משנה
האומר – שליח ציבור האומר בתפילה: 'יברכוך טובים' – 'אלוהים טובים יברכו אותך, עַם ישראל', ומשמע מדבריו שיש שתי רשויות (שתי אלוהויות), אלוהים טובים ואלוהים רעים, - הרי זו דרך המינות – דרך תפילתם של כיתות המינים ("מינים" הוא כינוי לבני כיתות שונות שהיו בימי חכמינו והאמינו בשתי רשויות. יש מהם שהאמינו בהפרדת רשויות - אל טוב ואל רע, ויש מהם שהאמינו בשיתוף רשויות כמו הנוצרים).
האומר (שליח ציבור האומר בתפילה): 'על קן ציפור יגיעו (בכתב יד אחד של המשנה בברכות: 'הגיעו') רחמיך' – אמירה זו רומזת למצוות "שילוח הקן" (דברים כב,ו-ז), שיש בה ביטוי לרחמיו של הקב"ה, שכן יש חובה לשלח את הציפור כשהאדם רוצה לקחת את האפרוחים, ועניינה של אמירה זו מבואר בתלמוד, ו'על טוב יזכר שמך' – 'שמך, ה', ייזכר על הטוב שתעשה לי / לנו', שהוא מתפלל שיעשה ה' טובה, ואם יעשה ה' טובה ייזכר שמו של ה' על הטובה שיעשה, ומשמע מדבריו שאם לא יעשה ה' טובה לא ייזכר שמו של ה', 'מודים מודים' – האומר ברכה על הכוס וברכה על הפת לפני הסעודה בנוסח "מודים אנחנו לך... על...", במקום מטבע הברכות "ברוך אתה..." (הנוצרים הראשונים, בסעודה לזכר ישו הנוצרי, היו אומרים ברכה על הכוס וברכה על הפת בנוסח "מודים אנחנו לך אבינו על...", והיו מזכירים בברכות אלו את ישו הנוצרי), - משתקין (גורמים לשתוק, פוקדים לא לדבר) אותו – את האומר אחת מהאמירות האלו.
המכנה בעריות – המתרגם בציבור שמכנה בפרשת העריות, שאינו מתרגם כפי שכתוב בתורה אלא מכנה ואומר בלשון נסתר, כגון "ערוות אביך" (ויקרא יח,ז) הוא מכנה 'ערוות אביו', - משתקין אותו – מפני שמעוות את לשון המקרא.
האומר – המתרגם בציבור: "וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ" (ויקרא יח,כא) – אל תיתן את בניך להעבירם באש למולך (מולך הוא אל שהכנענים היו מקריבים לו את בניהם בהעבירם אותם באש), 'ומזרעך (בכתבי היד של המשנה: 'מן זרעך') לא תתן לאעברא בארמיותא (בכתבי היד של המשנה: 'בארמייתא')' – להעביר בגויה, כלומר, לא תבוא על גויה ותוליד ממנה בן לעבודה זרה (תרגום זה מפרש 'להעביר' כמו 'לְעַבֵּר', ואף ש'לאעברא' (באפעל) אין משמעו בארמית 'לְעַבֵּר', נקטו לשון זו בשל הרצון להישאר צמוד לנוסח העברי. 'לאעברא' הוא תרגום מילולי של 'להעביר'), - משתקין אותו בנזיפה – מפני שמוציא את המקרא מידי פשוטו, שכן תרגום זה מפרש את הכתוב שהוא אוסר יחסי אישות עם גויה.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "האומר: 'יברכוך טובים' - הרי זו דרך המינות".
מנמקים: שתי רשויות – מדבריו של האומר אמירה זו משמע שיש שתי רשויות (שתי אלוהויות), אלוהים טובים ואלוהים רעים, וזו דרך המינות, ומשתקים אותו.
• • •
במשנה כאן וברכות ה,ג שנינו: "האומר: 'על קן ציפור יגיעו רחמיך' - משתקין אותו".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ה,ג.
מציעים פרשנות מצמצמת למשנה: רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): כקורא (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 במקבילה: 'בקורא') תיגר (מערער, בא בטענות) על מדותיו (דרכי התנהגותו) של הקב"ה: – המשנה מדברת במקרה של מי שהוא מתלונן על דרכיו של הקב"ה ואומר לו כך: 'על קן ציפור הגיעו רחמיך, ועל אותו האיש – כלומר, עליי (האומר עצמו), לא הגיעו רחמיך' – "מדוע אתה מרחם על קן ציפור, ואינך מרחם עליי?". האומר כך משתקים אותו, כיוון שהוא דובר שקר (כך נאמר להלן מפי רבי שמואל בר רב יצחק), שהרי הקב"ה מרחם על כל הבריות.
