משנה
משנה זו חוזרת ללמד את סדר הקריאה בתורה בציבור.
הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים – כל אחד מהקוראים בתורה צריך לקרוא לכל הפחות שלושה פסוקים.
ולא יקרא למתורגמן – שהיה מתרגם בלשון ארמית, שהיו העם מדברים בה, כל פסוק ופסוק שהקורא קורא לפניהם, יותר מפסוק אחד – הקורא בתורה אינו רשאי לקרוא שניים או שלושה פסוקים בבת אחת, שאם יצטרך המתורגמן לתרגם בבת אחת כמה פסוקים ששמע מפי הקורא, יבוא לכלל טעות, הואיל והוא מתרגם בעל פה ולא מתוך הספר, ובנביא שלשה – המפטיר הקורא בנביא רשאי לקרוא אפילו שלושה פסוקים בבת אחת, והמתורגמן יתרגמם בבת אחת, ואם יטעה יטעה, לפי שלא הקפידו חכמים בנביא אלא על התוכן ולא הקפידו על דיוק התרגום כמו בתורה, שמפני חשיבותן של המצוות היה צורך בדיוק בתרגום התורה. אם היו שלשתן – שלושת הפסוקים בנביא, שלש פרשיות – שכל פסוק משלושת הפסוקים הוא פרשה בפני עצמה, - קורין אחד אחד – הקורא קורא פסוק פסוק, והמתורגמן מתרגם פסוק פסוק.
מדלגין בנביא – מותר לדלג בנביאים על פרשה אחת ולקרוא פרשה אחרת, ואין חייבים לקרוא לפי הסדר, ואין מדלגין בתורה – אלא חייבים לקרוא לפי הסדר. ועד כמה הוא – המפטיר הקורא בנביא, מדלג? עד כדי שלא יפסיק התורגמן – הקורא רשאי לדלג רק אם יוכל לגמור את גלילת הספר כדי להגיע לפרשה שהוא מבקש לקרוא קודם שישלים המתורגמן לתרגם את מה שקרא הקורא. אבל אם לא יוכל לגמור את הגלילה קודם שישלים המתורגמן לתרגם, אינו רשאי לדלג, מפני שמקפידים על טרחת הציבור, שייאלצו להמתין עד לגמר גלילת הספר.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים".
ובמשנה לעיל ד,א שנינו: "הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה" (הקורא הראשון מברך לפני קריאתו והקורא האחרון מברך אחרי קריאתו).
כיוון שהמשנה דיברה בעניין מספר הפסוקים המועט ביותר שהקורא בתורה צריך לקרוא, דנים במקרה שהקורא בתורה השתתק בקריאתו שהיה צריך לקרוא ולא גמר אותה.
רבי בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בריה ד- – בנו של רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי חייה (בר בא) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): היה קורא בתורה – בספר התורה בציבור, ונשתתק (נתקף במחלת השיתוק בלשונו) – ולא היה יכול לקרוא לכל הפחות שלושה פסוקים, וצריך להחליפו באחר שיקרא בתורה במקומו, - זה שהוא עומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון – הקורא בתורה במקום הקורא הראשון שהשתתק צריך להתחיל לקרוא מתחילת הקריאה שקרא הראשון, ולא יתחיל מהמקום שהפסיק הראשון. ויש להוכיח קביעה זו בדרך השלילה: אין תימר: – אם תאמר: זה שהוא עומד תחתיו יתחיל ממקום שהפסיק הראשון - נמצא שהראשונים נתברכו לפניהן ולא נתברכו לאחריהן – הקריאות שנקראו על ידי הקוראים לפני הקורא שהשתתק נתברכו בברכה שבירך הקורא הפותח לפני קריאתו אך לא נתברכו בברכה שבירך הקורא החותם אחרי קריאתו, האחרונים נתברכו לאחריהן ולא נתברכו לפניהן – הקריאות שנקראו על ידי הקוראים אחרי הקורא שהשתתק נתברכו בברכה שבירך הקורא החותם אחרי קריאתו אך לא נתברכו בברכה שבירך הקורא הפותח לפני קריאתו, שכיוון שהקורא בתורה במקום הקורא שהשתתק מתחיל מהמקום שהפסיק הראשון, הקריאה של פחות משלושה פסוקים שקרא הקורא שהשתתק מפסיקה בין הקריאות שנקראו לפניה ובין הקריאות שנקראו אחריה, מפני שאינה קריאה תקנית, ולכן אין הברכה שבירך הקורא החותם אחרי קריאתו חלה על הקריאות שנקראו לפני הקורא שהשתתק ואין הברכה שבירך הקורא הפותח לפני קריאתו חלה על הקריאות שנקראו אחרי הקורא שהשתתק, וכתיב: – וכתוב (בשבח התורה): "תּוֹרַת י'י תְּמִימָה" (תהילים יט,ח) – התורה היא דבר שלם בלי פגם; ויש לדרוש את הכתוב: - שתהא כולה תמימה – כלומר, שיהיו כל הקריאות בתורה שוות, ואם לא נתברכו כל הקריאות בברכה שבירך הקורא הפותח לפני קריאתו ובברכה שבירך הקורא החותם אחרי קריאתו, אין הן שוות. אבל אם הקורא בתורה במקום הקורא שהשתתק מתחיל מהמקום שהפסיק הראשון, הקריאה של פחות משלושה פסוקים שקרא הקורא שהשתתק אינה מפסיקה בין הקריאות שנקראו לפניה ובין הקריאות שנקראו אחריה, מפני שאינה נחשבת כלל, ונמצא שכל הקריאות שוות.
