משנה
היו נוהגים לעשות בתי קברות משפחתיים. היו חופרים מערות לכל משפחה, ובקירות של כל מערה היו חוצבים את הקברים, הנקראים כוכים. כוך הוא חציבה עמוקה וצרה בניצב לכותל של מערת קברים.
אין חופרין כוכין (קברים שחוצבים בקירות של מערות קבורה) וקברות (קברים שחופרים באדמה) במועד – בחול המועד, כשאין הרבים צריכים להם במועד, מפני שיש בחפירתם טרחה יתרה (אבל מותר במועד לחפור קבר למת המוטל לפניו), אבל מחנכין את הכוכין – כוכים שנעשו מערב יום טוב, מותר לתקנם בחול המועד, אף כשאינם לצורך המועד, לפי שכוכים מצורכי הרבים הם, ואין בתיקונם טרחה כל כך (דינם של כוכים כדינם של בורות, ראה לעיל הלכה ב. והיו נוהגים לחפור כוכים וקברות שיהיו מוכנים למתים שימותו). ועושין נברכת (החלק התחתון, המדופן אבנים סביב, של קבר חפור) – בחול המועד, וארון עם המת בחצר – מנסרים לוחות עץ ועושים ארון למת בחול המועד, כשהמת נמצא באותה חצר שעושים בה את הארון, מפני שהכל יודעים שהוא עושה בשביל המת ולא לצורך אחר. אבל בחצר אחרת אסור לנסר עצים לצורך ארון, שמא יחשדוהו שהוא עושה לצורך אחר שאסור בחול המועד. רבי יהודה אוסר – לעשות ארון למת, אפילו באותה חצר שהמת נמצא בה, אלא אם כן יש עמו נסרים – קרשים מוכנים מערב יום טוב, אבל אסור לנסר עצים בחול המועד לצורך ארון, שיש טורח גדול לנסרם.
פירשנו 'קברות' - קברי חפירה. קבר החפור באדמה הוא הקבר הפשוט ביותר. החפירה היא הצורה הקלה והרגילה לעשייתו של קבר. משום כך נקטו לשון חפירה אף כשמדובר בחציבת כוך, כמו במשנתנו.
בבבלי מועד קטן ח,ב אמרו: מאי כוכים ומאי קברות? - אמר רב יהודה: כוכים - בחפירה, וקברות - בבנין. תניא נמי הכי: אלו הם כוכים ואלו הן קברות? - כוכים - בחפירה, וקברות - בבנין.
הבבלי מפרש 'קברות' - קברי בנין. קבר בנין אינו חפור באדמה או חצוב בסלע, אלא בנוי מאבני מחצב על פני הקרקע.
ויש שפירש 'קברות' - מערות קבורה שחופרים בקרקע (ח' אלבק).
• • •
גמרא
במשנה שנינו, שמחנכים את הכוכים.
ואומרים: אי זהו חינוך קברות – ששנינו במשנה? -
רבי יוסי בר נוהריי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: סדו בסיד – מסייד בסיד את כותלי הקבר (הכוך).
רב חסדא (אמורא בבלי בדור השני-השלישי) אמר: אם היה ארוך – אם היה הקבר ארוך ממידת המת, מקצרו.
רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: מאריך בו מצד אחד – אם היה הקבר קצר ממידת המת, מאריך אותו מצד אחד של הקבר, אבל לא משני צדדים, ומרחיב בו מצד אחד – או אם היה הקבר צר ממידת המת, מרחיב אותו מצד אחד של הקבר, אבל לא משני צדדים.
תני – שנה (ברייתא) רבי חייה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): מאריך בו ומרחיב בו, בין מצד אחד בין משני צדדין – מותר להאריך או להרחיב את הקבר אפילו משני הצדדים שלו, ולא רק מצד אחד שלו. רבי חייא חלוק על רבי יהושע בן לוי.
