משנה
בחנוכה – בשמונת ימי החנוכה, - בנשיאים – קוראים את פרשת המתנות והקורבנות שהביאו הנשיאים בחנוכת המזבח (במדבר פרק ז), משום שחג החנוכה הוא חג חנוכת המקדש והמזבח. בפורים - "וַיָּבֹא עֲמָלֵק" – קוראים את פרשת מלחמת עמלק (שמות יז,ח-טז), לפי שהמן היה מזרע עמלק. בראשי חדשים - "וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם" – קוראים את פרשת קורבן המוסף של ראש חודש (במדבר כח,יא-טו). במעמדות – ישראל היו מחולקים לעשרים וארבעה מעמדות לפי איזורים, ובכל שבוע היו עולים לירושלים מקצת אנשי המעמד של אותו שבוע כדי לעמוד במקדש על קורבנות הציבור, ואנשי המעמד של אותו שבוע, הן אלה שהיו עולים לירושלים והן אלה שהיו נשארים בעריהם, היו מתאספים לתפילה ולקריאה בתורה בכל יום, - במעשה בראשית – קוראים פרשות ממעשה שבעת ימי בראשית (בראשית א,א-ב,ג, כמפורש במשנה תעניות ד,ב-ג). בתעניות – שגוזרים על הציבור, כגון תעניות של עצירת גשמים, - ברכות וקללות – קוראים את הברכות והקללות שבספר דברים פרק כח ("ברכות וקללות" בספרות התנאית מובנן הברכות והקללות שבספר דברים).
אין מפסיקין בקללות – אין מחלקים את קריאת הקללות שבספר ויקרא (כו,יד-מג) ואת קריאת הקללות שבספר דברים (כח,טו-סח) לכמה קוראים, אלא אחד קורא את כולן.
בשֵיני ובחמישי – בשבוע, ובשבת במנחה – בתפילת המנחה, קורין כסדרן – קוראים את הסדר השבועי הקבוע לכל שבת, ואינו עולה להן מן החשבון – מה שקראו בשבת במנחה ובשני ובחמישי אינו עולה להם מן החשבון, שבשבת שלאחריהם חוזרים וקוראים בשחרית מה שקראו בשבת במנחה ובשני ובחמישי שעברו (בשבת במנחה מתחילים בסדר של השבת הבאה, וחוזרים עליו בשני ובחמישי, ובשבת הבאה חוזרים וקוראים ממקום שהפסיקו בשבת שעברה בשחרית).
ולמה קוראים בכל מועד את הפרשה מעניינו של היום? - שנאמר: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי י'י אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כג,מד) – הכתוב הזה מיותר, לפי שכל המצוות אמר משה לישראל, אלא בא הכתוב ללמד שאמר משה כל מועד בזמנו, - מצותן שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו – מכאן למדים שמצווה לקרוא פרשת כל מועד בזמנו (משפט זה אינו מתייחס לקריאה בשני ובחמישי ובשבת במנחה אלא מוסב על הקריאה בימים טובים שנזכרה לפני כן).
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "אין מפסיקין בקללות".
מציעים טעם אחד: אמר רבי חייה בר גמדא (אמורא בדור השני): "אַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ" (משלי ג,יא) – אל תמאס ("תָּקֹץ" מן השורש קוץ) בייסורים של תוכחה שיבואו עליך; ויש לדרוש את הכתוב: - אל תעשם קוצים קוצים (קֻצִּים ("על כתב התורה בדברי חז"ל (ב)", "לשוננו" עב, עמוד 110)) – אל תחתוך ("תָּקֹץ" מן השורש קצץ) את דברי התוכחה של ה' לקטעים קטעים. ומכאן שאין מחלקים את קריאת הקללות, שהם דברי תוכחה של ה', לכמה פרשות, פרשה לקורא, אלא אחד קורא את כל הקללות.
ומציעים טעם שני: אמר רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): אמר הקב"ה: אינו בדין – אינו ראוי, שיהו בניי מתקללים ואני מתברך – אם יחלקו את הקללות לכמה קוראים, יברך כל קורא לפני קריאתו ולאחריה, ונמצא שיהיו ישראל מתקללים בקריאת הקללות בעוד שה' מתברך כמה פעמים בברכות שהקוראים מברכים, ואין זה ראוי. ולכן אין מחלקים את הקללות לכמה קוראים, אלא אחד קורא את כולן, ואינו מברך אלא פעם אחת לפניהן ולאחריהן (אפשר שמשום טעם זה, הקורא את הקללות אינו פותח וחותם בקללות עצמן, אלא הוא פותח בדבר טוב שנאמר לפני הקללות וחותם בדבר טוב שנאמר לאחריהן, שלא לברך על הקללות, כמו שאמרו בבבלי. - אף שאין לברך לפני קריאת כל קורא בציבור ולאחריה, אלא הקורא הראשון והקורא האחרון מברכים לפני קריאתם ולאחריה, וכל שאר הקוראים אינם מברכים לפני קריאתם ולאחריה (משנה להלן ד,א), אבל הקללות צריכות ברכה לפניהן ולאחריהן, כאמור להלן, ואילו היו מחלקים אותן לכמה קוראים היה צריך כל קורא לברך לפני קריאתו ולאחריה. - במדרשי האגדה סמכו את טעמו של רבי לוי לכתוב "עימו אנוכי בצרה" (תהילים צא,טו)).
ומציעים טעם שלישי: אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): לא מטעם הזה – של רבי חייא בר גמדא ושל רבי לוי, אלא זה שהוא עומד לקרות בתורה צריך שיהא פותח בדבר טוב וחותם בדבר טוב – הקורא בתורה צריך להתחיל את קריאתו בדבר טוב ולסיים אותה בדבר טוב, ואם יחלקו את הקללות לכמה קוראים, יפתחו בדבר רע ויחתמו בדבר רע. ולכן אין מחלקים את הקללות לכמה קוראים, אלא אחד קורא את כולן, ואינו פותח וחותם בקללות עצמן, אלא הוא פותח בדבר טוב שנאמר לפני הקללות וחותם בדבר טוב שנאמר לאחריהן (בקוהלת רבה סמכו את הטעם הזה לכתוב "אל תעמוד בדבר רע" (קוהלת ח,ג). - רבי יוסה בירבי בון רגיל לומר כסגנון הזה: "לא מטעם הזה אלא...").
לוי בר פאטי שאל לרב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני): אילין ארורייה – הארורים האלה (שנים עשר הארורים המנויים בספר דברים כז,טו-כו, והם פסוקים המתחילים במילה "ארור"), מהו דיקרינון חד – מהו שיקרא אותם אחד, ויברך לפניהן ולאחריהן? – האם דינם כקללות, שאחד קורא אותן ואין מפסיקים בהן, והוא מברך לפניהן ולאחריהן?
אמר ליה: – אמר לו (רב חונה): אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא קללות שבתורת כהנים – ספר ויקרא (כו,יד-מג) וקללות שבמשנה תורה – ספר דברים (כח,טו-סח), ובהן אין להפסיק, אבל בארורים אין ברכה לפניהם ולאחריהם ומותר להפסיק בהם.
בתוספתא מגילה ג,לא שנו: הקללות שבתורה... לא יהא אחד מתחיל ואחד גומר, אלא המתחיל הוא גומר את כולן.
בבבלי מגילה לא,ב אמרו: "אין מפסיקים בקללות". - מנא הני מילי? - אמר רבי חייא בר גמדא אמר רבי סימאי: דאמר קרא: "מוסר ה', בני, אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו" (ואם מפסיק באמצע התוכחה, נראה כאילו מואס בה). ריש לקיש אמר: לפי שאין אומרים ברכה על / לפני הפורענות (ואם יפסיק בתוכחה, נמצא שהוא מברך לפני הקריאה ולאחריה על פורענות). - אלא היכי עביד (שיוכל אף אדם אחד לברך על הקללות)? - תנא: כשהוא מתחיל - מתחיל בפסוק שלפניהן (ויקרא כו,יג; דברים כח,יד), וכשהוא מסיים - מסיים בפסוק שלאחריהן (ויקרא כו,מד; דברים כח,סט).
