אין מוכרין את של הרבים – דבר של הרבים (כגון ספר תורה, תיבה ומטפחות, כפירוש הירושלמי להלן בהלכה ב), ליחיד, מפני שמורידין אותו מקדושתו – שדבר של הרבים קדושתו יתירה מדבר של יחיד; דברי רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי). אמרו לו – החכמים: אם כן – אם אתה אוסר למכור דבר של הרבים ליחיד, אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה – בדין שתאסור למכור אף דבר של עיר גדולה לעיר קטנה, לפי שדבר של עיר גדולה קדושתו מרובה מקדושת דבר של עיר קטנה, וכיוון שמותר למכור דבר של עיר גדולה לעיר קטנה, מותר למכור אף דבר של הרבים ליחיד.
• • •
מביאים ברייתא: שלשה מבית הכנסת (צריך לומר: 'שלשה מבני הכנסת') כבית הכנסת – שלושה מאנשי בית הכנסת שמונו על ידי אנשי בית הכנסת לעסוק בענייני בית הכנסת מוסמכים לפעול בשם כל אנשי בית הכנסת (כגון מכירת וקניית דברים של בית הכנסת), ושבעה מבני העיר כעיר – שבעה מבני העיר שמונו על ידי בני העיר לעסוק בענייני העיר מוסמכים לפעול בשם כל בני העיר (כגון למכור ולקנות דברים של העיר. חבר זה של שבעה אנשים מכונה בשם שבעה טובי העיר או פרנסי העיר).
ומציעים פרשנות לברייתא: מה אנן קיימין? – (ב)מה אנחנו עומדים (עוסקים)? (באיזה מקרה יש להעמיד את הברייתא?) ומציעים שתי אפשרויות שנדחות: אם בשקיבלו עליהן – אם מדובר במקרה שקיבלו עליהם הציבור כל מה שיעשו השלושה מבני הכנסת או השבעה מבני העיר, יש להקשות על כך: - אפילו אחד! – אף אם אחד מבני הכנסת או אחד מבני העיר יעשה כל מה שקיבלו עליהם הציבור שיעשה - מה שיעשה עשוי! אם בשלא קיבלו עליהן – אם מדובר במקרה שלא קיבלו עליהם הציבור מה שיעשו השלושה מבני הכנסת או השבעה מבני העיר, יש להקשות על כך: - אפילו כמה! – אף אם הרבה מבני הכנסת או הרבה מבני העיר יעשו מה שלא קיבלו עליהם הציבור שיעשו - מה שיעשו אינו כלום! ומציעים את הפירוש הנכון: אלא כן אנן קיימין – (ב)כך אנחנו עומדים (עוסקים), - בסתם – מדובר במקרה שקיבלו עליהם הציבור שהשלושה מבני הכנסת או השבעה מבני העיר יפקחו על ענייני בית הכנסת או ענייני העיר בלבד, אבל לא קיבלו עליהם הציבור מה שיעשו (כגון מכירת וקניית דברים של בית הכנסת או של העיר). במקרה זה, אף אם השלושה מבני הכנסת או השבעה מבני העיר יעשו מה שלא קיבלו עליהם הציבור שיעשו - מה שיעשו עשוי.
ומביאים ברייתא: בן עיר שפסק (קצב) – לתת סכום כסף לצדקה, בעיר אחרת – כשהלך אליה, - נותן עמהן – עם בני העיר האחרת בשביל עניי אותה העיר, כדי שלא יחשדוהו שפוסק ואינו נותן. בני העיר שפסקו – לתת סכום כסף לצדקה, בעיר אחרת – כשהלכו אליה יחד (כגון לאסיפת ציבור או בתענית ציבור), - נותנין במקומן – בעירם בשביל עניי עירם, שאין דינם של רבים שפסקו בעיר אחרת כדין יחיד.
רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כגון ההן סיפסלא (צריך לומר: 'פיסקולא' ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 136; "מחקרים בתורת ארץ ישראל", עמוד 585)) דמעוניא – כגון הפסיקה (ההתחייבות לנדב צדקה) הזאת של אנשי בית מעון (יישוב בשולי הרי הגליל התחתון וסמוך לים כינרת, מעל העיר טבריה. - אנשי בית מעון הלכו יחד לטבריה ופסקו בה ונתנו בעירם מכיוון שהם בני עיר אחרת. - הפסיקה היא מגבית שנערכה במעמד ציבורי למטרה קבועה או כמבצע מיוחד).
