משנה
בית הבד הוא המקום שבו עושים את השמן. בתחילה מרסקים את הזיתים על ידי כתישה וטחינה, ואחר כך מוציאים את שמנם. בית הבד נקרא על שם הבד (קורה) שבו, שהיה המכשיר העיקרי לעצירת הזיתים.
כשמוסקים את הזיתים הם קשים, וכדי לעצור מהם את השמן יש לרככם תחילה. לכן היו צוברים את הזיתים במעטן, שהוא כלי מיוחד לרכך אותם, או שהעלום על הגג שיתרככו שם. הזיתים היו שוהים במעטן שלושה ימים כדי שיתרככו על ידי החימום ועל ידי הלחץ ההדדי וכדי שיזובו מהם המים המרים והחריפים. על ידי הלחץ, החום והרטיבות נתחברו הזיתים במעטן לגוש גדול אחד, והיו מפרידים אותו בקרדומות ומעלים את הזיתים גושים גושים על הגג כדי שיתנגבו בשמש וברוח ויאבדו את ריחם הרע שספגו במעטן. לאחר שהתייבשו הזיתים היו מכניסים אותם לבית הבד וכותשים אותם וטוחנים אותם בריחיים. אחרי הטחינה היו נוהגים לחממם ביורה של שולקי זיתים על התנור ולהפכם שם היטב היטב. את עיסת הזיתים שנכתשו היו מכניסים לתוך סלים. אחר כך היו מורידים על הסלים את קורת בית הבד ומטעינים אותה במשאות. השמן שנעצר מהזיתים היה יורד לבור, ואחר כך היה נדלה לתוך חביות גדולות או לתוך כדים.
הקורה שימשה לסחיטת הזיתים לאחר שנכתשו ונטחנו. הקורה היתה ארוכה, ושימשה כמנוף. בראש הקורה היו תולים משאות (כגון אבנים גדולות), ועל גב הקורה השטוח היו מניחים משאות. לפעולה זו של העמסת משאות על גב הקורה קוראים טעינה - טוענים עליה משאות כדי שתסחט טוב יותר.
משנתנו מדברת בהפיכת הזיתים ביורה של שולקי זיתים בשעה שעמדה על האש, ורק במקרה זה יש הפסד אם לא יטענום את הקורה, ואין משנתנו מדברת בזיתים שבמעטן, ואדרבה הזיתים שם נתלכדו לגוש אחד והיה צורך להפריד בקרדומות גושים גושים ולהעלותם על הגג כדי שיתנגבו ויוציאו את ריחם הרע ואחר כך כתשום ואחר זה טחנום וכו' באופן שיש זמן מספיק ואין צורך לחלל את המועד בעשייתם בבית הבד.
מי שהפך את זיתיו – ביורה של שולקי זיתים והכינם לעצירת שמנם לפני החג, ואירעו אֵבֶל – לפני החג, ולא היה יכול לעוצרם, שאבל אסור במלאכה, או אונס – או שאירע לו אונס אחר לפני החג, שמנע ממנו לעצור את זיתיו, או שהטעוהו – פועלים לפני החג, שהבטיחוהו לבוא למלאכתו ולא באו, ולא נזדמנו לו אחרים, והגיע המועד, טוען קורה ראשונה – מותר לו במועד לטעון את קורת בית הבד על הזיתים פעם ראשונה, כדי שיזוב מקצת שמנם, ולא יבוא לידי הפסד גדול אם יתאחר להוציא את שמנם עד לאחר החג, ומניחה לאחר המועד – משהה את הקורה על הזיתים עד לאחר החג, ואינו טוען אותה פעם שנייה ושלישית וכו'; דברי רבי יהודה (בר אלעאי, תנא בדור הרביעי). רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: זולף – שופך ומוציא את השמן שיצא בטעינה הראשונה, וגומר – טוען את הקורה פעם שנייה ושלישית וכו' וגומר את סחיטת הזיתים, שמוציא מהם את כל שמנם, כדרכו – כדרך שהוא עושה בחול, בלא שינוי.
יש ספרים (במשניות ובמשנה שבבבלי) שגרסו במשנתנו בדברי רבי יוסי: זולף וגומר וגף כדרכו (כמו במשנה ב). אבל בכתבי יד של המשנה ושל הבבלי אין המילה "וגף".