אמר אביי: לא שנו אלא קללות שבתורת כוהנים, אבל שבמשנה תורה - פוסק. - מאי טעמא? - אמר אביי: הללו (שבספר ויקרא) - בלשון רבים אמורות (והן מכוונות לכל ישראל), ומשה מפי הגבורה (ה') אמרן (ולכן הן חמורות וקשות יותר). והללו (שבספר דברים) - בלשון יחיד אמורות, ומשה מפי עצמו אמרן (ככל ספר דברים).
לוי בר בוטא הווה קא מגמגם וקרי קמיה דרב הונא בארורי (שהיה קשה לו לומר דברים חמורים אלה). אמר ליה: אם נפשך (אם רצונך, יכול אתה להפסיק), לא שנו אלא קללות שבתורת כוהנים (שהן חמורות יותר), אבל שבמשנה תורה - פוסק.
הטעם הראשון בבבלי לכך שאין מפסיקים בקללות הוא הטעם הראשון בירושלמי, והובא בשני התלמודים על ידי אותו אמורא. הבבלי לומד ממשמעות הכתוב, ואינו דורש את הכתוב "אל תקוץ" כמו שדרשו בירושלמי.
הטעם השני בבבלי הוא הטעם השני בירושלמי, והובא בשני התלמודים שלא על ידי אותו אמורא (אפשר שהיה כתוב לפני הבבלי 'ר"ל' ופתחו את ראשי התיבות 'ריש לקיש' במקום 'רבי לוי'). הבבלי אינו מנמק מדוע אין מברכים על הפורענות, אך הירושלמי מנמק.
הטעם השלישי בירושלמי אינו בבבלי.
בירושלמי, שלא כבבבלי, לא חילקו בין הקללות שבמשנה תורה ובין הקללות שבתורת כוהנים, וגם בקללות שבמשנה תורה אסור להפסיק.
לוי בר בוטא שבבבלי הוא לוי בר פאטי שבירושלמי.
שני החילוקים שבבבלי, שבין תוכחות תורת כוהנים לבין תוכחות משנה תורה, הם כנגד שני הטעמים שאין מפסיקים בקללות. כנגד הטעם הראשון, "מוסר ה', בני, אל תמאס", אומר אביי שהתוכחות של משנה תורה הרי משה מפי עצמו אמרן, ואינן בכלל הפסוק "מוסר ה'". כנגד הטעם השני, שאין אומרים ברכה על הפורענות, אומר אביי שהתוכחות של משנה תורה קלות, שהן בלשון יחיד, ואינן חמורות כל כך ("השתלשלות מנהגי קריאת התורה בפרשת התוכחה", "כנישתא" 2, עמוד לג).
בדברים רבה ד,א נאמר: הלכה: שניים מישראל, מהו שיהו מותרים לקרות את התוכחות? כך שנו חכמים: אין מפסיקים בקללות אלא אחד קורא את כולן.
לימדונו רבותינו: למה אין מפסיקים בקללות? אמר רבי חייא בר גמדא: שכן כתוב: מוסר ה', בני, אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו" (משלי ג,יא) - אל תעשה את התוכחות קוצים קוצים אלא אחד קורא את כולן.
דבר אחר: למה אין מפסיקים בקללות? אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: אמר הקב"ה: אני כתבתי על כבודי: "עימו אנוכי בצרה" (תהילים צא,טו), אין שורת הדין שיהו בני מתקללים ואני מתברך. כיצד? אם יקראו את התוכחות קריות הרבה, אין קרוי וקרוי שאין מברך שתי פעמים, לפניה ולאחריה, אלא אחד קורא את כולן.
ובקוהלת רבה ח [ג] נאמר: "אַל תַּעֲמֹד בְּדָבָר רָע" - תני: הפותח פותח בדבר טוב, והחותם חותם בדבר טוב, דתנינן: בברכות - קורא ומפסיק, בקללות - אינו מפסיק אלא אחד קורא את כולן. - אמר רבי חייא בר גמדא: משום "מוסר ה', בני, אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו" - אל תעש תוכחתיו של הקב"ה קוצים קוצים. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: משום "עימו אנוכי בצרה", אמר הקב"ה: בניי מתקללים ואני מתברך. רבי יהושע בן לוי אמר: משום "אל תעמוד בדבר רע".
רבי לוי בר פנטי קרי ארוריא קדם רבי הונא וגמגם בהון. אמר ליה: אשמע קלך, דלית אינון קללות, תוכחות אינון, "מוסר ה', בני, אל תמאס".
לפי דין המשנה, רק הראשון והאחרון מברכים לפניה ולאחריה, ולא כל הקוראים. מנהג בבל היה שכל הקוראים מברכים לפניה ולאחריה (בבלי מגילה כא,ב). ההבדל בין דין המשנה למנהג בבל הוא הבדל שבין מנהג ארץ ישראל למנהג בבל.
ממספר מקורות בירושלמי עולה לכאורה שגם בארץ ישראל נהגו במקומות מסוימים לברך לפני קריאת כל קורא ואחריה. ראה ירושלמי מגילה ג,ו: "אין מפסיקין בקללות. - אמר רבי לוי: אמר הקב"ה: אינו בדין שיהו בניי מתקללים ואני מתברך". מנימוקו של רבי לוי נראה שכל קורא מברך לפני הקריאה ולאחריה ("פרשת ראש חודש כיצד קורין אותה?", "תרביץ" עד, עמודים 186-189 והערה 69).
לפי מה שכתבנו בדברי רבי לוי, אין עולה כך מהירושלמי כאן.
רבי יונתן ספרא דגופתה – הסופר (סופר בית הכנסת) של גופתה (יישוב בגליל התחתון סמוך לציפורי), נחת להכא – ירד לכאן (עבר ממקום בארץ ישראל לטבריה), חמא לבר אבונא ספרא קרי – ראה את בר אבונא הסופר (סופר בית הכנסת) קורא שירת הבאר (במדבר כא,יז-כ) ומברך לפניה ולאחריה. אמר ליה: – אמר לו (רבי יונתן לבר אבונא): ועבדין כן?! (בתמיהה) – ו(כי) עושים כך?! (והרי רק הקורא הראשון והקורא האחרון מברכים לפני קריאתם ולאחריה, וכל שאר הקוראים אינם מברכים לפני קריאתם ולאחריה!)
אמר ליה: – אמר לו (בר אבונא לרבי יונתן): ואדיין את לזו?! – ועדיין אתה [צריך] לזאת?! (ועדיין אתה מתקשה בזה?!) כל השירות טעונות ברכה לפניהן ולאחריהן – ולכן בירכתי לפני קריאת שירת הבאר ולאחריה.
אישתאלת – נשאלה לרבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) – רבי סימון נשאל דבר זה, מה הן הקריאות המיוחדות הטעונות ברכה לפניהן ולאחריהן?. אמר לון – אמר להם (לשואלים) רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא שירת הים (שמות טו,א-יט) ועשרת הדיברות (שמות כ,ב-יג ודברים ה,ו-יח) וקללות שבתורת כהנים – ספר ויקרא (כו,יד-מג) וקללות (שלוש המילים האחרונות נשמטו במסירה שלפנינו והושלמו על ידי מגיה) שבמשנה תורה – ספר דברים (כח,טו-סח) – מלבד זאת שהקורא הראשון והקורא האחרון מברכים לפני קריאתם ולאחריה, גם מי שקורא את אחת מהקריאות הללו מברך לפני קריאתו ולאחריה, אף על פי שאינו לא הקורא הראשון ולא הקורא האחרון. אבל כל שאר השירות אינן טעונות ברכה לפניהן ולאחריהן, שלא כמו שאמר בר אבונא.