ומציעים מעשה המתקשר לאמור לפני כן (לברייתא): כהדא: – כמו זאת (כמו המעשה הזה): רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) הוה דרש בציפורין – היה דורש (דרשה פומבית) בציפורי. פסק תמן – פסק (לתת צדקה) שם (בציפורי), אתא בעי למיתן הכא – בא (חזר) ורצה לתת (את הצדקה שפסק) כאן (בטבריה עירו. - יוצא מכאן שרובו של הירושלמי נסדר בטבריה ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 275)). אמר ליה – אמר לו רבי אימי (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): יחידיי את – יחידי אתה (יחיד שפסק בעיר אחרת - נותן עם בני העיר האחרת ולא בעירו).
בתוספתא מגילה ב,טו שנו: יחיד שפסק צדקה בעירו - נותנה לעניי עירו, בעיר אחרת - נותנה לעניי עיר אחרת. הפרנסים שפסקו צדקה בעירם - נותנים אותה לעניי עירם, בעיר אחרת - נותנים אותה לעניי עיר אחרת (שדינם כיחיד).
נראה שרבי חלבו היה פרנס בטבריה, וסבר שדין הפרנס כדין הציבור, ואמר לו רבי אימי: יחידיי את, כמפורש בתוספתא ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי מגילה כז,א אמרו: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בני העיר שהלכו (יחד) לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה (שעשו שם מגבית וגם הם נדבו לצדקה) - נותנים (את הכסף שנדבו לגבאי אותה עיר, כדי שלא יחשדו בהם שאינם נותנים את נדריהם), וכשהם באים (למקומם) מביאים אותה עימהם (שהם מקבלים בחזרה את הכסף שפסקו) ומפרנסים בה עניי עירם.
תניא נמי הכי: בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה - נותנים, וכשהם באים מביאים אותה עימהם ומפרנסים בה עניי עירם. ויחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה - תינתן לעניי אותה העיר (שפסקו עליו צדקה, ואינו רשאי לקחת את הכסף לתת לאנשי עירו).
הברייתא שבבבלי הוסיפה על הברייתא שבירושלמי ובתוספתא, שבני העיר נותנים את הצדקה בעיר האחרת, וכשהם באים לעירם מביאים אותה עימהם.
ומביאים ברייתא: העושה נר ומנורה לבית הכנסת, עד שלא נשתכח שֵׁם הבעלים מהן – אם זוכרים עדיין מי הוא שנדב את הנר ואת המנורה לבית הכנסת, - אין את (אתה) רשאי לשנותן למקום אחר – אסור לשנות את ייעודן של הנר ושל המנורה לבית כנסת אחר או לדבר מצווה אחר, מפני שכשמשנה יש בכך עלבון לבעלים, אם (מילה זו יתירה) משנשתכח שם הבעלים מהן - את (אתה) רשאי לשנותן למקום אחר.
רבי חייה אמר בשם רבי יוחנן: אם היה שם הבעלים – שעשה את הנר ואת המנורה לבית הכנסת, חקוק (חרות) עליהן – על הנר ועל המנורה, - כמי שלא נשתכח שם הבעלים מהן – שהרי הבעלים ידוע, ולכן אין אתה רשאי לשנותן למקום אחר לעולם.
ומציעים מעשה המתקשר לאמור לפני כן: כהדא: – כמו זאת (כמו המעשה הזה): אנטולינוס (אנטונינוס, קיסר רומי) עשה מנורה לבית הכנסת. שמע רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) – שאנטונינוס עשה מנורה לבית הכנסת, ואמר: ברוך אלהים אשר נתן בליבו – של אנטונינוס רצון ומחשבה לעשות מנורה לבית הכנסת – רבי שיבח את המעשה הנדיב שעשה אנטונינוס.
