משנה
אין לוקחין – אין קונים בחול המועד, בתים, עבדים, ובהמה ואבנים, אלא לצורך המועד – שהלוקח צריך להם במועד, או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל (לאכול) – והוא צריך למעות להוצאות המועד, ומשום כך מוכרם.
אין מפנין – אסור להוציא בחול המועד חפצים, מבית לבית – מבית אחד לבית אחר שאינו בחצרו, מפני הטורח, אבל מפנה הוא לחצירו – מבית אחד לבית אחר שבחצרו, מפני ששמחה היא לו – כמבואר בגמרא, ולכן מותר לפנות בחול המועד.
אין מביאין כלים מבית האומן – אסור להביא בחול המועד מבית האומן כלים שניתנו לאומן כדי לתקנם, או כלים חדשים שעשה האומן, ושאינם לצורך המועד, מפני הטורח, או מפני החשד, שיאמרו שנתן לתקנם במועד ושהאומן תיקנם במועד; אם חושש להן – שמא יגנבו אותם מבית האומן, מפנן לחצר אחרת – סמוך לבית האומן, במקום שהם משתמרים, אבל לא יביאם לביתו.
יש ספרים (במשניות ובמשנה שבבבלי) שלא גרסו במשנתנו את המילה "ואבנים". ומן הירושלמי להלן מוכח שיש לגרוס מילה זו. וכן יש מילה זו בכתבי יד של המשנה ושל הבבלי.
בירושלמי לעיל בהלכה הקודמת אמרו, שאפילו יש לו למוכר מה יאכל, אלא שאם ימכור יהיו לו מעות ברווח (לא בצמצום) ויוציא יותר לשמחת יום טוב, מותר.
יש ספרים (במשניות ובמשנה שבבבלי) שלא גרסו במשנתנו את המילים "מפני ששמחה היא לו". אבל בכתבי יד של המשנה ושל הבבלי יש מילים אלו (וראה מה שכתבנו לעיל א,ז על הטעם הזה).
החצר
החצר היתה שטח שעליו היו בנויות שורה או שורות בתים הדבוקים ומחוברים זה לזה. היו חצרות שכולן על כל בתיהן היו שייכות לאדם אחד, אך לרוב היו לחצר כמה שותפים.
• • •
גמרא
במשנה שנינו: אין לוקחים בתים, עבדים, ובהמה ואבנים, אלא לצורך המועד.
ואומרים: ניחא כולהן – נוח (מובן) כולם (בתים, עבדים ובהמה), שמותר לקנות בחול המועד בתים, עבדים ובהמה לצורך המועד, - בית לדור בו, עבד לשמש אותו, ובהמה לשחוט אותה. ושואלים: אבל אבנים! – מדוע מותר לקנות אבנים לצורך המועד? והרי אין צורך בהן במועד, כיון שאסור לבנות בחול המועד!
כאן התחלת מקבילה בירושלמי לעיל א,ד.
ומשיבים: כהדא: – כזאת (כמו ההלכה הזאת, שנשנתה בענין חול המועד): אם היה כותלו (של אדם) גוהה (גוחה, נוטה), סותרו – הורס את הכותל הנטוי, מפני סכנת נפשות, שמא ייפול עליו הכותל, ובונהו – בונה אותו שוב בחול המועד כדרכו. הרי שמותר לבנות בחול המועד כותל הנוטה ליפול, ולכן מותר לקנות בחול המועד אבנים לצורך המועד - לבנות כותל הנוטה ליפול.
ושואלים: ויסתור – יתירו לו להרוס את הכותל הנטוי, ולא יבנה! – אבל לא יתירו לו לבנות אותו שוב! שהרי הסתירה היא שמונעת את הסכנה, אבל לא הבנייה.
ומשיבים: רבי חנניה בשם רבי יוחנן: התירו סופו מפני תחילתו – חכמים התירו לו את הבנייה שבסוף משום הסתירה שבתחילה, שאם אומר את (אתה) לו שלא יבנה, אף (הלא) הוא אינה סותרו – אם לא יתירו לו לבנות את הכותל שוב לאחר שיסתור את הכותל הנטוי, לא יסתור אותו, ונמצא בא לידי סכנה – על ידי כך יסתכן, שייפול עליו הכותל.
