משנה
משנתנו באה ללמד שהקריאה בתורה וההפטרה אינם אלא בעשרה, ואגב כך היא מונה עוד דברים שבקדושה שאינם נעשים אלא בעשרה.
אין פורשׂין על (בכתבי היד של המשנה: 'פורסין את', וכן הוא בירושלמי להלן) "שמע" – אין מציעים בפני הציבור את ברכות קריאת "שמע" [פחות מעשרה] (אחד מבני הכנסת היה משמיע באוזני הציבור את הברכות שלפני קריאת הפרשות של "שמע" ושלאחריה. הציבור היה עונה לעומתו את פסוקי ה"קדושה" שבברכת "יוצר" ואת פסוקי המלכת ה' שבברכת הגאולה. שליח הציבור והציבור היו קוראים את שלוש הפרשות של "שמע"), ואין עוברין לפני התיבה – אין שליח הציבור אומר בציבור את תפילת שמונה עשרה ברכות [פחות מעשרה] (שליח הציבור היה עומד לפני התיבה (ארון) עם ספר התורה שהועמדה באולם בית הכנסת), ואין נושאין את כפיהן – אין הכוהנים מברכים את העם בנשיאת כפיהם בסיום תפילת שליח הציבור [פחות מעשרה], ואין קורין בתורה – לפני הציבור [פחות מעשרה], ואין מפטירין בנביא – בספרי הנביאים לאחר הקריאה בתורה בשבת ובמועדים [פחות מעשרה] (עד כאן המשנה מנתה את המעשים שנעשים בבית הכנסת לפי סדרם), ואין עושין מעמד ומושב – אין עומדים ויושבים שבע פעמים בלוויית המת לאחר קבורתו [פחות מעשרה], ואין אומרים ברכת אבלים – ברכות לאבל בשבעת ימי האבלות לנחמו, וחתנים – ברכות לחתן בשבעת ימי המשתה לשמחו [פחות מעשרה], ואין מזמנין על המזון בשם – ברכה בהזכרת השם שאחד מהמסובים מברך לאחר הסעודה כדי לצרף את כל המסובים לברכת המזון בחבורה, פחות מעשרה – כל הדברים הללו שנמנו במשנה אין עושים אותם בפחות מעשרה אנשים.
ובקרקעות – בשומת קרקעות של ההקדש, כשהבעלים שהקדישו אותן באים לפדות אותן מן ההקדש או כשאחרים באים לקנות אותן מן ההקדש, תשעה וכהן – השומה נעשית בעשרה אנשים, ואחד מהם צריך להיות כוהן, ואדם – בשומת שוויו של אדם, כשאדם נדר לתת להקדש את דמי שוויו או את דמי שוויו של חברו, ושמים אותו או את חברו כמה הוא שווה אם יימכר לעבד, כיוצא בהן – דינו כדין קרקעות ושמים אותו תשעה וכוהן (שתי הלכות אלו אינן מטיבן של ההלכות שנפרטו במשנתנו, והן מההלכות של סדרי דין ומשפט, ומקורן במשנה במסכת סנהדרין פרק ראשון, והועברו בלשונן למשנתנו וצורפו בסוף המשנה מפני שהן נעשות בעשרה ככל ההלכות שבמשנתנו ("משנת ארץ ישראל", תענית ומגילה, עמוד 377)).
פורס על "שמע"
המושג הזה מתייחס אך ורק לברכות קריאת "שמע" ולא לפרשיותיה. 'פורס' משמעו מציע את ברכות קריאת "שמע" לרבים. המונח 'פורס על שמע' אינו אלא קיצור של 'פורס על קריאת "שמע" ברכות'. בניגוד לברכות, את הפסוקים של פרשיות "שמע" נהג הקהל לומר בצורה אנטיפונית (הקורא אומר את תחילת הפסוק והקהל משלים את המשכו, או שהקורא אומר את תחילת הפסוק והקהל חוזר על תחילת הפסוק ומשלים את המשכו יחד עם הקורא) ("פסחים פרק רביעי", עמודים 353-354).
• • •
תלמוד
שואלים: מכיון דתנינן: – מכיוון ששנינו: אין פורסין את "שמע" פחות מעשרה, וליי (צריך לומר: 'ליי') דא מילה תנינן: – לאיזה דבר שנינו: אין עוברין לפני התיבה פחות מעשרה? – המשפט הזה נראה מיותר, שהרי תחילה פורסים את "שמע" ואחר כך עוברים לפני התיבה, וכיוון שפורסים את "שמע" בעשרה, גם עוברים לפני התיבה בעשרה, שמן הסתם אותם עשרה שנמצאים בבית הכנסת כשפורסים את "שמע" נמצאים שם גם כשעוברים לפני התיבה, ולכן די היה לשנות במשנתנו שאין פורסים את "שמע" בפחות מעשרה, ולא היה צריך לשנות במשנתנו שגם אין עוברים לפני התיבה בפחות מעשרה (וכמו כן לא היה צריך לשנות במשנתנו שגם אין נושאים את כפיהם בפחות מעשרה ואין קוראים בתורה בפחות מעשרה ואין מפטירים בנביא בפחות מעשרה, שהרי כל המעשים האלה נעשים בבית הכנסת בזה אחר זה).
ומשיבים (בהצעת מקרה שבו יש חידוש באמצעות ברייתא): לכן צריכה – לכך נצרכה [המשנה לומר] (המשנה נצרכה ללמד את ההלכה בעניין זה), כהדא דתני: – כמו (הברייתא) הזאת ששונה (התנא): אין פורסין את "שמע" פחות מעשרה. התחילו – לפרוס את "שמע", בעשרה והלכו להן מקצתן - גומר – לפרוס את "שמע". אין עוברין לפני התיבה פחות מעשרה – אף שאם התחילו לפרוס את "שמע" בעשרה והלכו להם מקצתם - גומר, אבל אין עוברים לפני התיבה, מפני שהוא דבר בפני עצמו, ואין מתחילים אותו בפחות מעשרה. וכדי ללמד את ההלכה במקרה זה נצרכה המשנה לשנות שגם אין עוברים לפני התיבה בפחות מעשרה. התחילו – לעבור לפני התיבה, בעשרה והלכו להן מקצתן - גומר – לעבור לפני התיבה. אין נושאין את כפיהן פחות מעשרה – אף שאם התחילו לעבור לפני התיבה בעשרה והלכו להם מקצתם - גומר, אבל אין נושאים את כפיהם, מפני שהוא דבר בפני עצמו, ואין מתחילים אותו בפחות מעשרה. וכדי ללמד את ההלכה במקרה זה נצרכה המשנה לשנות שגם אין נושאים את כפיהם בפחות מעשרה. התחילו – לשאת את כפיהם, בעשרה ויצאו להן מקצתן - גומר – לשאת את הכפיים. אין קוראין בתורה פחות מעשרה – אף שאם התחילו לשאת את כפיהם בעשרה והלכו להם מקצתם - גומר, אבל אין קוראים בתורה, מפני שהוא דבר בפני עצמו, ואין מתחילים אותו בפחות מעשרה. וכדי ללמד את ההלכה במקרה זה נצרכה המשנה לשנות שגם אין קוראים בתורה בפחות מעשרה. התחילו – לקרוא בתורה, בעשרה ויצאו להן מקצתן - גומר – לקרוא בתורה. אין מפטירין בנביא פחות מעשרה – אף שאם התחילו לקרוא בתורה בעשרה והלכו להם מקצתם - גומר, אבל אין מפטירים בנביא, מפני שהוא דבר בפני עצמו, ואין מתחילים אותו בפחות מעשרה. וכדי ללמד את ההלכה במקרה זה נצרכה המשנה לשנות שגם אין מפטירים בנביא בפחות מעשרה. התחילו – להפטיר בנביא, בעשרה ויצאו להם מקצתן - גומר – להפטיר בנביא. ועל כולם – על כל היוצאים מבית הכנסת בשעת אחד מהמעשים האלה, הוא – הכתוב, אומר: "וְעֹזְבֵי י'י יִכְלוּ" (ישעיהו א,כח) – הרשעים שחדלו לשמור את מצוות ה' יישמדו. ויש לדרוש את הכתוב על העוזבים את בית הכנסת בשעת התפילה וקריאת התורה.
בבבלי ברכות ח,א אמרו: אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי מנחם אמר רבי אמי: מאי דכתיב: "ועוזבי ה' יכלו"? - זה המניח ספר תורה (בשעה שהקורא קורא) ויוצא (שהרי הוא נראה כבורח מדבר ה').
• • •
במשנה שנינו: "אין עושין מעמד ומושב... פחות מעשרה".