מקומה של מימרה זו על המשנה כאן, שהקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים, מוכיח שהקורא שהשתתק קרא פחות משלושה פסוקים. אם הקורא שהשתתק קרא שלושה פסוקים או יותר, הרי זו קריאה תקנית, והקורא בתורה אחריו מתחיל מהמקום שהפסיק הראשון.
מימרה זו מובאת בירושלמי ברכות ה,ג, וכאן מקורה.
במשנה מגילה ד,א שנינו: "הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה". לפי דין המשנה, הקורא הראשון מברך לפני קריאתו והקורא האחרון מברך אחרי קריאתו. מנהג בבל היה שכל אחד מהקוראים מברך לפני קריאתו ואחרי קריאתו (בבלי מגילה כא,ב). ניתן לבאר את ההבדל בין דין המשנה למנהג בבל, שבמשנה נתפסת קריאת התורה כיחידה אחת, ולכן הפותח מברך לפניה והחותם לאחריה, ואילו בבבל נחשבה קריאת כל קורא כיחידה בפני עצמה, ולכן בירך כל קורא וקורא לפניה ולאחריה.
הבדל זה הוא הבדל שבין מנהג ארץ ישראל למנהג בבל. בירושלמי ברכות ז,ג מסופר: "רבי זעירא עמד לקרוא כוהן במקום לוי ובירך לפניה ולאחריה, ורצו להשתיקו. אמר להם רב חייא בר אשי: הרפוהו, שכך הם (הבבליים) נוהגים אצלם" (המעשה קרה בזמן שרבי זירא ביקר בסורא ובסביבתה. במחוז זה נהגו בעניין ברכות התורה כמנהג ארץ ישראל, ומה שאומר רב חייא בר אשי להרפות ממנו "שכן הם נוהגים אצלם" הכוונה שכך נוהגים במרכז בבל, מקום שרבי זירא בא משם ("רבי זירא ומנהג בבל בארץ ישראל", "תרביץ" לו, עמוד 324)). בבבלי מגילה כב,א מסופר, שרב, בזמן בואו לבבל, עלה לקרוא בתורה ראשון ובירך לפניה ולא לאחריה, שרב נהג בבבל כמנהג ארץ ישראל אף כשהיה שונה ממנהג המקום.
ממספר מקורות בירושלמי עולה לכאורה שגם בארץ ישראל נהגו במקומות מסוימים לברך לפני קריאת כל קורא ואחריה. ראה ירושלמי מגילה ד,ד וברכות ה,ג: "היה קורא בתורה ונשתתק - זה שהוא עומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון. אם אומר את: ממקום שפסק - הראשונים נתברכו לפניהן ולא נתברכו לאחריהן, והאחרונים נתברכו לאחריהן ולא נתברכו לפניהן" (לפי מנהג ארץ ישראל שהאמצעיים אינם מברכים, גם אם לא נשתתק, הוא אינו מברך לאחריה והבא לאחריו אינו מברך לפניה). וראה גם ירושלמי מגילה ג,ו: "אין מפסיקין בקללות. - אמר רבי לוי: אמר הקב"ה: אינו בדין שיהו בניי מתקללים ואני מתברך". מנימוקו של רבי לוי נראה שכל קורא מברך לפני הקריאה ולאחריה ("'פרשת ראש חודש כיצד קורין אותה?'", "תרביץ" עד, עמודים 186-189 והערה 69).
לפי פירושנו למימרה שבירושלמי כאן, לא עולה מכאן שבארץ ישראל נהגו במקומות מסוימים לברך לפני קריאת כל קורא ואחריה.
ומביאים ברייתא: היתה הפרשה של חמשה פסוקים - קורא את כולה – ואינו קורא שלושה פסוקים. לא עשה כן – לא קרא את כולה, אלא קרא שלשה - זה שהוא עומד תחתיו (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה. הוספה זו היא אשגרה מהמימרה שלעיל, וכאן צריך לומר כמו במקבילה בתוספתא: 'אחריו') – הקורא בתורה אחריו, צריך לקרות שני פסוקים האחרונים – של הפרשה, ושלשה – פסוקים, מפרשה האחרת.
ושואלים: לא עשה כן – אם הקורא בתורה אחריו לא עשה כך (כדין שבברייתא) אלא קרא שני פסוקים האחרונים של הפרשה האחת ופסוק אחד מהפרשה האחרת, - מהו שיעכב? – האם קריאת שלושה פסוקים מהפרשה האחרת היא גם לעיכוב (בדיעבד) ולא רק למצווה (לכתחילה), ואם לא עשה כן - הוא קורא עוד שני פסוקים מהפרשה האחרת?
