משנה
המשנה מכאן ועד סופה של המסכת מביאה את דיני קריאת התורה. המשנה פותחת בארבע הפרשות שקוראים בחודש אדר, וממשיכה בסדרי הקריאה במועדים לפי לוח השנה מחג הפסח ועד חנוכה ופורים. כיוון ששלוש מארבע הפרשות שקוראים בחודש אדר קשורות לחודש ניסן ולחג הפסח, המשנה מתחילה בארבע הפרשות.
ראש חודש אדר (בכתבי היד של המשנה: 'של אדר') – אחד באדר, שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים – שמות ל,יא-טז, לפי שבאחד באדר משמיעים (מכריזים) על השקלים (משנה שקלים א,א). חל – ראש חודש אדר, להיות בתוך השבת – באחד מימי השבוע (כאן "שבת" במובן: שבוע, ולא במובן שלעיל: היום השביעי בשבוע), - מקדימין לשעבר – קוראים פרשת שקלים בשבת שלפני ראש חודש אדר, ומפסיקין לשבת (בכתב יד אחד של המשנה: 'בשבת') אחרת – בשבת הבאה לאחר ראש חודש, שאין קוראים בה פרשת "זכור", וקוראים אותה בשבת שלפני הפורים.
תלמוד
במשנה שנינו: "ראש חודש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים".
רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): צפה (חזה, ראה מראש) הקב"ה שהמן הרשע עתיד לשקול כספו על ישראל – לתת עשרת אלפים כיכר כסף כדי להשמיד את עם ישראל (אסתר ג,ט), אמר – הקב"ה: מוטב שיקדום (שיקדים) כספן של בניי – השקלים שנותנים ישראל לבית המקדש לצורך קורבנות ציבור, לכספו של אותו הרשע – השקלים שאמר המן הרשע לתת לאחשוורוש המלך על ישראל כדי להשמידם. לפיכך מקדימין וקורין בפרשת שקלים – אף על פי שמתחילים להקריב קורבנות ציבור מהשקלים החדשים בראש חודש ניסן, והיה די לתת את השקלים רק ימים אחדים קודם לכן, קבעו חכמים שיקדימו להכריז על נתינת השקלים עוד מראש חודש אדר (משנה שקלים א,א), כדי שייתנו אותם לפני שמגיע זמן הפורים, לרמז שבזכות זה ניצלו ממזימת המן. ואף פרשת שקלים מקדימים לקרוא אותה בתורה עוד מראש חודש אדר, לפי שבאחד באדר מכריזים על השקלים (מימרה זו מובאת בירושלמי לעיל א,ד).
בבבלי מגילה יג,ב אמרו: אמר רבי שמעון בן לקיש / ריש לקיש: גלוי וידוע היה לפני הקב"ה / מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן הרשע לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים הקב"ה שקליהם (של ישראל שנותנים למקדש) לשקליו. והיינו דתנן: באחד באדר משמיעים (מכריזים) על השקלים (שיביאו שקלים לבית המקדש לצורך קורבנות ציבור, ונמצא שישראל נותנים שקלים באחד באדר, לפני שמגיע זמן הפורים).
במשנה שנינו: "חל להיות בתוך השבת - מקדימין לשעבר ומפסיקין לשבת אחרת".
שואלים: חל – ראש חודש אדר, להיות בערב שבת - במה (צריך לומר: 'אימתי') קורין? – מתיי קוראים פרשת שקלים? בשבת שלפני ראש חודש אדר או בשבת שלאחריו? (הנוסח שלפנינו 'במה' נשתרבב מההלכה שלאחריה, ששם יש: 'ראש חודש שחל להיות בשבת - במה קורין?' ("שערי תורת ארץ ישראל"))
ומשיבים (בהבאת מחלוקת): רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר: קורין לשעבר (בעבר) – קוראים פרשת שקלים בשבת שלפני ראש חודש אדר. רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): קורין לבא (להבא, לעתיד) – קוראים פרשת שקלים בשבת שאחרי ראש חודש אדר.