אומרים: "עמדו, יקרים!", "שבו, יקרים!", שבע(ה) פעמים – בחזרתם מקבורת המת היו עומדים ומתיישבים לומר דבר תנחומים לאבלים, מהלכים כברת דרך ושוב עומדים ומתיישבים, וכך היו עושים שבע פעמים, ועל כל פעם ופעם היה קורא אחד מהם: "עמדו, יקרים!", "שבו, יקרים!".
בתוספתא מגילה ג,יד שנו: אין עושים מעמד ומושב פחות מעשרה, ואין מעמד ומושב פחות משבע פעמים.
ובתוספתא פסחים ג,טו שנו: מקום שנהגו לעשות מעמד ומושב עושים, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושים. אין מעמד ומושב פחות משבע פעמים.
בבבלי מגילה כג,ב אמרו: "ואין עושים מעמד ומושב פחות מעשרה". - מאי טעמא? כיוון דבעי למימר: "עמדו, יקרים, עמודו! שבו, יקרים, שבו!", בציר מעשרה לאו אורח ארעא (בפחות מעשרה אינו דרך ארץ לומר בסגנון מכובד).
ובבבלי בבא בתרא ק,ב אמרו: תניא: אמר רבי יהודה: ביהודה בראשונה לא היו פוחתים משבעה מעמדות ומושבות למת, כגון: "עמדו, יקרים, עמודו!", "שבו, יקרים, שבו!".
• • •
במשנה שנינו: "אין אומרים ברכת אבלים וחתנים... פחות מעשרה".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי כתובות א,א.
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): אומרים ברכת חתנים כל שבעה – כל שבעת ימי המשתה בבית החתן לאחר הסעודה.
ומציעים דעתו של חכם שמקשים עליה בהמשך מברייתא: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) סבר מימר – סבר לומר: מפקין כלתה – מוציאים את הכלה (מחופתה למקום סעודת החתן), כל שבעה – כל שבעת ימי המשתה, כדי לומר את ברכת החתנים בשעת ברכת המזון במעמד החתן והכלה, כשם שאומרים את ברכת החתנים בשעת הנישואים במעמד החתן והכלה. אמר ליה – אמר לו (לרבי ירמיה) רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): והא תני – והרי שונה רבי חייה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): אומרים ברכת אבילים כל שבעה – כל שבעת ימי האבלות בבית האבל לאחר הסעודה! ויש להציע תמיהה (על ההנחה של רבי ירמיה): אית לך מימר: – (וכי) יש לך לומר (האם אתה יכול לומר): מפקין מיתא – מוציאים את המת (מקברו למקום סעודת האבל), כל שבעה – כל שבעת ימי האבלות, כדי לומר את ברכת האבלים בשעת ברכת המזון במעמד האבל והמת, כשם שאומרים את ברכת האבלים בשעת הלווייה במעמד האבל והמת?! (בתמיהה) – והרי ודאי אומרים ברכת אבלים כל שבעה אף על פי שאין מוציאים את המת כל שבעה, והוא הדין שאומרים ברכת חתנים כל שבעה אף על פי שאין מוציאים את הכלה כל שבעה! - מאי כדון? – מה היא עכשיו? (מונח זה מציע פתרונות לקשיים מסוגים שונים העולים בשלב הקודם של הסוגיה. אבל כאן אין זה כך, ואכן במובאות הירושלמי אצל הראשונים אין כאן מונח זה וגם לא מונח אחר. ונראה ש'מאי כדון' הוא שיבוש שנוצר על ידי כפל גרסה של 'מה כאן' שבסמוך) מה כאן – כשם שבברכת אבלים, - "משמח (צריך לומר כמו במקבילה: 'מנחם') עַמּוֹ" – כל שבעת ימי האבלות חותמים "מנחם עַמו בעירו / ועירו" בברכה השלישית שבברכת המזון, אף כאן – כך גם בברכת חתנים, - "מנחם (צריך לומר כמו במקבילה: 'משמח') עַמּוֹ" – כל שבעת ימי המשתה חותמים "משמח עַמו בעירו / ועירו" בברכה השלישית שבברכת המזון. מה כאן – כשם שבברכת אבלים, - מזכירין – כל שבעת ימי האבלות כוללים עניינים מברכות האבלים בברכות של ברכת המזון, ואין אומרים את ברכות האבלים בפני עצמן כמו בשעת הלווייה, אף כאן – כך גם בברכת חתנים, - מזכירין – כל שבעת ימי המשתה כוללים עניינים מברכות החתנים בברכות של ברכת המזון, ואין אומרים את ברכות החתנים בפני עצמן כמו בשעת הנישואים.
עד כאן המקבילה בירושלמי כתובות.
סוגיה זו מיוסדת על ההנחה שיש להשוות את דיני ברכת חתנים לדיני ברכת אבלים. השוואה זו מתבקשת מההקבלה הקיימת בין טקסי אבלות לבין טקסי נישואין. הניסוח של המשנה "ברכת אבלים וחתנים" יש בו כדי לחזק השוואה זו.
רק בשעת הנישואים ובשעת הלווייה אומרים ברכות חתנים ואבלים בפני עצמן וחותמים אותן, אבל בשבעת ימי החתונה ובשבעת ימי האבל אין אומרים ברכות חתנים ואבלים בפני עצמן, אלא כוללים אותן בברכת המזון, ולכן אין צורך להוציא את הכלה כל שבעה.
בסוף הסוגיה השוו ברכת חתנים לברכת אבלים בשני דברים, משום ששני הדברים האלה נשנו בתוספתא ברכות ג,כד (ראה להלן) בעניין ברכת אבלים.
כשם שברכת האבלים החותמת "מנחם עַמו ועירו" עוסקת בתנחומי אבלים, כך ברכת החתנים החותמת "משמח עַמו ועירו" עוסקת בשמחת חתנים.
לפי סוף הסוגיה, כוונת הברייתות "אומרים ברכת חתנים ואבלים כל שבעה" היא 'מזכירים'.
מפקין כלתה
בתוספתא ברכות ד,יט שנו: (בני חבורה שהיו מסובים) עקרו להביא את הכלה...
בארץ ישראל נהגו להוציא את הכלה מחופתה ביום הראשון לסעודת נישואין, והחתן וכל המסובים היו יוצאים לקראתה. ואף על פי שהמסקנה בירושלמי מגילה היא שאין מוציאים את הכלה כל שבעה, אבל ביום הראשון היו מוציאים אותה ("תוספתא כפשוטה").
ברכת אבלים
בתוספתא ברכות ג,כג שנו: מקום שנהגו לומר ברכת אבלים שלוש - אומר שלוש, שתיים - אומר שתיים, אחת - אומר אחת.
ושם ג,כד שנו: מקום שנהגו לומר ברכת אבלים שלוש, כולל את הראשונה בתחיית המתים (כשמברך ברכת המזון לאבלים כולל את ברכת האבלים הראשונה בברכת הזימון, שמזכיר בה תחיית המתים. ברכת הזימון לאבלים פתחה: "נברך מנחם אבלים על המזון שאכלנו...") וחותם בה "מחיה המתים" ("ברוך אתה ה' מחיה המתים"), שנייה בתנחומי אבלים (כולל את ברכת האבלים השנייה בברכה שלישית שבברכת המזון, שמזכיר בה תנחומי אבלים. ברכה זו לאבלים פתחה: "נחם ה' אלהינו את אבילי ציון ואת אבילי ירושלים עירך...") וחותם בה "מנחם עמו בעירו / ועירו", שלישית בגמילות חסדים (כולל את ברכת האבלים השלישית בברכה רביעית שבברכת המזון, שמזכיר בה גומלי חסדים) ואינו חותם (משום שאין לברכה רביעית שבברכת המזון חתימה) (כך פירש ב"תוספתא כפשוטה").
נושאיהן של שלוש הברכות של ברכת אבלים בתוספתא זהים לנושאיהן של שלוש הברכות הראשונות בבבלי כתובות ח,ב. אלא שעל פי הבבלי נוספה ברכה רביעית שאיננה בתוספתא. הבבלי מוסר בשם חכמים ארץ ישראלים.
הברכה העיקרית היא האמצעית והיא עוסקת, לפי התוספתא, בתנחומי האבלים, ועל שמה נקראת הברכה כולה ברכת אבלים. יש אומנם לתמוה מה ראתה התוספתא לחתום בה "מנחם עמו בעירו", ולא בחתימה הנראית מתאימה הרבה יותר "מנחם אבלים", שהיא החתימה הנזכרת בבבלי. נראה שבכך מבטאת התוספתא את הרעיון שנחמת האבלים היא בבניין ירושלים ("ברכת חתנים וברכת אבלים", "כנישתא" 3, עמוד קסג).
