משנה
רבי אליעזר בן יעקב אומר: מושכין את המים מאילן לאילן – מזרימים בחול המועד את המים בתלמים (תלמי השקאה) מאילן לאילן לשם השקאת השטח שסביבם, שהוא דבר האבד, שאם לא ישקו את האילנות יתקלקלו, ואין בו טרחה, אבל לא ישקה את כל השדה כולה – אסור להשקות בחול המועד את כל השדה שיש בה אילנות בדרך זו של המשכת המים, אף על פי שיש תועלת לאילנות בכך, מפני שיש בזה טרחה מרובה. זרעים שלא שתו לפני המועד – שלא השקו אותם לפני החג, לא ישקם במועד – אסור להשקות אותם בתחילה בחול המועד, שאף על פי שהוא דבר האבד, שאם לא ישקו אותם יתקלקלו, מכל מקום יש בזה טרחה מרובה, מפני שהם צריכים למים רבים. וכל שכן זרעים שהשקו אותם לפני החג, אסור להשקות אותם בחול המועד, שאין הוא דבר האבד, שאם לא ישקו אותם לא יתקלקלו. וחכמים מתירין בזה ובזה – להשקות את כל השדה כולה, ולהשקות זרעים שלא שתו לפני המועד.
• • •
גמרא
כאן התחלת מקבילה בירושלמי שביעית ב,י.
במשנה שנינו, שנחלקו רבי אליעזר בן יעקב וחכמים, אם מותר להשקות את השדה כולה או לא.
אומרים: רבי מנא (מגדולי ואחרוני אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר לה סתם – אמר אותה (את המימרה הבאה) סתם (לא פירש בשם מי אמר), רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) – אמר אותה בשם שמואל: בסתם חלוקים – רבי אליעזר בן יעקב וחכמים חלוקים במשנה כשהאילנות שבשדה נטועים סתם. ומסבירים: מה אנן קיימין? – במה אנו עסוקים? (באיזה מקרה מדובר בהלכה ששנינו במשנתנו, שאין משקים את השדה כולה?) אם במרווחין – אם מדובר כשהאילנות שבשדה נטועים מרווחים (רחוקים זה מזה, שיש פחות מעשרה אילנות על שטח של בית סאה), - דברי הכל אסור – אף חכמים מודים שאסור להשקות את השדה כולה, מפני שיש בזה טרחה מרובה, כיון שהשדה שבין האילנות גדולה; אם ברצופין – אם מדובר כשהאילנות שבשדה נטועים רצופים (סמוכים זה לזה, שיש יותר מעשרה אילנות על שטח של בית סאה), - דברי הכל מותר – אף רבי אליעזר בן יעקב מודה שמותר להשקות את השדה כולה, מפני שאין בזה טרחה, כיון שהשדה שבין האילנות אינה גדולה; אלא כי נן (=אנן) קיימין – אלא כשאנו עסוקים (בהלכה ששנינו במשנתנו מדובר), בנטועין מטע עשר לבית סאה – כשהאילנות שבשדה נטועים כך שיש עשרה אילנות על שטח של בית סאה (מקום שאפשר לזרוע בו סאה תבואה, והוא חמישים אמה על חמישים אמה), וזהו "סתם" שאמרו לעיל, שאינם מרווחים ואינם רצופים, - רבי ליעזר בן יעקב עבד לון כמרווחין – רבי אליעזר בן יעקב עושה אותם (את האילנות) כמו מרווחים, שאסור להשקות את השדה כולה, ורבנן עבדין לון כרצופין – וחכמים עושים אותם (את האילנות) כמו רצופים, שמותר להשקות את השדה כולה.
ואומרים: הא רבנן אמרין: – הרי חכמים אומרים: במרווחין – כשהאילנות שבשדה נטועים מרווחים (שיש פחות מעשרה אילנות על שטח של בית סאה), - אסור להשקות – את השדה כולה, ושואלים: אבל מהו להמשיך? – האם מותר להמשיך מים מאילן לאילן, כשהאילנות שבשדה נטועים מרווחים?