ומספרים: והוה רבי זעורה מסתכל ביה – והיה רבי זעורה מסתכל בו (ברבי אילא בתימהון על דבריו שקוראים להבא). אמר ליה: – אמר לו (רבי אילא לרבי זעורה): מה את (אתה) מסתכל בי? אנא אמר מן שמועה ואת אמר מן דיעה – אני אומר (שקוראים להבא) משמועה (מאמר אמורא, שאני אומר בשם אמוראים), ואתה אומר (שקוראים לשעבר) מדעה (מדעתך), ואת מסתכל בי?! (בתמיהה) – ואתה מסתכל בי?!
ומציעים מקורות תנאיים המסייעים לשני האמוראים החולקים: מתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייעא לדין – המשנה מסייעת ל(חכם) זה, והמשנה מסייעת ל(חכם) זה. ומפרטים את המקורות המסייעים לכל אמורא: מתניתא מסייעה – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא להלן) מסייעת לרבי זעורה: אי זו היא שבת הראשונה – שקוראים בה פרשת שקלים? כל שחל ראש חודש של אדר להיות בתוכה – בתוך השבת, באחד מימי השבוע, אפילו בערב שבת – אפילו חל ראש חודש בערב שבת. הרי שערב שבת דינו כתוך השבוע, ומקדימים לקרוא. תני שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) – שונה שמואל (ברייתא), מסייעא (צריך לומר: 'מסייע' / 'ומסייע' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1123)) – ומסייע לרבי אילא – הכוונה לברייתא של שמואל בבבלי ששנה "חל להיות בה" במקום "בתוכה", ולפי זה השבת הראשונה היא שבת שחל בה ראש חודש אדר, ואפילו חל ראש חודש בערב שבת דינו כאילו חל בשבת שלאחריו וקוראים בשבת שלאחריו (וכן פירש רד"ל. וב"שערי תורת ארץ ישראל" כתב, שצריך להשלים את הברייתא החסרה: 'אי זו היא שבת הראשונה? כל שחל ראש חודש של אדר להיות בה, אפילו בערב שבת'. אפשר שהברייתא הזו נשמטה בירושלמי שלפנינו בשל הדמיון לברייתא הסמוכה לה להלן).
בתוספתא מגילה ג,א שנו: ראש חודש אדר שחל להיות בשבת קורים פרשת שקלים ומפטירים פרשת שקלים שביהוידע הכהן (מלכים ב פרק יב). אי זו היא שבת ראשונה? כל שראש חודש אדר חל להיות בתוכה, אפילו בערב שבת.
בבבלי מגילה ל,א אמרו: "חל להיות בתוך השבת - מקדימים לשעבר". - איתמר: ראש חודש אדר שחל להיות בערב שבת - רב אמר: מקדימים, ושמואל אמר: מאחרים (קוראים בשבת שלאחר ראש חודש). - רב אמר: מקדימים, דאם כן (שאם לא יקדימו), קא בצרי להו יומי לשולחנות (שהרי השולחנים יושבים בחמישה עשר באדר, ואם מאחרים לקרוא בשניים באדר, יחסרו מהימים שעד חמישה עשר באדר). ושמואל אמר: מאחרים, אמר לך (כנגד טענת רב): כיוון דסוף סוף חמיסר במעלי שבתא קא מיקלע, שולחנות לא נפקי עד חד בשבא (ונמצא שיישאר אותו זמן לשולחנות כבכל שנה), הלכך מאחרים.
תנן: חל להיות בתוך השבת - מקדימים לשעבר. מאי לאו אפילו בערב שבת (כרב)! - לא, בתוך השבת דווקא (אבל ערב שבת אינו קרוי "תוך השבת").