כשאומרים את הברכה השנייה בפני עצמה חותמים בה "מנחם אבלים" (לפי המסופר בבבלי נאמרו הברכות בפני עצמן), וכשכוללים אותה בברכת בניין ירושלים שבברכת המזון חותמים בה "מנחם עמו בעירו".
הברכה אחרי הברכה העיקרית קרויה בתוספתא ברכת גמילות חסדים. לפי המקבילה בבבלי ברכה זו עוסקת בשכר המנחמים וגומלי החסדים. יש לתמוה מדוע לפי מסורת התוספתא אין חתימה בברכה זו ("ברכת חתנים וברכת אבלים", "כנישתא" 3, עמוד קסה).
בעל "תוספתא כפשוטה" הציע שהתוספתא עוסקת בשילוב ברכות האבלים בברכת המזון. "מחיה המתים" היא ברכת הזימון לאבלים, "תנחומי אבלים" היא ברכת "רחם" ו"גמילות חסדים" היא "הטוב והמטיב". התוספתא אומרת שאינו חותם בה, שהרי אין לברכת "הטוב והמטיב" חתימה. אפשר שהיה חותם בה כשאמרה בפני עצמה ולא כללה בברכת המזון (שם, עמודים קסו-קסז).
פירושו של בעל "תוספתא כפשוטה" לתוספתא בברכות אינו מפרש את התוספתא כפשוטה. הקושי העיקרי הוא בניסוחה של התוספתא. לפי פירוש זה המונחים "ראשונה", "שנייה" ו"שלישית" מתייחסים לשלוש ברכות האבלים שנזכרו בתוספתא לפני כן, ואילו המונחים "תחיית המתים", "תנחומי אבלים" ו"גמילות חסדים" הם כינויי שלוש מברכות המזון לאבלים. מלשון התוספתא, על פי פירוש זה, נראה שהיא באה לבאר כיצד יש לשלב את ברכות האבלים בברכת המזון. לא היה לתוספתא לנקוט אלא את כינויי הברכות הרגילים של ברכת המזון, שלתוכן יש לשלב את הברכות לאבלים ולחתום בהתאם. כך היה לתוספתא לומר: "כולל את הראשונה בברכת הזימון (או "המזון") וחותם בה 'מחיה המתים', שנייה בברכת ירושלים וחותם בה 'מנחם עמו בעירו', שלישית ב'הטוב והמטיב' ולא היה חותם". אלא שלא כך נאמר, וכל נושא ברכת המזון לא נרמז כלל בתוספתא (שם, עמוד קסח).
אפשר שהנוסח של התוספתא שלפנינו משובש, והיה נוסח מקורי שהיה תואם לפירושו של בעל "תוספתא כפשוטה". הנוסח המקורי היה: "כולל את הראשונה בברכת המזון וחותם בה 'מחיה המתים', שנייה בבניין ירושלים וחותם בה 'מנחם עמו בעירו', שלישית ב'הטוב והמטיב' ואינו חותם". שני שלבים של שינויים היו לנוסח המקורי הזה. בשלב הראשון נוספו כינויי ברכות האבילים: "כולל את הראשונה 'תחיית המתים' בברכת המזון... שנייה 'תנחומי אבילים' בבניין ירושלים... שלישית 'גמילות חסדים' ב'הטוב והמטיב'..." (ואולי נוספו כינויי ברכות האבילים שלא במקום הראוי: "כולל את הראשונה בברכת המזון 'תחיית המתים'... שנייה בבניין ירושלים 'תנחומי אבילים'... שלישית ב'הטוב והמטיב' 'גמילות חסדים'..."). בשלב השני קוצר הנוסח המסורבל שנוצר תוך השמטה בטעות של כינויי שלוש מברכות המזון ונוצר הנוסח שלפנינו: "כולל את הראשונה ב'תחיית המתים'... שנייה ב'תנחומי אבילים'... שלישית ב'גמילות חסדים'...".
בירושלמי ברכות ג,א אמרו: תני: עשרה כוסות שותין בבית האבל (בסעודות שהיו עושים בשבעת ימי האבלות לאבל ולמנחמים שבאו לנחם אותו ואוכלים עימו): שנים לפני המזון, וחמשה בתוך המזון ושלשה לאחר המזון. אֵילּוּ הם שלשה שלאחר המזון: אחד לברכת המזון (ברכת הזימון לברכת המזון שכללה את ברכת האבלים הראשונה), ואחד לגמילות חסדים (ברכה רביעית שבברכת המזון לאבלים שכללה גמילות חסדים), ואחד לתנחומי אבילים (ברכה שלישית שבברכת המזון לאבלים שכללה תנחומי אבלים, ושותים כוס לאחר כל אחת מהברכות האלו, שתיקנו כוס לכל ברכה משלוש ברכות האבלים שהיו כלולות בברכת המזון).
ובמסכת שמחות יד,יד שנו: עשרה כוסות שותים בבית האבל, שניים לפני המזון, וחמישה בתוך המזון, ושלושה לאחר המזון, אחד לברכת אבלים (צריך לומר כמו בירושלמי: לברכת המזון), ואחד לתנחומי אבלים, ואחד לגמילות חסדים.
הסדר הנכון הוא כמו במסכת שמחות: אחד לברכת המזון, ואחד לתנחומי אבלים, ואחד לגמילות חסדים.
רוב המקורות שמזכירים את ברכת האבלים עוסקים בברכת האבלים בבית האבל או בבית הכנסת. מקורות בודדים מזכירים את ברכת האבלים ברחבה של העיר לאחר הקבורה.
מזכירין
דוגמאות מן המשנה ללשון 'מזכירים':
במשנה ברכות א,ה שנינו: מזכירים יציאת מצרים בלילות. ובתוספתא ברכות ב,א שנו: צריך להזכיר יציאת מצרים ב"אמת ויציב".
במשנה ברכות ה,ב שנינו: מזכירים גבורות גשמים בתחיית המתים והבדלה ב"חונן הדעת". רבי עקיבא אומר: אומרה ברכה רביעית בפני עצמה. רבי אליעזר אומר: בהודאה.
במשנה ראש השנה ד,ה-ו: סדר ברכות: אומר אבות וגבורות וקדושת השם, וכולל מלכיות עימהן, ואינו תוקע; קדושת היום, ותוקע; זכרונות, ותוקע; שופרות, ותוקע; ואומר עבודה והודאה וברכת כוהנים; דברי רבי יוחנן בן נורי. אמר לו רבי עקיבא: אם אינו תוקע למלכיות, למה הוא מזכיר? אלא אומר אבות וגבורות וקדושת השם, וכולל מלכיות עם קדושת היום, ותוקע; זכרונות, ותוקע; שופרות, ותוקע; ואומר עבודה והודאה וברכת כוהנים. אין פוחתים מעשרה מלכיות, מעשרה זכרונות, מעשרה שופרות. אין מזכירים זכרון מלכות ושופר של פורענות.
'מזכירים' ו'אומרים' שונים במשמעם. 'מזכירים' - כוללים עניין בתוך ברכה, ואין אומרים אותו ברכה בפני עצמה.
ברכת חתנים
בספר החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל סימן כח נאמר: אנשי מזרח מברכים את החתן בשבע ברכות, ובני ארץ ישראל בשלוש.
נוסח שבע ברכות של בני בבל (שש ברכות שגאונים וראשונים צירפו להן את ברכת הגפן, או שש ברכות חתנים המצטרפות לברכת אירוסין) ידוע לנו מהבבלי כתובות ז,ב-ח,א. אולם נוסח שלוש ברכות של בני ארץ ישראל אינו ידוע. בתוספתא ברכות ג,כג אמרו שברכת אבלים כללה בין ברכה אחת לשלוש ברכות. מתוך ההקבלה הרחבה הקיימת בין טקסי אבלות לבין טקסי נישואין, נראית עדות זו על שלוש ברכות לחתן בארץ ישראל טבעית ביותר ("ברכת חתנים וברכת אבלים", "כנישתא" 3, עמודים קנח-קנט).
ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: אית תניי תני: – יש תנא (ש)שונה: אין אבילים עולין מן המיניין – אין האבלים נמנים במניין עשרה הדרושים לברכת אבלים, וצריך עשרה מלבד האבלים, כי הברכה העיקרית של ברכת האבלים עוסקת בתנחומי האבלים, ולכן האבלים שאינם מנחמים אלא מתנחמים אינם יכולים להצטרף למברכים. ואית תנויי תני: – ויש תנא (ש)שונה: אבלים עולים מן המניין – האבלים נמנים במניין עשרה הדרושים לברכת אבלים, כי הברכה היא לה' שמנחם את האבלים, ולכן גם האבלים יכולים להצטרף למברכים (משפט זה נשמט במסירה שלפנינו מחמת הדומות והושלם על ידי מגיה. הכתיב 'תנויי' במקום 'תניי' מזדמן בעיקר אצל המגיה. בהבאת הירושלמי אצל הראשונים סדר הברייתות הפוך: 'אבלים עולים...', 'אין אבלים עולים...').
