משנה
ועושין – בחול המועד, מעקה לגג ולמרפסת – מרפסת היא גזוזטרה שלפני העלייה (הקומה העליונה שבבית), ודיירי העלייה יורדים במדרגות מהמרפסת לחצר, מעשה הדיוט – שלא כדרך בנין (ראה לעיל הלכה ד: מקרים את הפרצה במועד), אבל לא מעשה אומן – כדרך בנין (מעשה הדיוט הוא מלאכה רגילה שרוב בני אדם יודעים לעשות בעצמם. מעשה אומן הוא מלאכה הדורשת מומחיות מקצועית).
שפין (משפשפים, מחליקים) את הסדקין – טחים בטיח את הסדקים שבגג, כדי שלא ייכנסו מי הגשמים לבית, ומעגילין אותן במעגילה – מגלגלים עליהם כלי עגול (של עץ או של אבן בצורת גליל), כדי להחליק את הטיח, ביד וברגל – מותר לעגל את המעגילה ביד או ברגל, אבל לא במחלציים – אסור להחליק את הטיח בכף הטייחים, שהוא כלי שמחליקים בו את הטיח, שהוא מעשה אומן.
הציר – של הדלת, שעליו מסתובבת הדלת, והצינור – של ברזל שבמשקוף ושבמפתן, ובצינור חור שציר הדלת מסתובב בו, והקורה – שמעל הדלת, המחזיקה את הדלת, והמנעול והמפתח שנשברו – אפילו נשברו בערב יום טוב, מתקנין אותן במועד – מותר לתקנם בחול המועד כדרכו, לפי שהיא מלאכת דבר האבד, שהרי אי אפשר להשאיר את הדלת שבורה, מפני הגנבים, ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד – אם נשברו לפני המועד, לא יתכוון בערב יום טוב להשהות את מלאכת התיקון כדי לעשותה בחול המועד, בשעה שהוא פנוי משאר עסקיו.
כבשין – דברים שנוהגים לכבוש בחומץ ובמלח, שהוא יכול לוכל (לאכול) מהן במועד – שהם נכבשים מהר ועתידים להיות ראויים לאכילה במועד, כובשין – מותר לכבוש אותם בחול המועד.
הגג והמרפסת
הנוהג הרווח היה לבנות בתים בעלי שתי קומות ולעיתים אף שלוש. לאורך החדרים או הבתים שבעלייה היתה בנויה מרפסת, וממרפסת זו נכנסו לחדרים. המרפסת בלטה מחוץ לבנין ונשענה על גבי עמודים הבנויים על הקרקע או על זיזים שבלטו לאורך הקירות. למרפסת עלו במדרגות.
הגגות, בין אלה שעל הבתים ובין אלה שעל העליות, היו ברובם גגות שטוחים ושימשו שימושים רבים.
• • •
גמרא
במשנה שנינו: עושים מעקה לגג ולמרפסת מעשה הדיוט, אבל לא מעשה אומן.
ואומרים: לגג - שלשה – בחול המועד עושים לגג מעקה גבוה שלושה טפחים, שאין תשמישו של הגג מצוי בחול המועד, ודיו במועד בשלושה (ולאחר המועד משלימו לעשרה), ולמרפסת - עשרה – בחול המועד עושים מעקה למרפסת גבוה עשרה טפחים, שתשמישה של המרפסת מצוי בחול המועד, וגובה המעקה אין פחות מעשרה טפחים. במשנתנו מדובר בגג ובמרפסת שמשתמשים בהם וחייבים במעקה של עשרה טפחים, שגגותיהם לא היו משופעים אלא חלקים ומשתמשים בהם, וכן מרפסת עולים דרכה לפתחי העלייה (ר"מ המאירי ורבנו יחיאל).
בספרי דברים פסקה רכט נאמר: "ועשית מעקה לגגך" - כמה הוא מעקה? - מעגילו שלושה טפחים, בית דורסו עשרה (אם אין הגג עשוי לשימוש בני אדם אלא לעגלו במעגילה כשצריך, דיו בשלושה טפחים, אבל אם הגג עשוי לשימוש בני אדם ודורסים עליו תמיד, צריך עשרה טפחים).
ובמדרש תנאים דברים כב,ח נאמר: גובה המעקה אין פחות מעשרה טפחים, כדי שלא ייפול ממנו הנופל.
בבבלי מועד קטן יא,א אמרו: היכי דמי מעשה הדיוט? - רב יוסף אמר: בהוצא ודפנא (בענפי דקל ודפנה). במתניתא תנא: צר בצרור (רש"י: מניח אבנים זו על גב זו) ואינו טח בטיט (ביניהן. רש"י: שהוא מעשה הדיוט).
• • •
במשנה שנינו: שפין את הסדקין ומעגילים אותם במעגילה ביד וברגל.