ומציעים פרשנות מצמצמת אחרת למשנה: רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רבי סימון: בנותן קצבה (שיעור מסוים) על (צריך לומר כמו במקבילה: 'ל-') מידותיו של הקב"ה: – המשנה מדברת במקרה של מי שהוא קובע מידה קצובה לדרכיו של הקב"ה ואומר לו כך: 'עד קן ציפור הגיעו רחמיך – ועד אותו האיש (כלומר, עד אליי (האומר עצמו)) לא הגיעו רחמיך' – האומר כך משתקים אותו, כיוון שהוא דובר שקר (כך נאמר להלן מפי רבי שמואל בר רב יצחק), שהרי אין קצבה לרחמיו של הקב"ה.
ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של המשנה: אית תניי תני: – יש תנא (ש)שונה (במשנה): עד – עד קן ציפור הגיעו רחמיך. אית תניי תני: – (ו)יש תנא (ש)שונה (במשנה): על – על קן ציפור הגיעו רחמיך (כמו שהוא בנוסח המשנה שלפנינו).
ומציעים סיוע מבעלי הדעות האלה לדעות רבי פינחס ורבי יוסי: מאן דאמר: – מי שאומר (התנא ששונה): על - מסייע לרבי פינחס – מסייע לדברי רבי פינחס, שאמר בשם רבי סימון, שהמשנה מדברת במקרה של מי שהוא אומר: על קן ציפור הגיעו רחמיך. מאן דאמר: – (ו)מי שאומר (התנא ששונה): עד - מסייע לרבי יוסה – מסייע לדברי רבי יוסי, שאמר בשם רבי סימון, שהמשנה מדברת במקרה של מי שהוא אומר: עד קן ציפור הגיעו רחמיך.
במשנה: "יגיעו רחמיך" בזמן עתיד. בדברי האמוראים בירושלמי: "הגיעו רחמיך" בזמן עבר.
נראה שבכתב יד קאופמן של המשנה היה כתוב במשנה ברכות 'הגיעו', ונגרדה ה' ונכתבה י' במקומה (אבל במשנה מגילה כתוב 'יגיעו'). הרי שיש לומר שנוסח המשנה לפי הירושלמי: 'הגיעו'. אפשר שהלשונות במשנה ברכות ומגילה 'יברכוך טובים' ו'על טוב ייזכר שמך' שהן בזמן עתיד גרמו לשיבוש הנוסח במשנה 'יגיעו' במקום 'הגיעו'.
אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): לא עבדין טבאות – לא עושים היטב (כראוי). - נראה שנשמט כאן משפט דומה למשפט להלן: 'ואילין דמתרגמין (ואלה שמתרגמים)... - לא עבדין טבאות', ומתוך ההקשר לאמור לעיל ברור שהמשפט שנשמט היה התרגום לכתוב בדברים כב,ו-ז בעניין מצוות "שילוח הקן", ולפי התרגום טעמה של המצווה הוא שנהיה רחמנים כמו שה' רחמן, כטעמה של המצווה להלן לפי התרגום, ועל כך אמר רבי יוסי בירבי בון שהמתרגמים כך אינם עושים כראוי, מפני שהן עושין מדותיו (צריך לומר כמו בכתב יד רומי במקבילה: 'גזירותיו' (מצוותיו, חוקיו). נראה שהמילה 'מדותיו' שבמסירה שלפנינו כאן היא אשגרה מלעיל או שהיא בהשפעת הבבלי ברכות ומגילה) של הקב"ה רחמים – הם הופכים את המצוות שציווה הקב"ה את ישראל למעשים שיש לעשות משום רחמים על כל הבריות, שהם מנמקים את מצוות "שילוח הקן" במידת הרחמים שהאדם חייב לנהוג בה (דברי רבי יוסי בירבי בון אינם טעם לדברי המשנה בעניין האומר "על קן ציפור הגיעו רחמיך", שאם כן, היה לו לומר "שהוא עושה גזירותיו של הקב"ה רחמים" בלשון יחיד, ולא "שהן עושין" בלשון רבים; וכמו כן, הביטוי "לא עבדין טבאות", שאף הוא בלשון רבים, נראה יתר, ולא עוד אלא שביטוי זה אינו בא בתחילת משפט אלא הוא בא בסופו של משפט שתחילתו "אילין", כמו להלן, וכמו בירושלמי חלה א,א: "אמר רבי סימון: אילין נשייא דאמרן: 'לא נעל בנינן לכנישתא. אין חמי ליה מילף - ילף הוא' - לא עבדין טבאות". - אומנם בתרגומים שבידינו לא נמצא שטעמה של מצוות "שילוח הקן" הוא שנהיה רחמנים כמו שה' רחמן, ברם במדרשים המובאים להלן מצאנו כך).
