יש קוראים את המסכת בשם "משקין", על פי המילה הראשונה שבה היא פותחת, וכך היא קרויה בכתבי יד של המשנה ובספרי גאונים וראשונים. ויש שכינו את המסכת בשם "מועד" כשם הסדר, וכך היא קרויה בירושלמי להלן ב,ה. אבל השם השגור למסכת הוא "מועד קטן", ונקראה בשם זה כדי להבדיל בינה ובין הסדר כולו שנקרא "מועד". עיקר ענינה של המסכת הוא הלכות חולו של מועד, הנקרא במסכתנו "מועד".
נראה לשער, כי שמה הקדום של המסכת היה "מועד". ברם, היות ושם זה יכול להטעות, שהרי ניתן לחשוב שהכוונה למסכת שבת שאף היא נקראה פעם בשם "מועד", שינו את שם המסכת ל"מועד קטן". אולם היו כאלה ששינו את שמה לגמרי וקראוה בשם "משקין" ("עלי ספר" יד).
בויקרא רבה לד,ד נאמר: "רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגָּשׁוּ, מֵאִיר עֵינֵי שְׁנֵיהֶם ה'" (משלי כט,יג). "עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ, עֹשֵׂה כֻלָּם ה'" (שם כב,ב). "רש" זה שהוא רש מן התורה (בור, עם הארץ). "איש תככים" זה שהוא שונה סדר אחד או שני סדרים. אמר רש לאיש תככים: השניני פרק אחד, והשנהו. "מאיר עיני שניהם ה'", שניהם קנו חיי העולם הבא. "עשיר ורש נפגשו", "עשיר" זה שהוא עשיר בתורה (חכם), "ורש" זה שהוא רש מן התורה. אמר רש לאותו עשיר: השניני פרק אחד, ולא השנהו. אמר ליה: מה, אנא בעי מיתב מתני יתך "משקין" או "מאימתי קורין"? (וכי אני צריך לשבת לשנות עימך "משקין" (מסכת מועד קטן, פרק ראשון) או "מאימתי קורין" (מסכת ברכות, פרק ראשון)?) זיל ותני עם דכוותך! (לך ולמד עם שכמותך!) "עושה כולם ה'", מי שעשה את זה חכם יכול לעשותו טיפש, ומי שעשה את זה טיפש יכול לעשותו חכם.
הרי שנזכר במדרש שמו של פרק זה.
חול המועד
חול המועד (הימים שבין היום הראשון ובין היום האחרון של פסח ושל סוכות) אסור בעשיית מלאכה. אומנם לא כל מלאכת עבודה אסורה בו כביום טוב, אבל קצת מלאכות אסורות בו.
איסור מלאכה בחול המועד, אף על פי שלמדים אותו מן הכתובים (בבלי חגיגה יח,א), נחלקו בו ראשונים האם הוא מן התורה: יש סוברים, שהאיסור הוא מן התורה, אלא שהתורה מסרה לחכמים שיאסרו מה שנראה להם ויתירו מה שנראה להם, ונמצא שכל מלאכה שאסרו חכמים אסורה לנו מן התורה ומה שהתירו מותר לנו מן התורה. ויש חולקים וסוברים, שמן התורה מותר בכל מלאכה בחול המועד, ואין איסורו אלא מדרבנן, ואף על פי שדרשוהו מן הכתובים, אינו אלא אסמכתא. ויש מן הראשונים שעשה פשרה בדבר ופירש, שעיקר חולו של מועד הוא דבר תורה, וכל מלאכה שאינה לצורך המועד ואינה דבר האבד אסורה מן התורה, אבל מלאכה שהיא לצורך המועד מותרת מן התורה בין במלאכת אומן בין במלאכת הדיוט, ואף על פי שאינה דבר האבד, וכן מלאכת דבר האבד מותרת מן התורה, אף על פי שאינה לצורך המועד ואפילו כשיש בה טרחה יתרה, אלא שחכמים אסרו קצת מלאכות אלו, שאסרו מלאכת אומן אפילו שהיא לצורך המועד, וכן טרחה יתרה אפילו שהיא דבר האבד.
משנה
משנתנו באה ללמד, שמלאכה לצורך דבר האבד, כלומר, לצורך דבר שייאבד או שיתקלקל אם לא יעשה אותה, מותר לעשותה בחול המועד, אם אין בה טרחה יתרה, אבל אם יש בה טרחה יתרה, אסור לעשותה.
משקין בית השלחין – מותר להשקות שדה שמשקים אותה בידיים על ידי תעלות מים, במועד – בחול המועד, מפני שהיא מלאכת דבר האבד, שהשדה זקוקה להשקאה מתמדת, ואם לא ישקו אותה במשך כמה ימים היא תתקלקל, ובשביעית – בשנת השמיטה, שאף על פי שעבודת קרקע אסורה בה, מכל מקום השקאה אינה בכלל עבודה, אלא שחכמים אסרו אותה, ובמקום הפסד התירו, בין ממעיין שיוצא בתחילה – מותר להשקות בית השלחין במועד ובשביעית גם ממעיין חדש, שהחלו מימיו לנבוע עכשיו, בין ממעיין שאינו יוצא בתחילה – וגם ממעיין ישן, שמימיו נובעים כבר מזמן מרובה, אבל אין משקים בית השלחין בחול המועד לא ממי גשמים – שנתקבצו במאגרים, שאסור להזרים את המים בזרימה חופשית (ללא אמצעי שאיבה) לשדה ולהשקות בהם, ולא ממי קילון – קילון (מילה יוונית) הוא משאבת הדלייה באמצעות מנוף המשמשת לשאיבת מים ממקור מים עמוק לצורכי השקאת שדות, והיו שואבים מים בקילון ומזרימים אותם לשדות ומשקים בהם. ובחול המועד אסור לשאוב מים בקילון, מפני שיש בשאיבה זו טרחה מרובה.
ואין עושין עוגיות לגפנים – אין עושים בחול המועד חפירות בין עצי הגפנים להשקאת האילנות, מפני שיש בעבודה זו טרחה מרובה. אבל בשביעית מותר להתקין עוגיות להשקאת אילנות.
בית השלחין ובית הבעל
בית השלחין היא שדה ששותה מי שילוחים / שלחים (ספרי דברים פסקה לט, מדרש תנאים דברים יא,יא), שמשקים את השדה במים שמשלחים (מזרימים) אותם בתעלות שמתמלאות במי מעיין. שֶׁלָח היא תעלת השקאה. היו משקים בבית השלחין תכופות, ויש שהפסקת השקאה במשך ימים אחדים גורמת התייבשות השדה ונבילת הצמחים שבו. בית השלחין מציין שטחים של גידולי שדה (תבואות וירקות) מושקים. רוב שטחי השלחין של ארץ ישראל הושקו על ידי המשכת המים בזרימה חופשית ללא אמצעי שאיבה.