עד כאן המקבילה בירושלמי לעיל.
• • •
רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) שאל לרבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): מהו ליקח בתים מן הגוי? – האם מותר לקנות בתים מגוי בארץ ישראל?
אמר ליה: – אמר לו (רבי שמעון בן לקיש לרבי יהושע בן לוי): אימת רבי שאל? – מתי רבי (לשון כבוד כלפי רבי יהושע בן לוי) שאל? (על איזה זמן מוסבת השאלה?) האם בשבת? (האם השאלה מוסבת על שבת? משום שבחול המועד אין שום שאלה, שמותר לקנות מן הגוי, כמפורש בברייתא שבתוספתא (ראה להלן)) תני: – שנוי (שנו ברייתא): בשבת מותר – מותר לקנות בשבת בית מגוי בארץ ישראל, שהתירו חכמים מיקח וממכר בשבת משום כיבוש ויישוב ארץ ישראל. אבל לא התירו אלא כשהגוי עושה מעשה, ולא כשהישראל עושה מעשה האסור בשבת, כגון לתת את הכסף לגוי. כיצד הוא (הישראל) עושה? – והרי לא התירו לו לתת את הכסף לגוי בשבת! מראה לו כיסין של דינרין – הישראל מראה לגוי שקים של מטבעות שיש לו בביתו, כדי שיסמוך הגוי עליו שייתנם לו למחר, והגוי חותם – הגוי כותב שטר מכירה וחותם עליו, ומעלה לארכיים – הישראל מקיים ומאשר את השטר בארכאות של הגויים, כדי שיהיה לשטר תוקף; ומניין שכיבוש ארץ ישראל מותר בשבת? - שכן מצאנו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת, דכתיב: – שכתוב (בסיפור כיבוש יריחו בימי יהושע): "וְסַבֹּתֶם אֶת הָעִיר כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַקֵּיף אֶת הָעִיר פַּעַם אֶחָת, כֹּה תַעֲשֶׂה שֵׁשֶׁת יָמִים" (יהושע ו,ג), וכתיב: – וכתוב: "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים" (שם ו,ד) – כך אמר ה' ליהושע על הקפת יריחו לפני כיבושה ביום השביעי, והתחילו להקיף את יריחו ביום ראשון בשבוע, והיא נכבשה בשבת, ואף על פי שחיללו שבת בכיבושה (למדו כך משום שפירשו ש"ששת ימים" הם ששת ימי המעשה ו"היום השביעי" הוא שבת), וכתיב: – וכתוב (בציווי שלא לכרות עצי פרי במצור על עיר אויב): "וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ" (דברים כ,כ) – עד שתכבוש אותה ("רדתה" - לשון רדייה (כיבוש)), - המילים "עד רדתה" מיותרות, אלא שבא הכתוב לומר, שאם התחלת לצור על אויבך שהוא עושה עימך מלחמה, אל תפסיק במלחמה קודם שאתה מכניע את האויב ומכריעו הכרעה גמורה, שלא ישוב לעשות עוד מלחמה איתך, ומשמע: אפילו בשבת – שלא תפסיק במלחמה עד שתכבוש את העיר אפילו בשבת, והרי ראיה גם מן התורה שכיבוש מותר בשבת, ואפילו במלחמת רשות (הכתוב הזה מדבר במלחמת רשות). רכישת בתים ושדות מגויים בארץ ישראל היא ככיבוש, ולכן היא מותרת בשבת (אלא שאין היא ככיבוש לגמרי, שבכיבוש התירו לעשות בשבת מעשים האסורים אפילו מדאורייתא, כיון שאי אפשר לכבוש בלא כך, ואילו ברכישה לא התירו לעשות בשבת מעשים האסורים אפילו מדרבנן, אלא התירו איסור מיקח וממכר עצמו ואיסור אמירה לגוי (ראה להלן מהבבלי) בלבד שהם מדרבנן, ורק באופן שנאמר כאן, כיון שאפשר לרכוש בכך).