בתוספתא מועד קטן א,ט שנו: אי זהו חינוך הקברות (שהתירו במשנה)? - מרחיב בה ומאריך בה.
הברייתא ששנה רבי חייא היא הברייתא שבתוספתא. ונחלקו רבי יהושע בן לוי ורבי חייא בפירושה של הברייתא.
ובבבלי מועד קטן ח,ב אמרו: מחנכים את הכוכים. כיצד מחנכים? - אמר רב יהודה: שאם היה ארוך - מקצרו. במתניתא תנא: מאריך בו ומרחיב בו.
מידותיו של הכוך מצויינות במשנה בבא בתרא ו,ח, והן נקבעו על פי מידותיו של אדם המושכב בתוך הכוך אפרקדן.
מערת כוכים היא קבר משפחה. הכוכים בקבר המשפחה נועדו לקבורה ראשונה של המתים בני המשפחה. במקורות נזכר הנוהג ללקט עצמות של מת שנקבר בבקיע או במהמורה, ולא נזכר נוהג דומה לגבי מת שנקבר בכוך. אולם נהגו ללקט גם את עצמות המתים שנקברו בכוכים ("קברים ונוהגי קבורה").
• • •
במשנה שנינו: ועושין נברכת במועד. אי זוהי נברכת? - זה הבקיע – נברכת היא בקיע (חפירה ארוכה וצרה). כל שהוא תושב – כל קבר שאינו קבוע, - נקרא בקיע – ולכן נברכת, שהיא קבר זמני, היא בקיע (תושב הוא מי שאינו מאזרחי הארץ הקבועים, ולכן כל דבר שאינו קבוע נקרא תושב). היו קוברים את המת בקבר זמני עד שיתאכל הבשר, ואחר כך היו קוברים אותו בקבר קבוע.
בתוספתא מועד קטן א,ט שנו: זו היא נברכת וזו היא בקיע (נברכת היא בקיע).
ובבבלי מועד קטן ח,ב אמרו: ועושין נברכת במועד. מאי נברכת? - אמר רב יהודה: זו בקיע. והתניא (בתוספתא בבא בתרא א,ב): הנברכת והבקיע! (ומכאן שנברכת ובקיע אינם היינו הך) - אמר אביי ואיתימא רב כהנא: גיהא ובר גיהא (בריכה ובת בריכה. ההבדל ביניהם הוא בגודל, שבקיע קטן קצת מנברכת).
הנברכת נקראת כך על פי צורתה שהיא כבריכה של כביסה.
הברייתא במסכת שמחות יב,ט (הובאה לעיל) מלמדת, שהבקיע נועד לקבורה ראשונה. כזו היא גם הנברכת. ההקבלה בין ברייתא זו לאמור ביחס למהמורה הנזכרת בירושלמי לעיל ("בראשונה היו קוברים אותם במהמורות") מלמדת, שבקיע ומהמורה זהים בעיקרם.
נברכת, בקיע ומהמורה מציינים קבר חפור, ונועדו לקבורה ראשונה. נברכת היא החלק התחתון של קבר המדופן אבנים סביב, כמו בריכה, על מנת למנוע את התמוטטות הקרקע פנימה אל תוך הקבר. הנברכת והבקיע נבדלים בגודל בלבד, שהבקיע קטן מעט מן הנברכת.
המשנה מדברת מחד על כוכים, המייצגים קבורה במערה, ומאידך על קברות, המכוונים מן הסתם לקבורה בשטח פתוח. תיקון מלאכה בקבורה במערות הוא בהרחבת הכוכים והארכתם. תיקון מלאכה בקברים חיצוניים הוא בדיפון הקבר החפור, דהיינו בניית הנברכת בעומק הקבר. עשיית נברכת היא בגדר תיקון מלאכה, המותר במועד. עשיית נברכת אינה דרושה בעומקו של בור החצוב בסלע, שהרי בדפנות סלע אין חשש לקריסת חלל הקבר פנימה. לכן, הנברכת והבקיע הם קברים חיצוניים, בעוד שמהמורה יכולה להימצא גם בתוך מערה ("קברים ונוהגי קבורה" על פי רמב"ן בתורת האדם).