בית הבעל, שמובא לרוב כניגוד לבית השלחין, הוא שדה המניבה יבול ללא תוספת השקאה. בשדה בית הבעל הספיקו לרוב מי הגשמים להנבת יבול. לפעמים היו משקים בבית הבעל השקאות אחדות מרוחקות זו מזו.
קילון
חלק ניכר של ההשקאה, במיוחד בגינות הירק, נעשה על ידי שאיבת מים. מקורות המים נמצאים בחלקם במקומות נמוכים, ובהם הוצרכו להעלות את המים הדרושים להשקאה באמצעי שאיבה שונים: על ידי דלייה בדלי, שאיבה בקילון, ועוד. הדלייה בדלי ממקורות מים עמוקים, כגון מבור או מבאר, היא איטית וקשה במקום שצריך לדלות כמויות מים גדולות, כגון בגן הירקות או בשדה שלחין. כאן השתדלו להשתמש במתקנים המבוססים על עקרון המנוף או הגלגל.
הקילון הוא מתקן לשאיבת מים המבוסס על עקרון המנוף. הוא ניצב על גדת נהר או בצד פי באר. הוא עשוי שני מוטות תקועים באדמה, ועליהם רכוב מוט ארוך נע, שבקצהו האחד דלי, ובקצהו השני משקל. האדם העוסק בשאיבה תופס את המוט ומשקיע את הדלי שבקצהו בתוך הבאר או הנהר, מרימו לגובה בעזרת המשקל שבקצהו השני ומריק את המים לאמה גבוהה יותר הסמוכה למקור המים והמובילה לשדה.
השאיבה בקילון יעילה וקלה מן הדלייה בדלי, אך יש בה עדיין טרחה גדולה הרבה מן ההשקאה במים זורמים מן המעיין.
במקורות הדנים באיסור השקאה במועד, מדובר רק על איסור השקאה בקילון, ולא הוזכרה ההשקאה בגלגל אנטיליא, שגם בה טרחה יתרה. נראה שבשם קילון כללו כל השקאה על ידי שאיבה, כולל אנטיליא.
עוגיות
העוגיות הן גומות, שבהן התרכזו מי הגשמים או מי ההשקאה להשקאת האילנות. העוגיות לא היו סמוכות ממש לעצים, ולא נעשו סביב האילנות אלא ביניהם. השם עוגית מעיד, שצורתה היסודית או הראשונית היתה עגולה, אף שבמשך הזמן התקינו כנראה גם עוגיות שצורתן מרובעת.
(על פי "החקלאות בארץ ישראל בימי המקרא המשנה והתלמוד")
• • •
גמרא
במשנתנו שנינו: משקין בית השלחין במועד, בין ממעיין שיוצא בתחילה בין ממעיין שאינו יוצא בתחילה.
ובתוספתא מועד קטן א,א שנו: מעיין היוצא כתחילה משקין ממנו שדה בית הבעל (אפילו שדה בית הבעל, שחיה ממי גשמים), דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אין משקין ממנו אלא שדה בית השלחין שחרבה.
ושואלים: ניחא מעיין שלא יצא כתחילה (בתחילה) – נוח (מובן) שמותר להשקות בית השלחין ממעיין ישן, שנובע כבר מזמן, כיון שאין טרחה בהתקנת אמת המים המושכת מימיה ממנו. אבל מעיין שיוצא כתחילה – מדוע מותר להשקות בית השלחין ממעיין חדש, שהחל לנבוע עכשיו, - ולא טריח הוא?! – וכי אינו גורם טרחה הוא?! שיש טרחה בהתקנת אמת המים המושכת מימיה ממנו.
וממשיכים ושואלים: אלא כרבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) – וכי אין לנו לומר אלא שהמשנה היא כרבי מאיר (בתוספתא), דרבי מאיר אמר: משקין ממנו אפילו שדה בית הבעל?! – מותר להשקות בחול המועד ממעיין שיוצא בתחילה אפילו שדה בית הבעל (שדה שאין צורך להשקותה, שהגשמים משקים אותה), וכל שכן בית השלחין, שרבי מאיר אינו אוסר לעשות בחול המועד מלאכה שיש בה טרחה אפילו בדבר שאינו אבד. ואף על פי שרבי מאיר מתיר להשקות ממעיין חדש אפילו שדה בית הבעל, ואילו המשנה אינה מתירה להשקות ממעיין חדש אלא בית השלחין, מכל מקום לענין בית השלחין המשנה כרבי מאיר ואינה כחכמים (בתוספתא) החלוקים על רבי מאיר, שחכמים אוסרים להשקות בית השלחין ממעיין חדש, כאמור להלן.
ומשיבים: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי): דברי הכל – המשנה דברי הכל היא, אפילו כדברי חכמים (בתוספתא) החלוקים על רבי מאיר, שחכמים אמרו שאסור להשקות בית השלחין בחול המועד ממעיין שיוצא בתחילה, שחכמים אוסרים לעשות בחול המועד מלאכה שיש בה טרחה אפילו בדבר האבד, כאמור להלן, אלא שהמשנה, שאמרה שמותר להשקות בית השלחין בחול המועד ממעיין שיוצא בתחילה, אינה מדברת במעיין חדש לגמרי, אלא מדברת באחד משני האופנים הבאים, כשהיה אחד ונעשה שנים – כשהמעיין הישן נחלק ונעשה שני מעיינות, או שהיו מימיו מועטין ונתברכו – או שמימיו של המעיין הישן היו מועטים, ועכשיו נתרבו מימיו של המעיין, וזהו מעיין שיוצא בתחילה שהמשנה מדברת בו, שיצאו מים שלא היו מתחילה, וכיון שבשני האופנים האלה אין טרחה בהתקנת אמת המים המושכת מימיה ממנו, מותר להשקות ממנו בחול המועד לדברי הכל.
אמר רבי יוסי: דברי הכל
כשמעמידים משנה או ברייתא כחכם יחיד, דרכו של האמורא רבי יוסי להעמיד אותה כדברי הכל.
