משנה
מכניס אדם פירותיו – בחול המועד מן הגינות ומן הפרדסים למקום המשתמר, מפני הגנבים – שלא יגנבו אותם, ושולה פשתנו מן המשרה – מוציא את הפשתן ממי המשרה, שהיו שורים את גבעולי הפשתן במים כדי שיתרככו ויוכלו להפריד את הסיבים מהקליפה שעליהם, בשביל שלא תאבד – שאם תישאר הפשתן במי המשרה יותר מדי, היא עלולה להירקב, ובלבד שלא יכוין את מלאכתו במועד – שלא ישהה את מלאכתו, כדי לעשותה בחול המועד, בשעה שהוא פנוי מעסקיו האחרים. וכולן – כל אותן המלאכות שהתירו בחול המועד משום דבר האבד, אם כיוונו את מלאכתן במועד – אם השהה את המלאכה בכוונה לעשותה בחול המועד, יאבדו – מניחים לדברים שיאבדו, שהמכוון מלאכתו במועד קונסים אותו, ואין מתירים לו לעשות אותה, אף על פי שהוא דבר האבד.
בתוספתא מועד קטן א,יא שנו: דבר האבד עושים אותו במועד, דבר שאין אבד אין עושים אותו במועד.
בירושלמי לעיל בהלכה הקודמת אמרו, שכשהיה סבור שיהיה יכול להמתין עד לאחר המועד ואירע דבר שאם ימתין יהיה דבר האבד, אינו נקרא מכוון מלאכתו ומותר לעשותה במועד. ובירושלמי לעיל א,ב אמרו, שבצורכי רבים, בין לצורך המועד ובין שלא לצורך המועד, מותר אפילו לכוון מלאכתו במועד, לפי שצורכי רבים אינם נגמרים אלא בשעה שהם בטלים ומתחברים כולם ועושים, ואם לא יעשו במועד לא יעשו לעולם.
• • •
גמרא
במשנה שנינו: מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים.
ואומרים: ודלא כרבי יודה – ושלא כרבי יהודה (משנתנו שלא כדעתו), דרבי יודה אמר: – שרבי יהודה אמר: יושב – אדם בחול המועד בגינתו ובפרדסו, ושומר – את פירותיו שלא יגנבו אותם, ואינו מכניס אותם בחול המועד לביתו, הואיל ואין ברור שיבוא לידי הפסד אם לא יכניס אותם, שלדעת רבי יהודה לא התירו לעשות במועד דבר האבד אלא כשברור שיבוא לידי הפסד אם לא יעשה אותו.
• • •
אין עושים סחורה בחול המועד, בין למכור בין לקנות. וכתבו ראשונים, שהטעם משום טרחה (תוספות, רא"ש), ועוד שמתוך טרדתו יימנע משמחת יום טוב, וכן לפעמים יקנה ביוקר או ימכור בזול ויצטער (שו"ת רא"ש). ויש שפירש, לפי שמזלזל במועד למכור כדרכו בחול (שו"ת ריב"ש). מהאחרונים יש שכתב, שהטעם לפי שעיקר המועד לא ניתן לישראל אלא לאכול ולשתות ולעסוק בתורה, ואם יניחו להם לעסוק במשא ומתן יהיו טרודים כל היום (ערוך השולחן על פי הירושלמי להלן בענין מלאכה בחול המועד).
כיון שדיברו בדבר האבד, מביאים כמה מימרות בענין טלטול סחורה ובענין קנייה ומכירה של סחורה, שהתירו אותם בחול המועד אם הם דבר האבד.
אמר רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי) בשם רבנן – חכמים: פרקמטיא אבדה שרי מטלטלתה במועדא – סחורה שאובדת (שאם לא יעביר אותה ממקומה - תתקלקל) מותר לטלטל (להעביר ממקום למקום) אותה בחול המועד, מפני שהוא דבר האבד.
הלכה זו נאמרה גם להלן ב,ד.
המילה 'פרקמטיא' מקורה ביוונית.
אמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): הדא שיירתא שרי מיזבון מינה במועדא – השיירה הזו (העוברת ממקום למקום ונכנסת לעיר למכור) מותר לקנות ממנה בחול המועד, אם הוה ידע דשיירתא מיעול ומיזלא עיבידתיה – אם היה יודע שהשיירה נכנסת (לעיר) ומוזילה מעשיה (מוכרת סחורותיה בזול), שכיון שעכשיו בחול המועד מוצא לקנות ממנה בזול, ולאחר המועד לא ימצא לקנות בזול, מותר לקנות ממנה בחול המועד, מפני שהוא דבר האבד.
