
תניא מחלפין
בספרי דברים פסקה קפח נאמר: מניין למחליף דברי רבי אליעזר בדברי רבי יהושע ודברי רבי יהושע בדברי רבי אליעזר לומר (מחליף בכוונה כדי לומר) על טמא טהור ועל טהור טמא (כדי שתהא הלכה כרבי אליעזר), שהוא עובר בלא תעשה? - תלמוד לומר: "לא תסיג גבול רעך".
בכמה מקומות שנחלקו רבי אליעזר וחכמים אחרים מצאנו שיש תנאים שמחליפים דברי רבי אליעזר בדברי החכמים האחרים ודברי החכמים האחרים בדברי רבי אליעזר:
משנה כלאיים ט,ג, תוספתא כלאיים ה,יז וירושלמי כלאיים ט,ג (רבי מאיר ורבי יהודה חלוקים כיצד שנה רבי אליעזר, ובמשנה שנה רבי כפי ששנה רבי מאיר);
משנה סוכה א,יא ובבלי סוכה יט,ב (במשנה שנה רבי את דברי רבי אליעזר כפי ששנה רבי נתן);
משנה בבא בתרא ט,ז, תוספתא בבא בתרא י,יב, בבלי בבא בתרא קנו,ב וירושלמי בבא בתרא ט,י (רבי מאיר ורבי יהודה חלוקים כיצד שנה רבי אליעזר, ובמשנה שנה רבי כפי ששנה רבי יהודה);
משנה כלים כח,ב ותוספתא כלים (בבא בתרא) ו,ח (רבי מאיר ורבי יהודה חלוקים כיצד שנה רבי אליעזר, ובמשנה שנה רבי כפי ששנה רבי יהודה).
היו שהחליפו דברי רבי אליעזר בדברי רבי יהושע, כדי שתהיה הלכה כרבי אליעזר.
עם נידויו של רבי אליעזר הורחקו הלכותיו מבית המדרש ונמנעו לפסוק כדבריו. לעיתים החליפו בכוונה את דברי רבי אליעזר בדברי רבי יהושע או בדברי תנא אחר, כדי שתתקבל שיטתו להלכה מבלי שייקרא שמו עליה. רצו להעלים שנפסקה הלכה כדבריו.
"מאשפות ירים אביון"
בבבלי יומא פז,א סיפרו: רבי ירמיה היה לו דבר (של תרעומת) עם רבי אבא (שרבי אבא הקפיד על שפגע בו רבי ירמיה). הלך וישב על פתחו של רבי אבא (המתין לו עד שיצא ויפייסו). יצאה שפחתו (של רבי אבא) ושפכה מים לאשפה. הגיעו קילוחי המים על ראשו (של רבי ירמיה). אמר: עשאוני אשפה (ששפכו עלי מים), וקרא על עצמו: "מאשפות ירים אביון" (תהילים קיג). הניחו והלך. שמע רבי אבא ויצא אחריו. בתוך כך החזיר רבי ירמיה פניו ובא אחריו. אמר לו (רבי אבא): אין אתה צריך (לפייסני), עכשיו אני צריך להוציא מליבך (את התרעומת, שתמחל על שזלזלו בך).
מה שקרה לרבי אליעזר קרה לרבי ירמיה, אלא שרבי ירמיה הועיל לו סימן זה, ואילו רבי אליעזר לא הועיל לו סימן זה, ולא נתקיימה תקוותו שחבריו יתירו לו את נידויו, והיה מנודה עד יום מותו.
• • •
ומספרים: רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) שלח בתר חד בר נש תלתה זימנין ולא אתא – שלח (על ידי שליח) אחרי בן אדם אחד שלוש פעמים (שהזמין אותו לבוא לפניו לדין) ולא בא. שלח אמר ליה: – שלח (שוב רבי יהושע בן לוי) ואמר לו (לאותו בן אדם): אילולא דלא חרמית בר נש מן יומוי – אילו לא שלא החרמתי (אילו כן נידיתי) בן אדם מימיי, הוינא מחרם לההוא גוברא – הייתי מחרים (מנדה) את האיש ההוא (אותך), מפני שעל עשרים וארבעה דברים מנדין, וזה אחד מהן: – ודבר זה, שחכם שלח לאדם שיבוא אליו ולא בא, הוא אחד מהדברים שעליהם מנדים, שנאמר (בענין אספת העם על ידי עזרא להיבדל מן הנשים הנוכריות): "וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בִּיהוּדָה וִירוּשָׁלִַם לְכֹל בְּנֵי הַגּוֹלָה (השבים) לְהִקָּבֵץ יְרוּשָׁלִָם. וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים (לסוף שלושת הימים) כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ (חרם לאוצר המקדש) וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה (יורחק מן הקהל)" (עזרא י,ח) – מכאן שאם בית דין שולחים לאדם שיבוא אליהם ולא בא, מנדים אותו ("וכל אשר לא יבוא... והוא ייבדל...").
יש ללמוד מדברי רבי יהושע בן לוי, שיש לחכם להימנע כל ימיו מלנדות אדם, ואפילו על אחד מהדברים שעליהם מנדים. כן יש ללמוד מכאן, שיש רשות ביד בית דין שלא לנדות את מי שהזמינוהו בית דין ולא בא.
בתקופתו של רבי יהושע בן לוי היתה לבתי הדין היהודיים הסמכות לשפוט וכן הסמכות לנדות אדם. רבי יהושע בן לוי היה יכול לנדות את האדם שהוזמן לדין ולא בא, ובכל זאת נמנע מלהשתמש בעונש הנידוי, משום שהיה חמור וחריג ומיעטו להשתמש בו. עצם הצורך באיום בנידוי מעיד שהיתה לבית הדין היהודי בעיה לכפות את החלטותיו, ונוסף לכך תמיד היתה האפשרות להישפט בבית דין של הרשות השלטונית ולא להיזקק לבית דין יהודי ("לוד וחכמיה").
בירושלמי כתובות ט,ט ושבועות ז,ז אמרו, שהיו שולחים לנתבע שלוש איגרות, ואחרי תשעים יום, אם אינו בא לבית דין, היו יורדים לנכסיו.
בבבלי מועד קטן טז,א אמרו: אמר רבא:
מנלן דמשדרינן שליחא דבי דינא ומזמנינן ליה לדינא (מניין לנו שאנו שולחים שליח בית דין ומזמינים את בעל הדין לדין לפני שמנדים אותו) - דכתיב...
לקמי גברא רבה (ומניין לנו שאנו אומרים לו שנידון לפני אדם גדול) - דכתיב...
את ופלניא (ומניין לנו שאנו אומרים לו שיבואו לדין הוא ופלוני בעל דינו, שצריך להודיע לו מי בעל דינו) - דכתיב...
דקבעינן זימנא (ומניין לנו שאנו קובעים זמן לדין) - דכתיב...
זימנא בתר זימנא (ומניין לנו שאנו קובעים זמן אחר זמן, שאם לא בא בזמן הראשון, קובעים לו זמן אחר, ואין מנדים אותו מיד) - דכתיב...
ומנלן דמשמתינן (ומניין לנו שאנו מנדים מי שאינו בא) - דכתיב...
ומנלן דמחרמינן (ומניין לנו שאנו גם מחרימים) - דכתיב...
ומנלן דמפקרינן נכסיה (ומניין לנו שאנו מפקירים נכסיו של מי שאינו מציית לבית דין) - דכתיב: "וכל אשר לא יבוא לשלושת הימים כעצת השרים והזקנים יוחרם כל רכושו (רש"י: מהכא נפקא לן בכל דוכתי דהפקר בית דין הפקר) והוא ייבדל מקהל הגולה" (עזרא י).
בענין מי ששלחו לו בית דין וקבעו לו זמן ולא בא, ראה גם בבלי בבא קמא קיב,ב-קיג,א.
לפי הירושלמי, מי ששלחו לו שלוש פעמים שיבוא ולא בא, מנדים אותו. ואילו לפי הבבלי, מי ששלחו לו שתי פעמים שיבוא ("זימנא בתר זימנא") ולא בא, מנדים אותו. יש ראשונים שכתבו, שאף לפי הבבלי, מי ששלחו לו שלוש פעמים שיבוא ("קבעינן זימנא" ו"זימנא בתר זימנא") ולא בא, מנדים אותו.
בבבלי למדו מכתוב אחר שמנדים מי שאינו בא. והכתוב שלמדו ממנו בירושלמי שמנדים, למדו ממנו בבבלי שמפקירים נכסים ("וכל אשר לא יבוא... יוחרם כל רכושו"), שיש כוח ביד בית דין להפקיר ממונו של אדם בתורת עונש וקנס.
בירושלמי נדרים א,א אמרו, שהמנודה שנידוהו בית דין - כל נכסיו נאסרים בהנאה, כמו שנאמר: "יוחרם כל רכושו".
בתקופת האמוראים השתמשו בנידוי כדי לכפות את בעל הדין להתייצב לפני בית דין או לציית לפסק דין. בבבל השתמשו בשטר נידוי הנקרא "פתיחה". שטר נידוי נכתב על ידי בית דין כנגד מי שסירב להופיע לבית הדין וכנגד מי שסירב למלא אחרי פסק הדין. לא מצאנו שהשתמשו בשטר נידוי בארץ ישראל.
בארץ ישראל השתמשו לנידוי בלשונות נידוי וחרם, שעיקר משמעותן היא הרחקת המנודה (בארץ ישראל, בניגוד לבבל, לא היתה קיימת אבחנה בין נידוי לבין חרם, והוראת שתי לשונות אלו בארץ ישראל שווה), בעוד שבבבל השתמשו בדרך כלל לנידוי בלשון שמתא, שעיקר משמעותה קללה.
אמר רבי יצחק בירבי לעזר: אית סגין מינהון מבדרן במתניתא – יש רבים מהם (מעשרים וארבעה הדברים שמנדים עליהם) מפוזרים במשנה (כמובא בסמוך).
מביאים כמה מהדברים שמנדים עליהם שנזכרו במשנה ובברייתא:
תמן תנינן: – שם (במקום אחר - משנה תענית ג,ח) שנינו: מעשה שאמרו לו לחוני המעגל (חכם בימי הזוגות שלפני התנאים): התפלל שירדו גשמים. התפלל, ולא ירדו גשמים. מה עשה? עג עוגה (עשה עיגול בקרקע) ועמד בתוכה, ואמר לפניו (לפני הקב"ה): ריבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך. נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן, עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין (לרדת טיפות טיפות). אמר (חוני המעגל): לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות, שיחין ומערות (גשמים מרובים שיהיה בהם כדי למלא את הבורות). התחילו לירד בזעף (בסער). אמר (חוני המעגל): לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון, ברכה ונדבה. ירדו כתקנן. שלח לו שמעון בן שטח (מחכמי הזוגות בדור השלישי של הזוגות), ואמר לו (לחוני המעגל): צריך אתה לִנדות (להתנדות) – חייב אתה להיות מנודה. יש ספרים (במשניות) שגרסו במשנה: אלמלא (אילו לא) חוני אתה, גוזרני עליך נידוי (עד כאן המשנה).
ומוסיפים (על פי ברייתא): ומדוע צריך אתה להתנדות? - שאילו נגזרה גזירה כשם שנגזרה בימי אליהו – אליהו נשבע בימיו שלא ירדו גשמים, ואילו היה מי שנשבע בשם ה' כאליהו שלא ירדו גשמים, וכי לא נמצאת מביא את הרבים לידי חילול השם (ביזוי שם ה')?! – שכיון שנשבעת בשם ה' שאינך זז עד שירדו גשמים, הרי היית בא לידי שבועת שווא, משום שהיה ה' נשמע לגזרתו של מי שהיה נשבע שלא ירדו גשמים ולא היה ה' מוריד גשם (שכשצדיק נשבע בשם ה', כמעשה אליהו, הוא משביע את ה', ולכן אין הקב"ה מחלל את שבועתו), וכיון שהיית נשבע לשווא, נמצא שם שמים מתחלל על ידך, ולכן צריך אתה להתנדות, מפני שכל המביא את הרבים לידי חילול השם - צריך נידוי – כך אמר לו שמעון בן שטח לחוני המעגל.
לקטע הזה מקבילה בירושלמי תעניות ג,יב.
בבבלי תענית כג,א אמרו: תנו רבנן: ...שלח לו שמעון בן שטח: אלמלא חוני אתה (רש"י: ואדם גדול אתה), גוזרני עליך נידוי. אילו שנים כשני אליהו, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידיך?! (רש"י: בתמיהה, שאם אליהו היה נשבע: "חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי" (מלכים א,יז), ואתה נשבעת שאין אתה זז משם עד שירדו גשמים, נמצא שם שמים מתחלל על ידך. רש"א: מפני שאתה בא לידי שבועת שווא)
בספרא 'קדושים' פרשה ב נאמר: "ולא תישבעו בשמי לשקר וחיללת את שם אלוהיך" (ויקרא יט,יב) - מלמד ששבועת שווא חילול השם.
מכאן שהנשבע שבועת שווא או שקר גורם שיתחלל שם ה', משום שהזכיר שם שמים.
בבבלי ברכות יט,א אמרו, שחוני הגיס דעתו (התנהג בחוצפה) כלפי מעלה (הקב"ה), שהטיח דברים כלפי מעלה ואמר "לא כך שאלתי", ולכן היה צריך להתנדות, משום שמנדים על כבוד הרב (אדם שזילזל בכבוד הרב, מנדים אותו), וכבוד המקום (הקב"ה) - כבוד הרב הוא.
אבל לפי הירושלמי והבבלי תענית, חוני היה צריך להתנדות, משום שאילו נגזרה גזרה כשם שנגזרה בימי אליהו, היה מביא את הרבים לידי חילול השם. הרי שנחלקו משום מה היה צריך חוני להתנדות.
תמן תנינן: – שם (במקום אחר - משנה ראש השנה א,ו) שנינו: מעשה שעברו (בדרכם לבית דין) יותר מארבעים זוג (כיתות עדים שראו את הלבנה בחידושה, ומעשה זה היה בשבת) ועיכבן רבי עקיבא בלוד (שלא ילכו למקום בית הדין, לפי שלא היה צורך בהם, הואיל ונראה הירח המחודש בבירור ובגלוי, ועשה כן רבי עקיבא, כדי שלא יחללו את השבת שלא לצורך). שלח לו רבן גמליאל (תנא בדור השלישי): אם מעכב אתה את הרבים – שלא יבואו להעיד, נמצאת מכשילן לעתיד לבוא – שלהבא, כשלא ייראה הירח המחודש בבירור ובגלוי, יהיו נמנעים מלבוא, כי יאמרו שמן הסתם העידו כבר אחרים (עד כאן המשנה).