ומשיבים: נילף הדא דרבנן מן דרבי ליעזר בן יעקב – נלמד את זאת (הדעה) של חכמים מן (הדעה) של רבי אליעזר בן יעקב. כמה דרבי ליעזר בן יעקב אמר: – כמו שרבי אליעזר בן יעקב אמר: במרווחין - אסור להשקות ומותר להמשיך – שהרי במשנתנו מדובר כשהאילנות שבשדה נטועים סתם (שיש עשרה אילנות על שטח של בית סאה), ולדעת רבי אליעזר בן יעקב דינם כמרווחים כאמור לעיל, והוא אמר במשנתנו שאסור להשקות את השדה כולה אבל מותר להמשיך מים מאילן לאילן, ומכאן שרבי אליעזר בן יעקב אמר שכשהאילנות שבשדה נטועים מרווחים - אסור להשקות ומותר להמשיך, כן רבנן אמרין: – כך חכמים אומרים: במרווחין - אסור להשקות ומותר להמשיך.
במשנה שביעית ב,י שנו: מרביצים בעפר לבן (מותר בשביעית להשקות השקאה מוקדמת שדה הלבן שאין בה גידולים); דברי רבי שמעון. רבי אליעזר בן יעקב אוסר (להרביץ בעפר לבן).
ובירושלמי שביעית ב,י אמרו: אתיא דרבי שמעון (שמתיר להרביץ בשביעית שדה שאין בה גידולים) כרבנין (שמתירים להשקות במועד את השדה כולה) ודרבי אליעזר בן יעקב (שאוסר להרביץ בשביעית) כשיטתיה (שאוסר להשקות במועד את השדה כולה), דתנינן תמן (משנה מועד קטן א,ג): מושכין את המים מאילן לאילן, ובלבד שלא ישקו את כל השדה כולה.
ותמהים (על מה שאמרו בירושלמי שם, שרבי שמעון כחכמים כאן): ולא כן סברנן מימר: – וכי לא כך סברנו לומר: במרווחין - דברי הכל אסור – להשקות את השדה כולה, כאמור לעיל?! והן – וזה עפר לבן – שנחלקו בו רבי שמעון ורבי אליעזר בן יעקב בשביעית, לא כמרווחין הוא? – ששדה שאין בה גידולים היא כשדה שהאילנות שבה נטועים מרווחים. ואם כן, רבי שמעון, שמתיר להרביץ בעפר לבן בשביעית, יתיר להשקות במועד את השדה כולה כשהאילנות שבה נטועים מרווחים, וכיצד אמרו, שבאה דעתו של רבי שמעון כחכמים כאן? שהרי, כאמור לעיל, אף חכמים מודים שאסור להשקות במועד את השדה כולה כשהאילנות שבה נטועים מרווחים.
ומשיבים: אלא כאן בשביעית וכאן במועד – דברי רבי שמעון נאמרו בשביעית, ודברי חכמים נאמרו בחול המועד, שאין הדין בשביעית ובחול המועד שווה, שבשביעית התירו ובחול המועד אסרו, ואומנם באה דעתו של רבי שמעון כחכמים כאן, כאמור להלן.
ומסבירים: מה בין שביעית ומה בין מועד? – מה הסיבה להבדל בין מועד ובין שביעית? מפני מה בחול המועד אסור להשקות את השדה כולה כשהאילנות שבה נטועים מרווחים וכן אסור להרביץ בעפר לבן, ובשנת השמיטה מותר להרביץ בעפר לבן וכן מותר להשקות את השדה כולה כשהאילנות שבה נטועים מרווחים? והרי יש בזה ובזה טרחה מרובה! - שביעית - על ידי (בגלל) שהיא מותרת במלאכה – שלא אסרו בשביעית אלא עבודת קרקע, התירו בין דבר שהוא טריח בין דבר שאינו טריח – התירו לעשות בשנת השמיטה גם דבר שהוא גורם טרחה וגם דבר שאינו גורם טרחה. מועד - על ידי (בגלל) שהוא אסור במלאכה, לא התירו אלא דבר שהוא אבד ובלבד דבר שאינו טריח – לא התירו לעשות בחול המועד אלא דבר שהוא אבד ורק דבר שאינו גורם טרחה. והשקאת השדה כולה כשהאילנות שבה נטועים מרווחים וכן הרבצה בעפר לבן אינן דבר האבד וגם אינן דבר שאינו גורם טרחה.