אמר רבי מנא (מגדולי ואחרוני אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): אִין ידע דִּלָּא (=דאִין לא. במסירה שלפנינו נכתב "דל" ומגיה הוסיף "א") מיזבן (ו)הוא פחת מן אגרא (נראה שיש לגרוס: קרנא, כמו שגרסו כמה ראשונים) - יזבין – אם יודע שאם אינו מוכר, הוא פוחת מן הקרן (סכום כסף יסודי שעליו נוסף הרווח) - ימכור (אם יודע המוכר, שאם לא ימכור את סחורתו בחול המועד, יוכל למכור אותה לאחר המועד אם יגרע מן הקרן - מותר לו למכור אותה בחול המועד), מפני שהפחתה מהקרן היא דבר האבד, ואי לא - לא יזבין – ואם לא - לא ימכור (אם יודע המוכר, שאף אם לא ימכור את סחורתו בחול המועד, יוכל למכור אותה לאחר המועד בלא שיגרע מן הקרן, אף שיפסיד את הרווח - אסור לו למכור אותה בחול המועד, אלא ימתין עד לאחר המועד), מפני שהפסד הרווח אינו דבר האבד, ואין זה דבר האבד אלא אם כן יפסיד מן הקרן.
אמר רבי יוסי בר בון (מגדולי ואחרוני אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): אגרא וקרנא קרן הוא – רווח וקרן - קרן הוא (הקרן בתוספת הרווח הוא הקרן, שהרווח הוא בכלל הקרן, והפחתה מהרווח דינה כהפחתה מהקרן), ולכן אִין ידע דִּלָּא (=דאִין לא) מזבין (ו)הוא פחת מן קרנא (נראה שיש לגרוס: אגרא) - יזבן – אם יודע שאם אינו מוכר, הוא פוחת מן השכר (רווח) - ימכור (אם יודע המוכר, שאם לא ימכור את סחורתו בחול המועד, יוכל למכור אותה לאחר המועד אם יגרע מן הרווח, אף שלא יגרע מן הקרן - מותר לו למכור אותה בחול המועד), מפני שהפחתה מהרווח גם היא דבר האבד (וכל שכן אם יגרע מן הקרן - מותר לו למכור אותה בחול המועד), ואי לא - לא יזבן – ואם לא - לא ימכור (אם יודע המוכר, שאף אם לא ימכור את סחורתו בחול המועד, יוכל למכור אותה לאחר המועד בלא שיגרע מן הרווח - אסור לו למכור אותה בחול המועד, אלא ימתין עד לאחר המועד), מפני שאינו דבר האבד. רבי יוסי בר בון חלוק על רבי מנא.
המילים "אמר רבי יוסי בר בון... ואי לא לא יזבן" נשמטו במסירה שלפנינו בגלל שוויון סופות, ונוספו בידי מגיה כתב היד.
בבבלי מועד קטן י,ב אמרו: פרקמטיא האבד - שרי (רש"י: סחורה מותר לעשותה במועד אם יש לו הפסד אם לא יעשנה). אמר רבא: פרקמטיא כל שהוא (אפילו כל שהוא. נימוקי יוסף: שאינה אלא שוה פרוטה) - אסור. אמר רבי יוסי בר אבין: ובדבר האבד - מותר (רש"י: שאם יש לו הפסד אם לא יעשנה לאותה סחורה - מותר לעשותה).
דברי רבי יוסי בר בון (אבין) שהתיר פרקמטיא האבד הובאו גם בירושלמי וגם בבבלי, אלא שבירושלמי נתפרשו דבריו.
רבי יונה ורבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) הורון בהדין לסוטה שרי מזבנתיה במועדא – הורו (פסקו הלכה) ברדיד (צעיף של נשים, או מעיל עליון העוטף גם את הפנים) הזה שמותר למכור אותו במועד, לצורך המועד – כדי לקנות בשכרו לצורך המועד.
בירושלמי שבת ו,ד אמרו: "הרדידים" (ישעיהו ג,כג) - לסוטה, כמא דתימר: "נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות" (שיר השירים ה,ז).
רבי יצחק בירבי לעזר (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) מפקד – ציוה לרבי הושעיה בירבי שמיי (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) דהוה פרוש – שאומנותו היתה פרישה (הפלגה) לים לסחורה: אין את ידע דאת מזבן ואילפא מורכא לך ואת אתי מסתי (כך הוא גם ב"שרידי הירושלמי") גבן - זבין – אם אתה יודע שאתה מוכר, והספינה (אונייה) ממתינה לך (להפליג בה חזרה), ואתה בא ונראה אצלנו - תמכור (אם אתה יודע שתספיק בחול המועד להפליג ולמכור את סחורתך ולהפליג חזרה ולשוב לביתך - מותר לך בחול המועד להפליג ולמכור, משום שבשובך תוכל לקנות בשכר מכירתך לצורך המועד), ואי לא - לא תזבין – ואם לא - לא תמכור (אסור לך בחול המועד להפליג ולמכור).
בירושלמי שבת ב,ו אמרו: רבי כהן אחוי דרבי חייה בר בא הוה פריש (פרוש)...
ושם יא,ה אמרו: רבי יצחק בירבי אלעזר מפקד לרבי הושעיה בירבי שמי דהוה פריש...
