משנה
ואין נושאין נשים במועד – בחול המועד, לא בתולות ולא אלמנות, ולא מייבמין – את אשת האח שמת בלא בנים, מפני ששמחה היא לו (ראה בגמרא להלן), אבל מחזיר את גרושתו (אשתו שנתגרשה ממנו) – נושא אותה שוב במועד.
ועושה אשה תכשיטיה (מיני פעולות של התקשטות) במועד – בחול המועד, כגון לסדר את שערותיה, ולכחול את עיניה, ולהעביר צבע על פניה. רבי יהודה אומר: אשה לא תסוד – לא תיתן סיד על בשרה במועד כדי להסיר את השערות, מפני שניוול (כיעור) הוא לה – שהיא משהה את הסיד על גופה הרבה, וכל זמן שהסיד על גופה היא מתנוולת (מתכערת) בו, וצער הוא לה, וצער בתוך המועד אסור.
קישוט הגוף עשו אותו כאוכל נפש, לפי שהנאת הגוף הוא ודומה לאוכל נפש, ומותר אפילו כדרכו בלא שינוי ובטורח גדול (ראשונים), ולפיכך עושה אישה תכשיטיה במועד.
גם רבי יהודה סובר שאישה עושה תכשיטיה במועד, אלא שלסוד אסור.
• • •
גמרא
כאן התחלת מקבילה בירושלמי גיטין ד,ה.
במשנה שנינו: אין נושאין נשים במועד. מה הטעם? -
ואומרים (טעם אחד): אמר שמעון בר בא (אמורא בדור השלישי) בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): מפני ביטול פרייה ורבייה – שאם היה מותר לשאת נשים במועד, לא היו נושאים נשים במשך השנה, אלא היו ממתינים ודוחים את הנישואים עד המועד, כדי לעשות סעודה אחת בשביל המועד ובשביל הנישואין, וכך לחסוך בהוצאות, או כדי שלא ייבטל ממלאכתו, שהרי במועד הוא פנוי מעשיית מלאכה, ועל ידי כך לא היו מקיימים במשך השנה את מצות פרייה ורבייה, שהיא מצוה חשובה.
בעון קומי – שאלו לפני רבי יסה (במקבילה: רבי יוסי): העבד - מהו שישא (ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה נוסף: אישה) במועד? – האם מותר לעבד כנעני לשאת שפחה כנענית במועד? שאם עבד אינו מצווה בפרייה ורבייה, מותר לו לשאת במועד, מפני שאין בו הטעם של ביטול פרייה ורבייה. - אמר לון: – אמר להם (רבי יסה): נישמעינה מן הדא: – נלמד אותה (את ההלכה במקרה זה) מן זאת (המשנה): מי שחציו עבד וחציו בן חורין – כגון עבד כנעני של שני שותפים ושחררו אחד מהם, - עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד; דברי בית הלל – שעל ידי כך נמצא העבד חציו ברשות רבו וחציו ברשות עצמו. בית שמאי אומרים: תיקנתם את רבו – שלא יפסיד, ואת עצמו לא תיקנתם – אבל את העבד עצמו לא תיקנתם, שהרי לישא שפחה – כנענית, אינו יכול – שכבר חציו בן חורין, ובן חורין אסור בשפחה כנענית; ולישא בת חורין אינו יכול – שעדיין חציו עבד, ועבד אסור בבת חורין; יבטל – מלשאת אישה? והלא לא נברא העולם אלא לפירייה ורבייה, שנאמר: "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" (ישעיהו מה,יח) – לא ברא ה' את הארץ להיות תוהו מאין יושב, אלא יצרה שיפרו וירבו בה, אלא מפני תיקון העולם – שלא ייבטל העבד מפרייה ורבייה, כופין את רבו ועושה אותו בן חורין… וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי – שקיבלו בית הלל את דבריהם של בית שמאי (משנה גיטין ד,ה) – הרי שעבד מצווה בפרייה ורבייה; ואמר שמעון בר בא בשם רבי יוחנן: מפני ביטול פרייה ורבייה – אין נושאים נשים במועד מפני ביטול פרייה ורבייה. הדא אמרה – זאת אומרת (הסק מכאן (מהמשנה בגיטין וממה שאמר שמעון בר בא בשם רבי יוחנן)), שהעבד מצווה על פרייה ורבייה, וכל שהוא מצווה על פירייה וריבייה - אסור לו לישא אישה במועד – ולכן אסור לעבד כנעני לשאת שפחה במועד (הגרסה במקבילה: 'נישמעינה מן הדא: ליבטל? והלא לא נברא העולם אלא לפירייה ורבייה; ואמר רבי שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן: כל שהוא מצווה על פרייה ורבייה - אסור לו לישא אשה במועד'. נראה שבמקבילה נשמט בשל הדומות בין "בשם רבי יוחנן" ובין "כל שהוא מצווה").
עד כאן המקבילה בירושלמי גיטין.
ואומרים (טעם שני): אמר רבי אילא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי לעזר (בן פדת, אמורא בדור השני) שאמר בשם רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): על שם (משום) שאין מערבין שמחה בשמחה – כשאדם חייב במצות שמחה, אינו רשאי לערב בה שמחת מצוה אחרת, וצריך לעשות כל שמחה לעצמה, שכשמערב אינו שמח כראוי בכל אחת מהן. אסור לשאת אישה בחול המועד, משום שאסור לערב בשמחת המועד שמחה אחרת, ובמועד צריך לשמוח בשמחת המועד בלבד.