ומשיבים (בהבאת סיפור): רבי יונה ורבי יוסה (גדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) סלקון מיחמייה אפין – עלו להראות פנים (לנחם את האבל ולהשתתף בצערו) לאחוי ד- – לאחיו של יהודה בר תמוזה (אדם זה אינו נזכר במקום אחר) קריביה ד- – קרובו של רבי יוסה בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) בכנישתא דסובנייא צריך לומר: 'דסוכנייא') – בבית הכנסת של סיכנין (יישוב בגליל התחתון המערבי. - סוכנייא - חילוף מיודע לשם המקום הבלתי מיודע סיכנין), והוה תמן – והיה שם רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) ועכב – ועיכב (רבי ירמיה הורה שקריאת שלושה פסוקים מהפרשה האחרת היא גם לעיכוב). אמר רבי יונה לרבי יוסה: וכופין? – האם כופים את הקורא שיקרא עוד שני פסוקים מהפרשה האחרת? אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסה לרבי יונה בלשון קושיה): והא – והרי רבך מעכב רבי ירמיה! – הרי רבך, רבי ירמיה, הורה שקריאת שלושה פסוקים מהפרשה האחרת היא גם לעיכוב, ומכאן שכופים (נראה שהמילים 'רבי ירמיה' נכתבו על הגיליון כפירוש למילה 'רבך' ובשלב מאוחר נכנסו לפנים). רבי שמעון שרה (אין חכם בשם זה בשום מקום. אולי שם זה נכתב על הגיליון, והוא שמו של מי שכתב על הגיליון את המילים 'רבי ירמיה', ובשלב מאוחר נכנס שם זה לפנים. ואולי נשתרבבו מילים אלו לפנים מן הגיליון להלן בסיפור על רבי שמעון ספרא דטרבנת ש'שרון ליה מן ספרותה').
בתוספתא מגילה ג,יז שנו: אין קורים בתורה פחות משלושה פסוקים בכרך אחד (בבת אחת). אם היתה פרשה של ארבעה, של חמישה - הרי זה קורא את כולה. היתה פרשה של חמישה וקרא שלושה והניח את השניים - העומד אחריו לקרות קורא אותם שניים ועוד שלושה בפרשה אחרת. אם היתה פרשה (הפרשה האחרת) של ארבעה ושל חמישה - הרי זה (השני) קורא את כולה.
הברייתא על האיסור להתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקים מובאת בתוספתא מגילה.
המשנה קבעה שהקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים, כנראה משום שפחות משלושה אין זו יחידה. על כך מוסיפה התוספתא שיחידה זו חייבת להיות 'בכרך אחד', היינו בפרשה אחת. קריאת פסוק אחד מסוף פרשה ושני פסוקים מתחילת פרשה אחרת אינה נחשבת קריאת שלושה פסוקים בכרך אחד ולכן אינה נחשבת יחידה אחת.
הדין ש'אם היתה פרשה של ארבעה ושל חמישה - הרי זה קורא את כולה' אינו אלא תוצאה של החובה לקרוא שלושה פסוקים בכרך אחד. אין טעם לשייר בפרשה פחות משלושה פסוקים, שהרי הקורא הנוסף ייאלץ ממילא לקרוא שלושה פסוקים נוספים מהפרשה האחרת. נמצא שהדין העיקרי הוא שאין להתחיל בפרשה פחות משלושה פסוקים. כתוצאה מכך קבעה התוספתא שפרשה של ארבעה ושל חמישה יקרא את כולה.
ברייתא זו נזכרה גם בירושלמי מגילה ויש להסבירה באותה צורה, שהרי בירושלמי כאן לא נזכר הטעם של גזירת הנכנסים והיוצאים. מיד לאחר הבאת הברייתא שואל הירושלמי: 'לא עשה כן - מהו שיעכב?', ומביא מסורת שרבי ירמיה עיכב. זה מוכיח שיש הבדל בין איסור ההתחלה לבין איסור השיור, שהרי השיור בוודאי אינו מעכב ("'פרשת ראש חודש כיצד קורין אותה?'", "תרביץ" עד, עמודים 180-181).
בבבלי מגילה כב,א אמרו: פרשה של שישה פסוקים קורים אותה בשניים, ושל חמישה קורים אותה ביחיד. קרא הראשון / האחד שלושה - השני קורא שניים מפרשה זו ואחד מפרשה אחרת, ויש אומרים: שלושה, לפי שאין מתחילים בפרשה פחות משלושה פסוקים (אין להפסיק לקרוא פחות משלושה פסוקים מתחילתה של פרשה).
אמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: כשם שאין מתחילים בפרשה פחות משלושה פסוקים, כך אין משיירים בפרשה פחות משלושה פסוקים.
בבבלי מסבירים, שאין מתחילים בפרשה פחות משלושה פסוקים מפני שגזרו משום הנכנסים אחרי קריאתו של הראשון שיטעו לחשוב שהראשון לא קרא שלושה פסוקים, ואין משיירים בפרשה פחות משלושה פסוקים מפני שגזרו משום היוצאים לפני קריאתו של השני שיטעו לחשוב שהשני לא יקרא שלושה פסוקים.
• • •
רבי חיננא בר אנדריי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי זכיי דכבול (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, מהיישוב כבול שבמערב הגליל התחתון): טעה – הקורא בתורה, בין תיבה לתיבה – שאמר בטעות מילה שאינה כתובה במקום מילה שכתובה לפניו, - מחזירין אותו – מורים לו לחזור ולומר באופן נכון.
אמר רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) לרבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): ועבדין כן?! (בתמיהה) – ועושים כך?! (האם מחזירים את הטועה בין תיבה לתיבה?) אמר ליה: – אמר לו (רבי זעורה לרבי ירמיה): ואדיין את לזו?! – ועדיין אתה [צריך] לזאת?! (ועדיין אתה מתקשה בזה?!) אפילו טעה – הקורא בתורה, בין "אִם" ל"וְאִם" – שהוסיף וי"ו החיבור בראש מילה או שהשמיט אותה, - מחזירין אותו – וכל שכן אם טעה בין תיבה לתיבה.