רבי יהושע בן לוי, שהיה קשיש מרבי שמעון בן לקיש, בדק את רבי שמעון בן לקיש ושאל אותו שאלה זו, כדי לראות אם הוא יבין בעצמו שאין כוונתו לחול המועד (ירושלמי תרומות ט,ד: רבי עקיבה שאל [ל]רבי שמעון בן יוחי מיבדקוניה. ויקרא רבה כב,ו: רבי חנינא שאל את רבי אלעזר. ואפשר כן, רבא שאיל לתלמידא? אלא לא בעא אלא למיבדקיניה) ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי בבא קמא פ,ב אמרו: הלוקח בית (רש"י: מגוי) בארץ ישראל - כותבים עליו אונו (רש"י: שטר מכירה) אפילו בשבת. בשבת סלקא דעתך? - אלא אומר לגוי (לכתוב שטר מכירה) ועושה (הגוי כדבריו), ואף על גב דאמירה לגוי (לעשות מלאכה בשבת) שבות היא (שאסרו חכמים), משום יישוב ארץ ישראל לא גזרו ביה רבנן (לאסור).
ובבבלי גיטין ח,ב אמרו, שהוא הדין הקונה שדה בסוריא, שבזה שווה סוריא לארץ ישראל, שיישובה חביב כיישובה של ארץ ישראל.
כל מלאכה שישראל אסור לעשותה בשבת, אסור לו לומר לגוי לעשותה בשבילו. הלוקח בית מגוי בארץ ישראל, מותר לומר לגוי לכתוב לו שטר בשבת, שמשום יישוב ארץ ישראל התירו אמירה לגוי אפילו באיסור דאורייתא.
לוקחים מן הגויים
בתוספתא מועד קטן א,יב שנו: לוקחים מן הגויים שדות, בתים, וכרמים, בהמה, עבדים ושפחות, מפני שהוא כמציל מידם (ממלט ומוציא מידי הגויים את הדברים עצמם), וכותב ומעלה בערכאים (ערכאות).
הברייתא שבתוספתא נשנתה לענין חול המועד.
במשנתנו שנינו: אין לוקחים בתים, עבדים, ובהמה ואבנים, אלא לצורך המועד. והתוספתא מפרשת את משנתנו שהיא מדברת בלוקח מישראל, אבל לוקחים מן הגויים במועד, אף על פי שאינו לצורך המועד, מפני שהוא כמציל מידם, והרי זה כדבר האבד ("תוספתא כפשוטה").
גם בתוספתא עבודה זרה א,ח שנו: הולכים ליריד של גויים... ולוקחים מהם בתים, שדות, וכרמים, עבדים ושפחות, מפני שהוא כמציל מידם, וכותב ומעלה בערכאים.
הברייתא שבתוספתא עבודה זרה נשנתה לענין יריד של גויים (בימי אידיהם של גויים לעבודה זרה).
בבראשית רבה מז,י נאמר: תני: הולכים ליריד של גויים (בימי אידיהם) בחולו של מועד ליקח מהם בתים, שדות, וכרמים, ועבדים ושפחות. רבי אמי בשם רבי שמעון בן לקיש: לא סוף דבר עבדים מהולים (לא זו בלבד שמותר ללכת לשם לקנות מהם עבדים שהם ישראל), אלא אפילו ערלים (מותר ללכת לשם לקנות עבדים שהם גויים), מפני שמכניסם תחת כנפי השכינה. רבי יהושע בן לוי בעה קומי ריש לקיש, אמר לו: מהו ליקח מן הגוי עבדים ערלים? - אמר לו: אימתי את שואלני? ביום טוב? תני: אפילו בשבת (מותר לקנות עבד מן הגוי אפילו בשבת, וכן מותר לקנות שדה מן הגוי בארץ ישראל בשבת). תני חזקיה: "עד רדתה" (דברים כ,כ) - אפילו בשבת, שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת.
הברייתא שבמדרש היא הברייתא שבתוספתא עבודה זרה, ואין לגרוס בברייתא שבמדרש "בחולו של מועד". המילים "בחולו של מועד" נוספו משום הברייתא שבתוספתא מועד קטן ששנויה בסגנון דומה.