רבי לא (רבי אילא) שמע לה מן הדא: – למד אותה (את ההלכה שאין מערבים שמחה בשמחה) מזאת (מהפסוק הזה שנאמר בחנוכת המקדש והמזבח בימי שלמה): "כִּי חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ עָשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים וְהֶחָג שִׁבְעַת יָמִים" (דברי הימים ב ז,ט) – שלמה וכל ישראל עימו עשו את חנוכת הבית והמזבח שבעת ימים, שהסתיימו בערב חג הסוכות, ולאחריהם עשו את חג הסוכות שבעת ימים. ולא דחו את החנוכה ועשו אותה בחג הסוכות, משום שאין מערבים בשמחת המועד שמחה אחרת, ועשו את שמחת החנוכה לחוד ואת שמחת החג לחוד.
רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי) שמע לה מן הדא: – למד אותה (את ההלכה שאין מערבים שמחה בשמחה) מזאת (מהפסוק הזה שנאמר בנישואי לאה ורחל ליעקב): "מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת" (בראשית כט,כז) – לבן אמר ליעקב, שכשיעברו שבעת ימי המשתה של לאה ייתן לו גם את רחל לאישה. ולא נתן לבן ליעקב את רחל לאישה בימי המשתה של לאה, משום שאין מערבים בשמחת נישואין אחת שמחת נישואין אחרת.
ואומרים (טעם שלישי): אמר רבי אבהו (ב"שרידי הירושלמי": רבי בא) בשם רבי לעזר: מפני הטורח – שיש בהכנת סעודת הנישואין. אסור לשאת אישה בחול המועד, משום שאם יישא אישה במועד, יצטרך לטרוח במועד טורח גדול בהכנת סעודת הנישואין, ואסור לטרוח במועד טרחה יתרה.
תני: – שנוי (שנו ברייתא): אף על פי שאין נושאים נשים במועד, אבל מתכוין הוא – מותר לו בכוונה תחילה להמתין ולדחות את הנישואים במשך השנה, ונושא מערב הרגל – נושא אישה בערב החג, ואף על פי שימי המשתה שלאחר יום הנישואין יחולו במועד.
ושואלים: לית הדא פליגא על רבי לעזר? – האם אין זאת (הברייתא) חלוקה על רבי אלעזר (שאמר: מפני הטורח)? שלפי דעתו יש לאסור לשאת אישה גם בערב הרגל מפני הטורח, כיון שימי המשתה שלאחר יום הנישואין יחולו במועד, ואם התירו לשאת אישה בערב הרגל ואסרו רק במועד, הרי שאין הטעם מפני הטורח. לית הדא פליגא על רבי יוחנן? – האם אין זאת (הברייתא) חלוקה על רבי יוחנן (שאמר: מפני ביטול פרייה ורבייה)? שלפי דעתו יש לאסור לשאת אישה גם בערב הרגל מפני ביטול פרייה ורבייה, שאם מותר לשאת אישה בערב הרגל, אינו נושא אישה במשך השנה, אלא ממתין ודוחה את הנישואים עד ערב הרגל, כיון שימי המשתה שלאחר יום הנישואין יחולו במועד, ועל ידי כך אינו מקיים במשך השנה את מצות פרייה ורבייה, ואם התירו לשאת אישה בערב הרגל ואסרו רק במועד, הרי שאין הטעם מפני ביטול פרייה ורבייה. ואפילו על רבי חנינה לית היא פליגא? – והאם אפילו על רבי חנינה (שאמר: משום שאין מערבים שמחה בשמחה) אין היא (הברייתא) חלוקה? שלפי דעתו יש לאסור לשאת אישה גם בערב הרגל משום שאין מערבים שמחה בשמחה, כיון שימי המשתה שלאחר יום הנישואין יחולו במועד, ואם התירו לשאת אישה בערב הרגל ואסרו רק במועד, הרי שאין הטעם משום שאין מערבים שמחה בשמחה.
ומשיבים (על השאלה ששאלו על רבי אלעזר): אמר רבי בא (אמורא בדור השלישי): עלת כלתא, נפקת טרחותא – (כיון ש)נכנסה הכלה (לחופה), יצאה (עברה) הטרחה (אין עוד טרחה, שהרי כל צורכי הנישואין הוכנו קודם). רבי בא נקט פתגם עממי זה לומר, שעיקר הטרחה שיש בהכנת הסעודה הוא לפני הנישואין, אבל בימי המשתה שלאחר הנישואין אין טרחה גדולה כמו לפני הנישואין, ולכן מותר לשאת אישה בערב הרגל, אף על פי שימי המשתה שלאחר הנישואין יחולו במועד. אין משיבים על השאלה ששאלו על רבי יוחנן ועל רבי חנינה.
מה שאמרו "ואפילו" על דברי רבי חנינה בלבד, מכיון שהקושיה עליו חלשה יותר, שהרי דין אין מערבים שמחה בשמחה אמור כששמחת הרגל כבר קיימת, ואילו בברייתא כאן אנו עסוקים בערב הרגל, אבל הרי השמחה נמשכת בהכרח ברגל.
בבבלי מועד קטן ח,ב-ט,א אמרו: משנה. אין נושאים נשים במועד... מפני ששמחה היא לו.
