משנה
צדין – מותר לצוד בחול המועד, את האישות – היא החולד (מין עכבר), והיא מכרסמת שורשי צמחים ומזיקה מאוד לשדות, ואת העכברים – עכברי השדה המכרסמים את הצמחים ומפסידים אותם, בשדה האילן (מטע) ובשדה הלבן (שדה דגנים או ירקות) כדרכו – כדרך שצדים אותם בחול, בלא שינוי, במועד – בחול המועד, משום שגורמים הפסד לשדות, ובשביעית – בשנת השמיטה, ואף על פי שצידתם נעשית על ידי חפירת גומות, אין גוזרים שמא יהא נראה כחורש בשביעית. רבי יהודה (בר אלעאי, תנא בדור הרביעי) אומר: בשדה האילן כדרכו – הואיל ובשדה האילן האישות והעכברים גורמים לו הפסד גדול, מותר לצודם בחול המועד ובשביעית כדרך שצדים אותם בחול, ובשדה לבן שלא כדרכו – אבל בשדה הלבן, שאינם גורמים לו אלא הפסד קטן, אין צדים אותם בחול המועד ובשביעית אלא בשינוי.
ומְקָרִין את הפירצה במועד – אם נעשתה פרצה בגדר או בכותל של יחיד, שנפלו האבנים, מותר לסותמה ולגודרה באופן ארעי בחול המועד, שלא תהיה פתוחה לאנשים או לבהמות ולחיות שייכנסו ויזיקו, אבל אינו בונה כדרכו, ובשביעית בונה כדרכו – בשנת השמיטה, אם יש פרצה, בונה כדרכו.
יש ספרים (במשניות) שגרסו במשנתנו בדברי תנא קמא: שלא כדרכו. אבל לפי זה היה לו לומר: וחכמים אומרים, משדה הלבן שלא כדרכו, ומשדה האילן אף כדרכו. לפי התוספתא, הגרסה במשנתנו בדברי תנא קמא: כדרכו, כגרסת המשנה שבירושלמי ושבבבלי.
יש שגרסו במשנתנו ברישא: דברי רבי מאיר (ראה בתוספתא מועד קטן א,ד שמובאת להלן).
יש ספרים (במשניות ובמשנה שבבבלי) שגרסו במשנתנו: וחכמים אומרים (במקום: רבי יהודה אומר). מן התוספתא (מועד קטן א,ד שמובאת להלן) ברור, שהגרסה במשנתנו: רבי יהודה אומר, כגרסת המשנה שבירושלמי.
בתוספתא מועד קטן א,ג שנו: אמר רבי: נראים דברי רבי יהודה (שאוסר לצוד כדרכו בשדה הלבן) במועד, ודברי חכמים (תנא קמא של משנתנו, שמתיר לצוד כדרכו) בשביעית.
מן התוספתא מוכח, שרבי יהודה חולק אף בשביעית.
• • •
גמרא
במשנה נזכרה האישות.
ואומרים: אישות זו חולדה (חולד). אף על פי שאין ראייה לדבר – אין ראיה גמורה מן הכתוב דלהלן לדבר (שאישות זו חולד), אבל יש זכר לדבר – רמז לדבר, ממה שנאמר: "נֵפֶל אֵשֶׁת בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ" (תהילים נח,ט) – מפלתם של הרשעים תהיה כמפלת האשת, והיא ברייה הנעדרת חוש הראות, וחיה בתוך האדמה, ואין קרני השמש מגיעות אליה, וקל ללוכדה ולהפילה. אשת היא אישות בלשון המשנה.
בכמה מקומות נזכרה חולדה, והכוונה לחולד הנזכר בויקרא יא,כט, כגון: משנה חולין ט,ב; ספרא 'שמיני' פרשה ה. גם כאן נזכרה חולדה, והכוונה לחולד.
החולד והחולדה הם שני מיני עכבר שונים. שניהם חופרים בקרקע. על שום כך נקראו שניהם בשמם. השורש ח.ל.ד הוא היסוד לשם שניהם.