בבבלי מועד קטן י,ב-יא,א הביאו את הברייתא שבתוספתא עבודה זרה שנשנתה לענין יריד של גויים, ודימו פרקמטיא האבד בחול המועד (שמותר לקנות סחורה בחול המועד, אם הוא דבר האבד, שלא יוכל לקנות לאחר המועד) לפרקמטיא האבד ביריד של גויים (שמותר לקנות סחורה ביריד של גויים, אם הוא דבר האבד, שלא יוכל לקנות לאחר היריד).
מעלה לארכיים
המילה 'ארכיים' מקורה במילה היוונית ארכיון. ארכאות (ערכאות) אינן בתי דינים אלא ארכיונים, בתי גנזים של שטרות, והם מוסדות ציבוריים של הערים היווניות. הם היו מיוחדים לשמירת חוזים, אלא שאף קיומם וכוחם המשפטי המחייב היה מסור לידם, שכל שטר שאינו בא לארכיון אין לו תוקף. פעמים היו עושים את השטר בגופו - כתיבתו וחיתומו - במוסדות הללו, ופעמים שהיו כותבים אותו פרטית אלא שהעלוהו לערכאות כדי לאשרו.
הערכאות היו משרדים של השלטונות, שבהם התנהלו ספרי אחוזה של התושבים ורשמו חוזים. היו נוהגים לרשום בערכאות חוזים עסקיים של מיקח וממכר, או חוזים המעידים על העברת רכוש במתנה לבעלות אחרת. שם היו נרשמים כל העברות הבעלות של נכסים דניידי ודלא ניידי.
לא נכבשה יריחו אלא בשבת
בירושלמי שבת א,ח אמרו: אין מקיפים על עיר של גויים פחות משלשה ימים קודם לשבת. הדא דתימר - במלחמת הרשות, אבל במלחמת חובה - אפילו בשבת, שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת, דכתיב: "כה תעשה ששת ימים", וכתיב: "וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים", וכתיב: "עד רדתה" - אפילו בשבת.
ובסדר עולם רבה פרק יא נאמר: "ויהי ביום השביעי" וגו' (יהושע ו) - רבי יוסי אומר: יום השבת היתה מלחמתה של יריחו.
ובבמדבר רבה יד,א נאמר: יהושע עשה מלחמה בשבת, שנאמר: "ויהי ביום השביעי וישכימו כעלות השחר ויסובו את העיר" וגו' (יהושע ו), ומנין שהיתה שבת? - שאין שבעה (ימים רצופים) לעולם בלא שבת.
ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'נשוא' סימן לא ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת 'נשוא' סימן כח נאמר: אם יאמר לך אדם: למה חילל יהושע את השבת ביריחו? אמור לו: על פי הגבורה עשה, שנאמר: "ויאמר ה' אל יהושע, ראה נתתי בידך את יריחו ואת מלכה גיבורי החיל" (יהושע ו,ב), וכתיב: "וסבותם את העיר כל אנשי המלחמה הקיף את העיר פעם אחת, כה תעשה ששת ימים, ושבעה כוהנים ישאו שבעה שופרות היובלים לפני הארון, וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים, והכוהנים יתקעו בשופרות" (שם ו,ג-ד), ומנין שהיתה שבת? - שאין לעולם שבעת ימים בלא שבת.
ובבמדבר רבה כג,ו, במדרש תנחומא (בובר) פרשת 'מסעי' סימן ד ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת 'מסעי' סימן ה נאמר: הקב"ה אמר ליהושע: "ראה נתתי בידך את יריחו ואת מלכה גיבורי החיל, וסבותם את העיר כל אנשי המלחמה הקיף את העיר פעם אחת, כה תעשה ששת ימים, ושבעה כוהנים ישאו שבעה שופרות היובלים לפני הארון, וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים" וגו' (יהושע ו,ב-ד), ללמדך שבשבת נכבשה יריחו.