ואומרים: ותני כן – ושנוי (שנו ברייתא בתוספתא מועד קטן א,א) כך (כמו שאמר רבי יוסי, שלדברי חכמים אין משקים בחול המועד אלא ממעיין שלא יצא בתחילה ורק שדה בית השלחין): מעיין שיצא כתחילה משקין ממנו אפילו שדה בית הבעל, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: אין משקין ממנו אלא שדה בית השלחין שחרבה – מותר להשקות בחול המועד ממעיין רק שדה בית השלחין שהשקו אותה קודם המועד ועכשיו בחול המועד היא יבשה וזקוקה להשקאה, שאם לא ישקו את השדה תתקלקל. בדברי חכמים בברייתא, שלא כמו במשנה, לא נזכר במפורש מעיין שיצא בתחילה (ואפשר שהמילה "ממנו" שנאמרה בדברי חכמים, שנראית כמוסבת על המעיין שנאמר בדברי רבי מאיר, היא אשגרה מהמילה "ממנו" שנאמרה בדברי רבי מאיר ואין לגרוס אותה בדברי חכמים), ואי אפשר לך לומר אלא שחכמים מדברים במעיין שלא יצא בתחילה, כפי שנלמד להלן.
ומסבירים (את המחלוקת של רבי מאיר וחכמים): על דעתיה דרבי מאיר – לדעתו של רבי מאיר, משקין ממנו (ממעיין) בחול המועד דבר שאינו אבד ודבר שהוא טריח – שהרי רבי מאיר אמר, מותר להשקות בחול המועד אפילו שדה בית הבעל, אף על פי שהיא דבר שאינו אבד, שאם לא ישקו את השדה לא תתקלקל, ומותר להשקות אפילו ממעיין חדש, אף על פי שהוא דבר שגורם טרחה, שיש טרחה בהתקנת אמת המים המושכת מימיה ממנו. על דעתיהון דרבנן – לדעתם של חכמים, אין משקין ממנו (ממעיין) בחול המועד אלא דבר שהוא אבד ובלבד דבר שאינו טריח – שהרי חכמים אומרים, שמותר להשקות בחול המועד שדה בית השלחין שחרבה בלבד, שהיא דבר האבד, שאם לא ישקו את השדה תתקלקל, ולא שדה בית בעל, ומותר להשקות ממעיין ישן בלבד, שהוא דבר שאינו גורם טרחה, שאין טרחה בהתקנת אמת המים המושכת מימיה ממנו, ולא ממעיין חדש.
ושואלים: אבד וטרח - מה אמרי בה רבנן? – בדבר שהוא אבד וגורם טרחה - מה אומרים בה חכמים? האם לדברי חכמים אסור להשקות בחול המועד שדה בית השלחין ממעיין שיצא בתחילה, כדברי רבי יוסי, או שמא לדברי חכמים מותר להשקות בחול המועד שדה בית השלחין ממעיין שיצא בתחילה, שלא כדברי רבי יוסי?
ומשיבים: נישמעינה מן הדא: – נלמד אותה (את ההלכה במקרה זה) מן זאת (הברייתא): כל שהיא פסידה והולכת - זו היא בית השלחין – כל שדה שהיא מתקלקלת עוד ועוד, שאם אין משקים אותה הגידול בשדה ממשיך ומתקלקל - זו היא שדה בית השלחין, עמדה מלהכחיש - זו בית הבעל – כל שדה שפסקה מלהיעשות רזה, שאף אם אין משקים אותה אין הגידול בשדה מתקלקל עוד - זו היא שדה בית הבעל, מחלוקת דרבי מאיר וחכמים – בבית השלחין ובבית הבעל נחלקו רבי מאיר וחכמים. בבית השלחין נחלקו, שלדעת רבי מאיר משקים אותה בחול המועד אפילו ממעיין חדש, ולדעת חכמים אין משקים אותה אלא ממעיין ישן. ובבית הבעל נחלקו, שלדעת רבי מאיר משקים אותה בחול המועד אפילו ממעיין חדש, ולדעת חכמים אין משקים אותה כלל. הרי שיש ללמוד מהברייתא הזאת, שחכמים אומרים, שאפילו בדבר שהוא אבד אסור לעשות בחול המועד מלאכה שיש בה טרחה. מכאן שחכמים האומרים בברייתא בתוספתא, שאין משקים אלא שדה בית השלחין, מדברים במעיין ישן בלבד, ולכן אמרו לעיל: "ותני כן" (שנו ברייתא בתוספתא כמו שאמר רבי יוסי).
מכיון שאמרו בברייתא: "כל שהיא פסידה והולכת - זו היא בית השלחין", לכן שנו בברייתא בתוספתא: "בית השלחין שחרבה".
במשנה שנינו, שאין משקים בית השלחין בחול המועד לא ממי הקילון ולא ממי גשמים, שלדברי הכל מלאכה שיש בה טרחה יתרה אסורה בחול המועד אפילו בדבר האבד, אפילו לדעת רבי מאיר.
עיין בבלי מועד קטן ב,א-ב.
בבבלי אמרו, שלפי התנא ששנה את משנתנו, מותר להשקות בית השלחין בחול המועד אפילו ממעיין שיצא בתחילה, ואסור להשקות בית הבעל אפילו ממעיין שלא יצא בתחילה. ואמרו בבבלי, שלדעת התנא ששנה את משנתנו, בדבר האבד מותר לעשות מלאכה בחול המועד רק כשאין בה טרחה, אבל בדבר שאינו אבד אסור לעשות מלאכה בחול המועד אפילו כשאין בה טרחה.
בבבלי הובאה ברייתא שהיא הברייתא בתוספתא שהובאה בירושלמי. חכמים בירושלמי הם רבי יהודה בבבלי. גם בירושלמי (לפי רבי יוסי) וגם בבבלי אמרו, שהתנא ששנה את משנתנו הוא חכמים (רבי יהודה). גם בירושלמי וגם בבבלי אמרו שלדעת חכמים (רבי יהודה), בדבר האבד מותר לעשות מלאכה בחול המועד רק כשאין בה טרחה, אבל בדבר שאינו אבד אסור לעשות מלאכה בחול המועד אפילו כשאין בה טרחה.
הבבלי והירושלמי נחלקו במעיין היוצא בתחילה, שלפי הבבלי אין טרחה להשקות ממעיין חדש, אלא יש רק חשש שמא יבוא לטרוח, ואילו לפי הירושלמי יש טרחה להשקות ממעיין חדש. לכן, לפי הבבלי, לדעת רבי יהודה, מותר להשקות בית השלחין בחול המועד אפילו ממעיין שיצא בתחילה, ואילו לפי הירושלמי, לדעת חכמים (רבי יהודה), מותר להשקות בית השלחין בחול המועד רק ממעיין שלא יצא בתחילה.
• • •
ושואלים: עד כמה תשהא (תשהה) ותיעשה בית השלחין? – כמה ימים תחכה השדה עד שתהיה לבית השלחין? ומסבירים (את השאלה): עד כדי שתשהא שנים שלשה ימים קודם לרגל? – האם השדה תהיה לבית השלחין (שיהיה מותר להשקותה בחול המועד) כשתחכה השדה משך זמן של שניים או שלושה ימים לאחר ההשקאה שלפני החג (שיעברו שניים או שלושה ימים מזמן שישקו את השדה לפני החג (יום טוב ראשון))? או שמא הדבר תלוי בדבר אחר?