אמר רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): אני לא שמעתי – מסורת האומרת שהקריאות הללו טעונות ברכה לפניהן ולאחריהן. נראין דברים בעשרת הדיברות – רק הקריאה של עשרת הדיברות טעונה ברכה לפניה ולאחריה.
אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) (במסכת סופרים יב,ד ובספר המנהיג נוסף 'בשם רב' - אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): תומנתי פסוקיא אחרייא דמשנה תורה – שמונה הפסוקים האחרונים של משנה תורה (דברים לד,ה-יב, המספרים על מות משה), טעונין ברכה לפניהן ולאחריהן – לפי שאין מפסיקים בהם אלא אחד קורא אותם.
ותמהים: בלא כך – בלא שאמרו מימרה זו, אין הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה?! (בתמיהה) – וכי אין הקורא הראשון והקורא האחרון מברכים לפני קריאתם ולאחריה?! ואם כן, לא היה צריך לומר שהקורא שמונה הפסוקים האחרונים שבתורה מברך לפני קריאתו ולאחריה, שכן הוא הקורא האחרון בשבת שבה קוראים את הסדר האחרון שבתורה שחותם בשמונה הפסוקים הללו! הרי שתוכן המימרה נראה מובן מאליו ולכן המימרה מיותרת.
ומתרצים (בהעמדת המימרה במקרה שלפיו יהיה חידוש בה): לכן צריכה – לכך נצרכה [המימרה לומר] (המימרה נצרכה ללמד את ההלכה בעניין זה), ראש חודש שחל להיות בשבת – במקרה זה שישה אנשים קוראים קריאה של השבת (הסדר של אותה השבת על פי חלוקת התורה לסדרים) ושביעי קורא קריאה של ראש חודש. נמצא שבמקרה שחל ראש חודש בשבת שבה קוראים את הסדר האחרון שבתורה, הקורא שמונה הפסוקים האחרונים שבתורה אינו הקורא האחרון אלא הקורא שלפני האחרון, ולכן היה צריך לומר שהוא מברך לפני קריאתו ולאחריה (בירושלמי לעיל ג,ד אמרו, שבראש חודש שחל להיות בשבת מפסיקים את הקריאה הרגילה של הסדרים השבועיים וקוראים בתורה שבעה אנשים קריאה של ראש חודש, שלא כמו שאמרו כאן. ונראה שהיו בארץ ישראל מנהגי קריאה חלוקים בראש חודש שחל להיות בשבת: היו מקומות שהפסיקו את קריאת הסדרים והיו מקומות שלא הפסיקו את קריאת הסדרים. מי שלא הפסיקו את קריאת הסדרים בראש חודש שחל להיות בשבת פירשו את המשנה: "לכל מפסיקין: לראשי חדשים, לחנוכה, ולפורים...", שכוונתה כשחלו בחול בימי שני וחמישי, דוגמת תעניות ומעמדות. וראה "תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 1167).
בתמיהת התלמוד כאן פירשנו את ההלכה שבמשנה להלן ד,א: "הפותח והחותם בתורה - מברך לפניה ולאחריה", שהקורא הראשון והקורא האחרון מברכים גם לפני קריאתם וגם לאחריה. אין לפרש את ההלכה הזו כמו שפירשו אותה בבבלי מגילה כא,ב, שהקורא הראשון מברך לפני קריאתו והקורא האחרון מברך לאחר קריאתו, שאם כן, אין מובנת תמיהת התלמוד כאן, שאומנם לא היה צריך לומר שהקורא שמונה הפסוקים האחרונים שבתורה מברך לאחר קריאתו, שכן הוא הקורא האחרון, אבל היה צריך לומר שהוא מברך לפני קריאתו, ולכן אין המימרה מיותרת.
בבבלי בבא בתרא טו,א ומנחות ל,א אמרו: אמר רבי יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב: שמונה פסוקים (אחרונים) שבתורה - יחיד (אדם אחד) קורא אותם (ואין מפסיקים בהם).
אמר רבי יוסי בירבי בון: שירת הלוים (דברים לב,א-מג) – שירת "האזינו", שהיא השיר שהלוויים היו אומרים בבית המקדש בהקרבת קורבנות המוסף של שבת, לא יפחתו לה מששה קריאיות (צריך לומר: 'קרויות') – קוראים אותה בקריאת התורה שישה אנשים ולא פחות (אף ששירה זו כולה דברי מוסר ותוכחה, חולקים אותה כדרך שהיו הלוויים חולקים אותה במקדש). סימנה – הסימן (של תחילות הפסוקים הראשונים של שישה חלקי השירה): הזי'ו ל'ך – ה - "האזינו" (דברים לב,א), ז - "זכור" (שם ז), י - "ירכיבהו" (שם יג), ו - "וישמן" (שם טו), ל - "לו חכמו" (שם כט), כ - "כי ידין" (שם לו. כך פירוש הסימן במסכת סופרים יב,ז. בראשונים יש חמישה פירושים נוספים לאותיות 'יו לך' של הסימן).
בבבלי ראש השנה לא,א אמרו: במוספי דשבתא מאי? (מה היו אומרים הלוויים בשיר?) - אמר רב חנן בר רבא אמר רב: הזי"ו ל"ך (היו מחלקים את שירת "האזינו" לשישה חלקים, ובכל שבת היו אומרים חלק אחד). ואמר רב חנן בר רבא אמר רב: כדרך שחולקים (את שירת "האזינו") כאן (בשירה שבמוספי שבת במקדש לשישה פרקים) - כך חולקים בבית הכנסת (בקריאת התורה לשישה קוראים).
כיוון שדיברו על אופן קריאתן של השירות בתורה, מדברים על צורת כתיבתן של השירות ושל כתובים מיוחדים אחרים במקרא.
רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'ר'', וצריך לומר: 'רב') ירמיה (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): שירת הים (שמות טו,א-יט) (שתי המילים האלו נשמטו במסירה שלפנינו והושלמו על ידי מגיה) ושירת דבורה (שופטים ה,א-לא) נכתבים אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח – חלק כתוב קצר מעל לחלק כתוב ארוך בשורה הבאה ולהיפך (בשורה אחת בתחילתה חלק כתוב קצר ובאמצעה חלק כתוב ארוך ובסופה חלק כתוב קצר וביניהם רווחים, ובשורה הבאה בתחילתה חלק כתוב ארוך ובסופה חלק כתוב ארוך וביניהם רווח. - אריח הוא משל לחלק הכתוב הקצר, ולבינה היא משל לחלק הכתוב הארוך. אריח הוא חצי לבינה, וכן החלק הכתוב הקצר הוא חצי החלק הכתוב הארוך). עשרת בני המן (אסתר ט,ז-ט) – רשימת בני המן שנתלו, ומלכי כנען (יהושע יב,ט-כד) – רשימת מלכי כנען שנפלו בידי יהושע, נכתבין אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה – חלק כתוב קצר מעל לחלק כתוב קצר בשורה הבאה וחלק כתוב ארוך מעל לחלק כתוב ארוך (בכל שורה חלק כתוב קצר וחלק כתוב ארוך וביניהם רווח), דכל ביניין דכן לא קאים – שכל בניין שכזה אינו עומד (בניין שקירותיו בנויים אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה אינו מתקיים, ויש בזה רמז לבני המן ולמלכי כנען שנפלו ולא קמו. אבל בניין שקירותיו בנויים אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח מתקיים).
מונחים אלה לקוחים מתוך מונחי הבניין של תקופת התלמוד. אריח הוא מחצית אורכה של לבינה. הבנייה הרגילה מעמידה אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח לחיזוק הקיר הנבנה. אילו בנו אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה, לא היה הקיר יכול לעמוד.