רבי יונה בוצריה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, מהיישוב בצרה בבשן) הוה ליה ספרין – היו לו ספרים. (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: אתא) שאל לרבי הונא (אמורא בדור הרביעי): מהו מזבנתון במועדא? – מהו למכור אותם (האם מותר למכור אותם) בחול המועד? - אמר ליה: – אמר לו (רבי הונא): (יש גורסים: שרי,) מחדי את מועדא (במועדא), שתי את קונדיטון – שמח אתה במועד, שותה אתה קונדיטון (יין מתובל). כלומר, מותר לך למכור ספרים בחול המועד, כדי שיהיו לך מעות ברווח (לא בצמצום) לקנות קונדיטון ולשתות אותו, ועל ידי כך לכבד את המועד ולשמוח בו יותר. ואף על פי שיכול לכבד את המועד ולשמוח בו גם בלא שימכור ספרים, מכל מקום אם ימכור ספרים יוכל לקנות יין טוב ומשובח זה שיגרום לו כיבוד ושמחה יתרים, ומצוה להרבות בכיבוד המועד ובשמחתו.
בית יוסף (אורח חיים סימן תקלט) אומר, שלא נאמרו דברים הללו אלא במי שיש לו מעות מועטות וחס עליהן מלהוציא כל כך לשמחת יום טוב, ואילו היו לו מעות ברווח היה מוציא יותר, אבל מי שיש לו מעות ברווח להוציא לשמחת יום טוב ככל אשר יתאוה ואין בדעתו להוציא כל כך, לא התירו לו למכור כדי שיוציא יותר ממה שהיה בדעתו להוציא.
קונדיטון
בירושלמי יבמות י,יד וקידושין א,ב אמרו: אמר רבי זעירא: מאן דאמר לי הדא מילתא, אנא משקי ליה קונדיטון.
ובפסיקתא דרב כהנא יב,ה נאמר: אמר רבי אבון: דברי תורה נמשלו בקונדיטון.
גם לפי מקורות אחרים, קונדיטון הוא יין טוב ומשובח.
• • •
כיון שדיברו בפרקמטיא, מביאים מימרה לגבי פרקמטיא, אף על פי שאין ענינה חול המועד.
רבי חנניה חברין (צריך לומר: חברון) דרבנין – חברם של החכמים (אמורא בדור השלישי) אמר: פרגמטיא נגבית מנכסי יתומין קטנים – אדם שקיבל סחורה מחברו להתעסק במכירתה ולחלוק עימו ברווח, ומת המתעסק וירשו בניו הקטנים את נכסיו, בעל הסחורה מקבל את הסחורה מנכסי היתומים, אף על פי שהם קטנים.
הוון בעיי מימר: – היו (חכמים) רוצים לומר (כדי לסייג את דברי רבי חנניה): בשיש עדים (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: יודעים) – כשיש עדים שיודעים ומעידים שהסחורה בידי היתומים - הסחורה נגבית מנכסי היתומים, הא אם אין עדים יודעין - לא – אבל אם אין עדים שיודעים ומעידים שהסחורה בידי היתומים - אין הסחורה נגבית מנכסי היתומים, שאין נזקקים לנכסי יתומים קטנים לגבות מהם חוב שאביהם חייב.
רבנן דקיסרין – חכמי קיסריה אמרו בשם רבי לָא (רבי אילא / אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): לכן צריכה – לכך (לאופן המתואר להלן) נצרכה ההלכה שאמר רבי חנניה, בשיש (נראה שיש לגרוס: בשאין) עדים יודעין – כשאין עדים שיודעים ומעידים שהסחורה בידי היתומים - הסחורה נגבית מנכסי היתומים, הא אם אין (נראה שיש לגרוס: יש) עדים יודעין - נעשית כפיקדון – אבל אם יש עדים שיודעים ומעידים שהסחורה בידי היתומים - הדבר ברור שהסחורה נגבית מנכסי היתומים, ולא לאופן הזה נצרכה ההלכה שאמר רבי חנניה (אף על פי שההלכה נכונה גם באופן הזה), שכשיש עדים שיודעים, דינה של הסחורה כפיקדון, שאם הופקד פיקדון אצל אדם ומת, ויש עדים שמעידים שהפיקדון בידי היתומים, המפקיד מקבל את הפיקדון מהיתומים הקטנים. כן אנו אומרים: (שלוש מילים אלו חסרות במסירה שלפנינו ונוספו בידי מגיה, וכן הוא ב"שרידי הירושלמי") – וכי כך אנו אומרים: פיקדון לא ייגבה מניכסי יתומין קטנים?! (בתמיהה) – והלא ההלכה היא שפיקדון נגבה מנכסי יתומים, אף על פי שהם קטנים.
ואומרים: מה בינו למלוה? – מה הסיבה להבדל בין פיקדון ובין מלווה? מפני מה פיקדון נגבה מנכסי יתומים קטנים ומלווה אינה נגבית מנכסי יתומים קטנים? - מלוה ניתנה להוצאה – הלווה רשאי להשתמש כרצונו בכסף שניתן לו בהלוואה, ואינו צריך להשאיר אותו בעינו (כמו שהוא) כדי שיהיה מצוי בכל עת שיתבענו המלווה, וכיון שאין המלווה בעינה, אינה נגבית מנכסי יתומים קטנים, וזה (פיקדון) לא ניתן להוצאה – הנפקד אינו רשאי להשתמש כרצונו בחפץ שניתן לו בפיקדון, וצריך להשאיר אותו בעינו כדי שיהיה מצוי בכל עת שיתבענו המפקיד, וכיון שהפיקדון בעינו, נגבה מנכסי יתומים קטנים.