ומשיבים: נישמעינה מן הדא: – נלמד אותה (את ההלכה במקרה זה) מן זאת (הברייתא): קברייל נגב קומי מועדא תלתא יומין – קברייל (נהר בארץ ישראל שכך שמו) יבש לפני החג (יום טוב ראשון) שלושה ימים. חזר במועדא – חזר (הנהר) בחול המועד (שבאו לו מים). אתא עובדה קומי רב חונה – בא המעשה לפני רב הונא (שהשקו את השדות מן הנהר לפני שיבש, ורצו להשקותן שוב מן הנהר בחול המועד), ואמר (רב הונא): אילין דאכחשין - ישתיין – אלה (השדות) שנעשו רזות (ועומדות להתקלקל) - ישתו (מותר להשקותן), אילין דלא אכחשין - לא ישתיין – אלה (השדות) שלא נעשו רזות (ואינן עומדות להתקלקל) - לא ישתו (אסור להשקותן). מכאן שאם עברו שלושה ימים מזמן שהשקו את השדה לפני החג (יום טוב ראשון), אם תתקלקל אם לא ישקו אותה בחול המועד, מותר להשקותה, אבל אם לא תתקלקל אם לא ישקו אותה בחול המועד, אסור להשקותה, שהדבר תלוי במצב הגידול בשדה.
מספרים: רבי יונה ורבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) הורון בהדא מקרת דצילייא דהוות זריעה סערין מיחצדינון במועדא – הורו (פסקו הלכה) בזה המקור (מעיין) של צילייא (שם מקום), שהיתה זרועה שעורים, לקצור אותם במועד, דלא יפקען וייבדן – כדי שלא ייבקעו (ייסדקו השעורים) ויאבדו (יתקלקלו). הם התירו, משום שמלאכה לצורך דבר האבד מותר לעשותה בחול המועד, ובלבד שלא יכוון את מלאכתו במועד (משנה להלן ב,ג). ומדובר שהגיע קודם החג זמנם של השעורים לקצור, אלא שחשבו שיהיו יכולים להתקיים עד לאחר שיעבור החג, ואחר כך נודע שאי אפשר להם להתקיים; או שמדובר שלא הגיע קודם החג זמנם של השעורים לקצור, ובמועד הגיע זמנם לקצור, אלא ששעורים אפשר להם שיתקלקלו בזמן מועט (ראה ירושלמי להלן ב,ב לענין בצירה).
בדחיית הקציר קיים חשש של רביצת התבואה והשתפכות הגרגרים.
דבר האבד אסור בטרחה יתירה כשאין הפסדו ודאי, ולכן אסור להשקות בית השלחין בחול המועד ממי הקילון, אבל כשהפסדו ודאי, מותר אף בטרחה יתרה, ולכן מותר לקצור שדה בחול המועד (ראשונים).
קברייל
בבראשית רבה יג,ט ובקהלת רבה פרשה א פסוק ז נאמר: כיצד הארץ שותה? - ...רבי נחמיה אמר: כהדין קבריא / קבריאל (שם נהר) דמרבה (שמרבה מימיו) וקבר (וקובר הכל מתחת לפני המים, ומכאן שמו), כך היתה הארץ שותה מתחילה, (דכתיב:) "ואד יעלה מן הארץ והשקה" וגו' (בראשית ב,ו), וחזר בו הקב"ה שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלה.
הנהר הנזכר כאן הוא הנהר הנזכר במדרשים. נהר זה היה דרכו להתייבש ולחזור.
מגיה של כתב היד שלפנינו תיקן כאן 'חבריי' במקום 'קברייל'.
סערין מיחצדינון במועדא
בבבלי מועד קטן יב,ב אמרו: רב הונא חצדו ליה חצדא במועדא. איתיביה רבה בר רב הונא לרב הונא: ...במה דברים אמורים - בתלושים מן הקרקע, אבל מחובר לקרקע - אפילו כולו אבוד אסור. ואם אין לו מה יאכל - קוצר... (רש"י: ורב הונא יש לו מה יאכל הוה, ואמאי שרי לה?) - אמר ליה: יחידאה היא (רש"י: האי דקתני: מחובר אפילו כולו אבוד נמי אסור - רבי יוסי היא, ויחידאה היא), ולא סבירא לן כוותיה. דתניא, כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל משום רבי יוסי: דבר התלוש מן הקרקע, אפילו מקצתו אבוד - מותר. והמחובר לקרקע - אפילו כולו אבוד אסור.
רב חצדו ליה חצדא בחולא דמועדא, שמע שמואל איקפד. לימא שמואל (רש"י: דאיקפד) כיחידאה סבירא ליה? (רש"י: כההיא מתניתא דבמחובר אפילו כולו אבוד נמי אסור, ואוקימנא כרבי יוסי יחידאה) - לא, חצדא דחיטי הוה (רש"י: דלא הוה פסידא, להכי איקפד, אבל בחצדא דשערי - לא סבר לה כרבי יוסי דאסיר). ורב מאי טעמא עביד הכי? - אין לו מה יאכל הוה (רש"י: להכי עביד הכי). - ושמואל - לא סיימוה קמיה (רש"י: לא אמרו לו דלא הוה ליה מה יאכל, להכי איקפד). אי נמי: אדם חשוב שאני (רש"י: רב לא הוה ליה למעבד הכי, אפילו אין לו מה יאכל. רש"ש: רב לא הוה ליה למעבד הכי, אפילו בחצדא דשערי דהוא דבר האבד, אבל באין לו מה יאכל - אפילו לאדם חשוב שרי).
גם לפי הירושלמי כאן וגם לפי הבבלי, מותר לקצור שעורים בחול המועד, משום שהוא דבר האבד.
בתוספתא מועד קטן א,ב שנו: דבר האבד עושים אותו במועד, דבר שאין אבד אין עושים אותו במועד.
ושם א,יא שנו: דבר האבד עושים אותו במועד, דבר שאין אבד אין עושים אותו במועד. במה דברים אמורים? - בתלוש, אבל במחובר - אף דבר האבד אין עושים אותו במועד.
לפי הבבלי, הברייתא השנייה שבתוספתא שאוסרת בדבר האבד במחובר דעת יחיד היא, ואין הלכה כמותה. ברייתא זו חולקת על הברייתא הראשונה שבתוספתא שמתירה בדבר האבד אפילו במחובר.
• • •
במשנה שנינו, שאין משקים בית השלחין בחול המועד לא ממי גשמים ולא ממי קילון.
