משנה
כל דבר שהוא לצורך המועד ואינו אוכל נפש או מכשיריו, לא התירו אלא במלאכת הדיוט, והוא שאין בה טרחה יתרה. חכמים התירו מלאכת הדיוט לצורך המועד, משום כבוד המועד.
ההדיוט – שאינו מומחה במלאכת התפירה, תופר – בחול המועד לצורך המועד, כדרכו – בחול (מבואר בגמרא), והאומן – החייט המומחה בתפירה, מכלב – (מבואר בגמרא).
ומסרגין את המיטות – מותר לארוג בחול המועד את החבלים שבתחתית המיטות לצורך המועד. רבי יוסי אומר: אף ממתחין – מותר למתוח בחול המועד את החבלים שנתרפו, אבל אין מסרגים (רבי מאיר ורבי יוסי סוברים שהמיתוח קל יותר מן הסירוג, והמחלוקת בסירוג, ולכן המילה "אף" יתרה. ובמשניות ישנה מילה זו, אך במשנה שבבבלי איננה).
• • •
גמרא
במשנה שנינו: ההדיוט תופר כדרכו, והאומן מכלב. מהו כדרכו, ומהו מכלב? -
ומסבירים: דבית רבי יניי – חכמי בית מדרשו של רבי ינאי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון, ייסד בית מדרש שהתקיים כמה דורות אחריו) אמרו: כדרכו - ממלא את המחט – תוחב (נועץ) את המחט באריג כמה פעמים כמלוא אורך המחט ומושך את המחט, ונמצאו כמה תפרים במשיכה אחת, שכך היא דרך תפירה ('כדרכו' - כדרך שתופרים בחול), מכלב - אחת אחת – תופר את התפרים אחד אחד, שתוחב את המחט פעם אחת ומושכה ושוב תוחב פעם אחת ומושך, שלא כחייט אומן התופר כמה תפרים בבת אחת, מפני שהאומן צריך לשנות במועד. רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: כדרכו - אחת אחת – תופר את התפרים אחד אחד, שכך היא דרך תפירה של הדיוט ('כדרכו' - כדרך שהדיוט תופר בחול), מכלב - מפסיע – תופר דרך דילוג, שאינו עושה את התפרים זה אחר זה, אלא תופר תפרים רחבים ומניח רווחים ביניהם, כאילו היה פוסע פסיעות גדולות ומדלג באמצע.
ואומרים: מתניתא מסייעא לרבי יוחנן: – הברייתא (הבאה) מסייעת לרבי יוחנן: הרוצענין (סנדלרים העושים נעליים) מכלבין במועד – ואינם תופרים כדרכם, מפני שהאומן צריך לשנות במועד. אין תימר: – אם תאמר (כדברי דבית רבי יניי): מכלב - אחת אחת, - כך היא אומנותן! – הרי תפירה של אחת אחת היא מלאכתם של הסנדלרים, ובמועד הם צריכים לשנות, שהאומן אינו עושה כדרכו במועד, ולכן אי אפשר לך לומר ש'מכלב' - אחת אחת, אלא כי נן (=אנן) קיימין – אלא כשאנו עוסקים (בהלכה ששנינו בברייתא מדובר), במפסיע – שתפירה כזו אין היא מלאכתם של הסנדלרים, ומכאן שאף 'מכלב' שבמשנה הוא מפסיע, כדברי רבי יוחנן (אומנם דרכם של חייטים למלא את המחט ולא אחת אחת, ודרכם של רצענים אחת אחת, ברם אין לפרש 'מכלב' שבמשנה באופן אחד ואותה מילה שבברייתא באופן אחר. - המונח "אין תימר" מציע אפשרות כדי לדחותה. בהוראה זו המונח בא לבסס את האמור לפניו באמצעות הוכחה בדרך השלילה. כאן המונח בא לבסס סיוע).