תא שמע: אי זו היא שבת ראשונה? כל שחל ראש חודש אדר להיות בתוכה, ואפילו בערב שבת. מאי לאו ערב שבת דומיא דתוכה, מה תוכה - מקדימים, אף ערב שבת - מקדימים (כרב)! - אמר שמואל: בה (שמואל מתקן את הגרסה וגורס "שחל ראש חודש להיות בה", כלומר, ביום השבת עצמו, ולא באחד מימי השבוע), וכן תנא דבי שמואל: בה.
דעת רבי זעורה בירושלמי כדעת רב בבבלי, ודעת רבי אילא בשם רבי אבהו ורבי יוחנן בירושלמי כדעת שמואל בבבלי ובירושלמי.
במשנה שנינו: "בשנייה - 'זכור'".
מביאים ברייתא: אי זו היא שבת השנייה – שקוראים בה פרשת "זכור"? כל שחל הפורים – ארבעה עשר באדר, להיות בתוכה – בתוך השבת, באחד מימי השבוע, ואפילו ערב שבת – אפילו חל הפורים בערב שבת, שערב שבת דינו כתוך השבוע, ומקדימים לקרוא בשבת שלפניו.
להלן הוצעו קושיות על ידי שני אמוראים כדי לפרוך את הדעה שלפניהן. מן הקושיות כפי שפירשנו אותן עולה, שהדעה שלפניהן היתה, שאפילו חל הפורים בשבת, מקדימים לקרוא פרשת "זכור" בשבת שלפניו, וכן שהכול קוראים פרשת "זכור" בשבת שלפני הפורים ואפילו בני הכרכים שעושים את יום הפורים בחמישה עשר באדר. להלן הוצעו תירוצים לשתי הקושיות על ידי אמורא בלשון "אמר ליה", אלא שלפי הירושלמי שלפנינו לא נודע מי הוא התרצן, ונראה שהתרצן לשתי הקושיות הוא בעל הדעה שהקושיות באו כדי לפרוך אותה.
בשלושה מקומות בירושלמי מצאנו ששני האמוראים שהציעו את הקושיות להלן, רב נחמן בר יעקב (רב נחמן) ורב אבימי בר פפי (כך נראה לגרוס להלן), נזכרו עם רבי זעורה (בירושלמי כתובות ד,א; ד,יב ו-ו,ו. בבבלי כתובות מג,ב נזכר אבימי בר פפי עם רבי זירא (באותו עניין כמו בירושלמי כתובות ד,א), ובבבלי עבודה זרה סג,ב נזכר אבימי בר פפי עם רב נחמן), ולכן יש לשער שרבי זעורה, שנזכר בסוגיה לעיל בעניין פרשת שקלים, הוא בעל הדעה הזו בעניין פרשת "זכור", ומימרתו נשמטה בירושלמי שלפנינו.
אם נכונים דברינו, הרי שהמימרה שנשמטה כאן היתה בסגנון כזה:
אמר רבי זעורה: ואפילו שבת, ואפילו כרכים.
ומציעים קושיה (בהצעת מקרה שממנו מקשים על הדעה שלפני כן כדי לפרוך אותה): רב נחמן בר יעקב (רב נחמן, אמורא בבלי בדור השני והשלישי) בעי – שואל (מקשה): הגע עצמך – שער בנפשך, שחל חמשה עשר – באדר, שהוא יום הפורים בכרכים, להיות בשבת. ומפרטים את הקושיה: לקרות במגילת אסתר אין את (אתה) יכול – במקרה שחל חמישה עשר באדר בשבת, בני הכרכים אינם יכולים לקרוא את המגילה בו ביום, שאין קורין בכתבי הקודש אלא מן המנחה ולמעלן – החכמים אסרו לקרוא בשבת בספרי הכתובים, ובהם מגילת אסתר. ויקראו "זכור"! – מדוע כשחל ארבעה עשר באדר בערב שבת הכול מקדימים לקרוא פרשת "זכור" בשבת שלפניו, ואין בני הכרכים קוראים פרשת "זכור" בשבת שלאחריו שהוא חמישה עשר באדר במקום מגילת אסתר שאינם יכולים לקרוא בה?
