זה הכלל: כל שיש בו מוסף – קורבן מוסף ותפילת מוסף, כמו בראש חודש ובחול המועד, ואינו יום טוב - קורין ארבעה – אנשים (הכלל מסכם את המקרה שלפניו ואינו מוסיף עליו עוד מקרים, שכן אין ימים נוספים שיש בהם מוסף ואינם יום טוב).
תלמוד
במשנה שנינו: "וביום הכיפורים - ששה".
מציעים גרסה חלופית עלומת שֵׁם של המשנה: אית תניי תני: – יש תנא (ש)שונה: ביום הכיפורים - שבעה – אנשים קוראים בתורה.
ומסבירים את המחלוקת בין המקורות התנאיים: מאן דאמר: – מי שאומר: ביום הכיפורים - ששה - מפני התפילה – שביום הכיפורים מרבים בתפילה (התפילה ארוכה בשל אמירת וידוי בתפילה), ולפיכך ממעטים במספר הקוראים בתורה, שקוראים שישה ולא שבעה. מאן דאמר: – (ו)מי שאומר: ביום הכיפורים - שבעה - יש להציע ברייתא: כהדא דתני: – (ההסבר הוא) כמו (הברייתא) הזאת ששונה (התנא): בשבת ממהרים לבוא – מקדימים לבוא לבית הכנסת בשחרית עם הנץ החמה, מכיוון שיש להם פנאי, שכבר הכינו את המאכלים לסעודת שבת מערב שבת, וממהרין לצאת – מבית הכנסת בחצות היום, כדי לאכול את סעודת שבת, ומשום כך בשבת קוראים שישה ולא שבעה. ביום טוב מאחרין לבוא – מכיוון שביום טוב בבוקר הם עוסקים בהכנת המאכלים לסעודת יום טוב, וממהרין לצאת – כדי לאכול את סעודת יום טוב, ומשום כך ביום טוב קוראים רק חמישה. ביום הכיפורים ממהרין לבוא ומאחרין לצאת – לאחר חצות היום, מכיוון שאין סעודה ביום הכיפורים, ומשום כך קוראים ביום הכיפורים שבעה ולא שישה (ל'כהדא דתני' כאן הוראה נדירה, ואין הוא מציע ברייתא המסייעת לאמור לפני כן. - לאמיתו של דבר, חלוקה של פרשה למספר קוראים מועט יותר או מרובה יותר אינה מקצרת או מאריכה את משך זמן הקריאה, אלא הכוונה היא שמספר הקוראים בכל אחד מהימים האלה בא ללמד את הציבור את משך זמן השהייה בבית הכנסת הראוי בהם, שביום טוב אפשר לקצר את זמן השהייה יותר מבשבת, וביום הכיפורים צריך להאריך את זמן השהייה יותר מבשבת).
בתוספתא מגילה ג,יא שנו: ביום טוב - חמישה, ביום הכיפורים - שישה, בשבת - שבעה, ואם רצו להוסיף - אל יוסיפו; דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: ביום טוב - חמישה, וביום הכיפורים - שבעה, ובשבת - שישה, ואם רצו להוסיף - מוסיפים.
בבבלי מגילה כג,א אמרו: "ביום טוב - חמישה, ביום הכיפורים - שישה" וכו'.
מני מתניתין? לא רבי ישמעאל ולא רבי עקיבא, דתניא: ביום טוב - חמישה, ביום הכיפורים - שישה, בשבת - שבעה, אין פוחתים מהם ואין מוסיפין עליהם; דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: ביום טוב - חמישה, ביום הכיפורים - שבעה, בשבת - שישה, אין פוחתים מהם, אבל מוסיפים עליהם. מני? אי רבי ישמעאל - קשיא תוספת (שהרי במשנתנו אמרו שמותר להוסיף על מניין הקוראים)! אי רבי עקיבא - קשיא שישה ושבעה (שהרי במשנתנו אמרו שביום הכיפורים קוראים שישה ובשבת שבעה)!