• • •
גמרא
שנינו במשנה: מי שהפך את זיתיו כול'.
ואומרים: אנן תנינן: – אנו שנינו (במשנתנו): מי שהפך את זיתיו – שהפך את הזיתים פעם אחת, ואירעו אבל או אונס וכו' (ובמקרה זה נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי). תני – שנה (במשנתו) רבי חייה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): מי שהיו זיתיו הפוכין ושנויין – שהפך אותם פעם אחת וחזר והפך אותם פעם שנייה, ואירעו אבל או אונס וכו' (ובמקרה זה נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי).
ומיישבים בשלוש דרכים את הסתירה בין מה ששנינו במשנתנו ובין מה ששנה רבי חייה:
דרך אחת: מתניתן צריכה לרבי חייה – משנתנו צריכה לרבי חייה (משנתנו מתפרשת על פי משנתו של רבי חייה), ודרבי חייה צריכה למתניתן – ושל רבי חייה צריכה למשנתנו (משנתו של רבי חייה מתפרשת על פי משנתנו, ואין משנתנו ומשנתו של רבי חייה חלוקות זו על זו אלא מלמדות זו על זו). ומסבירים: אילו תנינן ולא תנא רבי חייה – אילו שנינו (את משנתנו) ולא שנה רבי חייה (את משנתו), הוינן אמרין: – היינו אומרים: לא אמרן – לא אמרנו (שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי) אלא מי שהפכן פעם אחת – רק במי שהפכם פעם אחת (כמו ששנינו במשנתנו), אבל אם הפכן ושניין – אם הפכם שתי פעמים, - דברי הכל מותר – רבי יהודה יודה לרבי יוסי שטוען את הקורה וגומר את סחיטת הזיתים, משום שכשהפכם שתי פעמים הזיתים עלולים יותר להתקלקל אם לא יעצרו את שמנם, שכבר התבשלו יפה. הויי: – הוה אומר (הסק מכאן): צורכה למתניתיה דרבי חייה – צריך למשנתו של רבי חייה (ששנה שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי במי שהפכם שתי פעמים). או אילו תנא רבי חייה ולא תנינן אנן – ואילו שנה רבי חייה (את משנתו) ולא שנינו אנו (את משנתנו), הוינן אמרין: – היינו אומרים: לא אמרנן – לא אמרנו (שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי) אלא מי שהפכן ושניין – רק במי שהפכם שתי פעמים (כמו ששנה רבי חייה), אבל אם הפכן פעם אחת - דברי הכל אסור – רבי יוסי יודה לרבי יהודה שטוען קורה ראשונה ומניחה עד לאחר המועד, משום שכשהפכם פעם אחת הזיתים עלולים פחות להתקלקל אם לא יעצרו את שמנם, שעדיין לא התבשלו יפה. הוי: – הוה אומר (הסק מכאן): צורכא למתניתן, וצורכא למתניתא דרבי חייה – צריך למשנתנו, וצריך למשנתו של רבי חייה (שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי גם במי שהפכם פעם אחת כמו ששנינו במשנתנו וגם במי שהפכם שתי פעמים כמו ששנה רבי חייה, שגם כשהפכם פעם אחת וגם כשהפכם שתי פעמים, יבוא לידי הפסד מרובה אם לא יטען קורה ראשונה, ויבוא לידי הפסד מועט אם לא יגמור, ולכן לדברי רבי יהודה, שחושש להפסד מרובה ואינו חושש להפסד מועט, טוען קורה ראשונה, ולדברי רבי יוסי, שחושש אפילו להפסד מועט, גומר. מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי בהפסד מרובה והפסד מועט מובאת להלן). (במסירה שלפנינו הפך הסופר בטעות את שני צדדי הצריכותא, ותוקן על ידי המגיה כמו הגרסה שמובאת כאן, וכן הוא בריטב"א).
גמרא
שנינו במשנה: מי שהפך את זיתיו כול'.