ומביאים ברייתא: שלח לו רבן גמליאל: וכי לא נמצאת מעכב את הרבים מלעשות דבר מצוה?! – אם אתה מעכבם, לא יבואו להבא, ואתה מעכבם מן המצוה, שכל הרואה לבנה בחידושה מצוה עליו לבוא לבית דין להעיד. ולכן צריך אתה להתנדות, מפני שכל המעכב את הרבים מלעשות דבר מצוה - צריך נידוי – כך אמר לו רבן גמליאל לרבי עקיבא (המשנה והברייתא חלוקות בלשון הדברים ששלח רבן גמליאל לרבי עקיבא. במסירה שלפנינו נשמט בשל שוויון תחילות מהמילים "לא נמצאת" שבקטע הקודם עד המילים "לא נמצאת" שבקטע הזה, ונוסף בידי מגיה).
לקטע הזה מקבילה בירושלמי ראש השנה א,ו.
הגורם לאיום בנידויו של רבי עקיבא היה הפגיעה בסמכות הנשיא.
בבבלי ראש השנה כב,א אמרו: תניא, אמר רבי יהודה: חס ושלום שרבי עקיבא עיכבם. אלא שזפר (רש"י: כך שמו) - ראשה של גדר - עיכבם, ושלח רבן גמליאל והורידוהו מגדולתו.
ובירושלמי ראש השנה א,ו אמרו: אמר רבי יהודה הנחתום: חס ושלום, לא נתנדה רבי עקיבה, אלא שזכר ראש (ראש השלטון המבצע של העיר) גזר (עיר במישור החוף מדרום מזרח ללוד) היה (והוא שנתנדה), ושלח רבן גמליאל והעבירו מראשותו (בנוסף לנידוי).
הגרסה הנכונה במסירה שלפנינו בירושלמי שם: גזר, ולא: גדר (עיר בעבר הירדן בצפון הגלעד).
ארבעים הזוגות של העדים הגיעו ללוד, כנראה בדרכם להעיד לפני רבן גמליאל ביבנה, או שהלכו לעין טב (בסביבות לוד, שבו היו יושבים בית דין, שקיבלו עדים וקידשו את החודשים, וממנו היו מודיעים על כך לכל ישראל).
הברייתא בירושלמי שם מכחישה את העובדה שהיה איום בנידוי נגד רבי עקיבא, והברייתא המקבילה בבבלי אינה מזכירה כלל את ענין הנידוי אלא מכחישה את עצם המעשה שרבי עקיבא הוא שעיכב.
תני: – שנוי (שנו ברייתא): אמר רבי יוסי (בן חלפתא, תנא בדור הרביעי): תוודס איש רומי הנהיג את אנשי רומי – קבע כמנהג ליהודי מקומו, שיהו (שיהיו) אוכלין גדיים מקולסין בלילי פסחים – בלילה הראשון של פסח. גדי מקולס הוא גדי שהוא צלוי כולו שלם, ראשו על כרעיו ועל קרבו, ובני מעיו תלויים לו חוצה לו, כדרך שהיו צולים את קורבן הפסח בירושלים. חכמים אסרו לאכול גדי מקולס, משום שנראה כאוכל קודשים בחוץ (מחוץ לתחום המקדש). שלחו חכמים (לתוודס) ואמרו לו: אילולי (אילו לא) שאת (שאתה) תוודס – אילו לא היית אדם חשוב, וכי לא היינו מנדין אותך?! – בוודאי היינו מנדים אותך על מעשך.
פוסקים את הדברים ששלחו חכמים לתוודס ואומרים: ומהו תוודס? – מה טיבו של אותו אדם? מדוע לא נידו אותו? - אמר רבי חנניה: דהוה משלח פרנסתהון דרבנן – שהיה משלח פרנסתם של חכמים (היה שולח כספים לפרנסתם של חכמים בארץ ישראל ותומך בהם, ולכן נשאו לו פנים ולא נידו אותו).
וחוזרים לדברים ששלחו חכמים לתוודס ומוסיפים (על פי ברייתא): ומדוע היינו מנדים אותך? - וכי לא נמצאתה (נמצאת) מביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ?! – שבני רומי היו קוראים את הגדיים המקולסים פסחים, ונראים כאילו אוכלים קודשים בחוץ, שהרואים סבורים שהקדישו אותם לשם פסח. ולכן ראוי היית להתנדות, מפני שכל המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ - צריך נידוי – כך אמרו לו חכמים לתוודס.
לקטע הזה מקבילה בירושלמי פסחים ז,א וביצה ב,ז.
במשנה ביצה ב,ז ועדויות ג,יא שנו: אף הוא (רבן גמליאל) אמר שלשה דברים להקל: ...עושים גדי מקולס בלילי פסחים. וחכמים אוסרים.
ובתוספתא ביצה ב,טו שנו: אי זהו גדי מקולס? - כולו צלי, ראשו כרעיו וקרבו. אמר רבי יוסה: תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי ליקח טלאים בלילי פסחים ועושים אותם מקולסים. אמרו לו: אף הוא קרוב להאכיל קודשים בחוץ, מפני שקורים אותם פסחים (בני רומי היו קוראים אותם פסחים, ונראים כאילו אוכלים קודשים בחוץ, ולכן היה תודוס ראוי לנידוי על מעשהו).
ובבבלי פסחים נג,א וביצה כג,א אמרו: תניא, אמר רבי יוסי: תודוס איש רומי (רש"י: ישראל חשוב שהיה ברומי) הנהיג את בני רומי לאכול גדיים מקולסים בלילי פסחים. שלחו לו: אלמלא תודוס אתה (רש"י: אדם חשוב וחכם גדול ונכבד), גוזרנו עליך נידוי, שאתה מאכיל את ישראל קודשים בחוץ. קודשים סלקא דעתך? (רש"י: מאי מאכיל קודשים איכא? היאך יכולים להיות קודשים, ואין אדם מקדישם?) - אלא אימא: קרוב להאכיל את ישראל קודשים בחוץ (רש"י: דומה לקודשים) / כעין קודשים (רש"י: והכי שלחו ליה: שאתה מאכיל את ישראל כעין קודשים, שהרואה אומר הוקדשו לפסח).
המילה 'מקולס' מקורה במילה לטינית שמשמעה: קסדה, כובע למלחמה.
לאחר החורבן נהגו יהודים לאכול בליל הפסח גדי מקולס כתחליף לקורבן פסח. חכמים התנגדו להכנת גדי מקולס לליל הפסח, מפני שהעם החשיב אותו כקורבן פסח עצמו ולא כתחליף לו. רבן גמליאל הורה להתיר לאכול גדי מקולס בליל הפסח, מפני שלדעתו ידעו שהוא רק תחליף לקורבן ואינו נחשב כקורבן עצמו. ונראה שדעתו של רבן גמליאל בטלה, ונקבעה הלכה כחכמים.
האיום בנידויו של תודוס איש רומי היה בשל הצורך בשמירת הסמכות של חכמי ארץ ישראל.
מהו תוודס?
בבבלי פסחים נג,ב אמרו: איבעיא להו: תודוס איש רומי גברא רבה הוה (רש"י: ומפני כבודו לא גזרו עליו נידוי), או בעל אגרופים הוה (רש"י: ומפני היראה)? - תא שמע, עוד זו דרש תודוס איש רומי (רש"י: אלמא גברא רבה הוה)... רבי יוסי בר אבין אמר: מטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים היה (היה מכניס סחורה לקופה של תלמידי חכמים, להתעסק בה ולחלק הרווח בינו ובין תלמידי החכמים).
דברי רבי יוסי בר אבין בבבלי הם כדברי רבי חנניה בירושלמי.
בירושלמי - תוודס. בשאר המקורות - תודוס. השם הזה מקורו בשם היווני תיאודורוס, שמשמעו המילולי הוא יהונתן, מתתיהו, נתנאל או מתניה.
זמנו של תודוס איש רומי לאחר חורבן הבית, כנראה בדורו של רבן גמליאל. לפי האמור במקבילה בבבלי ברכות יט,א (ראה להלן), דבר זה היה בזמנו של שמעון בן שטח בימי הבית, אבל שמו של שמעון בן שטח שורבב שם בטעות (באשגרה מהמעשה בחוני המעגל האמור שם לפניו. השיבוש נכנס שם בדפוסים, ואינו בכתבי יד ובמקבילות בבבלי), וכנראה שהמעשה בתודוס היה אחרי החורבן.
מעשה זה מוכיח על הפיקוח של חכמי הסנהדרין בארץ ישראל על הגולה בתחום ההלכה.
תמן תנינן: – שם (במקום אחר - משנה עדויות ה,ו) שנינו: אמר רבי יהודה: חס ושלום שעקביא נתנדה! (ענינו של עקביא בן מהללאל מובא להלן)... את מי נידו? את אלעזר (הנוסח בכתב יד אחד של המשנה: אלעזר. והנוסח בכתבי יד אחרים של המשנה ובדפוס של המשנה: אליעזר) בן הנד (הנוסח בכתב יד אחד של המשנה: בן חנך. והנוסח בכתבי יד אחרים של המשנה: בן הנך. והנוסח בדפוס של המשנה: בן חנוך. והנוסח בירושלמי כאן דפוס קושטא: בן חנך), שפיקפק בטהרת הידים – שזלזל בגזרה שגזרו חכמים, שהידיים נטמאות מבלי שייטמא שאר הגוף (ולא זו בלבד, שאם נטמאו הידיים בטומאה המטמאה מדברי סופרים את הידיים בלבד, כגון אדם הנוגע בידיו בראשון לטומאה, שהן נעשות שניות לטומאה מגזרת חכמים, ומטמאות את הקודש ופוסלות את התרומה במגען, אלא אף סתם ידיים, שאין יודעים אם נטמאו, גזרו עליהן להיות שניות לטומאה, ומטמאות את הקודש ופוסלות את התרומה במגען), וחייבים לטהר אותן קודם שיאכל טהרות או שייגע בהן (לתרומה נוטלים את הידיים, ולקודש מטבילים אותן) (הנוסח "שפקפק בטהרת הידיים" כך הוא בכתבי יד של המשנה ובדפוס של המשנה. אולם בכתב יד אחד של המשנה הנוסח: "שפקפק בנטילת ידיים". ואין כל הבדל בין הלשונות).
הדא אמרה: – זאת אומרת (הסק מכאן (מהמשנה בעדויות)): המפקפק בדבר אפילו מדברי סופרים (דברים שתיקנו חכמי תורה שבעל פה) – ואין צריך לומר בדבר מדברי תורה, - צריך נידוי – שהרי אלעזר בן הנד פקפק בטהרת הידיים שהיא מדברי סופרים ונידוהו.
הסיבה לנידויו של אלעזר בן הנד היא על שחלק על דברי חכמים.
בירושלמי שבת א,ד ופסחים א,ו אמרו: הלל ושמי גזרו על טהרת הידיים.
תמן תנינן: – שם (במקום אחר - משנה עדויות ה,ו) שנינו: עקביא בן מהללאל (חכם בדור החמישי של הזוגות) העיד ארבעה דברים (המפורטים במשנה שם). אמרו לו (חכמים): עקביא, חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר (נגד דעת הרבים), ונעשך אב בית דין (סגן לנשיא הסנהדרין) לישראל. אמר להן (עקביא לחכמים): מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי (שוויתרתי על שררה חשובה זו), ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום, שלא יהיו אומרים (הבריות): בשביל שררה חזר בו (ויהיה בזה חילול השם). ...(וזה הוא הדבר הרביעי:) הוא (עקביא בן מהללאל) היה אומר: אין משקין (המים המאררים של סוטה) לא את הגיורת ולא את שפחה המשוחררת (לדעת עקביא בן מהללאל אין תורת הסוטה נוהגת בגיורת ובשפחה כנענית ששוחררה, ואם קינא לה בעלה ונסתרה עם איש אחר, אין משקים אותה את המים המאררים); וחכמים אומרים: משקין (המים המאררים אף את הגיורת ואת השפחה המשוחררת, שכל דיני הסוטה נוהגים בהן כמו בשאר נשי ישראל). אמרו לו (חכמים לעקביא): מעשה בכרכמית (כך שמה), שפחה משוחררת שהיתה בירושלים, והשקוה שמעיה ואבטליון (מחכמי הזוגות בדור הרביעי של הזוגות) (והרי ראיה לדברינו). אמר להם (עקביא בן מהללאל): דכמה השקוה.
פוסקים את דברי המשנה ואומרים: מהו דכמה? – מה פירוש המילה 'דכמה'? - דכוותה – שכמותה (המים שהשקו שמעיה ואבטליון את השפחה היו כמותה ודוגמתה של אותה שפחה, שהיו המים דבר הדומה לה, שאין בו חשיבות, שלא פעלו המים כלום (יש פירושים נוספים למילה 'דכמה'. יש ספרים (במשניות ובבבלי בברכות) שגרסו במשנה: דוגמה השקוה. ולשתי הגרסאות הפירוש הוא אחד. ובכתב יד של המשנה הגרסה: דיכמה)).
וחוזרים לדברי המשנה: ונידוהו – גזרו חכמים נידוי על עקביא בן מהללאל, לפי שזלזל בכבודם של שמעיה ואבטליון, ומת בנידויו, וסקלו בית דין את ארונו – הניחו אבן על ארונו לסימן שנתנדה. ללמדך – המעשה בא ללמד לך, שכל המנודה – ואפילו חכם, ומת – בנידויו, ולא ביקש התר לנידויו, סוקלין את ארונו – מניחים אבן על ארונו, כדי לבזותו, לפי שזלזל בנידוי שנידוהו חכמים (יש מפרשים הרואים בסקילת הארון סמל להרחקה, ויש הרואה בסקילה ביזוי, ויש הרואה בסקילה כפרה. במשנה לא נאמר משפט זה ("ללמדך...") לגבי עקביא בן מהללאל אלא לגבי אליעזר בן חנוך, וכך שנו במשנה: וכשמת (אליעזר בן חנוך), שלחו בית דין והניחו אבן על ארונו. מלמד, שכל המתנדה ומת בנדויו, סוקלין את ארונו. בירושלמי כאן הביאו את ענינו של אליעזר בן חנוך לפני ענינו של עקביא בן מהללאל, שלא כמו ששנו במשנה).
הדא אמרה: – זאת אומרת (הסק מכאן (מהמשנה בעדויות)): המבזה זקן (חכם שנסמך (נתמנה) לדיין בבית דין) אפילו לאחר מיתה – אפילו לאחר מותו של החכם, - צריך נידוי – שהרי עקביא בן מהללאל ביזה את שמעיה ואבטליון לאחר מותם ונידוהו (מהלשון "אפילו" משמע, שהמבזה זקן בחייו על אחת כמה וכמה חייב נידוי).
לפי הירושלמי והבבלי ברכות יט,א, נידו את עקביא בן מהללאל מפני שזלזל בכבודם של שמעיה ואבטליון. אולם מהבבלי סנהדרין פח,א יוצא, שנידוהו מפני שסירב לחזור בדעתו מארבעה דברים שהיה מחולק בהם עם החכמים, וסיבת הנידוי היא השאיפה שלא ירבו מחלוקות בישראל.