לפי המדרשים האלה, יריחו נכבשה בשבת על פי הדיבור, שהיתה זו הוראת שעה, ואם כן, אין ללמוד מכאן שכיבוש מותר בשבת. אבל לפי הירושלמי כאן ובשבת, שלמדו מכאן שכיבוש מותר בשבת, לא היתה זו הוראת שעה, וכדי להוציא מדברי המדרשים, למדו שכיבוש מותר בשבת גם מהכתוב "עד רדתה".
בילקוט שמעוני פרשת 'עקב' תתס נאמר: כתיב: "וזכרתי את בריתי יעקוב" וגו' "והארץ אזכור" - מן הפסוק הזה אתה למד שארץ ישראל שקולה כנגד המילה (ש"בריתי" היינו מילה), - כשם שמילה דוחה את השבת, כך כיבושה של ארץ ישראל דוחה את השבת.
"עד רדתה" - אפילו בשבת
בתוספתא עירובין ג,ז שנו: מחנה היוצאה למלחמת הרשות אין צרים על עיר של גויים פחות משלושה ימים קודם לשבת, ואם התחילו (לצור שלושה ימים קודם לשבת), אפילו בשבת אין מפסיקים. וכך היה שמיי הזקן דורש: "עד רדתה" ואפילו בשבת.
ובספרי דברים פסקה רג-רד נאמר: "כי תצור אל עיר" - במלחמת הרשות הכתוב מדבר. אין צרים על עיר בתחילה בשבת אלא קודם לשבת שלושה ימים, ואם הקיפוה ואירעה שבת להיות, אין השבת מפסקת מלחמתה; זה אחד משלושה דברים שדרש שמיי הזקן. "עד רדתה" ואפילו בשבת.
ובמדרש תנאים לדברים כ,יט-כ נאמר: "כי תצור אל עיר" - במלחמת הרשות הכתוב מדבר. "ובנית מצור" - בין בחול בין בשבת, ומה אני מקיים "מחלליה מות יומת" (שמות לא,יד) - בשאר כל דבר חוץ ממלחמת רשות. או אף במלחמת רשות, ומה אני מקיים "ובנית מצור" - בשאר כל הימים חוץ מן השבת! תלמוד לומר: "עד רדתה" - אפילו בשבת; דברי רבי יאשיה. רבי אומר: זה אחד מן הדברים שדרש שמאי הזקן: אין צרים על עיר תחילה בשבת אלא קודם לשבת שלושה ימים, ואם הקיפוה ואירעה השבת להיות, אין השבת מפסקת מלחמתה.
הברייתא שבתוספתא הובאה בבבלי שבת יט,א, אלא שהובאה בקיצור לשון ולא נזכר שם שמדובר במלחמת רשות.
מהתוספתא משמע שמלחמת מצוה מותר להתחיל פחות משלושה ימים קודם לשבת. ומדברי הירושלמי כאן ובשבת מוכח שמלחמת חובה או מצוה מתחילים אפילו בשבת, שסיבוב העיר יריחו במשך ששת ימים אינו נחשב כהתחלת מצור, שהרי בכל יום שבו ולנו במחנה (יהושע ו,יא ואילך), והכיבוש בשבת דינו כתחילת מלחמה (מלחמת יהושע היתה מלחמת מצוה) ("תוספתא כפשוטה").
עריכת הסוגיות בהלכות ג ו-ד
בתוספתא מועד קטן א,יב שנו: לוקחים מן הגויים שדות, בתים, וכרמים, בהמה, עבדים ושפחות, מפני שהוא כמציל מידם, וכותב ומעלה בערכאים, ואם היה כוהן - מיטמא להם (בטומאת חוץ לארץ, שגזרו חכמים טומאה על חוץ לארץ) להעיד עליהם ולדון עליהם בחוצה לארץ, ומיטמא לתלמוד תורה ומיטמא לישא אישה (לשדל אישה שהוא רוצה בה). רבי יהודה אומר: אם יש לו ממי שילמד (תורה בארץ ישראל) - הרי זה לא ייטמא (לצאת לחוץ לארץ), ואם לאו - הרי זה ייטמא. רבי יוסה אומר: אף על פי שיש לו ממי שילמד (בארץ) - הרי זה ייטמא, שלא מכל אדם זוכה ללמוד אלא ממי שזוכה לו.