ואומרים: אנן תנינן: – אנו שנינו (במשנתנו): מי שהפך את זיתיו – שהפך את הזיתים פעם אחת, ואירעו אבל או אונס וכו' (ובמקרה זה נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי). תני – שנה (במשנתו) רבי חייה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): מי שהיו זיתיו הפוכין ושנויין – שהפך אותם פעם אחת וחזר והפך אותם פעם שנייה, ואירעו אבל או אונס וכו' (ובמקרה זה נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי).
ומיישבים בשלוש דרכים את הסתירה בין מה ששנינו במשנתנו ובין מה ששנה רבי חייה:
דרך אחת: מתניתן צריכה לרבי חייה – משנתנו צריכה לרבי חייה (משנתנו מתפרשת על פי משנתו של רבי חייה), ודרבי חייה צריכה למתניתן – ושל רבי חייה צריכה למשנתנו (משנתו של רבי חייה מתפרשת על פי משנתנו, ואין משנתנו ומשנתו של רבי חייה חלוקות זו על זו אלא מלמדות זו על זו). ומסבירים: אילו תנינן ולא תנא רבי חייה – אילו שנינו (את משנתנו) ולא שנה רבי חייה (את משנתו), הוינן אמרין: – היינו אומרים: לא אמרן – לא אמרנו (שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי) אלא מי שהפכן פעם אחת – רק במי שהפכם פעם אחת (כמו ששנינו במשנתנו), אבל אם הפכן ושניין – אם הפכם שתי פעמים, - דברי הכל מותר – רבי יהודה יודה לרבי יוסי שטוען את הקורה וגומר את סחיטת הזיתים, משום שכשהפכם שתי פעמים הזיתים עלולים יותר להתקלקל אם לא יעצרו את שמנם, שכבר התבשלו יפה. הויי: – הוה אומר (הסק מכאן): צורכה למתניתיה דרבי חייה – צריך למשנתו של רבי חייה (ששנה שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי במי שהפכם שתי פעמים). או אילו תנא רבי חייה ולא תנינן אנן – ואילו שנה רבי חייה (את משנתו) ולא שנינו אנו (את משנתנו), הוינן אמרין: – היינו אומרים: לא אמרנן – לא אמרנו (שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי) אלא מי שהפכן ושניין – רק במי שהפכם שתי פעמים (כמו ששנה רבי חייה), אבל אם הפכן פעם אחת - דברי הכל אסור – רבי יוסי יודה לרבי יהודה שטוען קורה ראשונה ומניחה עד לאחר המועד, משום שכשהפכם פעם אחת הזיתים עלולים פחות להתקלקל אם לא יעצרו את שמנם, שעדיין לא התבשלו יפה. הוי: – הוה אומר (הסק מכאן): צורכא למתניתן, וצורכא למתניתא דרבי חייה – צריך למשנתנו, וצריך למשנתו של רבי חייה (שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי גם במי שהפכם פעם אחת כמו ששנינו במשנתנו וגם במי שהפכם שתי פעמים כמו ששנה רבי חייה, שגם כשהפכם פעם אחת וגם כשהפכם שתי פעמים, יבוא לידי הפסד מרובה אם לא יטען קורה ראשונה, ויבוא לידי הפסד מועט אם לא יגמור, ולכן לדברי רבי יהודה, שחושש להפסד מרובה ואינו חושש להפסד מועט, טוען קורה ראשונה, ולדברי רבי יוסי, שחושש אפילו להפסד מועט, גומר. מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי בהפסד מרובה והפסד מועט מובאת להלן). (במסירה שלפנינו הפך הסופר בטעות את שני צדדי הצריכותא, ותוקן על ידי המגיה כמו הגרסה שמובאת כאן, וכן הוא בריטב"א).