ואילין דמתרגמין: – ואלה שמתרגמים (לארמית את הכתוב בויקרא כב,כח: "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד"): 'עמי בני ישראל (ביטוי פנייה לעם השומעים את התרגום, שהושם על ידי המתרגמים בפי ה'. מסתבר שהמתרגמים השתמשו בפנייה הזאת לציבור השומעים כשרצו לעורר אותם על עניין חשוב מאוד. הפנייה הזאת נמצאת בפסוקים רבים בתרגומים ארץ ישראלים של התורה), כמה דאנן רחמין (צריך לומר כמו במקבילה: 'דאנא רחמן') בשמייא – כמו שאני (ה') רחמן בשמים, כן תהוון רחמנין בארעא – כך תהיו רחמנים בארץ (המשפט הזה הוא תוספת לפני תרגום הפסוק). תורתא או רחילא יתה וית ברה לא תכסין (צריך לומר כמו במקבילה: 'תִכְּסוּן') תרווייהון (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" במקבילה: 'תריהון') ביומא (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי במקבילה: 'ביום') חד' – הפרה או הרחלה (כבשה), אותה ואת בנה לא תשחטו שניהם ביום אחד (המשפט הזה הוא תרגום הפסוק. האיסור הזה אינו נוהג בזכרים, אף שהוא מנוסח בלשון זכר, ולכן המתרגמים תרגמו אותו בלשון נקבה. - תרגום זה לפסוק עם התוספת שלפניו נמצאים בתרגום המיוחס ליונתן. ייחוסו של תרגום זה ליונתן הוא טעות, כי יונתן בן עוזיאל תרגם נביאים בלבד), - לא עבדין טבאות – לא עושים היטב (המתרגמים כך אינם עושים כראוי), מפני שהן עושין גזירותיו של הקב"ה רחמים (במסירה שלפנינו השמיט הסופר מ'שהן עושין' לעיל עד 'שהן עושין' כאן מחמת הדומות והושלם על ידי מגיה כמו שהוא במקבילה) – הם הופכים את המצוות שציווה הקב"ה את ישראל למעשים שיש לעשות משום רחמים על כל הבריות, שהם תולים את טעמה של מצוות "אותו ואת בנו" בחינוך למידת הרחמים שהאדם חייב לנהוג בה.
האומר "על קן ציפור יגיעו רחמיך" נותן למצוות "שילוח הקן" את הטעם של רחמים, כמו אלה המתרגמים שעליהם אמר רבי יוסי בירבי בון: "לא עבדין טבאות", ולכן הובאו כאן דברי רבי יוסי בירבי בון.
בבבלי ברכות לג,ב ומגילה כה,א אמרו: "על קן ציפור יגיעו רחמיך". - מאי טעמא? - אמר עולא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא (בארץ ישראל), רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא; חד אמר: מפני שמטיל (מעורר) קנאה במעשה בראשית (בתוך מעשה בראשית, שאומר על זה הגיעו רחמיו ועל זה לא הגיעו, ועל ידי זה מעורר קנאה ביניהם), וחד אמר: מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזירות.
שני אמוראי ארץ ישראל הנזכרים בבבלי, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא, הם שניים מהאמוראים הנזכרים בירושלמי, רבי יוסי בירבי בון ורבי יוסי. לפי הבבלי, שני האמוראים באו לתת טעם מדוע משתקים את האומר "על קן ציפור יגיעו רחמיך". ואילו לפי הירושלמי, רבי יוסי בא לפרש את דברי האומר כך, ורבי יוסי בירבי בון בא לשלול את דברי המתרגמים הנותנים טעם של רחמים למצוות "שילוח הקן" (לפי הגהתנו ופירושנו). לפי הירושלמי, הטעם שמשתקים את האומר כך נאמר להלן מפי רבי שמואל בר רב יצחק.