בבבלי ברכות יט,א אמרו: אמר רבי יהושע בן לוי: בעשרים וארבעה מקומות (מקרים) בית דין מנדים על כבוד הרב (על זלזול בכבוד הרב), וכולם שנינו במשנתנו (רש"י: השתא משמע, מצינו שנידו חכמים בני אדם לכבוד הרב בעשרים וארבעה מקומות, לפי שלא נהגו כבוד לרבנן). אמר לו רבי אלעזר: היכן? - אמר ליה: לכשתמצא (בדוק ותמצא). יצא (רבי אלעזר), בדק ומצא שלושה: המספר אחר מיטתם של תלמידי חכמים (מספר בגנותם ומבזה אותם לאחר מותם), והמזלזל (המקל) בנטילת ידיים (שהיא גזרת חכמים), והמגיס דעתו כלפי מעלה (מתגאה ומתנהג בחוצפה נגד הקב"ה).
המספר אחר מיטתם של תלמידי חכמים, מאי היא? - דתנן: הוא (רש"י: עקביא בן מהללאל) היה אומר: אין משקים (רש"י: אם קינא לה בעלה ונסתרה) לא את הגיורת ולא את המשוחררת; וחכמים אומרים: משקים. ואמרו לו: מעשה בכרכמית (רש"י: כך שמה, או על שם מקומה), שפחה משוחררת בירושלים, והשקוה שמעיה ואבטליון! - ואמר להם: דוגמא השקוה (רש"י: דומים לה היו אותם שהשקוה, שהיו שמעיה ואבטליון מבני בניו של סנחריב); ונידוהו, ומת בנידויו, וסקלו בית דין את ארונו.
המזלזל בנטילת ידיים, מאי היא? - דתנן: אמר רבי יהודה (רש"י: פליג אדלעיל דקתני שנידו את עקביא): חס ושלום שעקביא בן מהללאל נתנדה, שאין עזרה ננעלת על כל אדם בישראל בחוכמה ובטהרה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל (בזמן נעילת שערי העזרה בערבי פסחים מפני רוב הנכנסים, לא נמצא בין האנשים הרבים אדם גדול כעקביא. פירוש אחר: לא ייתכן שעקביא, שחכמתו ויראת חטאו מרובות, היה מעוכב מלהיכנס לעזרה, שאילו נתנדה עקביא, היו נועלים בפניו את העזרה, שהמנודה אסור להיכנס לעזרה, אבל לא מנעו חכם וירא חטא שכמותו מלהיכנס למקדש), אלא את מי נידו? - את אלעזר בן חנוך שפקפק (רש"י: זלזל) בנטילת ידיים (רש"י: והיינו נמי לכבוד הרב, שעבר על פי הגוזרים על הידיים); וכשמת - שלחו בית דין והניחו אבן גדולה על ארונו, ללמדך: שכל המתנדה ומת בנידויו - בית דין סוקלים את ארונו.
המגיס דעתו כלפי מעלה, מאי היא? - דתנן, שלח לו שמעון בן שטח לחוני המעגל: צריך אתה להתנדות, ואלמלא חוני אתה (רש"י: שיצא שמך בגדולה ובחשיבות), גוזרני עליך נידוי (רש"י: לפי שהטיח דברים ואמר "לא כך שאלתי" כמה פעמים, וכבוד המקום - כבוד הרב הוא), אבל מה אעשה שאתה מתחטא (מתפנק) לפני המקום (הקב"ה) ועושה לך רצונך כבן שמתחטא לפני אביו ועושה לו רצונו, ועליך הכתוב אומר: "ישמח אביך ואימך ותגל יולדתך" (משלי כג).
ותו ליכא? והא איכא דתני רב יוסף (צריך לומר: דתניא, אמר רבי יוסי): תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי להאכילם גדיים מקולסים (רש"י: צלויים כשהם שלמים, ותולים כרעיהם וקרביהם סביבותם בשפוד, ועל שם כך קורהו מקולס, שהוא לשון מזויין, כדמתרגם: "וכובע נחושת על ראשו" (שמואל א יז) - וקולסא דנחשא) בלילי פסחים (רש"י: זכר לפסח שצולהו שלם, שנאמר בו: "על כרעיו ועל קרבו" (שמות יב), כלומר, עם כרעיו ועם קרבו); שלח לו שמעון בן שטח (צריך לומר: שלחו לו): אלמלא תודוס אתה, גוזרני עליך נידוי, שאתה מאכיל את ישראל קודשים בחוץ! (רש"י: והיינו נמי לכבוד הרב, שאסרו חכמים את הדבר, לפי שהוא קרוב להאכיל את ישראל קןדשים בחוץ, שהרואה סבור שהקדישום לשם פסח) - במשנתנו קאמרינן, והא ברייתא היא.
ובמתניתין ליכא? והא איכא הא דתנן: חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא - רבי אליעזר מטהר, וחכמים מטמאים, וזהו תנורו של עכנאי; מאי עכנאי? אמר רב יהודה אמר שמואל: מלמד, שהקיפוהו הלכות כעכנאי זה (רש"י: כנחש זה שכורך עצמו בעגולה) וטימאוהו; ותניא: אותו היום הביאו כל טהרות (רש"י: שנעשו בתנור זה או שנגעו באוירו) שטיהר רבי אליעזר ושרפום לפניו, ולבסוף בירכוהו (רש"י: לפי שהרבה מאד לחלוק בדבר זה)! - אפילו הכי, נידוי במתניתין לא תנן (רש"י: הא דבירכוהו - בברייתא הוא דתני לה).
אלא בעשרים וארבעה מקומות היכא משכחת לה? - רבי יהושע בן לוי מדמה מילתא למילתא (רש"י: כל מקום שראה במשנתנו שנחלק היחיד על הרבים מחלוקת גדולה, או שאחד מן החכמים מדבר קשה כנגד גדול הימנו, אומר: ראוי היה כאן נידוי), ורבי אלעזר (שמצא רק שלושה מקרים) לא מדמה מילתא למילתא.
השוואת הבבלי והירושלמי
לפי הירושלמי, אמר רבי יהושע בן לוי שעל עשרים וארבעה דברים מנדים, ואמרו על כך שדברים רבים מהם נשנו במשנה. ואילו לפי הבבלי, אמר רבי יהושע בן לוי שבעשרים וארבעה מקומות שנינו במשנה שנידו על כבוד הרב (הסיפא של דבריו "על כבוד הרב" היא תוספת בבלית שחסרה בירושלמי, ונראה שהבבלי נתן לדברי רבי יהושע בן לוי משמעות שונה לחלוטין ממה שהתכוון לה).
בבבלי שאלו על לשון המימרה הזו, שלא מצאנו דבר זה במשנה בעשרים וארבעה מקומות, והשיבו מה שהשיבו. בירושלמי לא שאלו כך במפורש, אבל אמרו שלא כל הדברים נשנו במשנה.
בירושלמי מנו כמה מקרים וחשבו כל מקרה כדבר בפני עצמו שמנדים עליו, ואילו בבבלי מנו את אותם המקרים וחשבו את כולם כדבר אחד שמנדים עליו (על כבוד הרב).
גם הירושלמי וגם הבבלי מנו את חוני המעגל, את עקביא בן מהללאל ואת אלעזר בן הנד / חנוך.
בירושלמי מנו את תודוס, אבל בבבלי לא מנו אותו משום שענינו נשנה בברייתא ולא במשנה.
בבבלי ביקשו למנות את רבי אליעזר שענינו נשנה במשנה, ולא מנו אותו משום שנידויו נשנה בברייתא ולא במשנה, אבל בירושלמי לא הזכירו אותו כאן, משום שלפי הירושלמי, לא היה זה נידוי גמור, כמו שנכתב לעיל.
בירושלמי מנו את רבי עקיבא, אבל בבבלי אפילו לא ביקשו למנות אותו, משום שאחרי שלא מנו את רבי אליעזר מהטעם שנידויו נשנה בברייתא ולא במשנה, אין למנות את רבי עקיבא מאותו הטעם. הרי שבבבלי מנו רק מי שענינו ונידויו נשנה במשנה, ואילו בירושלמי מנו אפילו מי שענינו ונידויו נשנה בברייתא ולא במשנה (המילה 'מתניתא' משמשת בירושלמי גם למשנה וגם לברייתא).
בירושלמי כאן מנו שישה דברים מעשרים וארבעה הדברים שמנדים עליהם, ואלו הם:
מי ששלחו לו בית דין לבוא ולא בא;
המביא את הרבים לידי חילול השם;
המעכב את הרבים מלעשות דבר מצוה;
המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ;
המפקפק (המזלזל) בדבר אפילו מדברי סופרים;
המבזה זקן (חכם שנסמך (נתמנה) לדיין) אפילו לאחר מיתה.
להלן נמנו עוד דברים שמנדים עליהם.
רמב"ם (הלכות תלמוד תורה ו,יד) מנה עשרים וארבעה דברים שמנדים עליהם, - ששת הדברים שנמנו בירושלמי כאן ומהם שנזכרו גם בבבלי, ועוד דברים שנזכרו במקומות שונים בבבלי (ונמצאו עוד דברים בבבלי ובירושלמי שלא מנאם רמב"ם). הרי שרמב"ם התייחס למספר עשרים וארבעה בענין נידוי כמספר מדויק.
אולם נראה שהמספר עשרים וארבעה שקבע רבי יהושע בן לוי אינו מספר מדויק, אלא הוא מספר עגול מקובל השגור הרבה בפי בני ארץ ישראל בענינים שונים. השימוש במספר זה היה שגור אצל רבי יהושע בן לוי גם במקרים אחרים.
בירושלמי שבת ה,ד וביצה ב,ח אמרו: פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים. - תני רבי יודה בר פזי דברדלייה: אמרו לו (חכמים לרבי אלעזר בן עזריה): או עמוד מבינותינו (התרחק מבינינו, שיהא מנודה), או העבר רצועה מבין קרניה. אמר רבי יוסי בירבי בון: שהיה מתריס כנגדם.
הרי עוד מקרה שעמדו לנדות חכם שלא כפף עצמו בהלכה לרבים. האיום לנדות היה משום שפסק הלכה למעשה בניגוד לדעת הרבים.
מנודה שמת
במסכת שמחות ה,יג שנו: מנודה שמת הרי זה טעון סקילה, לא שיעמידו עליו גל אבנים גדול כשל עכן, אלא שליח בית דין נוטל את האבן ונותנה על ארונו כדי לקיים בו מצות סקילה.
ובבבלי מועד קטן טו,א אמרו: מנודה שמת - בית דין סוקלים את ארונו. רבי יהודה אומר: לא שיעמידו עליו גל אבנים כגלו של עכן (רש"י: דכתיב: "ויקימו עליו גל אבנים גדול" (יהושע ז)), אלא בית דין שולחים ומניחים אבן גדולה על ארונו.
רבי יהודה בא לפרש את דברי תנא קמא.
הנידוי בימי התנאים
בתקופת התנאים השתמשו בנידוי ממש רק במספר קטן של מקרים: אצל עקביא בן מהללאל, אלעזר בן הנד, ורבי אליעזר בן הורקנוס. לעומתם רב מספר המקרים שהנידוי שימש כאמצעי איום בלבד: אצל חוני המעגל, רבי אלעזר בן עזריה, תודוס איש רומי, ואצל חכמים אחרים.
אף המסורת ביחס לחלק מהמקרים שהשתמשו בהם בנידוי ממש או באיום בנידוי היא שנויה במחלוקת. יש המכחיש את העובדה שעקביא בן מהללאל נתנדה, וכן יש המכחיש את העובדה שהיה איום לנדות את רבי עקיבא. אנו מוצאים אף שרבן גמליאל התנצל על נידויו של רבי אליעזר בן הורקנוס (בבבלי שהובא לעיל). הכפירה בעצם הנידוי של חכמים וההתנצלות על השימוש בו מבטאים רתיעה והסתייגות מהשימוש בנידוי.
חכמים גם נרתעו מלהשתמש בנידוי נגד אנשים מסוימים בגלל מעמדם המיוחד לפני המקום (אצל חוני המעגל) או לפני חכמים (אצל תודוס איש רומי).
בתקופת האמוראים בארץ ישראל לא מצאנו שנידו חכמים.
• • •
מספרים: ביומוי דרבי זעורה (רבי זירא, מגדולי האמוראים בדור השלישי) הוון מרחקין ומקרבין – בימיו של רבי זעורה היו מרחקים (מנדים) ומקרבים (מתירים מיד את הנידוי). אמר לון – אמר להם רבי לא (רבי אילא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): השתא מרחקין והשתא מקרבין?! – וכי עכשיו מרחקים ועכשיו מקרבים?! (כיצד מתירים מיד את הנידוי? והרי לא חזר בו המנודה!) - אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי): חזרו ונמנו – חכמים עמדו שוב למנין בדיון על ענין זה והחליטו, לכשיחזור בו – המנודה, שיפייס את חברו, יהו (יהיו) מקרבין אותו – יתירו את הנידוי, ואין מתירים מיד.
• • •
מביאים ברייתא (בענין נידוי על פגיעה בכבוד חכמים): המנודה לרב – מי שנידה אותו הרב על שביזה אותו ופגע בכבודו, - מנודה לתלמיד – גם תלמידו של הרב חייב לנהוג נידוי במנודה, מפני שהתלמיד חייב לחלוק כבוד לרבו, אבל המנודה לתלמיד – מי שנידה אותו התלמיד על שביזה אותו ופגע בכבודו, - אינו מנודה לרב – אין רבו של התלמיד חייב לנהוג נידוי במנודה. המנודה לאב בית דין – מי שנידה אותו אב בית דין (הגדול שבסנהדרין אחרי הנשיא) על שביזה אותו ופגע בכבודו, - מנודה לחכם – גם החכם חייב לנהוג נידוי במנודה, אבל המנודה לחכם – מי שנידה אותו החכם על שביזה אותו ופגע בכבודו, - אינו מנודה לאב בית דין – אין אב בית דין חייב לנהוג נידוי במנודה. המנודה לנשיא – מי שנידה אותו הנשיא (ראש הסנהדרין) על שביזה אותו ופגע בכבודו, - מנודה לכל אדם – גם כל אדם חייב לנהוג נידוי במנודה.
הברייתא דנה בנידוי על פגיעה בכבוד חכמים בלבד, שהרי בנידוי על דברים אחרים אין הבדל בין נידוי של תלמיד לבין נידוי של חכם או נשיא.
התפקידים אב בית דין וחכם התקיימו בתקופת המשנה. אב בית דין היה שני לנשיא, וחכם היה שלישי לנשיא (תוספתא סנהדרין ז,ח; מסכת שמחות ט,ב; בבלי קידושין לג,ב; בבלי הוריות יג,ב). בברייתא שהובאה כאן הכוונה לתפקידים האלה. התפקידים האלה אינם נזכרים במקור המתייחס לתקופת התלמוד, וכנראה לא התקיימו באותה תקופה.