ומיישבים את הסתירה בין המקורות על ידי העמדתם במקרים שונים: אמר רבי אבונה (רבי אבינא, אמורא בבלי בדור השלישי): מאן דאמר: – מי שאומר: אין אבלים עולין מן המיניין - באבילי אותו המת – במקרה שיש רק אבלים של אותו המת שעליו מברכים את ברכת האבלים, האבלים של אותו המת אינם עולים מן המניין. מאן דאמר: – (ו)מי שאומר: אבילים עולין מן המיניין - באבילי מת אחר – במקרה שיש גם אבלים של מת אחר מלבד האבלים של אותו המת שעליו מברכים את ברכת האבלים, האבלים של המת האחר עולים מן המניין.
ומציעים קושיה ממקור תנאי (על רבי אבונה): והא תני: – והרי (התנא) שונה: יוצא – האבל בימי האבלות מביתו, להתנחם – מאחרים, אבל לא לנחם – אבלים אחרים! – הרי שהאבל על מתו אינו מנחם אבלים של מת אחר, ולכן אי אפשר להעמיד את המקור שאבלים עולים מן המניין במקרה שיש גם אבלים של מת אחר! הרי שיש לדחות את דברי רבי אבונה (כך פירש ב"פני משה". - נראה שלירושלמי שהקשה קושיה זו היה דחוק להעמיד במקרה שיש בבית אחד אבלים של כמה מתים)
בתוספתא מגילה ג,יד שנו: אין אומרים ברכת אבלים פחות מעשרה, ואין אבלים מן המניין (משום שהם אינם מנחמים אלא מתנחמים). אין אומרים ברכת חתנים פחות מעשרה, וחתנים מן המניין (משום שהם שמחים כשאר המשמחים).
בתוספתא אין הברייתות שבירושלמי: "אומרים ברכת חתנים כל שבעה"; "אומרים ברכת אבלים כל שבעה"; "אבלים עולים מן המניין".
בבבלי מגילה כג,ב אמרו: "ואין אומרים ברכת אבלים וברכת חתנים". - אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: ברכת חתנים בעשרה, וחתנים מן המניין. ברכת אבלים בעשרה, ואין אבלים מן המניין.
יוצא להתנחם אבל לא לנחם
במסכת שמחות פרק ו,ד שנו: מת באותה העיר, ביום הראשון וביום השני - אינו יוצא עימהם (ללוויית המת), בשלישי - יוצא ועומד בשורה להתנחם, אבל לא לנחם אחרים.
ובבבלי מועד קטן כא,ב אמרו: תנו רבנן: אבל, שלשה ימים הראשונים - אינו הולך לבית האבל (האחר לנחמו), מכאן ואילך - הולך, ואינו יושב במקום המנחמים אלא במקום המתנחמים (בין האבלים שבאותו בית).
הברייתא שבירושלמי היא קיצורן של הברייתות במסכת שמחות ובבבלי.
• • •
מציעים ברייתא המיוחסת לחכם נקוב שֵׁם: תני – שונה (ברייתא) שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): אין קידוש החודש אלא בעשרה – אין מכריזים על קידוש החודש בבית הוועד בפחות מעשרה אנשים, ככל מעשה קדושה שאינו נעשה אלא במעמד עשרה אנשים.
במשנה סנהדרין א,ב שנינו: עיבור החודש - בשלושה.
ובתוספתא סנהדרין ב,א שנו: קידוש החודש - בשלושה.
ובירושלמי סנהדרין א,ב אמרו: לית כאן (במשנה) עיבור החודש אלא קידוש החודש (יש להגיה את נוסח המשנה ולגרוס 'קידוש' במקום 'עיבור'). - שמואל אמר: אין קידוש החודש פחות מעשרה.
בירושלמי כאן: 'תני שמואל', ובירושלמי סנהדרין: 'שמואל אמר'. במקומות אחדים 'תני' מתחלף ב'אמר'.
בירושלמי כאן: 'אין קידוש החודש אלא בעשרה', ובירושלמי סנהדרין: 'אין קידוש החודש פחות מעשרה'. נראה שהלשון בסנהדרין הוא המקורי, כי כך הוא הלשון במשנתנו ובברייתא בירושלמי לעיל: 'אין X פחות מעשרה'.
בתלמודים פירשו את המשנה בסנהדרין, שבית דין של שלושה בודק את העדים שראו את הירח החדש בליל שלושים לחודש היוצא ומקדש את החודש הנכנס ביום השלושים וקובע אותו ראש חודש.
לפי מפרשי הירושלמי, שמואל חולק על הפירוש הזה של המשנה בסנהדרין וסובר שקידוש החודש נעשה בבית דין של עשרה ולא של שלושה. קשה לפרש כך את דברי שמואל לפי הנוסח בירושלמי סנהדרין: 'אין קידוש החודש פחות מעשרה', שכן לא מצאנו בשום מקום שקובעים את מספר הדיינים הדרוש לעניין מסוים בלשון 'אין X פחות מ[מספר מסוים]' (המספר המזערי) אלא בלשון 'X - ב[מספר מסוים]' (מספר מוחלט). כמו כן, דברי שמואל חורגים מהכלל שאין בית דין שקול (אין בית דין יכול להיות מורכב ממספר זוגי של דיינים, שיהא לפעמים שקול בדעותיו ללא אפשרות של הכרעה), אם כי ייתכנו חריגים לכלל זה, כמו שומת קרקעות בתשעה וכוהן שבסוף משנתנו (הראשונים דנו בעניין שומת קרקעות).
אבל לפי פירושנו, שמואל אינו חולק על הפירוש הזה של המשנה בסנהדרין, אלא אומר שההכרזה על קידוש החודש בבית הוועד על ידי ראש בית הדין נעשית במעמד עשרה אנשים לפחות, שלושת חברי בית הדין ושבעה אנשים נוספים לפחות (במשנה ראש השנה ב,ז שנינו: ראש בית דין אומר: מקודש! וכל העם עונים אחריו: מקודש, מקודש!). דברי שמואל בירושלמי כאן מובאים כהשלמה לדברים שנמנו במשנתנו שאין נעשים בפחות מעשרה.
במשנה סנהדרין א,ב שנינו: "עיבור השנה - בשלושה; דברי רבי מאיר. רבן שמעון בן גמליאל אומר: בשלושה מתחילים, ובחמישה נושאים ונותנים, וגומרים בשבעה".
ובפרקי דרבי אליעזר פרק ז נאמר: בשלושה מעברים את השנה. רבי אליעזר אומר: בעשרה, שנאמר: "אלוהים ניצב בעדת אל" (תהילים פב,א)".
ובשמות רבה טו,כ נאמר: "קידוש החודש - בשלושה. אבל עיבור השנה - בעשרה זקנים".
מהמשך המדרשים האלה משמע, שצריכים עשרה לעיבור השנה משום שה' מסכים עימהם כשהם מכריזים על עיבור השנה, ואין ה' נמצא אלא במקום שיש לפחות עשרה אנשים, משום שנאמר: "אלוהים ניצב בעדת אל", ואין 'עדה' פחות מעשרה כאמור להלן, ולכן מתחילה נכנסים עשרה לעיבור השנה. אפשר שכמו שרבי אליעזר סובר שעיבור השנה בעשרה משום שההכרזה על עיבור השנה צריכה להיעשות בעשרה, כך שמואל סובר שקידוש החודש בעשרה משום שההכרזה על קידוש החודש צריכה להיעשות בעשרה.
בירושלמי סנהדרין א,ב אמרו: חבירים (חכמים שלא נסמכו), מהו ליכנס / שיכנסו לקידוש החודש? - אמר רבי הושעיה: חבר הוינא ואעלי רבי שמואל בר רב יצחק לקידוש החודש, ולינא ידע אין סלקית ממיניינא אין לא. - פשיטא דלא סליק. למה (לא סליק)? בגין דהוה חתנה (רבי הושעיה היה חתנו של רבי שמואל בר רב יצחק, ואין קרובים נכנסים לקידוש החודש), או משום שאין חבירין נכנסין לקידוש החודש. - אמר רבי כהנא: חבר הוינא ואעלי רבי תנחום בר חייה לקידוש החודש, וסלקית ממיניינא. הדא אמרה, שחבירים נכנסין לקידוש החודש.