הטעם הנזכר בבבלי "מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית" אינו נזכר בירושלמי, וגם הטעם "מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים" אינו נזכר בירושלמי אלא נראה כהרכבה של המילים "מידותיו של הקב"ה" שבדברי רבי פינחס ורבי יוסי בשם רבי סימון עם המילים "שהן עושין גזירותיו של הקב"ה רחמים" שבדברי רבי יוסי בירבי בון. ברם נראה שיש להגיה בבבלי: 'מפני שעושה מצוותיו של הקב"ה רחמים' (מצותיו > מדותיו). לפי הגהה זו בבבלי, טעם זה מתאים לדברי רבי יוסי בירבי בון בירושלמי, ו"מצוותיו" בבבלי הן הן "גזירותיו" בירושלמי (המילים "ואינן אלא גזירות" בבבלי הן תוספת מאוחרת על פי לשון דומה המצויה במקומות אחרים: "אלא גזירת המלך הוא", "אלא גזירתו של הקב"ה הוא"). ואם כן, מי שאמר את הטעם הזה בבבלי הוא רבי יוסי בר אבין. ומזה יוצא שמי שאמר את הטעם האחר בבבלי הוא רבי יוסי בר זבידא. ומעתה אפשר לשער שהביטוי "נותן קצבה" שבדברי רבי יוסי בירושלמי הפך לביטוי "מטיל קנאה" בבבלי (קצבה > קנאה). הביטוי "מטיל קנאה" מופיע בעיקר בבבלי.
לפי הבבלי, המזכיר בתפילתו קן ציפור בדרך תחנונים (שאומר: 'כרחמיך על קן ציפור, כך יגיעו רחמיך עליי' - "יגיעו" בזמן עתיד), משתקים אותו, מפני שעושה מצוותיו של הקב"ה רחמים, שכן בבבלי אמרו טעם זה בעניין תפילה. אבל לפי הירושלמי, לא במקרה הזה שנינו שמשתקים אותו, שלא אמרו בירושלמי טעם זה אלא בעניין תרגום המקרא אבל לא בעניין תפילה.
בבבלי ברכות לג,ב ומגילה כה,א אמרו: ההוא דנחית (ירד להתפלל) קמיה דרבה / דרבא, אמר: "אתה חסת על קן ציפור, חוס ורחם עלינו! אתה חסת על אותו ואת בנו, חוס ורחם עלינו!". אמר רבה / רבא: כמה ידע האי מרבנן לרצויי למריה / שבחיה דמריה! - אמר ליה אביי: והא "משתקין אותו" תנן! - ורבה / ורבא נמי - לחדודי לאביי הוא דבעא.
אותו שליח ציבור הזכיר בתפילתו קן ציפור (וכן "אותו ואת בנו") בדרך תחנונים, ולא קרא תיגר על מידותיו של הקב"ה ולא נתן קצבה למידותיו של הקב"ה, ולכן שיבחו רבה, ואילו אביי שהקשה לו מן המשנה לא דקדק לחלק בדבר.
בימי רבה ידעו בבבל את פירושה הנכון של המשנה כפי שפירשו אותה בארץ ישראל. אבל לאחר ימי רבה, כשהגיעו לבבל דברי אמוראי ארץ ישראל המאוחרים ונשתבשו, טעו בבבל בפירושה הנכון של המשנה וסברו שאף המזכיר בתפילתו קן ציפור בדרך תחנונים משתקים אותו, ולכן אמרו בבבלי: "ורבה לחדודי לאביי הוא דבעא".
הדיבור "ורבה לחדודי לאביי הוא דבעא" נאמר על ידי מי שהוא שחי אחרי רבה ואביי, ובא ליישב את התמיהה איך לא חש רבה בקושייתו החותכת של אביי, ומתרץ שחש בה ולא אמר מה שאמר אלא כדי לנסות את אביי.
ייתכן שרבה ענה לאביי שהוא אינו מפרש את המשנה כ"תרי אמוראי במערבא", ואם מתפלל בלשון "כשם שהגיעו רחמיך על קן ציפור, כן יגיעו רחמיך עלינו", אין משתקים אותו, ולכן שיבח רבה את "ההוא דנחית קמיה" שלא אמר בלשון המשנה ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמודים תקה-תקו).
בבראשית רבה עו,ו נאמר: "פן יבוא והיכני אם על בנים" (בראשית לב,יב) - 'ואתה אמרת: "לא תיקח האם על הבנים" (דברים כב,ו)'. דבר אחר: "פן יבוא והיכני אם על בנים" - 'ואתה אמרת: "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב,כח)'.
יעקב הזכיר בתפילתו קן ציפור (וכן "אותו ואת בנו") בדרך תחנונים, ולא קרא תיגר על מידותיו של הקב"ה ולא נתן קצבה למידותיו של הקב"ה.
שהן עושין גזירותיו של הקב"ה רחמים
בדברים רבה ו,א נאמר: ולמה התינוק נימול לשמונה ימים? שנתן הקב"ה רחמיו עליו להמתין לו עד שיהא בו כוח. וכשם שרחמיו של הקב"ה על האדם, כך רחמיו על הבהמה. מניין? שנאמר: "ומיום השמיני והלאה יירצה" וגו' (ויקרא כב,כז). ולא עוד אלא שאמר הקב"ה: "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב,כח). וכשם שנתמלא הקב"ה רחמים על הבהמה, כך נתמלא רחמים על העופות. מניין? שנאמר: "כי ייקרא קן ציפור לפניך" (דברים כב,ו).
