משנה
משנתנו היא המשך המשנה הקודמת, והיא מוסיפה ללמד שאותו דין ששנינו בזיתים נוהג גם בענבים.
וכן מי שהיה יינו בתוך הבור – שכבר דרך את ענביו קודם החג, ויצא היין מן הגת וירד לבור שתחת הגת, ואירעו אבל או אונס או שהטעוהו – פועלים, כמבואר במשנה הקודמת, ולא היה יכול להוציא את היין מן הבור קודם החג, והגיע המועד, ואם לא יוציא את היין מן הבור עלול היין להחמיץ, זולף – הריהו שופך ומוציא את היין מן הבור בחול המועד, וגומר – את דריכת הענבים, שמוציא מהם את כל יינם, ונותן את כל היין לתוך חביות, וגף – סותם את פי החביות במגופות, בשביל שלא יחמיץ היין, כדרכו – כדרך שהוא עושה בחול, בלא שינוי; דברי רבי יוסי. רבי יהודה אומר: עושה לו לימודים (נסרים) – אינו מוציא את היין מן הבור, אלא נותן נסרים על פי הבור לכסות את היין שבתוכו, בשביל שלא יחמיץ – וגומר את דריכת הענבים לאחר החג.
לפי הירושלמי בהלכה הקודמת, רבי יהודה סובר, שחששו להפסד גדול ולא חששו להפסד מועט, ואם לא יכסה את היין יבוא לידי הפסד גדול, אבל אם לא יגמור בלבד לא יבוא אלא לידי הפסד מועט, ורבי יוסי סובר, שחששו אף להפסד מועט, ולכן גומר מלאכתו.
• • •
גמרא
אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי האמוראים בדור השלישי): לא אמר אלא "וכן מי שהיה יינו בתוך הבור" – לא התירו במשנתנו אלא במי שכבר דרך את ענביו קודם החג, הא כתחילה – אבל לדרוך לכתחילה את ענביו בחול המועד, - אסור – וכן לא התירו במשנה הקודמת אלא במי שכבר הפך את זיתיו קודם החג, אבל להפוך לכתחילה את זיתיו בחול המועד - אסור. וכן אסור לו למסוק את זיתיו ולבצור את ענביו בחול המועד, אבל אם הוא דבר האבד - מותר.
ואומרים: מה אנן קיימין? – במה אנו עסוקים? (באיזה מקרה מדובר בהלכה שמותר לו לבצור את ענביו בחול המועד, אם הוא דבר האבד?) אם בשהגיע זמנו לבצור – כשהגיע קודם החג זמנו של הכרם לבצור, ולא בצר – קודם החג, - הוא חטא על נפשיה – הוא עצמו אשם שבא לידי הפסד, שלא בצר קודם לחג, ואסור לו לבצור בחול המועד, אף על פי שהוא דבר האבד, מפני שכיוון מלאכתו במועד; אם בשלא הגיע זמנו לבצור – כשלא הגיע קודם החג זמנו של הכרם לבצור, ובמועד הגיע זמנו לבצור, - יכיל הוה קאים – יכול הוא (הכרם) להתקיים (עד לאחר המועד, שלא יתקלקל אם לא יבצור), שאי אפשר לו שיתקלקל בזמן מועט, ואסור לו לבצור בחול המועד, מפני שאינו דבר האבד; אלא כי נן (=אנן) קיימין – אלא כשאנו עסוקים (בהלכה שמותר לבצור ענבים בחול המועד מדובר), בשהגיע זמנו לבצור – כשהגיע קודם החג זמנו של הכרם לבצור, ולא בצר, - הוה סבר דו (=דהוא) יכיל קיים ולא קם – (אלא ש)היה סובר (חשב לפני המועד) שהוא (הכרם) יכול להתקיים (עד לאחר המועד, שלא יתקלקל אם לא יבצור), ולא התקיים, שהוברר לו במועד שאי אפשר לו להתקיים, שכיון שהוא דבר האבד, ולא כיוון מלאכתו במועד - מותר לו לבצור בחול המועד. וכן אם לא דרך את ענביו קודם לחג, שחשב שהם יכולים להתקיים, והוברר לו במועד שאי אפשר להם להתקיים, מותר לו לדרוך לכתחילה את ענביו בחול המועד, מפני שהוא דבר האבד, ולא כיוון מלאכתו במועד (הפירוש של הסוגיה הוא על פי ר"מ המאירי. וראה לעיל א,א לענין קצירה).