גמרא. וכי שמחה היא לו מאי הוי? (רש"י: וכי שמחה אסורה במועד?) -
אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא, ואמרי לה: אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: לפי שאין מערבים שמחה בשמחה (רש"י: אין מערבים שום שמחה בשמחת החג).
רבה בר רב הונא אמר רב הונא: מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו. - אמר ליה אביי לרב יוסף: הא דרב הונא - דרב הוא, דאמר רב דניאל בר קטינא אמר רב: מניין שאין נושאים נשים במועד? - שנאמר: "ושמחת בחגך" (דברים טז), בחגך - ולא באשתך (רש"י: והכא הוי באשתך ולא בחגך, דמתוך חביבות אשתו מניח שמחת החג, אבל שאר שמחות שאינן של אשתו שאינו מבטל שמחת החג בשבילן - אית ליה דמערבים).
עולא אמר: מפני הטורח (רש"י: שיש טורח גדול בסעודה וקא טרח טירחא יתירא במועד, והיינו דקתני מפני שהרגל שמחה היא לו וטורח בו).
רבי יצחק נפחא אמר: מפני ביטול פריה ורביה (רש"י: דאי שרי נישואין במועד, אין אדם נושא אישה כל השנה כולה ומתבטל מפריה ורביה, וממתין עד המועד, מפני ששמחה הוא וחייב לשמוח בו בסעודות, וכשעושה סעודה במועד יש לו רווח, שעושה סעודה אחת למועד ולנישואין).
מיתיבי: כל אלו שאמרו אסורים לישא במועד מותרים לישא ערב הרגל (רש"י: ואף על גב דשבעת ימים של סעודה יהיו ברגל). קשיא לכולהו! -
לא קשיא. למאן דאמר: משום שמחה - עיקר שמחה (רש"י: דנישואין) חד יומא הוא (רש"י: ובשאר יומי לא חשיב מערב שמחה בשמחה). למאן דאמר: משום טירחא - עיקר טירחא (רש"י: דנישואין) חד יומא הוא (רש"י: ביום הראשון דנישואין). למאן דאמר: משום ביטול פריה ורביה - לחד יומא לא משהי נפשיה (רש"י: כלומר, כיון שאינו יכול לישא אלא בערב הרגל, אין ממתין עד הרגל, דדלמא מתרמי מלתא דלא מצי לישא בערב הרגל, ותו לא מצי לישא כל הרגל).
ודאין מערבים שמחה בשמחה, מנלן? - אמר רב יהודה אמר שמואל: דכתיב: "ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עימו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלוהינו שבעת ימים (רש"י: לחנוכת הבית) ושבעת ימים (רש"י: לחג הסוכות) ארבעה עשר יום" (מלכים א ח,סה). ואם איתא דמערבים שמחה בשמחה, איבעי ליה למנטר עד החג ומעבד שבעה (רש"י: ימי שמחה) להכא ולהכא (רש"י: לחנוכת הבית ולרגל).
בירושלמי אמרו שלושה טעמים להלכה שאין נושאים נשים במועד. גם בבבלי אמרו שלושה טעמים אלה, והוסיפו טעם רביעי ("מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו"). הטעם "לפי שאין מערבים שמחה בשמחה" נמסר בבבלי בשלושה נוסחים של בעלי המימרה. לפי נוסח אחד בעלי המימרה הם אמוראים בבליים, ולפי שני נוסחים אחרים בעלי המימרה הם אמוראים ארץ ישראליים. הנוסח השלישי של בעלי המימרה בבבלי תואם לבעלי המימרה הזו בירושלמי (רבי אלעזר בשם רבי חנינא). הטעם "מפני הטורח" נמסר בבבלי על ידי עולא, בן ארץ ישראל שלמד מפי רבי יוחנן ורבי אלעזר, שירד כמה פעמים לבבל ומסר שם את תורת בני ארץ ישראל, והוא שמסר את המימרה הזו שנמסרה בירושלמי בשם רבי אלעזר. הטעם "מפני ביטול פריה ורביה" נמסר בבבלי על ידי רבי יצחק נפחא, שהיה חבר בית מדרשו של יוחנן ומסר בשמו הרבה מאמרים, וגם את המימרה הזו שנמסרה בירושלמי בשם רבי יוחנן. להלן יוסבר השוני בסדר הטעמים שבבבלי ובירושלמי.
גם בירושלמי וגם בבבלי שאלו מאותה ברייתא על כל הטעמים, אבל בעוד שבבבלי השיבו לכל אחד מהטעמים, לא השיבו בירושלמי אלא לטעם "מפני הטורח". התשובה שהשיבו בירושלמי היא מעין התשובה שהשיבו בבבלי, אלא שבירושלמי נקטו בפתגם חרוזי קצר שהיה שגור בפי העם. התשובה שהשיבו בבבלי "למאן דאמר: משום שמחה" מכוונת גם לטעם "מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו". נראה שבירושלמי לא סברו כמו בבבלי שעיקר שמחה יום אחד הוא.
בירושלמי למדו משני מקורות את ההלכה שאין מערבים שמחה בשמחה. בבבלי למדו ממקור אחד מהם בלבד (בבבלי למדו מהפסוק במלכים, ובירושלמי למדו מהפסוק המקביל בדברי הימים).
בבבלי אמרו, שאף אם נזדמנו לו שתי השמחות בזמן אחד, אין מערבים אותן, שלכך מורה ייתור הפסוק: "שבעת ימים ושבעת ימים", אף על פי שכתוב: "ארבעה עשר יום", להודיענו ששמחת חנוכה לחוד ושמחת החג לחוד, ואין לערבן אף אם הן מזדמנות יחד.
