משנה
אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי אימתי שירצו יחזירוהו – יש להתנות שכשירצו יחזירו אותו לשמש בית כנסת, כדי להראות שמכרוהו מאונס ובדעתם לחזור ולקחתו מיד הלוקח לכשירווח להם. אבל אם מוכרים ואין מתנים תנאי זה, נראה כאילו עושים את בית הכנסת סחורה וזלזול הוא; דברי רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי).
וחכמים אומרים: מוכרין אותו ממכר עולם – מותר למוכרו מכירה מוחלטת, ואף לכל צרכיו של הקונה, חוץ מארבעה דברים – אסור למוכרו לצורך ארבעה דברים שלהלן שיש בהם ביזיון: - למרחץ – לשם הקמת בית מרחץ בתוכו, שבני אדם מתפשטים בו ושוהים בו עירומים, ולבורסקי – לשם הקמת בית מלאכה לעורות בתוכו, שמעבדים בו עורות, ויש בו ריחות רעים (מקור המילה 'בורסקי' ביוונית), ולטבילה – לשם הקמת מקווה לטבילה בתוכו, ולבית המים – לשם הקמת משתנה בתוכו, שמטילים בו שתן.
רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: מוכרין אותו לשם חצר – בלא לנקוב לשם איזה שימוש הקונה מתכוון, והלוקח מה שירצה יעשה – לאחר שיקנה הוא רשאי לעשות בבית הכנסת מה שירצה.
• • •
משנה
ועוד אמר רבי יהודה: בית הכנסת שחרב - אין מספידין לתוכו (בתוכו), ואין מפשילין (פותלים, שוזרים) לתוכו חבלים – והוא הדין שאר מלאכות, אלא שהפשלת חבלים צריכה מקום רחב ידיים, ושטחו של בית הכנסת ראוי למלאכה זו, ואין פורשין לתוכו מצודות (רשתות לצוד חיה ועופות), ואין שוטחין על גגו פירות – לייבשם, ואין עושין אותו קפנדריא (דרך קצרה (מקור המילה בלטינית)) – אין עוברים בו כדי לקצר את הדרך, שנאמר: "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם" (ויקרא כו,לא) – מקדשיכם יהיו שוממים; ומשמע מלשון זה: - קדושתן אף כשהן שומימין – אף לאחר שחרבו והם שוממים, הם קרויים מקדשים. ולשון רבים של "מקדשיכם" בא לרבות בתי כנסיות, שאף כשחרבו יש לנהוג בהם כבמקדש ששמם. עלו (צמחו, גדלו) בו עשבים – בבית הכנסת שחרב, - לא יתלוש – אותם כדי להאכיל לבהמתו, מפני עגמת נפש (צער עמוק) – כדי שתהיה עגמת נפש לרואים את העשבים וייתנו דעתם על בית הכנסת לחזור ולבנותו.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "ועוד אמר רבי יהודה: בית הכנסת שחרב - אין מספידין לתוכו...".
מצמצמים את תחולת הקביעה: הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שבית הכנסת שחרב - אין עושים בו את הדברים שנמנו במשנתנו), - בבית הכנסת של היחיד – במקרה של בית הכנסת של היחיד (שייחד אותו לעצמו לתפילתו), שרק כשהוא חרב אין עושים בו את הדברים שנמנו במשנתנו, אבל כשהוא בנוי עושים בו את הדברים שנמנו במשנתנו, אבל בבית הכנסת של הרבים – במקרה של בית הכנסת של הרבים, - אפילו בנוי אסור – אפילו כשהוא בנוי אין עושים בו את הדברים שנמנו במשנתנו.
בתוספתא מגילה ב,יח שנו: בתי כנסיות... ומספידים בהם הספד של רבים. אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים (שמספידים בהם)? ביישובם, אבל בחורבנם - מניחים אותם (ואין מספידים בהם)...
לפי פשוטה (של התוספתא) פירושה שלא התירו בהם הספד של רבים אלא ביישובם, אבל בחורבנם אין מספידים בהם כלל, אלא מניחים אותם עזובים. ומתוך הברייתא מוכח שבבית הכנסת של רבים עסיקינן. ולפי משנתנו ג,ג בחרב דווקא אין מספידים בו הספד של רבים, כמפורש כאן (בתוספתא), אבל ביישובו מותר.