הגרסה המוטעית בדברי רבנן דקיסרין במסירה שלפנינו וב"שרידי הירושלמי" היא בגלל שוויון המילים שנאמרו לפני כן.
בבבלי בבא מציעא קד,ב אמרו: אמרי נהרדעי: האי עיסקא, פלגא מלוה ופלגא פיקדון (רש"י: המקבל פרגמטיא מבעל הבית, ושמה לה כפי דמיה שהיא שווה כאן, ומוליכה למקום היוקר למחצית השכר - חצי אחריות אונסיה עליו כמלווה, וחצי אחריות אונסיה על בעליה כפיקדון). עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללווה וניחא ליה למלווה. (רש"י: תקון רבנן הך תקנתא דניחא להו לתרוייהו). השתא דאמרינן פלגא מלווה, אי בעי למשתי ביה שכרא - שפיר דמי (רש"י: אם רוצה להוציא חציה בהוצאת ביתו - מוציא, שהרי מלווה היא עליו).
רבא אמר: להכי קרו ליה עיסקא, דאמר ליה: כי יהבינא לך - לאיעסוקי ביה יהבינא לך (רש"י: דמתוך שתשתכר בשלך, תטרח יותר להתעסק בה), ולא למשתי ביה שכרא.
אמר רב אידי בר אבין: ואם מת - נעשה מטלטלין אצל בניו (רש"י: אם מת הלווה, והעיסקא ביד בניו - הרי חצייה שהיא מלווה נעשית מטלטלין אצל בניו, ואין הבעלים גובים מהם, דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב).
רבא אמר: להכי קרו ליה עיסקא, דאם מת - לא ייעשה מטלטלין אצל בניו (רש"י: להכי קרו לה עיסקא, שתהא קיימת תמיד, ויתעסק בה, ויסמכו הבעלים עליה שלא תינתן להוציאה, ואם מת הלווה - יגבה, ולא תיעשה כמטלטלין שלהם, דכיון דצריכה להיות קיימת, סמכי עליה כעל מקרקעי, דטעמא דלא משתעבדי מטלטלי דיתמי לבעל חוב, משום דמעיקרא כשהלווהו לאו עלייהו סמך, דלאו למגבי מינייהו אוזפיה, שהרי בידו להוציאם, אבל הני אין בידו להוציאם, וסמך עלייהו).
לפי רבא בבבלי, אף על פי שהעסק חציו מלווה, לא נקרא מלווה אלא לחיוב המתעסק באחריות, אבל לשאר דברים דינו כדין פיקדון, ואם מת המתעסק - נוטל בעל העסק מבניו את כל הסחורה, כדברי רבנן דקיסרין בשם רבי אילא בירושלמי כאן.
רי"ף בבבלי שם כתב, שאם מת המתעסק ויש עדים שהסחורה בידי היתומים, נוטל אותה בעל העסק, וכן כתבו ראשונים ופסקו להלכה רמב"ם ושו"ע. בבבלי לא נזכרו עדים, ורק בירושלמי נזכרו עדים, ואם כן, המקור להלכה זו הוא בירושלמי כאן. אלא שלמסקנת הירושלמי כאן, אף אם אין עדים, נוטל בעל העסק את הסחורה. יש להעיר שלא נמצא בבבלי וברמב"ם ובשו"ע מי שציין לירושלמי כאן.
• • •
במשנה בכורות ה,א שנו: כל פסולי המוקדשים (קודשים שנפל בהם מום ונפדו) נמכרים באטליז, ונשחטים באטליז (בשוק שמוכרים בו בהמות ובשר חולין), ונשקלים בליטרא (במשקל, כדרך שהקצבים מוכרים בשר חולין, ואין חוששים לביזוי קודשים), חוץ מן הבכור (של בהמה טהורה) ומן המעשר (של בהמה, שנפל בהם מום), שהנייתם לבעלים (כשנמכרים בשוק ובמשקל, דהיינו במחיר של בשר חולין, נהנים מהם הבעלים, הכוהן שהוא בעליו של הבכור וישראל שהוא בעליו של מעשר בהמה, ומשום הנאת הבעלים אין מזלזלים בקודשים למכור אותם בשוק ובמשקל כדרך שמוכרים בשר חולין, אלא הם נמכרים בבית ובלי משקל (באומד), ואף על פי שמפסידים על ידי כך, שצריכים למכור בזול).
כיון שהוזכרה לעיל שתיית יין בחול המועד ("שתי את קונדיטון"), מביאים מימרה בענין אכילה ושתייה בחול המועד.