ומציעים שאלה: רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי) בעי – שואל (מסתפק): מה אמר רבי? ברוך אלהים? ברוך אלהינו? - ומציעים את ההשלכות של שתי האפשרויות שהוצעו לפני כן: אִין אמר: – אם אמר (רבי): ברוך אלהים - יש להסיק: הדא אמרה – זאת אומרת, דאיתגייר (מגיה במסירה שלפנינו מחק 'ד' וכתב 'דלא') אנטולינוס – שהתגייר אנטונינוס ('אלוהים' בלא כינוי משמע שהאלוהים של רבי הוא גם של אנטונינוס, ומכאן שהתגייר אנטונינוס). אִין אמר: – אם אמר (רבי): ברוך אלהינו - יש להסיק: הדא אמרה – זאת אומרת, דלא (מגיה במסירה שלפנינו מחק 'דלא' וכתב 'ד' בראש המילה שלאחריה) אתגייר אנטולינוס – שלא התגייר אנטונינוס ('אלוהינו' בכינוי משמע שהאלוהים של רבי אינו של אנטונינוס, ומכאן שלא התגייר אנטונינוס. - אין מכריעים בין שתי האפשרויות).
יש לפקפק בהגהותיו של המגיה בירושלמי כאן ("שוב על כתב יד ליידן של הירושלמי", "תרביץ" כ, עמודים 108-109).
מקור הברכה שאמר רבי הוא בעזרא ז,כז: "בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ אֲשֶׁר נָתַן כָּזֹאת בְּלֵב הַמֶּלֶךְ לְפָאֵר אֶת בֵּית ה' אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם". ומזה ראיה שהגרסה הנכונה היא כמו במסירה שלפנינו: "אין אמר: ברוך אלהינו - הדא אמרה דלא אתגייר אנטולינוס", וכמו שבירך עזרא על נדבת המלך הגוי: "בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ" ("עלי תמר").
בתוספתא מגילה ב,יד שנו: העושה מנורה ונר לבית הכנסת, עד שלא נשתקע (נשתכח) שם הבעלים מהן - אין רשיי לשנותן לדבר אחר, משנשתקע שם הבעלים מהן - רשיי לשנותן לדבר אחר.
בבבלי ערכין ו,ב אמרו: תנו רבנן: ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת - אסור לשנותה.
סבר רבי חייא בר אבא למימר: לא שנא לדבר הרשות ולא שנא לדבר מצווה. - אמר ליה רבי אמי: הכי אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא לדבר הרשות, אבל לדבר מצווה - מותר לשנותה, מדאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: גוי שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת, עד שלא נשתקע שם בעליה ממנה - אסור לשנותה, משנשתקע שם בעליה ממנה - מותר לשנותה. למאי? (לְמה אסור לשנותה קודם שנשתקע שם הבעלים?) אילימא לדבר הרשות, מאי איריא גוי? אפילו ישראל (אם התנדב מנורה) נמי (אסור לשנותה לדבר הרשות)! אלא לאו לדבר מצווה (אסור לשנות לדבר מצווה קודם שנשתקע שם הבעלים, רק אם המתנדב הוא גוי, אבל לא ישראל), וטעמא דגוי הוא דפעי (צועק כשמשנים את נדבתו ומוחה על כך), אבל ישראל דלא פעי (אינו צועק כשמשנים את נדבתו לצורך מצווה אחרת) - שפיר דמי (יפה ונכון הדבר).
נר ומנורה לבית הכנסת
נר התמיד נתלה מעל לארון הקודש. מנורה הוצבה בצמוד לארון הקודש, או שהיו שתי מנורות משני צידי ארון הקודש ("הריהוט והפנים של בית הכנסת העתיק", "קתדרה" 60, עמוד 76).
• • •
כאן התחלת מקבילות בירושלמי מגילה א,י וסנהדרין י,ג.
אית מילין (צריך להוסיף כמו במקבילות: 'אמרין') – יש דברים אומרים (יש דברים שנוכל ללמוד מהם), דאתגייר אנטנינוס – שהתגייר אנטונינוס, ואית מילין אמרין – ויש דברים אומרים (ויש דברים שנוכל ללמוד מהם), דלא אתגייר אנטנינוס – שלא התגייר אנטונינוס (משפט זה נשמט במסירה שלפנינו בשל שוויון סופות, והושלם לנכון על ידי מגיה כמו שהוא במקבילות. - וצריך לומר: 'אמרן', שהוא לשון נקבה, תחת 'אמרין', כי 'מילה' בארמית הוא שם ממין נקבה).