והירושלמי ("הדא דאת אמר - בבית הכנסת של יחיד, אבל בבית הכנסת של רבים - אפילו בנוי אסור") פירש את משנתנו "בית הכנסת שחרב" - שחרב דווקא. והעמידוהו בשל יחיד, ובבית כנסת זה אין מספידים בו לא הספד של יחיד ולא הספד של רבים, אבל כשהוא בנוי מספידים בו בין יחיד בין רבים. ברם בבית כנסת של רבים אפילו בנוי אין מספידים בו הספד של יחיד. ובהספד של רבים הכל מודים שמותר בבית הכנסת, ואפילו הוא של רבים, ובלבד שהוא ביישובו, ולא בחורבנו, לדעת רבי יהודה כמפורש כאן ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי מגילה כח,א-ב אמרו: תנו רבנן: בתי כנסיות... מספידים בהם הספד של רבים. אמר רבי יהודה: אימתי? - ביישובם, אבל בחורבנם - מניחים אותם...
'ומספידים בהם הספד של רבים'. - הראה רב חסדא: כגון הספד שנמצא בו רב ששת (שכיוון שהוא נמצא במקום, בוודאי רבים באים). הראה רב ששת: כגון הספד שנמצא בו רב חסדא. - רפרם הספיד את כלתו בבית הכנסת, אמר: אם משום כבודי, ואם משום כבוד המת, באו כל העולם (והספד זה הספד של רבים הוא). - רבי זירא הספיד חכם בבית הכנסת, אמר: אם משום כבודי, ואם משום כבוד המת, באו כל העולם.
במשנתנו נאמר: "ועוד אמר רבי יהודה: בית הכנסת שחרב - אין מספידים לתוכו ואין מפשילים לתוכו חבלים... שנאמר: 'והשימותי את מקדשיכם' - קדושתם אף כשהם שוממים". לפי רבי יהודה במשנתנו, בית הכנסת שחרב עומד בקדושתו שהיתה לו כשהיה בנוי, ואין עושים בו מעשים שאסור לעשותם בבית הכנסת בנוי. הרי שפשוטה של משנתנו "בית הכנסת שחרב" - אף על פי שחרב, ו"אין מספידים לתוכו" כוונתו להספד של יחיד, ואין עושים כן לא בחרב ולא בבנוי, והוא הדין שאר הדברים שנמנו. ולפי רבי יהודה בברייתא שבתוספתא ובבבלי, מותר להספיד הספד של רבים בבית הכנסת בנוי.
יש להתפלא על הירושלמי שפירש את משנתנו "בית הכנסת שחרב" - שחרב דווקא, וזה שלא כפשוטה של המשנה.
ב"שדה יהושע" וב"שערי תורת ארץ ישראל" הגיהו: 'הדא דאת אמר - בבית הכנסת של רבים, אבל בבית הכנסת של יחיד - אפילו בנוי מותר'.
כסגנון הלשון שאמרו כאן: "הדא דאת אמר - בבית הכנסת של יחיד, אבל בבית הכנסת של רבים - אפילו בנוי אסור", אמרו גם לעיל בהלכה א: "הדא דאת אמר - בבית הכנסת של יחיד, אבל בבית הכנסת של רבים - אסור", אלא שהפירוש של הביטויים "בית הכנסת של יחיד" ו"בית הכנסת של רבים" שפירשנו שם אינו מתאים לכאן: פירשנו שם, ש"בית הכנסת של יחיד" הוא בית הכנסת שאדם יחיד בנה אותו מכספו ומסר אותו לרשות בני העיר, ו"בית הכנסת של רבים" הוא בית הכנסת שבני אדם רבים בנו אותו מכספם. אין טעם לחלק בין בית הכנסת הזה ובין בית הכנסת הזה לעניין הדברים שנמנו במשנתנו, כיוון ששניהם רבים מתפללים בהם, ולכן קדושת שניהם שווה.
אפשר שהלשון כאן הוא אשגרה בטעות מהלשון לעיל בהלכה א, וכאן צריך לומר כך: 'הדא דאת אמר (שאין מספידים בבית הכנסת אף על פי שחרב) - בשל יחיד (בהספד של יחיד), אבל בשל רבים (בהספד של רבים) - בנוי מותר', ובשל דמיון הלשונות הושגר לכאן הלשון מלעיל תוך שינוי של סוף הלשון. וכן תיקן את הלשון ב"ספר ניר".