ואומרים: ניחא מי קילון – נוח (מובן) שאסור להשקות בית השלחין ממי קילון, שיש טרחה מרובה להשקות ממי קילון, שיש צורך לשאוב אותם. ושואלים: אבל מי גשמים! – מדוע אסור להשקות בית השלחין ממי גשמים? שאין טרחה להשקות ממי גשמים המכונסים במאגרים, שאין צורך לשאוב אותם.
ומשיבים: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): גזרו מי גשמים מפני שהן כמי קילון – חכמים גזרו שלא להשקות ממי גשמים מפני שהם דומים למי קילון, שגם מי גשמים וגם מי קילון הם מים המכונסים בקרקע ואינם נמשכים וזוחלים, ואם היה מותר להשקות ממי גשמים, היו טועים ומשקים גם ממי קילון.
בבבלי מועד קטן ד,א אמרו: אבל לא ממי הגשמים וממי הקילון. בשלמא מי קילון - איכא טרחא יתירא (שצריך לדלות אותם), אלא מי גשמים (רש"י: שנתכנסו במקום אחד) מאי טרחא יתירא איכא? - אמר רבי אילעא אמר רבי יוחנן: גזירה מי גשמים אטו מי קילון (רש"י: אי שרית ליה מי גשמים, אתי למשרי נמי מי קילון). רב אשי אמר: מי גשמים נמי לידי מי קילון אתו (רש"י: כיון שנוטל מהם, באים לידי מי קילון, דאיכא טרחא יתירא, שצריך לדלותם).
דברי רבי יוחנן הובאו בירושלמי ובבבלי.
בהלכה הראשונה במשנה (משקים בית השלחין ממעיין) מועד ושביעית שווים, כמו ששנו במשנה במפורש. האם גם בהלכה השנייה במשנה (אין משקים לא ממי גשמים ולא ממי קילון) מועד ושביעית שווים? -
ואומרים: אמר רבי ביסנא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי לא (רבי אילא / אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): לא שנו אלא במועד – לא שנו במשנתנו את ההלכה שאסור להשקות ממי קילון אלא בחול המועד, הא בשביעית מותר – אבל בשנת השמיטה מותר להשקות ממי קילון.
ומסבירים: מה בין שביעית, מה בין מועד? – מה הסיבה להבדל בין מועד ובין שביעית? מפני מה בחול המועד אסור להשקות ממי קילון ובשנת השמיטה מותר להשקות ממי קילון? והרי יש בזה טרחה מרובה! - שביעית - על ידי (בגלל) שהיא מותרת במלאכה – שלא אסרו בשביעית אלא עבודת קרקע, התירו בין דבר שהוא טריח בין דבר שאינו טריח – התירו לעשות בשנת השמיטה גם דבר שהוא גורם טרחה וגם דבר שאינו גורם טרחה. מועד - על ידי (בגלל) שהוא אסור במלאכה, לא התירו אלא דבר שהוא אבד ובלבד דבר שאינו טרח – לא התירו לעשות בחול המועד אלא דבר שהוא אבד ורק דבר שאינו גורם טרחה (כאמור לעיל לדברי חכמים). ואית דבעי מישמעינה מן הדא: – ויש שרוצים ללמוד אותה (את הסיבה להבדל בין מועד ובין שביעית) מן זאת (המימרה): שביעית - על ידי (בגלל) שזמנה מרובה – שהיא נמשכת שנה, ואי אפשר להימנע מלהשקות עד שתעבור שנת השמיטה, התירו בין דבר שהוא טריח בין דבר שאינו טריח. מועד - על ידי (בגלל) שזמנו קצור (קצר) – שהוא נמשך שבעת ימים, ואפשר להימנע מלהשקות עד שיעברו שבעת ימי החג, אסרו דבר שהוא טריח.
ושואלים (על הסיבה השנייה להבדל בין מועד ובין שביעית): אותן שבעת ימים האחרונים – של שנת השמיטה, - לא מסתברא מיעבדינון – וכי לא מסתבר (מתקבל על הדעת) לעשות אותם כשבעת ימי הרגל ויהיו אסורין?! – שכשם ששבעת ימי החג אסורים מלעשות בהם דבר שהוא טריח, בגלל שזמנו קצר, כך שבעת הימים האחרונים של שנת השמיטה יהיו אסורים מלעשות בהם דבר שהוא טריח. אין משיבים על שאלה זו.
לקטע "מה בין שביעית, מה בין מועד?..." מקבילה בירושלמי שביעית ב,י ולהלן א,ג.
המשנה הזכירה "שביעית" ברישא של משנתנו ("משקין בית השלחין במועד ובשביעית"), אבל לא הזכירה בסיפא של משנתנו ("אבל לא ממי גשמים ולא ממי קילון"), ושוב הזכירה במשנה הבאה ("אין עושין את האמה בתחילה במועד ובשביעית"), ומכאן משמע שהסיפא של משנתנו אינה מדברת בשביעית, כי אילו היתה "שביעית" שברישא של משנתנו מוסבת גם על הסיפא, לא היה צריך להזכיר אותה אף במשנה הבאה (רבנו יחיאל).
• • •
כיון שדיברו לעיל במים המכונסים בקרקע, מדברים כאן במיני מים המכונסים בקרקע.
במשנה מקוואות פרק א נמנו שישה מיני מים המכונסים בקרקע, שדיניהם חלוקים לענין טהרה, ובהם: מי גבאים, מי תמציות שלא פסקו ומעיין.
ובתוספתא מקוואות א,יג שנו: ואילו הן מי תמצית? - כל זמן שהגשמים יורדין וההרים ביצין (בוצצין) - הרי הן כמי מעין. פסקו גשמים וההרים ביצין - הרי הן כמי תמצית. פסקו מלהיות ביצין - הרי אלו כמי גבאין.
מי תמציות הם מים שהתמצו בין שכבת האדמה והסלע ממי הגשמים שירדו על ההרים, וזחלו מהם לעמק והתכנסו שם.
מי גבאים הם מים המכונסים בחפירות שבקרקע, שהתכנסו ממי הגשמים.
רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בעי – שאל: מי תמציות שלא פסקו – לא פסקו עוד המים לזחול מן ההרים, שעדיין ההרים מזילים ופולטים מים משכבותיהם העליונות, מה הן? – מה הם מי תמציות שלא פסקו, שנזכרו במשנה מקוואות א,ו? - ואומרים: נישמעינה מן הדא: – נלמד אותה (את התשובה לשאלה זו) מן זאת (הברייתא בתוספתא מקוואות): אילו הן מי תמציות? - כל זמן שהגשמים יורדין וההרים בוצצין (מזילים מים, מטפטפים), הרי הן (המים המכונסים בקרקע) כמי מעיין (כך צריך להוסיף כמו בתוספתא). פסקו גשמים, אף על פי שההרים בוצצין, הרי הן (המים המכונסים בקרקע) כמי תמציות – ופסקו מלהיות כמי מעיין. פסקו ההרים מלהיות בוצצין, הרי הן (המים המכונסים בקרקע) כמי גביים (גבאים) – ופסקו מלהיות כמי תמציות.