דרך שנייה: אמר רבי פינחס בירבי זכיי (אמורא זה נזכר רק כאן): מתניתן – משנתנו (ששנינו שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי במי שהפכם פעם אחת, מדברת) - בעטינים – בזיתים עטונים, שעטן את הזיתים (צבר אותם במעטנים) עד שיתרככו, ואחר כך העלה אותם לראש הגג וייבש אותם שם, ואחר כך כתש וטחן ושלק ונתן אותם לתוך סלים, שכשהפכם ביורה של שולקי זיתים פעם אחת, יבוא לידי הפסד מרובה אם לא יטען קורה ראשונה, ויבוא לידי הפסד מועט אם לא יגמור, ולכן לדברי רבי יהודה, שחושש להפסד מרובה ואינו חושש להפסד מועט, טוען קורה ראשונה, ולדברי רבי יוסי, שחושש אפילו להפסד מועט, גומר, אבל כשהפכם שתי פעמים, יבוא לידי הפסד מרובה אם לא יגמור, ולכן לדברי הכל גומר, ומה דתני רבי חייה – ומה ששנה רבי חייה (משנתו ששנה שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי במי שהפכם שתי פעמים, מדברת) - בגרגרים – בזיתים מגורגרים, שגרגר (בישל) את הזיתים בראש הזית (התבשלו על האילן) או בראש הגג (הניח אותם בגג ושטח אותם והתבשלו בשמש), ואחר כך כתש וטחן ושלק ונתן אותם לתוך סלים, שכשהפכם ביורה של שולקי זיתים שתי פעמים, יבוא לידי הפסד מרובה אם לא יטען קורה ראשונה, ויבוא לידי הפסד מועט אם לא יגמור, ולכן לדברי רבי יהודה, שחושש להפסד מרובה ואינו חושש להפסד מועט, טוען קורה ראשונה, ולדברי רבי יוסי, שחושש אפילו להפסד מועט, גומר, אבל כשהפכם פעם אחת, יבוא לידי הפסד מרובה אם לא יטען קורה ראשונה, אבל לא יבוא לידי הפסד כלל אם לא יגמור, ולכן לדברי הכל טוען קורה ראשונה, אבל אינו גומר. הרי שאין משנתנו ומשנתו של רבי חייה חלוקות זו על זו (מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי בהפסד מרובה והפסד מועט מובאת להלן).
במשנה מנחות ח,ד אמרו, שיש שמן שנעצר מזיתים שמגרגרים (מבשלים) אותם בראש הזית או בראש הגג, ויש שמן שנעצר מזיתים שעוטנים אותם (מניחים אותם במעטן) עד שיתרככו ומעלים אותם לראש הגג ומייבשים אותם שם, והם הגרגרים והמעטינים שאמר כאן רבי פינחס בירבי זכיי (וראה ספרא 'אמור' פרשה יג ותוספתא מנחות ט,ו). גם בספרי זוטא פסקה כח נזכר שמן של עטנים ושמן של גרגרים.
דרך שלישית: רבנן דקיסרין אמרין: – חכמי קיסריה (עיר על חוף ים התיכון) אומרים: מתניתן כרבי יודה (נראה שצריך לומר: כרבי יוסה) – משנתנו (ששנה רבי שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי במי שהפכם פעם אחת) כרבי יוסי, שרבי סבור כרבי יוסי (להלן), שחושש אפילו להפסד מועט, ולכן לפי רבי, כשהפך את הזיתים שתי פעמים, לדברי הכל טוען את הקורה וגומר את סחיטת הזיתים, שכשהפכם שתי פעמים יבוא לידי הפסד מועט אם לא יגמור, ולא נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי אלא כשהפך את הזיתים פעם אחת, שלדברי רבי יהודה לא יבוא לידי הפסד מועט אלא אם לא יטען קורה ראשונה, ולדברי רבי יוסי יבוא לידי הפסד מועט אם לא יגמור, וכיון שרבי סבור שיש לחשוש אפילו להפסד מועט, לכן לפי רבי, כשהפכם פעם אחת, רבי יהודה אומר שטוען קורה ראשונה, ורבי יוסי אומר שגומר, ומה דתני רבי חייה כרבי יוסה (נראה שצריך לומר: כרבי יודה) – ומה (המשנה) ששנה רבי חייה (שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי במי שהפכם שתי פעמים) כרבי יהודה, שרבי חייה סבור כרבי יהודה (להלן), שחושש להפסד מרובה ואינו חושש להפסד מועט, ולכן לפי רבי חייה, כשהפך את הזיתים פעם אחת, לדברי הכל טוען קורה ראשונה ומניחה עד לאחר המועד, שכשהפכם פעם אחת לא יבוא לידי הפסד מרובה אלא אם לא יטען קורה ראשונה, ולא נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי אלא כשהפך את הזיתים שתי פעמים, שלדברי רבי יהודה לא יבוא לידי הפסד מרובה אלא אם לא יטען קורה ראשונה, ולדברי רבי יוסי יבוא לידי הפסד מרובה אם לא יגמור, וכיון שרבי חייה סבור שיש לחשוש רק להפסד מרובה, לכן לפי רבי חייה, כשהפכם שתי פעמים, רבי יהודה אומר שטוען קורה ראשונה, ורבי יוסי אומר שגומר.