הספד של יחיד והספד של רבים
על פי המקורות שבהספד נראה לשער, שלאחר זמן (זמן רב לאחר השבעה) היו שני סוגים של הספד: הספד יחיד והספד רבים (שנקרא גם עירור). על המשנה (מועד קטן א,ה) "לא יעורר אדם על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלושים יום" נאמר בירושלמי: "אי זהו העירור? - מזכירתו בין המתים. אי זה הוא ההספד? - שהוא עושה לו הספד בפני עצמו". וכן שנינו בברייתא בבבלי מגילה כח,א-ב: "בתי כנסיות... אין מספידים בהם הספד של יחיד. אבל... מספידים בהם הספד של רבים". כלומר, פעמים היו עורכים הספד לנפטר יחיד, ופעמים הספד למספר מתים כאחד. ייתכן שהספדן היה עובר ממקום למקום כדי לתת את שירותיו כמספיד, וכשבא לעיר או לכפר שנמצאו בהם מספר אנשים שרצו להספיד את קרוביהם, היה עורך "הספד של רבים".
בבבל קיבל המושג "הספד של רבים" משמעות שונה, והבינו אותו כהספד שהמספיד בו הוא אדם חשוב, ולכן נוכחים אנשים רבים בהספד. כך אנו קוראים בבבלי מגילה כח,ב (הובא לעיל) על הברייתא הנזכרת ("קץ החיים", עמודים 212-213).
במשנה שנינו: "ואין שוטחין על גגו פירות".
אמר רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) מיקל לנשייא דשטחן בגדיהון על אוירא דבי מדרשא (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'כנישתא' ומחק וכתב 'מדרשא') – רבי יוחנן (היה) מבזה את הנשים ששוטחות (פורסות) בגדיהן באוויר (בחלל) של בית המדרש (כדי שיתייבשו לאחר כיבוסם).
• • •
במשנה שנינו: "ואין עושין אותו קפנדריא".
שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) אמר: נכנס – לבית הכנסת דרך פתח אחד, שלא לעשותו קפנדריא - מותר לעשותו כקפ(ו)נדריא – כשיוצא מבית הכנסת, מותר לו לצאת דרך פתח אחר, אף שבכך הוא מקצר את הדרך שהולך בה לצרכיו, שהרי לא לשם זה נכנס.
בבבלי מגילה כט,א אמרו: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הנכנס לבית הכנסת על מנת שלא לעשותו קפנדריא - מותר לעשותו קפנדריא. - ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: הנכנס לבית הכנסת להתפלל - מותר / מצווה לעשותו קפנדריא, שנאמר: "ובבוא עם הארץ לפני ה' במועדים, הבא דרך שער צפון להשתחוות ייצא דרך שער נגב..." (יחזקאל מו,ט) (משמע שדרך כבוד היא שאין יוצאים מאותו פתח אלא מפתח אחר).
ומציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): בתי כניסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש (זלזול) – כמפורט להלן: לא אוכלין ולא שותין בהן, ולא מטיילין (שׂוחקים, משתעשעים) בהן, ולא ישינים בהן, ולא נכנסין בהן – כדי שיהיו מגינים בהם, לא בחמה – בשעת החמה (החום), בימות החמה – בעונת הקיץ, ולא בגשמים – בשעת הגשמים, בימות הגשמים – בעונת החורף ('בחמה בימות החמה' הוא כפל גרסה ו'בגשמים בימות הגשמים' הוא כפל גרסה. וראה הלשון בתוספתא ובבבלי), אבל שונין – במשנה, ודורשין בהן – דרשה פומבית.
בתוספתא מגילה ב,יח שנו: בתי כנסיות אין נוהגים בהם קלות ראש: לא ייכנס בהם בחמה מפני החמה ובצינה מפני הצינה ובגשמים מפני הגשמים, ואין אוכלים בהם, ואין שותים בהם, ואין ישינים בהם, ואין מטיילים בהם, ואין ניאותים (נהנים) בהם, אבל קורים (בתורה) ושונים ודורשים בהם.
בבבלי מגילה כח,א-ב אמרו: תנו רבנן: בתי כנסיות אין נוהגים בהם קלות ראש: אין אוכלים בהם, ואין שותים בהם, ואין ניאותים בהם, ואין מטיילים בהם, ואין נכנסים בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. אבל קורים בהם ושונים בהם.
נדירותו היחסית של הביטוי 'בתי כנסיות ובתי מדרשות' בספרות התנאים, לעומת שכיחותו הרבה בספרות האמוראים, מלמדת על איחורו היחסי. לפיכך נראה שמקורו של הביטוי בסוף תקופת התנאים והוא משקף את המציאות של תקופה זו. כמו כן אין להוציא מכלל אפשרות שבחלק מהמקורות הנוסח המקורי התייחס ל'בתי כנסיות' בלבד, ולאחר מכן נוסף בדרך אשגרה 'בתי כנסיות ובתי מדרשות'. תופעה מעין זו משתקפת בהלכה המופיעה בתוספתא מגילה: 'בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש', ואילו בירושלמי: 'בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש' ("בית המדרש בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", "דברי הקונגרס העולמי השנים עשר למדעי היהדות" ב, עמוד 49).