קטע זה בא בירושלמי סנהדרין לאחר דברי שמואל. לפי האמור בקטע זה, יש שנכנסים לקידוש החודש ועולים מן המניין של חברי בית הדין שדן בקידוש החודש, ויש שנמצאים בקידוש החודש ואין עולים מן המניין. ונראה שהאחרונים נמצאים בקידוש החודש משום שההכרזה על קידוש החודש צריכה להיעשות בעשרה.
• • •
במשנה כאן שנינו: אין פורסים את "שמע" ואין עוברים לפני התיבה... ואין מזמנים בשם פחות מעשרה.
ובמשנה ברכות ז,ג שנינו, שמזמנים בשם בעשרה ויותר.
ובמשנה סנהדרין א,ו שנינו: ...ומניין לקטנה (סנהדרין קטנה) שהיא של עשרים ושלושה (דיינים)? - שנאמר (בדינו של רוצח): "ושפטו העדה והצילו העדה" (במדבר לה) - עדה שופטת ("ושפטו העדה" - עשרה מחייבים את הנידון) ועדה מצלת ("והצילו העדה" - עשרה אחרים מזכים את הנידון), הרי עשרים (עשרה מחייבים ועשרה מזכים). ומניין לעדה שהיא עשרה? - שנאמר (במרגלים): "עד מתי לעדה הרעה הזאת" (במדבר יד), יצאו יהושע וכלב (שלא הוציאו דיבת הארץ רעה כשאר המרגלים, הרי עשרה)...
כאן התחלת מקבילות בירושלמי ברכות ז,ג וסנהדרין א,ו.
רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): נאמר כאן: – בעניין הרוצח בשגגה והגנתו מפני גואל הדם, 'עֵדָה': "וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם" (במדבר לה,כד), "וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם" (במדבר לה,כה) - השופטים ישפטו בין גואל הדם המבקש שיימסר לידו ההורג להמיתו ובין ההורג האומר שהרג בלי כוונה, ואם יקבעו שהרג שלא בכוונה יצילוהו השופטים מידי גואל הדם, ונאמר להלן – בפרשת המרגלים: "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי?" (במדבר יד,כז) – עד מתי אסלח לעדה הרעה הזאת על שהם מתלוננים עליי? (הכוונה במילה 'עדה' היא לכל העם. אבל לפי הלימוד כאן, הכוונה במילה זו היא למרגלים). מה 'עדה' האמורה להלן - עשרה – המרגלים היו שנים עשר אנשים, ומכיוון שנאמר "לעדה הרעה", הוצא מהם את יהושע וכלב שלא הוציאו דיבת הארץ רעה, הרי שלעשרת האנשים האחרים קורא הכתוב "עדה", אף כאן – גם 'עדה' האמורה כאן, - עשרה – מכאן למדים, ש'עדה' היא עשרה אנשים לפחות.
אמר רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): נאמר כאן – בהלכות כוהנים וקורבנות: 'תּוֹךְ': "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב,לב) - אתם חייבים לקדש את שמי בתוך עם ישראל על ידי קיום מצוותיי, ונאמר להלן – בירידת בני יעקב לשבור שבר במצרים: "וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים" (בראשית מב,ה) – בני יעקב באו למצרים בין שאר הבאים לקנות תבואה. מה 'תוך' שנאמר להלן - עשרה – שהרי בני יעקב היו עשרה אנשים - "וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם" (בראשית מב,ג), אף כאן – גם 'תוך' שנאמר כאן, - עשרה – מכאן למדים, שדברים שיש בהם הזכרת השם וקדושתו צריכים עשרה אנשים לפחות.
אמר ליה – אמר לו רבי יוסה בירבי בון (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי ("עוד לבעיית עריכתה של מסכת נזיקין ירושלמי", "תרביץ" פא, עמוד 273)): אם 'מתוך' את למד (במקבילה בברכות ובסנהדרין: 'את יליף לה'), סגין אינון! – אם מ'תוך' אתה לומד, מרובים הם! (אם אתה לומד מהגזירה השווה 'תוך' 'תוך' שדברים שיש בהם הזכרת השם וקדושתו צריכים עשרה אנשים לפחות, הרי 'תוך' האמור בירידת בני יעקב מוסב לא אל "בני ישראל" אלא אל "הבאים", והרי רבים היו הבאים לקנות תבואה ואין לסיימם במספר! - הגרסה ב"שרידי הירושלמי" בברכות ובמקבילה בבראשית רבה: 'אם מ"בתוך הבאים", אפילו כמה!') אלא – אין ללמוד מגזירה שווה זאת, אלא יש ללמוד מגזירה שווה אחרת, נאמר כאן: "בני ישראל": "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב,לב), ונאמר להלן: "בני ישראל": "וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים" (בראשית מב,ה). מה להלן – כשם ש"בני ישראל" שנאמר להלן, - עשרה – שהרי בני יעקב היו עשרה אנשים, אף כאן – גם "בני ישראל" שנאמר כאן, - עשרה – מכאן למדים, שדברים שיש בהם הזכרת השם וקדושתו צריכים עשרה אנשים לפחות (המשפט 'אלא נאמר כאן...' נשמט במסירה שלפנינו והושלם על ידי מגיה).
עד כאן המקבילות בירושלמי ברכות וסנהדרין.
בירושלמי ברכות לפני תחילת המקבילה באה שאלה: "מניין ל'עדה' שהיא עשרה?" - מהיכן יש ללמוד ש'עדה' היא עשרה אנשים לפחות?
השאלה "מניין ל'עדה' שהיא עשרה?" והלימוד של רבי יוחנן ש"עדה" היא עשרה מתייחסים למשנה בסנהדרין שנזכר בה "עדה", ואינם מתייחסים למשנה בברכות ובמגילה שלא נזכר בהן "עדה" (גם אין שום כתוב בעניין הזכרת השם וקדושתו שנאמר בו "עדה"). ואילו הלימודים של רבי סימון ושל רבי יוסי בירבי בון שדברים שיש בהם הזכרת השם וקדושתו צריכים עשרה מתייחסים למשנה במגילה שעוסקת בהזכרת השם ובאמירת דברים שבקדושה.
לכן נראה שהשאלה "מניין לעדה שהיא עשרה?" והמימרה של רבי יוחנן נאמרו בסנהדרין ומשם הועתקו לברכות ולמגילה (בזמן מאוחר נשמטה השאלה בסנהדרין - כנראה משום שהיא מופיעה במשנה שם - ובמגילה), והמימרות של רבי סימון ושל רבי יוסי בירבי בון נאמרו במגילה ומשם הועתקו לברכות ולסנהדרין. השאלה ושלוש המימרות הועתקו גם לבראשית רבה צא,ג על הכתוב בבראשית מב,ה, ולא שינו את המימרות אף שהיה צריך לומר בבראשית רבה להיפך: 'נאמר להלן תוך ונאמר כאן תוך. מה תוך האמור כאן...'. נוסח השאלה בבראשית רבה הוא: 'ומניין לעשרה?', ונראה שהנוסח בירושלמי כאן הוחלף בבראשית רבה בנוסח הזה כדי להתאים את השאלה לכל שלושת הלימודים (בבראשית רבה הועתקו לאחר הסוגיה הזו גם כל הסוגיות שבירושלמי ברכות לעיל ז,ב).
ונראה שלפני רבי יוחנן לא היו במשנה בסנהדרין השאלה "מניין לעדה שהיא עשרה?" והלימוד מעדת המרגלים ש"עדה" היא עשרה, וכפי שאין השאלה והלימוד האלה בתוספתא סנהדרין ג,ז המקבילה למשנה בסנהדרין. השאלה והלימוד של רבי יוחנן הם הוספה שהוכנסה למשנה בסנהדרין על פי התלמוד הירושלמי (תוך עיבוד לשון הלימוד).
בבבלי ברכות כא,ב אמרו: אמר רב אדא בר אהבה / רבי יהושע בן לוי: מניין שאין היחיד אומר "קדוש"? - שנאמר: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב) - כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. - מאי משמע? / מנהני מילי? - דתני רבנאי אחוה דרבי חייא בר אבא קמיה דרבי חייא בר אבא: אתייא "תוך" "תוך". כתיב הכא: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב), וכתיב התם: "היבדלו מתוך העדה הזאת" (במדבר טז), מה להלן עשרה, אף כאן עשרה.
ובבבלי מגילה כג,ב אמרו: "אין פורסים את שמע...". - מנא הני מילי? - אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דאמר קרא: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב) - כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע? - דתני רבנאי אחוה דרבי חייא בר אבא: אתייא "תוך" "תוך". כתיב הכא: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב), וכתיב התם: "היבדלו מתוך העדה הזאת" (במדבר טז), מה להלן עשרה, אף כאן עשרה.