ובויקרא רבה כז,יא; בפסיקתא דרב כהנא ט,יא; במדרש תנחומא (בובר) פרשת 'אמור' סימן יח ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת 'אמור' סימן יג נאמר: רבי ברכיה בשם רבי לוי: כתוב: "יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ, וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי" (משלי יב,י). "יודע צדיק נפש בהמתו" - זה הקב"ה, שכתב בתורתו / שאמר: "לא תיקח האם על הבנים" (דברים כב,ו)... דבר אחר: "יודע צדיק נפש בהמתו" - זה הקב"ה, שכתב בתורתו / שאמר: "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב,כח)...
המדרשים האלה קושרים יחד את שתי המצוות "שילוח הקן" ו"אותו ואת בנו" ונותנים להן אותו הטעם של רחמים, כמו אלה המתרגמים שבירושלמי כאן (לפי הגהתנו ופירושנו) שנותנים לשתי המצוות האלו את הטעם הזה.
• • •
במשנה כאן וברכות ה,ג שנינו: "האומר: 'מודים מודים' - משתקין אותו".
כאן המשך המקבילה בירושלמי ברכות.
אמר רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי בברכות נוסף 'על שם') "כִּי יִסָּכֵר פִּי דוֹבְרֵי שָׁקֶר" (תהילים סג,יב) – כל דוברי שקר ייסתם פיהם. ומכאן שהאומר "על קן ציפור הגיעו רחמיך" משתקים אותו, שכן הוא דובר שקר. לפי המימרה של רבי פינחס בשם רבי סימון לעיל הוא דובר שקר, שהרי הקב"ה מרחם על כל הבריות. ולפי המימרה של רבי יוסי בשם רבי סימון לעיל הוא דובר שקר, שהרי אין קצבה לרחמיו של הקב"ה).
המימרה הזו היא המשכו של הקטע הקודם הדן בעניין האומר "על קן ציפור הגיעו רחמיך", ועיקרה של הפסקה מן המשנה שצוינה לפני המימרה הזו הוא המילים "משתקין אותו", ואילו המילים "מודים מודים" יתירות. המימרה הזו אינה מוסבת על האומר "מודים מודים", שכן אין מובן מדוע האומר כך הוא דובר שקר.
ומצמצמים תחולת קביעה: הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שהאומר "על טוב ייזכר שמך" משתקים אותו), - בציבור – במקרה שהמתפלל אומר כך בתפילה בציבור (שליח ציבור העובר לפני התיבה), אבל ביחיד – במקרה שהמתפלל אומר כך בתפילה ביחיד, - תחנונים הן – ומותר ליחיד לומר תחנונים בלשון זו כשהוא מתפלל לה' שיעשה לו טובה (האמירה "על קן ציפור הגיעו רחמיך" בלשון עבר אינה תפילה בדרך תחנונים, והאמירה "מודים מודים" אינה תחנונים אלא הודאה, ולכן המשפט הזה בירושלמי אינו מוסב עליהן).
עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות.
ומציעים קביעה: ודכוותה: – ושכמותה: 'אמן אמן', '"שְׁמַע" "שְׁמַע"' – כמו שבמקרה של האומר "מודים מודים" הדין הוא שמשתקים אותו, כך במקרה של האומר "אמן אמן" (שכופל את המילה) או '"שמע" "שמע"' (שאומר את הפסוק הראשון של קריאת "שמע" וכופלו) הדין הוא שמשתקים אותו (ישו הנוצרי היה אומר בתחילת משפטים מחודשים או חשובים: "אמן אמן אני אומר לכם". המילים האלו מאשרות ומדגישות את אמיתות הנאמר ומשמעותן דומה לשבועה. - "מודים מודים" היא אמירה נוצרית כמו שפירשנו במשנה, וגם "אמן אמן" היא אמירה נוצרית. ושמא אף '"שמע" "שמע"' היא אמירה נוצרית).
לפי פירושנו, כל אחד משלושת המשפטים האמורים כאן מוסב על אחת משלוש האמירות שנאמר עליהן "משתקין אותו" לפי סדרן במשנה. המימרה של רבי שמואל בר רב יצחק מוסבת על האמירה הראשונה "על קן ציפור הגיעו רחמיך". "הדא דאת אמר..." מוסב על האמירה השנייה "על טוב ייזכר שמך". "ודכוותה..." מוסב על האמירה השלישית "מודים מודים".
