משנה
משנה זו והמשנה הבאה מונות את סדר קריאות התורה במועדים ובימי שני וחמישי.
בפסח – ביום טוב ראשון של חג הפסח, קורין (קוראים) בפרשת מועדות שבתורת כהנים – קוראים את הפרשה של חג הפסח מתוך פרשת המועדים שבספר 'ויקרא' (ויקרא כג,ד-ח. - ובוודאי קראו אותה פרשה כמה פעמים כמניין הקוראים).
בעצרת – בחג השבועות, - "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת" – קוראים את הפרשה של חג השבועות (דברים טז,ט-יב).
בראש השנה - "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ" – קוראים את הפרשה של ראש השנה מתוך פרשת המועדים שבספר 'ויקרא' (ויקרא כג,כג-כה).
ביום הכיפורים - "אַחֲרֵי מוֹת" – קוראים את הפרשה של עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים (ויקרא פרק טז. - הפרשה של יום הכיפורים שבפרשת המועדים שבספר 'ויקרא' אין בה התיאור המפורט של עבודת הכוהן הגדול).
ביום טוב ראשון של החג – של חג הסוכות, קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים – קוראים את הפרשה של חג הסוכות מתוך פרשת המועדים שבספר 'ויקרא' (ויקרא כג,לג-מד), ושאר כל ימות החג קורין בקרבנות החג – הואיל וכל יום מימי החג חלוק בקורבנו, קוראים בכל יום את פרשת הקורבן של אותו היום: ביום הראשון של חול המועד, שהוא היום השני של החג, קוראים "וביום השני" (במדבר כט,יז-יט). ביום השני של חול המועד, שהוא היום השלישי של החג, קוראים "וביום השלישי" (במדבר כט,כ-כב). וכן בכל יום. וביום השמיני קוראים "וביום השמיני" (במדבר כט,לה-לט). וכן מפורש בתוספתא מגילה ג,ח.
בפסח קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים
בתוספתא מגילה ג,ה שנו: יום טוב הראשון של פסח קורים בפרשת הנף שבתורת כוהנים (מתחילים בפרשת הפסח בויקרא כג,ד-ח, וממשיכים בפרשת הנפת העומר בויקרא כג,ט-כב שנעשה למחרת יום טוב הראשון של הפסח), ושאר כל ימות הפסח מדלגים מעניינות הפסח הכתובים בתורה.
ובבבלי מגילה לא,א אמרו: תנו רבנן: בפסח קורים בפרשת מועדות שבתורת כוהנים... ושאר כל ימות הפסח מלקט וקורא מעניינו של הפסח.
במשנה לא נאמר במה קוראים בימי חול המועד וביום האחרון של הפסח, כפי שנאמר לגבי חג הסוכות. רק בתוספתא נאמר שקוראים בענייני הפסח שבתורה. יש דעות שונות בבבלי מגילה לא,א מה הם ענייני הפסח ומה סדרם. יש מי שפירש, שהמשנה מתכוונת לכל ימי הפסח, שכל ימי הפסח חוזרים וקוראים אותה פרשת מועדות שבתורת כוהנים. אך ניתן גם להניח, שלפי המשנה אין קוראים אלא ביום הראשון של הפסח, כי חול המועד של הפסח והיום האחרון אין בהם כל שינוי בסדר הקורבנות, ואף את ה'הלל' לא קראו בארץ ישראל בימי התנאים ובימים שלאחר מכן לא בחול המועד של הפסח ולא ביום האחרון. אם נקבל פירוש זה, יהיה בו גם כדי להסביר מדוע צורפה לקריאה של היום הראשון אף פרשת הנפת העומר ולא השאירוה לקריאה של היום הראשון של חול המועד, היום שבו הניפו את העומר: יום הנפת העומר לא היתה בו קריאה, ולקביעת יום ההנפה היתה חשיבות רבה, לכן המשיכו ביום הראשון אף את קריאת פרשת הנף שנעשית ביום שלאחריו. בימי עריכתה הסופית של התוספתא כבר קראו כל ימי חג הפסח בענייני הפסח שבתורה. בירושלמי אין כל התייחסות לקריאה בשאר ימי הפסח, אך ייתכן שאין זה אלא מקרה, שכן אין הסוגיה בירושלמי דנה כלל בקריאה של פסח ("משנת ארץ ישראל", תענית ומגילה, עמודים 339-340).