ומסבירים את מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי במשנה:
רבי יודה אומר – סובר: יאבד דבר ממועט (מועט), ואל יאבד דבר מרובה – רבי יהודה חושש להפסד מרובה ואינו חושש להפסד מועט. רבי יוסה אומר – סובר: אל יאבד דבר כל עיקר – רבי יוסי חושש אפילו להפסד מועט (המונח "רבי פלוני אומר... רבי אלמוני אומר..." מציע הסבר למחלוקת שנזכרה לפני כן).
בירושלמי שבת א,ב יש סוגיה דומה לסוגיה כאן. גם שם כמו כאן הקבילו את משנת רבי חייה (נוסח המשנה ששנה רבי חייה) למשנתנו (נוסח המשנה ששנה רבי יהודה הנשיא), ויישבו בשלוש דרכים את הסתירה בין מה ששנינו במשנתנו שם ובין מה ששנה רבי חייה. גם שם כמו כאן בדרך הראשונה מפרשים על ידי הקבלה זו את משנתנו, ובדרכים האחרות מתרצים את הסתירה שביניהן. גם שם כמו כאן הדרך הראשונה נאמרה בסתם, ורבנן דקיסרין הם שאמרו את הדרך השלישית. לפי סתם הירושלמי אין מחלוקת בין משנתנו ובין המשנה של רבי חייה, אבל לדעת רבנן דקיסרין יש מחלוקת ביניהן.
• • •
אמר רבי יודה בר פזי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כשם שהן חלוקין כאן – כשם שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי בענין חול המועד, כך הן חלוקין בהילכות אבל – כך נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי בענין אבל (שאסור בעשיית מלאכה בשבעת ימי אבלו), שמי שהפך את זיתיו ואירעו אבל, לדברי רבי יהודה טוען קורה ראשונה בימי אבלו ומניחה עד לאחר אבלו, ולדברי רבי יוסי טוען וגומר בימי אבלו כדרכו.
במסכת שמחות (ראה להלן) רבי יהודה ורבי יוסי חלוקים בענין אבל, שרבי יהודה אומר שטוען קורה ראשונה, ורבי יוסי אומר שטוען וגומר כדרכו. רבי יוחנן קבע מדעתו או על פי הברייתא במסכת שמחות שרבי יהודה ורבי יוסי חלוקים גם באבל.