אמר רבי בא בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי): אילו היה לי מי שיימנה עמי – אילו היה מהחכמים מי שיסכים לדעתי ויצטרף עימי באסיפת החכמים, כשעמדו למנין בשתי השאלות להלן ומנו כמה מתירים וכמה אוסרים, כדי ללכת אחר הרוב, היתרתי בשר בכור – בעל מום, להישקל בליטרא – במשקל, והיתרתי שיהו עושין מלאכה בחולו של מועד – שהיו רבים המתירים, והיו מתירים את שני הדברים האלה. אבל כיון שלא היה מי שיסכים לדעתי ויצטרף עימי, רבו האוסרים. ומדוע היתה דעתי להתיר את שני הדברים האלה? – כלום (וכי) אסרו בשר בכור להישקל בליטרא לא (שלא) כדי שיהו מוכרין אותו בזול?! – וכי אסרו חכמים למכור בשר בכור במשקל שלא כדי שימכרו אותו בזול (אלא לתכלית אחרת)?! והרי אסרו למכור בשר בכור במשקל רק כדי שימכרו אותו בזול, שכשמוכרים באומד אין מדקדקים במשקל ומוכרים בזול, והן מערימין עליו ומוכרין אותו ביוקר – ואילו הם (הכוהנים שמוכרים את בשר הבכור באומד) מערימים על בשר הבכור (מרמים באומד המשקל של הבשר) ומוכרים אותו ביוקר, וכיון שאין מושגת תכלית האיסור למכור בשר בכור במשקל, יש להתיר את האיסור, שמוטב שימכרו אותו במשקל, כדי שלא ימכרו אותו ביוקר. כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא (ב"שרידי הירושלמי": לא) כדי שיהו (שיהיו) אוכלין ושותין ויגיעין בתורה?! – וכי אסרו חכמים לעשות מלאכה בחול המועד שלא כדי שיהיו פנויים ממלאכה ויהיו אוכלים ושותים ויגעים (עמלים, עוסקים) בתורה (אלא לתכלית אחרת)?! והרי אסרו לעשות מלאכה בחול המועד רק כדי שיהיו אוכלים ושותים ויגעים בתורה, ואינון אכלין ושתין ופחזין – ואילו הם (ישראל שפנויים ממלאכה בחול המועד) אוכלים ושותים ופוחזים (נוהגים בקלות דעת, מתהוללים, פורצים דרכי המוסר), וכיון שאין מושגת תכלית האיסור לעשות מלאכה בחול המועד, יש להתיר את האיסור, שמוטב שיעשו מלאכה, כדי שלא יהיו פוחזים.
כיון שלעיל בהלכות ב ו-ג התירו אמוראים מלאכות בחול המועד בדבר האבד או לצורך המועד, הובאה כאן המימרה של רבי בא בר ממל שהיתה דעתו להתיר עשיית מלאכה בחול המועד.
מדברי הירושלמי כאן מוכח שהאיסור למכור בשר בכור במשקל הוא מדברי חכמים ואינו מן התורה, שאילו היה האיסור מן התורה, לא היה אפשר להתיר אותו. בעלי התוספות (זבחים עה,ב ובכורות כא,ב ו-לא,א) כתבו, שבסוגיה אחת בבבלי נוח לפרש שהאיסור מדרבנן, אבל מסוגיות אחרות בבבלי מוכח שהאיסור מדאורייתא, אף על פי שהמשנה בבכורות נתנה טעם לאיסור. ראשונים נחלקו האם איסור זה למכור באטליז ולשקול בליטרא הוא מן התורה או מדרבנן. יש סוברים, שאיסורו מן התורה, שהיה להם איזה לימוד מפסוק שאין נוהגים ביזיון בדבר שאין הנאתו להקדש. ויש סוברים, שחכמים הם שעשו מעלה זו שלא לזלזל במכירתו.
כמו כן, מדברי הירושלמי כאן מוכח שהאיסור לעשות מלאכה בחול המועד הוא מדברי חכמים ואינו מן התורה, שאילו היה האיסור מן התורה, לא היה אפשר להתיר אותו, שהרי אין כוח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ב'קום ועשה'. רוב הראשונים סבורים שהאיסור מדרבנן, ומקורם מהירושלמי כאן. ויש ראשונים שסבורים שהאיסור מדאורייתא, ומקורם מהבבלי חגיגה יח,א, וראה מה שכתבו בעלי התוספות שם.
רמב"ן מפשר בין שיטות הראשונים ואומר, שמן התורה אסור לעשות מלאכה בחול המועד שלא לצורך המועד, אבל מלאכה לצורך המועד מותרת מן התורה, ובאו חכמים ואסרו מלאכת אומן בדבר שהוא לצורך המועד, וכן אסרו מלאכת דבר האבד שיש בה טרחה מרובה, ועל מלאכות אלו שאסרו חכמים דיברו בירושלמי כאן.
אף על פי שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחוכמה ובמנין, מכל מקום, אם היה נמצא בית דין שהיה מתיר את האיסורים האלה, היה יכול לבטל דברי בית דין חברו שאסר אותם, כיון שאין מושגת התכלית של האיסורים האלה, והם גורמים תקלות, ואילו היה בית דין שאסר אותם קיים, היה גם הוא מבטל אותם.