במסכת שמחות ה,טו שנו: מנודה לתלמידים - אינו מנודה לחכמים, מנודה לחכמים - אינו מנודה לנשיא, מנודה לנשיא - מנודה לכל העם.
ובבבלי מועד קטן טז,א אמרו: מנודה לרב - מנודה לתלמיד, מנודה לתלמיד - אינו מנודה לרב. מנודה לנשיא - מנודה לכל ישראל, מנודה לכל ישראל - אינו מנודה לנשיא.
ושם יז,א אמרו: תלמיד שנידה לכבודו (רש"י: ולא לשם שמים, אלא שהתריס נגדו) - נידויו נידוי. דתניא: מנודה לרב - מנודה לתלמיד, מנודה לתלמיד - אינו מנודה לרב. לרב הוא דאינו מנודה, הא לכולי עלמא - מנודה. למאי? אי במילי דשמיא (רש"י: במילי דאיסורא (שעבר אותו אדם עבירה)) - "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'" (משלי כא)! (רש"י: והוי כמי שמנודה לרב) - אלא לאו - לכבוד עצמו.
בירושלמי אמרו: "מנודה לאב בית דין - מנודה לחכם, מנודה לחכם - אינו מנודה לאב בית דין", מה שלא אמרו בבבלי. כמו כן, בירושלמי לא אמרו: "מנודה לכל אדם - אינו מנודה לנשיא", מה שאמרו בבבלי.
בשמות רבה מה,ג נאמר: "ומשה ייקח את האוהל" - כך דרש משה: מנודה לרב - מנודה לתלמיד.
ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'כי תישא' סימן טו נאמר: "ומשה ייקח את האוהל" וגו' "הרחק מן המחנה" (שמות לג,ז) - למה כעס עליהם משה? אלא כך אמר משה: מנודה לרב - מנודה לתלמיד.
ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת 'כי תישא' סימן כז נאמר: "ומשה ייקח את האוהל" - משה דרש קל וחומר, אמר: המנודה לרב - מנודה לתלמיד. כיון שבליבו של הקב"ה עליהם, אף אני פורש מהם.
ובמדרש אגדה (בובר) שמות לג,ז נאמר: "ומשה ייקח את האוהל" - כיון שראה משה את ישראל שהם מנודים למקום, מיד ריחק עצמו מהם. למה? שהמנודה לרב - מנודה לתלמיד.
• • •
ושואלים: עד כדון חכם שנידה – עד עתה (עד כאן) שמענו, שחכם (שלישי לראש הסנהדרין) שנידה - נידויו נידוי, ואפילו חבר שנידה? – אבל האם אפילו חבר (חכם חבר הסנהדרין) שנידה - נידויו נידוי?
ומשיבים: נישמעינה מן הדא: – נלמד אותה (את ההלכה במקרה זה) מן זאת (המעשה): חדא אמהא מן דבר פטא הוות עברה קומי חדא כנישא – אמה (שפחה) אחת משל בר פטא (שם משפחה) היתה עוברת לפני בית כנסת אחד (מקום מלמדי תינוקות). חמת חד ספר מחי לחד מיינוק יתיר מן צורכיה – ראתה סופר (מלמד מקרא לילדים בבית ספר) אחד מכה לתינוק אחד יותר מצורכו. אמרה ליה: – אמרה לו (האמה לסופר): יהוי ההוא גוברא מחרם – יהיה האיש ההוא (כלומר, אתה) מוחרם (מנודה). אתא שאל לרבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) – בא (הסופר) ושאל את רבי אחא (האם להתייחס ברצינות לדבריה). אמר ליה: – אמר לו (רבי אחא לסופר): צריך את חשש על נפשך – צריך אתה לחשוש (לדאוג) לעצמך (ולנהוג כמנודה, שמא הנידוי שנידתה אותך האמה נידוי). ואם הנידוי שנידתה האמה - נידויה נידוי, הרי שנידוי שנידה כל אדם - נידויו נידוי, וכל שכן שנידוי שנידה כל חכם - נידויו נידוי ("חשש על" = "חשש ל", שכן בירושלמי השימוש ב"על" במקום "ל" רגיל מאוד).
הדא אמרה: – זאת אומרת (הסק מכאן (מהמעשה הזה)): העושה דבר שלא כשורה (שלא כראוי) – שעבר עבירה, - צריך נידוי – חייב להיות מנודה. וזה דבר עוד מהדברים שמנדים עליהם. וכל אדם שנידה את מי שעשה שלא כשורה - נידויו נידוי.
בבבלי מועד קטן יז,א אמרו: מעשה בתלמיד חכם אחד שהיו שמועותיו רעות (שיצא עליו קול שאינו נוהג כשורה, שהיה חשוד על עבירות של ניאוף)... נידהו רב יהודה... מת רב יהודה. בא (אותו תלמיד חכם) לבית המדרש ואמר להם: התירו לי (את הנידוי). אמרו לו חכמים: אין כאן אדם חשוב כרב יהודה שיתיר לך, אלא לך (לארץ ישראל) אצל רבי יהודה נשיאה (בן בנו של רבי יהודה הנשיא) שיתיר לך. הלך אצלו. אמר לו (רבי יהודה נשיאה) לרבי אמי: בדוק בדינו, ואם צריך להתיר לו (את נידויו של רב יהודה) - התר לו. בדק רבי אמי בדינו וסבר להתיר לו. עמד רבי שמואל בר נחמני על רגליו ואמר: מה שפחה של בית רבי (שנידתה אדם) לא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה (להתירו) שלוש שנים, יהודה חברנו על אחת כמה וכמה! אמר רבי זירא: מה זה שבא הזקן (רבי שמואל בר נחמני) היום לבית המדרש? הרי כמה שנים לא בא. מכאן שאין צריכים להתיר לו (רש"י: שלכך אירע שבא היום לבית המדרש, שאין מזלו שיתירו לו). לא התיר לו.
שפחה של בית רבי מאי היא? - ששפחה של בית רבי ראתה אדם אחד שהוא מכה בנו הגדול, אמרה לו: יהא אותו האיש בנידוי, שהוא עובר על "ולפני עיוור לא תיתן מכשול" (ויקרא יט) (רש"י: שכיון שגדול הוא, שמא יבעט באביו, ונמצא הוא מכשילו). דתנא דבי רבי ישמעאל: "ולפני עיוור לא תיתן מכשול" - במכה בנו גדול הכתוב מדבר.
הסיפור בירושלמי על השפחה של בר פטא הוא מעין הסיפור בבבלי על השפחה של בית רבי. ואפשר שהסיפור בבבלי הוא אותו סיפור בירושלמי, אלא שהבבלי שינה את ייחוסה של השפחה, כנראה בגלל שהבבלי ידע הרבה על שפחתו של רבי ולא ידע על שפחתו של בר פטא. גם בבבלי וגם בירושלמי אמרו, שאם הנידוי שנידתה השפחה נידוי, כל שכן שהנידוי שנידה תלמיד חכם נידוי. בירושלמי כאן אמרו "חבר שנידה", משום שבבבלי דיברו בנידוי שנידה רב יהודה שכינוהו "חברנו".
רבי אחא ישב בלוד. הסיפור על השפחה של משפחת בר פטא מלמד, שמשפחה זו, שהחזיקה שפחה שהוחזקה מכובדת לחייב בנידוי, היתה משפחה עשירה שישבה בלוד. משפחת בר פטא נזכרת גם בירושלמי תרומות ב,ד בימיו של רבי יוסי, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי.
בתקופת התלמוד שכן בית הספר במבנה של בית הכנסת. בסיפור על השפחה של בר פטא יש עדות מפורשת לכך.
• • •
מספרים: רבי שמעון בן לקיש (ריש לקיש, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) הוה מעייני תינין בברברית – היה שומר תאנים ('מעייני' – שורש מרובע שענינו 'שמירה') בברברית (יישוב במישור החוף הדרומי). אתון ליסטיא וגנבון מינהון בליליא – באו ליסטים (גזלנים, שודדים) וגנבו מהם (מהתאנים) בלילה, ובסופא ארגש בהון – ובסוף הרגיש (רבי שמעון בן לקיש) בהם (בליסטים). אמר לון: – אמר להם (רבי שמעון בן לקיש לליסטים): ליהוון אילוך עמא מחרמין – יהיו העם הללו (כלומר, אתם) מוחרמים (מנודים). אמרון ליה: – אמרו לו: ייא (=יהא) ההוא גוברא מחרם – יהיה האיש ההוא (כלומר, אתה) מוחרם (מנודה). חש על נפשיה – חשש (רבי שמעון בן לקיש) לעצמו (שמא הנידוי שנידו אותו הליסטים נידוי), אמר (לעצמו): ממון אינון חייבין לי – ממון הם חייבים לי (שגנבו מהתאנים), דילמא נפשן? – שמא נפשות? (האם הם חייבים לי נפשות? שאין הם צריכים נידוי על שגנבו, שאין מנדים על עניני הזק ממון, ולא היה לי לנדות אותם אלא לתבוע אותם לדין, וכיון שנידה את מי שאינם צריכים נידוי והם נידו אותם - נידוים נידוי). נפק פרי בתריהון – יצא ורץ אחריהם, אמר לון: – אמר להם: שרון לי – התירו לי (את הנידוי שנידיתם אותי). אמרון ליה: – אמרו לו: שרי לן, ונן (=ואנן) שריי לך – התר לנו (את הנידוי שנידית אותנו), ואנו מתירים לך (את הנידוי שנידינו אותך).
הדא אמרה: – זאת אומרת (הסק מכאן (מהסיפור הזה)): המנדה את מי שאינו צריך ונידה אותו – אם אחד נידה את מי שאינו חייב להיות מנודה, וחזר השני ונידה את המנדה אותו, - נידויו נידוי – הנידוי שנידה השני נידוי, ויש להתיר אותו.
ושואלים: מי מתיר? – המנדה את מי שאינו צריך נידוי ונידה השני אותו, מי מתיר לו את הנידוי שנידה השני, אם אין השני שם שיתיר לו את הנידוי? - ומשיבים: לא כן תני: – וכי לא כך שנוי (שנו ברייתא): מת אחד ממנדיו – אדם שנידו אותו כמה מנדים, ומת אחד מהמנדים אותו, - אין מתירין לו! – אין מתירים למנודה את נידויו, כיון שרק המנדים שנידו אותו יכולים להתיר לו את הנידוי. ואמר רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): הדא דת (דאת) אמר – זאת (ההלכה) שאתה אומר (שאם מת אחד ממנדיו - אין מתירים לו), - בשאין שם נשיא – כשאין שם נשיא שיתיר את נידויו; אבל אם יש שם נשיא - הנשיא מתיר – שהנשיא יכול להתיר נידוי שנידה כל אדם. ומכאן שהמנדה את מי שאינו צריך נידוי ונידה השני אותו, ואין השני שם שיתיר לו את הנידוי, הנשיא מתיר.
אמר רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי) בשם רבי בא בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי): מעשה באחד שמת אחד ממנדיו ולא התירו לו. - ושואלים: ולא כן – וכי לא כך אמר רבי יהושע בן לוי: הדא דת (דאת) אמר – זאת (ההלכה) שאתה אומר (שאם מת אחד ממנדיו - אין מתירים לו), - בשאין שם נשיא – כשאין שם נשיא שיתיר את נידויו; אבל אם יש שם נשיא - הנשיא מתיר! – ומדוע במעשה באחד שמת אחד ממנדיו לא התיר לו הנשיא את נידויו? - ומשיבים: וקמת מה דאמר – ועמדה מה שאמר (ועסוקה המימרה שאמר) רבי יעקב בר אחא בשם רבי בא בר ממל - בשלא חזר בו – כשלא חזר בו המנודה מהדבר שנידוהו עליו, ולכן באותו מעשה לא התיר לו הנשיא את נידויו.
בבבלי מועד קטן יז,א אמרו: ריש לקיש היה שומר פרדס. בא אדם אחד ואכל תאנים. זרק בו צרור, ולא השגיח בו. אמר (ריש לקיש): יהא אותו האיש (כלומר, אתה) בנידוי. - אמר לו: אדרבה, יהא אותו האיש בנידוי! אם ממון נתחייבתי לך - נידוי כלום נתחייבתי לך? בא (ריש לקיש) לבית המדרש. אמרו לו: שלו - נידוי, שלך - אינו נידוי (רש"י: דלאו בדינא שמתיה). - ומה תקנתי? - לך אצלו שיתיר לך. - איני יודע אותו. - אמרו לו: לך אצל הנשיא שיתיר לך, דתניא: נידוהו ואינו יודע מי נידהו - ילך אצל נשיא, ויתיר לו נידויו.
לפי הבבלי, אמרו לריש לקיש: "שלו - נידוי, שלך - אינו נידוי", ואילו לפי הירושלמי, ריש לקיש עצמו תהה שמא הנידוי שנידו אותו הליסטים נידוי ושלא היה לו לנדות אותם. כמו כן, לפי הבבלי, לא ידע ריש לקיש את מי שנידהו, והנשיא התיר לו נידויו, ואילו לפי הירושלמי, הליסטים שנידוהו הם שהתירו לו.
בבבלי מועד קטן טז,א אמרו: איבעיא להו: הני בי תלתא דשמיתו, מהו למיתי תלתא אחריני ושרו ליה? - תא שמע: ...רבי שמעון בן גמליאל אומר: אחד מן התלמידים שנידה ומת - חלקו אינו מופר. ...שמע מינה: כל אחד ואחד מיפר חלקו (רש"י: מדקתני: חלקו אינו מופר), ושמע מינה: הני בי תלתא דשמיתו - לא אתו תלתא אחריני ושרו ליה (רש"י: מדקתני: חלקו אינו מופר לעולם, אפילו שרו ליה אחריני). אמר אמימר: הלכתא, הני בי תלתא דשמיתו - אתו בי תלתא אחריני ושרו ליה. אמר ליה רב אשי לאמימר: והא תניא: רבי שמעון בן גמליאל אומר: אחד מן התלמידים שנידה ומת - חלקו אינו מופר. מאי לאו - אינו מופר כלל? - לא, עד דאתו בי תלתא אחריני ושרו ליה.
לפי הירושלמי, אדם שנידוהו כמה מנדים, אין נידויו מותר אלא אם כן כל המנדים מתירים לו את הנידוי. אבל לפי הבבלי, אדם שנידוהו כמה מנדים, כל אחד ואחד מהמנדים מפר את חלקו.
במסכת שמחות ה,טז שנו: מת אחד מן המנדים, אם נתן רשות לחברים - מתירים לו, ואם לאו - אין מתירים לו.