תני – שנה (ברייתא) רבי חייה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): השף – את הסדקים, שף ברגל – שלא כדרכו, אבל לא ביד, והמעגל – את הסדקים במעגילה, מעגל ביד – כדרכו.
ואומרים: מתניתא – המשנה (שאמרה שמעגילים במעגילה ברגל, מדברת) - במעגילה קטנה – שאפשר לגלגל את המעגילה על הטיח ברגל ולא רק ביד, וכיון שאפשר להעגיל שלא כדרכו, מעגילים בחול המועד במעגילה קטנה ברגל אבל לא ביד, ומה דתני – ומה ששנה רבי חייה (הברייתא שאמרה שמעגל במעגילה ביד, מדברת) - במעגילה גדולה – שאפשר לגלגל את המעגילה על הטיח רק ביד ולא ברגל, וכיון שאי אפשר להעגיל שלא כדרכו, מעגילים בחול המועד במעגילה גדולה ביד. ואף המשנה שאמרה שמעגילים במעגילה ביד, מדברת במעגילה גדולה, כמו הברייתא. נמצא שהכוונה בדברי המשנה "מעגילים אותם במעגילה ביד וברגל" היא: מעגילים במעגילה גדולה ביד או במעגילה קטנה ברגל. הרי שהמשנה והברייתא אינן חלוקות זו על זו.
בירושלמי כאן הקבילו את משנת רבי חייה (נוסח המשנה ששנה רבי חייה) למשנתנו (נוסח המשנה ששנה רבי יהודה הנשיא). אלא שפשוטם של דברי רבי חייה הוא שאין בברייתא שלו אלא פירוש המשנה "שפים ומעגילים... ביד וברגל" - שפים ברגל ומעגילים ביד, ולא הקדימה המשנה יד לרגל אלא מפני שהזוג "יד ורגל" רגיל ("מבוא לנוסח המשנה").
בעל המשנה ורבי חייה, כנראה, חולקים בגרסת המשנה. לבעל המשנה הגרסה היתה כמו שהיא במשנה: "ביד וברגל", ושניהם מוסבים על "מעגילים אותם במעגילה". ולרבי חייה הגרסה היתה "ברגל וביד", "רגל" מוסב על "שפים" ו"יד" על "מעגילים" ("מקורות ומסורות").
בבבלי מועד קטן יא,א אמרו: שפים את הסדקים ומעגילים אותם במעגילה. השתא במעגילה אמרת שרי, ביד וברגל (רש"י: דלאו מעשה אומן הוא) מיבעיא? - הכי קאמר: שפים את הסדקים ומעגילים אותם כעין מעגילה (רש"י: כאילו טח אותם במעגילה) ביד וברגל (רש"י: ולא במעגילה ממש), אבל לא במחלציים (רש"י: אפילו כעין מחלציים ביד וברגל).
כששאלו בבבלי על דברי המשנה "מעגילים אותם במעגילה ביד וברגל", סברו שהכוונה בדברי המשנה היא: מעגילים במעגילה או מעגילים ביד (ביד עצמה) או מעגילים ברגל (ברגל עצמה). לפי מה שהשיבו בבבלי, הכוונה בדברי המשנה היא: מעגילים כעין מעגילה ביד (ביד עצמה) או מעגילים כעין מעגילה ברגל (ברגל עצמה), וה-ב' של "במעגילה" (וכן זו של "במחלציים") היא כעין כ'.
לפי הבבלי, אסור להעגיל במעגילה כלל. אבל לפי הירושלמי, מותר להעגיל במעגילה גדולה ביד או במעגילה קטנה ברגל.
בבבלי לא הזכירו כלל את הברייתא של רבי חייה.
• • •
במשנה שנינו: הציר והצינור והקורה והמנעול והמפתח שנשברו, מתקנן במועד, ובלבד שלא יכוין את מלאכתו במועד.
ואומרים: ההלכה ששנינו במשנה היא כהדא: – כזאת (כמו העובדה הזאת): רבי מנא (מגדולי ואחרוני אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) איתבר עֲוָקא דסולמיה – נשבר החווק (שלב) של סולמו, שאל לרבי יונה אבוי – אביו (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) ושרא ליה – והתיר לו (לרבי מנא בנו לתקנו בחול המועד, לפי שהיא מלאכת דבר האבד, כמו ששנינו במשנה). אפילו כן אמר ליה: – אף על פי כן (שהתיר לו), אמר לו (רבי יונה לרבי מנא): פוק חמי חד סב וסמוך עלוי – צא (לשוק) וראה זקן אחד (ושאל אותו) וסמוך עליו (ואל תסמוך עלי בלבד). נפק ואשכח – יצא (רבי מנא) ומצא את רבי בון בר כהנא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי), ושאל ליה ושרא ליה – ושאל אותו והתיר לו.