לכאורה קשה על האמוראים, שאמרו שהטעם שאין נושאים נשים במועד הוא מפני הטורח או מפני ביטול פריה ורביה, הרי במשנה נאמר שהטעם הוא "מפני ששמחה היא לו" (ראה תוספות ותלמידו של רבנו יחיאל).
ונראה שהאמוראים האלה גרסו במשנה כמו שהוא בכתבי יד של המשנה: "...ולא מייבמים, אבל מחזיר הוא את גרושתו, מפני ששמחה היא לו", ותפסו שהמילים "מפני ששמחה היא לו" מוסבות רק על הסמוך להן, על "מחזיר הוא את גרושתו", על ההתר, כמו לעיל במשנה שבהלכה ה: "מלקט אדם עצמות אביו ואימו, מפני ששמחה היא לו". ואילו האמוראים, שאמרו שהטעם שאין נושאים נשים במועד הוא לפי שאין מערבים שמחה בשמחה או מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו, גרסו במשנה: "...ולא מייבמים, מפני ששמחה היא לו".
אומנם הסתמא דגמרא בבבלי הכירה רק את הגרסה: "...ולא מייבמים, מפני ששמחה היא לו", וכך הובא בבבלי יח,ב, וכן משמע מן הלשון בבבלי כאן: "וכי שמחה היא לו מאי הוי?" (כלומר, למה יהא אסור?) ("מקורות ומסורות").
ביטול פרייה ורבייה
בתוספתא יבמות ח,ז שנו: רבי לעזר בן עזריה אומר: כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה הרי זה מבטל את הדמות, שנאמר: "כי בצלם אלוהים עשה את האדם" (בראשית ט,ו), וכתוב: "ואתם פרו ורבו" וגו' (בראשית ט,ז). בן עזאי אומר: כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה הרי זה שופך דמים ומבטל את הדמות, שנאמר: "כי בצלם אלוהים עשה את האדם", וכתוב: "ואתם פרו ורבו" וגו'.
ובבראשית רבה לד,יד נאמר: דרש רבי אלעזר בן עזריה: כל מי שבטל מפיריה וריביה ממעט הדמות (של הקב"ה), מה טעם? - "כי בצלם אלוהים עשה את האדם", וכתוב אחריו: "ואתם פרו ורבו" (כדי להרבות בני אדם בדמותו של הקב"ה, ומי שאינו עושה כן נחשב כממעט באותה דמות שהאדם נברא כמוה). דרש בן עזאי: כל מי שבטל מפיריה וריביה כאילו שופך דמים וממעט הדמות, מה טעם? - "שופך דם האדם באדם דמו יישפך", מפני מה? "כי בצלם אלוהים עשה את האדם" (והשופך דמים הריהו כממעט את הדמות), וכתוב אחריו: "ואתם פרו ורבו" (כדי להרבות בני אדם בדמותו של הקב"ה. הרי שמי שאינו עושה כן נחשב גם כממעט את הדמות וגם כשופך דמים).
אין מערבים שמחה בשמחה
בבראשית רבה ע,יט נאמר: "מלא שבוע זאת" וגו' - אמר רבי יעקב ברבי אחא: מיכן שאין מערבים שמחה בשמחה.
מהפסוק שנאמר בחנוכת המקדש אין ללמוד שאין לערב שמחה בשמחה אלא כששתי השמחות הן משני שמות (מועד ונישואין) אבל לא כשהן משם אחד (נישואין ונישואין). ומדברי לבן ליעקב "מלא שבוע זאת..." אין ללמוד אלא שאין לערב בשמחת נישואין אחת שמחת נישואין אחרת, כיון שכל אחת משתי הנשים הנישאות לאיש אחד תאמר שהוא שמח בחברתה ולא בה ותתקנא האחת בחברתה, אבל אין ללמוד לשאר שמחות. ולכן צריכים ללמוד הלכה זו משני המקורות ("עיון יעקב").
דין זה שאין מערבים שמחה בשמחה הוא מן התורה, שהרי למדנוהו מכתובים, וגזרת הכתוב הוא (תוספות). ויש אומרים, שאינו אלא מדרבנן (בית יוסף (אורח חיים סימן תקמו)). רמב"ן (בראשית כט,כז) אומר, שהלימוד מ"מלא שבוע זאת" אינו אלא סמך בעלמא ממנהגי הקדמונים קודם מתן תורה.
בירושלמי להלן ג,ה אמרו, שאין ללמוד אבלות שבעת ימים מן התורה מהפסוק: "ויעש לאביו אבל שבעת ימים" (בראשית נ,י), מפני שאין למדים מקודם מתן תורה (אין ללמוד דין ממה שעשו אבותינו קודם מתן תורה) (וראה מה שכתבנו בירושלמי שם).
במסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק א שנו: משתה שבעה - מניין? - שנאמר: "מלא שבוע זאת" וגו' (בראשית כט,כז).
ובמדרש תהילים צ,יז נאמר: וכמה ימי חתן? - שבעה ימים, שנאמר: "מלא שבוע זאת" (בראשית כט,כז).