מנהגם של בני ארץ ישראל (בתקופת הגניזה) ביום טוב ראשון של פסח היה לקרוא ב"שור או כבש" (ויקרא כב,כו). הם קראו ביום שני של חג ב"כי תבואו אל הארץ" (ויקרא כג,ט), היא הפרשה המדברת בהנפת העומר. ביום השלישי קראו ב"זאת חוקת הפסח" (שמות יב,מג). ביום הרביעי קראו ב"במדבר סיני" (במדבר ט,א). ביום החמישי קראו ב"שמור את חודש האביב" (דברים טז,א). ביום השישי קראו ב"אם כסף תלווה את עמי" (שמות כב,כד). ביום השביעי קראו בפרשת "בשלח" ("תפילה ומנהגי תפילה ארץ ישראליים בתקופת הגניזה", עמודים 320-321).
• • •
מציעים חלופה למשנה: אית תניי תני: – יש תנא (ש)שונה: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי" (שמות יט,א) – בחג השבועות קוראים את הפרשה של מתן עשרת הדיברות במעמד הר סיני (שמות פרקים יט-כ. - לפי פרשנות חכמינו, חג השבועות בא לציין את מתן תורה).
בתוספתא מגילה ג,ה שנו: בעצרת - "שבעה שבועות". ויש / אחרים אומרים: "בחודש השלישי".
ובבבלי מגילה לא,א אמרו: תנו רבנן: ...בעצרת - "שבעה שבועות"... אחרים אומרים: "בחודש השלישי"...
"אית תניי תני" בירושלמי היא דעת אחרים בברייתא.
בספר שמות פרק יט לא נאמר באיזה יום בחודש השלישי ניתנה התורה. הזיקה הראשונה בין חג השבועות ליום מתן תורה היא הקריאה של פרשת מתן תורה בחג השבועות, אך היא עדיין אינה במשנתנו, ועולה לראשונה בתוספתא ("משנת ארץ ישראל", תענית ומגילה, עמודים 340-341).
נראה שלפי המשנה לא קראו בחג השבועות בעניינו של החג מתוך פרשת המועדים שבספר 'ויקרא', משום שבפרשת המועדים שבספר 'ויקרא' עניינו של חג השבועות הוא חלק מפרשת הנפת העומר וספירתו שכבר קראו בחג הפסח, ולכן קראו בחג השבועות בעניינו של החג שבספר 'דברים'.
בפסיקתא דרב כהנא יב,א נאמר: אמר הקב"ה לישראל: בניי, הוו קורים את הפרשה הזאת ("בחודש השלישי" (שמות יט,א)) בכל שנה ואני מעלה עליכם כאילו אתם עומדים לפני הר סיני ומקבלים את התורה.
במשנה שנינו: "ובראש השנה - 'ובחודש השביעי'".
מציעים חלופה למשנה: אית תניי תני: – יש תנא (ש)שונה: "וַי'י פָּקַד אֶת שָׂרָה" (בראשית כא,א) – בראש השנה קוראים את הפרשה של לידת יצחק (לפי חכמינו, שרה נפקדה בראש השנה).
בתוספתא מגילה ג,ו שנו: בראש שנה - "דבר אל בני ישראל בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון". ויש אומרים: "וה' פקד את שרה".
ובבבלי מגילה לא,א אמרו: תנו רבנן: ...בראש השנה - "בחודש השביעי"... ויש אומרים: "וי'י פקד את שרה".
"אית תניי תני" בירושלמי היא דעת יש אומרים בברייתא.
המשנה מייצגת את המסורת הקדומה של הקריאה במועדים. נוהגי הקריאה השתנו בהשפעת פרשנות ומדרשים ("משנת ארץ ישראל", תענית ומגילה, עמוד 341).
• • •
במשנה שנינו: "ביום הכיפורים - 'אחרי מות'. וביום טוב הראשון של חג קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים, ושאר כל ימות החג קורין בקרבנות החג".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי תעניות ד,ב.
רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): ללמדך – הדבר בא ללמד לך, שאין העולם עומד אלא על הקרבנות – בשאר כל ימי חג הסוכות קוראים בקורבנות החג, כדי ללמד שהעולם מתקיים רק בזכות הקרבת הקורבנות.