ומביאים מעשה אחד: ראו אותו – את אנטונינוס, יוצא – חוץ לבית (ברשות הרבים או בחצר), במנעל פחוּת (גרוע) – קרוע, שבור, ביום הכיפורים – ולא נעל נעליים ביום הכיפורים, שאסור בנעילת הסנדל. יש ללמוד ממעשה זה שהתגייר אנטונינוס (הפירוש המקובל הוא שהחכמים למדו ממעשה זה שאנטונינוס לא נתגייר. שום אדם הרגיל אצל התלמוד לא יקבל פירוש זה, מאחר והירושלמי יומא ח,א מביא כמה מעשים בגדולי החכמים שנעלו סנדלים ביום הכיפורים מפני שהיו אסטניסים ולא היו יכולים להלך יחפים. טענת אסטניסות בפי הקיסר הרומי היתה מתקבלת יפה על דעת החכמים, ומעולם לא היה עולה על דעתם להסיק שלא נתגייר מפני שנעל נעליים ביום הכיפורים. זרות הפירוש תתחוור עוד יותר אם נשים אל ליבנו, שהקיסר נעל מנעל פחות, והיא ממש על פי ההלכה ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 60, הערה 92)).
ותמהים: מה את שמע מינה? – מה (איך) אתה שומע (לומד זאת) ממנה? (כיצד אפשר להסיק ממעשה זה שהתגייר אנטונינוס?) ומחזקים את התמיהה: שכן אפילו יריאי שמים (כינוי לגרים למחצה) – שהניחו את עבודת האלילים ואחזו במקצת מן המצוות, אבל לא נימולו ולא עברו ליהדות כגירי הצדק, ואינם גרים אמיתיים, יוצאין בכך – במנעל פחות, ואינם נועלים נעליים ביום הכיפורים. ולכן אין ללמוד ממעשה זה שהיה אנטונינוס גר גמור.
ומביאים מעשה שני: אנטולינוס אמר לרבי: מייכלתי את מן ליויתן בעלמא דאתי? – האם מאכיל אותי אתה מן לוויתן (תיתן לי חלק בסעודת לוויתן) בעולם הבא? אמר ליה: – אמר לו (רבי): אין – הן. אמר ליה: – אמר לו (אנטונינוס): מן אימר פיסחא לא אוכלתני, ומן ליויתן את מייכיל לי?! – מטלה הפסח (קורבן הפסח) לא האכלתני (לא הזמנת אותי להשתתף בסעודת הפסח), ומן לוויתן אתה מאכיל אותי?! (בעניין קורבן הפסח שאמר אנטונינוס לרבי, אפשר שהקריבו באותם הימים, שכן מותר להקריב קורבן פסח בזמן הזה, ואפשר שלא הקריבו באותם הימים, וכוונת הדברים אילו היו מקריבים קורבן פסח) אמר ליה: – אמר לו (רבי): ומה נעביד לך – ומה אעשה לך, וכתיב ביה – וכתוב בו (בטלה הפסח): "וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ" (שמות יב,מח) – מי שלא נימול אינו רשאי לאכול מן הפסח.
כיון דשמע מיניה כן, אזל וגזר – כיוון ששמע (אנטונינוס) ממנו כך (שלא יקבל חלק בפסח רק לכשיתגייר גירות שלימה), הלך ומל (את עצמו). אתא לגביה – בא (אנטונינוס) אצלו (אצל רבי), אמר ליה: – אמר לו (אנטונינוס): רבי, חמי גזורתי – ראה את מילתי (איבר הזכרות של נימול). אמר ליה: – אמר לו (רבי): בדידי לא איסתכלית מימיי – בשלי (במילתי) לא הסתכלתי מימיי (מחמת צניעות), אלא בדידך – אלא בשלך (במילתך)?! (בתמיהה) – וכי במילתך אסתכל?! (רבי נמנע מלהסתכל במילתו של אנטונינוס)
כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי עבודה זרה ג,א.
ולמה נקרא שמו – של רבי, רבינו הקדוש? שלא הביט במילתו מימיו.
ולמה נקרא שמו – של נחום בירבי סימאי (רבי מנחם בר סימאי, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון), נחום איש קודש (ה)קדשים? שלא הביט בצורת מטבע מימיו – לא היה מסתכל בצורות האלילים הטבועות במטבעותיהם של גויים (משפט זה נשמט במסירה שלפנינו בשל שוויון סופות, והושלם על ידי מגיה כמו שהוא במקבילות).
עד כאן המקבילה בירושלמי עבודה זרה.
ומציעים היסק: הדא אמרה – זאת אומרת (יש להסיק ממעשה זה), דאיתגייר אנטולינוס – שהתגייר אנטונינוס (שהרי מל את עצמו לשם גירות).