ובפרקי דרבי אליעזר פרק טז נאמר: רבי יוסי אומר: שבעת ימי המשתה - ממי אנו למדים? - מיעקב אבינו, כשנשא את לאה עשה שבעת ימי משתה ושמחה, שנאמר: "מלא שבוע זאת" וכו'.
• • •
במשנה שנינו: אבל מחזיר הוא את גרושתו, מפני ששמחה היא לו – החזרת גרושתו גורמת לו שמחה, ולכן מותר להחזיר במועד.
הגרסה "מפני ששמחה היא לו" היא זו של הסופר של המסירה שלפנינו, וכך הגרסה גם ב"שרידי הירושלמי": "מפני שהוא שמחה לו". והמגיה הגיה במסירה שלפנינו: "מפני שאינו שמחה היא לו".
נראה שהגרסה במשנה שבירושלמי היא: "ואין נושאין נשים במועד, לא בתולות ולא אלמנות, ולא מייבמין, אבל מחזיר את גרושתו, מפני ששמחה היא לו", וכך הנוסח בכתבי היד של המשנה. לפי הירושלמי, הטעם "מפני ששמחה היא לו" משמש כטעם להתר להחזיר את גרושתו במועד. הטעם הזה משמש כטעם להתר עשיית פעולה במועד גם לעיל משנה ה: "מלקט אדם עצמות אביו ואמו מפני ששמחה היא לו", וכן להלן פרק ב משנה ד: "אבל מפנה הוא לחצרו מפני ששמחה היא לו" (כך הגרסה בכתבי היד של המשנה ובמשנה שבירושלמי שם). ומכיון שהמשנה לא נתנה טעם לאיסור לשאת אישה במועד, נתנו בגמרא שלושה טעמים לדבר.
אבל הגרסה במשנה שבבבלי היא: "ואין נושאין נשים במועד, לא בתולות ולא אלמנות, ולא מייבמין, מפני ששמחה היא לו, אבל מחזיר את גרושתו". לפי הבבלי, הטעם "מפני ששמחה היא לו" משמש כטעם לאיסור לשאת אישה במועד (שלא כמו לעיל משנה ה, שהטעם הזה משמש כטעם להתר עשיית פעולה במועד), ולכן שאלו בבבלי: "וכי שמחה היא לו מאי הוי?", ונתנו כמה טעמים לדבר (שחלקם - "משום טרחה" ו"משום ביטול פריה ורביה" - לא ניתן לפרש אותם בטעם שנתנה המשנה "מפני ששמחה היא לו" אלא בקושי.
המגיה במסירה שלפנינו הושפע מהגרסה במשנה שבבבלי, ולכן הגיה כאן: "מפני שאינו שמחה היא לו", כטעם להתר להחזיר את גרושתו במועד. לפי המגיה, טעם זה הוא דברי הגמרא ואינו מדברי המשנה.
אמוראי בבל, שלפניהם היתה הגרסה במשנה "אין נושאין נשים במועד... ולא מייבמים, מפני ששמחה היא לו", יכלו לומר רק את הטעמים משום שמחה, אבל אמוראי ארץ ישראל, שלפניהם לא היתה הגרסה במשנה כך, יכלו לומר גם טעמים אחרים.
ההבדל בגרסה במשנה שבבבלי ובירושלמי יש בו גם כדי להסביר את השוני בסדר הטעמים שבבבלי ובירושלמי. בבבלי הביאו בתחילה את שני הטעמים משום שמחה, ואחר כך הביאו את שני הטעמים האחרים, כיון שהטעמים משום שמחה מפרשים את הטעם שנתנה המשנה לפי הגרסה שבבבלי, ואילו הטעמים האחרים לא ניתן לפרש אותם בטעם שנתנה המשנה אלא בקושי. אבל בירושלמי, שלפי גרסתו במשנה כל אחד מהטעמים מסביר את המשנה היטב, נראה שהביאו בתחילה את הטעם "משום ביטול פריה ורביה", מפני שמצות פריה ורביה היא מצוה חשובה, ואחר כך הביאו את הטעם "משום שמחה", כדי ללמד את הדין שאין מערבים שמחה בשמחה, ובסוף הביאו את הטעם "משום טרחה", שמשמש כטעם כללי לאיסור עשיית פעולות שונות במועד.
ואומרים: הדא דת (=דאת) אמר – זאת (ההלכה) שאתה אומר (שמחזיר הוא את גרושתו במועד), - מן הנישואין – בגרושתו מן הנישואין, שהיתה נשואה לו וגירשה אחר הנישואין ומחזיר אותה, אבל מן האירוסין – בגרושתו מן האירוסין, שהיתה ארוסה לו וגירשה אחר האירוסין ומחזיר אותה, - אסור – אסור להחזיר אותה במועד. החזרת גרושתו מן הנישואין גורמת לו שמחה, אבל אין זו שמחה גדולה כמו בנישואי אישה חדשה, מפני שכבר מכיר אותה, ואין בה משום אין מערבים שמחה בשמחה; וכן אין בה מפני ביטול פרייה ורבייה, שכיון שאינו עושה סעודה גדולה כמו בנישואי אישה חדשה, אינו דוחה בשבילה את הנישואין עד המועד, או שכיון שהיתה נשואה לו כבר, מן הסתם יש לו בנים; וכן אין בה מפני הטורח, שאינו עושה סעודה גדולה כמו בנישואי אישה חדשה; ולכן מותר להחזיר אותה במועד. אבל החזרת גרושתו מן האירוסין זו שמחה גדולה כמו בנישואי אישה חדשה, מפני שאינו מכיר אותה, ויש בה משום אין מערבים שמחה בשמחה; וכן יש בה מפני ביטול פרייה ורבייה, שכיון שעושה סעודה גדולה כמו בנישואי אישה חדשה, היה דוחה בשבילה את הנישואין עד המועד; וכן יש בה מפני הטורח, שעושה סעודה גדולה כמו בנישואי אישה חדשה; ולכן אסור להחזיר אותה במועד.