רבי שמעון ספרא דטרבנת – הסופר (מלמד מקרא לתינוקות) של טרבנת (יישוב בעמק יזרעאל), אמרון ליה בני קרתיה – אמרו לו בני (תושבי) עירו: קטע בדיבירייא דיקרונון בנינן – קַטַּע (חלק, חתוך) את הדִּיבֵּרים (את פסוקי המקרא באמצעם, כך) שיקראו (שיוכלו לקרוא) אותם בנינו! (הם ביקשו ממנו שיקל על ילדיהם על ידי שיחלק כל פסוק לשניים וילמדם החצי הראשון של כל פסוק ואחר כך החצי השני של כל פסוק. - וכן פירש ב"שערי תורת ארץ ישראל"). אתא שאל – בא ושאל לרבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון). אמר ליה: – אמר לו (רבי חנינה לסופר): אִין קטעין רישך לא תשמע לון – (אף) אם קוטעים (יחתכו) את ראשך, לא תשמע (לא תציית) להם (שאין פוסקים באמצע הפסוקים. - רבי חנינה נקט את הלשון 'קטעין' בהקבלה ללשון 'קטע' שאמרו בני עירו של הסופר). ולא שמע לון ושרון ליה מן סָפְרוּתֵהּ – ולא שמע (לא ציית הסופר) להם (לבני עירו) והתירו (פיטרו) אותו מספרותו (ממלאכתו וממִשׂרתו כסופר).
בתר יומין נחת להכא – אחר ימים (כמה ימים אחר כך) ירד לכאן (עבר ממקום בארץ ישראל, מטרבנת, לטבריה). קם עימיה – עמד עימו (ניגש אליו) רבי שמעון בן יוסינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני). אמר ליה: – אמר לו (רבי שמעון בן יוסינה לסופר): מה את עביד בההוא קרתך? – מה אתה עושה באותה עירך? ותני ליה עובדא – וסיפר (הסופר) לו את המעשה (המסופר לפני כן). אמר ליה: – אמר לו (רבי שמעון בן יוסינה לסופר): ולמה לא שמעת לון? – ולמה לא שמעת (לא צייתת) להם? אמר ליה: – אמר לו (הסופר לרבי שמעון בן יוסינה): ועבדין כן?! (בתמיהה) – ועושים כך?! (וכי מותר לקטוע את הפסוקים באמצעם?!) אמר ליה: – אמר לו (רבי שמעון בן יוסינה לסופר): ולינן מקטעין לון בסידרא?! (בתמיהה) – ו(כי) אין אנחנו מקטעים (מחלקים) אותם (את הפסוקים) בסדר (בבית הכנסת, בשעת קריאת התורה, כשאין בפרשה פסוקים כדי כל הקרואים)?! אמר ליה: – אמר לו (הסופר לרבי שמעון בן יוסינה): ולינן חזרין וכללין לון?! (בתמיהה) – ו(כי) אין אנחנו חוזרים וכוללים אותם (מצרפים שוב את הפסוקים)?! (שכשקורא אחד פוסק באמצע פסוק, הקורא שאחריו אינו מתחיל לקרוא מאמצע הפסוק שפסקו אותו אלא חוזר וקורא מתחילת הפסוק)
אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): אִילּוּ הוה ההוא ספרא ביומוי (צריך לומר: 'ביומיי'), מניתיה חכים – אילו היה אותו סופר (מלמד תינוקות) בימיי, מיניתי (סמכתי) אותו לחכם (מכיוון שהסופר ידע להבדיל היטב בין לימוד לילדים ובין קריאה בתורה. - לפי מימרה זו, אותו סופר לא התמנה לחכם ולא היה לו תואר 'רבי', ולכן יש למחוק תואר זה משמו לעיל. - חכם עדיף מסופר, והסופרים היו ממוצעים בין החכמים ובין התלמידים).
בני היישוב טרבנת השמיעו ביקורת כלפי המורה המקומי, רבי שמעון ספרא. המלמד נמצא כאן בין הפטיש לסדן, בין ההורים ששילמו את שכרו לבין החכמים שקבעו בדיוק כיצד צריך ללמד את ילדי ישראל מקרא, תוך התחשבות במגבלות הלכתיות המונעות, בין השאר, קטיעת פסוקים ("חינוך קטנים בתקופת התלמוד - מסורת ומציאות", "חינוך והיסטוריה", עמודים 73-74).
הלשון "חזרין וכללין לון" היא כמו הלשון בירושלמי ברכות א,ד: "רבי היה מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס" (רבי היה אומר כל אחת מהברכות של ההבדלה בפני עצמה, שכשראה אש במוצאי שבת היה מברך מיד על הנר, וכשנזדמנו לו בשמים היה מברך על הבשמים, והיה אומר שוב את כל הברכות יחד כשהיה מבדיל על הכוס בביתו).
פירושנו לסיפור זה אינו כשאר הפירושים, ולהלן נוכיח את נכונות פירושנו.
בבבלי תענית כז,ב (בעניין קריאת התורה במעמדות) ומגילה כב,א (בעניין קריאת התורה בראשי חודשים) אמרו: "קוראים במעשה בראשית. ביום הראשון - 'בראשית' ו'יהי רקיע'". - תנא: 'בראשית' בשניים, 'יהי רקיע' - באחד. - בשלמא 'יהי רקיע' באחד - תלתא פסוקי הוו. אלא 'בראשית' בשניים - חמישה פסוקי הוויין, ותניא: הקורא בתורה אל יפחות משלושה פסוקים! - רב אמר: דולג, ושמואל אמר: פוסק. - ורב דאמר: דולג, מאי טעמא לא אמר: פוסק? - קסבר: כל פסוקא דלא פסקיה משה - אנן לא פסקינן ליה. ושמואל סבר: פסקינן ליה. - והאמר רבי חנינא קרא (הקורא מקרא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני): צער גדול היה לי אצל רבי חנינא הגדול (שביקש ממנו והפציר בו שיתיר לפסוק פסוק ארוך לשניים), ולא התיר לי לפסוק אפילו פסוק אחד אלא לתינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד עשויים (וכיוון שאינם יכולים ללמוד פסוק ארוך שלם, מוטב שיפסקו אותו, כדי שיוכלו ללומדו בקלות). - התם (בתינוקות) טעמא מאי (התירו לפסוק)? משום דלא אפשר (בדרך אחרת), הכא (במעמדות) נמי - לא אפשר (שהרי אין מספיק פסוקים בפרשה)... - מיתיבי: פרשה של שישה פסוקים קורים אותה בשניים, ושל חמישה קורים אותה ביחיד... למאן דאמר: דולג - לדלוג (בפרשה של חמישה), ולמאן דאמר: פוסק - לפסוק! - שאני התם דאפשר בהכי (שיכול להמשיך ולקרוא בפרשה סמוכה).