ושואלים: מאי כדון (צריך לומר: 'מה' ("אוצר לשונות ירושלמיים"))? – מה הדין? למצוה? (מגיה הוסיף במסירה שלפנינו 'או', ואין צורך) לעיכוב? – האם צורת הכתיבה המיוחדת של שירת הים ושירת דבורה ושל בני המן ומלכי כנען היא רק למצווה, ואם לא נכתבו בצורה הזו - הספר כשר, או שמא צורת הכתיבה היא גם לעיכוב, ואם לא נכתבו בצורה הזו - הספר פסול? (ב"טרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 427, ושם הערה 376, כתב, שנראה ש'מאי כדון' כאן הוא שיבוש במקום 'עד כדון', והעיר על סוגיה זו רבי יוסף ראש הסדר (חכם שפעל במצרים בסוף המאה השתים עשרה ובתחילת המאה השלוש עשרה): "מה היא כדון... פירוש, עד כען (כאן) שמענו שזאת התקנה צריכה שתהא כעניין הזה למצווה, ועדיין צריכים אנו לשאול, אם כתב בדאיעבד שלא כדרך הזאת, מאי? מעכב את המצווה או אינו מעכב?". אפשר ששיבוש משוער זה נובע מסוג של אשגרה בשל המרכיב המשותף לשני המונחים, 'כדון')
ומשיבים: אמר רבי [יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי. - הושלם על פי סיפור דומה בירושלמי תעניות א,ב)] לרבי חנניה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בר אחוי ד- – בן אחיו של רב הושעיה (אמורא בדור השלישי): נהיר את כד דהוינן קיימין קדם חנותה דרב הושעיה חביבך – (האם) זָכוּר אתה כאשר היינו עומדים לפני חנותו של רב הושעיה דודך (אחי אביך. - רב הושעיה היתה לו חנות בטבריה), עבר רבי בא בר זבדא (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) ושאלנן ליה ואמר בשם רב – (ו)עבר רבי בא בר זבדא ושאלנו אותו ואמר בשם רב: לעיכוב – צורת הכתיבה של שירת הים ושירת דבורה ושל בני המן ומלכי כנען היא גם לעיכוב?
בבבלי מגילה טז,ב אמרו: אמר רבי חנינא בר פפא: דרש רבי שילא איש כפר תמרתא: כל השירות כולן (שבמקרא) נכתבות אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח, חוץ משירה זו (של רשימת בני המן) ומלכי כנען, שאריח על גבי אריח, ולבינה על גבי לבינה. - מאי טעמא? - אמר רבי אבהו: שלא תהא תקומה למפלתם של רשעים.
בבבלי: כל השירות כולן. ובירושלמי: שירת הים ושירת דבורה. נראה שהתלמודים חלוקים בצורת כתיבתן של שירת הבאר ושירת "האזינו" ושירת דויד שבשמואל ב,כב ובתהילים יח.
רבי חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בריה ד- – בנו של רבי אדא דיפו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי, מן העיר יפו) אמר בשם רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) שאמר בשם רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): צריך – הקורא את המגילה בפורים, לאומרן – את שמות עשרת בני המן (אסתר ט,ז-ט), בנפיחה (בנשיפה) אחת – ולא להפסיק ביניהם, ו"עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן" (אסתר ט,י) עמהן – צריך לומר בנפיחה אחת גם שלוש מילים אלו עם שמות עשרת בני המן.
בבבלי מגילה טז,ב אמרו: אמר רב אדא דמן יפו: עשרת בני המן ו"עשרת" - צריך למימרינהו בנשימה אחת. מאי טעמא? - כולהו בהדי הדדי נפוק / נפקו נשמתייהו (כולם בבת אחת יצאה נשמתם).
בבבלי: "ועשרת". ובירושלמי: "ועשרת בני המן".
אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): צריך שיהא "אִישׁ" (סוף הפסוק באסתר ט,ו) – שהיא המילה שלפני רשימת שמות עשרת בני המן, בראש דפא – בראש הדף (הטור), "וְאֵת" – שהיא המילה שלפני כל שם משמות עשרת בני המן, בסופה – בסופו (של הדף), שכֵּן הוא סליק (מגיה מחק מילה זו במסירה שלפנינו וכתב 'שניץ' - מתהדק, ואינו נראה מתאים) ונחת כהדין קונטרה – שכך הוא עולה ויורד כמו הקונטר (דוקרן, מוט של ברזל מחודד בקצהו) הזה (מקור המילה 'קונטר' ביוונית. במשנה כלים יד,ג נזכר הקנטר של הבנאי).
במסכת סופרים יג,ג שנו: אמר רבי יוסי ברבי אבון: בכתבן צריך שיהא "איש" בראש דפא, "ואת" בסופה בעשר שיטין (שורות), "עשרת" בסוף דפא, שניץ ונחיץ כהדין קונטרה.
נוסח הירושלמי שלפנינו קשה, ונראה שצריך להגיה בירושלמי על פי מסכת סופרים, כך:
אמר רבי יוסי בירבי בון: צריך שיהא "איש" בראש דפא, "ואת" בסוף השיטין ("בסוף השיטין" במקום "בסופה שכן" בירושלמי שלפנינו).
נראה שהיה בירושלמי המשך למשפט זה, המשלים את צורת כתיבת עשרת בני המן, אלא שנשמט. ההמשך היה כמו שנמצא במסכת סופרים: "עשרת" (תחילת הפסוק באסתר ט,י) בסוף דפא.
אפשר שהמילים "סליק ונחת כהדין קונטרה" הן חלק ממשפט נוסף שנשמטה תחילתו, והוא מימרה אחרת, ועניינה שיש להאריך בכתיבת המגילה את הוי"ו של "ויזתא", שתהיה עולה מעל השורה ויורדת מתחת השורה, ותהיה ארוכה כ"קונטר".
השוואת הסוגיות המקבילות בבבלי ובירושלמי מלמדת שזה היה עניינה של המימרה האחרת הקטועה בירושלמי.
בבלי מגילה טז,ב:
(1) אמר רבי אדא דמן יפו: עשרת בני המן ו"עשרת" צריך / בעי למימרינהו בנשימה אחת. מאי טעמא? כולהו בהדי הדדי נפוק / נפקו נשמתייהו.
(2) אמר רבי יונה אמר רבי זירא: וי"ו ד"ויזתא" צריך לממתחיה כזקיפא (עמוד תלייה). מאי טעמא? כולהו בחד זקיפא איזדקיפו (כולם בעמוד אחד נתלו). - ואמר רבי פינחס: וי"ו ד"ויזתא" צריך למזקפיה כמורדיא דלברות (צריך לומר: דליבורנה - כמו משוט של מין אוניית מלחמה. ליבורנה היא ספינת משוטים שבנו הליבורנים (עם קדום) ושאומצה על ידי הרומאים. ספינות אלה היו מצוידות בשתי שורות של משוטים ובמפרש גדול אחד. בתקופה הרומית היה שמן של הספינות לשם נרדף לספינות מלחמה בכלל).
(3) אמר רבי חנינא בר פפא: דרש רבי שילא איש כפר תמרתא: כל השירות כולן אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח, חוץ משירה זו (עשרת בני המן) / חוץ משירה זו ומלכי כנען שאריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה. - מאי טעמא? אמר רבי אבהו: כדי שלא תהא תקומה למפלתם של רשעים / למפלתם.
ירושלמי כאן:
(3) רבי זעורה, רב ירמיה בשם רב: שירת הים ושירת דבורה נכתבים אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח. עשרת בני המן ומלכי כנען נכתבין אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה, דכל ביניין דכן לא קאים.
(1) רבי חייה בריה דרבי אדא דיפו, רבי ירמיה בשם רבי זעורה: צריך לאומרן (עשרת בני המן) בנפיחה אחת, ו"עשרת בני המן" עמהן.