ומביאים ברייתא (בענין אבל): דתני: – ששנוי (שנו ברייתא): אלו דברים שעושין לאבל בימי אבלו – שאחרים עושים בשביל האבל: דורכין את עבטו – אם נתן קודם אבלו ענבים בעביט, והוא כלי גדול שצוברים בו את הענבים קודם שידרכום כדי שיתחממו, דורכים לו בימי אבלו את הענבים בגת, וזולפין את יינו – אם דרך קודם אבלו ענבים בגת, ויצא היין מן הגת וירד לבור, מוציאים לו בימי אבלו את היין מן הבור, וגפין את חביותיו – אם נתן קודם אבלו יין לתוך חביות, סותמים לו בימי אבלו את החביות במגופות (כיסויים של חרס), וזיתיו הפוכין ושנויין טוחנין (צריך לומר: טוענין) כדרכן – אם הפך קודם אבלו את זיתיו ביורה של שולקי זיתים שתי פעמים, טוענים לו בימי אבלו את קורת בית הבד על הזיתים כדרך שהם עושים, שאם לא יעשו את כל הדברים האלה בזמנם - יבוא לידי הפסד, ומשקין בית השלחין שלו – משקים לו בימי אבלו את שדהו הזקוקה להשקאה מתמדת ואינה מסתפקת במי גשמים, בשהגיע זמנו לשתות – כשבימי אבלו הגיע זמנה של השדה להשקות, שאם לא ישקו את השדה בזמנה - תתקלקל ויבוא לידי הפסד, וזורעין את נירו פשתן ברביעה – זורעים לו פשתן בשדהו החרושה, כשבימי אבלו הגיעה הרביעה (עונת הגשמים), שהוא זמן זריעת הפשתן, שאם לא יזרעו את השדה פשתן בזמן הזה - יבוא לידי הפסד; דברי רבי יודה. אמרו לו (חכמים לרבי יהודה): אם אינה נזרעת פשתן - תיזרע מין אחר – אם לא יזרע את השדה פשתן - יוכל לזרוע אותה מין אחר לאחר ימי אבלו, אם אינה נזרעת בשבת זו - תיזרע בשבת אחרת – אם לא יזרע את השדה פשתן בשבוע זה שברביעה הראשונה - יוכל לזרוע אותה פשתן בשבוע אחר שברביעה הבאה לאחר ימי אבלו, ולא יבוא לידי הפסד מרובה, ולכן אין אחרים זורעים לו פשתן בימי אבלו, שאין לחשוש להפסד מועט.
יש "דתני" בירושלמי, כמו כאן, שאינו קשור למה שאמרו לפני זה.
לפי רבי יוחנן לעיל, דין אחד לאבל ולמועד. אבל לפי ברייתא זו, אבל חמור ממועד, שהאבל עצמו אסור בעשיית מלאכה אפילו בדבר האבד, אלא שהתירו לאחרים לעשות בשביל האבל מלאכה שהיא אובדת. התנאים שבברייתא החלוקים על רבי יהודה אוסרים גם לאחרים לעשות בשביל האבל מלאכה שהיא אובדת, שהפסדה אינו מרובה. ולעומת זאת רבי יהודה מתיר לעשות לו כל מלאכה שהיא אובדת.
בברייתא כאן שנו: זיתיו הפוכים ושנויים. נוסח הברייתא מתאים לברייתא ששנה רבי חייה לעיל: מי שהיו זיתיו הפוכים ושנויים. ואילו בברייתא במסכת שמחות (ראה להלן) שנו: זיתיו הפוכים.
המילים "דברי רבי יהודה" בברייתא מוסבים רק על "וזורעים את נירו פשתן" ולא על הדברים שנאמרו קודם לכן (שחלקם הם דברי רבי יוסי), וכן הוא במפורש בברייתא המקבילה שבבבלי: "רבי יהודה אומר: אף זורעים לו" וכו' (ראה להלן).
בברייתא נאמר: זיתיו הפוכים ושנויים טוענים כדרכם, וזה דברי רבי יוסי, אבל לדברי רבי יהודה טוענים קורה ראשונה, וכן מצאנו בברייתא המקבילה במסכת שמחות (ראה להלן) שרבי יהודה ורבי יוסי חלוקים בענין זיתים הפוכים, שרבי יהודה אומר שטוען קורה ראשונה, ורבי יוסי אומר שטוען וגומר כדרכו.
ואומרים: מנו (=מַן הוא) אמרו לו? – מי הוא 'אמרו לו'? מי הוא שחלוק על רבי יהודה שאמר בברייתא: זורעים את נירו פשתן? - רבי יוסה – רבי יוסי חלוק על רבי יהודה בברייתא.
ותמהים: מחלפה שיטתיה דרבי יודה! – מוחלפת (הפוכה) שיטתו של רבי יהודה (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר)! ומבארים את הסתירה: תמן הוא אמר: – שם (במקום אחר, לעיל) הוא אמר: יאבד דבר ממועט ואל יאבד דבר מרובה – רבי יהודה חושש להפסד מרובה ואינו חושש להפסד מועט, ולכן הוא מתיר למי שהפך את זיתיו ואירעו אבל או אונס קודם המועד לטעון במועד את קורת בית הבד על הזיתים פעם ראשונה, מפני שיש בזה הפסד מרובה, אבל אינו מתיר לו לטעון במועד את הקורה פעם שנייה, מפני שיש בזה הפסד מועט, וכא (=והכא) הוא אמר הכין! – וכאן (בברייתא) הוא אומר כך: אחרים זורעים לו את נירו פשתן בימי אבלו, הרי שרבי יהודה חושש אפילו להפסד מועט! שכן אם יתאחר לזרוע עד לאחר ימי אבלו, לא יבוא אלא לידי הפסד מועט.