ומציעים דבריהם של חכמים כדי להוכיח טענה מסוימת: מיליהון דרבנין אמרין (צריך לומר: 'אמרן', שהוא לשון נקבה, כי 'מילה' בארמית הוא שם ממין נקבה) – דבריהם של החכמים אומרים (יש מאמר של החכמים שנוכל ללמוד ממנו), דלא (מגיה במסירה שלפנינו מחק 'דלא' וכתב 'ד' בראש המילה שלאחריה, וכן הגיה במקבילה במגילה) איתגייר אנטולינוס – שלא התגייר אנטונינוס, דאמר רבי חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי לעזר (אמורא בדור השני): אם באין הן גירי צדק (כינוי לגויים שקיבלו את דת ישראל מתוך הכרה) לעתיד לבוא (כינוי לאחרית הימים, ימות המשיח) – אם יבואו גויים לעתיד לבוא להתגייר ולהיות גרים גמורים, אנטולינוס בא בראשם – לפני כולם, כי היה מיריאי שמים. יש ללמוד ממאמר זה שאנטונינוס לא נתגייר בימי חייו.
עד כאן המקבילות בירושלמי מגילה וסנהדרין.
ודאי הוא שגרסת הסופר במסירה שלפנינו ("מיליהון דרבנן אמרין דלא איתגייר אנטולינוס") נכונה, אלא שהמגיה טעה בכוונת המאמר "אם באין הן גירי צדק לעתיד לבוא" ופירשו: אם יחיו גירי צדק לעתיד לבוא, אנטונינוס יבוא בראשם, ומכאן שאנטונינוס נתגייר. ברם פירוש זה לא ייתכן, כי לא מצאנו בשום מקום בדברי חז"ל שחכם מן החכמים יפקפק בתחיית המתים של גירי צדק, וכיצד אפשר לומר: אם באין הן גירי צדק לעתיד לבוא, וכי יש להטיל ספק בדבר?! לפיכך ברור ש"באים" פירושו כאן "באים להתגייר", ואמר רבי אלעזר כמסתפק, שאם באין הן גירי צדק לעתיד לבוא, כלומר, אם יבואו גירי צדק להתגייר לימות המשיח, אנטונינוס יהיה בראשם, ולפי זה ברור שאנטונינוס לא התגייר בחייו, ואין לתקן את גרסת הסופר במסירה שלפנינו ("שוב על כתב יד ליידן של הירושלמי", "תרביץ" כ, עמודים 108-109. וכן כתב ב"יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמודים 59-61).
משני המעשים לעיל הוכיחו שאנטונינוס התגייר (אלא שדחו את ההוכחה מהמעשה הראשון), ועל כך אמרו בתחילה: "אית מילין אמרין דאתגייר אנטונינוס". ומהמאמר של החכמים הוכיחו שאנטונינוס לא התגייר, ועל כך אמרו בתחילה: "אית מילין אמרין דלא אתגייר אנטונינוס".
יריאי שמים
החכמים החשיבו ביותר גרים למחצה, והם מכונים בספרות התלמודית "יראי ה'", "יראי שמים". הם נטשו עבודה זרה שלהם וקיבלו את אמונת אחדותו של אלוהים, אך לא נתגיירו ליהדות, ורק מקצת מצוות נתחבבו עליהם ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמודים 59-61).
• • •
כיוון שדנו לעיל בכתיבת חלקים מהתורה, דנים כאן בכתיבת מילים מפסוקים.
שואלים: מהו מיכתוב תריי תלת מילין מן פסוקא? – מהו לכתוב שתיים שלוש מילים מן פסוק? (האם מותר לכתוב כמה מילים מכתוב במקרא כסדרו לצורכי חול, או שמא צריך לשנות את סדר המילים בכתוב?)
ומשיבים (בהצעת מעשי אמוראים): מר עוקבה (אמורא בבלי בדור השני שעלה לארץ ישראל ונסמך) מ(י)שלח כתב לריש גלותא דהוה דמיך וקאים בזימרין – (היה) שולח (שלח) מכתב לראש הגולה (בבבל) שהיה שוכב וקם בשירים (בשוכבו ובקומו היו מזמרים לפניו): יִשְׂרָאֵל אַל תִּשְׂמַח כָּעַמִּים אֶל גִּיל – בהושע ט,א (על עונש הגלות) כתוב: "אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל גִּיל כָּעַמִּים" - לא יהיה לך, ישראל, שמחה וגיל כגויים. ויונתן תרגם 'אל גיל' כמו 'אַל גיל', כלומר, לא יהיה גיל. - מר עוקבה שכתב שש מילים מכתוב שינה את סדר המילים בכתוב.
רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) כתב: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" (משלי י,ז) – שמו של הצדיק יהיה לברכה. - רבי אחא שכתב שלוש מילים מכתוב לא שינה את סדר המילים בכתוב.
רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) כתב: "וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ" – בדברי הימים ב כד,כב כתוב: "וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ". - רבי זעורה שכתב שלוש מילים מכתוב לא שינה את סדר המילים בכתוב (המילים "ולא זכר" מוקפות (מחוברות במקף) ולכן הן נחשבות כמילה אחת).
רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) משלח כתב – (היה) שולח (שלח) מכתב לרבי יודן נשייא (הנשיא בדור הרביעי לאמוראים): "לִשְׂנֹא אֶת אֹהֲבֶיךָ" "ולְאַהֲבָה אֶת שֹׂנְאֶיךָ" – בשמואל ב יט,ז כתוב: "לְאַהֲבָה אֶת שֹׂנְאֶיךָ וְלִשְׂנֹא אֶת אֹהֲבֶיךָ" - אתה מעיד על עצמך שאתה אוהב את שונאיך ושונא את אוהביך (כך הוכיח יואב את דויד אחרי מות אבשלום). - רבי ירמיה שכתב שש מילים מכתוב הפך את סדר הביטויים בכתוב.
רבי חייה (בר בא) ורבי יסי (רבי אסי) ורבי אימי (רבי אמי) (אמוראים ארץ ישראלים בדור השלישי) דנון לתמר – דנו (שפטו בבית הדין היהודי) את תמר (אישה אחת שכך שמה, שזינתה ונענשה, כנראה במלקות, על עבירת הזנות). אזלת וקרבת עליהון לאנטיפוטה דקיסרין – הלכה (תמר) והתלוננה עליהם (על שלושת האמוראים שפסקו את דינה) לפני האנטיפוט (מילה יוונית: פרוקונסול - בעל משרה שלטונית) של קיסריה (עיר על חוף ים התיכון). שלחון וכתבון – שלחו וכתבו לרבי אבהו – שישב בקיסריה, כדי להשתדל בשבילם אצל האנטיפוט של קיסריה (רבי אבהו שלט בחוכמה יוונית והיה בעל מהלכים אצל השלטונות). שלח רבי אבהו וכתב להון – וכתב להם (השיב להם בכתב רמזים כדי להסתיר את הדבר): כבר (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'תרי' (=הרי) ומגיה מחק וכתב 'כבר') פייסנו (שידלנו, שכנענו) לשלשה ליטורין (רטורים - פרקליטים, נואמים. ויש גורס: 'ליקטורין' - פקידים של האנטיפוט) – שטענו לפני האנטיפוט, ל"טוב ילד", "טוב למד", ו"תרשיש" - והתלמוד מפענח את השמות היווניים של הליטורים שרבי אבהו רמז עליהם: אבדוקיס (צריך לומר: 'אבדוקוס'. ויש גורס: 'אבטיקנוס') – תרגומו הוא: "טוב ילד" - מי שיולד ומוציא דברים בקלות, אבמסיס (צריך לומר: 'אבמתיס') – תרגומו הוא: "טוב למד" - מי שלומד וקולט בקלות, תלתסיס (צריך לומר: 'תלסיוס') – תרגומו הוא: "תרשיש" - איש הים (רבי אבהו תרגם לעברית את הרכבי שמות התואר היווניים). אבל תמר תמרורים (אפשר שבמילה 'תמרורים' נרמז שמה היווני תנמריון, כשמה של יצאנית אתונאית ידועה. תמר זו היתה בוודאי יצאנית, ועל כן נידונה. ואולי גם נגזר שמה תמר משמה היווני ("אגדות האמוראים", עמוד 103, הערה ט 2). - ואולי תמר זו כונתה כך על שם תמר המקראית שזינתה ונידונה לשריפה כמסופר בבראשית פרק לח. - בהבאת הירושלמי בראשונים: 'תמרורית') בתמרוריה היא עומדת – עומדת במריה ("תמר תמרורים בתמרוריה" הוא משחק לשון נופל על לשון), וביקשנו למתקה – לתקן אותה ולהחזיר אותה למוטב (מכיוון שנקט לעיל לשון מרירות, נקט כאן לשון מתיקות), ו"לַשָּׁוְא צָרַף צָרוֹף" (ירמיהו ו,כט) – הצורף צרף את הכסף לשווא, כי הסיגים לא נותקו מן הכסף. כלומר, כל העמל היה לשווא. - רבי אבהו שכתב שלוש מילים מכתוב לא שינה את סדר המילים בכתוב.
רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) משלח כתב – (היה) שולח מכתב לרבי הושעיה בירבי שמי (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר (בהבאת הירושלמי בראשונים נוסף 'הָיָה'), מְאֹד תסגא אַחֲרִיתְךָ – באיוב ח,ז כתוב: "וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר, וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד" - בעבר היה לך מעט, אבל בעתיד יהיה לך הרבה מאוד. - רבי מנא שכתב שש מילים מכתוב שינה את סדר המילים בכתוב.
יש ללמוד ממעשי האמוראים שהוצעו כאן, ששתיים שלוש מילים מפסוק כותבים בלא שינוי, אבל ארבע מילים ויותר אין כותבים בלא שינוי, והוא כדברי ברייתא בבבלי גיטין.
בבבלי גיטין ו,ב אמרו: ...שלח ליה (רבי אביתר) לרב יהודה (במכתב): בני אדם העולים משם (מבבל) לכאן (לארץ ישראל), הם קיימו בעצמן (את הפסוק): "וייתנו הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו" (יואל ד,ג) (שהם מפקירים את בני משפחתם), וכתב ליה (את המילים הללו) בלא שירטוט.
אמר רבי יצחק: שתיים (שתי מילים מפסוק) כותבים (בלא שרטוט), שלוש (מילים) אין כותבים (בלא שרטוט). - במתניתא תנא: שלוש כותבים, ארבע אין כותבים.
ושם ז,א אמרו: שלח ליה מר עוקבא לרבי אלעזר: בני אדם העומדים עליי (שמציקים לי) ובידי למוסרם למלכות, מהו? שירטט (רבי אלעזר) וכתב ליה: "אמרתי אשמרה דרכיי מחטוא בלשוני, אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי" (תהילים לט,ב) - אף על פי שרשע לנגדי, אשמרה לפי מחסום. שלח ליה (מר עוקבא): קא מצערי לי טובא, ולא מצינא דאיקום בהו! שלח ליה (רבי אלעזר): "דום לה' והתחולל לו" (תהילים לז,ז) - דום לה' (ואל תעשה דבר) והוא יפילם לך חללים חללים, השכם והערב עליהם לבית המדרש והם כלים מאיליהם...
שלחו ליה למר עוקבא: זמרא מנא לן דאסיר (בזמן הזה לאחר החורבן)? שירטט וכתב להו: "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים" (הושע ט,א).
לפי הבבלי מותר לכתוב מילים מפסוק בשרטוט. אבל בירושלמי לא הזכירו שרטוט.
אורח חייהם הפזרני של ראשי הגולה ניכר יפה מכמה סיפורים המספרים על החיים בבית פנימה. בירושלמי מגילה: "מר עוקבה משלח כתב לריש גלותא דהוה דמיך וקאים בזימרין: ישראל אל תשמח כעמים אל גיל". עוקבה היה כנראה אמורא ארץ ישראלי (תוארו לא היה "מר"), ששמע על נוהג זר ליהדות שהיה נוהג בבית ראש הגולה ומחה נגדו בכתב. אומנם בבבלי גיטין נאמר רק: "שלחו ליה למר עוקבא: זמרא מנא לן דאסיר? שרטט וכתב להו: 'אל תשמח ישראל אל גיל כעמים'". דומה שמדובר בשני התלמודים על אותו מקרה מחאה עצמו. אלא שלפי המסורת שבבבלי הנשאל הוא מר עוקבא, הוא ראש הגולה, והוא המשיב בעצמו. לשון הבבלי קשה. אפשר ששמו של עוקבא האמורא, ששמו לא היה ידוע בבבל, נהפך בידי מעתיקים לשם הרווח יותר מר עוקבא. לפי דברי הירושלמי היו בערב ובבוקר מרקדים ומזמרים לפני השליט, ולכן מובנת מחאתו של תלמיד חכמים. ואילו דברי הבבלי תמוהים גם משום שאין רקע לשאלה האמורה. לפיכך רשאים אנו להניח בעקבות הירושלמי שמדובר בשפחות-משרתות שהיו מרקדות בבית ראש הגולה ("ראשות הגולה בבבל בימי המשנה והתלמוד", עמודים 157-158).