בספר החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל סימן לט נאמר: אנשי מזרח (בבל) עושים מלאכה בחול המועד (מלאכת דבר האבד), ובני ארץ ישראל אין עושים כלל (שאפילו דבר האבד לא עשו), אלא אוכלים ושותים ויגעים בתורה, שכך אמרו חכמים: אסור לעשות מלאכה בחול המועד.
במשניות ובברייתות מרובות נקבעו המלאכות המותרות והאסורות בחול המועד. הכלל היסודי להלכות המועד הוא שמתירים בדבר האבד, ולצורך המועד, ולמי שאין לו מה לאכול. הרבה ענינים נשארו עוד שלא נפרטו, ולכן יש בהם ספק. בני ארץ ישראל החמירו בספקות שנתעוררו, ואפילו באותן המלאכות שנפרטו להתר היו מחמירים על עצמם (ראה ירושלמי להלן ב,ה: "קיבלו עליהם חרמי טיבריה ודשושי עכו וגרוסי ציפורין שלא לעשות מלאכה בחולו של מועד"), ולא עשו שום מלאכה בחול המועד. לעומת זה הקלו בני בבל בספקות שנתעוררו. ויש גם כמה קולות של אמוראי בבל, אפילו נגד המפורש במשניות ובברייתות (ראה בבלי מועד קטן ד,ב: "רב יהודה שרא..." נגד המשנה, ושם יא,א: "רב יהודה שרא..." נגד הברייתא שם), ובבבלי מועד קטן רגיל מאוד הביטוי "רב פלוני שרא" ("ספר החילוקים" - מקורותיהם, גלגוליהם והשתלשלותם של החילוקים).
בתוספתא יבמות ד,ח שנו: יש שפל (נוהג בשפלות ידיים ומתעצל) ונשכר (הקב"ה משלם שכרו) - ...לימי חולו של מועד (מי שהחמיר על עצמו שלא לעשות מלאכה המותרת בחולו של מועד הוא שפל ונשכר).
בפסיקתא דרב כהנא כח,א ובפסיקתא רבתי הוספה א פרשה ד נאמר: אומות העולם, אם את מרבה להם ימים טובים, הם אוכלים ושותים ופוחזים ונכנסים לבתי תיאטראות ולבתי קרקסאות ומכעיסים אותך בדבריהם ובמעשיהם; אבל ישראל, את נותן להם ימים טובים והם אוכלים ושותים ושמחים ונכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומרבים בתפילות ומרבים במוספים ומרבים בקורבנות.
ובבראשית רבה לט,ח נאמר: אמר רבי לוי: בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהריים ובארם נחור, ראה אותם אוכלים ושותים ופוחזים. אמר: הלווי לא יהא חלקי בארץ הזאת. כיון שהגיע לסולמה דצור, ראה אותם עסוקים בניכוש בשעת הניכוש ובעידור בשעת העידור. אמר: הלווי יהיה חלקי בארץ הזו. אמר לו הקב"ה: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" (בראשית טו,יח).
מדברי הירושלמי כאן יש ללמוד, שטוב לעסוק בתורה בחול המועד (מרדכי בהגהה בשם אגודה).
• • •
כאן התחלת מקבילה בירושלמי סנהדרין ח,ב.
אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): אם הזכירוך לבולי – מי שעלה שמו על ידי השלטונות הרומיים כמועמד לבולי (מועצת העיר), יהא הירדן בעל גבולך – מוטב לו שיחצה את הירדן וירד לחוץ לארץ, כדי להשתמט מהמשרה, שאם לא כן, סופו להתרושש מחמת חובותיו לשלטונות ובשל אחריותו לגביית המיסים. ואפילו מי שהזכירו אותו לבולי הוא כוהן, מותר לו לצאת לחוץ לארץ, ואף על פי שגזרו חכמים טומאה על חוץ לארץ ואסרו על הכוהן לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ, שלא ייטמא בטומאת חוץ לארץ, לצורך דבר זה התירו.
בבראשית רבה עו,ו נאמר: ...זו מלכות הרשעה שמכנסת עין רעה בממונו של אדם. פלן עתיר נעבדיניה ארכונטס; פלן עתיר נעבדיניה בוליוטיס (פלוני עשיר נעשהו ארכון, פלוני עשיר נעשהו חבר בולי).
במאה השלישית ובמאה הרביעית למנינם הטיל השלטון הרומי על האמידים שבערים את האחריות לגביית המיסים ולביצוע עבודות הכפייה המוטלים על כלל התושבים, וכן את החובה לשמש בתפקידים של הנהגה ופיקוח בערים מטעם השלטון (ליטורגיות). האחריות לביצוע תפקידים קשים אלה כלפי השלטון היתה כרוכה בשעבוד נכסים, והביאה לידי התרוששות.
הליטורגיות שהוטלו על בעלי האמצעים, וכפייתם של אלה לשמש בולאות כדי לספק בממונם ובגופם את השירותים הציבוריים של הערים ושל המלכות והצבא, כפו עליהם לנטוש את נחלותיהם ולצאת אל מעבר לירדן.