בבבלי למדו שהזכרת השם וקדושתו צריכים עשרה בגזירה שווה "תוך" "תוך" מעדת קורח. ובירושלמי למד רבי סימון בגזירה שווה "תוך" "תוך" מבני יעקב. בבבלי לא למדו מבני יעקב, כנראה בשל הקושיה שהקשה רבי יוסי בירבי בון. ובירושלמי לא למדו מעדת קורח, כנראה משום שפירשו את הכתוב "היבדלו מתוך העדה הזאת" שהוא מכוון על כל עדת ישראל ולא על עדת קורח (גם מפרשי התורה נחלקו בכוונת הכתוב הזה), ועוד קשה שמניין לבבלי שבעדת קורח היו עשרה אנשים ולא יותר (בשל קושי זה נוסף בדפוסים של הבבלי לימוד של עדת קורח מעדת המרגלים בגזירה שווה "עדה" "עדה" שעדה היא עשרה אנשים, ואינו בכתבי היד של הבבלי).
• • •
במשנה שנינו: "ובקרקעות תשעה וכהן".
למה שׁמים את הקרקעות בעשרה אנשים? -
מציעים הסבר: כנגד (בהקבלה ל-) עשרה כהנים האמורין בפרשה – בפרשה של ערכים ופדיון הקדשות מופיעה המילה "הַכֹּהֵן" עשר פעמים: שלוש פעמים בעניין ערכי אדם (ויקרא כז,א-ח), ושבע פעמים בעניין פדיון הקדשות לבדק הבית (ויקרא כז,יא-כה). בעניין ערכי אדם הכוהן מעריך (שָׁם) את רכוש הנודר, ובעניין פדיון הקדשות לבדק הבית הכוהן מעריך את הבהמה הטמאה ואת הבית ומחשב את ערך השדה (המילה "לַכֹּהֵן" שמופיעה בפרשה אינה מן המניין). ויש לדרוש שכל מופע של המילה "הַכֹּהֵן" בא להוסיף איש, ומכאן ששׁמים את הקרקעות בעשרה אנשים.
המילה 'פרשה' מציינת קטע מוגדר וידוע בתורה. רוב הקטעים המצוינים בכינוי זה הם פרשיות בודדות (פתוחות או סתומות). במקומות מועטים מציין כינוי זה קטע גדול המכיל כמה פרשיות, כמו 'פרשת מועדות' ("מבנהו וחלוקתו של מדרש תורת כוהנים (ב)", "תרביץ" סט, עמוד 68).
גם כאן הפרשה מכילה שתי פרשיות, פרשה פתוחה (ויקרא כז,א-ח) ופרשה סתומה (ויקרא כז,ט-לד).
אף שעשרה המופעים של המילה "הַכֹּהֵן" הם בשני עניינים שונים, ערכים ופדיון הקדשות, הדרשה כאן מצרפת את המופעים שבשני העניינים. ועוד, דרשה כעין זו לא נמצאת בפרשות אחרות שבהן כמה מופעים של המילה "הַכֹּהֵן", כמו בפרשת נגעים. לכן יש להסיק שאין הדרשה כאן אלא אסמכתא להלכה קיימת.
ושואלים: ויהיו כולם כהנים! – מדוע אמרו ששׁמים את הקרקעות בתשעה אף שאינם כוהנים ועוד כוהן אחד, ולא אמרו ששמים בעשרה כוהנים, שהרי עשרה כוהנים אמורים בפרשה?
ומשיבים: ריבוי אחר ריבוי למעט – המילה "הַכֹּהֵן" הוכפלה כמה פעמים בזה אחר זה, והכלל הוא שריבוי אחר ריבוי בא למעט, ולכן יש למעט את הצורך בכוהן, ואף מי שאינו כוהן כשר לשומה (מן המופעים של הכלל 'אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט' יש ללמוד, ש'ריבוי אחר ריבוי' הוא עצם הכפלת מילה בכתוב, ללא קשר למשמעות המילה עצמה, האם יש לה משמעות של ריבוי או מיעוט, ו'למעט' היינו לצמצם את הצורך המשתמע מהמילה).
ושואלים: ויהיו כולן ישראל! – מדוע אמרו ששׁמים את הקרקעות בתשעה אף שאינם כוהנים ועוד כוהן אחד, ולא אמרו ששמים בעשרה אף שאינם כוהנים, שהרי הריבויים באים למעט את הצורך בכוהן?
ומשיבים: אין הפרשה יוצאה (נפטרת) בלא כהן – כיוון שהפרשה מזכירה רק כוהנים, אי אפשר שלא יהיה אחד מהעשרה כוהן, שאילו היו עשרה שאינם כוהנים כשרים לשומה, לא היתה הפרשה צריכה להזכיר כוהן כלל.
בבבלי מגילה כג,ב וסנהדרין טו,א אמרו: "והקרקעות תשעה וכוהן". - מנא הני מילי? אמר שמואל: עשרה כוהנים (עשר פעמים "הכוהן") כתובים בפרשה, חד לגופיה (שצריך כוהן אחד בפדיון קרקעות), ואידך / והנך הווי מיעוט אחר מיעוט (המילה "הכוהן" מוציאה מי שאינו כוהן), ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, דאפילו תשעה ישראל ואחד כוהן.
יש שוני בדרשות בשני התלמודים.
בבבלי: אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ובירושלמי: ריבוי אחר ריבוי למעט.
במשנה סנהדרין א,ג שנינו: ערכים המיטלטלים - בשלושה. רבי יהודה אומר: אחד מהם כוהן. ובקרקעות - תשעה וכוהן.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי סנהדרין א,ג.
מציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, - במקדיש גופה של השדה – הדין במקרה של המקדיש שדה ובא לפדותה מן ההקדש פשוט, שבמקרה זה צריך לשום אותה בעשרה אנשים, ואחד מהם צריך להיות כוהן, כמו ששנינו במשנה כאן ובסנהדרין. אבל אם אמר: דמי שדי עלי? – מה הדין במקרה של הנודר לתת להקדש את דמי שוויה של שדהו? האם גם במקרה זה צריך לשום אותה בעשרה אנשים, ואחד מהם צריך להיות כוהן? (במקבילה בסנהדרין: 'הדא דתימר - במקדיש גוף השדה. אבל אם אמר: הרי עלי מנה להקדש?'. - במקום זה נראה ש'הדא דתימר' מציע בעיה, אולם אפשר שהגרסה משובשת. המונח 'הדא דתימר' מתפרש כרגיל בניחותא, ואילו המונח 'עד כדון' רגיל להציע בעיות ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 170 והערה 148). - נראה שהגרסה במקבילה היא אשגרה בטעות מלהלן. וראה מה שכתבנו להלן)
ומציעים פשיטת השאלה ממקור תנאי בתוספת דיון: נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה (את פשיטת השאלה) מזאת (מהמשנה סנהדרין א,ג): ערכים המיטלטלין - בשלשה. - ויש לתמוה: ויש ערכים שאינן מיטלטלין?! (בתמיהה. - במקבילה: 'וכי יש ערכים שאין מיטלטלין?!'. ופירוש 'שאין' הוא 'שהן' ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 547). וכאן צריך לומר: 'שאין', כלומר: 'שהן', במקום: 'שאינן'. שיבוש 'שאין' ל'שאינן' יש בכמה מקומות בירושלמי. - חילוף אל"ף תחת ה"א שכיח ביותר במילה 'הֵן' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד רלג ואילך)) – וכי מיטלטלים יכולים להיות נערכים (שיאמר אדם עליהם: ערכם עליי, וייתן את ערכם להקדש)?! והרי רק בני אדם יכולים להיות נערכים! - ויש להשיב: רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי שמעון בר אבא (אמורא בדור השלישי) שאמר בשם רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): באומר: הרי ערכי עלי – המשנה מדברת במקרה שאדם נדר לתת להקדש את הערך הקצוב בתורה לפי שנותיו, ובא לסדרו מן הקרקע – אם לנודר אין מעות כדי דמי הערך והוא בא לשלם את הערך משדהו, - שמין לו בעשרה – שמים את השדה בעשרה אנשים, ואחד מהם צריך להיות כוהן, כמו במקרה של המקדיש שדה ובא לפדותה מן ההקדש, מן המיטלטלין – אם לנודר אין מעות כדי דמי הערך והוא בא לשלם את הערך ממיטלטליו, - שמין לו בשלשה – שמים את המיטלטלים בשלושה אנשים. וזהו ששנינו: ערכים המיטלטלים - בשלושה. - ויש לפשוט את השאלה: האומר: הרי ערכי עלי - אינו כאומר: דמי שדי עלי?! (בתמיהה) – הרי בוודאי יש להשוות את האומר: 'דמי שדי עליי' לאומר: 'הרי ערכי עליי', וכמו שבאומר: 'הרי ערכי עליי' ובא לסדרו מן הקרקע - שמים את השדה בעשרה אנשים, ואחד מהם צריך להיות כוהן, כך גם באומר: 'דמי שדי עליי'.