ואית דבעי מימר (המילה 'מימר' יתרה, ואינה במקבילות ובכתב יד אשכנזי) נישמעינה מן הדא: – ויש שרוצים ללמוד אותה (את הסיבה להבדל בין מועד ובין שביעית) מן זאת (המימרה): שביעית - על ידי (בגלל) שזמנה מרובה – שהיא נמשכת שנה, ואי אפשר להימנע מלהשקות ומלהרביץ עד שתעבור שנת השמיטה, התירו לעשות בה בין דבר שהוא טריח בין דבר שאינו טריח. מועד - על ידי (בגלל) שזמנו קצור (קצר) – שהוא נמשך שבעת ימים, ואפשר להימנע מלהשקות ומלהרביץ עד שיעברו שבעת ימי החג, אסור לעשות בה דבר שהוא טריח.
ושואלים (על הסיבה השנייה להבדל בין מועד ובין שביעית): אותן שבעת ימים האחרונים – של שנת השמיטה, - לא מסתברא מיעבדינון – וכי לא מסתבר (מתקבל על הדעת) לעשות אותם כשבעת ימי הרגל ויהיו אסורין?! – שכשם ששבעת ימי החג אסורים לעשות בהם דבר שהוא טריח, בגלל שזמנו קצר, כך שבעת הימים האחרונים של שנת השמיטה יהיו אסורים לעשות בהם דבר שהוא טריח. אין משיבים על שאלה זו, ולכן נדחתה הסיבה השנייה להבדל בין מועד ובין שביעית.
לקטע "מה בין שביעית ומה בין מועד?..." מקבילה לעיל א,א.
ואומרים: אשכח תני: – נמצא שנוי (מצאו ברייתא ששנו בה): מרבצין בעפר לבן בשביעית, אבל לא במועד[; דברי רבי שמעון. ורבי אליעזר בן יעקב אוסר (המוסגר נוסף על פי המקבילה בשביעית וכתב יד אשכנזי)] – הרי שלפי רבי שמעון, אין הדין בשביעית ובחול המועד שווה, שבשביעית התירו להרביץ בעפר לבן ובחול המועד אסרו, ולכן באה דעתו של רבי שמעון כחכמים כאן. ולפי רבי אליעזר בן יעקב, הדין בשביעית ובחול המועד שווה, שאף בשביעית אסרו להרביץ בעפר לבן, ולכן באה דעתו של רבי אליעזר בן יעקב כשיטתו כאן.
עד כאן המקבילה בירושלמי שביעית.
דעת חכמים בהלכה זו כדעת חכמים בהלכה א לעיל, שלא התירו לעשות בחול המועד אלא דבר שהוא אבד ורק דבר שאינו גורם טרחה.
בבבלי מועד קטן ו,ב אמרו: תנו רבנן: מרביצים שדה לבן בשביעית, אבל לא במועד. והא תניא: מרביצים בין במועד בין בשביעית! - אמר רב הונא: לא קשיא, הא (רש"י: דקתני: אבל לא במועד) - רבי אליעזר בן יעקב (רש"י: דאמר: אבל לא ישקה את כל השדה כולה), הא (רש"י: דתני: בין במועד בין בשביעית) - רבנן (רש"י: דמתירים להשקות אפילו כל השדה).
על גרסה זו קשה, שבמשנה שביעית שנו, שרבי אליעזר בן יעקב אוסר להרביץ בשביעית.
גרסת ר"ש (רבנו שמשון משנה שביעית ב,י): תנו רבנן: מרביצים שדה לבן בשביעית, אבל לא במועד. והא תניא: אין מרביצים לא במועד ולא בשביעית! - אמר רב הונא: לא קשיא, הא (דקתני: אין מרביצים בשביעית) - רבי אליעזר בן יעקב, הא (דקתני: מרביצים בשביעית) - רבנן.