בשו"ת "חיים שאל" ב סימן לח (נז) נאמר: במחזיר גרושתו (מן הנישואין) יש שמחה קצת, כמו שמשמע מרש"י מועד קטן ח,ב שכתב שבמחזיר גרושתו אין שמחה כל כך, משמע שיש קצת שמחה.
• • •
במשנה שנינו: ועושה אשה תכשיטיה במועד.
ומביאים ברייתא: ואילו הן תכשיטי אשה – ששנינו במשנה, שאישה מותרת לעשות אותם בחול המועד? - גודלת – קולעת שער ראשה ומסדרת אותו, וכוחלת – נותנת צבע כחול על עיניה, ופוקסת – נותנת צבע אדום על פניה, ונוטלת – קוצצת את שערה ואת צפרניה, ומעברת כלי חדש (צריך לומר: חֶרֶשׂ) על פניה – כמבואר להלן. אמר רבי יודן אבוי דרבי – אביו של רבי מתניה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): בלשון נקי היא מתניתא – בלשון נקייה היא הברייתא. הברייתא שאמרה "מעברת על פניה" נקטה לשון נקייה (דיבור במילים יפות במקום גסות), והכוונה לערוותה (פניה של מטה), שמעבירה כלי חרס (שבר כלי), שהוא חד, על ערוותה, כדי להסיר את שער הערוה.
בבבלי מועד קטן ט,ב אמרו: ועושה אישה תכשיטיה. תנו רבנן: אילו הן תכשיטי נשים? - כוחלת, ופוקסת, ומעברת סרק (צבע אדום) על פניה (רש"י: נותנת צבע על פניה, כדי שתיראה אדומה), ואיכא דאמרי: מעברת סכין על פניה של מטה (רש"י: כדי להעביר שער של מטה).
דברי 'איכא דאמרי' בבבלי הם דברי הברייתא ורבי יודן בירושלמי.
גודלת וכוחלת ופוקסת
בירושלמי שבת י,ז אמרו: הגודלת חייבת משום בונה (שכן קוראים לקליעת שער בנייה), הכוחלת חייבת משום כותבת (מפני שהיא רושמת במכחול תחת העין), הפוקסת חייבת משום צובעת.
ובבבלי שבת צד,ב-צה,א אמרו: גודלת כוחלת ופוקסת משום מאי מחייבא? - כוחלת משום צובעת, גודלת ופוקסת - משום בונה. אישה לא תעביר סרק על פניה, מפני שצובעת.
לפי הירושלמי, פוקסת - נותנת צבע אדום על פניה, ולכן הפוקסת בשבת חייבת משום צובעת, אבל לפי הבבלי, פוקסת - מסדרת שער ראשה בסידור מיוחד, ולכן הפוקסת בשבת חייבת משום בונה.
הסדר במשנה שבת י,ו ובכתבי יד של התוספתא שבת ט,יג הוא: הגודלת, הכוחלת והפוקסת. ולפי גרסה זו מפסיקה כוחלת בין גודלת ופוקסת, ולפי זה משמע שפוקסת היא מעין כוחלת, כלומר מעבירה פיקס (פוך) על פניה. ולפיכך הסיקו בירושלמי שהפוקסת חייבת משום צובעת. ומכיון של"פקוס" היו שני מובנים, הרי פירושו תלוי, ואם הוא נשנה עם כוחלת ענינו צביעה, ואם הוא נשנה עם גודלת פירושו סידור מיוחד של השיער ("תוספתא כפשוטה").
בירושלמי כאן ובבבלי מועד קטן הביאו אותה ברייתא בענין תכשיטי נשים, אלא שבבבלי הזכירו מעברת סרק על פניה ולא הזכירו גודלת, משום שלפי הבבלי פוקסת הוא גודלת ואין הוא מעברת סרק על פניה, ואילו בירושלמי הזכירו גודלת ולא הזכירו מעברת סרק על פניה, משום שלפי הירושלמי פוקסת הוא מעברת סרק על פניה ואין הוא גודלת ("עלי תמר").
נוטלת את שערה ואת ציפורניה
חכמים אסרו לגלח בחול המועד, כדי שלא ישהו בני אדם את גילוחם עד חול המועד, בשעה שהם בטלים ממלאכתם ופנויים מעסקיהם, וייכנסו לרגל כשהם מנוולים (מכוערים, מאוסים) (להלן ג,א). גילוח שיער הראש בחול המועד אסור באישה כמו באיש, אבל מותר לאישה ליטול שיער מגופה בחול המועד, וזהו שאמרו בברייתא שבירושלמי כאן: נוטלת את שערה.
בתוספתא מועד קטן ב,ב נחלקו תנאים בנטילת ציפורניים בחול המועד. ובירושלמי להלן ג,א נחלקו אמוראים לענין ההלכה בקיצוץ ציפורניים בחול המועד (וראה בבלי מועד קטן יז,ב-יח,א). ומכל מקום אישה מותרת ליטול ציפורניה בחול המועד, כמו שאמרו בברייתא שבירושלמי כאן.
