משנה
מעשה ראובן – ובלהה - בראשית לה,כב: "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה...", נקרא ולא מיתרגם – נקרא בציבור בבית הכנסת, ולא מיתרגם בעת הקריאה בציבור משום כבודו של ראובן, אבל את הקריאה אין הכול מבינים.
מעשה תמר – מעשה יהודה ותמר - בראשית לח,יב-כו, נקרא ומיתרגם – מפני ששבח הוא ליהודה שהודה במעשה והציל את תמר.
מעשה העגל הראשון – שמות לב,א-כ, נקרא ומיתרגם, והשֵיני – שמות לב,כא ואילך, נקרא ולא מיתרגם.
ברכת כהנים – במדבר ו,כד-כו, ומעשה דוד – ובת שבע - שמואל ב יא,ב-כז, ואמנון – ותמר - שמואל ב יג,א-כב, לא ניקרין ולא מיתרגמין – ברכת כוהנים אין הקורא אומר אותה אלא הכוהנים אומרים אותה בנשיאת כפיים. ומעשה דוד ומעשה אמנון אין קוראים בהם בהפטרה מפני כבודו של דוד.
תלמוד
במשנה שנינו: "מעשה ראובן נקרא ולא מיתרגם. מעשה תמר נקרא ומיתרגם".
מציעים פסוק (כדי לדרוש אותו): כתיב: – כתוב (במענה אליפז לאיוב): "אֲשֶׁר חֲכָמִים יַגִּידוּ וְלֹא כִחֲדוּ מֵאֲבוֹתָם" (איוב טו,יח) – ראיתי שחכמים התוודו על חטאותיהם בגלוי, ולא העלימו את חטאותיהם אפילו מאבותם אלא התוודו בפניהם. מה שכר נטלו על כך? "לָהֶם לְבַדָּם נִתְּנָה הָאָרֶץ וְלֹא עָבַר זָר בְּתוֹכָם" (איוב טו,יט) – בזכות זאת, שהודו ולא בושו, זכו לרשת את הארץ וישבו לבטח עליה וזרים לא עברו בתוכם (כך פירוש שני הפסוקים על פי מדרש חכמים שהירושלמי כאן מכוון אליו. לפי פירוש זה, כוונת אליפז לעודד את איוב שיעשה תשובה ויתוודה על חטאותיו, ואז יזכה לרשת את הארץ). - חכמים דרשו את הפסוקים האלה על ראובן ויהודה שהודו על מעשי העריות שלהם ולא הסתירום מיעקב אביהם, ורק הם לבדם זכו לכך, שאף על פי שחטאו חטאים חמורים כל כך לא נמחו משבטי ישראל וזכו לנחלה בארץ (כיוון שהמשנה הזכירה את מעשי ראובן ויהודה, הירושלמי מביא דרשה אגדתית זו על ראובן ויהודה. אף על פי שמדרש האגדה משווה את ראובן ויהודה, המשנה מחלקת בין ראובן ליהודה וקובעת שמעשה ראובן לא מיתרגם ומעשה יהודה ותמר מיתרגם).
יש משערים, שהיתה קיימת גרסה שונה במשנתנו, שלפיה מעשה ראובן נקרא ומיתרגם, כמו מעשה יהודה (ראה "מה ראוי להסתיר בקריאת המקרא?", "כנישתא" 1, עמודים לג-לח).
במשנה סוטה א,ד שנינו (בעניין סוטה שבעלה קינא לה ונסתרה וצריך להשקותה את המים המאררים): היו מעלים אותה (את הסוטה מבית דין של מקומה) לבית דין הגדול שבירושלם ומאיימים עליה (בבית הדין, שתודה שנטמאה, ולא תצטרך לשתות את המים)... ואומרים לפניה דברים שאינה כדאי (שאינה ראויה) לשומעם, היא וכל משפחת בית אביה (לא היא ולא משפחת בית אביה שבאה עימה לשם).
בירושלמי סוטה א,ד אמרו: "ואומרים לפניה דברים שאינה כדיי לשומען, היא וכל משפחת בית אביה". - כגון מעשה ראובן ובלהה ומעשה יהודה ותמר (מספרים לה על ראובן ויהודה שהודו על חטאם). - "אשר חכמים יגידו" - אֵילּוּ ראובן ויהודה (בכתב יד רומי אין שלוש מילים אלו, ואפשר שהן תוספת פירוש), "ולא כחדו מאבותם". ומה שכר נטלו על כך? "להם לבדם ניתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם" - כשבא משה לברכן: "יחי ראובן ואל ימות", "וזאת ליהודה" (שלא נתברך אחד מן השבטים ביניהם. - בכתב יד רומי אין תשע מילים אלו, והן תוספת על פי מדרש אגדה).