במקבילה הובא מאמר זה על מה ששנו במשנה שם, שאנשי המעמד היו קוראים במעשה בראשית, שמכיוון שתקנת המעמדות קשורה להקרבת הקורבנות, לפיכך אנשי המעמד היו קוראים במעשה בראשית, כדי ללמדנו שכל מעשה בראשית אינו מתקיים אלא בזכות הקורבנות.
אפשר שאף כאן הובא מאמר זה על מה ששנו במשנה כאן: "במעמדות - במעשה בראשית", כמו בירושלמי בתעניות, ולא הובאה בירושלמי שלפנינו אלא תחילתה של הפסקה מהמשנה, אך הכוונה להמשך המשנה שבא לפנינו בהלכה הבאה ובו שנינו שאנשי המעמד היו קוראים במעשה בראשית. קטע התלמוד שבא בתחילת ההלכה הבאה מוסב על המשך המשנה שבהלכה הבאה: "אין מפסיקין בקללות", ולכן אפשר שקטע התלמוד כאן מוסב על מה ששנו במשנה לפני כן: "במעמדות - במעשה בראשית".
ומציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם (משנה אבות א,ב) שנינו: שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה – אחרון החכמים מאנשי כנסת הגדולה, שהיתה מועצת נביאים וחכמים בתחילת ימי הבית השני. הוא היה אומר – היה רגיל לומר כך: על שלשה דברים העולם עומד – בזכות שלושה דברים אלה העולם (היקום) מתקיים: על התורה – בזכות לימוד התורה, ועל העבודה – בזכות הקרבת הקורבנות, ועל גמילות חסדים – בזכות גמילות חסדים ("גמילות חסדים" הוא מונח כללי למצוות המחייבות את האדם להיטיב עם הזולת ולהתחשב בצרכיו, כגון עזרה לזולת, מתן צדקה, ביקור חולים, טיפול במתים. - בדברי שמעון הצדיק על שלושת העמודים שעליהם העולם עומד יש משל סמוי לשולחן שיש לו שלוש רגליים שהוא יציב).
ומוסיפים על המשנה: ושלשתן בפסוק אחד – שלושה הדברים האלה, התורה והעבודה וגמילות חסדים, נרמזו באותו פסוק (בדברי נחמה מפי ה'): "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ, וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ, לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ" (ישעיהו נא,טז), ודורשים: "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ" – לימדתי לך, ישראל, את תורתי, - זה תלמוד תורה (במקבילה: 'זו תורה'); "וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ" – הגנתי עליך ושמרתי אותך, - זו גמילות חסדים – משום שמי שעסוק בגמילות חסדים, ה' מגן עליו, כדלהלן, ומוסיפים במאמר מוסגר: ללמדך – הכתוב בא ללמד לך, שכל מי שהוא עוסק (הגרסה במקבילה: 'עסוק') בתורה ובגמילות חסדים (נראה שהלשון 'עוסק בתורה ובגמילות חסדים' הוא אשגרה בטעות ממקומות אחרים, וכאן צריך לומר רק: 'עוסק בגמילות חסדים', שכן הכתוב המובא בסמוך מלמד רק על גמילות חסדים) זוכה לישב בצילו של הקב"ה – ה' מגן עליו, הדא היא דכתיב: – זה הוא (הדבר) שכתוב: "מַה יָּקָר חַסְדְּךָ, אֱלֹהִים, וּבְנֵי אָדָם בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן" (תהילים לו,ח) – עשיית חסד נכבדה בעיני ה', ומי שעסוק בה, זוכה לחסות בצל כנפיו של ה', שהוא שומר אותם; וחוזרים למאמר העיקרי: "לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ" – אני בורא שמים וארץ, - אֵילּוּ הקרבנות – משום שבזכות הקורבנות העולם מתקיים. הרי שנרמזו בפסוק הזה שלושה הדברים האלה.