תכשיטי נשים מותרים במועד, ולא גזרו בהם שמא תיכנס לרגל כשהיא מנוולת, לפי שקישוט דבר הצריך בכל יום הוא, ועוד שאין דרכן להשהות (ראשונים).
• • •
כאן התחלת מקבילה בירושלמי עבודה זרה א,א.
במשנה שנינו: רבי יהודה אומר: לא תסוד, מפני שהוא ניוול לה. אבל תנא קמא חלוק על רבי יהודה ומתיר לאישה לסוד את בשרה במועד, מפני ששמחה הוא לה, שהסיד מסיר את השערות.
ואומרים: תרין אמורין (במקבילה וב"שרידי הירושלמי" אין שתי מילים אלו) – שני אמוראים (נחלקו בהסבר מחלוקת תנא קמא ורבי יהודה), רבי חנניה (במקבילה: חנינה) (רבי חנינה דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי-השישי) ורבי מנא (מגדולי ואחרוני האמוראים הארץ ישראלים בדור החמישי) - חד אמר: – (אמורא) אחד אמר: בסיד שהיא מתרתו בתוך המועד נחלקו – תנא קמא ורבי יהודה נחלקו בסיד שהאישה מתירה (מסירה) אותו בתוך המועד, שתנא קמא מתיר לה לסוד אותו במועד, שאף על פי שצער הוא לה במועד כשסדה אותו, מכל מקום שמחה הוא לה במועד כשתסיר אותו, ורבי יהודה אוסר לה לסוד אותו במועד, כיון שצער הוא לה במועד כשסדה אותו, אבל בסיד שהיא מתרתו לאחר המועד – בסיד שהאישה מתירה (מסירה) אותו לאחר המועד ולא בתוך המועד, - דברי הכל אסור – אפילו תנא קמא אוסר לה לסוד אותו במועד, כיון שצער הוא לה במועד כשסדה אותו, ואין הוא שמחה לה במועד, שלא תסיר אותו עד לאחר המועד. וחורנה אמר: – ו(אמורא) אחר אמר: בסיד שהיא מתרתו לאחר המועד נחלקו – תנא קמא ורבי יהודה נחלקו בסיד שהאישה מתירה (מסירה) אותו לאחר המועד, שתנא קמא מתיר לה לסוד אותו במועד, שאף על פי שצער הוא לה במועד כשסדה אותו, ואין הוא שמחה לה במועד, שלא תסיר אותו עד לאחר המועד, מכל מקום שמחה הוא לה לאחר זמן כשתסיר אותו, ורבי יהודה אוסר לה לסוד אותו במועד, כיון שצער הוא לה במועד כשסדה אותו, ואין הוא שמחה לה במועד, שלא תסיר אותו עד לאחר המועד, אבל בסיד שהיא מתרתו בתוך המועד – בסיד שהאישה מתירה (מסירה) אותו בתוך המועד, - דברי הכל מותר – אפילו רבי יהודה מתיר לה לסוד אותו במועד, שאף על פי שצער הוא לה במועד כשסדה אותו, מכל מקום שמחה הוא לה במועד כשתסיר אותו.
במשנה עבודה זרה א,א שנו: לפני אידיהם (חגיהם) של גויים שלושה ימים אסור ליפרע מהם (לגבות מהם את חובם, שהגוי שמח, ומודה לאלילו על כך). רבי יהודה אומר: נפרעים מהם (מותר לגבות חוב מגוי), מפני שהוא מצר לו (שפרעון החוב גורם לו צער, ואינו מודה לאלילו על כך). אמרו לו (חכמים): אף על פי שמצר הוא עכשיו, שמח הוא לאחר זמן (ביום חגו, שסילק חובו, והוא מודה ביום חגו לאלילו).
ואומרים: ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא – ואין יודעים מי אמר זו ומי אמר זו (מי האמורא שאמר שבסיד שהיא מתרתו בתוך המועד נחלקו, ומי האמורא שאמר שבסיד שהיא מתרתו לאחר המועד נחלקו). מן מה דאמר – ממה שאמר רבי חנינה (ב"שרידי הירושלמי": חנניה) בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): ורבי (במקבילה: רבי) יודה כדעתיה – רבי יהודה כדעתו (הולך לשיטתו); כמה דרבי יודה אמר תמן: – כמו שרבי יהודה אמר שם (במסכת עבודה זרה): צרת שעה צרה – אפילו צער לזמן נחשב צער, אף על פי שלאחר זמן יהפוך הצער לשמחה, ולכן התיר רבי יהודה לגבות חוב מגוי לפני יום חגו, כיון שפרעון החוב גורם לו צער לזמן, וצער לזמן נחשב צער, כן הוא אומר הכא: – כך הוא (רבי יהודה) אומר כאן (במסכת מועד קטן): ניוול שעה ניוול – אפילו כיעור לזמן נחשב כיעור, אף על פי שלאחר זמן יהפוך הכיעור ליופי, ולכן רבי יהודה אוסר לאישה לסוד את בשרה במועד, כיון שכל זמן שהסיד על גופה היא מתנוולת (מתכערת) בו, וצער הוא לה, וכיעור לזמן נחשב כיעור. הוי: – הוה אומר (הסק מכאן, ממה שאמר רבי חנינה, שרבי יהודה הולך כאן לשיטתו שם): דו (=דהוא) אמר: – שהוא (רבי חנינה) אמר: בסיד שהוא (צריך לומר: שהיא) מתרתו בתוך המועד נחלקו – תנא קמא ורבי יהודה נחלקו בסיד שהאישה מתירה (מסירה) אותו בתוך המועד, שרבי יהודה אוסר לה לסוד אותו במועד, שאף על פי ששמחה הוא לה במועד כשתסיר אותו, מכל מקום צער הוא לה במועד כשסדה אותו, וצער לזמן נחשב צער לדעת רבי יהודה, אבל בסיד שהיא מתרתו לאחר המועד - דברי הכל אסור – כך אמר רבי חנינה. ומכאן שרבי מנא החלוק על רבי חנינה אמר: בסיד שהיא מתרתו לאחר המועד נחלקו, אבל בסיד שהיא מתרתו בתוך המועד - דברי הכל מותר (שלפי רבי מנא, רבי יהודה אינו הולך כאן לשיטתו שם). ומעתה אנו יודעים מי אמר זו ומי אמר זו.