ומצמצמים את תחולת הקביעה למקרה מסוים:
נראה שכאן צריך לגרוס: 'הדא דתימר (זאת שאתה אומר, שאם בא לסדרו מן הקרקע - שמים לו בעשרה, ואם בא לסדרו מן המיטלטלין - שמים לו בשלושה) - באומר: הרי ערכי עלי. אבל אם אמר: הרי עלי מנה / מאה מנה להקדש...'.
ונראה שמכאן הועתק במקבילה בסנהדרין לעיל המשפט המשובש: 'הדא דתימר - במקדיש גוף השדה. אבל אם אמר: הרי עלי מנה להקדש?', והוחלף שם 'במקדיש גוף השדה' במקום 'באומר: הרי ערכי עלי' כדי להתאימו לעיל, אבל חלקו השני של המשפט לא שוּנה אף שאינו מתאים לעיל, וכאן נשמט חלקו הראשון של המשפט גם במקבילה וגם במגילה.
אבל אם אמר: הרי עלי מאה (במקבילה אין מילה זו) מנה (מטבע השווה למאה דינרים) להקדש – אם אדם נדר לתת להקדש סכום כסף ואין לו מעות כדי כל הסכום שנדר והוא בא לשלם אותו מרכושו (סכום של מאה מנה נזכר במקומות רבים לציון סכום גדול מאוד), - שמין לו בשלשה – שׁמים את רכוש הנודר בשלושה אנשים, בין אם בא לסדרו מן הקרקע ובין אם בא לסדרו מן המיטלטלין, שנדרי הקדש אין דינם כערכים לעניין שומת קרקעות בעשרה.
ושואלים: לכשיעשיר? נידון בהשג יד? – אם אמר: הרי עליי מאה מנה להקדש, ולא היה בידו לשלם את כל הסכום שנדר, האם ישלם את כל הסכום לאחר זמן כשיעשיר? או שמא הוא נידון בהישג יד, שהוא נותן כמה שידו משגת לתת עכשיו ונפטר ואינו משלם את המותר? (ערכים נידונים בהישג יד, שאם הנודר לתת ערך היה עני ואין ידו משגת לשלם להקדש את הערך, נותן את מה שיש בידו ונפטר, שכתוב בערכים: "וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ, וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן, עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן" (ויקרא כז,ח). בירושלמי כאן שאלו האם נדרי הקדש דינם כערכים לעניין הישג יד. ברם בתוספתא ערכין ג,ה ובברייתא בבבלי ערכין כ,א שנו שנדרי הקדש אינם נידונים בהישג יד)
בבבלי סנהדרין יד,ב-טו,א אמרו: "ערכים המיטלטלים". - מאי ערכים המיטלטלים? - ...רבי אבהו אמר: באומר: ערכי עליי. בא כוהן לגבות מיטלטלים - גובה הימנו בשלושה, קרקעות - בעשרה.
פירושו של רבי אבהו בבבלי הוא כפירוש בירושלמי.
• • •
כשבית דין מוכרים נכסי יתומים או כשגזבר מוכר נכסי הקדש, כותבים איגרת ביקורת.
במשנה כתובות יא,ה שנינו (בעניין טעות במכירת נכסי יתומים על ידי בית דין): שום הדיינים (ששמו את נכסי היתומים כדי למוכרם ולשלם לאלמנה או לבעל חוב) שפחת שתות או הותיר שתות (שטעו ושמו את הנכסים שישית פחות משוויים או שישית יותר משוויים ומכרו) - מכרם בטל. - אמר רבן שמעון בן גמליאל: אם כן (שמחמת הטעות מכרם בטל), מה כוח בית דין יפה? (במה גדול כוח בית דין מכוחו של הדיוט?) ואם / אלא אם עשו איגרת ביקורת (כתב הכרזה, ומכריזים בו ששדה פלונית עומדת להימכר על ידי בית דין, כדי שיבואו בני אדם לקנותה, ואם מכרו בית דין את השדה על ידי הכרזה וטעו בשווייה), אפילו מכרו שווה מנה במאתיים או שווה מאתיים במנה (שטעו הרבה ומכרו) - מכרם קיים.
כאן המשך המקבילה בירושלמי סנהדרין.
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): עבדים ושפחות (צריך לומר כמו במקבילה: 'ושטרות', וכמו שהוא להלן בהסבר הברייתא. הטעות 'שטרות' > 'שפחות' נגרמה בשל הדמיון בצורת האותיות 'טר' > 'פח' וכן בשל שגרת הלשון 'עבדים ושפחות' הרווח בספרות חכמים) ומיטלטלין אין להם איגרת ביקורת (כתב הערכה ושומה, או כתב חקירה ודרישה) – כשבית דין מוכרים אותם, אין כותבים איגרת ביקורת.
כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי כתובות יא,ה.
ושואלים: מהו איגרת ביקורת? – מה פשר הביטוי הזה?
ומשיבים: רבי יודה בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר: אכרזה – שטר הכרזה של מכירת קרקעות על ידי בית דין (קודם ההכרזה שמים בית דין את הקרקע, ואחרי השומה מכריזים על מכירתה במכירה פומבית. ההכרזה היא כדי להרבות במחירה).
מה הטעם שעבדים ושטרות ומיטלטלים אין להם איגרת ביקורת? -
עולא בר(') ישמעאל (עולא, אמורא בדור השני והשלישי) אמר: עבדים שלא יברחו – עבדים אין מכריזים עליהם שמוכרים אותם, אלא מוכרים אותם מיד, לפי שחוששים שמא ישמעו העבדים שבית דין עומדים למוכרם ויברחו בינתיים, שטרות ומיטלטלין שלא ייגנבו – שטרות ומיטלטלים אין מכריזים עליהם שמוכרים אותם, אלא מוכרים אותם מיד, לפי שחוששים שמא ייגנבו בינתיים.
במקבילה בכתובות חסרה הברייתא שבתחילת הסוגיה: "תני: עבדים ושפחות ומיטלטלין אין להם איגרת ביקורת", ונראה שזו השמטה בטעות.
במשנה ערכין ו,א שנינו: שום היתומים (בית דין הבאים לשום את הקרקעות של היתומים הקטנים, כדי למוכרם ולהגבות מהם חוב של אביהם) שלושים יום (מכריזים שלושים יום שנכסים אלה עומדים למכירה, כדי שיתפרסם הדבר ויבואו לקוחות מרובים וירבו בדמיהם), ושום ההקדש (כשבאים לשום שדה של הקדש, כדי למוכרה) שישים יום. ומכריזים (בשלושים ובשישים יום הללו) בבוקר ובערב.
ובתוספתא כתובות יא,ג שנו: אי זו היא איגרת ביקורת? שום היתומים שלושים יום, ושום ההקדש שישים יום.
בבבלי כתובות ק,ב אמרו: ואלו הם דברים שאין מכריזים עליהם: העבדים והשטרות והמיטלטלים. - טעמא מאי? - אמר עולא: עבדים שמא ישמעו ויברחו, מיטלטלים ושטרות שמא ייגנבו.
רבי בא בר כהן (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) בעא קומי – שאל (הקשה) לפני רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): לית הדא אמרה – אין זאת אומרת שעבדים נפדין בשלשה?! (בתמיהה) – האם אין להסיק מהשוואת עבדים למיטלטלים ולא לקרקעות לעניין שומה (שום היתומים ושום ההקדש) והכרזה, שכשבאים לפדות עבדים מן ההקדש שמים אותם בשלושה אנשים כמו במיטלטלים של הקדש ולא בעשרה אנשים כמו בקרקעות של הקדש?! אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסה): אין – כן (כך יש להסיק). אמר ליה: – אמר לו (רבי בא בר כוהן לרבי יוסה): והא תנינן: – והרי שנינו (במשנה כאן ובסנהדרין): ובקרקעות תשעה וכהן, ואדם כיוצא בהן – אדם דינו כדין קרקעות ושמים אותו תשעה וכוהן! – ומשמע ממשנה זו שכשבאים לפדות עבד מן ההקדש שמים אותו בעשרה אנשים כמו בקרקעות. הרי שיש לדחות את ההיסק! אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסה): (במקבילה בסנהדרין נוסף 'אכין'. ובקטע גניזה בסנהדרין נוסף 'אהן', ונמחק ונכתב 'הדין') אדם דהכא – של כאן (של המשנה כאן ובסנהדרין), בן חורין הוא – המשנה מדברת באדם בן חורין ששמים אותו בשביל ההקדש, ואינה מדברת בעבד ששמים אותו בשביל ההקדש.