לעיל בהלכה ב אמרו, שרבי ירמיה אסר לתקן בחול המועד אמת מים שנתקלקלה רק מחמת ההלכה (המשנה במסכת מעשר שני ובמסכת סוטה), ששנינו בה שגזרו שלא להכות בפטיש בחול המועד. אפשר שמשום כך חשש רבי יונה (שהיה תלמידו של רבי ירמיה) להתיר לתקן בחול המועד חווק סולם שנשבר, ואף על פי שמשנתנו התירה לתקן בחול המועד דברים שנשברו, יש לאסור משום המשנה בענין הפטיש, שכן יש להכות בפטיש כדי לתקן חווק סולם שנשבר. וראה בבלי מועד קטן יא,א.
בית יוסף (יורה דעה סימן רמב) הביא את המעשה שבירושלמי כאן ואמר: כתבתי גם זה ללמד שלא יהא אדם גס ליבו בהוראה.
בירושלמי שבת יט,א אמרו: בר מרינה הוה ליה עובדא. שאיל לרבי סימון ושרא. שאל לרבי אמי ואסר, ואיקפד רבי סימון. ולא כן תני: נשאל לחכם והתיר, ישאל לחכם אחר, שמא יאסר?! - אמר רבי יודן: הכין הוה עובדא: שאל לרבי אמי ואסר ליה, לרבי סימון ושרא, איקפד רבי אמי; כהדא דתני: נשאל לחכם ואסר, אל ישאל לחכם אחר, שמא יתיר.
לפי הנוסח הראשון של המעשה בירושלמי שם, רבי סימון שהקפיד סבור, שאם נשאל לחכם והתיר, אל ישאל לחכם אחר, שמא יאסור. אף לפי דעה זו, אם החכם שהתיר אמר לשואל שלא יסמוך עליו, מותר לו לשואל לשאול חכם אחר, כמו במעשה שבירושלמי כאן.
עוקא דסולמיה
בירושלמי בבא בתרא ג,ח אמרו: עד שלושה עווקין בכסא (צריך לומר: ככסא. מיכן והילך כסולם (ירושלמי שבת ג,ז)).
ובויקרא רבה כט,ב, בפסיקתא דרב כהנא כג,ב ובמדרש תהילים עח,ו נאמר: "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו" (בראשית כח,יב) - אמר רבי שמואל בר נחמן: הראהו שרה של בבל עולה שבעים עֲוָקים (חווקים, שלבי סולם) ויורד, ושל מדי עולה חמישים ושניים עֲוָקים ויורד, ושל יוון מאה ושמונים עֲוָקים ויורד, ושל אדום עולה עולה ואינו יודע כמה.
לכן 'עוקא דסולמיה' הוא 'עֲוָקא' ולא 'עוּקא' (עוקה, גומה).
אפילו כן אמר ליה: פוק חמי חד סב וסמוך עלוי
בירושלמי שבת ו,ב ויבמות יב,ב אמרו: רבי ירמיה בעא קומי רבי זעירא: מהו להחליף? (האם מותר להחליף את הנעליים בשבת, של שמאל לימין ושל ימין לשמאל, אם נפסקה אוזנה החיצונה של אחת מהן) - אמר ליה: שרי. אפילו כן אמר ליה: פוק חמי חד סב וסמוך עלוי. נפק ואשכח רבי בא בר ממל, ושאל ליה ושרא.
רבי יונה נקט כאן אותו סגנון שנקט שם רבי זעירא (רבי יונה היה תלמידו של רבי זעירא).
• • •
במשנה שנינו: וכל כבשים שהוא יכול לוכל מהן במועד, כובשן.
ומדייקים: הא כבשין שאינו יכול לוכל מהן במועד – אבל כבשים שאינם נכבשים מהר ולא יהיו ראויים לאכילה במועד, - לא – אסור לכבוש אותם בחול המועד. אמר רבי בא (אמורא בדור השלישי): הדא דת (=דאת) אמר – זאת (ההלכה) שאתה אומר (שכבשים שאינו יכול לאכול מהם במועד, אסור לכבוש אותם בחול המועד), - בשאינן אבודין – כשלא יתקלקלו, אם לא יכבשם בחול המועד, אבל אם היה דבר אבד – אם יתקלקלו, אם לא יכבשם בחול המועד, - מותר – לכבוש אותם בחול המועד.
תני: – שנוי (שנו ברייתא): לא יהא אדם יוצא – לשדה בחול המועד, ומלקט עשבים – עשבי בר שעלו בשדה ותלשום למאכל בהמה או גם למאכל אדם, ומוכרן בשוק – שאסור למכור עשבים בשוק בחול המועד.