החולד הוא מכרסם הדר בשדה. הוא ניזון רק בצמחים. הוא מפסיד אילנות ומשחית את הארץ בשיניים החותכות העצומות שלו. טפרי ידיו עשויים במיוחד לחפירה עמוקה ורחוקה בארץ. עיני החולד מנוונות כליל, ושכבת שרירים עבה מאוד מכסה עליהן לגמרי. החולד "אין לו עיניים", כי אין לעיניו כל חור ראייה. שמו "אישות" נאה לו, כי כל ימי חייו הוא שרוי בחושך, באישון לילה ואפלה. הוא שוהה כל ימיו בחור הצינורי שהוא חורר לו תחת פני האדמה בשדה, ואוכל שורשים של צמחי בר בעמקי הקרקע.
החולדה איננה עיוורת, היא שוכנת בבתים ובאשפה, אינה מפסידה אילנות ואינה משחיתה את הארץ, וציפורניה רגילות לגמרי. היא אוכלת לחם ובשר וגם שרצים. היא פוצעת עופות בשיניה הדקות והעקומות.
העכברים הנזכרים כאן הם מסוג הנברנים. הם מכרסמים הדרים בשדה.
בבבלי מועד קטן ו,ב אמרו: מאי אישות? - אמר רב יהודה: ברייה שאין לה עיניים (רש"י: דלא חזיא). אמר רבא בר ישמעאל, ואיתימא רב יימר בר שלמיא: מאי קראה (רש"י: דאישות ברייה שאין לה עיניים)? - "כמו שבלול תמס יהלך, נפל אשת בל חזו שמש" (תהילים נח) (רש"י: כמו נפילת האישות שלא חזה שמש, כן ייפלו הרשעים).
בבראשית רבה נא,א נאמר: "כמו שבלול תמס יהלך, נפל אשת בל חזו שמש" (תהילים נח,ט) - כאישות זו שאינה מספקת לראות שמש עד שחוזרת לעפרה; כאשת איש שיוצאת (שזינתה ונתעברה לזנונים) והיא מתביישת שלא ייראה עוברה לחוץ (לבני אדם ותתגנה) והיא משליכתו בלילה קודם שלא תחזנו שמש.
ובמדרש תהילים נח,ד נאמר: "נפל אשת בל חזו שמש" - הרי אתם חשובים כנפלים שמפלת האישה, שאינם רואים שמש לעולם. דבר אחר: "נפל אשת בל חזו שמש" - נופלים אתם כאישות הללו, שאינם רואים את השמש, אלא חולדים (חופרים) בקרקע ויושבים שם.
לפי פירוש אחד, "נפל אשת" - מפלה של אישות, ולפי פירוש אחר, "נפל אשת" - נפל (עובר מת) של אישה. מכיון שיש שני פירושים לכתוב הזה, אמרו בירושלמי כאן, שאין ראיה לדבר מן הכתוב הזה, אבל יש זכר לדבר.
• • •
במשנה שנינו, שתנא קמא אמר, שצדים את האישות ואת העכברים בשדה האילן ובשדה הלבן כדרכו.
ואומרים: ניחא בשדה האילן – נוח (מובן) שמותר לצוד אותם בשדה האילן כדרכו, הואיל ובשדה האילן האישות והעכברים גורמים הפסד גדול. ושואלים: אבל בשדה הלבן! – מדוע מותר לצוד אותם בשדה הלבן כדרכו, והרי אינם גורמים שם אלא הפסד קטן?
ומשיבים: אלא בשדה הלבן שהיא סמוכה לשדה האילן – במשנה מדובר בשדה הלבן שהיא סמוכה לשדה האילן, וחוששים שמא יצאו האישות והעכברים משדה הלבן לשדה האילן ויגרמו הפסד בשדה האילן, ולכן מותר לצוד אותם בשדה הלבן כדרכו. אבל בשדה הלבן שאינה סמוכה לשדה האילן אין צדים אלא שלא כדרכו.
בתוספתא מועד קטן א,ד שנו: אמר רבי שמעון בן לעזר: וכי באי זה שדה לבן היה רבי מאיר (תנא קמא של משנתנו) אומר? בשדה הסמוכה לשדה בית השלחין?! (בתמיהה. וכי היה מתיר לצוד כדרכו בשדה הלבן הסמוכה לבית השלחין?!) לא, בשדה הסמוכה לשדה בית האילן!
רבי שמעון בן אלעזר חולק על רבי (בתוספתא שהובאה לעיל), שמכריע כרבי יהודה ואוסר לצוד כדרכו בשדה הלבן במועד. לדברי רבי שמעון בן אלעזר אין סברה לומר שנראים דברי רבי יהודה במועד, הואיל ואף רבי מאיר לא אמר אלא בשדה הסמוכה לשדה האילן, שיש כאן חשש להפסד מרובה, ולכן מותר לצוד כדרכו ("תוספתא כפשוטה").