ואומרים: אי זהו הדיוט, ואי זהו אומן – לענין תפירה? - אמר רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי): כל שהוא מזויג (מזווג) את האומריות (אִמְרוֹת, חתיכות אריג התפורות בשפת הבגד כדי שלא יתבלה או לנוי) – כל מי שיכול לחבר את האמרות לשולי הבגד שיהיו שוות ומכוונות, - זהו אומן – ואינו עושה כדרכו במועד, וכל שאינו מזויג את האומריות – כל מי שאינו יכול לחבר את האמרות לשולי הבגד שיהיו שוות ומכוונות, אלא עושה אותן רחבות במקום אחד וצרות במקום אחר, - זה הוא הדיוט – ועושה כדרכו במועד (בדפוסים נשמט בשל דמיון המילים, ונכתב בטעות: אמר רבי יוסי בן חנינה: כל שהוא מזויג את האומריות - זה הוא הדיוט. ובר"ח ובריצ"ג שהביאו את הירושלמי הגרסה היא כמו שלפנינו).
אמר רבי סימון (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי): בתופר כיסין כיסין היא מתניתא – בתופר כיסים כיסים היא המשנה. רבי סימון חלוק על רבי יוסי בן חנינה, וסבור שכל מי שבתפירתו נוצרים מקומות בולטים בבגד כעין כיסים - זהו הדיוט, וכל מי שאינו תופר כיסים כיסים - זהו אומן (על פי ר"ח. בדפוסים נכתב: בתופר כיסין היא מתניתא. ובר"ח הגרסה היא כמו שלפנינו). הרי שנחלקו אמוראים איזהו הדיוט ואיזהו אומן לענין תפירה.
לפי רבי יוחנן, שחלוק לעיל על דבי רבי ינאי בביאור המשנה, כל מי שהוא ממלא את המחט - זהו אומן, וכל מי שאינו ממלא את המחט אלא תופר אחת אחת - זהו הדיוט.
בבבלי מועד קטן י,א אמרו: ההדיוט תופר כדרכו. - היכי דמי הדיוט (רש"י: שאינו אומן, שתופר כדרכו)? - אמרי דבי רבי ינאי: כל שאינו יכול להוציא מלא מחט בבת אחת (רש"י: כשהאומן תופר, תוחב תחיבות הרבה כמלא אורך המחט, ואחר כך מושכה מן הבגד, ונמצא שהוא תופר תפירות הרבה במשיכה אחת, והיודע לעשות כן - אומן הוא). רבי יוסי בר חנינא אמר: כל שאינו יכול לכוין אימרא בחפת חלוקו (רש"י: שדרך לתת בגד עבה סביב שולי החלוק שלא יבלו כשנגררים בארץ, והדיוט אינו יודע לכוון באותו בגד שתהא השפה מכוונת בו, אלא מעקם לכאן ולכאן ועושהו רחב במקום אחד וקצר במקום אחר).
והאומן (רש"י: החייט) מכליב. - מאי מכליב? - רבי יוחנן אמר: מפסיע (רש"י: שאינו תופר כדרכו, שתוחב זה בסמוך לזה, אלא תופר תפירות רחוקות זו מזו, כעין שיני הכלב הרחוקות זו מזו, ולהכי קרי מכליב). רבה בר שמואל אמר: כלבתא (רש"י: שאינו תופר ביושר, אלא תוחב המחט פעם אחת למעלה ופעם אחת למטה, כעין שיני הכלב שאינן שוות זו כנגד זו, ולהכי קרי ליה כלבתא).
דבריהם של רבי יוסי בר (בן) חנינא ושל רבי יוחנן בבבלי הם כדבריהם בירושלמי. אבל דבריהם של דבי רבי ינאי בבבלי אינם כדבריהם בירושלמי, שכן לפי הבבלי הם אמרו אי זהו הדיוט ואי זהו אומן, והם סבורים שכל מי שהוא יכול למלא את המחט (=להוציא מלא מחט בבת אחת) - זהו אומן, וכל מי שאינו יכול למלא את המחט אלא תופר אחת אחת - זהו הדיוט (כך סבור רבי יוחנן לפי הירושלמי); ואילו לפי הירושלמי הם אמרו מהו כדרכו ומהו מכלב, והם סבורים שגם הדיוט יכול למלא את המחט (לדבריהם הדיוט ואומן נבחנים בדרך אחרת).
בתופר כיסים כיסים
בבבלי שבת קה,א אמרו: והקורע על מנת לתפור שתי תפירות. היכי משכחת לה? - דעבדה כי כיסתא (רש"י: הבגד הולך ומתקפל, שאין הבגד שווה, ובולט בבגד כמין כיס, וצריך לקרוע הבגד, והתפירה מתיישבת).
תופר כיסים כיסים הוא "עבדה כי כיסתא".