אמר רבא: האי תנא (משנתנו) תנא דבי שמואל הוא, דתנא דבי שמואל: ביום טוב - חמישה, ביום הכיפורים - שישה, בשבת - שבעה, אין פוחתים מהם, אבל מוסיפים עליהם; דברי רבי ישמעאל.
קשיא דרבי ישמעאל אדרבי ישמעאל!
תרי תנאי אליבא דרבי ישמעאל.
מאן תנא להא דתנו רבנן: ביום טוב מאחרים לבוא וממהרים לצאת, בשבת ממהרים לבוא וממהרים לצאת, ביום הכיפורים ממהרים לבוא ומאחרים לצאת? כמאן? לימא רבי עקיבא היא, דאית ליה גברא יתירא (ביום הכיפורים)?
אפילו תימא רבי ישמעאל, משום דנפיש סידורא דיומא (שהתפילות מרובות ביום הכיפורים).
"אית תניי תני" בירושלמי הוא דעת רבי עקיבא בברייתא שבתוספתא ובבבלי.
הבבלי סבר שהברייתא בעניין ההבדלים בין הימים בביאה לבית הכנסת וביציאה ממנו היא כדעת רבי עקיבא בעניין מספר הקוראים (ודחה זאת), והירושלמי הביא את הברייתא הזו כהסבר לדעת רבי עקיבא בעניין מספר הקוראים.
ומביאים ברייתא: הלָעוֹזוֹת – היהודים שבארצות ההלניסטיות דוברי יוונית, הקוראים בתורה ביוונית, לא נהגו כן – לא נהגו לחלק את הפרשה לכמה קוראים בכל יום שקוראים בתורה, כמו ששנינו במשנה בפרק זה, מכיוון שאינם יודעים לקרוא לשון הקודש, אלא אחד – היודע לקרוא לשון הקודש, קורא כל הפרשה כולה – בלשון המקור, בלשון הקודש (אילו הקריאה היתה בלשון התרגום, לא היתה סיבה שלא לחלק את הפרשה לכמה קוראים).
ומביאים ברייתא נוספת: היה יודע אחד את הפרשה – שאין בבית הכנסת מי שיודע לקרוא את הפרשה אלא אחד, ואי אפשר לחלק את הפרשה לכמה קוראים, - קורא את כולה – אותו אחד קורא את כל הפרשה (ברייתא זו מדברת בבית כנסת רגיל).
ומוסיפים: שבעה יודעין שלשה פסוקין – שיש בבית הכנסת שבעה אנשים שיודעים לקרוא אותם שלושה פסוקים מהפרשה, - כולהון קראיי – כולם קוראים (אותם שבעה קוראים את שלושה הפסוקים בזה אחר זה). אחד יודע שלשה פסוקים – שיש בבית הכנסת רק אחד שיודע לקרוא שלושה פסוקים מהפרשה, - קרי וחזר קרי – קורא וחוזר וקורא (אותו אחד קורא את שלושה הפסוקים שבע פעמים. - כאן מדברים בשבת שקוראים שבעה, והדין דומה בשאר הימים שקוראים מספר שונה של אנשים. - שני המשפטים האחרונים אינם ברייתא, כי יש בהם מילים בארמית ואין להם מקבילה בתוספתא).
בתוספתא מגילה ג,יב-יג שנו: בית הכנסת / בני הכנסת שאין להם מי שיקרא (בתורה) אלא אחד, עומד וקורא ויושב, עומד וקורא ויושב, עומד וקורא ויושב, אפילו שבע פעמים (צריך לשבת בינתיים, כדי לחלק את הפרשה לשבעה חלקים).
בית הכנסת של לעוזות, אם יש להם מי שיקרא (בתורה) עברית - פותחים עברית וחותמים עברית (כדי שיברכו בתחילה ובסוף על עברית, אבל באמצע קוראים יוונית, כדי שיבין הציבור), אם אין להם מי שיקרא אלא אחד - אין קורא אלא אחד (אותו אחד קורא את כל הפרשה).
בירושלמי לא נזכר שכשאחד קורא את כל הקריאות של הפרשה הוא צריך לישב בין קריאה לקריאה. הירושלמי קיצר ולא הביא את הדין בבית הכנסת של לעוזות אם יש להם מי שיקרא עברית.
רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רב ירמיה (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני): העבד – עבד גוי שמל וטבל לשם עבדות, עולה למיניין שבעה – נמנה במניין שבעה הקוראים בשבת. "וַיְדַבֵּר י'י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר" עולה משלשה פסוקים – פסוק זה, אף על פי שאין למדים ממנו דבר, נמנה במניין שלושה הפסוקים שהקורא בתורה לא יפחות מהם ("וידבר..." מופיע בתורה כפסוק לעצמו 69 פעמים. אך פעם אחת, בשמות ו,כט, הוא מופיע בתחילת פסוק ארוך, הראשון בפרשה של שני פסוקים בלבד. אפשר שההלכה כאן מתייחסת ל"וידבר..." שבשמות ו,כט, והיא באה ללמדנו ש"וידבר..." זה נחשב פסוק לעצמו כמו בכל התורה, ונמצא שהקורא בתורה רשאי לקרוא פרשה זו לעצמה כיוון שהיא נחשבת שיש בה שלושה פסוקים).
ומציעים קושיה ממימרה אמוראית (כדי לפרוך את הדעה שהובאה לפני כן): לא כן אמר – (וכי) לא כך אומר רבי חמא בר עוקבה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי יוסי בירבי חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): אסור לאדם ללמד את עבדו תורה?! (בתמיהה) – הרי שלא ייתכן שעבד יעלה למניין שבעה, כיוון שאינו יודע לקרוא בתורה אם אדונו אסור ללמדו תורה! (בימי המשנה והתלמוד עדיין לא היו הניקוד וטעמי המקרא מגובשים וערוכים בכתב בסימני ניקוד וקריאה, והקריאה בכתבי הקודש התבססה על שינון מסורת שעברה ממורה לתלמידו ("הכל עולין למניין שבעה", "תרביץ" סו, עמוד 396))
ומתרצים את הקושיה בהצעת שתי אפשרויות פרשניות: תיפתר – תתפרש (המימרה שהקשו עליה), שלמד מאיליו – העבד למד תורה מעצמו ולכן הוא יודע לקרוא, ובמקרה זה אמרו שהעבד עולה למניין שבעה, או שלימדו רבו כטבי – שהיה העבד של בית רבן גמליאל, ולא היה כשאר העבדים אלא היה כשר (משנה ברכות ב,ז) ותלמיד חכמים (משנה סוכה ב,א), ועבד כזה אדונו מותר ללמדו תורה ולכן הוא יודע לקרוא, ובמקרה זה אמרו שהעבד עולה למניין שבעה.
לקטע הזה מקבילה בירושלמי כתובות ב,י. הקטע שם שונה בעריכתו מהקטע כאן. שם הביאו את המימרה "אסור לאדם ללמד את עבדו תורה" והקשו עליה מהמימרה "העבד עולה למיניין שבעה" (שם: 'עולה משבעה קרייות'). השינוי בעריכה נעשה כדי להתאים את הקטע לסוגיה שם.
בתוספתא מגילה ג,יא שנו: הכול עולים למניין שבעה, אפילו אישה, אפילו קטן.
ובבבלי מגילה כג,א אמרו: תנו רבנן: הכול עולים למניין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אישה.
ההלכה שהעבד עולה למניין שבעה אינה לא בתוספתא ולא בבבלי. המאמר הזה בירושלמי מוסב על התוספתא.
בבבלי מגילה כא,ב אמרו: תני רב שימי מבירתא דשחורי: אין פוחתים מעשרה פסוקים בבית הכנסת. "וידבר" עולה מן המניין (של עשרה פסוקים).
בבבלי יש קשר בין ההלכה "'וידבר' עולה מן המניין" ובין ההלכה שלפניה "אין פוחתים מעשרה פסוקים בבית הכנסת". אבל בירושלמי אין קשר בין ההלכה "'וידבר' עולה מן המניין" ובין ההלכה שלפניה "העבד עולה למניין שבעה", ורק המילים "עולה" ו"מניין" משותפות לשתי ההלכות האלו העוסקות בקריאת התורה.