בתוספתא אהלות טז,ב שנו: ...המוצא כוך בקיע ומערה...
הרי שבקיע משמש לקבורה.
במשנה בבא בתרא ב,א שנו: לא יחפור אדם סמוך לבורו של חברו נברכת כובסים, אלא אם כן הרחיק מכותל חברו שלושה טפחים וסד בסיד.
ובתוספתא בבא בתרא א,ב שנו: מרחיקים את הנברכת ואת הבקיע ואת ירקות מכותלו של חברו שלושה טפחים וסד בסיד.
הברייתא שבתוספתא בבא בתרא מדברת בבקיע של כביסה, ואילו במועד קטן מדובר בבקיע של קבורה. פירוש הבבלי מועד קטן "גיהא ובר גיהא" אינו למועד קטן, אלא לברייתא שבתוספתא בבא בתרא. נברכת הכובסים חפורה בתוך האדמה.
כל שהוא תושב - נקרא...
בירושלמי שבת ו,ה אמרו: אמר רבי אבהו: כל שהוא תושב בשיער נקרא פיאה.
ובתוספתא שביעית ג,ד שנו: אבנים תושבות שהמחרישה מזעזעתן...
הרי שכל דבר שאינו קבוע נקרא תושב.
• • •
במשנה שנינו: ועושים... וארון עם המת בחצר.
ואומרים: הדא דת (=דאת) אמר – זאת (ההלכה) שאתה אומר (שעושים ארון רק כשהמת נמצא באותה חצר שעושים בה את הארון), - במת שאינו מפורסם – כשהמת אינו אדם מפורסם (ידוע לרבים), אבל במת שהוא מפורסם – כשהמת הוא אדם מפורסם, - עושין לו ארון אפילו בשוק – מותר לעשות לו ארון בחול המועד אפילו בשוק, מפני שהכל יודעים שהארון נעשה בשביל המת ולא יחשדוהו שהוא עושה לצורך אחר. ומספרים (מעשה לראיה): כד דמך – כשנפטר רבי חנניה חברון דרבנין – חברם של החכמים (אמורא בדור השלישי), עבדון ליה ארון בשוקא – עשו לו ארון בשוק (בחול המועד), משום שהיה אדם מפורסם, שהיה מגדולי הדור.
ואומרים: הכל מודין – תנא קמא ורבי יהודה, שנחלקו במשנה בענין עשיית ארון למת בחול המועד, מסכימים, שלא יקוץ לו ארזים – אסור לקצוץ בחול המועד עצי ארז, כדי לעשות למת ארון של עץ, משום שאינו ניכר שעושה לצורך המת, ושמא יאמרו שלצורך בנין הוא, ולכן לא התירו לטרוח טורח גדול כל כך; ודכוותה: – וכמוה (כמו ההלכה הזאת לענין עשיית ארון של עץ, כך ההלכה הבאה לענין עשיית ארון של אבן): לא יחצוב לו אבנים – אסור לחצוב בחול המועד אבנים, כדי לעשות למת ארון של אבן. אבל אם היו חצובות – היו האבנים חצובות, שחתכו אותן מהסלע, - תפלוגתא דרבי יהודה ורבנן – מחלוקת של רבי יהודה וחכמים (תנא קמא במשנתנו), שתנא קמא מתיר לסתת אבנים חצובות ולעשות ארון למת בחול המועד, כמו שמתיר לנסר עצים קצוצים ולעשות ארון למת, ורבי יהודה אוסר לסתת אבנים חצובות ולעשות ארון למת בחול המועד, כמו שאוסר לנסר עצים קצוצים ולעשות ארון למת.
• • •