המועקה הכלכלית, שנבעה מכובד המיסים הרגילים והמיוחדים, גרמה בריחת אנשים מהארץ, שנטשו את נכסיהם ויצאו לחוץ לארץ להימלט מן התשלומים והקנסות שלא יכלו לעמוד בהם ("תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד").
במשך המאה השלישית למנינם הלכה וגברה מידת הטל המיסים, וכתוצאה ישירה מזה התפשטה תופעת הבריחה כדי להתחמק ממעמסה זו. רבי יוחנן יעץ למי שנתמנה כחבר הבולי (מועצת העירייה), שהיתה אחראית לגביית המיסים באזור, שיברח אפילו לחוץ לארץ, למרות חומר האיסור שביציאה מן הארץ. מעמסת המיסים חלה בעיקר על אנשים אמידים בעלי אחוזות, שבגלל עושרם הוזכרו לבולי כדי לשאת באחריות המיסים וגבייתם ("בר אילן - ספר השנה ט").
אמר רבי יוחנן: קבלין רָשות (הגרסה במקבילה: קובלין לרשות. וכן ב"שרידי הירושלמי": קובלין (והמילה שלאחריה מחוקה)) להיפטר מבולי – אם מי שהזכירו אותו לבולי הוא כוהן, מותר לו לצאת לחוץ לארץ לקבול (להתלונן) לרָשות (לשלטון) ולדון בפניו, כדי להסתלק מהחובה לשמש בבולי, אף על פי שייטמא בטומאת חוץ לארץ, שגזרו חכמים טומאה על חוץ לארץ.
אמר רבי יוחנן: לווין בריבית לחבורת מצוה ולקידוש החודש – מי שאין להם צורכי סעודה, מותר להם ללוות כסף אפילו בריבית, כדי לקנות צורכי סעודה ולהשתתף בסעודה של חבורת מצוה או בסעודה של קידוש החודש (סעודת ראש חודש).
ומספרים: רבי יוחנן בצפרא הוה נחת (הגרסה במקבילה: הוה עליל) לכנישתא – בבוקר היה יורד לבית הכנסת (לאחר שעשו שם בלילה את הסעודה של קידוש החודש), והוה מלקט פירורין ואכל – והיה מלקט פירורים (שנשארו מהסעודה) ואוכל, ואמר: – ואומר: יהא חולקי עם אילין דאכלון הכא רומשית – יהיה חלקי (הלוואי ויהיה לי שכר) עם אלה שאכלו כאן ערבית (בערב), מפני שסעודת ראש חודש סעודת מצוה היא, ויש שכר הרבה למשתתפים בסעודה זו. הגרסה במקבילה: יהא חלקי עם מאן דקדש ירחא הכא רומשית – יהיה חלקי עם מי שקידש את החודש כאן ערבית.
עד כאן המקבילה בירושלמי סנהדרין.
שני המאמרים של רבי יוחנן בענין בולי אין להם קשר לחול המועד, והם הובאו במסכתנו משום מה שנכתוב להלן בהלכה ד על עריכת הסוגיות בהלכות ג ו-ד. המאמר של רבי יוחנן בענין הסעודות של חבורת מצוה ושל קידוש החודש הובא כאן משום שהזכירו לעיל שבחול המועד אוכלים ושותים, והסעודות שעושים בחול המועד אף הן סעודות מצוה. שלושת המאמרים הללו, שאין קשר עניני ביניהם, הוסמכו כאן זה לזה, משום שכולם נאמרו על ידי רבי יוחנן, והם קשורים לענינים הנדונים בסוגיות כאן (ראה להלן).
שלושת המאמרים הללו הועתקו מכאן לסנהדרין. המאמר של רבי יוחנן בענין הסעודות של חבורת מצוה ושל קידוש החודש הובא שם משום שהזכירו במשנה שם אכילה בחבורת מצוה ובקידוש החודש. שני המאמרים של רבי יוחנן בענין בולי אינם שייכים לשם, והועתקו לשם בהעתקת יתר.
במשנה סנהדרין ח,ב שנו (בענין בן סורר ומורה): אכל בחבורת מצוה (אם אכל בשר ושתה יין בסעודת מצוה), אכל בעיבור החודש (בסעודת ראש חודש)... אינו נעשה בן סורר ומורה.
ובתוספתא מגילה ג,טו שנו: אימתי מסיבים (מסובים) על החודש? - לאור עיבורו (בלילה שלפני יום שלושים ואחד לחודש היוצא)... אמר רבי לעזר בירבי צדוק: כך היו חבורות שבירושלים נוהגים: אלו לבית המשתה, ואלו לבית האבל, אלו לסעודת אירוסין, ואלו לסעודת נישואין, אלו לשבוע הבן, ואלו לליקוט עצמות.
ובירושלמי מועד קטן ג,ח אמרו (בענין אבל): על כל המתים הוא אסור לילך בסעודה עד שלושים יום, על אביו ועל אימו עד שנים עשר חודש. אם היתה חבורת מצוה או קידוש החודש - מותר.