ודורשים את סוף הפסוק: "וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה" (ישעיהו נא,טז) – אני אומר לציון: עמי אתה (במקבילה נוסף: 'אֵילּוּ ישראל' - "ציון" שבפסוק זה הם ישראל, כאמור להלן, שבזכות שלושת הדברים האלה שישראל עושים, הם נקראים עמו של ה') - אמר רבי חיננא בר פפא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): חיזרנו (סבבנו וטרחנו והשתדלנו הרבה) על כל המקרא ולא מצאנו שנקראו ישראל ציון אלא זה: "וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה" – שבכל המקרא בשם 'ציון' נקראת העיר ירושלים, ורק בפסוק זה בשם 'ציון' נקראים עם ישראל.
ומציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם (משנה אבות א,יח) שנינו: רבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) אומר: על שלשה דברים העולם עומד (בכתבי היד של המשנה: 'קיים') – בגלל שלושה דברים אלה העולם (האנושות) מתקיים: על הדין – בגלל עשיית משפט בין בעלי ריב, ועל האמת – בגלל עשיית אמת וצדק במשפט, ועל השלום – בגלל עשיית שלום בין בעלי הריב (משנה זו מובאת כאן משום שלשונה דומה למשנה שהובאה לעיל).
ומוסיפים על המשנה: ושלשתן דבר אחד הן – אין אלה שלושה דברים נפרדים, אלא כל דבר גורר את חברו, שתוצאת הדבר הראשון היא הדבר השני, ותוצאת הדבר השני היא הדבר השלישי: נעשה הדין - נעשה אמת – כשעשו דין, גרמו שנעשתה אמת. נעשה אמת - נעשה השלום – כשעשו אמת, גרמו שנעשה שלום.
אמר רבי מנא: ושלשתן בפסוק אחד – שלושה הדברים האלה, הדין והאמת והשלום, נאמרו באותו פסוק: "אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" (זכריה ח,טז) – שִפטו משפט אמת וצדק שמביא שלום. 'משפט' הוא הדין. הרי שנאמרו בפסוק הזה שלושה הדברים האלה.
עד כאן המקבילה בירושלמי תעניות.
בפסיקתא דרב כהנא יט,ו נאמר: "ואשים דברי בפיך, ובצל ידי כיסיתיך" וגו' (ישעיהו נא,טז). - תמן תנינן: שמעון הצדיק היה משיירי... - רבי הונא בשם רבי אחא: עוברי הים (ים סוף) פירשו אותו: "נחית בחסדך עם זו גאלת" (שמות טו,יג) - זו גמילות חסדים; "נהלת בעוזך" (שם) - זו תורה, "י'י עוז לעמו ייתן" (תהילים כט,יא); ועדיין העולם מתמוטט, ואימתי נתבסס העולם? משבאו "אל נוה קודשך" (שמות טו,יג) (לעבודת בית המקדש).
תמן תנינן: רבן שמעון בן גמליאל אומר: על שלושה דברים העולם קיים / עומד... - ושלושתם בפסוק אחד: "אלה הדברים אשר תעשו דברו אמת איש את רעהו אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" (זכריה ח,טז). ושלושתם דבר אחד: נעשה הדין, נעשה אמת, נעשה שלום.
רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: "ואשים דבריי בפיך" (ישעיהו נא,טז) - אלו דברי תורה; "ובצל ידי כיסיתיך" (שם) - זו גמילות חסדים, ללמדך שכל מי שהוא עוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לחסות בצילו של הקב"ה, הדא היא דכתיב: "מה יקר חסדך, אלוהים, ובני אדם בצל כנפיך יחסיון" (תהילים לו,ח); "לנטוע שמים וליסוד ארץ" (ישעיהו נא,טז) - אלו הקורבנות.
"ולאמור לציון עמי אתה" (שם) - אמר רבי חנינא בר פפא: חיזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום שנקראו ישראל ציון, ואיכן מצינו כן? "ולאמור לציון עמי אתה" (שם).
כל מי שהוא עוסק בגמילות חסדים, זוכה לישב בצילו של הקב"ה
ברות רבה ה,ד ובפסיקתא דרב כהנא טז,א נאמר: בוא וראה כמה גדול כוחם של גומלי חסדים... בצל מי הם חסים? בצל מי שאמר והיה העולם / בצילו של הקב"ה. הדא היא דכתיב: "מה יקר חסדך, אלוהים, ובני אדם בצל כנפיך יחסיון" (תהילים לו,ח).
• • •