בבבלי מגילה כה,א וברכות לג,ב אמרו: אמר רבי זירא: האומר '"שמע" "שמע"' כאילו אומר "מודים מודים" (שמשתקים אותו). - מתיבי: הקורא את "שמע" וכופלה - הרי זה מגונה. מגונה הוא דהווי, הא שתוקי לא משתקינן ליה! - לא קשיא: הא (שהוא מגונה) - דאמר מילתא מילתא ותני לה (שכופל כל מילה), הא (שמשתקים אותו) - דאמר פסוקא פסוקא ותני ליה (שאומר פסוק שלם וכופלו).
במסכת כלה רבתי ט,יז ובמסכת דרך ארץ פרק "הנכנס" הלכה ד נאמר: הקורא "שמע" שתי פעמים הרי זה מגונה, והטובל שתי פעמים הרי זה מגונה.
ובתוספתא מקוואות ה,יד שנו: הטובל פעמיים במקווה הרי זה מגונה (נראה לפרש שהוא מגונה מפני שהוא נוהג כדרך המינים, והוא דומה לקורא "שמע" פעמיים, ובמסכת כלה נשנו שניהם ביחד (הערת ר"ש ליברמן לפירוש "חסדי דוד" על תוספתא מקוואות ה,יד)).
כריכת הטבילה פעמיים עם קריאה פעמיים של "שמע" מלמדת על נימוק מתחום אחר - חשד למינות (ולא חשש לסכנה). במשנה שוללים חזרה על "מודים" בשל חשד למינות, ובשל כך נאסרה בתלמוד גם החזרה על "שמע". במקרה של חזרה על הטבילה לטהרה נובע החשד למינות מנוהגי רחצות הטהרה בדתות אחרות, שדרשו לחזור על הטהרה כמה פעמים. במקורות נשללים מעשים שונים בבית המרחץ משתי סיבות - מחשש לסכנה ומחשד למינות, וסיבת ההתנגדות לחזרה על הטבילה אינה דומה כלל לסיבת ההתנגדות למעשים אחרים ("'המטהרת שבמרחץ' - מקווה טהרה בבית המרחץ", "קתדרה" 99, עמוד 181).
טקס הטבילה לנצרות מכניס את המאמין אל דת הנצרות. טבילת ישו היא הבסיס לטקס הטבילה הנוצרי. הטובל פעמיים חושדים בו שהוא מצטרף לנצרות. כריכת הטבילה פעמיים עם קריאה פעמיים של "שמע" מלמדת ששתיהן מגונות בשל חשד לנצרות.
• • •
מביאים ברייתא: תורגמן שהוא עומד לפני חכם – הדורש בציבור, והתורגמן משמיע בקול רם ומתרגם מעברית לארמית את דרשת החכם לציבור, - אינו רשאי לא לשנות – את תוכן דברי החכם, ולא לכנות – אינו רשאי לשנות את לשון החכם מגוף ראשון או שני לגוף שלישי (שלא יישמע כמוציא דבר רע מפיו על עצמו או על אדם אחר) או מלשון יחיד ללשון רבים ולהיפך ('לכנות' - כמו "המכנה בעריות" שבמשנתנו), ולא להוסיף – על דברי החכם, אלא אם כן היה – התורגמן, אביו או רבו – של החכם הדורש.
בתוספתא מגילה ג,מא שנו: תורגמן העומד לפני חכם אינו רשאי לא לפחות ולא להוסיף ולא לשנות, אלא אם כן היה אביו או רבו.
בבבלי יומא כ,ב-כא,א אמרו: מאי "קרות הגבר" (שהוזכרה במשנה יומא א,ח: "בכל יום תורמים את המזבח בקרות הגבר")? - רב אמר: קרא גברא (הכריז האיש הממונה על כך). רבי שילא אמר: קרא תרנגולא.
רב איקלע לאתריה דרבי שילא. לא הווה אמורא (מתורגמן) למיקם עליה דרבי שילא, קם רב עליה ופריש: מאי "קרות הגבר"? קרא גברא.
במעשה שבבבלי, רב כשהיה מתורגמן שינה מדברי רבי שילא החכם הדורש, כי רב היה גדול מרבי שילא ולכן היה רשאי לשנות.
הברייתא שבתוספתא באה שם בסוף המסכת. יש לשער שהברייתא שבירושלמי כאן שהיא מעין הברייתא שבתוספתא וכן הסוגיה להלן באו במקורן בירושלמי בסוף המסכת, כמו שמצאנו בסופי מסכתות אחרות בירושלמי שבאו בהם ברייתות מעין ברייתות שבסופי אותן מסכתות בתוספתא. בשלב אחר הועברו הברייתא והסוגיה להלן מסוף המסכת לכאן, אולי בשל הדמיון של 'לכנות' בברייתא ל"המכנה בעריות" שבירושלמי להלן (ראה "תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ד", עמודים 208-209).