• • •
במשנה שנינו: ומסרגין את המיטות. רבי יוסי אומר: ממתחין. מהו מסרגים, ומהו ממתחים? -
ואומרים: רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר: איתפלגון – נחלקו (בפירוש דברי המשנה) חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) ורבי יוחנן - חזקיה אמר: סירוג - שתי וערב – אריגת החבלים שתי וערב (לאורך המיטות ולרוחבן) על ארוכות המיטה, שזה נחשב מעשה הדיוט, ולכן לא צריך שינוי, מיתוח - או שתי או ערב – אריגת החבלים או שתי או ערב, שמותח השתי ואינו אורג בה הערב או להפך (אבל סירוג שתי וערב - רבי יוסי אוסר). רבי יוחנן אמר: סירוג - או שתי או ערב – אריגת החבלים או שתי או ערב, מיתוח - היתה רפה, ממתחה – אם נתרפו החבלים, מותחים אותם (אבל סירוג או שתי או ערב - רבי יוסי אוסר, שנראה כמעשה חול).
אמר רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): הכל – חזקיה ורבי יוחנן, מודין בסירוג שהוא שתי וערב – ולא נחלקו חזקיה ורבי יוחנן בפירוש המילה 'מסרגין'. מה פליגין? – במה חלוקים (חזקיה ורבי יוחנן)? במיתוח, - חזקיה אמר: או שתי או ערב. רבי יוחנן אמר: אם היתה רפה, ממתחה.
ומספרים: רבי יסא הורי – הורה (פסק הלכה) לשמואל בר חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי): סירוג - שתי וערב – מותר לארוג בחול המועד את החבלים שתי וערב, שהלכה כתנא קמא של משנתנו.
ואומרים: ולא ידעין – ואין יודעים (כאיזו דעה הורה רבי יסא), אי כהדא דחזקיה – האם (הורה רבי יסא) כמו זאת (כמו הדעה הזאת) של חזקיה, ואין כהדא דרבי חייה בר בא דברי הכל – או האם (הורה רבי יסא) כמו זאת (כמו הדעה הזאת) של רבי חייה בר בא שהוא דברי הכל. לפי רבי יסא לעיל, נחלקו חזקיה ורבי יוחנן בפירוש המילה 'מסרגין', ולדעת חזקיה 'סירוג' - שתי וערב, ואילו לפי רבי חייה בר בא, לא נחלקו חזקיה ורבי יוחנן בפירוש המילה 'מסרגין', ולדעת הכל 'סירוג' - שתי וערב. כשהורה רבי יסא ש'סירוג' - שתי וערב, אין יודעים אם החזיק בדבריו, ואם כן, הורה כדעה זו של חזקיה ושלא כדעת רבי יוחנן, או אם חזר בו והודה לרבי חייה בר בא, ואם כן, הורה כדברי הכל שהיא גם דעת רבי יוחנן.
הלשון "ולא ידעין אי כהדא ד... ואין כהדא ד... דברי הכל" נמצאת גם בירושלמי להלן ג,ה וסוכה ד,ט.
אמר רבי בון בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) קומי – לפני רבי זעורה (מגדולי האמוראים בדור השלישי): מתניתא אמרה כן: – המשנה (הבאה) אמרה כך: סירוג - שתי וערב – כמו שהורה רבי יסא, דתנינן תמן: – ששנינו שם (במסכת אחרת - משנה כלים יט,א): החבל – שמסרגים בו מיטה חדשה, מאימתי הוא חיבור למטה – שאם נוגעת טומאה במיטה נטמא גם החבל, וכן להפך? - משיסרג בה – במיטה, שלשה בתים – הרווח שבין חבל לחבל נקרא בית, ומשיסרג מן החבל במיטה בשיעור שלושה בתים, הרי כל החבל חיבור למיטה, הואיל וכולו עומד להיסרג בה. אית לך מימר – וכי יש לך (אפשר לך) לומר (בפירוש דברי המשנה שם), סירוג - שתי ולא ערב או ערב ולא שתי?! – שהרי הבתים נעשים על ידי סריגת שתי וערב ולא על ידי סריגת שתי או סריגת ערב. ולכן 'סירוג' - שתי וערב, שכן אין לפרש 'מסרגין' שבמשנה כאן באופן אחד ואותה מילה שבמשנה שם באופן אחר. מהמשנה שם יש ללמוד גם כן, שלדעת הכל 'סירוג' - שתי וערב, כדברי רבי חייה בר בא, ואין מי שיכול לפרש מילה זו באופן אחר.