(3א) אמר רבי יוסי בירבי בון: צריך שיהא "איש" בראש דפא, "ואת" בסוף השיטין...
(2) ...סליק ונחת כהדין קונטרה.
הנוסח לעיל של שני המאמרים בבבלי בעניין וי"ו ד"ויזתא" הוא על פי הגאונים. בכתבי היד יש רק המאמר הראשון, ואילו בדפוסים יש הרכבה של שני המאמרים, כך: "אמר רבי יוחנן / יונתן: וי"ו דויזתא צריך למימתחה כזקיפא כמורדיא דלברות. מאי טעמא? כולהו בחד זקיפא אזדקיפו" (על נוסח המאמרים בבבלי ועל פירוש "מורדיא דלברות" ראה בספר "Nautica Talmudica", עמודים 53-56).
לפי המאמר הראשון בבבלי צריך למתוח ולמשוך את הוי"ו, דהיינו לכתוב וי"ו גדולה וארוכה / רבתי, או וי"ו שראשה הכפוף פשוט. ואילו לפי המאמר השני צריך להרים ולהגביה את הוי"ו, דהיינו לכתוב וי"ו תלויה. שני המאמרים בבבלי נותנים דוגמאות לוי"ו זו, כעמוד תלייה או כמשוט אונייה.
חלק המשפט הסתום בירושלמי על מנהג בקשר לכתיבת המגילה נותן דוגמה של מוט ברזל מחודד בקצהו. דוגמה זו של צורה הדומה לאות וי"ו גדולה מלמדת קרוב לוודאי שחלק המשפט הזה הוא חלק ממאמר המתייחס לכתיבת הוי"ו של ויזתא, כמו בשני המאמרים בבבלי בעניין זה הנותנים גם הם דוגמאות של צורות הדומות לאות זו. יש להניח שהירושלמי הביא מאמר בעניין זה שהובא בבבלי, כשם שהביא את המאמרים בעניין אמירת עשרת בני המן ובעניין כתיבת השירות ובהן עשרת בני המן שהובאו בבבלי. המאמרים האלה הובאו גם בבבלי וגם בירושלמי סמוכים זה לזה, אם כי בסדר שונה. יש לציין שכל המאמרים בבבלי בעניינים אלה הם של אמוראים ארץ ישראלים, אף שאין התאמה בין הבבלי והירושלמי בשמות האמוראים מוסרי המאמרים (חוץ מרבי אדא דיפו הנזכר בשני התלמודים בקשר למסירת המאמר בעניין אמירת עשרת בני המן, וכן נזכר בשני התלמודים רבי זירא=זעורה אך בקשר למסירת שני מאמרים שונים). לכן נראה שחלק המשפט הסתום בירושלמי הוא סופו של מאמר בעניין כתיבת הוי"ו של ויזתא. לפי פירושנו למאמר הזה בירושלמי ולדוגמה שהמאמר נותן, הוי"ו קרובה להיות כמו לפי המאמר הראשון בבבלי.
נמצא שהיו בירושלמי כאן שני מאמרים סמוכים, אחד בעניין כתיבת עשרת בני המן, ואחר בעניין כתיבת הוי"ו של ויזתא, אלא שבשל טעות המעתיקים נשמטו חלקו השני של המאמר הראשון וחלקו הראשון של המאמר השני, וכך נוצר המשפט הסתום שלפנינו שנתחברו בו חלקו הראשון של המאמר הראשון עם חלקו השני של המאמר השני. שיבוש מעין זה מצוי בכמה מקומות בירושלמי.
הדימוי הראשון של הבבלי לעמוד תלייה יש בו רמז לבני המן, שהרי בני המן נתלו על עמוד תלייה, וכפי שהדבר מפורש בבבלי. אפשר שהדימוי ניתן בוי"ו של ויזתא ולא בוי"ו אחרת, משום שויזתא נכתב למטה בתחתית הדף ושאר בני המן נכתבים מעליו זה על גבי זה, ויש בכך לרמוז לדעה שבני המן נתלו על עמוד התלייה באופן דומה, ויזתא נתלה למטה ושאר בני המן נתלו מעליו זה על גבי זה.
הדימוי השני של הבבלי למשוט אונייה (אם אכן זה פירושו של הדימוי) אין בו כל רמז לבני המן. ברם נראה, שלא נאמר דימוי זה אלא לתיאור צורת האות וי"ו, שהרי מצאנו דימוי זה לגבי האות וי"ו גם בבבלי בבא מציעא פז,א: "אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב חסדא: פת קטנית תנן, או פת וקטנית תנן? - אמר ליה: האלוהים, צריכה וי"ו כי מורדיא דלברות".
הדימוי של הירושלמי למוט ברזל מחודד בקצהו (לפי פירושנו) ניתן למצוא בו רמז לבני המן, שכן "קנטר" זה הבנאי משתמש בו להריסת קירות, והרי עשרת בני המן נכתבים אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה, שהוא צורה הדומה לבניין, ולכן הוי"ו הארוכה של ויזתא הנכתב למטה דומה לקנטר הננעץ בתחתית הבניין כדי להורסו, וכמו שאמרו בירושלמי בעניין כתיבת עשרת בני המן: "דכל ביניין דכן לא קאים", וכך בני המן נפלו ואין תקומה למפלתם כמו שאמרו בבבלי.
נראה, שכוונת המימרה המתארת את צורת כתיבת עשרת בני המן "אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה", שצריך לכתוב את המילים "ואת" בטור הימני של הדף ואת שמות עשרת בני המן בטור השמאלי של הדף, כך שהטור האחד כולו צר והטור השני כולו רחב ממנו. צורה זו דומה לצורת כתיבת מלכי כנען שנזכרת באותה מימרה, שמות מלכי כנען בטור הימני של הדף והמילים 'אחד' בטור השמאלי של הדף, כך שהטור האחד כולו רחב והטור השני כולו צר ממנו. אבל רבי יוסי בירבי בון נותן תיאור אחר לצורת כתיבת עשרת בני המן "אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה". סידור זה מצריך אחת עשרה שורות לדף. מנהג הסופרים בכתיבת עשרת בני המן הוא כדברי רבי יוסי בירבי בון הנזכרים בירושלמי ולא בבבלי.
צורת כתיבת עשרת בני המן
אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה<table>
לפי רבי יוסי בירבי בון<table>
כיוון שדיברו על אופן קריאתם של עשרת בני המן, מדברים על מה שצריך לומר בעת הזכרת שמותיהם של המן ובניו ובעת הזכרת שמות אחרים.
רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) אמר: צריך לאמר (לומר): – לאחר קריאת המגילה בפורים צריך לקלל את המן ובניו הרשעים שנזכרו במגילה ולומר: "ארור המן", "ארורים בניו".
אמר רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): צריך לומר: – לאחר קריאת המגילה בפורים צריך לברך את חרבונה, שנזכר במגילה שהטיב לישראל אפילו הטבה קטנה (הוא יעץ לאחשוורוש המלך להשתמש בעץ שעשה המן), ולומר: "חרבונא זכור לטוב" (הברכה "זכור לטוב" היתה מורגלת בארץ ישראל בעיקרו של דבר כלפי אדם חי, או כלפי אליהו הנביא החי לעולם, או כלפי חרבונה שזיהוהו עם אליהו ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 54, הערה 22). - "ספר המפתח" לרב ניסים: חרבונה הרשע שהיה בעצה (לתלות את מרדכי על עץ) ברח (כיוון שראה שלא נתקיימה עצתו), ואליהו נגלה אליו (אל אחשוורוש) בדמות חרבונה ואמר: "גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי... עומד בבית המן" ("מחקרים בספרות התלמוד" ב, עמוד 626)).