הגרסה בברייתא שבתוספתא היא על פי כתב יד של התוספתא. אבל בדפוסים של התוספתא ובראשונים חסרות המילים "הרי הן כמי מעיין". גם בירושלמי, הן ב"שרידי הירושלמי" והן במסירה שלפנינו, חסרות המילים האלו.
הגרסה בתוספתא: "פסקו גשמים וההרים ביצין, הרי כמי תמציות". אבל הגרסה בירושלמי: "פסקו גשמים, אף על פי שההרים בוצצין, הרי כמי תמציות".
למילים "אף על פי" אין מובן לפי הגרסה בירושלמי, שנזכרו מי תמציות ומי גביים ולא נזכרו מי מעיין, שכן לפי גרסה זו, כל זמן שההרים בוצצים, בין כשהגשמים יורדים ובין כשפסקו, הרי הם כמי תמציות, ונמצא שהואיל וההרים בוצצים הרי הם כמי תמציות, ואם כן, מהו שאמרו "אף על פי שההרים בוצצין - הרי כמי תמציות"?
אבל לפי הגרסה בכתב היד של התוספתא: "כל זמן שהגשמים יורדין וההרים ביצין - הרי הן כמי מעין", יש מובן למילים "אף על פי", שכן לפי גרסה זו, כל זמן שהגשמים יורדים הרי הם כמי מעיין, וכשפסקו גשמים הרי הם כמי תמציות, ונמצא שאף על פי שההרים בוצצים הרי הם כמי תמציות.
הרי שהמילים "אף על פי" שבגרסת הירושלמי מאשרות את הגרסה בכתב היד של התוספתא: "כל זמן שהגשמים יורדין וההרים ביצין - הרי הן כמי מעין", ולכן יש להוסיף בירושלמי את המילים "הרי הן כמי מעין".
בתוספתא שנו: כל זמן שהגשמים יורדים וההרים בוצצים - הרי הן כמי מעיין.
ושואלים: עד איכן (היכן)? – עד מתי הזמן שהגשמים יורדים וההרים בוצצים, שייחשבו המים המכונסים בקרקע כמי מעיין?
ומשיבים (תשובה אחת): אמר חייה בר בון (רב חייא בר אבין, אמורא בבלי בדור השלישי, עלה לארץ ישראל) בשם רבי יוחנן: עד כדי שתפרח חברית (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": הברית) – עד שיגיע הזמן שתפרח (תלבלב) הבֹּרִית (הבורית, צמח שמפיקים ממנו חומר לכביסה ולרחצה). פריחת הבורית חלה באביב עם הפסקת הגשמים. לפני שיגיע הזמן הזה, המים המכונסים בקרקע הם כמי מעיין, ולאחר שיגיע הזמן הזה, המים המכונסים בקרקע הם כמי תמציות.
ומשיבים (תשובה שנייה): רבי לעזר בירבי (=בר רבי) יוסי אמר בשם רבי תנחום בירבי חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי): עד כדי שייעשו כרגלי האווז – עד שיגיע הזמן שייעשו המים המכונסים בקרקע רדודים כמו רגלי האווז (כף רגלו של האווז דקה, ראה משנה בכורות ז,ו). לפני שיגיע הזמן הזה, המים המכונסים בקרקע הם כמי מעיין, ולאחר שיגיע הזמן הזה, המים המכונסים בקרקע הם כמי תמציות.
בירושלמי תרומות ח,ו אמרו: מעיין - כל זמן שהוא מושך אין בו משום גילוי (אין המים אסורים, שאין חוששים שמא נחש שתה מהם והטיל בהם ארס). אמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה: מעשה שירד רבי יוחנן בן נורי אצל רבי יוחנן בן ברוקא אבא לבית שריי, והראהו גיבי (גבא, מקוה מים קטן) שלא היה בו אלא שלושת לוגין מים, והיו הגשמים מטפטפין ויורדין, ושחה ושתה (כדי ללמדו הלכה למעשה), ואמר: כזה אין בו משום גילוי (שכל זמן שהגשמים יורדים נחשבים הגבאים למעיינות, ובמעיין אפילו כל שהוא אין בו משום גילוי) (תוספתא תרומות ז,יד). ועד היכן? (עד מתי הזמן שהגשמים יורדים, שייחשבו המים כמי מעיין?) - רבי מנא בר תנחום בשם רבי חנינה: עד כדי שתפוח הכרית (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: שתפרח הברית). רבי לעזר ברבי יוסי בשם רב: עד כדי שייעשו כרגלי האווז.
תוספת המילים "הרי הן כמי מעיין" בברייתא שהובאה מהתוספתא ופירוש המילים "עד איכן... עד כדי שתפרח הברית" הם על פי מבוא ל"תוספת ראשונים" חלק א ועל פי "תוספתא כפשוטה" תרומות ז,יד.
רבי ירמיה בעי – שאל (לדברי רבי יוחנן שאמר, עד כדי שתפרח הבורית): פרחה חברית (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": הברית) ולא פסקו (גשמים) – אם הגיע הזמן של פריחת הבורית, ושוב הגשמים יורדים וההרים בוצצים, למפריעו הוא נעשה כמעיין או מיכן ולבא הוא נעשה כמעיין? – האם המים המכונסים בקרקע נחשבים כמי מעיין גם למפרע (לשעבר), מהזמן שפרחה הבורית ועד ששוב ירדו גשמים, או שמא המים המכונסים בקרקע נחשבים כמי מעיין רק מכאן ולהבא (משעה זו והלאה), מהזמן ששוב ירדו גשמים?
ומסבירים (את השאלה של רבי ירמיה): ליי דא מילה? – לאי זה דבר? (לאיזה ענין נשאלה השאלה?) - הטביל בו מחטים וצינורות (ב"שרידי הירושלמי": וצינוריות) – אם, מהזמן שפרחה הבורית ועד ששוב ירדו גשמים, הטביל במים המכונסים בקרקע מחטים וצינוריות (מחטים לסריגה) טמאים. אין תימר – אם תאמר, למפריעו הוא נעשה מעיין - טהרו – המחטים והצינוריות מטומאתם, שמעיין מטהר בכל שהוא, כל שהגוף הנטבל עולה במימיו; אבל אין תימר – אם תאמר, מיכן ולבא הוא נעשה כמעיין - לא טהרו – המחטים והצינוריות מטומאתם, שמי תמציות ומי גבאים אינם מטהרים אלא בארבעים סאה. אין משיבים על שאלה זו.