בבבלי כתובות כח,א-ב אמרו: ...אמר רבי יהושע בן לוי: אסור לאדם שילמד את עבדו תורה. - ולא? והתניא: ...קרא (עבד) שלושה פסוקים בבית הכנסת (שהוא מספר הפסוקים שהקורא בתורה לא יפחות מהם) - הרי זה לא יצא לחירות (שאף שהעבד נראה בזה נוהג מנהג בן חורין, אין זו הוכחה שהוא בן חורין)! (הרי שייתכן שעבד למד תורה עד שידע לקרוא בבית הכנסת, ובוודאי רבו לימדו!) - התם דקרי עבד מדעתיה (למד מעצמו לקרוא)...
הסוגיות בבבלי כתובות ובירושלמי כתובות הן בעלות מבנה דומה, אך הן משתמשות במקורות שונים.
• • •
במשנה שנינו: "בשבת - שבעה".
רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) אמר בשם רבי (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'ר'', וצריך לומר: 'רב') מתנה (הראשון, אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם שמואל בר שילת (אמורא בבלי בדור הראשון והשני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): שבעה חוץ מן המפטיר – בנביא, שהמפטיר אינו נמנה במניין שבעה הקוראים בשבת.
ומציעים קושיה ממקור תנאי על המימרה הקודמת: התיב – השיב (הקשה) רבי חנניה בן פזי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי. - אמורא זה נזכר בירושלמי רק כאן): והתנינן: – והרי שנינו ('תנינן' - על פי רוב משנה, ו'תני' - ברייתא, אבל יש שגם 'תנינן' מציין ברייתא ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 889). כאן זו ברייתא, ולעיל הקשו מברייתא זו בלשון 'והא תני'): המפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקין – של ההפטרה, כנגד שבעה שקוראים בתורה, שהם קוראים לפחות עשרים ואחד פסוקים, כל אחד מהם שלושה פסוקים! – הרי שהמפטיר עולה למניין שבעה. ואם המפטיר אינו עולה למניין שבעה, אין לפחות מעשרים וארבעה פסוקים של ההפטרה, שהרי גם כנגדו צריך לקרוא שלושה פסוקים של ההפטרה! (אין מתרצים את הקושיה)
ומצמצמים את תחולת הקביעה: הוא אמרה ואמר טעמא: – הוא (רבי חנניה בן פזי) אמר אותה (את הברייתא) ואמר את הטעם (שלה. - נראה שהמילה 'טעמא' יתירה, שכן אין כאן הצעת פסוק או סברה לקביעה הקודמת אלא צמצום תחולת הקביעה הקודמת. אפשר שהמילה 'טעמא' היא אשגרה מלעיל: 'אתא רבי אחא בשם רבי תנחום בירבי חייה ואמר טעמא' (הצעת סברה), או שהיא אשגרה מלשון דומה בירושלמי נזיר ז,ד: 'אמרה ואמר טעמא' (הצעת פסוק)): בשאין שם תורגמן – (הדין שהמפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקים חל) במקרה שאין בבית הכנסת מתורגמן המתרגם את ההפטרה לציבור כדי שיבינו, אבל אם יש שם תורגמן – המתרגם את ההפטרה, - קֹרְאִים שלשה – די שיקרא המפטיר שלושה פסוקים בלבד של ההפטרה, שמפני טורח הציבור מותר לקצר את ההפטרה, שאם לא יפחתו מעשרים ואחד פסוקים של ההפטרה - יתארך זמן קריאת ההפטרה הרבה בשל התרגום (משפט זה אינו בא לתרץ את הקושיה מהברייתא אלא בא לפרש את הברייתא, וכן פירש בשו"ת מהר"ם פדואה סימן עח).