ובבבלי מועד קטן ז,א אמרו (גרסת כמה כתבי יד ורי"ף): תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כשאמרו בשדה הלבן כדרכו, לא אמרו אלא בשדה הלבן הסמוכה לשדה האילן, שמא יצאו משדה הלבן ויחריבו את האילנות (אבל בשדה הלבן שאינה סמוכה לשדה האילן אין צדים אלא שלא כדרכו).
לפי גרסה זו, הברייתא מוסבת על דברי תנא קמא של המשנה, שהתיר לצוד בשדה הלבן כדרכו.
• • •
במשנה שנינו: רבי יהודה אומר: בשדה האילן כדרכו, ובשדה לבן שלא כדרכו.
ומביאים ברייתא: כדרכו – כיצד צד כדרכו? - צד במצודה (מלכודת) – חופר גומה כדרך חפירה במחילות שהאישות והעכברים נמצאים בהן, ומניח בגומה מלכודת לצוד את האישות ואת העכברים כשיצאו ממחילותיהם. שלא כדרכו – כיצד צד שלא כדרכו? - תוחב בשפוד – נועץ מוט מחודד במחילות שהאישות והעכברים נמצאים בהן, ומכה בקרדום – מכה בכלי חפירה על השפוד, כדי להעמיק את השפוד באדמה, ומרדד את האדמה תחתיה – מפזר ומשטח את האדמה תחת השפוד על ידי נענועו לכאן ולכאן, ועוקר את השפוד, ונמצאת גומה נעשית מאליה במקומו של השפוד, וכך חופר גומה שלא כדרך חפירה, ומניח בגומה מלכודת לצוד את האישות ואת העכברים כשיצאו ממחילותיהם.
בתוספתא מועד קטן א,ד שנו: כיצד היה רבי יהודה אומר בשדה לבן שלא כדרכו? - תוחב בשפוד ומכה בקרדום ומרדד אדמה תחתיו.
ובבבלי מועד קטן ז,א אמרו: רבי יהודה אומר: משדה האילן כדרכו ומשדה הלבן שלא כדרכו. תנו רבנן: כיצד כדרכו? - חופר גומה, ותולה בה מצודה (רש"י: שיצאו דרך הגומה ויהיו נאחזים במצודה). כיצד שלא כדרכו? - נועץ שפוד (רש"י: במקום שהם מצויים), ומכה בקורדום (רש"י: על השפוד, שייכנס בתוך הקרקע ויעשה גומה, ואחר כך מושכו אילך ואילך), ומרדד האדמה מתחתיה (רש"י: מנענע את האדמה ומרחיב את הגומה, כדי שיצאו ויהיו ניצודים. אבל דרך חפירה - לא, שכמה שאפשר לשנות משנים).
תני: – שנוי (שנו ברייתא בתוספתא מועד קטן א,ה): מחריבין חוררי (חורי) הנמלים – שבתוך השדה, במועד – בחול המועד, שלא יזיקו הנמלים. כיצד הוא עושה? – כיצד מחריבים? - רבן שמעון בן גמליאל (תנא בדור הרביעי) אומר: נוטל מאלו ונותן בצד אלו – נוטל נמלים מחור אחד של נמלים ונותן לתוך חור אחר של נמלים, והן מחנקין (חונקים) אלו את אלו – הנמלים מהחור האחד נלחמות בנמלים מהחור האחר, משום שאין הנמלים האלו מכירות את ריח הנמלים האלו, והן הורגות אלו את אלו. ומוסיפים: והוא שתהא אמת המים עוברת ביניהן – רק אם אמת המים עוברת בין החור האחד לחור האחר, שכשהחורים נמצאים משני עברי האמה, אין אלו מכירות את הריח של אלו, מפני שאין הנמלים יכולות לעבור במים.
בתוספתא מועד קטן א,ה שנו: מחריבים חורי נמלים במועד. כיצד מחריבים? - רבן שמעון בן גמליאל אומר: נוטל אדם עפר מחורו של זה ונותן לתוך חורו של זה, והם מחנקים זה את זה.