• • •
אמר רבי יעקב בר אביי (אמורא בדור הרביעי-החמישי) בשם רב ששת (אמורא בבלי בדור השני-השלישי): נמנו באושא (עיר בגליל התחתון, שפעלו בה מוסדות ההנהגה בדור שלאחר מרד בר כוכבא) – החכמים באושא עמדו למנין והחליטו, שלא לנדות זקן (חכם שנסמך (נתמנה) לדיין) – שנכשל בחטא, אף על פי שראוי לנדותו, אין מנדים אותו כדרך שמנדים כל אדם שחטא, כדי שלא לבזות אותו בפרהסיה.
ואומרים: ואתייא כיי (=כההיא) דאמר – ובאה (המימרה הזו ללמד) כמו אותה (מימרה) שאמר רבי שמואל (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): זקן (חכם שנסמך (נתמנה) לדיין) שאירע בו דבר – של חטא, שנכשל בחטא וצריך נידוי, - אין מורידין אותו מגדולתו – אין מעבירים אותו מתפקידו, כדי שלא לבזות אותו בפרהסיה, ולאחר שחוזר בו מהחטא שנכשל בו, מחזירים אותו למשרתו, אלא אומרים לו – כשמנדים אותו: "הִכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתֶךָ" (מלכים ב יד,י) – שב בביתך ושמור על כבודך. כך אמר יהואש מלך ישראל לאמציה מלך יהודה, שרצה לפגוש בו בשדה הקרב ולהילחם בו. חכמינו השתמשו בדברים אלה כמשל, שאומרים לחכם שנכשל בחטא וצריך נידוי שיחוס על כבודו וישב בביתו, ומתוך כך יבין מעצמו שעליו לנהוג נידוי בעצמו, ואין אומרים לו במפורש שהוא בנידוי, שאין מנדים אותו כדרך שמנדים כל אדם שחטא.
בבבלי מועד קטן יז,א אמרו: אמר רב הונא: באושא התקינו: אב בית דין שסרח (חטא) - אין מנדים אותו (בפרהסיא), אלא אומרים לו: "היכבד ושב בביתך" (מלכים ב יד) (רש"י: כבודך שתשב בביתך). חזר וסרח - מנדים אותו (אפילו בפרהסיא), מפני חילול השם. ופליגא דריש לקיש. דאמר ריש לקיש: תלמיד חכם שסרח - אין מנדים / מבזים אותו בפרהסיא, שנאמר: "וכשלת היום וכשל גם נביא עימך לילה" (הושע ד) - אף על פי שכשל (הנביא, כלומר: אדם גדול, בעבירה), כסהו (רש"י: אל תבזה אותו בפרהסיא) כלילה (רש"י: שחשכה, ואין אדם רואה).
אמר רב פפא: תיתי לי (תבוא לי טובה) דלא שמיתי צורבא מרבנן מעולם. אלא, כי קא מיחייב צורבא מרבנן שמתא היכי עביד? - כי הא, דבמערבא מימנו אנגידא דצורבא מרבנן (בארץ ישראל נמנים על הלקאת תלמיד חכם) ולא מימנו אשמתא (ולא נמנים על נידוי, ומלקים אותו. רש"י פסחים נב,א: תלמיד שסרח היו נמנים להלקותו ולא לנדותו, משום דשמתא חמורה, וחוששים לכבוד התורה).
בבבלי מפורש, שבארץ ישראל הפסיקו בתקופת האמוראים להשתמש בנידוי כנגד חכמים, והעדיפו להשתמש בעונש מלקות, שנחשב עונש חמור פחות מאשר הנידוי. הזמן שבו הפסיקו להשתמש בנידוי כנגד חכם הוא המועד שבו נתקנה תקנת אושא שלא לנדות זקן.
כיון שבבבל המשיכו לנדות חכמים גם בראשית תקופת האמוראים (כגון רב יהודה שנידה תלמיד חכם אחד שהיו שמועותיו רעות (בבלי מועד קטן יז,א)), פירשו אמוראי בבל את תקנת אושא בהתאם למצב הנוהג בבבל בכך שייחסו תקנה זו שלא לנדות זקן רק כשסרח פעם ראשונה. הבדלי מנהגים אלה משתקפים במחלוקת שבין רב הונא וריש לקיש. לדעת רב הונא, אין מנדים זקן אם סרח פעם ראשונה, אולם אם סרח פעם שנייה מנדים אותו אפילו בפרהסיה כמנהג בבל, ואילו לדעת ריש לקיש, אין מנדים זקן כלל, אף לא בפרהסיה, כמנהג ארץ ישראל.
החל מדור שלישי-רביעי לאמוראי בבל מסתמן שינוי ביחסם של חכמים לנידוי חכם. מדור זה ואילך אנו מוצאים חכמים המשתבחים ביחסם המסתייג לנידוי חכם (כגון רב פפא שהשתבח שלא נידה תלמיד חכם מעולם).
במדרש שמואל ז,ה נאמר: רבי שמואל בשם רבי אבהו אמר: זקן שנמצא בו דבר של דופי - אין מורידים אותו מגדולתו, אלא אומרים לו: "היכבד ושב בביתך". נשיא מאי? - רבי יוחנן אמר: מעבירים אותו. מה מחזרין ליה? - אמר רבי חגי: משה, אין מחזרין ליה, דהוא קטיל להון. רבי שמעון בן לקיש אמר: אף מלקים אותו.
ובירושלמי סנהדרין ב,א והוריות ג,א אמרו: אמר רבי לעזר: כוהן גדול שחטא - מלקים אותו ואין מעבירים אותו מגדולתו. אמר רבי מנא: כתיב: "כי נזר שמן משחת אלוהיו עליו אני יי'" - כביכול מה אני בגדולתי, אף אהרן בגדולתו. אמר רבי אבון: "קדוש יהיה לך" - כביכול מה אני בקדושתי, אף אהרן בקדושתו. רבי חנינה כתובה רבי אחא בשם רבי שמעון בן לקיש: כוהן גדול שחטא - מלקים אותו בבית דין של שלושה. רבי שמעון בן לקיש אמר: נשיא שחטא - מלקים אותו בבית דין של שלושה. מה, מחזרין ליה? - אמר רבי חגיי: משה, אין מחזרין ליה, דו קטל לון (שמא יהרוג את אלו שהורידוהו בתחילה).
בירושלמי כאן אמרו, שנמנו באושא שלא לנדות זקן. ואילו בבבלי אמרו, שהתקינו באושא שלא לנדות אב בית דין, ולפי ריש לקיש, אין לנדות אפילו תלמיד חכם.
לפני שנמנו באושא, היו מעבירים ממשרתו כל בעל משרה שחטא, מלבד כוהן גדול שחטא שאין מעבירים אותו, כמו שלמדו בירושלמי מן הכתובים שכוהן גדול נשאר בקדושתו. לאחר שנמנו באושא, לא היו מעבירים ממשרתו כל בעל משרה שחטא, מלבד נשיא שחטא שאין מחזירים אותו, מהטעם שאמרו בירושלמי.
נידויו של אדם מחוג חבריו החכמים היה עונש קשה, ולכן הסתפקו החכמים במלקות (עיין לדוגמה ירושלמי יבמות ב,ו ומקבילות), כמו שאמרו בבבלי שבארץ ישראל היו מלקים תלמיד חכם שחטא ואין מנדים אותו, וכמו שאמרו בירושלמי שכוהן גדול ונשיא שחטאו מלקים אותם.
כיון שהביאו מימרה של רבי יעקב בר אביי בענין זקן שנוהגים בו כבוד, מביאים מימרה שלו עוד בענין זקן שנוהגים בו כבוד, אף על פי שאין ענינה בנידוי.
אמר רבי יעקב בר אביי בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): זקן (חכם שנסמך (נתמנה) לדיין) ששכח תלמודו (לימודו) מחמת אונסו – כגון מחמת חוליו, - נוהגין בו כקדושת ארון – נוהגים בו כבוד ואין מבזים אותו, שכמו שהארון (התיבה) של בית הכנסת, אף על פי שאין בארון עוד ספר תורה, נוהגים בו קדושה משום שלשעבר היה ספר התורה מונח בו, כך זקן ששכח תלמודו, אף על פי שאין בו עוד תורה, נוהגים בו כבוד משום שלשעבר היתה התורה כמונחת בו (על פי "עלי תמר". הביטוי "קדושת ארון" נזכר בירושלמי מגילה ג,א בענין הארון של בית הכנסת).
בבבלי ברכות ח,ב אמרו: אמר להם רבי יהושע בן לוי לבניו: היזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו (רש"י: שחלה, או שנטרד בדוחק מזונות, היזהרו בו לכבדו), שאמרו: לוחות ושברי לוחות מונחים בארון (רש"י: דכתיב: "אשר שיברת ושמתם בארון" (דברים י) - אף השברים תשים בארון).
ובבבלי יומא לח,ב אמרו: אמר רבי אלעזר: כל המשכח דבר אחד מתלמודו (ריטב"א: שגורם במזיד לשכוח דבר מתלמודו) גורם גלות לבניו, שנאמר: "ותשכח תורת אלוהיך אשכח בניך גם אני" (הושע ד). רבי אבהו אמר: מורידים אותו מגדולתו, שנאמר: "כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי" (הושע ד).
ובבבלי מנחות צט,א-ב אמרו: "אשר שיברת ושמתם בארון" (דברים י) (רש"י: שישים השברים בארון) - תני רב יוסף: מלמד, שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון; מכאן לתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו, שאין נוהגים בו מנהג ביזיון. אמר ריש לקיש: תלמיד חכם שסרח - אין מנדים / מבזים אותו בפרהסיא, שנאמר: "וכשלת היום וכשל גם נביא (ר"ג: היינו תלמיד חכם) עימך לילה" (הושע ד) - כסהו כלילה (ר"ג: שיהא כבודו חביב עליך ככבודך). ואמר ריש לקיש: כל המשכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו, שנאמר: "הישמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים" (דברים ד)... יכול אפילו מחמת אונסו? - תלמוד לומר: "ופן יסורו מלבבך" (דברים ד) - במסירם מליבו הכתוב מדבר.
לפי הירושלמי, זקן ששכח תלמודו הוא כמו ארון שהיה מונח בו ספר תורה. ואילו לפי הבבלי, זקן ששכח תלמודו הוא כמו הלוחות הראשונים, שאף על פי שנשתברו, נהגו בהן כבוד, שכן שברי הלוחות הראשונים היו מונחים בארון שבמשכן ושבמקדש עם הלוחות השניים השלמים.
רבי אבהו שאמר בירושלמי כאן, שזקן שחטא אין מורידים אותו מגדולתו, הוא שאמר בבבלי, שכל המשכח דבר מתלמודו מורידים אותו מגדולתו. זהו קשר נוסף שיש בין המימרה הקודמת בענין זקן שחטא ובין המימרה הזו בענין זקן ששכח תלמודו.
לפי הבבלי, תלמיד חכם שחטא אין מנדים / מבזים אותו בפרהסיא, שנאמר: "וְכָשַׁלְתָּ הַיּוֹם וְכָשַׁל גַּם נָבִיא עִמְּךָ לָיְלָה" (הושע ד,ה); וכל המשכח דבר מתלמודו גורם גלות לבניו, שנאמר: "וַתִּשְׁכַּח תוֹרַת אֱלֹהֶיךָ אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם אָנִי" (הושע ד,ו), ומורידים אותו מגדולתו, שנאמר: "כִּי אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּ וְאֶמְאָסְךָ מִכַּהֵן לִי" (הושע ד,ו). הרי ששני הענינים האלה נלמדים מפסוקים סמוכים. זהו קשר נוסף שיש בין המימרה הקודמת בענין זקן שחטא ובין המימרה הזו בענין זקן ששכח תלמודו.
כיון שדיברו בענין נידוי של זקן, מדברים עוד בענין זה.
אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי תנחום רבי חייה (על פי שלשלות דומות של שמועות צריך לומר: רבי תנחום בירבי חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): זקן (חכם שנסמך (נתמנה) לדיין) שנידה לצורך עצמו – לתועלת עצמו, כדי להתגדל ולקנות לו שם, או כדי להשתכר ממון מהמנודה מהתרת הנידוי, ולא מפני שהמנודה ביזה אותו ופגע בכבודו, אפילו כהלכה – אפילו נידה כהלכה, שהמנודה חייב נידוי מפני שעשה דבר שמנדים עליו, - אין נידויו נידוי – כיון שלא התכוון לנדות מפני ההלכה.
לפי הפירוש למימרה זו, אין ניגוד בין מימרה זו ובין המימרה בבבלי מועד קטן טז,ב-יז,א: אמר רבי תנחום בריה דרבי חייא איש כפר עכו אמר רבי יעקב בר אחא אמר רבי שמלאי: תלמיד שנידה לכבודו (רש"י: ולא לשם שמים, אלא שהתריס נגדו) - נידויו נידוי.
אפשר שרבי תנחום בירבי חייה בירושלמי כאן הוא אותו רבי תנחום בריה דרבי חייא בבבלי, ואם נכון הדבר, אפשר שיש מכאן ראיה שהוראות אלו אינן סותרות זו את זו, שהרי אין להניח שאותו חכם ימסור הלכות מנוגדות זו לזו.
• • •
מספרים (בענין נידוי של זקן): ביומוי דרבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אתת עקא על טיברייאי – בימיו של רבי ירמיה באה צרה על אנשי טבריה (שהטיל השלטון מס כבד על אנשי טבריה). שלח בעי מנרתא דכספא גבי רבי יעקב בירבי בון (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי) – שלח (רבי ירמיה) וביקש מנורה של כסף מרבי יעקב בירבי בון (לתשלום חלקו במס). שלח אמר ליה: – שלח (רבי יעקב בירבי בון) ואמר לו (לרבי ירמיה): אדיין (עדיין) לא שב ירמיה מרעתו – עדיין לא שב רבי ירמיה מדרכו הרעה, שתבע ממנו חלק במס, ולפי המנהג היו החכמים פטורים ממס (רבי יעקב בירבי בון נקט מעין לשון הכתוב: "אַחַר הַדָּבָר הַזֶּה לֹא שָׁב יָרָבְעָם מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה" (מלכים א יג,לג)). וביקש (רבי יעקב בירבי בון) לנדותו (את רבי ירמיה). והוה רבי חייה בריה דרבי יצחק עטושיא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) יתיב תמן – והיה רבי חייה בנו של רבי יצחק עטושיא (נקרא על שם מקומו, שהיה מכפר עיטוש, יישוב סמוך לחיפה מדרום) יושב שם, אמר ליה: – אמר לו (לרבי יעקב): שמעתי שאין מנדין זקן (חכם שנסמך (נתמנה) לדיין) אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט (מלך ישראל) וחביריו – אין מנדים זקן אלא אם כן הוא חוטא ומחטיא אחרים כמו מלכי ישראל הרשעים שהעמידו עגלים לעבודה זרה (דברים אלה באים להדגיש, שלמעשה לא תיתכן כלל אפשרות של נידוי חכם, כפי שנקבע בתקנת אושא שאין מנדים זקן). - אמר ליה: – אמר לו (רבי יעקב לרבי חייה): דכמה השקוה (משנה עדויות ה,ו) – רמז בזה למעשה שהיה בעקביא בן מהללאל (שהובא לעיל), שנחלק עם החכמים בדבר השקאת סוטה שהיא גיורת או שפחה משוחררת, שהיו החכמים אומרים שמשקים, והוא אמר שאין משקים, וכשהביאו לו ראיה משמעיה ואבטליון שהשקו שפחה משוחררת בירושלים, השיב להם: דכמה השקוה, ועל זה נידוהו חכמים; נמצא שמנדים זקן אפילו על פגיעה בכבוד חכם ולא רק על חטא קשה כירבעם, וכירבעם בן נבט וחביריו עשה?! – וכי עקביא בן מהללאל עשה כירבעם?! - ונדון אילין לאילין – ונידו זה את זה (רבי יעקב נידה את רבי ירמיה על שפגע בכבודו, שלדעת רבי יעקב מנדים זקן שפגע בכבוד חכם, ורבי ירמיה נידה את רבי יעקב על שנידהו בלא שהיה צריך נידוי, שלדעת רבי ירמיה אין מנדים זקן שפגע בכבוד חכם), וחשון אילין על אילין – וחששו זה לזה (שמא הנידוי שנידה זה את זה נידוי, משום שהמנדה את מי שאינו צריך נידוי ונידה השני אותו - נידויו נידוי), וצרכון מישתרייא אילין מן אילין – והוצרכו להתיר (את הנידוי) זה את זה.