ברייתא זו נשנתה גם בתוספתא עבודה זרה א,ח.
ברייתא זו הובאה בבבלי עירובין מז,א-ב ועבודה זרה יג,א, ואמרו שם: אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יוסי.
גם במסכת שמחות ד,יג-יד שנו: כהן הדיוט שיצא חוץ לארץ ישראל מלקים אותו מכת מרדות. מיטמא כוהן ויוצא לחוץ לארץ לדיני ממונות ולדיני נפשות, ולקידוש החודש ולעיבור השנה (כשאינם יכולים לקדש ולעבר בארץ ישראל), ולהציל שדהו מן הגוי, ואפילו ליטול [צריך לומר: ליטור] (אפילו הכוהן הוא מליץ ועורך דין, ונשכר לאחד לדבר בשבילו) יוצא ועורר עליה (מערער על השדה, כדי להצילה מן הגוי), וללמוד תורה ולישא אישה. רבי יהודה אומר: אם אין לו מאין ללמוד - ייטמא, ואם לאו - אל ייטמא. רבי יוסי אומר: אף על פי שיש לו מאין ללמוד - ייטמא, שלא מכל אדם זוכה ללמוד.
המילה 'ליטור' מקורה במילה היוונית 'ריטור'.
ברייתא זו הובאה בירושלמי ברכות ג,א ונזיר ז,א, ואמרו שם: מהו שייטמא (כוהן) לכבוד אביו ואימו (להקביל פניהם בחוץ לארץ)? - רבי יסא (רבי אסי שהיה כוהן) שמע דאתת אימיה לבוצרה (ועומדת לעלות לארץ, ובוצרה בחוץ לארץ היא), אתא שאל לרבי יוחנן: מהו לצאת (להקביל פניה)? - אמר ליה: אי מפני סכנת דרכים (שאתה חושש לה אם תעלה לבדה) - צא, אי משום כבוד אביו ואימו (לכבדה בהקבלת פנים) - איני יודע (אם מותר להיטמא). אמר רבי שמואל בר רב יצחק (לרבי יסא): עוד היא צריכה לרבי יוחנן (ואין לך רשות לצאת). אטרח עלוי (רבי יסא על רבי יוחנן) ואמר (רבי יוחנן לרבי יסא): אם גמרת (בליבך, החלטת) לצאת - תבוא (תחזור) בשלום. שמע רבי אלעזר ואמר (לרבי יסא): אין רשות גדולה מזו (ומותר לך לצאת).
ועתה נבוא להציע הסבר לעריכת הסוגיות בהלכות ג ו-ד.
המשנה בהלכה ד (הלכה זו) מדברת בתחילתה במיקח בחול מועד. לכן אפשר שכל המימרות בענין קנייה ומכירה בחול המועד שבאות לפנינו בהלכה ג שייכות להלכה ד, והמימרה "הדא שיירתא - שרי מיזבון מינה במועדא" היא התחלת התלמוד להלכה ד (אפשר שמשום שמימרה זו והמימרה שלפניה השייכת להלכה ג נאמרו על ידי אותו אמורא, באו לפנינו מימרה זו והמימרות שאחריה בהלכה ג).
הברייתא שבתוספתא מועד קטן שהבאנו בהלכה זו לעיל מוסבת על תחילת המשנה בהלכה זו. הברייתא אמרה שלוקחים מן הגויים בחול המועד, והוסיפה שכוהן יוצא לחוץ לארץ לדון עם הגויים, ואגב זה אמרה שכוהן יוצא לחול הארץ גם לדברים אחרים. רבי יוחנן פסק הלכה כרבי יוסי בענין יציאת כוהן לחוץ לארץ ללמוד תורה, ואף התיר לכוהן לצאת לחוץ לארץ לכבוד אביו ואימו. בעקבות הברייתא שבתוספתא שהסמיכה ענין יציאת כוהן לחוץ לארץ לענין מיקח בחול המועד, גם הירושלמי הסמיך ענין יציאת כוהן לחוץ לארץ לענין קנייה ומכירה בחול המועד. לכן, אחרי שהביאו בירושלמי כמה מימרות בענין קנייה ומכירה בחול המועד, הסמיכו להן שתי מימרות של רבי יוחנן על בולי, שמדברות ביציאת כוהן לחוץ לארץ להשתמט מבולי ולקבול לרשות להיפטר מבולי, כפי שפירשנו אותן לעיל, ובזה הלך רבי יוחנן לשיטתו שהתיר לכוהן לצאת לחוץ לארץ לכמה דברים.