בבבלי מועד קטן י,א אמרו: מסרגים את המיטות. - מאי מסרגים ומאי ממתחים? - כי אתא רב דימי אמר: פליגי בה רבי חייא בר אבא ורבי אסי, ותרוייהו משמיה דחזקיה ורבי יוחנן; חד אמר: מסרגים - שתי וערב (רש"י: אורגים חבלים של מיטה שתי וערב), וממתחים - שתי בלא ערב (רש"י: שמותח השתי, ואינו אורג בה הערב). וחד אמר: מסרגים - שתי בלא ערב, וממתחים - שאם היה רפוי (רש"י: שנארג זה ימים רבים, והיו החבלים רפויים ותלויים למטה, שאינם מתוחים) ממתחו.
אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבי חייא בר אבין: מי איכא למאן דאמר מסרגים שתי בלא ערב? והתנן (משנה כלים טז,א), רבי מאיר אומר: המיטה - משיסרוג בה שלשה בתים! (רש"י: לעולם אינה מקבלת טומאה עד שיסרג בה שלשה בתי נירים, שהשתי כבר מתוח, ואורג בה שלשה בתי נירים של ערב, אלמא, דמסרגים קרי שתי וערב) - אלא, כי אתא רבין אמר: במסרגים - כולי עלמא לא פליגי דשתי וערב. כי פליגי - בממתחים, מר סבר: ממתחים שתי בלא ערב, ומר סבר: שאם היה רפוי - ממתחו.
לפי הבבלי, רבי חייא בר אבא ורבי אסי עצמם נחלקו בשם חזקיה ורבי יוחנן בפירוש המילים מסרגים וממתחים, ורב דימי ורבין חלוקים במסירת מחלוקתם של רבי חייא בר אבא ורבי אסי. ואילו לפי הירושלמי, חזקיה ורבי יוחנן נחלקו בפירוש המילים מסרגים וממתחים, ורבי חייא בר אבא ורבי אסי חלוקים במסירת מחלוקתם של חזקיה ורבי יוחנן.
גם בבבלי וגם בירושלמי אמרו, שמהמשנה בכלים יש ללמוד ש'סירוג' - שתי וערב. בבבלי נאמר הדבר לרב חייא בר אבין (אמורא בדור השלישי), ואילו בירושלמי אמר את הדבר רבי בון (אבין) בר חייה.
בבבלי מועד קטן י,א הביאו ברייתא: מסרגים את המיטה, ואין צריך לומר שממתחים; דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: ממתחים, אבל לא מסרגים. ויש אומרים: אין ממתחים כל עיקר.
ברוב הנוסחאות הגרסה במשנה היא: "רבי יוסי אומר: אף ממתחים". לכאורה אין לקיימה כלל, שהרי יוצא ממנה ש"ממתחים" חמור יותר מ"מסרגים", נגד מה שנאמר בפירוש בברייתא בבבלי י,א: "מסרגים את המיטה, ואין צריך לומר שממתחים". וכן האמוראים בבבלי ובירושלמי מפרשים את "מסרגים" ו"ממתחים" באופן ש"ממתחים" היא פחות מלאכה מ"מסרגים". גם כן, לפי גרסה זו רבי יוסי מתיר גם לסרג וגם למתח, ואילו בברייתא בבבלי שם "רבי יוסי אומר: ממתחים, אבל לא מסרגים".
אפשר שרבי יוסי אינו מוסב על התנא קמא שנזכר במשנה ("ומסרגים את המיטות"), אלא על תנא קמא שאינו נזכר במשנה וסובר כ"יש אומרים" שבברייתא ("אין ממתחים כל עיקר"), ומסדר המשנה הביא את דברי רבי יוסי כמו שנשנו, ולכן באה הגרסה "אף" ("מקורות ומסורות").
ושואלים (לדעת תנא קמא במשנתנו, שמתיר בחול המועד לסרג מיטה שאינה מסורגת): מהו להעריב (נראה שצריך לומר: להעביר (המילה 'להעריב' היא אשגרה מהמילה 'ערב' לעיל)) ולסרג? – מי שיש לו מיטה מסורגת, האם מותר בחול המועד להעביר (לסלק) את החבלים המסורגים בה ולסרג אותה מחדש? - אין משיבים על שאלה זו.