חכמים ומיסים
בבבלי בבא בתרא ז,ב-ח,א אמרו: רבי יהודה נשיאה רמא כרגא דשורא אדרבנן (רש"י: הטיל יציאת חומת העיר על החכמים כמו על שאר בני אדם), אמר ריש לקיש: רבנן לא צריכי נטירותא... רב נחמן בר רב חסדא רמא כרגא ארבנן, אמר ליה רב נחמן בר יצחק: עברת אדאורייתא ואדנביאי ואדכתובי... מעשה בדמי כלילה (מס כתר) שהטילו על טבריה. באו לפני רבי (רבי יהודה הנשיא) ואמרו לו: ייתנו חכמים איתנו. אמר להם: לא!
רבי יהודה הנשיא העניק לחכמים פטור ממיסים. בימי רבי יהודה נשיאה, נכדו של רבי יהודה הנשיא, התעוררה מחלוקת בינו ובין החכמים בענין הפטור ממיסים שניתן להם. רבי יהודה נשיאה ניסה לכלול את החכמים בין החייבים בתשלום מס לבניית חומות טבריה, אבל החכמים, רבי יוחנן וריש לקיש, התנגדו לכך. הפטור מן המיסים שניתן על ידי הנשיא לחכמים היתה סיבה לחיכוכים בין החכמים לעם.
(לעיל הובאו דברים בענין נידוי מתוך "שנתון המשפט העברי" כרך ב וכרך ו-ז)
• • •
מי שנדר ואחר כך התחרט על נדרו - הרי זה הולך לחכם מומחה לשאול על נדרו, והחכם מתיר לו את הנדר. ואף בית דין של שלושה הדיוטות יכול להתיר את הנדר. ואם נדר ולא התחרט על נדרו, ובא לחכם לשאול על נדרו, החכם מתיר לו את הנדר בחרטה, שהחכם שואל את הנודר אם הוא מתחרט עכשיו על מה שנדר, ואם הוא מתחרט - החכם מתיר לו, ואם אינו מתחרט, החכם מתיר לו את הנדר בפתח שהחכם מוצא, שהחכם מברר שאילו היה הנודר יודע מתחילה דבר זה שהוא יודע עכשיו - לא היה נודר, ונמצא הנדר נעקר מעיקרו.
ואומרים: מה אנן קיימין? – במה אנו עסוקים? (באיזה מקרה מדובר בהלכה ששנינו במשנתנו, שמי שנשאל לחכם על נדרו שנדר שלא לגלח והותר לו - מותר לגלח בחול המועד?) אם בשנשאל קודם לרגל – כשנשאל לחכם על נדרו והותר לו לפני החג, - יגלח – את שערו לפני החג, ואינו מותר לגלח בחול המועד, כיון שאפשר היה לו לגלח בערב יום טוב (במסירה שלפנינו נכתב "לא יגלח" ונמחק "לא" על ידי הסופר); אם בשלא נשאל קודם לרגל – כשלא נשאל לחכם על נדרו לפני החג, ונשאל והותר לו בחול המועד, - אל יגלח – אינו מותר לגלח בחול המועד, כיון שפשע, שהיה לו ללכת אצל חכם להישאל על נדרו לפני החג, ואין זה אונס שנתיר לו בשביל כך לגלח במועד; אלא כי נן (=אנן) קיימין – אלא כשאנו עסוקים (בהלכה ששנינו במשנתנו מדובר), בשנשאל קודם לרגל – כשנשאל לחכם על נדרו לפני החג, ולא מצאו (המתירים את נדרו) פתח לנדרו (פתח להתרת נדרו) אלא ברגל – שלא הותר לו אלא בחול המועד, וכיון שקודם הרגל היה אנוס, שלא בו היה תלוי הדבר, לכן מותר לגלח בחול המועד.
לקטע הבא מקבילה בירושלמי נדרים ט,א.
ואומרים: ההלכה ששנינו במשנה, שמדברת כשלא מצאו פתח להתרת נדרו אלא לאחר זמן, היא כהדא: – כזאת (כמו העובדה הזאת): רבי שמעון ברבי (בדור המעבר בין התנאים לאמוראים, בנו של רבי יהודה הנשיא) לא מצאו (המתירים את נדרו) פתח לנדרו – שנשאל על נדרו ולא מצאו פתח להתרת נדרו, עד שבא אחד מזקני הגליל – ומצא פתח להתרת נדרו, ואית דאמרין: – ויש שאומרים: רבי שמעון בן אלעזר (תנא בדור החמישי) הוה – היה (אותו זקן שבא ומצא פתח להתרת נדרו, כמסופר להלן), והוה נסיב ליה מן הכא ומקים ליה הכא – והיה (אותו זקן) לוקח אותו (את רבי שמעון ברבי) מכאן ומעמיד אותו כאן (תוך כדי שביקש למצוא פתח לנדרו), נסיב ליה מן הכא ומקים ליה הכא – לוקח אותו מכאן ומעמיד אותו כאן, עד דאקימיה גו שימשא מפלי מאנוי – עד שהעמיד (אותו זקן) אותו (את רבי שמעון ברבי) בשמש מפלה כליו (בדק את בגדיו אם יש בהם כינים, שהצטער רבי שמעון ברבי מחום השמש, עד שחש כאילו יש כינים בבגדיו). אמרון ליה: – אמרו לו (לרבי שמעון ברבי): אילו הויתה ידע דהדין סבא עבד לך הכין, נדר הוויתא? – אילו היית יודע שהזקן הזה עושה לך כך, האם נודר היית? - אמר לון: – אמר להם: לא – לא הייתי נודר. ושרון ליה – והתירו לו (את נדרו בפתח זה שמצאו). - וליה אמרין (צריך לומר כמו במקבילה: אמרון, והמילה 'וליה' יתרה): – אמרו (לאותו זקן): הדא מנן לך? – זאת (דרך זאת למצוא פתח להתרת נדר) מניין לך? - אמר לון: – אמר להם (אותו זקן): משרת מאיר הייתי בברחו שנים (נראה שצריך לומר: שנית) – הייתי שמשו של רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) כשברח בפעם השנייה, וממנו למדתי זאת. ויש אומרים: מקלו של רבי מאיר היתה בידו (במקבילה: בידי) והיא (המקל) היתה מלמדתו (במקבילה: מלמדת לי) דעת (חוכמה).
בבבלי נדרים כב,ב-כג,א סיפרו: רבי שמעון ברבי הוה ליה נדרא למישרא, אתא לקמייהו דרבנן, אמרי ליה: נדרת אדעתא דהכי? - אמר: אין. - אדעתא דהכי? - אין. כמה זימנין. והוו מצטערי רבנן משימשא לטולא ומטולא לשימשא (שהיו חכמים יוצאים ממקום שיש בו שמש ועוברים למקום שיש בו צל, ומצל לשמש, מרוב צער, שלא היו יכולים להתיר לו). אמר ליה בטנית בריה דאבא שאול בן בטנית: מי נדרת אדעתא דמצטערי רבנן מטולא לשימשא ומשימשא לטולא? - אמר: לא. ושריוה.
לפי הבבלי, הצטערו החכמים המתירים מחמת רבי שמעון ברבי. ואילו לפי הירושלמי, הצטער רבי שמעון ברבי מחמת אותו זקן.
רבי מאיר בבורחו
בבבלי עבודה זרה יח,א-ב סיפרו: ברוריה, אשתו של רבי מאיר, בתו של רבי חנינא בן תרדיון היתה. אמרה לו: גנאי הוא לי, שתשב אחותי (בגזרת המלך) בקובה של זונות (בבית זונות). נטל תרקב (שלושה קבים) של דינרים והלך (לשם) ואמר: אם לא נעשתה בה עבירה - ייעשה לה נס, ואם עשתה עבירה - לא ייעשה לה נס. הלך ועשה עצמו כפרש ואמר לה: הישמעי לי. אמרה לו: דרך נשים לי. אמר לה: אמתין לך. אמרה לו: ומה יוצא לך ממני, שיש רבות שנאות ממני הרבה. אמר: מכלל שלא נעשתה בה עבירה (שכל מי שבא אומרת לו כך).
הלך אצל השומר שלה. אמר לו: תנה לי. אמר לו: מתיירא אני מפני המלכות. אמר לו: טול תרקב של דינרים, חציו תן שוחד (בכל עת שיעלילו עליך) וחציו יהא לך. אמר לו: כשיכלו (הדינרים) מה אעשה? אמר לו: אמור "אלוהי מאיר, ענני!" ותינצל. אמר לו: ומי יאמר שכך הוא (שאנצל בתפילה זו)? אמר לו: עכשיו תראה. היו (שם) כלבים שהיו אוכלים בני אדם. נטל (רבי מאיר) צרור וזרק בהם. באו עליו לאוכלו. אמר: "אלוהי מאיר, ענני!". הניחוהו, ונתנה (השומר) לו.
לסוף נשמע הדבר בבית המלך, הביאוהו (את השומר) והעלוהו לתלייה. אמר: "אלוהי מאיר, ענני!". הורידוהו (שלא היו יכולים לתלותו). אמרו לו: מה זה? אמר להם: כך היה מעשה. חקקו את דמותו של רבי מאיר על פתחה של רומי ואמרו (הכריזו): כל מי שיראה פרצוף זה יתפסהו.
יום אחד ראוהו, רצו אחריו, רץ מלפניהם ונכנס לבית זונות (כדי שיאמרו: לא הוא); ויש אומרים: תבשילי נוכרים ראה, טבל אצבע זו ומצץ את זו. אמרו: חס ושלום, אילו היה רבי מאיר, לא היה עושה כך. עמד וברח לבבל.
איכא דאמרי: משום האי מעשה (ברח), ואיכא דאמרי: משום מעשה ברוריה (רש"י: שפעם אחת לגלגה על שאמרו חכמים: נשים דעתן קלה עליהן, ואמר לה: חייך, סופך להודות לדבריהם, וציוה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה, והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית, וכשנודע לה הדבר חנקה עצמה, וברח רבי מאיר מחמת בושה).
ובקהלת רבה פרשה ז מסופר: רבי מאיר הוה מתבעי (מתבקש) למלכותא וערק (ברח). עבר על חנותא דארמיין, ואשכח יתהון יתיבין אכלון מן ההוא מינא (חזיר). חמון יתיה, אמרין: הוא הוא, לית הוא הוא. אמרין: אם הוא הוא, אנן כרזין ליה, אין אתי אכיל עמן. והוה צבע (טובל) חדא אצבעתיה בדמה דחזיר, ויהב אצבעתיה אוחרי בפומיה, טמש (טבל) הא ומתק (מצץ) הא. אמרין דין לדין: אילו הוה רבי מאיר, לא הוה עביד כן. שבקוניה וערק, וקרא עליה: "ויתרון דעת החוכמה תחיה בעליה".
בתוספתא מגילה ב,ה, בבבלי מגילה יח,ב, בירושלמי מגילה ד,א ובבראשית רבה לו,ח אמרו: מעשה ברבי מאיר שהלך לאסיא לעבר את השנה (שלא יכלו לעבר שנים בארץ ישראל מפני גזירת המלכות)... / מעשה ברבי מאיר שהיה באסיא...
ובירושלמי כלאיים ט,ד וכתובות יב,ג ובבראשית רבה (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה צו אמרו: רבי מאיר אידמיך באסיא...
הרי שרבי מאיר ברח לבבל וגם לאסיא. אפשר שבריחתו של רבי מאיר בפעם השנייה, הנזכרת בירושלמי כאן, היא בריחתו לאסיא, ששם נפטר ("עלי תמר").
מקלו היתה מלמדת דעת
בירושלמי סנהדרין י,א, בויקרא רבה כט,ז ובפסיקתא דרב כהנא כג,ז נאמר: שלושה שמות יש לו: מרדע, דרבן ומלמד. מרדע - שהוא מורה דעה בפרה. דרבן - שהוא משרה בינה בפרה. מלמד - שהוא מלמד את הפרה לחרוש, בשביל ליתן חיים לבעליה. אם לפרתו עושה אדם דרבן, ליצרו הרע שהוא מעבירו מחיי העולם הזה ומחיי העולם הבא - על אחת כמה וכמה.
ובבמדבר רבה יד,ד ובפסיקתא רבתי פרשה ג נאמר: למה נקרא שמו מרדע? - שמורה דעה בפרה. ולמה נקרא שמו דרבן? - שמדיר בינה בפרה. ולמה נקרא שמו מלמד? - שמלמד את הפרה לחרוש בתלם שלה. כך דברי חכמים דרים בינה בבני אדם ומורים דעה בהם ומלמדים אותם דרכיו של הקב"ה. הוי: "דברי חכמים כדרבונות" (קהלת יב,יא).
מקלו של אדם, שנוטל עימו כשיוצא לדרך, מלמד את האדם את הדרך שילך בה. אותו זקן שאמר, שמקלו של רבי מאיר לימד אותו דעת, נתכוון לומר בדרך משל, שדברי רבי מאיר לימדו אותו דעת, כמקל הזה המלמד את האדם את הדרך, כמו שאמרו לגבי מרדע, דרבן ומלמד (מקל לכוון את הבהמה החורשת).
במדרש תהילים א,כ ועוד נאמר: "ומשענתך" (תהילים כג,ד) - זו התורה, שנאמר: "במחוקק במשענותם" (במדבר כא,יח).