• • •
רבי לעזר בירבי יוסי שאל: אילין אגטרגטייא – אלה סכרי המים, מה את עביד לון? – מה אתה עושה להם? כמי קילון או אינן כמי קילון? – האם הם כמי קילון, ואסור להשקות מהם בחול המועד, מפני שהם דומים למי קילון, שגם מי הסכרים וגם מי קילון הם מים המכונסים בקרקע, או שמא אינם כמי קילון, ומותר להשקות מהם בחול המועד? - אין משיבים על שאלה זו.
משמעות המילה "אגטרגטייא" כאן היא סכר קטן. השימוש בסכרים הללו הוא כדי להעלות את מפלס המים במקום ניקוז מסוים (בריכה וכדומה) שהמים זורמים אליו באיטיות, ושם הם מצטברים ונקווים מאחורי הסכר. כשכמות המים מספקת ומפלס המים עולה די הצורך, פותחים את הסכר בצורה מבוקרת ומזרימים את המים בקצב ובכמות מווסתים וכפי הנדרש ("תרבות חומרית בארץ ישראל בימי התלמוד").
• • •
שואלים: בריכה שנתמלאת מן המעיין והפסיק המעיין מתוכה – בריכה שהתמלאה מים מהמעיין, ואחר כך מנע מלהזרים את מי המעיין לתוך הבריכה, ואינה מתמלאת עוד מהמעיין, מהו להשקות ממנה? – האם מותר להשקות את בית השלחין מהבריכה בחול המועד, כשהפסיק את המעיין מתוכה?
ומשיבים: נישמעינה מן הדא – נלמד אותה (את ההלכה במקרה זה) מן זאת (המשנה): אבל אין משקין לא ממי הגשמים ולא ממי הקילון. מה אנן קיימין? – במה אנו עסוקים? (באיזה מקרה מדובר בהלכה ששנינו במשנתנו, שאין משקים ממי גשמים המכונסים במאגרים?) אם בשעה שהגשמים יורדין - והלא כמושַּקין לים הגדול הן – כשהגשמים יורדים, מי הגשמים המכונסים במאגרים כאילו מחוברים לים הגדול (משום שלפי חכמינו, מקורם של מי הגשמים בים הגדול, שהעננים שותים מים מן הים וממטירים על הארץ), ומותר להשקות ממי גשמים בחול המועד כשהגשמים יורדים, מפני שאין הם דומים למי קילון המכונסים בקרקע, שמי קילון אינם מחוברים למקור מים נובעים, ואילו מי גשמים, כשהגשמים יורדים, מחוברים למקור מים נובעים (הים הגדול); אלא כי נן (=אנן) קיימין – אלא כשאנו עסוקים (בהלכה ששנינו במשנתנו מדובר), בשעה שפסקו גשמים – כשאין הגשמים יורדים, ואסור להשקות ממי גשמים בחול המועד כשאין הגשמים יורדים, מפני שהם דומים למי קילון המכונסים בקרקע, שגם מי קילון וגם מי גשמים, כשאין הגשמים יורדים, אינם מחוברים למקור מים נובעים. ויש לדקדק: אם בשעה שפסקו גשמים - לא כבריכה שנתמלאת מן המעיין והפסיק המעיין מתוכה היא? – וכי המקרה שמדובר במשנתנו אינו דומה למקרה שמדובר בשאלה ששואלים? והרי שני המקרים דומים, שכן גם מי הבריכה, כשהפסיק את המעיין מתוכה, וגם מי גשמים, כשאין הגשמים יורדים, אינם מחוברים למקור מים נובעים, ואת אמר: – ואתה אומר (במשנתנו): אין משקין ממנה – אסור להשקות ממי גשמים בחול המועד. הדא אמרה: – זאת אומרת (הסק מכאן): בריכה שנתמלאת מן המעיין והפסיק המעיין מתוכה, אין משקין ממנה – אסור להשקות מהבריכה בחול המועד.
ושואלים עוד: בריכה שנתמלאת מן הקילון והמשיך המעיין לתוכה – בריכה שהתמלאה מים מהקילון, ואחר כך הזרים את מי המעיין לתוך הבריכה, והיא מתמלאת מהמעיין, מהו להשקות ממנה? – האם מותר להשקות את בית השלחין מהבריכה בחול המועד, כשהמשיך את המעיין לתוכה?
ומשיבים: נישמעינה מן הדא – נלמד אותה (את ההלכה במקרה זה) מן זאת (הברייתא): שדה בית השלחין שניטופה (צריך לומר: שניטפה) לתוך שדה בית השלחין אחרת – שדה (שהשקו אותה ממי מעיין) שניטפה (הורידה מים) לתוך שדה אחרת, משקין ממנה – מותר להשקות בחול המועד את השדה האחרת מהמים המכונסים בה, שירדו לתוכה מהשדה האחת. אמר רבי ירמיה: ועודה מנטפת – מותר להשקות את השדה האחרת מהמים המכונסים בה, כשעדיין משקים את השדה האחת ממי המעיין והמים נוטפים מהשדה האחת לתוך השדה האחרת. אבל כשאין משקים את השדה האחת ממי המעיין ואין המים נוטפים מהשדה האחת לתוך השדה האחרת, אסור להשקות את השדה האחרת מהמים המכונסים בה. ויש לדקדק: וכי מחמת הניטוף היא יכולה להשקות? לא מחמת עצמה שהיא מליאה? – וכי מפני נזילת המים לתוך השדה האחרת יש יכולת להשקות אותה? וכי אין יכולת להשקות את השדה האחרת מפני שהיא עצמה מלאה מים? הרי יש יכולת להשקות את השדה האחרת רק מפני שהיא עצמה מלאה מים! ואם כן, הרי זה כמי גשמים המכונסים במאגרים שאסור להשקות מהם, ואת אמר: – ו(אף על פי כן,) אתה אומר (בברייתא): משקין ממנה – מותר להשקות את השדה האחרת מהמים שנוטפים לתוכה מהשדה האחת, מפני שכשעדיין משקים את השדה האחת ממי המעיין והמים נוטפים מהשדה האחת לתוך השדה האחרת, המים מחוברים למקור מים נובעים (המעיין). הדא אמרה: – זאת אומרת (הסק מכאן): בריכה שנתמלאת מן הקילון והמשיך המעיין לתוכה, משקין ממנה – מותר להשקות מהבריכה בחול המועד, מפני ששני המקרים דומים, שכן גם מי הבריכה, כשהמשיך את המעיין לתוכה, וגם המים המכונסים בשדה האחרת, כשעדיין משקים את השדה האחת והמים נוטפים לתוך השדה האחרת, מחוברים למקור מים נובעים.