חיננה בר שלמיה (אמורא בבלי בדור השני) אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): אתא עובדא קומי – בא המעשה לפני רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) ובעא מיעבד כרבנין – ורצה לעשות (לפסוק הלכה) כחכמים (כדעה הסתמית החלוקה על רבן שמעון בן גמליאל במשנה בכתובות בעניין טעות במכירת נכסי יתומים על ידי בית דין). אמר לו רבי לעזר בן פרטא (תנא בדור החמישי) בן בנו של רבי לעזר בן פרטא (תנא בדור השלישי): רבי, לא כך לימדתני (צריך לומר כמו במקבילות: 'לא כן לימדתנו') בשם זקיניך (צריך לומר כמו במקבילה בכתובות: 'זקינך') – בשם אביך (רבן שמעון בן גמליאל, אביו של רבי. - זקן בלשון הירושלמי פירושו אב ולא רק אבי אב ואם ("מחקרים בתורת ארץ ישראל", עמוד 198)): אלא אם כן (במקבילה בסנהדרין אין מילה זו, ואינה בכתבי היד של המשנה) עשו איגרת ביקורת, אפילו מכרו שווה מנה במאתיים או שווה מאתיים במנה - מכרם קיים (משנה כתובות יא,ה) – אם מכרו בית דין על ידי כתב הכרזה, אפילו טעו במחצה - אין דין אונאה?! (בתמיהה) (במקבילה בסנהדרין נוסף 'אמר ליה: אין'. ובמקבילה בכתובות נוסף 'וקיבלה' - וקיבל אותה, את עמדת רבי לעזר בן פרטא) וחזר ביה – וחזר בו (רבי), ועבד – ועשה (פסק הלכה) כרבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) – כדעת אביו.
עד כאן המקבילות בירושלמי סנהדרין וכתובות.
הסוגיה מקורה בכתובות על המשנה המזכירה איגרת ביקורת. הקטע הראשון בסוגיה הדן בעניין איגרת ביקורת הועתק משם למגילה ולסנהדרין בשל הבאת פסקה מן המשנה במגילה ובסנהדרין "ובקרקעות תשעה וכוהן, ואדם כיוצא בהן". הקטע האחרון בסוגיה הדן בפסיקת ההלכה במחלוקת שבמשנה בכתובות הועתק משם למגילה ולסנהדרין בהעתקת יתר.
הירושלמי ייחס לרבן שמעון בן גמליאל את סופה של המשנה בכתובות: "אלא אם עשו איגרת ביקורת, אפילו מכרו שווה מנה במאתיים או שווה מאתיים במנה - מכרם קיים", והוא המשך דברי רבן שמעון בן גמליאל שלפני כן: "אם כן, מה כוח בית דין יפה?". הרי שלדעת רבן שמעון בן גמליאל, אם טעו בית דין ביותר משישית - מכרם קיים אם עשו איגרת ביקורת, ולדעת חכמים החלוקים על רבן שמעון בן גמליאל, מכרם בטל אף אם עשו איגרת ביקורת. לפי זה, המעשה שבא לפני רבי היה במקרה שבית דין טעו ביותר משישית ועשו איגרת ביקורת.
בבבלי כתובות ק,א אמרו: כי אתא רב דימי אמר: מעשה ועשה רבי כדברי חכמים (שבמשנה). אמר לפניו פרטא, בנו של רבי אלעזר בן פרטא, בן בנו של רבי פרטא הגדול: אם כן, מה כוח בית דין יפה? והחזיר רבי את המעשה. רב כהנא מתני הכי.
רב ספרא מתני הכי: מעשה וביקש רבי לעשות כדברי חכמים. אמר לפניו פרטא, בנו של רבי אלעזר בן פרטא, בן בנו של רבי פרטא הגדול: אם כן, מה כוח בית דין יפה? ולא עשה רבי את המעשה.
נוסח המעשה בירושלמי, שלפיו ביקש רבי לעשות כדברי חכמים, מתאים למסורת השנייה של המעשה בבבלי.
במעשה שבבבלי, המקביל למעשה שבירושלמי, הביאו מדברי רבן שמעון בן גמליאל שבמשנה את המשפט: "אם כן, מה כוח בית דין יפה?". אין לדעת מכאן, האם לפי הבבלי סופה של המשנה הוא המשך דברי רבן שמעון בן גמליאל כמו לפי הירושלמי, או שמא סופה של המשנה הוא המשך דברי התנא הסתמי שבראשה של המשנה, ואם כן, דברי רבן שמעון בן גמליאל "אם כן, מה כוח בית דין יפה?" הם מאמר מוסגר בתוך דברי התנא הסתמי.
אם סופה של המשנה הוא המשך דברי התנא הסתמי, הרי שלדעת התנא הסתמי, אם לא עשו איגרת ביקורת, אף אם טעו בית דין בשישית - מכרם בטל, ואם עשו איגרת ביקורת, אף אם טעו בית דין ביותר משישית - מכרם קיים. ולדעת רבן שמעון בן גמליאל, אם טעו בית דין בשישית - מכרם קיים, אף אם לא עשו איגרת ביקורת, ואם טעו בית דין ביותר משישית, אפשר שמכרם קיים רק אם עשו איגרת ביקורת, כדעת התנא הסתמי, ואפשר שמכרם קיים אף אם לא עשו איגרת ביקורת.
בבבלי כתובות ק,ב אמרו: תניא: אמר רבן שמעון בן גמליאל: בית דין שמכרו שווה מאתיים במנה או שווה מנה במאתיים - מכרם קיים.
לפי ברייתא זו שבבבלי, לדעת רבן שמעון בן גמליאל, אף אם טעו בית דין ביותר משישית - מכרם קיים אף אם לא עשו איגרת ביקורת. מזה יש להסיק שלפי הבבלי סופה של המשנה אינו מדברי רבן שמעון בן גמליאל אלא מדברי התנא הסתמי, שלא כמו לפי הירושלמי.
לפי הירושלמי, המעשה שבא לפני רבי מתקשר לסופה של המשנה בעניין איגרת ביקורת, ולכן הירושלמי מביא את המעשה הזה לאחר שהוא דן באיגרת ביקורת. ואילו לפי הבבלי, המעשה שבא לפני רבי מתקשר לראשה של המשנה, ולכן הבבלי מביא את המעשה הזה בסוגיה הדנה בראשה של המשנה ולבסוף הוא דן באיגרת ביקורת שבסופה של המשנה.
מן הברייתא המובאת בבבלי מוכח שרבן שמעון בן גמליאל סובר שמכרם קיים אפילו ביותר משישית אף אם לא עשו איגרת ביקורת. דברי המשנה "אם עשו איגרת ביקורת", שמשמע: רק אם עשו איגרת ביקורת, מוסבים על תנא קמא. והמשנה מתפרשת שדברי רבן שמעון בן גמליאל הם מאמר מוסגר.
ברם מהירושלמי משמע להיפך, שרבן שמעון בן גמליאל, ולא תנא קמא, הוא האומר "אם עשו איגרת ביקורת". הירושלמי הבין שרבן שמעון בן גמליאל חולק על תנא קמא בשתיים: תנא קמא סובר שמכרם בטל בשישית אף אם עשו איגרת ביקורת וכל שכן ביותר משישית. ורבן שמעון בן גמליאל סובר שבשישית מכרם קיים אף בלי איגרת ביקורת, וביותר משישית רק אם עשו איגרת ביקורת.
לפני רבי הובא מעשה של אונאה יותר משישית עם איגרת ביקורת. תחילה אמר לפסוק כחכמים שמכרם בטל, ורבי אלעזר בן פרטא הזכיר לפניו שרבן שמעון בן גמליאל חולק ואומר שאף אם האונאה יותר משתות, אם עשו איגרת ביקורת - מכרם קיים. הרי שסוף המשנה קשור רק בדברי רבן שמעון בן גמליאל. את ברייתת הבבלי יש ליישב שעשו איגרת ביקורת.
אבל אפשר לפרש שמחלוקת רבן שמעון בן גמליאל וחכמים היא רק כשעשו איגרת ביקורת. וכך מתפרשת המשנה: תנא קמא סובר שמכרם בטל אף אם האונאה היא בשישית. על זה טוען רבן שמעון בן גמליאל: אם כן, מה כוח בית דין (שעשו איגרת ביקורת) יפה? (ומה הדין?) אלא אם עשו איגרת ביקורת, אפילו מכרו שווה מנה במאתיים או שווה מאתיים במנה - מכרם קיים ("מקורות ומסורות", נשים, עמודים רמג-רמה).
• • •