ומציעים תירוץ לקושיה (בהצעת מימרה אמוראית): אמר ליה: – אמר לו (רבי זעורה לרב נחמן בר יעקב): כן אמר – כך אמר רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): "וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים" (אסתר ט,כח) – (היהודים קיבלו על עצמם) שיהיו זוכרים את ימי הפורים ושומרים לעשותם; ויש לדרוש את הכתוב: "נזכרים" בקריאה, שמזכירים בקהל את הימים האלה על ידי קריאת פרשת "זכור", שיש בה מצוות מחיית עמלק, "ונעשים" בעשייה, שעושים את מצוות הפורים, ויש ללמוד מהקדמת זכירה לעשייה: - שתהא אזכרתן קודם לעשייתן – יש להקדים קריאת פרשת "זכור" לעשיית מצוות הפורים, ולכן כשחל ארבעה עשר באדר בערב שבת אין בני הכרכים קוראים פרשת "זכור" בשבת שלאחריו שהוא חמישה עשר באדר, שאם כן, אזכרתם של בני הכרכים אינה קודם לעשייתם, שכן הם מקדימים לקרוא את המגילה קודם השבת.
ומציעים קושיה (בהצעת מקרה שממנו מקשים על הדעה שלפני כן כדי לפרוך אותה): רבי אבא בריה דרבי פפי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי. - נראה שצריך לומר: 'רב אבימי בר פפי' - אמורא בבלי בדור השני והשלישי. - קושייה זו באה בעקבות התירוץ לקושיית רב נחמן בר יעקב, ומכיוון שאותו אמורא תירץ את שתי הקושיות (רבי זעורה לפי דברינו), מסתבר שהקושיות והתירוצים נאמרו באותו מקום (בבבל) ובאותו זמן (בדור השלישי). בשל הדמיון בשמות הוחלפו האמוראים זה בזה) בעי – שואל (מקשה): הגע עצמך – שער בנפשך, שחל ארבעה עשר – באדר, שהוא יום הפורים בעיירות, להיות בשבת. ומפרטים את הקושיה: הרי שקדמה (צריך לומר: 'הרי קדמה') אזכרתן לעשייתן! – מדוע כשחל ארבעה עשר באדר בשבת הכול מקדימים לקרוא פרשת "זכור" בשבת שלפניו, ואין בני הכרכים קוראים פרשת "זכור" בו ביום, והרי אזכרתם של בני הכרכים קודם לעשייתם, שכן הם עושים את מצוות הפורים למחר בחמישה עשר באדר!
ומציעים תירוץ לקושיה (בהצעת מימרה אמוראית): אמר ליה: – אמר לו (רבי זעורה לרב אבימי בר פפי): ולא כבר איתתבת – ו(כי) לא כבר הושבה (הקשו על משנתנו לעיל א,ב), דלית איפשר – שאין אפשר (שיחול ארבעה עשר באדר בשבת, מפני שבזמן הזה, לאחר שתוקן לוח שבו נקבעים החודשים על פי חשבון, ארבעה עשר באדר אינו חל לעולם בשבת, כמבואר בירושלמי לעיל א,ב)?! (בתמיהה) – ולכן אין להקשות ממקרה זה! ואם איפשר – ואם אפשר (שיחול ארבעה עשר באדר בשבת, שיחזרו לקדש את החודשים על פי הראייה), - איחור הוא לעיירות – במקרה זה הכול מקדימים לקרוא פרשת "זכור" בשבת שלפניו, ואין בני הכרכים קוראים פרשת "זכור" בו ביום, כיוון שאזכרתם של בני הכרכים אינה קודם לעשייתם של בני העיירות, שכן בני העיירות מקדימים לקרוא את המגילה קודם השבת, וצריך שתהא אזכרתם של בני הכרכים קודם אף לעשייתם של בני העיירות (כך פירש את הקושיה והתירוץ ב"ספר ניר").