בתוספתא מועד קטן א,א שנו: ואין ממלאים ומשקים בקילון (אסור למלא ולהשקות בקילון עצמו אפילו מן המעיין, משום טרחה), ואפילו מן הבריכה שנתמלאה בקילון (אסור להשקות ממנה), אבל בריכה (שמימיה נובעים) שניטפה לשדה בית השלחין (שהמים מן הבריכה נוטפים לתוך בית השלחין, ונמצא שהמים שבבית השלחין הם כמי גשמים) משקים הימנה (מותר להשקות ממנה, משום שכל זמן שהמים מן הבריכה נוטפים לתוך בית השלחין דינם כאילו הם מושַּקים לבריכה, והם כבריכה עצמה, ומותר להשקות מהם שלא על ידי קילון) ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי מועד קטן ד,א אמרו: תנו רבנן: בריכה שניטפה (מים) משדה בית השלחין זו (רש"י: בית השלחין שהיה גבוה, והיה מעיין נובע בצידו, ובצד אחר היה בית השלחין נמוך, ובין אלו בתי השלחין היתה בריכה קטנה בצד בית השלחין הנמוך, וכשמשקים בית השלחין הגבוה מן המעיין, נוטפים מים מבית השלחין הגבוה לבריכה הנמוכה) - מותר להשקות ממנה שדה בית השלחין אחרת (רש"י: מותר להשקות אותו בית השלחין הנמוך מאותה הבריכה, אף על גב דבריכה עבידא דפסקא, הואיל ומטפטפים לה מים מבית השלחין הגבוה שבאו לו מן המעיין).
והא עבידא דפסקא (רש"י: בריכה, ואזיל וטרח ומייתי ממעיין אחר)! -
אמר רבי ירמיה: ועדיין היא (רש"י: בית השלחין הגבוה) מטפטפת (רש"י: לבריכה, דוודאי לא פסקא). אמר אביי: והוא שלא פסק מעיין (רש"י: מותר להשקות בית השלחין הנמוך מהבריכה, אבל אי פסיק מעיין, אף על גב דעדיין בית השלחין הגבוה מטפטפת לבריכה - אין משקין בית השלחין הנמוך מהבריכה, דלמא פסקא, ואזיל וטרח ומייתי ממעיין אחר).
הברייתא שהובאה בירושלמי ובבבלי מקורה בתוספתא. דברי רבי ירמיה הובאו בירושלמי ובבבלי. אביי בא לפרש את דברי רבי ירמיה, שלא יקשה עליו: והרי הניטוף עשוי שייפסק ויבוא לטרוח!
ואומרים: ותני שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) כן – ושנה שמואל (ברייתא) כך (כמו ההלכות שהסיקו בשני המקרים ששאלו): הפוסקון (בריכה) והבריכה שמילאן קודם לרגל – שמילא את הבריכות מים לפני החג, לא ישקה מהן ברגל – אסור להשקות מהן בחול המועד, כמו שאסור להשקות מבריכה שהתמלאה מים והפסיק את המעיין מתוכה. אם היתה אמת המים (תעלת מים) עוברת ביניהן – בין הבריכות ונכנסת לתוכן, שמזרימה להן מים ממעיין (נראה שצריך לומר: עוברת בתוכן), משקה מהן – מותר להשקות מהן בחול המועד, כמו שמותר להשקות מבריכה שהתמלאה מים והמשיך את המעיין לתוכה, ואינו נמנע – אינו מונע את עצמו מלהשקות מהן.
מזרימים את מימיהם של הבריכות האלו לשדות ללא כל שאיבה.
בבבלי מועד קטן ד,א אמרו: תנו רבנן: הפסיקות (רש"י: חריצים שאינם מתוקנים) והבריכות (רש"י: מתוקנות יפה) שנתמלאו מים מערב יום טוב - אסור להשקות מהן בחולו של מועד (רש"י: משום דפסקי ואתי לאתויי מנהרות רחוקים), ואם היתה אמת המים (רש"י: ממעיין) עוברת ביניהן (רש"י: בין הבריכות הללו) - מותר (רש"י: להשקות מהן במועד, דהא לא פסקי).
פוסקון
בקהלת רבה פרשה ב פסוק ו נאמר: "עשיתי לי בריכות מים" - פוסקינוס.
פיסקין - מילה בלטינית. פיסקין במקורו היה בריכת דגים, ואחר כך היה גם כינוי לבריכת מים סתם. פיסקין זה גם היה, בשלב מאוחר יותר, לכינוי לבריכת מים שבחריצים או גם כינוי לבריכה שמימיה פוסקים, כנראה בהשפעת "פסק" הארמי ("לשוננו" נז).
• • •
ומביאים ברייתא (בתוספתא): אילו הן עוגיות – שאסרו לעשות בחול המועד? - אלו הן הבדידין שבעיקרי אילנות – חפירות שעושים בשורשי עצים. הברייתא שבתוספתא מפרשת את המשנה שעוגיות הן בדידים. ואומרים: כיי (=כההיא) דתנינן תמן: – כאותה (משנה) ששנינו שם (במסכת אחרת - כלים כט,ז): יד הבדיד ארבעה – בדיד הוא כלי ברזל שחופרים בו את החפירות מסביב לעצים. צורתו היתה כמין קרדום חפירה. ארבעה טפחים של קת (ידית) הכלי הם חיבור לכלי, שאם נטמא הכלי נטמאה הקת, ואם נטמאה הקת נטמא הכלי, אבל יותר מארבעה טפחים אינו חיבור. גם כלי הברזל שחופרים בו את החפירה מסביב לאילן וגם החפירה עצמה נקראים בשם 'בדיד'.
בתוספתא מועד קטן א,ב ושביעית א,ז שנו: אילו הן עוגיות? - אלו בדידין שבעיקרי אילנות.
בבבלי מועד קטן ד,ב אמרו: ואין עושין עוגיות לגפנים. מאי עוגיות? - אמר רב יהודה: בנכי. תניא נמי הכי: אילו הן עוגיות? - בדידין שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים. - איני? והא רב יהודה שרא לבני בר ציתאי למעבד בנכי לכרמיהון! (רש"י: והיכי שרי, והא תנן: אין עושים עוגיות!) - לא קשיא, הא - בחדתי (רש"י: שמעולם לא היו שם עוגיות - אסור לעשותן בחולו של מועד, דאיכא טרחא יתירא), הא - בעתיקי (רש"י: שכבר היו לו שם עוגיות ונסתמו - מותר לחזור ולחופרן בחולו של מועד, דליכא טרחא כולי האי).
לפי הבבלי, מותר לתקן בחול המועד את העוגיות הקיימות, אך אסור להתקין חדשות.
• • •