ומספרים: אמר רבי חלבו קומי – לפני רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): קומי – לפני רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) קראיי תלתה – קוראים שלושה (פסוקים בלבד של ההפטרה, ואין קוראים עשרים ואחד פסוקים). אמר ליה: – אמר לו (רבי אבהו לרבי חלבו): ולא יהא (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'לא הוא' ומגיה מחק וכתב 'ולא יהא') רבי יוחנן כתורגמן?! (בתמיהה) – רבי יוחנן דינו כמתורגמן, כיוון שרבי יוחנן היה דורש לפני הציבור בבית הכנסת בשבת לאחר התפילה וקריאת התורה ולפני הסעודה, ולכן התארך משך זמן השהייה בבית הכנסת בשל הדרשה, וכמו שאם יש מתורגמן קוראים שלושה פסוקים בלבד של ההפטרה מפני טורח הציבור, כך גם לפני רבי יוחנן קוראים שלושה פסוקים בלבד של ההפטרה מפני טורח הציבור (סיפור על דרשתו של רבי יוחנן לפני הציבור בשבת יש בירושלמי סוכה ה,א).
בבבלי מגילה כג,א-ב אמרו: איבעיא להו: מפטיר מהו שיעלה למניין שבעה? - רב הונא ורבי ירמיה בר אבא, חד אמר: עולה, וחד אמר: אינו עולה. מאן דאמר: עולה - דהא קרי (גם בתורה עצמה), ומאן דאמר: אינו עולה - כדעולא, דאמר עולא: מפני מה אמרו: המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה תחילה (למרות שהוא עולה כדי לקרוא בנביא)? מפני כבוד תורה (שלא יאמרו שכבוד הנביא וכבוד התורה שווים), וכיוון דמשום כבוד תורה הוא (שהמפטיר קורא בתורה), למניינא נמי לא סליק.
מיתיבי: המפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקים כנגד שבעה שקראו בתורה. ואם איתא (אם המפטיר אינו ממניין שבעה הקוראים), עשרים וארבעה הוויין! - כיוון דמשום כבוד תורה הוא (שהמפטיר קורא בתורה), כנגדו נמי לא בעי (להוסיף פסוקים בהפטרה).
...והאמר רב שמואל בר אבא: זמנין סגיאין הווה קאימנא קמיה דרבי יוחנן (כמתורגמן), וכי הווה קרינן עשרה פסוקי אמר לן: אפסיקו! (הרי שמפסיקים אף בפחות מעשרים ואחד פסוקים!) - מקום שיש תורגמן שאני. דתני רב תחליפא בר שמואל: לא שנו (שהמפטיר לא יפחות מעשרים ואחד פסוקים) אלא במקום שאין תורגמן, אבל מקום שיש תורגמן - פוסק.
בבבלי יש מחלוקת אמוראים, תלמידיו של רב, האם מפטיר עולה למניין שבעה או שלא. המאמר בעניין זה בשם רב בירושלמי לא נזכר בבבלי.
הירושלמי אינו מזכיר את הנימוק שבבבלי "מפני כבוד תורה".
הקושיה על האומר שהמפטיר אינו עולה למניין שבעה מהברייתא האומרת שהמפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקים, היא הקושיה בירושלמי. בבבלי תירצו את הקושיה בהסתמך על הנימוק שבבבלי "מפני כבוד תורה", ואילו בירושלמי שאינו מזכיר את הנימוק הזה לא תירצו את הקושיה.
בבבלי אמרו שלפני רבי יוחנן קראו עשרה פסוקים של ההפטרה, ובירושלמי אמרו שקראו לפניו שלושה פסוקים. בשני התלמודים אמרו שבמקום שיש תורגמן פוסקים את ההפטרה. מהבבלי משמע שבמקומו של רבי יוחנן היה תורגמן, אבל בירושלמי אמרו שרבי יוחנן הוא כתורגמן, ומשמע שלא שהיה שם תורגמן.
במסכת סופרים פרק יב,ו נאמר: ואם היה בשבת מתורגמן או דורש, מפטירים בנביא שלושה פסוקים או חמישה או שבעה, ואינו חושש לעשרים ואחד פסוקים.
במסכת סופרים נאמר במפורש בעניין מספר הפסוקים שמפטירים בנביא בשבת ש"דורש" הוא כמתורגמן, ומזה ראיה שיש לפרש את דברי הירושלמי שרבי יוחנן הוא כמתורגמן משום שהיה דורש.
• • •