הסוגיה לעיל בעניין פרשת שקלים שבה דן רבי זעורה עם רבי אילא הארץ ישראלי היא מהזמן שרבי זעורה היה בארץ ישראל, והסוגיה כאן בעניין פרשת "זכור" שבה דן רבי זעורה עם שני אמוראים בבליים היא מהזמן שרבי זעורה היה עדיין בבבל.
בתוספתא מגילה ג,ב שנו: בשנייה - "זכור", ומפטירים "כה אמר ה' פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל" (שמואל א טו,ד). אי זו היא שבת שנייה? כל שפורים חל להיות בתוכה, ואפילו בערב שבת.
בבבלי מגילה ל,א אמרו: "בשנייה - 'זכור'". - איתמר: פורים שחל להיות בערב שבת - רב אמר: מקדימים (פרשת "זכור"), ושמואל אמר: מאחרים (קוראים בשבת שלאחר פורים). - רב אמר: מקדימים, כי היכי דלא תיקדום עשייה (של פורים) לזכירה (של מחיית עמלק). ושמואל אמר: מאחרים, אמר לך: כיוון דאיכא מוקפים דעבדי בחמיסר, עשייה וזכירה בהדי הדדי קא אתיין.
תנן: בשניה - "זכור". והא הכא כיוון דאיקלע ראש חודש בשבת, מיקלע פורים בערב שבת, וקתני: בשנייה - "זכור" (משמע שמקדימים כרב)! - אמר רב פפא: מאי שנייה? שנייה להפסקה (שמפסיקים שבת אחת ובשבת שלאחריה קוראים פרשת "זכור").
תא שמע: אי זו היא שבת שנייה? - כל שחל פורים להיות בתוכה, ואפילו בערב שבת. מאי לאו ערב שבת דומיא דתוכה, מה תוכה - מקדימים, אף ערב שבת - מקדימים (כרב)! - אמר שמואל: בה (שמואל גורס "שחל פורים להיות בה", כלומר, ביום השבת עצמו, ואפילו חל בערב שבת דינו כאילו חל בשבת שלאחריו וקוראים "זכור" בשבת שלאחריו), וכן תנא דבי שמואל: בה.
חל להיות בשבת עצמה - אמר רב הונא: לדברי הכול (אף לדברי רב) אין מקדימים (אלא קוראים בו ביום). ורב נחמן אמר: עדיין היא מחלוקת (שרב סבור שיש להקדים זכירה לעשייה ולא לעשותם ביחד). - איתמר נמי: אמר רבי אבא אמר רב חייא בר אשי אמר רב: פורים שחל להיות בשבת - מקדים וקורא "זכור" משבת שעברה (כדברי רב נחמן).
דעת רבי זעורה (לפי דברינו) בירושלמי במקרה שחל ארבעה עשר באדר בערב שבת כדעת רב בבבלי. דעת רבי זעורה (לפי דברינו) בירושלמי במקרה שחל ארבעה עשר באדר בשבת כדעת רב לפי רב נחמן בבבלי.
טעמו של רב שיש להקדים אזכרה לעשייה אמור בשני התלמודים, אלא שבירושלמי מובא המקור בכתוב לכך.
בבבלי דנו רק בקריאת פרשת "זכור" של בני העיירות, ואילו בירושלמי דנו גם בקריאת פרשת "זכור" של בני הכרכים.
בבבלי אמר רב נחמן שלדעת רב אף במקרה שחל ארבעה עשר באדר בשבת מקדימים. ואילו בירושלמי הקשה רב נחמן (בר יעקב) על הדעה שבמקרה שחל ארבעה עשר באדר בערב שבת מקדימים כרב.
אין קורין בכתבי הקודש אלא מן המנחה ולמעלן
במשנה שבת טז,א שנינו: ומפני מה אין קורים בהם (בכתובים בשבת)? מפני ביטול בית המדרש (שלא יקרא בכתובים בביתו, ויימנע מללכת לבית המדרש לשמוע את הדרשה בציבור).