ושואלים (על דברי הברייתא): שאין דרכו (צריך לומר כמו שגרסו ראשונים: ואין דרכן) לוכל מהן במועד?! – וכי אין בני אדם רגילים לאכול עשבים במועד?! ואם כן, מדוע אסור למכור עשבים בשוק בחול המועד, והרי יש בני אדם הצריכים עשבים במועד?
ומשיבים: אמר רב הושעיה (אמורא בדור השלישי-הרביעי): אם אומר את כן – אם אתה אומר כך (כמו ששאלו, שיהא מותר למכור עשבים בשוק בחול המועד), נמצאתה (נמצאת) מתיר את האומנות במועד – נמצא שאתה מתיר עשיית מלאכה בפרהסיה בחול המועד, שהמוכר עשבים בשוק בחול המועד נראה כעוסק במלאכתו כדי להשתכר כדרכו בשאר ימות השנה, והרי לא הותרה עשיית מלאכה בפרהסיה בחול המועד (הגרסה בשאלה ופירושה של התשובה הם לפי רמב"ן בפסקי מלאכת יום טוב וחולו של מועד ור"מ המאירי בבלי מועד קטן יט,א).
ושואלים עוד (על דברי הברייתא): לא כן – וכי לא כך אמר רבי בא (לעיל בענין כבשים): הדא דת (=דאת) אמר - בשאינן אבידין, אבל אם היה דבר אבד - מותר?! – ואם כן, מדוע לא אמרה הברייתא מה שאמר רבי בא, שאם יתקלקלו העשבים אם לא ימכרם בחול המועד - מותר למכור אותם בחול המועד?
ומשיבים: מתניתא – הברייתא (שלא אמרה שאם יתקלקלו העשבים אם לא ימכרם בחול המועד - מותר למכור אותם בחול המועד, מדברת) - בשלקטן ברגל – כשליקט את העשבים בחול המועד, שלא יתקלקלו אם לא ימכרם במועד, ולכן לא נצרכה הברייתא לומר מה שאמר רבי בא, מה דאמר – ומה שאמר רבי בא (ההלכה שאמר רבי בא שמותר לכבוש בחול המועד כבשים שאינו יכול לאכול מהם במועד אם יתקלקלו, מדברת) - בשלקטן מערב הרגל – כשליקט את הכבשים לפני המועד, שיתקלקלו אם לא יכבשם במועד, ולכן נצרך רבי בא לומר מה שאמר. הרי שהברייתא ורבי בא אינם חלוקים זה על זה.
בבבלי מועד קטן יא,א אמרו: כבשים שהוא יכול לאכול במועד - כובשם. ...אזול כולי עלמא צוד ואייתו כוורא (צדו והביאו דגים). שרא להו רבא למימלח מינייהו (רש"י: למולחם הרבה, אף על פי שאין יכולים לאוכלם במועד, שהרי הם מלוחים הרבה). אמר ליה אביי: והא תנן: כבשים שהוא יכול לאכול מהם במועד - כובשם! (רש"י: והכא נמי, כיון שמלחום הרבה כדי להצניעם, תו לא חזו לאוכלם במועד) - אמר ליה: כיון דמעיקרא אדעתא דאכילה אייתינהו (רש"י: דעתם היתה לאוכלם במועד), ואי שביק להו פסדי - כפרקמטיא האבד (רש"י: כסחורה שמותר לעשותה במועד אם יש לו הפסד אם לא יעשנה) דמי, ושרי.
דברי רבא בבבלי, שאם היה דבר אבד - מותר למלוח אותם בחול המועד, הם כדברי רבי בא בירושלמי.
בתוספתא מועד קטן א,י שנו: מלקט אדם (במועד) עצים (להסקה) ועשבים (לאכילת בהמתו, משום שהם צורך המועד) בין מתוך שלו בין מתוך של חברו, ובלבד שלא יעשם אוֹמָן (שלא יעשה בליקוטו שורה ישרה, משום שנראה כטורח לנקות את הקרקע, כדי לתקנה לזריעה).
ובירושלמי שביעית ד,א אמרו: תני: מלקט אדם עצים ועשבים מתוך שלו (מתוך שדהו, ולא חששו שמא בדרך זו הוא מתקן (מנקה ומכשיר) את שדהו) את הגס הגס (העצים והעשבים הגדולים, הראויים להסקה או למאכל, ולא את הקטנים, שאין דרך בני אדם ללקטם משדותיהם אלא לשם ניקוים והכשרתם)... בשביעית אבל לא במועד.
הברייתא שבירושלמי שם, שאסרה ללקט עשבים בחול המועד, חלוקה על הברייתא שבתוספתא וכן על הברייתא שבירושלמי כאן, שלא אסרה הברייתא כאן אלא ללקט ולמכור בשוק, אבל ללקט ולאכול מותר בחול המועד.
המימרה "אם אומר את כן, נמצאתה מתיר את האומנות במועד" נאמרה גם להלן ג,ד.
• • •