• • •
במשנה שנינו: אין לוקחים בתים, עבדים, ובהמה ואבנים, אלא לצורך המוכר שאין לו מה יאכל.
ומביאים ברייתא (בתוספתא מועד קטן א,יא): הרי שאין לו (לאדם) מה יאכל (לאכול) – במועד, קוצר – בחול המועד תבואה שבשדהו מה שהוא צריך, ומעמר – אוסף שיבולים שנקצרו לעשות מהם עומרים, ודש – חובט את השיבולים להוציא מהם את הזרעים (ומותר לעשות מלאכות אלו כדרכו בלא שינוי, ואין מחייבים אותו לקנות או ללוות), ובלבד שלא ידוש בפרה – מפני שהדבר מפורסם ביותר, ואפילו דבר המותר לעשות בחול המועד צריך לעשותו בצנעה כשאפשר.
ואומרים: במה דברים אמורים (שלא ידוש בפרה)? - במספק ליחיד – כשאין ליחיד מה לאכול, ודש לצורך יחיד, אינו דש בפרה, משום שאפשר לו לדוש בלא פרה (מספק – לשון סיפוק צרכים), אבל במספק לרבים – כשאין לרבים מה לאכול, ודש לצורך רבים, - דש ואפילו בפרה – שהדרך לדוש דישה גדולה בפרה, ואף על פי שהדבר מפורסם ביותר.
בבבלי מועד קטן יב,ב אמרו: ואם אין לו מה יאכל - קוצר, ומעמר, ודש, וזורה, ובורר, וטוחן, ובלבד שלא ידוש בפרות (ר"מ המאירי: שהדבר מפורסם ביותר).
בבבלי הביאו את הברייתא שבתוספתא והוסיפו בה: וזורה, ובורר, וטוחן. בבבלי לא חילקו בין מספק ליחיד למספק לרבים. וראה לעיל א,א לענין קצירה שהבאנו שם את סוגית הבבלי.
• • •
במשנה שנינו: אין מפנים מבית לבית, אבל מפנה הוא לחצרו, מפני ששמחה היא לו.
ואומרים: אין מפנין – אסור להוציא בחול המועד חפצים, מדירה נאה – אחת, לדירה נאה – אחרת, ולא – וגם אין מפנים מדירה כאורה (כעורה, שאינה נאה) לדירה כאורה, ולא – וגם אין מפנים אפילו מדירה כאורה לדירה נאה, אין צורך לומר – מובן מאליו שאין מפנים מדירה נאה לדירה כאורה. ובתוך שלו – אבל אם מפנה מדירה שאינה שלו לדירה שלו, - מפנים אפילו מדירה נאה – שאינה שלו, לדירה כאורה – שהיא שלו, מפני ששמחה לאדם בשעה שהוא דר בתוך שלו – שמחה היא לו להיות דר מעתה בדירה שלו, ולכן מותר לפנות בחול המועד לדירה שלו.
מימרה זו מפרשת את משנתנו: אין מפנים מבית לבית – אסור לפנות מדירה שלו לדירה שלו, או מדירה שלו לדירה של אחרים, או מדירה של אחרים לדירה של אחרים, אבל מפנה הוא לחצרו – מותר לפנות מדירה של אחרים לדירה שלו ('לחצרו' הכוונה לביתו שהוא קנינו), מפני ששמחה היא לו – שמחה לאדם בשעה שהוא דר בתוך שלו.
בדפוס קושטא אין המילים "ולא מדירה כאורה לדירה נאה", וכן אינן בר"ח וברא"ש. לפי גרסה זו, מותר לפנות מדירה כעורה לדירה נאה אפילו אינה שלו (וכן הוא בהגהות מיימוניות), מפני ששמחה היא לו להיות דר מעתה בדירה נאה.