התפילה אינה נמנית כלל בין הדברים שיש לעשותם בבית הכנסת, כי בית הכנסת בראשיתו שימש לשם קריאת התורה ולימוד המצוות ולא לשם התפילה.
רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: בתי כניסיות ובתי מדרשות לחכמים ולתלמידיהם – התירו לחכמים ולתלמידיהם להשתמש וליהנות מבתי כנסת ומבתי מדרש, שמותר להם לאכול ולשתות ולישון בהם, אבל לא התירו לשאר הציבור. הטעם הוא, שבתי כנסיות עשויים על תנאי זה שידורו בהם חכמים ותלמידיהם.
ומספרים: רבי חייה (בר אבא) ורבי יסא (רבי אסי) (אמוראים ארץ ישראלים בדור השלישי) מיקבלין (צריך לומר: 'מתקבלין') בגו כנישתא – (היו) מתקבלים (מתאכסנים) בתוך בית הכנסת (מפני שהתירו לחכמים להשתמש וליהנות מבתי כנסת).
ומספרים עוד: רבי אימי (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) מפקד לספרייא – (היה) מצַווה (מורה) את הסופרים (סופרי בית הכנסת): אין אתא בר נש גבכון מלכלך באוריתא – אם בא אדם אצלכם מלוחלח (מורטב, נעשה לח) בתורה (שיש בו קצת תורה), תהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנוי – תהיו מקבלים (מארחים) אותו ואת חמורו ואת כליו (בתחום בית הכנסת, מפני שאף לכל מי שיש בו ריח תורה התירו להשתמש וליהנות מבתי כנסת. - במקומות רבים היו מצויים ליד בית הכנסת חדרים לאכסון עוברי אורח. - הלשון 'חמור וכליו' מופיע בכמה מקומות).
סופר בית הכנסת היה מתעסק בקריאת התורה בבית הכנסת, ושימש כלבלר הכותב ספרי תורה והמטפל בהגהתם.
ומספרים עוד: רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אזל לכנישתא דבית שאן – הלך לבית הכנסת של בית שאן. חמא חד בר נש משזיג ידוי ורגלוי מן גורנה – ראה אדם אחד רוחץ ידיו ורגליו מן הכיור (כלי אבן גדול לרחיצה במים, שהיה של בית הכנסת). אמר ליה: – אמר לו (רבי ברכיה): אסיר לך – אסור לך (לרחוץ מן הכיור של בית הכנסת). למחר חמתֵא (צריך לומר: 'חמתה') ההוא גוברא משזיג ידוי וריגלוי מן גורנה – למחר ראהו אותו האיש (את רבי ברכיה) רוחץ ידיו ורגליו מן הכיור (של בית הכנסת). אמר ליה: – אמר לו (אותו האיש): רבי, לך שרי, ולי אסיר?! – לך מותר, ולי אסור?! אמר ליה: – אמר לו (רבי ברכיה): אין – הן (לי מותר, ולך אסור). אמר ליה: – אמר לו (אותו האיש): למה? – מדוע לך מותר ולי אסור? אמר ליה: – אמר לו (רבי ברכיה): כן אמר – כך אמר רבי יהושע בן לוי: בתי כניסיות ובתי מדרשות לחכמים ולתלמידיהם – וכיוון שאני חכם, מותר לי, אבל אתה שאינך חכם או תלמיד חכמים, אסור לך.
בבבלי מגילה כח,ב אמרו: 'ואין ניאותים בהם'. - אמר רבא: חכמים ותלמידיהם מותרים. דאמר רבי יהושע בן לוי: מאי בי רבנן? (מה טעם קוראים לבית המדרש בית חכמים?) ביתא דרבנן (מכיוון שהם מצויים תדיר בבית המדרש, הרי שבית המדרש הוא להם כביתם, ולכן התירו להם לנהוג בו כבביתם).
לא אוכלין ולא שותין בהן, ולא ישינים בהן
בירושלמי ברכות ב,ח סיפרו: רבי מיישא ורבי שמואל בר רב יצחק הוון יתבין אכלין בחדא מן אילין כנישתא עילייתה (היו יושבים ואוכלים באחת מאלה בתי הכנסיות העליונים).