ומספרים: רבי פדת (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) הוה אמורא (צריך לומר על סמך לשונות דומים: 'אמורֵהּ') דרבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) – היה האמורא (האומר) שלו של רבי יסא (מתורגמנו בעת הדרשה. המתורגמן היה משמיע בקול רם ומתרגם מעברית לארמית את דרשת החכם לציבור. המילים תורגמן ואמורא הן מילים נרדפות לאותו התפקיד). מילין דשמע מן אבוי הוה אמר: – דברים ששמע מאביו (כשרבי יסא מסר בדרשתו דברים בשם רבי לעזר אביו של רבי פדת, שרבי פדת שמע מאביו) היה אומר (רבי פדת לציבור): כך אמר רבי (מורי) – רבי יסא, בשם אבא – אבי (ולא הזכיר את שם אביו מפני כיבוד אב). מילין דלא שמע מן אבוי הוה אמר: – דברים שלא שמע מאביו (כשרבי יסא מסר בדרשתו דברים בשם רבי לעזר אביו של רבי פדת, שרבי פדת לא שמע מאביו) היה אומר (רבי פדת לציבור): כן אמר רבי (מורי) – רבי יסא, בשם רבי לעזר (אמורא בדור השני).
ומספרים עוד: בר ישיטא (אדם זה אינו נזכר אלא כאן) הוה אמורא (צריך לומר על סמך לשונות דומים: 'אמורֵהּ') דרבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) – היה האמורא (האומר) שלו של רבי אחא. מילין דשמע מן אבוי הוה אמר: – דברים ששמע מאביו (כשרבי אחא מסר בדרשתו דברים בשם רבי חיננה אביו של בר ישיטא, שבר ישיטא שמע מאביו) היה אומר (בר ישיטא לציבור): כן אמר רבי (מורי) – רבי אחא, בשם אבא – אבי (ולא הזכיר את שם אביו מפני הכבוד). מילין דלא שמע מן אבוי הוה אמר: – דברים שלא שמע מאביו (כשרבי אחא מסר בדרשתו דברים בשם רבי חיננה אביו של בר ישיטא, שבר ישיטא לא שמע מאביו) היה אומר (בר ישיטא לציבור): כן אמר רבי (מורי) – רבי אחא, בשם רבי חיננה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי).
ומספרים עוד: רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי), כד דהוה מורי בחבורתה – כאשר היה מורה בחבורתו (בחבורת תלמידיו), מילין דשמע מן אבוי בביתא הוה אמר: – דברים ששמע מאביו בבית (כשמסר רבי מנא דבריו של רבי יונה אביו, ששמע מאביו בבית) היה אומר (לתלמידיו): כן אמר רבי בשם רבי יונה (יש כאן אשגרה מלעיל, וצריך לומר: 'כן אמר אבא', וכן הגיהו ב"קורבן העדה" וב"מבוא לנוסח המשנה" עמוד 947) – אבי (משום שדברים אלה שמע כבן מאביו). מילין דשמע מן אבוי בבית וועדא הוה אמר: – דברים ששמע מאביו בבית הוועד (כשמסר רבי מנא דבריו של רבי יונה אביו, ששמע מאביו בבית הוועד - מקום ישיבת החכמים) היה אומר (לתלמידיו): כן אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) – משום שדברים אלה שמע כתלמיד מרבו).
המסופר על רבי מנא שונה מהמסופר על רבי פדת ובר ישיטא, שכן מסופר על רבי מנא כשהיה מורה בחבורתו ועל רבי פדת ובר ישיטא כשהיו מתרגמים בדרשה לציבור. אך המשותף בשלושה הסיפורים הוא, שהיו נסיבות שלא נקבו בשם אביהם אלא נקטו בכינוי "אבא" והיו נסיבות שנקבו בשם אביהם.
בכמה מקומות בירושלמי, כשהזכיר רבי מנא את רבי יונה אביו, יש שאמר 'רבי יונה אבא' ויש שאמר 'אבא'. אך לא נמצא בירושלמי שרבי מנא אמר אחד מהלשונות האמורים כאן: 'כן אמר אבא', 'כן אמר רבי יונה'.
בבבלי קידושין לא,ב אמרו: תנו רבנן: חכם (הדורש ברבים) - משנה שם אביו ושם רבו (כשהוא אומר דבר בשם אביו או רבו, אינו מזכיר אותם בשמם), תורגמן (שמתרגם את דברי החכם) - אינו משנה לא שם אביו ולא שם רבו.