ובירושלמי תעניות ד,ג ומגילה ד,א אמרו: רב חונה אמר: שלשה קרויות (קוראים) שבתורה לא יפחתו מעשרה פסוקים. - והא תנינן: ביום הראשון - "בראשית" ו"יהי רקיע"! והא לית בהון אלא תמנייא! - רבי אידי אמר: איתפלגון כהנא ואסי. חד אמר: חוזר, וחורנה אמר: חותך. מאן דאמר: חוזר - חוזר שני פסוקים, מאן דאמר: חותך - "ויהי ערב ויהי בקר" פסוק בפני עצמו...
גם רבי שמעון ספרא וגם רבי חנינא קרא שאלו את רבי חנינא בר חמא האם מותר לפסוק פסוקים כשמלמדים מקרא לילדים. לפי הירושלמי, לא התיר רבי חנינא לרבי שמעון ספרא לפסוק לתינוקות, ולפי הבבלי לא התיר רבי חנינא לרבי חנינא קרא לפסוק לתינוקות אלא לאחר שהיה לו לשואל צער גדול בדבר.
בבבלי הובא הסיפור על רבי חנינא קרא בהקשר למחלוקת רב ושמואל האם דולג או פוסק בקריאה בתורה כשאין בפרשה פסוקים כדי כל הקוראים. מכאן יש ללמוד, שאף הסיפור בירושלמי על רבי שמעון ספרא קשור לקריאה בתורה כשאין בפרשה פסוקים כדי כל הקוראים, ולכן יש לפרש את הדברים שאמרו רבי שמעון בן יוסינה ("ולינן מקטעין לון בסידרא?!") ורבי שמעון ספרא ("ולינן חזרין וכללין לון?!") כפי שפירשנו.
בירושלמי הובאה מחלוקת רב כהנא ורב אסי האם דולג או פוסק בקריאה בתורה כשאין בפרשה פסוקים כדי כל הקוראים. מי שאמר בירושלמי 'חוזר' סבור כרב בבבלי שאמר 'דולג', ומי שאמר בירושלמי 'חותך' סבור כשמואל בבבלי שאמר 'פוסק'. גם בבבלי וגם בירושלמי הובאו המחלוקות האלו בעניין הקריאה במעמדות.
דברי רבי שמעון ספרא, שקוטעים ('חותך', 'פוסק') וחוזרים וכוללים ('חוזר', 'דולג') כשאין בפרשה פסוקים כדי כל הקוראים, הם צירוף של שתי הדעות במחלוקות האלו.
בבבלי לא הבדילו בין לימוד לילדים ובין קריאה בתורה ואמרו: "התם (בתינוקות) טעמא מאי (התירו לפסוק)? משום דלא אפשר (בדרך אחרת), הכא (במעמדות) נמי - לא אפשר (שהרי אין מספיק פסוקים בפרשה)", ואילו רבי שמעון ספרא בירושלמי הבדיל בין לימוד לילדים ובין קריאה בתורה.
בבבלי שאלו על רב ושמואל מהברייתא שעוסקת בקריאת פרשה של חמישה פסוקים. ברייתא זו הובאה גם בירושלמי כאן לפני הסיפור על רבי שמעון ספרא. מכאן יש ללמוד שוב, שהסיפור על רבי שמעון ספרא קשור לקריאה בתורה כשאין בפרשה פסוקים כדי כל הקוראים.
• • •
במשנה שנינו: "ולא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד, ובנביא שלשה. אם היו שלשתן שלש פרשיות - קורין אחד אחד".
מביאים דוגמה: רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: כגון "הוֹי רָב אֶת יֹצְרוֹ" (ישעיהו מה,ט) – פסוק זה הוא השני משלושה פסוקים רצופים בנביא שכל אחד מהם הוא פרשה בפני עצמה: ישעיהו מה,ח: "הַרְעִיפוּ שָׁמַיִם מִמַּעַל וּשְׁחָקִים יִזְּלוּ צֶדֶק, תִּפְתַּח אֶרֶץ וְיִפְרוּ יֶשַׁע וּצְדָקָה תַצְמִיחַ יַחַד, אֲנִי ה' בְּרָאתִיו"; שם ט: "הוֹי רָב אֶת יֹצְרוֹ, חֶרֶשׂ אֶת חַרְשֵׂי אֲדָמָה, הֲיֹאמַר חֹמֶר לְיֹצְרוֹ: מַה תַּעֲשֶׂה? וּפָעָלְךָ אֵין יָדַיִם לוֹ?"; שם י: "הוֹי אֹמֵר לְאָב: מַה תּוֹלִיד, וּלְאִשָּׁה: מַה תְּחִילִין".