ובבבלי סוטה ז,ב אמרו: תנו רבנן: אומרים לפניה דברי הגדה ומעשים שאירעו בכתובים הראשונים, כגון: "אשר חכמים יגידו ולא כיחדו מאבותם" (איוב טו,יח) (שאף בזמן האבות היו אנשים שהודו בחטאם) - יהודה הודה (בחטאו עם תמר) ולא בוש, מה היה סופו? נחל חיי העולם הבא; ראובן הודה (ששכב עם בלהה פילגש אביו) ולא בוש, מה היה סופו? נחל חיי העולם הבא. ומה שכרם? - מה שכרם?! כדקא אמרת (שנחלו חיי העולם הבא)! - אלא (הכוונה היא:) מה שכרם בעולם הזה? "להם לבדם ניתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם" (איוב טו,יט).
בספרי דברים פסקה שמח נאמר: "יחי ראובן ואל ימות", "וזאת ליהודה" - וכי מה עניין זה לזה? לפי שעשה יהודה מה שעשה ועמד ואמר: "צדקה ממני" (בראשית לח,כו). כיוון שראה ראובן שהודה יהודה, עמד אף הוא והודה על מעשיו. הווי אומר: יהודה גרם לראובן שעשה תשובה. עליהם הכתוב אומר: "אשר חכמים יגידו ולא כיחדו מאבותם, להם לבדם ניתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם" (איוב טו,יח-יט).
בבראשית רבה נז,ד נאמר: איוב אימתי היה?... רבי לוי אמר: בימי שבטים היה. הדא היא דכתיב: "אשר חכמים יגידו ולא כיחדו מאבותם" (איוב טו,יח). ומה שכר נטלו על כך? "להם לבדם ניתנה הארץ" וגו' (איוב טו,יט).
במשנה שנינו: "מעשה עגל הראשון נקרא ומיתרגם, והשיני נקרא ולא מיתרגם".
שואלים: אי זהו מעשה עגל השֵיני? – אֵילוּ פסוקים בפרשת חטא העגל ועונשו מכונים מעשה העגל השני?
ומשיבים בהבאת מחלוקת אמוראים: רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): מתשובה שהשיב משה את אהרן – מ-"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה, כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה?" (שמות לב,כא), עד "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא, כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם" (שמות לב,כה) – חמישה פסוקים - שאלת משה לאהרן על מעשיו וסיפור אהרן למשה על עשיית העגל.
חנניה בר שלמיה (אמורא בבלי בדור השני) אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): מתשובה שהשיב אהרן את משה – מ-"וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן: אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי, אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא" (שמות לב,כב), עד "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא, כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם" (שמות לב,כה) – ארבעה פסוקים - סיפור אהרן למשה על עשיית העגל.
רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי): ומחא י'י ית עמא – תרגום המילים: "וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם" (כך הוא בתרגום אונקלוס), "עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן" (שמות לב,לה) – קוראים ומתרגמים את חלקו הראשון של הפסוק הזה (-"וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם"), ואת חלקו השני של הפסוק הזה (-"עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן") קוראים ואין מתרגמים (כך פירשו הגאונים את המימרה). - אפשר שכוונת המימרה שרק חלקו השני של הפסוק הזה הוא מעשה העגל השני שנקרא ולא מיתרגם, ואפשר שכוונת המימרה שגם חלקו השני של הפסוק הזה כלול במעשה העגל השני בנוסף לפסוקים שנזכרו במימרות שלעיל וכמו ששנו בתוספתא.
המימרה של רבי אחא בשם רבי בא, שיש בה תרגום לחלקו הראשון של הפסוק, נראית מוזרה. אפשר שהנוסח שלפנינו אינו מקורי, ובמקור הביא רבי אחא בשם רבי בא רק את חלקו השני של הפסוק שהוא זה שאינו מיתרגם. בשלב מאוחר הוסיפו למימרה את התרגום לחלקו הראשון של הפסוק, כדי להבהיר את כוונת המימרה שרק חלקו השני של הפסוק אינו מיתרגם אבל חלקו הראשון מיתרגם, כפירוש הגאונים (ראה "תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ד", עמודים 232-233). העובדה שמילות התרגום שבמימרה הן מתרגום אונקלוס שהוא תרגום בבלי ולא מתרגומים ארץ ישראליים מוכיחה שהן תוספת מאוחרת.
ברם אפשר לפרש את כוונת המימרה של רבי אחא בשם רבי בא, שהמתרגם מתרגם את חלקו הראשון של הפסוק, ואת חלקו השני של הפסוק שאינו מתרגם הוא חוזר וקורא ככתבו וכלשונו. וכך כתב ב"ספר העיתים" סימן קסט: מעשה ראובן ומעשה העגל אין מיתרגמים בציבור, אלא שהמתרגם חוזר וקורא את הפסוקים, להודיע שלא משום עצלות אין מיתרגמים אלא משום כבוד ציבור ומשום כבוד ראובן.