אותו זקן שאמר, שמקלו של רבי מאיר לימד אותו דעת, נתכוון לומר, שתורתו של רבי מאיר לימדה אותו דעת, שמקל הוא סמל לתורה, כמו שאמרו לגבי משענת (מקל שנשענים עליו).
• • •
מי שאבל על אחד מקרוביו שמת - אסור בתספורת כל שלושים יום.
אומרים: תני: – שנוי (שנו ברייתא בתוספתא מועד קטן ב,א): כל אלו – שנמנו במשנתנו, שאירע להם אונס ולא היו יכולים לגלח לפני הרגל, שאמרו – במשנתנו: מגלחין במועד – מותרים לגלח את שערם בחול המועד, - מותרין לגלח בתוך שלשים יום של אבל – אם אירע להם אונס ולא היו יכולים לגלח לפני האבל, כגון מי שבא ממדינת הים או שיצא מבית האסורים ומצא אבל בתוך ביתו, - מותרים לגלח בתוך שלושים ימי האבלות.
ואומרים: אית תניי תני: – יש תנא השונה (ברייתא): כל אלו שאמרו: מגלחים במועד - אסור – אסורים לגלח בתוך שלושים יום של אבל; ואית תניי תני: – ויש תנא השונה (ברייתא): כל אלו שאמרו: מגלחים במועד - מותר – מותרים לגלח בתוך שלושים יום של אבל (כמו ששנו בברייתא שבתוספתא שהובאה לעיל). אמר רב חסדא (אמורא בבלי בדור השני-השלישי): אין התנאים חלוקים, אלא מאן דאמר: – מי (התנא) שאמר: מותר – מותר לגלח בתוך שלושים יום של אבל, בשיש שם רגל – כשחל רגל בתוך שלושים ימי האבלות, שכיון שאירע לו אונס ולא היה יכול לגלח לפני האבלות, מותר לגלח ברגל שבתוך שלושים (וכגון שלא עברו עליו קודם הרגל שבעת ימי האבלות הראשונים, שלא בטלו ממנו גזירות שלושים ואסור לגלח בערב הרגל, וברגל הוא בתוך אבלות של שלושים. אבל אם עברו עליו קודם הרגל שבעת ימי האבלות הראשונים, בטלו ממנו גזירות שלושים ומותר לגלח בערב הרגל אפילו לא אירע לו אונס (ראה להלן ג,ה)); מאן דאמר: – מי (התנא) שאמר: אסור – אסור לגלח בתוך שלושים יום של אבל, בשאין שם רגל – כשלא חל רגל בתוך שלושים ימי האבלות, אסור לגלח בתוך שלושים, אף על פי שאירע לו אונס ולא היה יכול לגלח לפני האבלות. לדעת רב חסדא, אין לומר שהתנאים חלוקים, והתנא שאמר מותר סבור, שמי שהיה אנוס ולא היה יכול לגלח לפני האבלות - מותר לגלח בתוך שלושים, והתנא שאמר אסור סבור, שמי שהיה אנוס - אסור לגלח בתוך שלושים, אלא שני התנאים סבורים, שמי שהיה אנוס ולא היה יכול לגלח לפני האבלות - אסור לגלח בתוך שלושים, אלא אם כן יש רגל.
בכמה מקומות בירושלמי הובאו דברי רב חסדא ליישוב סתירות בין מקורות תנאיים על דרך "אית תניי תני... ואית תניי תני...". רב חסדא מעמיד את המקורות כסותרים, אף על פי שנראה יותר שהם חולקים.
ואומרים: מתניתא פליגא על רב חסדא (נראה שצריך לומר: מתניתא מסייעא לרב חסדא): – הברייתא (להלן) מסייעת לרב חסדא (שאמר, שאין התנאים לעיל חלוקים, ושניהם סבורים, שמי שהיה אנוס ולא היה יכול לגלח לפני האבלות - אסור לגלח בתוך שלושים): הרי שתכפוהו אבליו זה אחר זה – מי שאירעו לו אבלויות זו אחר זו ללא הפסק, והכביד (הגדיל, הרבה) שערו, - הרי זה מיקל בסכין ובמספרת – מותר להפחית את שערו ולחתוך אותו בסכין או במספרת (כלי העשוי מחתיכת מתכת אחת כפופה בעלת שני להבים בקצותיה), שאין הדרך לגלח בהם, אבל לא במספריים – אסור לחתוך את שערו במספריים (כלי העשוי משתי חתיכות מתכת בעלות להב המחוברות בציר), שהדרך לגלח בהם. עד כאן הברייתא. ואילו היה התנא לעיל שאמר מותר סבור, שמי שהיה אנוס ולא היה יכול לגלח לפני האבלות - מותר לגלח בתוך שלושים, היה לנו לשאול על הברייתא, לפי דעתו זו של התנא לעיל: וייעשה אבל השני אצל הראשון כמי שהוא אנוס ויגלח! – שכיון שלא היה יכול לגלח לפני אבלו השני מחמת אבלו הראשון, יהיה מותר לגלח בתוך שלושים יום של אבלו השני אפילו כדרכו במספריים, כדין מי שהיה אנוס ולא היה יכול לגלח לפני האבלות, ומדוע אמרה הברייתא שמי שתכפוהו אבליו - אסור לגלח בתוך שלושים יום של אבלו השני כדרכו במספריים? - אלא הוי: – הוה אומר (הסק מכאן, ממה שאמרה הברייתא): לא אתאמרת – לא נאמרה (ההלכה שאמר התנא לעיל, שכל אלו שאמרו: מגלחים במועד - מותרים לגלח בתוך שלושים יום של אבל), אלא מפני כבוד הרגל – שחל רגל בתוך שלושים ימי האבלות, שמותר לגלח ברגל שבתוך שלושים רק מפני כבוד הרגל, שלא יהיה מנוול (מכוער, מאוס) במקצת הרגל, ולא מפני שאירע לו אונס ולא היה יכול לגלח לפני האבלות, משום שאף התנא לעיל שאמר מותר סבור, שמי שהיה אנוס ולא היה יכול לגלח לפני האבלות - אסור לגלח בתוך שלושים, כמו שאמר רב חסדא, ולכן, מי שתכפוהו אבליו - אסור לגלח בתוך שלושים יום של אבלו השני כדרכו במספריים.
רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי) בעי: – שאל (על דברי הברייתא שאמרה, שמי שתכפוהו אבליו - מותר לגלח שלא כדרכו (להקל בסכין ובמספרת) בימי אבלו): ניחא בתוך שבעה – נוח (מובן) שמי שתכפוהו אבליו - אסור לגלח כדרכו בתוך שבעת ימי האבלות הראשונים של אבלו השני. אבל בתוך שלשים! – האם מי שתכפוהו אבליו - אסור לגלח כדרכו גם בתוך שלושים יום של אבלו השני לאחר שבעת ימי האבלות הראשונים?
התיב – השיב (על שאלתו של רבי שמואל בר רב יצחק) רבי חנניה חברון דרבנן – חברם של החכמים (אמורא בדור השלישי): והא תאני (הכתיב המלא 'תאני' הוא בהשפעת הבבלי): – והרי שנוי (שנו ברייתא): אלו דברים שאבל אסור בהן כל שבעה – ואחד מהם הוא תספורת (הברייתא מובאת בירושלמי להלן ג,ה, ושם נמנו הדברים שהאבל אסור בהם כל שבעה. הברייתא הזו מובאת גם במסכת שמחות ו,א ובבבלי מועד קטן כא,א, אלא ששם לא נמנה איסור תספורת). ויש לשאול על הברייתא הזו, המונה את הדברים שהאבל אסור בהם כל שבעה: אם בתוך שלשים - הוא אסור – אם האבל אסור לספר (לגלח) כדרכו בתוך שלושים ימי האבלות לאחר שבעת ימי האבלות הראשונים (שאיסור תספורת הוא כל שלושים יום (להלן ג,ה ו-ג,ח)), בתוך שבעה - האם לא כל שכן? – בוודאי ובוודאי שהוא אסור לספר כדרכו בתוך שבעת ימי האבלות הראשונים, שהרי שבעה בכלל שלושים, ואם כן, מדוע נצרכה הברייתא הזו לומר שהוא אסור לספר כדרכו בתוך שבעה? - אלא יש להשיב: לא איתאמרת אלא בשתכפוהו אבלים – לא נאמרה (ההלכה שאמרה הברייתא, שאבל אסור לספר כדרכו בתוך שבעה) רק כשתכפוהו אבליו (שמי שתכפוהו אבליו - אסור לספר כדרכו בתוך שבעת ימי האבלות הראשונים של אבלו השני). הדא אמרה – זאת אומרת (הסק מכאן, מהברייתא הזו שנצרכה לומר שהוא אסור לספר כדרכו בתוך שבעה), שהוא מותר – מי שתכפוהו אבליו - מותר לספר כדרכו בתוך שלושים יום של אבלו השני לאחר שבעת ימי האבלות הראשונים.
סוגיה זו של רבי שמואל בר רב יצחק ורבי חנניה חברון דרבנן ענינה תכפוהו אבליו ולא גילוח במועד שעסק בו רב חסדא לעיל.
ראב"ד ומהר"ם מרוטנבורג בהלכות שמחות פירשו סוגיה זו שבירושלמי לענין תספורת וגיהוץ, שהאבל אסור בהם כל שלושים יום.
האבל אסור בכיבוס כל שבעה ובגיהוץ כל שלושים יום (ראה להלן ג,ה ו-ג,ח). האיסור הוא ללבוש בגדים מכובסים כל שבעה ובגדים מגוהצים כל שלושים יום.
כיבוס הוא ניקוי בגדים במים צוננים. גיהוץ הוא ניקוי בגדים במים חמים ובחומרי ניקוי. הגיהוץ מלבן את הבגדים יותר מהכיבוס. הגיהוץ היה נעשה אחר הכיבוס. לאחר שכיבסו וגיהצו את הבגדים, היו נותנים אותם במכבש.
הברייתא שאמרה, שמי שתכפוהו אבליו - מותר בימי אבלו לספר שלא כדרכו, אמרה עוד, שמותר לכבס בגדיו במים (ראה להלן הברייתא במסכת שמחות ובבבלי). מכאן שתספורת שלא כדרכו וכיבוס (במים) דין אחד להם, ותספורת כדרכו וגיהוץ (כיבוס בחומרי ניקוי) דין אחד להם. הברייתא (בירושלמי להלן) המונה את הדברים שהאבל אסור בהם כל שבעה מונה תספורת וכיבוס, ותספורת היא תספורת כדרכו, וכיבוס האמור אצל תספורת כדרכו הוא גיהוץ. לכן גם ההלכה שאמרה הברייתא, שאבל אסור לגהץ בתוך שבעה, נאמרה רק כשתכפוהו אבליו.
לפי סוגיה זו, מי שתכפוהו אבליו - מותר לספר שלא כדרכו ולכבס (במים) בתוך שבעת ימי האבלות הראשונים של אבלו השני, ובתוך שלושים יום של אבלו השני לאחר שבעת ימי האבלות הראשונים הוא מותר לספר כדרכו ולגהץ (לכבס בחומרי ניקוי); ומי שלא תכפוהו אבליו - מותר לספר שלא כדרכו ולכבס (במים) בתוך שלושים יום של אבלו לאחר שבעת ימי האבלות הראשונים.
לעיל אמרו, שיש תנא השונה (ברייתא): כל אלו שאמרו: מגלחים במועד - אסורים לגלח בתוך שלושים יום של אבל, ויש תנא השונה (ברייתא): כל אלו שאמרו: מגלחים במועד - מותרים לגלח בתוך שלושים יום של אבל.
אמר רבי מתניה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי-השישי): אין התנאים לעיל חלוקים, אלא מאן דאמר: – מי (התנא) שאמר: אסור – אסור לגלח בתוך שלושים יום של אבל, - כדרכו במספרים – מי שהיה אנוס ולא היה יכול לגלח לפני האבלות - אסור לגלח בימי אבלו כדרכו במספריים, אבל שלא כדרכו בסכין ובמספרת מותר לגלח. והתנא שאמר מותר לגלח בתוך שלושים יום של אבל - שלא כדרכו בסכין ובמספרת, שמי שהיה אנוס ולא היה יכול לגלח לפני האבלות - מותר לגלח בימי אבלו שלא כדרכו בסכין ובמספרת, אבל כדרכו במספריים אסור לגלח. ולכן, מי שתכפוהו אבליו - אסור לגלח בתוך שלושים יום של אבלו השני כדרכו במספריים, אבל שלא כדרכו בסכין ובמספרת מותר לגלח. גם לדעת רבי מתניה, אין התנאים חלוקים, ושני התנאים סבורים, שמי שהיה אנוס ולא היה יכול לגלח לפני האבלות - אסור לגלח בתוך שלושים כדרכו במספריים, אבל שלא כדרכו בסכין ובמספרת מותר לגלח.
הרי שנחלקו אמוראים במי שתכפוהו אבליו, שלדעת רב חסדא ורבי מתניה אסור לספר כדרכו בתוך שלושים יום של אבלו השני לאחר שבעת ימי האבלות הראשונים, ולדעת רבי חנניה חברון דרבנן מותר לספר כדרכו בתוך שלושים יום של אבלו השני לאחר שבעת ימי האבלות הראשונים.
בתוספתא מועד קטן ב,א-ב שנו: כל אלו שאמרו: מגלחים במועד - מותר לספר בתוך שלושים יום של אבל. אף על פי שהתירו לו לספר, לא יספר ברשות הרבים, אבל מספר הוא בצנעה בתוך ביתו. כל אלו שאמרו: מכבסים במועד - מותר לכבס בתוך שלושים יום של אבל. אף על פי שהתירו לו לכבס, לא יוליך כליו לכובס (ללובשם בתוך שלושים), אבל מכבס הוא בצנעה בתוך ביתו.
כיבוס זה האמור אצל תספורת הוא גיהוץ (עיין תוספות מועד קטן כג,א).
במסכת שמחות ה,י שנו: אבל שתכפוהו אבליו - הרי זה מקל בסכין ובמספרת, אבל לא במספריים, ואם היו בגדיו צואים - מדיחם בצונין (במים צוננים), אבל לא במי רגליים.
ושם ז,ח שנו: שלושים יום לגיהוץ, שלושים יום לתספורת.
ושם ז,י שנו: לגיהוץ כיצד? - אסור ללבוש כלים מגוהצים (בתוך שלושים). ומותר להוליך כלים לגֶהָץ (העובד בגיהוץ) בתוך שלושים יום (ולהניחם עד לאחר שלושים).
ושם ז,יא שנו: לתספורת כיצד? - אסור בנטילת שער, אחד ראשו ואחד שפמו ואחד זקנו ואחד כל שער שבו. כשם שאסור בנטילת שער כל שבעה, כך אסור בנטילת שער בתוך שלשים לאחר שבעה.