אפשר שצריך לקלל את המן ובניו כשמגיע בעת קריאת המגילה בפורים להמן ולבניו ומזכיר את שמותיהם, וכן צריך לברך את חרבונא כשמגיע בעת קריאת המגילה בפורים לחרבונא ומזכיר את שמו, כגרסת כמה כתבי יד של בראשית רבה שרב כשהיה מגיע בפורים להמן ולבניו היה מקללם וכשהיה מגיע לחרבונא היה מברכו, וכמו שמסופר להלן על רבי יונתן שכשהיה מגיע בעת קריאת המגילה בפורים לנבוכדנצר היה מקללו.
אמירת קללה בהזכרת שם רשע ואמירת ברכה בהזכרת שם צדיק מצויה במשנה יומא ג,יא. רעיון זה מבוסס על הפסוק: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב" (משלי י,ז).
רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) שאמר בשם רבי חייה (בר בא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון), כד דהוה מטי לההוא פסוקא – כאשר היה מגיע (בעת קריאת המגילה בפורים) לאותו הפסוק: "אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל" (אסתר ב,ו) – הוא הגלה את הגולים עם יכניה מלך יהודה, הוה אמר – היה אומר: "נבוכדנצר שחיק עצמות" – שחוּק עצמות (עצמותיו שחוקות. קללה מקוצרת: יישחקו עצמותיו של אותו האיש).
ושואלים: ולמה לא היה אומר כך כשהיה מגיע ל"נבוכדנצר" שכתוב בספר ירמיהו (כשהיו קוראים בספר זה, אולי בקריאת ההפטרה)? (בירושלמי שלפנינו נשמטה שאלה זו, אך ישנה במדרש שמואל ובאסתר רבה ובכמה כתבי יד של בראשית רבה. - בספר ירמיהו מופיע שמו של מלך בבל בשתי צורות: "נבוכדנאצר" ו-"נבוכדראצר")
ומשיבים: שכל "נבוכדנצר" דכתיב – שכתוב בירמיה חי היה – כשירמיהו ניבא, נבוכדנצר היה עדיין חי, ברם הכא – אבל כאן (במגילת אסתר), מת היה – כשהמגילה מזכירה את הגולים שהגלה נבוכדנצר, הוא היה כבר מת, והקללה "שחוּק עצמות" אינה מתאימה לאדם חי אלא למת.
במסכת סופרים יד,ג נאמר: ואחר כך (אחרי קריאת המגילה) מקלס לצדיקים: ברוך מרדכי, ברוכה אסתר, ברוכים כל ישראל.
בבראשית רבה מט,א נאמר: אמר רבי יצחק: כל המזכיר את הצדיק ואינו מברכו - עובר ב'עשה'. מה טעם? "זכר צדיק לברכה" (משלי י,ז). וכל המזכיר את הרשע ואינו מקללו - עובר ב'עשה'. מה טעם? "ושם רשעים ירקב" (שם)... רב אמר: "ארור המן ובניו". אמר רבי פינחס: "חרבונא זכור לטוב".
ובמדרש שמואל א,ב נאמר: אמר רבי יצחק: כל מי שהוא מזכיר צדיק ואינו מברכו - עובר ב'עשה', דכתיב: "זכר צדיק לברכה", וכל מי שהוא מזכיר רשע ואינו מקללו - עובר ב'עשה', דכתיב: "ושם רשעים ירקב"... רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן: רבי יונתן כשהיה מגיע לפסוק הזה: "אשר הוגלה מירושלים עם הגולה אשר הוגלתה עם יכניה מלך יהודה, אשר הגלה נבוכדנצר מלך בבל" (אסתר ב,ו), הווה אמר: "נבוכדנצר מלך בבל שחיק עצמות". - ולמה לא הווה אמר כן בירמיהו? - אלא כל "נבוכדנצר" שבירמיהו חי, ברם הכא מת היה. - רב אמר: "ארור המן", "ארורים בניו". רבי פינחס אמר: "חרבונה זכור לטוב".
ובאסתר רבה י,ט נאמר: אליהו זכור לטוב נדמה לחרבונא, ואמר לו: אדוני המלך, "גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי" וגו'. ואמר רבי פינחס: צריך לומר: "חרבונא זכור לטוב". ואמר רב: צריך לומר: "ארור המן", "ארורים בניו", "ארורה זרש אשתו", כדכתיב: "ושם רשעים ירקב" (משלי י,ז).
ובאסתר רבה ו,ד נאמר: רבי ברכיה ורבי ירמיה ורבי חייא בשם רבי יוסי: כד הוו מטו רבי יונתן ורבנין להאי פסוקא: "אשר הגלה נבוכדנצר", הוו אמרין: "נבוכדנצר שחיק עצמות". - ולמה לא הוו אמרין כן בירמיה? - אלא שכל "נבוכדנצר" שבירמיה חי הווה, ברם הכא מת הווה.
באסתר רבה הקדימו את מימרת רבי פינחס השייכת לפסוק המוֹצָא שם, והוסיפו במימרת רב "ארורה זרש אשתו".
• • •
במשנה שנינו: "בשיני ובחמישי ובשבת במנחה קורין כסדרן, ואינו עולה להם מן החשבון".
מציעים גרסה חלופית עלומת שֵׁם של המשנה: אית תניי תני: – יש תנא (ש)שונה: עולה להם מן החשבון – מה שקראו בשבת במנחה ובשני ובחמישי עולה להם מן החשבון, ואין חוזרים וקוראים אותם בשבת הבאה.
ופוסקים הלכה: רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם אבא בר ירמיה (רבה בר ירמיה, אמורא בבלי בדור השני והשלישי) שאמר בשם רב מתנה (הראשון, אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): הלכה כמי שהוא אומר: אינו עולה להם מן החשבון, כמתניתן (מילה זו היא פירוש מן הגיליון, ואין לגרוס אותה ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 122, הערה 4). - הירושלמי מציע גרסה חלופית של המשנה, ולכן אין לומר שהלכה כמשנתנו אלא צריך לומר מה ההלכה).
בתוספתא מגילה ג,י שנו: ממקום שפוסקים שבת בשחרית - שם מתחילים במנחה, במנחה - משם מתחילים בשיני, בשיני - משם מתחילים בחמישי, בחמישי - משם מתחילים לשבת הבאה. רבי יהודה אומר: מקום שפוסקים בשבת בשחרית - משם מתחילים לשבת הבאה.
בבבלי מגילה לא,ב אמרו: תנו רבנן: מקום שמפסיקים בשבת שחרית - שם קורים במנחה, במנחה - שם קורים בשני, בשני - שם קורים בחמישי, בחמישי - שם קורים לשבת הבאה (עולה להם מן החשבון); דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: מקום שמפסיקים בשבת שחרית - שם קורים במנחה, בשני ובחמישי ולשבת הבאה (אינו עולה להם מן החשבון).
אמר רבי זירא אמר רב מתנה אמר שמואל: הלכה: מקום שמפסיקים בשבת שחרית - שם קורים במנחה ובשני ובחמישי ולשבת הבאה. - ולימא: הלכה כרבי יהודה! - משום דאפכי להו / דאיכא דאפכי להו ("תנאים" אחדים החליפו את המחלוקת שבברייתא וייחסו לרבי מאיר שאינו עולה להם מן החשבון עד שסתם משנה רבי מאיר כפסקו של שמואל ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 122). וכדי שלא יטעו, הוצרך לומר מה ההלכה).
תמהו הראשונים, למה לא אמרו בבבלי הלכה כמתניתין. ותירצו, שמתוך המשנה אינו מבואר שקוראים בשבת במנחה ובשני ובחמישי אותה הפרשה, אלא רק שכל מה שקראו בין שבת שחרית לשבת שחרית אינו עולה מן החשבון, ואפשר שקוראים בשני במקום שהפסיקו בשבת במנחה, ובחמישי במקום שהפסיקו בשני, אלא שבשבת הבאה חוזרים על כל מה שקראו בינתיים, והיא דעה שלישית. וכן אפשר לפרש את דעת רבי יהודה לפי הגרסה בתוספתא ("תוספתא כפשוטה").
ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקור תנאי: אית תניי תני: – יש תנא (ש)שונה: פותח ורואה גולל ומברך – העומד לקרוא בתורה פותח את הספר ורואה את הדברים שהוא צריך לקרוא, וגולל את הספר ומברך ברכה שלפני הקריאה, וחוזר ופותח את הספר וקורא. אית תניי תני: – (ו)יש תנא (ש)שונה: פותח ורואה ומברך – העומד לקרוא בתורה פותח את הספר ורואה את הדברים שהוא צריך לקרוא, ומברך ברכה שלפני הקריאה וקורא, ואינו גולל את הספר לפני שהוא מברך.
ופוסקים הלכה: רבי זעורה אמר בשם אבא בר ירמיה שאמר בשם רב מתנה שאמר בשם שמואל: הלכה כמי שהוא אומר: פותח ורואה ומברך.
ומציעים פסוק המשמש מקור לקביעה: ומה טעמא? – ומה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה, שהקורא בתורה פותח את הספר ומברך?) כתוב (בקריאה בתורה בציבור על ידי עזרא): "וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל הָעָם... וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם" (נחמיה ח,ה) – עזרא פתח את ספר התורה, וכשפתח קם כל העם לכבוד התורה, ומה כתיב בתריה? – ומה כתוב אחריו? (בקטע גניזה: 'וכתיב בתריה:') "וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת י'י הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל" (נחמיה ח,ו) – עזרא בירך ברכה לה' לפני הקריאה בתורה (ואחר כך קרא בתורה).
בבבלי מגילה לב,א אמרו: תנו רבנן: פותח ורואה, גולל ומברך, וחוזר ופותח וקורא; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: פותח ורואה, מברך וקורא.
מאי טעמא דרבי מאיר (שגולל ומברך)? - כדעולא, דאמר עולא: מפני מה אמרו: הקורא בתורה לא יסייע למתורגמן (אלא יניח למתורגמן לתרגם לבדו)? כדי שלא יאמרו (העם): תרגום כתוב בתורה. הכא נמי, כדי שלא יאמרו: ברכות כתובות בתורה. - ורבי יהודה (אינו חושש לכך)? - תרגום איכא למיטעא (ולומר שהוא כתוב בתורה), ברכות - ליכא למיטעא.
אמר רבי זירא אמר רב מתנה אמר שמואל: הלכה: פותח ורואה, מברך וקורא. - ולימא: הלכה כרבי יהודה! - משום דאפכי להו / דאיכא דאפכי להו.
הבבלי, כשהוא בא לתת הנחיות שונות להתנהלות הקורא, הוא משתמש בחשש שהציבור יטעה לגבי מה שכתוב בתורה. ואילו הסבר הירושלמי להנחיות אלו מבוסס על פסוקים ("תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ד", עמוד 143, הערה 28).
בשני התלמודים סמכו את העניין השני לעניין הראשון, אף שהעניין השני אינו שייך למשנתנו, וזאת בשל הדמיון בשני העניינים: שניהם עוסקים בקריאת התורה, בשניהם נחלקו תנאים (רבי מאיר ורבי יהודה), בשניהם יש גרסאות חלופיות של המקורות התנאיים, ובשניהם נפסקה הלכה באותו סגנון על ידי אותה שלשלת מסירה.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ז,ג.
לעיל הובא הפסוק: "וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת י'י הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל" (נחמיה ח,ו). ויש לדרוש את המילה "הגדול", שעזרא גידל (שיבח, הילל) את ה' בברכתו על ידי אמירת דבר מיוחד.
במה גידלו? – על ידי איזה דבר מיוחד גידל עזרא את ה' בברכתו?
(רבי) גידול (הנכון בלי תואר רבנות, שכן רב גידול מובא בירושלמי תמיד בלי 'רב' ("מחקרים בספרות התלמוד" ב, עמוד 311). - רב גידל, אמורא בבלי בדור השני) אמר: בשם המפורש (כינוי לשמו של אלוהים ההגוי בארבע האותיות י' ה' ו' ה') – שהזכיר עזרא בברכתו את השם המפורש (כך הם דברי רב גידל בבבלי יומא לפי מה שאמרו החכמים בארץ ישראל (ראה להלן)), אף על פי שאין מזכירים את השם המפורש מחוץ למקדש.
רב מתנה (הראשון, אמורא בבלי בדור השני) אמר: בברכה גידלו – שהזכיר עזרא בברכתו את הכינויים של ה': "הגדול הגיבור והנורא" (כך הם דברי רב מתנה בבבלי יומא לפי מה שאמרו החכמים בארץ ישראל (ראה להלן)), אבל קודם לעזרא לא הזכירו את כל הכינויים האלה.
מה מקור ההזכרה בתפילה של הכינויים של ה' "הגדול הגיבור והנורא"? -
רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): למה נקראו אנשי כנסת הגדולה (חברי המוסד העליון של ראשי ישראל וחכמיו בראשית ימי בית המקדש השני)? שהחזירו את הגדולה (גודל, כבוד) – של ה', ליושנה – להיות כפי שהיתה בתחילה, כמבואר במימרה הבאה.
אמר רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): משה התקין (הנהיג, קבע) מַטְבֵּיעָהּ (נוסח) של התפילה – הנוסח שאמר משה באחד מנאומיו לישראל נקבע להיות הנוסח שאומרים בתפילה: "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא" (דברים י,יז) – משה כינה את ה' "גדול" על שם מעשיו הגדולים, "גיבור" על שם גבורותיו, ו"נורא" על שם נוראותיו. ירמיה אמר – בתפילתו לאחר קניין השדה: "הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ" (ירמיהו לב,יח), ולא אמר: 'נורא' – ירמיהו הזכיר רק שניים משלושת הכינויים שאמר משה, והחסיר מהם את הכינוי "הנורא". ולמה הוא (צריך לומר כמו במקבילה: 'ולמה אמר:') 'גיבור'? – והרי ירמיהו ראה את חורבן בית המקדש, והיכן היא גבורתו של ה' כשביתו חרב? - לזה – לה', נאה (ראוי והגון) להיקרות גיבור – אף כשבית המקדש חרב, שהוא רואה חורבן ביתו – בית המקדש, ושותק – ואין לך גיבור גדול מזה, שכובש את כעסו על מחריבי ביתו ואינו מעניש אותם. ולמה לא אמר: 'נורא' – כשם שאמר: "הגיבור"? אין נורא אלא בית (ב"שרידי הירושלמי" במקבילה: 'בבית') המקדש, דכתיב: – שכתוב: "נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ" (תהילים סח,לו) – אתה, אלוהים, נורא מבית מקדשך - ממקום שכינתך במקדשך אתה מטיל מוראך על כל הבריות. ולכן כשבית המקדש חרב אין נאה לה' להיקרות נורא. דניאל אמר – בתפילה, שבה התוודה על חטאי עמו וביקש מה' לרחם על העם: "אֲדֹנָי הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא" (דניאל ט,ד) (צריך להוסיף כמו במקבילה: 'ולא אמר: 'גיבור'' - דניאל הזכיר רק שניים משלושת הכינויים שאמר משה, והחסיר מהם את הכינוי "הגיבור"). ולמה לא אמר: 'גיבור' – כשם שאמר: "הנורא"? בניו – עם ישראל, מסורין (נתונים) בקולרין (שלשלות ברזל בצווארי האסירים (מקור המילה ביוונית ובלטינית)) – שגלו ישראל מארצם והיו משועבדים לגויים, איכן (היכן) היא גבורתו – של ה'? (שאלה מליצית) – וכיוון שדניאל ראה את שעבוד ישראל, לא אמר: "הגיבור". ולמה הוא (מילה זו יתירה) אמר: 'נורא' – כשם שלא אמר: "הגיבור"? לזה – לה', נאה להיקרות נורא – אף כשישראל משועבדים לגויים, בנוראות (מעשים מפליאים) שעשה עמנו – עִם ישראל, בכבשן האש (תנור גדול לשריפת סיד, לבינים וכלי חרס) – שהשליך נבוכדנצר את חנניה, מישאל ועזריה לתוך כבשן האש מפני שלא השתחוו לצלם, ועשה להם ה' ניסים ועלו מכבשן האש (כמסופר בדניאל פרק ג). וכיון שעמדו אנשי כנסת הגדולה, החזירו את הגדולה – של ה', ליושנה – גידלו את ה' כפי שהתקין משה, שנאמר (בתפילה שהתפללו ראשי הלוויים באסיפת העם, ובה הזכירו את הטובות שעשה ה' לישראל והתוודו על חטאות העם): "וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא שׁוֹמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד אַל יִמְעַט לְפָנֶיךָ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאַתְנוּ..." (נחמיה ט,לב) – הם אמרו "הגיבור והנורא", כיוון שבתקופתם בית המקדש נבנה וישראל שבו לארצם. ולפי שגידלו את ה', שהזכירו את שלושת הכינויים של ה', נקראו אנשי כנסת הגדולה.