ואומרים: ההלכה שמותר לבצור כרם בחול המועד, אם הוא דבר האבד, היא כהדא: – כזאת (כמו העובדה הזאת): רבי שמעון בירבי יניי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) קטף כרמיה במועדא – בצר כרמו בחול המועד, ומדובר שהגיע קודם החג זמנו של הכרם לבצור, ולא בצר, שחשב שהוא יכול להתקיים, והוברר לו במועד שאי אפשר לו להתקיים, שמותר לו לבצור בחול המועד, חמוניה כל עמא וקטפון בתריה – ראוהו כל העם (הכל ראו את רבי שמעון בירבי ינאי בוצר את כרמו במועד, ולא ידעו שהיה מותר לו לבצור), ובצרו אחריו (את כרמיהם במועד, אף שהיה אסור להם לבצור, אם בשהגיע קודם החג זמנם של כרמיהם לבצור ולא בצרו קודם החג, ואם בשלא הגיע קודם החג זמנם של כרמיהם לבצור ובמועד הגיע זמנם לבצור). בשתא חוריתא שבקיה ויבש – בשנה האחרת עזב (רבי שמעון בירבי ינאי) אותו (את כרמו ולא בצרו בחול המועד) ויבש (כרמו, אף שהיה מותר לו לבצור, כדי שיראוהו כל העם ולא יבצרו את כרמיהם). ילפון מקלקלתא – למדו את המקולקלת, שבשנה הראשונה למדו כל העם מרבי שמעון בירבי ינאי שבצר את כרמו במועד לעשות מעשה מקולקל, שעשו שלא כדין ובצרו את כרמיהם במועד, ומתקנתא לא ילפון – אבל את המתוקנת לא למדו, שבשנה השנייה לא למדו מרבי שמעון בירבי ינאי שלא בצר את כרמו במועד לעשות מעשה מתוקן, ששוב עשו שלא כדין ובצרו את כרמיהם במועד.
יש ללמוד ממעשה זה, שיש לאדם חשוב להיזהר במעשיו, כי הבריות לומדים ממנו להקל ולא להחמיר.
בבבלי מועד קטן יב,ב אמרו (בענין קצירה בחול המועד): אדם חשוב שאני.
אדם חשוב (כגון חכם) חייב להחמיר על עצמו אף בדבר המותר מעיקר הדין, כשיש בו איזה צד איסור, כדי שלא ילמדו ממנו אחרים להקל יותר מכן; או כדי שלא ילעיזו עליו שאינו זהיר באיסורים (ריטב"א); או משום שאדם חשוב ראוי לקדש עצמו אף במותר לו (ר"מ המאירי).
בבבלי מועד קטן יב,ב אמרו: רבי ינאי הוה ליה ההוא פרדסא דמטא זמניה בחולא דמועדא, קטפיה. לשנה שהיוה כולי עלמא לפרדסייהו לחולא דמועדא. אפקריה רבי ינאי לפרדסיה ההוא שתא (רש"י: משום דעל ידו היתה תקלה לעלמא, דשהו עד לחולא דמועדא וקטפי).
המעשה שמובא בירושלמי על רבי שמעון בירבי ינאי מובא בבבלי על אביו רבי ינאי.
• • •
מכשירי אוכל נפש דינם כאוכל נפש ומותר לעשותם בחול המועד לצורך המועד.
אומרים: אמר רב חייה בר אשי (אמורא בבלי בדור השני) בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): הוהרא שרי מיעבדינה במועדא – רשת (מלכודת) מותר לעשות אותה בחול המועד, כדי לצוד בה דגים במועד – מפני שקליעת הענפים לעשיית הרשת אינה מעשה אומן אלא מעשה הדיוט.
רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) הורי באילין מהולייא שרי מעבדינון במועדא – הורה (פסק הלכה) באלה הנפות (כברה לניפוי קמח) שמותר לעשות אותן בחול המועד, לצורך המועד – כדי להשתמש בהן במועד.
רבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) הורי באילין פומפייא שרי מיעבדינון במועדא – הורה (פסק הלכה) באלה המגרדות (כלי מנוקב לריסוק ירקות ופירות וכדומה) שמותר לעשות אותן בחול המועד, לצורך המועד – כדי להשתמש בהן במועד.
בבבלי מועד קטן יא,א אמרו: רב שרא לחייא בר אשי למגדל (לקלוע) אוהרי (רש"י: מצודות שצדים בהן דגים, או מצודות קטנות לדגים) בחולא דמועדא, מאי טעמא - מעשה הדיוט הוא; אבל איזלי (רש"י: רשתות שצדים בהן עופות, או מצודות גדולות) - אסור, מאי טעמא - מעשה אומן הוא. רב יהודה שרא לרבה בר עשבי למגדל מהולתא (רש"י: נפה).
רבנן דקיסרין אמרי: – חכמי קיסריה אומרים: מסיקין לפסין (אלפסים) וקדירות לצורך המועד – מותר בחול המועד לצרוף כלים אלה, כדי להשתמש בהם במועד.
מותר אף לעשות אלפסים וקדרות חדשים לצורך המועד (רמב"ן וריטב"א).
לאלפס היו שוליים רחבים, דופנותיו היו נמוכים ודקים, היה מאורך, והיה משמש לטיגון ולבישול וגם לאפייה. הקדרה היתה משמשת לבישול. אלפס וקדרה היו עשויים חרס.
לפעמים הקדרים לא היו מצרפים את הכלים שיצרו, אלא מכרו אותם ללקוחות לפני צריפתם בכבשן, והלקוחות היו צריכים להסיק אותם בזמן השימוש בהם בתנור או בכירה או לפני השימוש בהם. חכמים התירו הסק זה במועד, משום שהוא מעשה הדיוט ואינו מעשה אומן.
שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: זפתין גרבא – מזפתים (מורחים וסותמים בזפת) חבית (של חרס בחול המועד, בשל החשש להפסד היין שבתוכה), ולא זפתין כוזתא – ואין מזפתים כד (של חרס בחול המועד). ומסבירים: זפתין גרבא דזיפתא דקדקירא – מזפתים חבית, מפני שהזפת דלילה, ואין בזפיתה טרחה מרובה, ולא זפתין כוזתא דזיפתא גלידא – ואין מזפתים כד, מפני שהזפת סמיכה, ויש בזפיתה טרחה מרובה.
אית דמחלפין: – יש שמחליפים (הופכים את דברי שמואל): זפתין כוזתא – מזפתים כד (בחול המועד), ולא זפתין גרבא – ואין מזפתים חבית (בחול המועד). ומסבירים: זפתין כוזתא שהיא לשעה – מזפתים כד, מפני שהזפיתה מתקיימת לזמן קצר, שהכד קטן, ואין בזפיתה טרחה מרובה, ולא זפתין גרבא שהיא לשהות – ואין מזפתים חבית, מפני שהזפיתה צריכה להתקיים זמן ארוך, שהחבית גדולה, ויש בזפיתה טרחה מרובה.
הגרב היה עשוי מחרס, ושימש ליין. גם הכוז היה מחרס. בית קיבולו של הכוז היה קטן משל הגרב. הזיפות צמצם את בליעת היין על ידי דפנות כלי החרס ואת אידויו המרובה בכלי החרס שהיו נקבוביים מאוד.
בבבלי מועד קטן יב,א אמרו: אמר שמואל: זופתים כוזתא (רש"י: קטנה), ואין זופתים חביתא (רש"י: גדולה). רב דימי מנהרדעא אמר: זופתים חביתא, ואין זופתים כוזתא. מר (רש"י: רב דימי דאמר זופתים חביתא) חייש לפסידא (רש"י: בחביתא איכא פסידא יתירא אי לא זפתי לה, משום דנפיש יינא, ובכוזתא ליכא פסידא יתירא), ומר (רש"י: שמואל דאמר זופתין כוזתא) חייש לטירחא (רש"י: בכוזתא ליכא טירחא יתירא, ובחביתא איכא טירחא יתירא).
דברי שמואל בבבלי הם כמי שמחליפים את דבריו בירושלמי. לפי הבבלי, נחלקו אמוראים מה חשוב יותר להתיר, הפסד מרובה או טורח מועט.
• • •