במסירה שלפנינו הקטע הבא מופיע בהלכה זו, אך מסתבר שהוא התחלת התלמוד להלכה הבאה.
• • •
גמרא
במסירה שלפנינו הקטע הבא מופיע בהלכה הקודמת, אך מסתבר שהוא התחלת התלמוד להלכה זו.
במשנה נזכרו ריחיים.
מספרים (בענין טחינה): רב הושעיה (אמורא בדור השלישי-הרביעי) אית ליה קמח וטחן חטין – יש (היה) לו קמח ו(אף על פי כן) טחן חיטים (בחול המועד, כדי שיהיה לו קמח חדש, שהחדש טוב מן הישן).
ומספרים עוד (בענין טחינה): רבי זעורה (מגדולי האמוראים בדור השלישי) אמר לרבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) – בחול המועד: פוק זבון לן שיחורין – צא (לשוק) וקנה לנו חיטים שחומות; פירוש אחר: צא (לשוק) וקנה לנו אפונים שחורים, לדוכנה – למדוכה (מכתש, כדי לכתוש אותם).
לאמור להלן שני פירושים.
פירוש אחד:
אמר ליה – אמר לו (רבי יונה לרבי זעורה): אית לן פילחא דמועדא?! – וכי יש לנו פלח של המועד?! (וכי יש לנו ריחיים מיוחדים בשביל חול המועד?! כלומר, וכי מותר לטחון ולכתוש בחול המועד?!). ואיקפד עלוי – והקפיד עליו (רבי זעורה על רבי יונה שלא עשה כדבריו).
פירוש אחר:
אמר ליה – אמר לו (רבי יונה לרבי זעורה): אית לן פילחא דמועדא – יש לנו פרוסה של המועד (פת לחם שהוכנה לצורך המועד ונשאר ממנה, ואין לטחון ולכתוש בחול המועד כשיש לו מה לאכול). ואיקפד עלוי – והקפיד עליו (רבי זעורה על רבי יונה שלא עשה כדבריו).
בתוספתא מועד קטן א,יא שנו: וטוחנים במועד (לצורך המועד).
ובבבלי מועד קטן יב,ב אמרו: טוחנים קמח במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד - אסור.
רב הושעיה ורבי זעורה סברו שמותר לטחון בחול המועד לצורך המועד, כדברי הברייתא שבתוספתא ושבבבלי. לפי הפירוש האחר, רבי יונה סבר שמותר לטחון רק אם אין לו מה לאכול, כמו ששנו בסופה של אותה ברייתא, שמותר לקצור רק אם אין לו מה לאכול.
כל דבר שהוא לצורך אוכל נפש, התירו לעשותו לצורך המועד אפילו בטורח גדול, שבדבר שצריך לאוכלו במועד אין מדקדקים בטורחו בין רב למעט, וכן התירו לעשותו כדרכו בלא שינוי, ואפילו במעשה אומן.
שיחורין
יש שני מיני חיטים: חיטים לבנות (בהירות) וחיטים שחומות (כהות). החיטה השחומה נקראת במשנה 'שחמתית', ובירושלמי היא נקראת גם 'שמותית' או 'שמתית'. אפשר שהשיחורין הנזכרים בירושלמי כאן הם חיטים שחומות.
במשנה טבול יום א,ה נזכרים אפונים שחורים. במקבילה בתוספתא טבול יום א,א הם נקראים אפונים גמלונים (אין לגרוס שם פולים). במשנה כלאים ג,ב שנו, שאפונים גמלונים הם מין ירק. גם בירושלמי דמאי ב,א נזכרים אפונים שחורים. אפשר שהשיחורין הנזכרים בירושלמי כאן הם אפונים שחורים שהם מין ירק.
פילחא
'פלח' משמעו: חלק, חתיכה (של ריחיים לפי הפירוש האחד, או של אוכל לפי הפירוש האחר).
בשופטים ט,נג ובשמואל ב יא,כא נזכר "פלח רכב", והוא אבן הריחיים העליונה. באיוב מא,טז נזכר "פלח תחתית", והוא אבן הריחיים התחתונה (שכב). התרגום באיוב תרגם: 'פלח' - פילחא.
• • •