אזלת וקרבת עליהון לאנטיפוטה דקיסרין
בכל התקופה שלאחר החורבן צמצמו הגבלות יסודיות את השלטון העצמי המשפטי האזרחי. הגבלה שהקשתה לעיתים על המשפט היהודי, היתה האפשרות, שיהודים שראו עצמם מקופחים בידי השופט היהודי, יכולים היו לפנות לנציב הרומי ולהתלונן על השופט היהודי. בייחוד יכלו לעשות זאת נידונים על עבירות שלא נראו כלל כעבירות בעיני שופט רומי, כגון אדם שהולקה על שבעל נוכרית או אישה שנידונה על עבירה של זנות, או תלונה על שופט שלא פסק לפי מושגי המשפט הרומי ("בשלהי הבית השני ובתקופת המשנה", עמוד 27).
• • •
תלמוד
הסוגיה כאן שייכת להלכה א.
במשנה בסוף הלכה א שנינו: "אין מוכרין את של הרבים ליחיד, מפני שמורידין אותו מקדושתו; דברי רבי מאיר".
דוחים את המשנה: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): לית כָּן – אין כאן (דבר זה אינו צריך להיות כאן) [יש להשלים כמו בהבאת הירושלמי ברמב"ן ובראב"ד: 'בית הכנסת'] – אין מדובר במשנה בסוף הלכה א במכירת בית הכנסת (כאן לא פורט מה שהמונח 'לית כאן' שולל, אולם יש ראשונים הגורסים פירוט כזה, ונראה שגרסתם עיקרית ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 356, הערה 390)). ומסבירים את הדחייה בדרך שאלה: מה אנן קיימין? – (ב)מה אנחנו עומדים (עוסקים)? אם כרבי מאיר – במשנה שבהלכה ב, - אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי! – למה אין מוכרים בית כנסת של רבים ליחיד? הרי על תנאי מוכרים אפילו לדברים של חול! אם כרבנין – כחכמים (במשנה שבהלכה ב), - מוכרין אותו ממכר עולם חוץ מארבעה דברים! – הרי מוכרים אותו ממכר עולם חוץ מלדברים של ביזיון! ואם לחול מוכרים, לבית הכנסת של יחיד, לא כל שכן?! (המשנה בסוף הלכה א היא דברי רבי מאיר, אך הירושלמי שאל "אם כרבי מאיר... אם כרבנין..." כדי להסביר שלדברי הכול יש לדחות את המשנה)
ומציעים פרשנות למשנה המבוססת על אוקימתא: רבי חייה (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן: תיפתר – תתפרש (המשנה) בספר תורה – אין פירוש "את של הרבים" - בית הכנסת של הרבים, אלא: ספר תורה של הרבים, והוא הדין כל הדברים שנזכרו במשנה בהלכה א: תיבה, מטפחות וספרים ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 265). וכיוון שאין מדובר במשנה בסוף הלכה א במכירת בית הכנסת אלא במכירת ספר תורה, אין לדחות את המשנה.
בבבלי מגילה כז,ב אמרו: משנה. אין מוכרים את של הרבים ליחיד, מפני שמורידים אותו מקדושתו; דברי רבי מאיר. אמרו לו: אם כן, אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה.
תלמוד. שפיר קאמרי ליה רבנן לרבי מאיר! - ורבי מאיר: מעיר גדולה לעיר קטנה - מעיקרא איכא קדושה והשתא נמי איכא קדושה, מרבים ליחיד - ליכא קדושה. - ורבנן: אי איכא למיחש, כי האי גוונא (מעיר גדולה לעיר קטנה) נמי איכא למיחש / נמי לא, משום דכתיב: "ברוב עם הדרת מלך" (משלי יד,כח).
הבבלי מפרש את המשנה בבית הכנסת ואינו מפרשה בספר תורה. לפי הבבלי, רבי מאיר אוסר למכור בית הכנסת של הרבים ליחיד, כלומר, לתפילתו של היחיד, שייחד אותו לעצמו לתפילתו.
• • •