בתוספתא מגילה ג,יח שנו: אין מפטירים בנביא יותר משלושה פסוקים בכרך אחד (משום שהיו מתרגמים את קריאת הנביא, ואם יקרא יותר משלושה פסוקים בבת אחת עלול המתרגם לטעות כשיתרגם את כולם בבת אחת)... המקצר (אף על פי שמותר לקרוא שלושה פסוקים בכרך אחד, מכל מקום אם קורא פסוק פסוק, כדי שיתרגמו פסוק פסוק) - הרי זה משובח. אם היתה פרשה קטנה, כגון "כה אמר ה': חינם נמכרתם" (ישעיהו נב,ג) - קורים אותה בפני עצמה.
בבבלי מגילה כד,א אמרו: "ולא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד, ובנביא שלושה, ואם היו שלושתם שלוש פרשיות - קורים אחד אחד". - כגון "כי כה אמר ה': חינם נמכרתם..." (ישעיהו נב,ג), "כי כה אמר ה' אלוהים: מצרים ירד עמי בראשונה..." (שם ד), "ועתה מה לי פה, נאום ה'..." (שם ה).
לפי המסורה שבידינו, שלושה הפסוקים המובאים בבבלי כדוגמה אינם שלוש פרשיות, ורק הפסוק הראשון הוא פרשה בפני עצמה ואילו הפסוקים השני והשלישי הם מפרשה נוספת.
שלושה הפסוקים המובאים בבבלי הם מהפטרה לסדר "ויוסף הורד מצרימה" (בראשית לט,א) במחזור הקריאה התלת שנתי שהיה נוהג בארץ ישראל. כמו כן, הפסוקים האלה הם מאחת משבע הפטרות הנחמה בכמה מנהגים.
• • •
כאן התחלת מקבילות בירושלמי יומא ז,א וסוטה ז,ו.
במשנה שנינו: "מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה".
מביאים ברייתא: מדלגין בנביא – מפרשה לפרשה, ואין מדלגין מנביא לנביא – מספר לספר, ובנביא של שנים עשר – בספרי תרי עשר, מותר – לדלג מנביא לנביא, כיוון שהם נחשבים כספר אחד.
בתוספתא מגילה ג,יט שנו: "מדלגים בנביא, ואין מדלגים בתורה" (משנתנו). - מדלגים בנביא, ואין מדלגים מנביא לנביא, ובנביא של שנים עשר מדלגים, ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לראשו (לצד ראשו, למפרע).
• • •
כאן המשך המקבילות בירושלמי יומא וסוטה.
במשנה שנינו: "אין מדלגין בתורה".
מציעים הסבר: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): לפי שאין גולים (גוללים) ספר תורה ברבים – אין מדלגים בתורה משום הביזיון שנגרם לספר תורה כשגוללים אותו בפני הרבים. אבל מדלגים בנביא, לפי שגוללים ספר נביאים ברבים (מסכת סופרים יא,ג).
ומציעים קושיה (בהצעת מקרה שממנו מקשים על הדעה שלפני כן כדי לפרוך אותה): רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בעי – שואל (מקשה): הגע עצמך – שער בנפשך, שהיתה פרשה קטנה – במקרה שהפרשה שמדלגים עליה היא פרשה קטנה, ואין צורך בגלילת הספר כדי להגיע לפרשה שמבקשים לקרוא. לפי ההסבר שהוצע, היה מותר לדלג בתורה במקרה זה, והרי מהמשנה משמע שלעולם אין מדלגים בתורה.
וחוזרים מן ההסבר שנאמר קודם לכן ומציעים הסבר אחר: אמר ליה (צריך לומר כמו במקבילות: 'אלא'. לפני הסופר היה כתוב 'אל'' (=אלא) ופתר 'אמר ליה'), כדי שישמעו את (מילה זו יתירה ואינה במקבילות. ואולי מקומה של 'את' לפני 'התורה' והסופר סירס את סדר המילים) ישראל התורה על סדר – אין מדלגים בתורה משום שכשקוראים בתורה בציבור ראוי שהציבור ישמעו את התורה לפי הסדר שהיא כתובה ולא בדילוגים, ולכן אין לדלג אף על פרשה קטנה (ההקפדה לשמוע על הסדר היא רק בתורה אבל לא בנביאים, ולכן מדלגים בנביא).
ומציעים קושיה ממשנה: והא תנינן: – והרי שנינו (משנה יומא ז,א וסוטה ז,ז בעניין הקריאה בתורה שהכוהן הגדול קורא ביום הכיפורים במקדש): קורא "אַחֲרֵי מוֹת" (ויקרא טז,א-לד) – פרשת העבודה של יום הכיפורים, ו"אַךְ בֶּעָשׂוֹר" (ויקרא כג,כו-לב) – עניין יום הכיפורים שבפרשת המועדות! – והרי שתי הפרשות האלו אינן סמוכות וצריך לדלג מפרשה לפרשה, ונמצא שאין מקפידים לשמוע את התורה על הסדר, שלא כמו שאמרו לפני כן!
ומתרצים את הקושיה (בהצעת הבחנה עקרונית בין העניינים שהושוו): שנייא היא – שונָה היא (שונֶה הוא הדבר), שהוא סדרו של היום – הפרשה "אך בעשור" היא הסדר שחייבים לקרוא באותו היום, כיוון שהיא מעניינו של יום הכיפורים, ולכן במקרה זה מותר לדלג מפרשה לפרשה. אבל במקרים אחרים אסור לדלג מפרשה לפרשה, לפי שיש לשמוע את התורה על הסדר.