עד כאן המקבילה בירושלמי עבודה זרה.
בתוספתא מועד קטן א,ט שנו: מודה רבי יהודה (שאוסר לאישה לסוד במועד) בסיד שיכול לגמרו (שהיא יודעת שהסיוד ייגמר ויתקלף בתוך המועד, והרי היא כבר יודעת מתחילה שתשמח לאחר זמן בתוך המועד) שסדים אותו במועד (משום שהיא שמחה לאחר זמן בתוך המועד).
בבבלי מועד קטן ט,ב אמרו: רבי יהודה אומר: אישה לא תסוד. - תניא, רבי יהודה אומר: אישה לא תסוד במועד, מפני שניוול הוא לה. ומודה רבי יהודה בסיד שיכולה לקלפו (רש"י: לנוטלו מעל פניה) במועד שטופלתו במועד, שאף על פי שמצרה היא עכשיו, שמחה היא לאחר זמן (רש"י: במועד, לאחר שקילפה את הסיד שטפלה, לפי שמשיר את השער ומעדן את הבשר, והואיל והאי סיד משמחה לאחר זמן, להכי שרי לה לטופלו במועד, אף על פי שהיא מצרה עכשיו).
ומי אית ליה לרבי יהודה האי סברא (רש"י: אף על גב שהיא מצרה עכשיו שמחה וכו')? והתנן, רבי יהודה אומר: נפרעים מהם (רש"י: מהנוכרים ביום חגם) מפני שמצר הוא (רש"י: דכל אדם שפורע מצר). אמרו לו: אף על פי שמצר הוא עכשיו, שמח הוא לאחר זמן! (רש"י: שפרע לו, ואמאי נפרעים מהם. אבל רבי יהודה לית ליה האי סברא, דמשום שהוא מצר עכשיו שרי, והיכי אית ליה גבי טיפול האי סברא שאף על גב שהיא מצרה עכשיו שמחה היא לאחר זמן?) -
אמר רב נחמן בר יצחק: הנח להלכות מועד, דכולהו מצר עכשיו ושמח לאחר זמן נינהו (רש"י: להכי אמר רבי יהודה הכא דשרי, שאף על פי שהיא מצרה כו', שכל מה שהתירו לעשות במועד, משום האי טעמא נמי שרו, שמצר הוא באותה שעה, ולהכי התירו לו, משום ששמח הוא לאחר זמן בתוך המועד).
רבינא אמר: נכרי לענין פרעון לעולם מצר (רש"י: שפורע, ולהכי לית ליה לרבי יהודה התם אף על פי שמיצר הוא עכשיו שמח וכו', אבל לעיל גבי טיפול - אית ליה לרבי יהודה אף על פי שמצרה היא עכשיו שמחה היא לאחר זמן).
הברייתא שהביאו בבבלי היא הברייתא שבתוספתא. אבל בירושלמי כאן לא ידעו מברייתא זו, שהרי נחלקו אמוראים אם מתיר רבי יהודה בסיד שהיא מתרתו בתוך המועד ("תוספתא כפשוטה").
מלשון הברייתא "מודה רבי יהודה" משמע, שתנא קמא ורבי יהודה חולקים.
שאלת הגמרא בבבלי על רבי יהודה היא כדעת רבי חנינה בירושלמי, ותשובות האמוראים בבבלי הן כדעת רבי מנא בירושלמי.
לפי האמוראים שבירושלמי, המחלוקת של תנא קמא ורבי יהודה היא או בסיד שהיא מתרתו בתוך המועד או בסיד שהיא מתרתו לאחר המועד, אבל אין המחלוקת גם בסיד שהיא מתרתו בתוך המועד וגם בסיד שהיא מתרתו לאחר המועד. וצריך לומר שהיו להם מסורות שהמחלוקת היא או בזה או בזה. והנה בברייתא שבבבלי ושבתוספתא נאמר מפורש: "ומודה רבי יהודה בסיד שיכולה לקלפו במועד שטופלתו במועד", והיא תומכת במסורת של אמורא אחד. והברייתא שבבבלי ושבירושלמי: "אילו הן תכשיטי נשים?..." תומכת במסורת של האמורא השני, שלפיו אפילו תנא קמא החולק על רבי יהודה אוסר לסוד סיד שהיא מתרתו לאחר המועד, שמשום כך לא נזכר סיד בברייתא ("מקורות ומסורות").
• • •