במקורות האלה, כמו בירושלמי כאן, הסמיכו את הסעודות של חבורת מצוה ושל ראש חודש. רבי לעזר בירבי צדוק דיבר על החבורות שהיו בירושלים לפני החורבן.
חבורת מצוה
חבורות המצוה עשו מעשי גמילות חסדים והביאו עימן צורכי סעודה לסעודות שנערכו באירועים שונים:
בית המשתה - בשבעת הימים שלאחר הנישואין היו עורכים סעודות בבית הבעל ומברכים ברכות חתנים.
בית האבל - בבית האבל היו עורכים בשבוע האבל סעודות למנחמים. בסעודות שתו כוסות יין ואמרו ברכות לניחומי אבלים. חבורות המצוה היו דואגות לניחומי האבלים, והיו מביאות עימן צורכי סעודה, כדי להקל על האבלים שהוצאותיהם לסעודות היו מרובות.
סעודת אירוסין - כשהחתן היה מקדש את הכלה היו עושים סעודת אירוסין בערב בבית אבי הכלה ומברכים ברכות אירוסין.
סעודת נישואין - כשהחתן היה מכניס את הכלה לביתו היו עושים סעודת נישואין בערב בבית החתן, שהיו נוכחים בה החברים, השושבינים ומוזמנים אחרים. הסעודה הסתיימה בברכות חתנים.
שבוע הבן - בשבוע שנולד בן היו מתכנסים כל ערב עד עריכת ברית המילה ועושים סעודות.
בבבלי פסחים קיג,ב אמרו: שבעה מנודים לשמים... ויש אומרים: אף מי שאין מסב בחבורה של מצוה.
ובאוצר המדרשים עמוד תקה נאמר: שבעה כמנודים לשמים... ויש אומרים: אף מי שאינו מסב בחבורת מצוה.
סעודת ראש חודש
בירושלמי ראש השנה ד,ד ותעניות ד,ה אמרו: אמר רבי חייה בר בא: רבי יוחנן מפקד לאילין דכנישתא דכופרא (רבי יוחנן ציוה את אלה האנשים של בית הכנסת של כופרא, פרבר של טבריה): סכון מיעול עד דו איממא (ראו להיכנס לבית הכנסת לסעודת ראש חודש בעוד שהוא יום) ואתון אמרין: 'זמנו' ו'עיבורו' (ואתם אומרים בברכת קידוש ירחים לאחר סעודת ראש חודש: "מקודש בזמנו, מקודש בעיבורו").
ובבבלי סנהדרין ע,ב אמרו (בענין סעודת עיבור החודש): אמר רבי חייא בר אבא לבניו: הקדימו ועלו (בעוד יום לפני שקיעת החמה), הקדימו וצאו (למחר קודם הנץ החמה), כדי שישמעו בכם בני אדם (ויתפרסם ראש החודש).
לפי המסופר בירושלמי כאן ובראש השנה, רבי יוחנן לא נכנס בערב לבית הכנסת לסעודת ראש חודש. אפשר שהיה זה משום שהיו לרבי יוחנן ייסורים ולא היה יכול להיכנס, כמו שאמרו בירושלמי מגילה א,יג: רבי יוחנן עבד תלת שנין ופלג דלא נחת לבית וועדא מן צערא ("עלי תמר").
נהגו לעשות סעודות חגיגיות בכל ראש חודש, כדי לפרסם את ראש החודש. הסעודות נערכו בחבורות בבתי הכנסת (או באחד החדרים הסמוכים להם) בליל שלושים ואחד לחודש היוצא. נכנסו לסעודה מבעוד יום, והמשיכו את הסעודה בלילה. אחרי ברכת המזון בירכו על היין, ובירכו ברכה מיוחדת מעין קידוש הנקראת 'קידוש ירחים' (ראה מסכת סופרים יט,ז).
בירושלמי פסחים א,א אמרו: רבי ירמיה בעי: בתי כנסיות ובתי מדרשות מהו שיהו צריכים בדיקה (של חמץ לפני הפסח)? - מה צריכה ליה? שכן מכניסים לשם (חמץ) באבריות ובראשי חודשים (הבראות (סעודות) שבראשי חודשים ("תוספתא כפשוטה" מגילה)).
סעודת ראש חודש נזכרת גם בירושלמי מגילה א,ו, בירושלמי ברכות ו,א ופסחים ב,ה ("אברייתא"), ובירושלמי ברכות ו,ד ("ריש ירחא").
אברייתא (בארמית) = אבריות (בעברית).
'סעודת ראש חודש', '(סעודת) עיבור החודש' ו'(סעודת) קידוש החודש' כולם דבר אחד הם.
סעודת ראש חודש נקראת עיבור החודש, משום שאכלו אותה בראש חודש ביום העיבור ("תוספתא כפשוטה" מגילה).
לווים בריבית
יש ראשונים שכתבו, שמותר ללוות לדבר מצוה אפילו בריבית שאסורה מדאורייתא. ויש ראשונים שכתבו, שמותר ללוות לדבר מצוה רק בריבית שאסורה מדרבנן.
• • •