ותמהים: ובשר ודם (כינוי לאדם על שם חולשתו) יש בו כח (כושר, יכולת) ליתן קצבה (מידה קבועה) בדברים הללו – במידותיו של ה'?! – ואם כן, כיצד יכלו ירמיהו ודניאל לקבוע שה' אינו גיבור או אינו נורא?
ומשיבים: אמר רבי יצחק בר לעזר (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): יודעין הן הנביאים שאלוהן אמיתי (נאמן, דובר אמת) ואינן מחניפין לו (אינם משמיעים לו דברי שבח כדי לשאת חן בעיניו) – ירמיה ודניאל לא קבעו שה' אינו גיבור או אינו נורא, אלא שהם ידעו שה' הוא אמיתי, ואם היו אומרים שה' הוא גיבור ונורא כשבזמן שהם עומדים בו אין רואים את גבורותיו ואת נוראותיו של ה', היה הדבר כחנופה לה'.
עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות.
בבבלי יומא סט,ב אמרו: "ויברך עזרא את ה' האלוהים הגדול" (נחמיה ח) - מאי אמר? / במאי בירכו? / מאי "הגדול"? - רב יוסף אמר: "ברוך המבורך" / שגידלו בשם המפורש. רב מתנה / גידל / דימי אמר: "ברוך ה' אלוהי ישראל מן העולם ועד העולם" (דברי הימים א טז) (בחתימת ברכה).
במערבא אמרי / מתנו הכי: "גדול" - / רב גידל אמר: / ג[י]דול אמר: שגידלו בשם המפורש. רב מתנה אמר: "האל הגדול הגיבור והנורא".
והא דרב מתנה נטייא (נוטה) / מסייעא לדרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמם אנשי כנסת הגדולה? - שהחזירו עטרה ליושנה. משה אמר: "האל הגדול הגיבור והנורא" (דברים י). אתא ירמיהו אמר: גויים מקרקרים (משברים) בהיכלו (של ה') ומשתחווים לצלם, איה מוראו / נוראותיו? לא אמר "נורא" (בתפילתו). אתא דניאל אמר: גויים משתעבדים בבניו, איה גבורתו / גבורותיו? לא אמר "גיבור" (בתפילתו). אתו אנשי כנסת הגדולה / אינהו אמרי: אדרבה, זו היא גבורתו / גבורותיו, זה הוא מוראו / נוראותיו. זו היא גבורתו / גבורותיו, שכובש את יצרו / כעסו, ונותן ארך אפיים לרשעים. זה הוא מוראו / נוראותיו, שאלמלא מוראו / נוראותיו של הקב"ה, לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט / היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין כל האומות?
ואינהו (ירמיהו ודניאל) היכי סמכי אנפשייהו / ורבנן היכי עבדי הכי, ועקרי מילתא דאמרה משה? / ועקרי תקנתא דתקין משה? - אמר רבי יצחק בן אלעזר: יודעים בו בהקב"ה שאמיתי הוא ולא כיזבו לו / מתוך שיודעים בו בהקב"ה שאמיתי הוא לפיכך לא כיזבו לו.
הבבלי לא הביא את המקורות לדברי ירמיהו ודניאל ואנשי כנסת הגדולה וגם לא הביא את הטעם למה אמרו ירמיהו "גיבור" ודניאל "נורא". בירושלמי אין הנימוקים למה אמרו אנשי כנסת הגדולה "גיבור" ו"נורא". לפי הנימוקים שבבבלי, דעתם של אנשי כנסת הגדולה היא, שהיה ראוי אף לירמיהו ולדניאל לומר "גיבור" ו"נורא". השאלה בבבלי על ירמיהו ודניאל שלא אמרו "גיבור" ו"נורא" אינה השאלה בירושלמי.
הסתם שבבבלי "משה אמר..." הוא רבי פינחס בירושלמי. השאר כבירושלמי, אלא שבירושלמי אין המשפטים המקשרים: "והא דרב מתנא נטייא לדרבי יהושע בן לוי", "ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה?". זה הוא ציטוט מהירושלמי, ואף על פי כן ישנם שינויים ביניהם ("מבואות לספרות האמוראים", עמודים 305-306).
אמוראים בבליים שיש להם תואר רבנות בבבלי נזכרים בירושלמי בלי כל תואר. גם בבבל ידעו מנהג זה של תלמודה של ארץ ישראל, וכשמסרו מימרה של רב גידול בתוך ציטוט מתלמודם של בני ארץ ישראל ("במערבא מתנו") לא קראו אותו "רב גידל" אלא "גידל" כנוסח המדויק שם ("מחקרים בספרות התלמוד" ב, עמודים 310-311).
מצינו בכמה מקומות שייחסו תקנות למשה ולא כיוונו אלא למקראות שבתורה, כגון ביומא (סט,ב) שאמרו: "תקנתא דתקין משה", וכזה בירושלמי (כאן) "משה התקין" ("מבוא למשנה", עמודים 32-33).
במדרש תהילים יט,ב נאמר: אמר רבי פינחס הכוהן בר חמא: משה תיקן להם לישראל סדר תפילה, שנאמר: "כי ה' אלוהיכם הוא אלוהי האלוהים ואדוני האדונים האל הגדול הגיבור והנורא" (דברים י,יז). ירמיהו אמר: "האל הגדול הגיבור" (ירמיהו לב,יח), ולא אמר: "והנורא". ולמה אמר: "הגיבור"? אמר: לזה נאה לקרותו גיבור, שרואה שביתו חרב ושותק. ולא אמר "והנורא", על בית המקדש שנחרב, שנאמר: "נורא אלוהים ממקדשך" (תהילים סח,לו), היכן הוא מורא, שנכנסו שונאים בביתו ולא נתייראו. דניאל אמר: "האל הגדול והנורא" (דניאל ט,ד), ולא אמר: "הגיבור". למה? שבניו מסורים בקולרים, והיכן הוא גבורתו? ולמה אמר "והנורא"? לזה נאה לקרותו נורא, שעושה נוראות לנו בבור אריות ובכבשן האש. וכיוון שעמדו אנשי כנסת הגדולה, החזירו הגדולה ליושנה, שנאמר: "ועתה אלוהינו האל הגדול הגיבור והנורא" (נחמיה ט,לב). למה? לפי שהוא מרומם על כל קילוס שקילסוהו. - אמר רבי (יעקב) [יצחק] ברבי אלעזר: יודעים היו באלוהיהם שאמיתי הוא, ואין מחניפים לו.
• • •