ובבבלי פסחים קא,א אמרו: ושמואל, למה לי לקדושי בבי כנישתא? - לאפוקי אורחים ידי חובתן, דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא (וכיוון שבית הכנסת הוא מקום דירתם, הם צריכים לשמוע קידוש שם).
מדברי התלמוד הירושלמי מגילה ג,ג: 'בתי כניסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש: לא אוכלין ולא שותין בהן', אנו למדים שלפחות בחלק מן המקומות בארץ ישראל של תקופת התלמוד, אם לא בכולם, נהגו להקפיד שלא לאכול ולשתות בתוך אולם בית הכנסת או אולם בית המדרש. מאידך גיסא בירושלמי פסחים א,א: 'רבי ירמיה בעי: בתי כניסיות ובתי מדרשות, מהו שיהו צריכין בדיקה? מה צריכא ליה? שכן מכניסין לשם באבריות ובראשי חדשים'. בירושלמי מועד קטן ב,ג וסנהדרין ח,ב: 'אמר רבי יוחנן: לווין בריבית לחבורת מצוה ולקידוש החודש. רבי יוחנן בצפרא הוה נחת לכנישתא, והוה מלקט פירורין ואכל, ואמר: יהא חולקי עם אילין דאכלון הכא רומשית'. כלומר, בראשי חודשים ובחבורות מצווה נהגו לסעוד בבתי הכנסת ובבתי המדרש. אלא שאני סבור כי סעודות מצווה וסעודות אחרות נערכו בחדרים או באולמות מיוחדים, שיוחדו למטרה זו בבנייני בתי הכנסת ובתי המדרש של תקופת המשנה והתלמוד ("כתובות יהודיות מתקופת המשנה והתלמוד באיזור קצרין שבגולן", "תרביץ" נג, עמוד 534).
גורנה
אגן מים (כיור), 'גורנה' בלשון התלמוד, שימש לרחיצת ידיים ורגליים, והיה ממוקם בחצר בית הכנסת לפני הכניסה הראשית או בפרוזדור שהוביל מהרחוב אל תוך אולם בית הכנסת. הרחצה מסמלת את הצורך להתנהג בקדושה ובמורא בבית הכנסת, בדומה למה שהיה נהוג בבית המקדש ("הריהוט והפנים של בית הכנסת העתיק", "קתדרה" 60, עמודים 39-40).
בשרידי הלכה בסידור ארץ ישראלי נאמר: מקדש מעט יש לנו וחייבים אנו לנהוג בקידוש ובמורא, שנאמר: "ומקדשי תיראו". לפיכך התקינו הראשונים בכל חצירות בתי כניסיות כיורות של מים חיים לקידוש ידים ורגלים ("הלכות ארץ ישראל מן הגניזה", עמודים קלא-קלב).
ומציעים שאלה: ההן פרוורה – החצר הזה (של בית הכנסת (מקור המילה 'פרוור' בפרסית)), מהו מיעבור בגוה? – מהו לעבור בתוכו? (האם מותר לעשות את חצר בית הכנסת קפנדריא?)
ומספרים: רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) עבר בפרוורה – עבר בחצר (של בית הכנסת).
ושואלים: מה? דשרי (ב"שערי תורת ארץ ישראל" הגיה: 'שרי')? – מותר? (האם יש ללמוד ממעשהו של רבי אבהו שמותר לעשות את חצר בית הכנסת קפנדריא?)
ומשיבים: אמר רבי זכריה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) חתניה ד- – חתנו של רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): ספרא הוה אימתן – הסופר (מלמד מקרא לתינוקות בבית הכנסת) היה מטיל אימה (על התינוקות), ואין לא הוה רבי אבהו עבר – ואם לא היה רבי אבהו עובר (דרך החצר של בית הכנסת), לא הוה מפני טלייא – לא היה (הסופר) משלח (משחרר) את הילדים (מבית הספר כדי ללכת לבתיהם. - הרי שרבי אבהו עבר שם משום טובת התינוקות, ולכן אין ללמוד ממעשהו של רבי אבהו שמותר לעשות את חצר בית הכנסת קפנדריא, ויש לומר שאסור. - בימיהם הקפידו על סגירת בית הספר בשעה מתאימה).
בית הספר למקרא היה קשור לבית הכנסת. הלימודים התקיימו באולם בית הכנסת או באחד מחדריו הסמוכים ומחוברים לבית הכנסת.
• • •