ובתוספתא שבת יג,א שנו: אמר רבי נחמיה: מפני מה אמרו: אין קורים בכתבי הקודש? מפני שטרי הדיוטות, שיאמרו: בכתבי הקודש אין קורים, קול וחומר בשטרי הדיוטות.
ובירושלמי שבת טז,א אמרו: אף על פי שאמרו: אין קורין בכתבי הקודש אלא מן המנחה ולמעלה, אבל שונין ודורשין בהן... תני רבי נחמיה: מפני מה אין קורין בכתבי הקודש אלא מן המנחה ולמעלה? מפני שטרי הדיוטות, שאם אומר את לו שהוא מותר, אף הוא אומר: מה בכך שנתעסק בשטרותיי, מתוך שאת אומר לו שהוא אסור, אף הוא אומר: כתבי הקודש אסור, שטרי הדיוטות לא כל שכן?!
רבי נחמיה חולק על המשנה שבת טז,א שנתנה טעם לאיסור הקריאה בכתובים בשבת מפני ביטול בית המדרש, ונותן טעם אחר לאיסור מפני גזירת קריאה בשטרי הדיוטות.
בירושלמי שבת טז,א אמרו, שאפילו במקום שאין בו בית מדרש אין קוראים בכתובים בשבת משום טעמו של רבי נחמיה. ובירושלמי מגילה ג,ד אמרו, שאין לקרות במגילת אסתר בשבת, לפי שאין קוראים בכתובים בשבת. והרי כאן מבטלים לכתחילה תלמוד תורה דרבים מפני קריאת המגילה (בבלי מגילה ג,א), הרי שאין כאן טעם של ביטול בית המדרש, ולמה אסרו לקרוא אותה בשבת, ועל כורחנו שסתם הירושלמי הולך בשיטת רבי נחמיה שהטעם הוא מפני גזירת קריאה בשטרי הדיוטות ("תוספתא כפשוטה").
הדרשה הציבורית בשבת בבית הכנסת נערכה לאחר התפילה והקריאה בתורה, והסתיימה בחצות היום למועד סעודת היום. אם הטעם לאיסור הקריאה בכתובים בשבת הוא מפני ביטול בית המדרש, הרי שאין לאסור מן המנחה ולמעלה. אבל אם הטעם לאיסור הקריאה בכתובים בשבת הוא מפני גזירת קריאה בשטרי הדיוטות כדברי רבי נחמיה, הרי שיש לאסור כל היום כולו.
בתוספתא אין בדברי רבי נחמיה המילים "אלא מן המנחה ולמעלה", אבל בירושלמי שבת יש בדברי רבי נחמיה המילים הללו, ונראה שהמילים הללו בדברי רבי נחמיה בירושלמי שבת הן אשגרה, שאמרו בירושלמי שם לעיל: "אין קורין בכתבי הקודש אלא מן המנחה ולמעלה", והטעם הוא מפני ביטול בית המדרש כדברי המשנה. וכן בירושלמי כאן המילים "אלא מן המנחה ולמעלה" הן אשגרה (כן כתב גם ב"הטרמינולוגיה של הירושלמי" (עבודה), עמוד 210, הערה 44), שהרי הירושלמי כאן הולך בשיטת רבי נחמיה כמו שכתב ב"תוספתא כפשוטה".
ברם, אפשר לומר, שכאן, משום שקריאת המגילה מחייבת לבטל את בית המדרש, לכן אין קוראים את המגילה בשבת, ואם כן, הירושלמי כאן סבור שהטעם לאיסור הקריאה בכתובים בשבת הוא מפני ביטול בית המדרש כדברי המשנה בשבת, ואין הטעם כדברי רבי נחמיה, ולכן אמרו בירושלמי כאן: "אין קורין בכתבי הקודש אלא מן המנחה ולמעלה".
• • •