בבבלי מועד קטן יז,ב אמרו: תנו רבנן: כל אלו שאמרו: מותרים לגלח במועד - מותרים לגלח בימי אבלם (רבנו יחיאל: כגון מי שבא ממדינת הים או שיצא מבית האסורים או כל הני דמתניתין ומצא אבל בתוך ביתו). והתניא: אסורים! - אמר רב חסדא אמר רב שילא: כי תניא הכא מותרים - בשתכפוהו אבליו (רש"י: שבא ממדינת הים ותכפוהו אבליו, הלכך מותר לגלח בימי אבלו). - אי בשתכפוהו אבליו, מאי איריא כל אלו שאמרו? אפילו כולי עלמא נמי (רבנו יחיאל: שלא באו ממדינת הים ולא כל הני דמתניתין, אם תכפום אבלויות - מותרים לגלח)! דתניא: תכפוהו אבליו זה אחר זה והכביד שערו - מקל בתער, ומכבס כסותו במים. - הא אתמר עלה (רש"י: הא דתני: תכפוהו אבליו - מקל בתער), אמר רב חסדא: בתער ולא במספריים (רבנו יחיאל: לפי שיש לו לשנות; אבל הני דמתניתין, בשתכפום אבלויות - מותרים אף במספריים), במים ולא בנתר ולא בחול (רבנו יחיאל: והני דמתניתין, בשתכפום אבלויות - מותרים אף בנתר ובחול).
גם בבבלי וגם בירושלמי אמרו, שיש ברייתא האומרת מותר ויש ברייתא האומרת אסור, ואמר רב חסדא שאין הברייתות חלוקות, אלא שלפי הבבלי אמר רב חסדא שהברייתא האומרת מותר מדברת בשתכפוהו אבליו, ולפי הירושלמי אמר רב חסדא שהברייתא האומרת מותר מדברת בשיש שם רגל.
לפי הבבלי, מי שבא ממדינת הים או שיצא מבית האסורים ותכף שבא תכפוהו אבליו - מותר לגלח כדרכו במספריים ולכבס בנתר ובחול (לגהץ), ואדם אחר שתכפוהו אבליו - מותר להקל בתער ולכבס במים, ומי שלא תכפוהו אבליו - אסור בימי אבלו להקל בתער ולכבס במים. בבבלי לא אמרו, האם מי שתכפוהו אבליו - מותר להקל בתער רק בתוך שלושים, או שמא אפילו בתוך שבעה, ונחלקו ראשונים בדבר.
• • •
במסכת שמחות ז,יא שנו: לתספורת כיצד? - אסור בנטילת שער, אחד ראשו ואחד שפמו ואחד זקנו ואחד כל שער שבו. כשם שאסור בנטילת שער כל שבעה, כך אסור בנטילת שער בתוך שלשים לאחר שבעה. וכשם שהוא אסור בנטילת שער, כך אסור בנטילת ציפורניים.
ובתוספתא מועד קטן ב,ב שנו: וכשם שאסור לספר, כך אסור ליטול ציפורניים (בין ברגל ובין באבלות); דברי רבי יהודה. ורבי יוסה מתיר (בין ברגל ובין באבלות).
בנטילת ציפורניים בחול המועד נחלקו תנאים. רבי יהודה סובר, שאף בציפורניים גזרו כדי שלא ייכנס לרגל כשהוא מנוול. ולרבי יוסי לא גזרו, לפי שהוא ניוול גדול להשהותם ולא מצוי שיניחנו עד המועד, ועוד שדבר הגדל בכל יום הוא, שאפילו ייטלם קודם המועד צריך ליטלם במועד (ראשונים).
אומרים: שפם ונטילת צפורנים – גילוח שפם (שיער מעל לשפה העליונה) וקיצוץ ציפורניים, - אית תניי תני: – יש תנא השונה (ברייתא): ברגל מותר – בחול המועד מותר לגלח שפמו ולקצץ ציפורניו, ובאבל אסור – אבל בתוך שלשים יום של אבל אסור לגלח שפמו ולקצץ ציפורניו; אית תניי תני: – יש תנא השונה (ברייתא להפך): ברגל אסור – בחול המועד אסור, ובאבל מותר – אבל בתוך שלשים יום של אבל מותר. אין התנאים חלוקים, אלא מאן דאמר: – מי (התנא) שאמר: ברגל מותר – בחול המועד מותר לגלח שפמו ולקצץ ציפורניו, - בשיש שם רגל (המילה "בשיש" היא באשגרה מלעיל לענין תספורת, וכאן צריך לומר: שיש) – שהוא בתוך שלשים יום של אבל, שמכיון שחל רגל בתוך ימי האבלות, מותר לגלח שפמו ולקצץ ציפורניו בחול המועד, אף על פי שהוא בתוך ימי אבלו, מפני שלא היה יכול לגלח שפמו ולקצץ ציפורניו לפני הרגל מחמת האבלות, ובאבל אסור – אבל בתוך שלשים יום של אבל אסור לגלח שפמו ולקצץ ציפורניו, - בשאין שם רגל – כשלא חל רגל בתוך ימי האבלות, אסור לגלח שפמו ולקצץ ציפורניו בתוך ימי אבלו. מאן דאמר: – מי (התנא) שאמר: ברגל אסור – בחול המועד אסור לגלח שפמו ולקצץ ציפורניו, - בשיש שם הערמה – כשלא היה אבל, ולא גילח שפמו ולא קיצץ ציפורניו לפני הרגל, שכיון שאנו חוששים שבכוונה דחה את גילוח השפם וקיצוץ הציפורניים לחול המועד שעה שהוא בטל ממלאכה, לכן אסור לגלח שפמו ולקצץ ציפורניו בחול המועד, כשם שאסור לגלח שערו בחול המועד, כדי שלא ייכנס לרגל כשהוא מנוול, באבל מותר – אבל בתוך שלשים יום של אבל מותר לגלח שפמו ולקצץ ציפורניו, - בשאין שם הערמה (המילה "בשאין" היא אגב "בשיש" שברישא, וכאן הכוונה: שאין, שהרי באבל אין שייכת הערמה) – שחל רגל בתוך ימי האבלות, שמכיון שאין שם הערמה, שהרי לא היה יכול לגלח שפמו ולקצץ ציפורניו לפני הרגל מחמת האבלות, מותר לגלח שפמו ולקצץ ציפורניו בחול המועד (על פי "תוספתא כפשוטה").
הבדילו בין גילוח שיער ובין גילוח שפם וקיצוץ ציפורניים, שגילוח שיער אסור בחול המועד, אף אם היה אבל לפני הרגל ולא היה יכול לגלח שערו, מה שאין כן גילוח שפם וקיצוץ ציפורניים, שהרי יש שמתירים לאבל גילוח שפם וקיצוץ ציפורניים אפילו בלי רגל.
לפי הברייתות האלו בירושלמי, אסרו גילוח שפם וקיצוץ ציפורניים ברגל (בלי אבלות), משום שהיה צריך לגלחם ולקצצם לפני הרגל, וכן אסרו גילוח שפם וקיצוץ ציפורניים באבל, אבל באבל ברגל מותר, משום שלא היה יכול לגלחם ולקצצם לפני הרגל ("תוספתא כפשוטה").
רב חייה בר אשי (אמורא בבלי בדור השני) אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): הלכה כדברי מי שהוא מיקל כאן וכאן – הלכה כדברי רבי יוסי בברייתא שבתוספתא, שמתיר לקצץ ציפורניים בין ברגל ובין באבלות אפילו בתוך שבעה. (ב"שרידי הירושלמי" נוסף כאן: רבי יעקב בר [אחא], וכן הוא ברמב"ן) רבי שמעון בר אבא (רב שמן בר אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): הלכה כדברי מי שהוא מיקל בהילכות אבל – הלכה כדברי רבי יוסי בברייתא שבתוספתא, שמתיר לקצץ ציפורניים באבלות אפילו בתוך שבעה, אבל הלכה כרבי יהודה, שאוסר לקצץ ציפורניים ברגל. הרי שנחלקו רב ורבי יהושע בן לוי לענין ההלכה ברגל.
רב אמר: שפם כנטילת צפרנים לכל דבר – גילוח שפם דינו כקיצוץ ציפורניים בין ברגל ובין באבלות, ולכן מותר לגלח שפם בין ברגל ובין באבלות אפילו בתוך שבעה, שהרי לדעת רב מותר לקצץ ציפורניים בין ברגל ובין באבלות. אמר רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): ובלבד בנוטות – מותר לגלח שפם בין ברגל ובין באבלות רק אם שערות השפם פונות למטה על הפה ומפריעות לאכילה ולשתייה, שאינו בדין שיתלכלך.
רבי יצחק בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי) אמר בשם רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): זוג בא לפני רבי (יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) בשפם ובנטילת צפרנים – שני בני אדם שאלו את רבי לענין ההלכה בגילוח שפם ובקיצוץ ציפורניים באבלות, והתיר להם רבי. רבי סימון (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי) אמר בשם רבי חנינה: שני זוגות היו – ולא זוג אחד, אחד – זוג אחד היה מעמתן, ואחד – וזוג אחר היה מידד עלה (ב"שרידי הירושלמי": מדיד עלא. ונראה שצריך לומר: מדרעלה. עמתן ודרעלה הם יישובים בבקעת הירדן המזרחית לרגלי הרי הגלעד מצפון לנחל יבוק), אחד בשפם – זוג אחד שאל את רבי לענין ההלכה בגילוח שפם באבלות, ואחד בנטילת צפרנים – וזוג אחר שאל את רבי לענין ההלכה בקיצוץ ציפורניים באבלות, והתיר להן רבי.
ואומרים: ההלכה, שמותר לקצץ ציפורניים באבלות אפילו בתוך שבעה, היא כהדא: – כזאת (כמו העובדה הזאת): רבי שמואל בר אבא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) דמכת אחתיה – מתה אחותו, והוה יתיב מצמי טפרויי – והיה יושב לקצץ ציפורניו (בימי אבלו בתוך שבעה). סלק רבי לעזר (בן פדת, אמורא בדור השני) לגביה ולא כסיתון – עלה רבי אלעזר אצלו (אצל רבי שמואל בר אבא לנחמו) ולא כיסה אותן (את ציפורניו שקצץ). סלק רבי נתן בר אבא לגביה וכסיתון – עלה רבי נתן בר אבא אצלו (אצל רבי שמואל בר אבא לנחמו) וכיסה אותן (את ציפורניו שקצץ, שלא יראה אותן). אמר ליה: – אמר לו (רבי נתן בר אבא לרבי שמואל בר אבא): מן קומי רבי לעזר לא כסיתינון – מפני רבי אלעזר לא כיסית אותן, ומן קומוי את מכסי לון! – ומפניי אתה מכסה אותן! - אמר ליה: – אמר לו (רבי שמואל בר אבא לרבי נתן בר אבא): ומה את סבר? – ומה אתה סובר (חושב)? דאת חביב עלי כרבי לעזר? – (וכי אתה סובר) שאתה חביב עליי כרבי אלעזר? (רבי אלעזר לא יימאס בציפורניים שקצץ, משום החיבה שביניהם, ולכן לא כיסה אותן מפניו, אבל רבי נתן בר אבא יימאס בציפורניים שקצץ, ולכן כיסה אותן מפניו, מפני כבודו).
בבבלי מועד קטן יז,ב-יח,א אמרו: תנו רבנן: כשם שאמרו: אסור לגלח במועד, כך אסור ליטול ציפורניים במועד, דברי רבי יהודה. ורבי יוסי מתיר. וכשם שאמרו: אבל אסור לגלח בימי אבלו, כך אסור ליטול ציפורניים בימי אבלו, דברי רבי יהודה. ורבי יוסי מתיר.
אמר עולא: הלכה כרבי יהודה באבל, והלכה כרבי יוסי במועד. שמואל אמר: הלכה כרבי יוסי במועד ובאבל; דאמר שמואל: הלכה כדברי המקל באבל.
פינחס, אחיו של שמואל, אירעה לו אבלות. נכנס שמואל לנחמו. ראה שציפורניו גדולות. אמר לו: מפני מה אין אתה נוטלן (מקצצן)? - אמר ליה: אילו אירעה לך אבלות, היית מזלזל בה כל כך (ליטול ציפורניך)? היה "כשגגה שיוצא מלפני השליט" (קהלת י,ה), ואירעה לו אבלות לשמואל. נכנס פינחס אחיו לנחמו. נטל (שמואל) ציפורניו וחבטן בפניו (רש"י: מרוב כעס). אמר לו: אין לך "ברית כרותה לשפתיים"? (אין אתה זהיר בדיבור שפתיים?)
אמר רב חייא בר אשי אמר רב: ובנגוסטרי (מכשיר לחיתוך ציפורניים) אסור.
אמר רב שמן בר אבא: הוה קאימנא קמיה דרבי יוחנן בי מדרשא בחולו של מועד, ושקלינהו לטופריה בשיניה וזרקינהו. שמע מינה: מותר ליטול ציפורניים בחולו של מועד.
אמר רב יהודה אמר רב: זוג בא מחמתן לפני רבי, וביקשו ממנו ציפורניים (רש"י: בימי אבלו) והתיר להם, ואם ביקשו ממנו שפה (שפם) - התיר להם. ושמואל אמר: אף ביקשו ממנו שפה והתיר להם.
אמר רבי אמי: ובשפה המעכבת (רש"י: מעכבת אכילה ושתייה).
גם בבבלי וגם בירושלמי נחלקו אמוראים לענין ההלכה בקיצוץ ציפורניים ברגל ובאבלות שנחלקו בו רבי יהודה ורבי יוסי בברייתא שבתוספתא. דעת שמואל בבבלי כדעת רב בירושלמי לענין ההלכה, שמותר לקצץ ציפורניים בין ברגל ובין באבלות. דעת עולא בבבלי ודעת רבי יהושע בן לוי בירושלמי הפוכות זו מזו לענין ההלכה ברגל ובאבלות.
גם בבבלי וגם בירושלמי סיפרו על אמורא שקיצץ ציפורניו בימי אבלו בפני מי שבא לנחמו.
גם בבבלי וגם בירושלמי אמרו אמוראים גרסות שונות לגבי הזוג שבא לפני רבי.
הלכה כדברי המקל באבל
בטעם כלל זה, יש סוברים שהוא מפני שאבלות היא מדרבנן. ויש מהראשונים חולקים וסוברים שאין הטעם של הלכה כדברי המקל כלל מפני שאבלות דרבנן.
אחד מחמתן ואחד מדרעלה
בירושלמי שביעית ט,ב אמרו: "ובעמק בית הרם ובית נמרה וסוכות וצפון יתר ממלכת סיחון מלך חשבון" (יהושע יג,כז - ערי גד בעמק הירדן), - "בית הרם" - בית רמתה, "בית נמרה" - בית נמרין, "סוכות" - דרעלה, "צפון" - עמתו.
• • •