בבבלי מועד קטן יג,א אמרו: אין מפנים מבית לבית (ריטב"א: שלא לצורך המועד. רש"י: מפני הטורח), אבל מפנה הוא לחצרו (רש"י: והא משמע ליה עכשיו שמפנה מבית שבחצר אחרת לחצרו). - והאמרת רישא אין מפנים (רש"י: מבית לבית)! - אמר אביי: סיפא אתאן לבית שבחצר (רש"י: והכי קתני: מפנה הוא מבית שבחצרו לחצרו דבצנעה הוא, אבל מבית לבית דרך רשות הרבים - לא (מפני שהדבר מפורסם). נימוקי יוסף: והכי קאמר: אין מפנים מבית לבית שבחצר אחרת דרך רשות הרבים, אבל מפנה הוא מבית לבית שבאותה חצר דבצנעה הוא).
הבבלי מפרש את משנתנו: אין מפנים מבית לבית – אסור לפנות מבית לבית אחר שאינו באותה חצר. אבל מפנה הוא לחצרו – מותר לפנות מבית לבית אחר שבאותה חצר (נימוקי יוסף ור"מ המאירי).
הרי שהבבלי והירושלמי חלוקים בפירוש המשנה ובהלכות הנובעות מכך (לפי הבבלי, אפילו מבית שאינו שלו לבית שלו שאינו באותה חצר אסור לפנות). אבל ראב"ד וריטב"א אומרים, שלפי הבבלי, המשנה מדברת כשמפנה משלו לשלו או משל אחרים לשל אחרים, אבל משל אחרים לשלו אפילו שאינו באותה חצר מותר לפנות, ואין מחלוקת בין הבבלי לירושלמי.
ואומרים (הלכה דומה בענין אחר): אין מפנין את המת ואת העצמות – משום בזיון המת, מקבר מכובד למכובד, ולא – וגם אין מפנים מבזוי לבזוי, ולא – וגם אין מפנים אפילו מבזוי למכובד, אין צורך לומר – מובן מאליו שאין מפנים מן המכובד לבזוי. ובתוך שלו – אבל אם מפנה מקבר שאינו שלו לקבר שלו (לקבר המשפחה שלו), - מפנים אפילו מן המכובד – שאינו שלו, לבזוי – שהוא שלו, מפני שעָרֵב הוא לאדם (ב"שרידי הירושלמי": ערב לאדם בשעה) שהוא נינוח אצל אבותיו – נעים הוא לו למת להיות נח מעתה על יד אבותיו הקבורים בקבר המשפחה.
מימרה זו לא נאמרה בחול המועד אלא בכל הימים, והובאה כאן משום הדמיון שלה למימרה שלפניה בסגנון הלשון.
במסכת שמחות יג,ז שנו: אין מפנים לא את המת ולא את העצמות ממקום בזוי למקום מכובד, ואין צריך לומר ממקום מכובד למקום בזוי; ובתוך שלו, אפילו ממקום מכובד למקום בזוי הרי זה מותר, שכן הוא כבודו.
אסור לטלטל את העצמות או לפנות את המת מקבר לקבר, אלא לצורך ליקוט עצמות או כדי להעביר לקבורה בקבר המשפחה. מי שלא היה סיפק בידיו להכין קבר, או מי שנפטר רחוק מביתו, מותר היה לקוברו תחילה בקבר שאול ולהעבירו לאחר זמן אל קבר המשפחה.
• • •
במשנה שנינו: אין מביאין כלים מבית האומן; אם חושש להם, מפנם לחצר אחרת.
ואומרים: הדא אמרה: – זאת אומרת (הסק מכאן (מהמשנה שאמרה, שאם חושש להם, מפנם לחצר אחרת)): פרגמטיא אבדה - שרי מטלטלתא במועדא – סחורה שאובדת (שאם לא יעביר אותה ממקומה - תתקלקל) מותר לטלטל (להעביר ממקום למקום) אותה בחול המועד, מפני שהוא דבר האבד.
הלכה זו נאמרה גם לעיל ב,ג.
• • •