אבוה דמאן? אילימא אבוה דתורגמן (שהזכיר החכם בדרשה את שם אביו של התורגמן) - אטו תורגמן לאו בר חיובא הוא (במצוות כיבוד אב)? אלא שם אביו של חכם ושם רבו של חכם; כי הא דמר בר רב אשי, כי הווה יתיב בפירקא (ואמר הלכה בשם אביו רב אשי), איהו אמר: אבא מרי (כך אמר אבי מורי), ואמוריה (מתורגמנו) אמר: הכי אמר רב אשי.
הברייתא שבבבלי אינה הברייתא שבירושלמי ובתוספתא.
לפי הבבלי, אם החכם מזכיר בדרשה את שם אביו של התורגמן, התורגמן משנה ואינו מזכיר את אביו בשמו. אבל לפי המסופר בירושלמי על רבי פדת ובר ישיטא, התורגמן משנה ואינו מזכיר את אביו בשמו אם שמע את הדברים מאביו, אבל אם לא שמע את הדברים מאביו הוא מזכיר את אביו בשמו.
• • •
במשנה שנינו: "המכנה בעריות - משתקין אותו".
מפרשים: בערייתא דאבוי ובערייתא דאימיה – המכנה בעריות הוא המתרגם לארמית "עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ [לא תגלה]" (ויקרא יח,ז) - 'ערייתא דאבוי וערייתא דאימיה' (ערוות אביו וערוות אימו), שמשנה מגוף שני (נוכח) לגוף שלישי (נסתר).
בבבלי מגילה כה,א אמרו: "המכנה בעריות - משתקים אותו". - תני רב יוסף: קלון אביו וקלון אמו (שמשנה את לשון המקרא ומתרגם בלשון נקייה ואומר את הכינוי 'קלון' במקום 'ערווה' ולשון נסתר במקום לשון נוכח).
לפי הבבלי, המכנה בעריות משנה מ'ערווה' ל'קלון' ומלשון נוכח ללשון נסתר. ואילו לפי הירושלמי, המכנה בעריות משנה מלשון נוכח ללשון נסתר.
• • •
במשנה שנינו: "'וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ' (ויקרא יח,כא), 'מן זרעך לא תתן לאעברא בארמיותא' - משתקין אותו בנזיפה".
מציעים ברייתא המיוחסת לחכם נקוב שֵׁם: תני – שונה (ברייתא) רבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי): זה שהוא נושא ארמית ומעמיד (מוליד) ממנה בנים - מעמיד (מקים) אויבים למקום (כינוי לאלוהים) – הנותן מזרעו להעביר למולך הוא זה שבועל גויה ומוליד ממנה בן (ברייתא זו מובאת בירושלמי סנהדרין ט,ו, ושם 'גויה' במקום 'ארמית' ו'מוליד' במקום 'מעמיד' הראשון).
בבבלי מגילה כה,א אמרו: "האומר: 'ומזרעך לא תיתן להעביר למולך'...". - תנא דבי רבי ישמעאל: בישראל הבא על הגויה והוליד ממנה בן לעבודה זרה הכתוב מדבר.
בבבלי ובירושלמי כאן מוסב פירוש רבי ישמעאל על דברי המשנה כאן. בירושלמי סנהדרין הובאו דברי רבי ישמעאל בקשר למשנה סנהדרין ט,ו: "הבועל ארמית קנאין פוגעין בו", בלי להתייחס לפסוק כלשהו.
רבי ישמעאל בברייתא שבשני התלמודים מפרש את האיסור לתת זרע למולך כמו התרגום שמשנתנו מתנגדת לו. התרגום לפסוק בויקרא יח,כא שמשנתנו מתנגדת לו נמצא בתרגום המיוחס ליונתן. תרגום כזה נמצא גם בשולי תרגום ניאופיטי לפסוק בויקרא כ,ב ("אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת, עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן"). חכמים התנגדו לתרגומם של שני הפסוקים כך, ומשנתנו הזכירה רק את הראשון מהם.
קרוב ביותר להניח שפירוש זה, שבהעברה למולך הכוונה לנישואי גויה, הוא מימי הבית (השני), ומקובל היה אצל אנשי כת קומראן. הפירוש שהיה מקובל בין אנשי כת קומראן הביא לידי כך שחכמים בימי הבית, שלחמו במינים פורשים אלו, לא הסכימו שפירושם יתקבל בישראל וייקרא כתרגום הכתוב. אך רבי ישמעאל חי בדור השני של חכמי יבנה, שעה שהאיסיים נעלמו, ולא התנגד לפירוש זה. המשנה שערכה את סדרי בית הכנסת שיקעה במשנתנו הלכה עתיקה זו ("משנת ארץ ישראל", תענית ומגילה, עמוד 411).
• • •