ובבבלי מועד קטן ו,ב אמרו: תנו רבנן: מחריבים חורי נמלים. כיצד מחריבים? - רבן שמעון בן גמליאל אומר: מביא עפר מחור זה ונותן לתוך חור זה, והם חונקים זה את זה (רש"י: מפני שמריחים את העפר, ואין מכירים באותו עפר). אמר רב יימר בר שלמיא משמיה דאביי: והוא דקאי בתרי עברי נהרא (רש"י: דכיון דאיכא הפסק מים בין הני תרי חורי נמלים, אין מכירים הני בעפר דהני), והוא דליכא גשרא (גשר בין שני עברי הנהר), והוא דליכא גמלא (גשר צר), והוא דליכא מצרא (חבל. רש"י: שיש גשר צר יותר מגמלא, ואין יכולים להלך עליו, אלא כשקושרים חבל בשתי יתדות משני עברי הנהר, ואוחזים בו, והולכים על אותו גשר צר. אבל אי איכא חד מהם, מכירים הני בחורי דהני).
אין הנמלים יכולות לעבור במים
בתוספתא פרה ט,ב שנו: כל מימי בראשית כיזבו (פסקו מלנבוע) בשעת פולמוס (מלחמה, שאנשי הצבא משתמשים בהם הרבה, ואף מקלקלים אותם). שילוח היה נמלה מהלכת בו.
ובבבלי תענית כא,א סיפרו: אמרו עליו, על נחום איש גם זו, שהיה סומא משתי עיניו, וגידם (קטוע ידיים) משתי ידיו, וקיטע (כרות רגליים) משתי רגליו, וכל גופו מלא שחין, והיה מוטל בבית רעוע, ורגלי מיטתו מונחים בספלים של מים, כדי שלא יעלו עליו (על שחין שבגופו) נמלים (רש"י: דרך רגלי המיטה, מפני שהיה גידם, ואם היו עולים, לא היה יכול ליטלם בידיו ולזורקם).
• • •
במשנה שנינו: ומקרין את הפרצה במועד, ובשביעית בונה כדרכו.
ומסבירים: ומקרין את הפרצה במועד – כיצד? - מניח אבן על גבי אבן וצרור (אבן קטנה) על גבי צרור – שאין זו דרך בנייה. ובשביעית בונה כדרכו – כיצד? - מניח אבן על גבי צרור וצרור על גבי אבן – שזו דרך בנייה, שבין כל שכבת אבנים שמים שברי אבנים המחזקים את הגדר.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי שביעית ג,י.
הגדר היתה עשויה אבנים, שסודרו בשתי שורות, האחת חיצונית והשנייה פנימית. היו ממלאים את החלל שביניהן באבני סיקול ובעפר ובענפים שחיזקו את העפר.
ואומרים: ובפירצה שאינה סגה (עושה סייג וגדר) את העפר – מותר לגדור פרצה בשביעית כדרכו רק כשהגדר הפרוצה אינה מונעת את העפר שבגדר מליפול דרך הפרצה, כיון שבכגון זה הגדר פרוצה לגמרי, אבל פירצה שהיא (היתה) סגה את העפר – כשהגדר הפרוצה מונעת את העפר שבגדר מליפול דרך הפרצה, - אסור לגודרה בשביעית – כדרכו, כיון שעדיין נותר בה סייג העפר והקוצים העשויים לשמש מעצור מפני חדירה דרך הפרצה. ותני כן: – ושנוי (שנו ברייתא) כך: כל פירצה שהיא סגה את העפר - אסור לגודרה בשביעית, ושאינה סגה את העפר - מותר לגודרה בשביעית.
ואומרים עוד: בשאינה מכשלת את הרבים – אסור לגדור פרצה בשביעית כדרכו כשהפרצה סגה את העפר רק כשהפרצה אינה גורמת תקלה לרבים, שהאבנים שנפלו אינן מסכנות את הרבים העוברים שם, אבל אם היתה מכשלת את הרבים – שהפרצה בגדר או בכותל שבינו ובין רשות הרבים, והאבנים שנפלו מהגדר או מהכותל מסכנות את הרבים העוברים שם, אף על פי שהיא סגה את העפר - מותר לגודרה בשביעית – כדרכו, מפני סכנת נפשות.
עד כאן המקבילה בירושלמי שביעית.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי להלן ב,ד.