גרסת הגר"א ("שנות אליהו" משנה שביעית ב,י): תנו רבנן: אין מרביצים בעפר לבן בשביעית ובמועד. והא תניא: מרביצים בין במועד בין בשביעית! - אמר רב הונא: לא קשיא, הא (דקתני: אין מרביצים) - רבי אליעזר בן יעקב, הא (דקתני: מרביצים) - רבנן.
גרסות ר"ש והגר"א בבבלי הן על פי הסוגיה בירושלמי כאן. אלא שהגר"א הבין, שלמסקנת הסוגיה בירושלמי, דעתו של רבי שמעון אינה כחכמים, ורבי שמעון סובר שמרביצים בשביעית אבל לא במועד, וחכמים סוברים שמרביצים בשביעית ובמועד, ולכן דחה הגר"א את גרסת ר"ש וגרס את גרסתו. אבל לפי מה שפירשנו, גם למסקנת הסוגיה בירושלמי, דעתו של רבי שמעון כחכמים, והם סוברים שמרביצים בשביעית אבל לא במועד, ולכן יש לגרוס את גרסת ר"ש.
בתוספתא מועד קטן א,ב שנו: מרבצים שדה בית השלחין במועד (מפני שאין בהרבצה טרחה).
מרביצים בעפר לבן
הרבצה היא השקאה מוקדמת בשדה שאין בה גידולים. עפר לבן הוא שדה הלבן (שדה דגנים או ירקות). מטרתה של הרבצה זו להנביט את הזרעים של עשבי הבר שבקרקע ולרככה, כדי שיהיה אפשר לחרוש אותה. בשביעית הכוונה בהרבצה להנביט את העשבים כדי שיעלו במוצאי שביעית ולאפשר לחרוש אותה במוצאי שביעית מיד.
עפר לבן הנזכר כאן ובשביעית אינו ענין לעפר לבן הנזכר בתוספתא בבא מציעא ו,ג ו-ח,כז שעשו ממנו כלי חרס.
• • •
במשנה שנינו: זרעים שלא שתו לפני המועד, לא ישקם במועד (ואין צריך לומר זרעים ששתו לפני המועד). וחכמים מתירין בזה ובזה.
ושואלים: מהו בזה ובזה? – מה כוונת המילים "בזה ובזה"? בין ששתו קודם לרגל, בין שלא שתו קודם לרגל?! – וכי כוונת המילים "בזה ובזה", שזרעים, גם אם השקו אותם לפני החג וגם אם לא השקו אותם לפני החג, חכמים מתירים להשקות אותם בחול המועד?! והרי אם השקו אותם לפני החג, אסור להשקות אותם בחול המועד, שאין הוא דבר האבד, שאם לא ישקו אותם לא יתקלקלו!
ומשיבים: אלא כאן באילן כאן בזרעים (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": אלא בין באילן ובין בזרעים (וכן גרסו ראשונים)) – כוונת המילים "בזה ובזה", שגם באילנות חכמים מתירים להשקות את השדה כולה, וגם בזרעים שלא השקו אותם לפני החג חכמים מתירים להשקותם, שהוא דבר האבד, שאם לא ישקו אותם יתקלקלו, ולדעת חכמים אין בזה טרחה.
בתחילה, כששאלו "מהו בזה ובזה?...", סברו שדברי חכמים מוסבים על ההלכה השנייה שבמשנה, בענין זרעים, שתנא קמא אוסר בין ששתו קודם לרגל ובין שלא שתו קודם לרגל, וחכמים מתירים בזה (בששתו קודם לרגל) ובזה (בשלא שתו קודם לרגל). ולבסוף, כשהשיבו "אלא...", סברו שדברי חכמים מוסבים על שתי ההלכות שבמשנה, בענין אילנות ובענין זרעים, שתנא קמא אוסר בין באילנות ובין בזרעים, וחכמים מתירים בזה (באילנות) ובזה (בזרעים).
בבבלי מועד קטן ו,ב אמרו: תניא נמי הכי: כשאמרו אסור להשקותם במועד, לא אמרו אלא בזרעים שלא שתו לפני המועד, אבל זרעים ששתו לפני המועד - מותר להשקותם במועד.
לפי הירושלמי כאן, לפי מה שפירשנו, זרעים ששתו לפני המועד - אסור להשקותם במועד.
• • •