ומיישבים את הסתירה: שנייא היא תמן – שונה היא (ההלכה) שם (לעיל במשנה), שדרכו להערים –שהוא עלול להערים. אילו היה רבי יהודה מתיר למי שהפך את זיתיו קודם המועד לטעון במועד את הקורה כדרכו בחול עד שתכלה מלאכתו, יש לחשוש שמא מי שלא הפך את זיתיו קודם המועד יהפוך אותם במועד ויטען את הקורה כדרכו בחול עד שתכלה מלאכתו, שיערים ויכוון מלאכתו במועד ויאמר שהפכם קודם המועד, ולכן לא התיר רבי יהודה למי שהפך את זיתיו קודם המועד אלא לטעון במועד את קורת בית הבד על הזיתים פעם ראשונה, שכיון שכך, אין לחשוש שמא מי שלא הפך את זיתיו קודם המועד יערים, מפני שמוטב לו להמתין עד לאחר המועד ולטעון את הקורה כדרכו עד שתכלה מלאכתו. הרי שטעמו של רבי יהודה במשנה שהוא חושש משום הערמה, ולא כמו שאמרו לעיל, שכן רבי יהודה חושש אפילו להפסד מועט, כמו שאמר בברייתא.
ותמהים: וכל שכן מחלפה שיטתיה דרבי יודה (צריך לומר: דרבי יוסה, וכן הוא ברמב"ן בתורת האדם ובתוספות רא"ש ובדפוס קושטא)! – בוודאי ובוודאי מוחלפת (הפוכה) שיטתו של רבי יוסי (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר)! מה אית (צריך לומר: אִין) תמן שדרכו להערים – מה אם שם (לעיל במשנה) שהוא עלול להערים, - את אמר מותר – אתה אומר מותר, שהתיר רבי יוסי לטעון במועד את הקורה כדרכו בחול עד שתכלה מלאכתו, שרבי יוסי חושש אפילו להפסד מועט, ואינו חושש משום הערמה, כאן שאין דרכו להערים – כאן (בברייתא) שאינו עלול להערים, - האם לא כל שכן? – בוודאי ובוודאי שיש להתיר לאחרים לזרוע לו את נירו פשתן בימי אבלו, שיש לחשוש אפילו להפסד מועט, ואם כן, מדוע רבי יוסי, שהוא מי שחלוק על רבי יהודה בברייתא, כאמור לעיל, אוסר לזרוע לו את נירו?
במשנה הוא עלול להערים, שכן טעינת הקורה תלויה בהפיכת הזיתים שהיא מעשה שהוא עושה, אבל בברייתא אינו עלול להערים, שכן זריעת הפשתן תלויה בירידת הגשם שאינה מעשה שהוא עושה.
ומשיבים: אמר רבי חיננא: מנו אמרו לו? – מי הוא 'אמרו לו'? מי הוא שחלוק על רבי יהודה שאמר בברייתא: זורעים את נירו פשתן? - חכמים, שהן בשיטת רבי יודה במועד – חכמים (ולא רבי יוסי) הם שחלוקים על רבי יהודה בברייתא, שחכמים סבורים כרבי יהודה במשנה בענין המועד, והם מתירים לטעון במועד את קורת בית הבד על הזיתים פעם ראשונה, אבל אינם מתירים לטעון במועד את הקורה פעם שנייה, וטעמם של חכמים שהם חוששים להפסד מרובה ואינם חוששים להפסד מועט. וכיון שאינם חוששים להפסד מועט, לכן הם חלוקים על רבי יהודה בברייתא ואוסרים לאחרים לזרוע לו את נירו פשתן בימי אבלו. חכמים סבורים בענין המועד כרבי יהודה, אבל לא מטעמו, שרבי יהודה חושש משום הערמה, וחושש אפילו להפסד מועט, ואילו חכמים אינם חוששים משום הערמה, ואינם חוששים להפסד מועט. הרי שרבי יוסי, שחלוק על רבי יהודה במשנה בענין חול המועד, לא הוא שחלוק עליו בברייתא בענין אבל, שלא כאמור לעיל, שכן לרבי יוסי מותר לזרוע לו את נירו כדברי רבי יהודה (הפירוש של שתי הקושיות ותירוצן הוא לפי רמב"ן ב"תורת האדם" ענין האבלות).