ומציעים סיוע ממקור אמוראי לאמור לפני כן: תדע לך – מכאן תוכל להוכיח, דאמר רבי שמעון בן לקיש: בכל מקום אינו קורא על פה – הקורא בתורה אסור לקרוא על פה (ירושלמי לעיל ד,א), והכא – וכאן, קורא על פה – ביום הכיפורים, לאחר שהכוהן הגדול קורא "אחרי מות" ו"אך בעשור", הוא קורא בעל פה את פרשת מוסף של יום הכיפורים "ובעשור לחודש השביעי" (במדבר כט,ז-יא), כמו ששנינו במשנה יומא ז,א, אף שאסור לקרוא על פה דברים שבכתב. הרי שמותר לקרוא על פה אם הוא סדרו של היום, והוא הדין שמותר לדלג מפרשה לפרשה אם הוא סדרו של היום (בדילוג מ"אחרי מות" ל"אך בעשור" צריך הכוהן הגדול לגלול את ספר התורה מעט בשל קרבתן של שתי הפרשות זו לזו, ולכן הוא קורא "אך בעשור" מן הכתב. אבל בדילוג מ"אך בעשור" ל"ובעשור", אילו היה קורא "ובעשור" מן הכתב, היה צריך הכוהן הגדול לגלול את ספר התורה הרבה בשל ריחוקן של שתי הפרשות זו מזו, אך משום חולשתו של הכוהן הגדול ביום הכיפורים מחמת הצום ועבודת היום המוטלת עליו אין להטריחו יותר מדי ואינו גולל, ולכן הוא קורא "ובעשור" בעל פה).
ומספרים: רבי יוסה מפקד לבר עולא חזנא דכנישתא דבבלייא – (היה) מצַווה את בר עולא החזן של בית הכנסת של הבבליים (של היהודים מבבל שעלו לארץ ישראל. בתי כנסת של הבבליים היו בטבריה ובציפורי. כאן מדובר בבית הכנסת שהיה בטבריה, כי מקומו של רבי יוסה היה בטבריה. - חזן הוא משגיח בבית כנסת. מקור המילה באכדית, אולי מן השורש 'חזה'): כד דהיא הדא (צריך לומר כמו במקבילה ביומא: 'חדא', וכן הוא במקבילה בסוטה בכתב יד רומי) אורייא, תהוי גוילא (צריך לומר כמו במקבילות: 'גייל לה') אחורי (במקבילה ביומא: 'להדי', ובמקבילה בסוטה: 'לחורי'. 'להדי' אינה בארמית גלילית אלא בארמית בבלית ופירושה 'לפני', והיא שיבוש של 'לחורי' שנגרם בשל הדמיון בצורת האותיות 'חר' > 'הד') פרוכתא – כאשר היא תורה אחת (כשיש לכם ספר תורה אחד בלבד ביום שקוראים בו שתי פרשות, ואתם צריכים לגלול את הספר בשעת הקריאה מפרשה אחת לפרשה אחרת), תהיה גולל אותה אחורי הפרוכת (ולא במקום שבו קוראים בתורה באמצע אולם בית הכנסת, לפי שאין גוללים ספר תורה ברבים, כדברי רבי שמעון בן לקיש לעיל, מפני כבוד ספר התורה). כד דאינון תרתיי, תי מייבל חדא ומייתי חדא (שתי המילים האחרונות נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא במקבילות) – (ו)כאשר הן שתיים (כשיש לכם שני ספרי תורה ביום שקוראים בו שתי פרשות), תהיה מוביל (לוקח למקום אחר) אחת ומביא אחת (תחילה מביאים לאולם בית הכנסת ספר תורה אחד וקוראים בו פרשה אחת, ואחר כך מחזירים אותו למקומו ומביאים ספר תורה שני וקוראים בו פרשה אחרת, כדי לחלוק כבוד לכל ספר בפני עצמו (שמהלכים אחר ספר התורה מפני כבודו), אבל אין מביאים ומחזירים את שניהם יחד).
הפרוכת היתה על פני קיתון קטון שהיה בבית הכנסת והיה מיועד לתיבה עם הספרים, או שהפרוכת היתה פרושה בתוך בית הכנסת וייחדה פינה לתיבה ("בשלהי הבית השני ובתקופת המשנה", עמוד 160).
בשבתות שבהן היו קריאות מיוחדות בתורה, כגון ארבע השבתות שלפני חודש ניסן או ראש חודש או חנוכה, היה חילוק במנהג הקריאה בתורה בין ארץ ישראל ובין בבל. בארץ ישראל היו מוציאים ספר תורה אחד ובו קראו את הקריאה המיוחדת, ובבבל היו מוציאים שני ספרי תורה, באחד קראו את פרשת השבוע ובאחר קראו את הקריאה המיוחדת. בבית הכנסת של הבבליים נהגו כמנהג בבל, והפקודה שנתן רבי יוסה לחזן בית הכנסת של הבבליים היתה בשל מנהג בבל שבו נהגו שם. שני חלקי הפקודה הם מפני כבוד ספר התורה.
הבבלים שהשתכנו בארץ נטו להתבדל בבתי הכנסת שלהם והוסיפו לקיים את מנהגיהם הקודמים ("מעמד החכמים בארץ ישראל בתקופת התלמוד", עמוד 62).
עד כאן המקבילות בירושלמי יומא וסוטה.
הסוגיה מקורה במגילה, כי היא מפרשת את המשנה כאן, והועתקה ליומא ולסוטה בשל הבאת המשנה שם בסוגיה.