ואומרים: ההלכה שמותר לגדור פרצה בשביעית, אם היתה מכשלת את הרבים, היא כהדא: – כזאת (כמו ההלכה הזאת, שנשנתה בענין חול המועד): אם היה כותלו (של אדם) גוהה (גוחה, נוטה), סותרו – הורס את הכותל הנטוי, מפני סכנת נפשות, שמא ייפול עליו הכותל, ובונהו – בונה אותו שוב בחול המועד כדרכו. הרי שמותר לבנות בחול המועד כדרכו מפני סכנת נפשות, וכל שכן בשביעית.
ושואלים: ויסתור – יתירו לו להרוס את הכותל הנטוי, ולא יבנהו! – אבל לא יתירו לו לבנות אותו שוב! שהרי הסתירה היא שמונעת את הסכנה, אבל לא הבנייה.
ומשיבים: אמר רבי חנניה בשם רבי יוחנן: התירו סופו מפני תחילתו – חכמים התירו לו את הבנייה שבסוף משום הסתירה שבתחילה, שאם אומר את (אתה) לו שלא יבנה, אף (הלא) הוא אינו סותרו – אם לא יתירו לו לבנות את הכותל שוב לאחר שיסתור את הכותל הנטוי, לא יסתור אותו, ונמצא בא לידי סכנה – על ידי כך יסתכן, שייפול עליו הכותל.
עד כאן המקבילה בירושלמי להלן.
בתוספתא מועד קטן א,ז שנו: מי שהיה כותלו גוהה לרשות הרבים, סותרו ובונה אותו, מפני סכנת נפשות.
הגרסה בתוספתא (וכן בבבלי): "לרשות הרבים", אבל בירושלמי לא גרסו כך, משום שהוא לאו דווקא.
בבבלי מועד קטן ז,א אמרו: ומקרים את הפירצה במועד. כיצד מקרים? - רב יוסף אמר: בהוצא ודפנא (בענפי דקל ודפנה). במתניתא תנא: צר בצרור (רש"י: מניח אבנים זו על גב זו) ואינו טח בטיט (ביניהן).
אמר רב חסדא: לא שנו (רש"י: מתניתין דאמר: מקרים, אבל אינו בונה כדרכו) אלא כותל הגינה (רש"י: דליכא פסידא יתירא אי עיילי בה אינשי), אבל כותל החצר - בונה כדרכו (רש"י: דאיכא פסידא יתירא אי עיילי בה גנבי וגנבי ממוניה, והוה ליה דבר האבד).
לימא מסייע ליה: כותל הגוחה (רש"י: שוחה ונטוי) לרשות הרבים - סותר ובונה כדרכו (רש"י: דהיינו כותל חצר, ומסייע ליה לרב חסדא) מפני הסכנה (רש"י: שלא תיפול על הולכי רשות הרבים). - התם כדקתני טעמא: מפני הסכנה. - התם (רש"י: במקום סכנה) נמי ליסתור (רש"י: משום דאיכא סכנה) ולא ליבני! (רש"י: דבבנין ליכא סכנה) - אם כן (רש"י: דלא בני) ממנע ולא סתר (רש"י: והוי סכנה).
ואיכא דאמרי, תא שמע: כותל הגוחה לרשות הרבים - סותר ובונה כדרכו מפני הסכנה. מפני הסכנה - אין, שלא מפני הסכנה - לא. לימא תיהוי תיובתיה דרב חסדא (רש"י: דאמר בכותל חצר בונה כדרכו, אף על גב דליכא סכנה)! - אמר לך רב חסדא: התם (רש"י: הא דקתני במקום סכנה) - סותר ובונה (רש"י: סותר לה כשגוחה, ובונה לה שפיר), הכא (רש"י: הא דקאמר רב חסדא שלא במקום סכנה בונה כדרכו) - בונה (רש"י: כשהיא סתורה קודם לכן) ולא סותר.
לפי הירושלמי, מותר לבנות בחול המועד כדרכו כותל שנפרץ או שנסתר רק במקום שיש סכנת נפשות. ולפי הבבלי, מותר לבנות בחול המועד כדרכו כותל של חצר או של בית שנפרץ או שנסתר אפילו במקום שיש סכנת גנבה ולא סכנת נפשות.
התירו סופו מפני תחילתו
מימרתו של רבי חנניה בשם רבי יוחנן הובאה בכמה דברים עוד שהתירו סופם מפני תחילתם: ירושלמי שבת יב,א וביצה א,ה; חגיגה ג,ז.
• • •