כך נמצא בתרגום ניאופיטי (תרגום ארץ ישראלי קדום ושלם לתורה, שחובר ככל הנראה בין המאות ה-1 וה-2 לספירה) לשלושה מפסוקי מעשה העגל השני: ויאמרו אלי עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, ארום דין משה די אפק יתן מן ארעא דמצרים לית אנן ידעין מה הוה בסיפי (שמות לב,כג). ואמר להון למן דהבא פרקו יתיה והבו יתיה לי, ואשלכהו באש ויצא העגל הזה (שמות לב,כד). ונגף י'י ית עמא, על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן (שמות לב,לה). וכך נמצא בתרגום זה למעשה ראובן: והוי כד שרא ישראל בארעא ההיא ואזל ראובן וישכב ית בלהה פילגש אבוי ושמע ישראל והוון בנוי דיעקב תרין עשר (בראשית לה,כב).
בתוספתא מגילה ג,לו שנו: מעשה עגל השני נקרא ולא מיתרגם. - אֵילוּ הן מעשה עגל השני? מ"ויאמר משה אל אהרן: מה עשה לך העם הזה" (שמות לב,כא) עד "וירא משה את העם כי פרוע הוא..." (שמות לב,כה), ועוד כתוב אחר: "...את העגל אשר עשה אהרן" (שמות לב,לה).
מתשובה שהשיבה התוספתא על השאלה "אילו הן (לשון רבים) מעשה עגל השני?" עולה, שכוונת השאלה היא: אילו הן הכתובים של מעשה עגל השני?
הכתובים של מעשה עגל השני לפי התוספתא הם הכתובים שאמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי בירושלמי.
הכתוב שמוסיפה התוספתא בלשון "ועוד כתוב אחר" הוא הכתוב שבמימרה של רבי אחא בשם רבי בא בירושלמי.
בבבלי מגילה כה,ב אמרו: "מעשה עגל השני נקרא ולא מתרגם". - ואֵילוּ הן מעשה עגל השני? - מן "ויאמר משה..." (שמות לב,כא) עד "וירא משה..." (שמות לב,כה).
מסבירים את הטעם שמעשה העגל הראשון מיתרגם והשני לא מיתרגם.
רבי מר עוקבן (אמורא בבלי בדור השני שעלה לארץ ישראל ונסמך) אמר בשם רבנין דתמן – בשם החכמים של שָׁם (חכמי בבל): לא דומה גנאי יחיד בציבור לגניי ציבור בציבור – גנאי של יחיד בפני ציבור קשה מגנאי של ציבור בפני ציבור, ולכן אין מתרגמים את מעשה עגל השני, שהוא גנאי של יחיד (הכלמת אהרן) בפני ציבור (הציבור השומע את קריאת התורה), אבל מעשה עגל הראשון, שהוא גנאי של ציבור (הכלמת עם ישראל) בפני ציבור, לא אכפת לנו אם מתרגמים אותו (במעשה העגל השני נאמר במפורש שאהרן הוא הגורם לחטא העגל: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה, כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה?" (שמות לב,כא), "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא, כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם" (שמות לב,כה), "...עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן" (שמות לב,לה)).
ומציעים קשר בין דברי אמוראים: ואתייא כהיא דאמר – ו(המימרה של רבי מר עוקבן בשם חכמי בבל) באה (הולכת) כמו (המימרה) ההיא שאומר רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) בשם רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) – נראה שנשמטה בירושלמי שלפנינו המימרה של רבי חלבו בשם רב חונא, שכן האמור להלן הוא עניין בפני עצמו (ראה "תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ד", עמודים 237-238. וראה מה שכתבנו להלן על מקומו המקורי האפשרי של משפט זה).
במשנה שנינו: "ברכת כהנים ומעשה דוד ואמנון לא ניקרין ולא מיתרגמין".
ברכות כהנים נקראות ולא מיתרגמות (אם זו פסקה מן המשנה, יש להגיה: 'ברכות כהנים לא נקראות ולא מיתרגמות', כמו שגרס רבנו חננאל בהעתקת הירושלמי שבפירושו. אפשר שהגרסה שבירושלמי שלפנינו היא בהשפעת גרסת הענף הבבלי של המשנה שנובעת ממסורת ההלכה הבבלית שמתירה את קריאת ברכת כוהנים ואוסרת רק את התרגום).
רבי בא בר כהן (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) בעא קומי – שאל לפני רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה, שברכת כוהנים אינה נקראת?) אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסה): נאמר (בעניין ברכת כוהנים): "כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ו,כג) – הכוהנים יאמרו את הברכות לעם לפי הנוסח המובא בפסוקים הבאים; ויש ללמוד מכאן: - לברכה ניתנה – ברכת כוהנים נקבעה להיאמר כברכה על ידי הכוהנים, לא ניתנה לקריאה – ברכת כוהנים לא נקבעה להיקרא על ידי הקורא בתורה בציבור.
• • •