במסכת שמחות ה,א-ו שנו: אבל כל שבעת הימים אסור לעשות מלאכה. וכשם שהוא אסור לעשות, כך אחרים אסורים לעשות לו.
עושים לו מלאכה שהיא אובדת. כונסים לו את גורנו, ובועטים לו את גיתו, וגפים לו את חביותיו.
זיתיו הפוכים - רבי יהודה אומר: טוען קורה הראשונה, ולאחר האבלות יגמור. אמר לו רבי יוסי: והרי הם אובדים, אלא יגמור.
כדיו לגוף - רבי יהודה אומר: עושה לו לימודים, ולאחר האבלות יגמור. אמר לו רבי יוסי: והלא הם אובדים, אלא יגמור.
פשתנו להעלות מן המשרה, או צמרו להעלות מן היורה, אם יש שם אחרים - מסלקים עימו, ואם לאו - מסלקם בצנעה.
מרביצים (משקים השקאה מוקדמת) שדה לבן (שדה דגנים או ירקות) שלו לזורעה. זורעים לו פשתנו ברביעה. רבי אליעזר אומר: לא זרעה פשתן, יזרענה מין אחר, לא זרעה בשבת זו, יזרענה בשבת אחרת.
לפי מסכת שמחות, חכמים שחלוקים על רבי יהודה, שאמר: זורעים את נירו פשתן, הם רבי אליעזר.
לפי הברייתא שבירושלמי, ההרבצה (ההשקיה המוקדמת) בשדה האבל לפני הזריעה אסורה, והתירו להשקות את הגידולים הקיימים בלבד: "משקים בית השלחין שלו", שלא כמו הברייתא שבמסכת שמחות.
בבבלי מועד קטן יא,ב אמרו: תניא: אלו דברים שעושים לאבל בימי אבלו (רש"י: אחרים, אבל הוא עצמו אינו רשאי): זיתיו הפוכים - טוענים לו (רש"י: קורה ראשונה, אבל הוא עצמו אינו עושה), וכדו לגוף, ופשתנו להעלות מן המשרה, וצמרו להעלות מן היורה (רש"י: כל הני אית בהו פסידא אי לא עביד להו), ומרביצים לו שדהו משתגיע עונת המים שלו (רש"י: כשהגיע זמנו להשקות השדה). רבי יהודה אומר: אף זורעים לו שדה ניר (רש"י: שדה חרושה) ושדה העומדת לפשתן (רש"י: שאם לא תיזרע עכשיו, מכאן ואילך אינו ראוי לפשתן). אמרו לו: אם לא תיזרע (רש"י: שדה ניר) בבכיר - תיזרע באפיל (רש"י: ולא הוי פסידא יתירא), אם לא תיזרע פשתן - תיזרע מין אחר.
עונת המים שלו היא העונה (הזמן) שיש לו זכות השקאה במים. כשאמת המים היתה משותפת, נקבע הסדר חלוקת המים לעונות להשקאה בשעות קבועות ובימים מסוימים בשבוע.
ניר
שדה ניר היא שדה שנחרשה כהכנה לזריעה. היו מניחים את השדה לא זרועה במשך שנה, ובזמן זה היו חורשים את השדה פעמים אחדות. כך היו שומרים על פוריות הקרקע ועל יציבות היבול.
זמן זריעת הפשתן
כרגיל היו זורעים את הפשתן בשעת הגשם ("ברביעה"), ואיחור הזריעה בימי גשם נחשב להפסד. נראה שנהגו לזרוע את זרעי הפשתן הקטנים בשעת הגשם ללא הצנעה, כדי שמי הגשמים ידביקום לקרקע וינביטום נביטה מהירה.
• • •