בבבלי מגילה כד,א (יומא סט,ב וסוטה מא,א) אמרו: "מדלגים בנביא ואין מדלגים בתורה". - ורמינהי: קורא "אחרי מות" ו"אך בעשור". והא קא מדלג (בתורה)! - לא קשיא. כאן (שאמרו שלא ידלג) - בכדי שיפסיק התורגמן, כאן (שהתירו לדלג) - בכדי שלא יפסיק התורגמן. - והא קתני: מדלגים בנביא ואין מדלגים בתורה. ועד כמה הוא מדלג? עד כדי שלא יפסיק התורגמן. מכלל דבתורה כלל כלל לא ידלג! - אמר אביי: לא קשיא. כאן (שהתירו לדלג) - בעניין אחד, כאן (שאמרו שלא ידלג) - בשני עניינים. והתניא (בניחותא): מדלגים בתורה בעניין אחד, ובנביא אפילו בשני עניינים. וכאן וכאן (שהתירו לדלג) - בכדי שלא יפסיק התורגמן.
לפי הבבלי, מדלגים בתורה בעניין אחד. ולפי הירושלמי, מדלגים בתורה אם הוא סדרו של היום.
בבבלי יומא ע,א וסוטה מא,א אמרו: "'ובעשור' של חומש הפקודים קורא על פה". - ולכרכיה לספר תורה ולקרי! / ואמאי (קורא על פה)? לגלול (את הספר עד שיגיע לפרשה זו) ולקרי! - אמר רב הונא בר יהודה / בריה דרב יהושע אמר רב ששת: לפי שאין גוללים ספר תורה ברבים / בציבור.
בשני התלמודים אמרו, שאין גוללים ספר תורה ברבים. והטעם מפני כבוד התורה כפי שפירשנו, אך אין הטעם מפני כבוד הציבור (שאין ראוי שהציבור יחכה עד שיסיים הגולל לגלול) כמו שיש שגרסו בבבלי.
נותנים כבוד לתורה
במסכת סופרים יד,יא נאמר: כך היו נקיי הדעת שבירושלם עושים: כשהיו מוציאים ומחזירים את התורה, היו הולכים אחריה מפני כבודה.
ובספר החילוקים בין בני מזרח ומערב סימן מט נאמר: אנשי מזרח (בני בבל) מכבדים את התורה בכניסתה (בהחזרת ספר התורה למקומו), ובני ארץ ישראל ביציאתה (בהוצאת ספר התורה ממקומו כדי לקרוא בו) ובכניסתה.
• • •
בתוספתא מגילה ג,יח שנו: אין מפטירים בנביא יותר משלושה פסוקים בכרך אחד (משום שהיו מתרגמים את קריאת הנביא, ואם יקרא יותר משלושה פסוקים בבת אחת עלול המתרגם לטעות כשיתרגם את כולם בבת אחת). אם היתה פרשה של ארבעה ושל חמישה - הרי זה קורא את כולה (מותר לקרוא את כולה בבת אחת).
עד איכן? (אין מובן לשאלה זו. שאם שאלו: עד היכן (עד כמה) מדלגים בנביא?, - הרי כבר שאלו כך במשנתנו והשיבו: "ועד כמה הוא מדלג (בנביא)? - עד כדי שלא יפסיק התורגמן". ואם תאמר שפסקה זו לא היתה לפני התלמודים במשנה והיא הוספה על פי ברייתא בבבלי (כך כתב ב"מבוא לנוסח המשנה", עמוד 953), ולכן שאלו 'עד איכן?' - יקשה שאין בדוגמה שמובאת בסמוך תשובה ברורה לשיעור הדילוג המותר בנביא והעיקר חסר מן הספר. לכן נראה שהדוגמה שמובאת בסמוך אינה מתייחסת למשנה אלא לברייתא שבתוספתא שהבאנו, אלא שהברייתא חסרה כאן, והשאלה 'עד איכן?' יתירה ונוספה בטעות על ידי מי שסבר שהשאלה מתייחסת למשנה)
מביאים דוגמה: אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): כגון פרשת יהוידע כהן גדול – היא הפטרת פרשת שקלים (הנזכרת בתוספתא מגילה ג,א ובבבלי מגילה כט,א), שקוראים במלכים ב יא,יז-כ (מעשה הברית עם ה' שכרת יהוידע ועקירת הבעל מיהודה ומירושלים) וממשיכים וקוראים במלכים ב יב,א-יז (מעשי יהואש המלך וחיזוק בדק הבית). הפסוקים במלכים ב יא,יז-כ הם פרשה בפני עצמה של ארבעה פסוקים, והפסוקים במלכים ב יב,ב-ו הם פרשה בפני עצמה של חמישה פסוקים, והם דוגמה לפרשה של ארבעה פסוקים ולפרשה של חמישה פסוקים שמפטירים בנביא שמותר לקרוא את כולה בבת אחת, כמו ששנו בתוספתא.
בתוספתא מגילה ג,א שנו: ראש חודש אדר שחל להיות בשבת קורים פרשת שקלים, ומפטירים פרשת שקלים שביהוידע הכוהן.
ברייתות חסרות בירושלמי
יש שברייתות חסרות לפנינו בירושלמי, אף על פי שברור שהדיון שבהמשך נסוב עליהן. ברוב המקומות אין עדות (של עדי נוסח) להשמטות סופרים, וייתכן בהחלט שהברייתות החסרות מעולם לא היו חלק מהתלמוד, והאמוראים או העורכים לא טרחו להביאן מפני שלא היה צורך בכך, מאחר שהיו שגורות בפיהם.
• • •