משנה
אגב דיני קריאת המגילה שנשנו בשני הפרקים הראשונים במסכתנו, נשנו בשני הפרקים האחרונים הלכות קריאת התורה, וכהקדמה להן סודרו בתחילת פרק זה (הלכות א-ג) דיני קדושת בית הכנסת.
בני העיר שמכרו רחובה של העיר – הרחבה שבעיר, שהיא רכושם המשותף של בני העיר, והם מוציאים את התיבה לרחבה בתעניות ציבור ומתפללים בה וקוראים בה בספר תורה, ולכן יש בה קצת קדושה, - לוקחין בדמיה בית הכנסת – רשאים לקנות בדמי הרחבה בית כנסת, שקדושתו מרובה מקדושת הרחבה, לפי שעל ידי כך מעלים בקדושת הדמים, וכן בכולם; מכרו בית הכנסת – שבעיר, שהוא רכושם המשותף של בני העיר, - לוקחין תיבה – שבה מונחים ספרי התורה; מכרו תיבה - לוקחין מטפחות – שעליהן היו גוללים את ספרי התורה; מכרו מטפחות - לוקחין ספרים – ספרי נביאים וכתובים; מכרו ספרים - לוקחין תורה – ספר תורה. אבל אם מכרו תורה - לא יקחו ספרים – שקדושתם פחותה מקדושת התורה, לפי שעל ידי כך מורידים מקדושת הדמים, וכן בכולם; מכרו ספרים - לא יקחו מטפחות; מכרו מטפחות - לא יקחו תיבה; מכרו תיבה - לא יקחו בית הכנסת; מכרו בית הכנסת - לא יקחו את הרחוב; וכן במותריהן – דבר זה מתפרש בתלמוד. זה הכלל: מעלים בקודש ולא מורידים (משנה שקלים ו,ד).
תלמוד
במשנה שנינו: "בני העיר שמכרו רחובה של העיר - לוקחין בדמיה בית הכנסת".
מציעים זיהוי למקור התנאי: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): דרבי מנחם בירבי יוסה (תנא בדור החמישי, בנו של התנא רבי יוסי) היא – של רבי מנחם בירבי יוסה היא (המשנה כאן היא כדעת רבי מנחם בירבי יוסה), ומפרטים את שיטתו של החכם הנזכר: דרבי מנחם בירבי יוסה אמר: רחובה של העיר יש לה קדושה, שכן מוציאין ספר תורה וקורין בו ברבים – בתעניות ציבור מוציאים ספר תורה לרחבה שבעיר וקוראים בו בציבור, ולכן יש בה קצת קדושה. ברם כרבנין – אבל כחכמים (לפי החכמים), - עשו אותו – דנו את המקרה הנידון, כהרחק ארבע אמות – כמו שדנו את המקרה של הרחק ארבע אמות האמור להלן (החכמים החולקים על רבי מנחם בירבי יוסה סוברים שהרחבה שבעיר, מכיוון שאינה משמשת מקום קבע לתפילה ולקריאת התורה, אין בה קדושה קבועה אלא קדושה זמנית, כמו הקדושה הזמנית שיש במקום תפילה מזדמנת, שיש לשהות לאחר התפילה כשיעור הרחק ארבע אמות לפני עשיית מעשה שיש בו מיאוס, כאמור להלן. ולכן אם בני העיר מוכרים את הרחבה שבעיר, הם רשאים לעשות בדמיה מה שהם רוצים).
בבבלי מגילה כו,א אמרו: "בני העיר שמכרו רחובה של עיר". - אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי מנחם ברבי יוסי סתימתא (זו המשנה הסתומה (סתם משנה זו) היא דברי רבי פלוני), אבל חכמים אומרים: הרחוב אין בו משום קדושה. ורבי מנחם ברבי יוסי מאי טעמיה? - אמר רבי זירא: הואיל והעם מתפללים בו בתעניות ובמעמדות. - ורבנן? - ההוא אקראי בעלמא הוא.
לפי הבבלי, רבי יוחנן פסק הלכה שלא כרבי מנחם ברבי יוסי (כך משמעות המונח שאמר רבי יוחנן בבבלי: "זו דברי... אבל חכמים אומרים..."). אבל לפי הירושלמי, רבי יוחנן זיהה את המשנה כדעת רבי מנחם בירבי יוסה, אך לא פסק הלכה.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ג,ה.
דנים בהרחקת מעשה של מיאוס ממקום תפילה ובהרחקת מעשה תפילה ממקום של מיאוס.
רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי שמואל בר חלף (במקבילה: 'רבי שמואל בר חלפתא'. - אין ידועים אמוראים בשמות אלה) שאמר בשם רב אדא בר אחוה (בר אהבה, אמורא בבלי בדור הראשון והשני): המתפלל לא ירוק – לאחר שהתפלל, עד שיהלך ארבע אמות – שלא ירוק במקום שהתפלל, בגלל קדושתו של מקום התפילה, אלא יהלך ארבע אמות מהמקום שהתפלל ושם ירוק.
אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): וכן הרוק(ין)[ק] (תוקן כמו במקבילה) אל יתפלל – לאחר שירק, עד שיהלך ארבע אמות – שלא יתפלל במקום שירק, אלא יהלך ארבע אמות מהמקום שירק ושם יתפלל.
ומציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): המתפלל לא יטיל מים – לא ישתין לאחר שהתפלל, עד שיהלך ארבע אמות – שלא ישתין במקום שהתפלל, בגלל קדושתו של מקום התפילה, אלא יהלך ארבע אמות מהמקום שהתפלל ושם ישתין. וכן המיטיל מים אל יתפלל – לאחר שהשתין, עד שיהלך ארבע אמות – שלא יתפלל במקום שהשתין, אלא יהלך ארבע אמות מהמקום שהשתין ושם יתפלל.
ומרחיבים את תחולת הקביעה: אמר רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): לא סוף דבר עד שיהלך ארבע אמות – לא דבר זה בלבד שאמור בברייתא, שהמטיל מים יהלך ארבע אמות מהמקום שהשתין ושם יתפלל, אלא אפילו שהא (שהה) כדי הילוך ארבע אמות – גם אם התעכב במקום שהשתין במשך שיעור זמן המספיק ללכת ארבע אמות - מתפלל במקום שהשתין (אם נבלעו מי הרגליים באדמה), שהקלו עליו שלא יהלך ארבע אמות. אם אומר את (אתה): עד שיהלך ארבע אמות יהא אסור – אילו היית אתה אומר, שהמטיל מים יהא אסור להתפלל במקום שהשתין אם שהה כדי הילוך ארבע אמות, ואינו מותר להתפלל עד שיהלך ארבע אמות מהמקום שהשתין ושם יתפלל, מפני שאסור לעולם להתפלל במקום שהשתין, אף אני אומר: אחר בא והיטיל שם – אהיה אני אומר, שאף אם הלך ארבע אמות מהמקום שהשתין יהא אסור להתפלל שם, מפני שיש לחשוש שמא אדם אחר השתין שם לפני כן, ונמצא שלא יהא רשאי להתפלל בשום מקום, שלעולם יש לחשוש שמא מי שהוא השתין שם. אלא מוכח מכך שמותר להתפלל במקום שהשתין אם שהה כדי הילוך ארבע אמות. - וכן לא סוף דבר, שהמתפלל יהלך ארבע אמות מהמקום שהתפלל ושם ישתין, אלא אפילו שהה כדי הילוך ארבע אמות במקום שהתפלל - משתין במקום שהתפלל, בגלל שהתפילה המזדמנת אינה יוצרת קדושת מקום קבועה אלא זמנית (וזהו שאמרו לעיל לגבי רחובה של העיר שהחכמים "עשו אותו כהרחק ארבע אמות").
עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות.
המקבילה מקורה בברכות, והובאה כאן משום שאמרו לעיל שהחכמים "עשו אותו כהרחק ארבע אמות".
הקשר בירושלמי כאן, בין דעת החכמים לעיל לגבי רחובה של העיר ובין המקבילה הדנה בהרחקת מעשה של מיאוס ממקום תפילה, מלמד, שדברי רבי יעקב בר אחא נאמרו לא רק על המאמר השני בברייתא: "המטיל מים אל יתפלל...", כפי שמוכח מהמשך דבריו: "אני אומר: אחר בא והטיל שם", אלא נאמרו גם על המאמר הראשון בברייתא: "המתפלל אל יטיל מים...", שאפילו שהה כדי הילוך ארבע אמות - משתין במקום שהתפלל, בגלל שאין למקום התפילה קדושה קבועה.
בתוספתא ברכות ב,יט שנו: לא יטיל אדם את המים במקום שמתפלל, אלא אם כן ירחיק ארבע אמות. המטיל את המים לא יתפלל באותו מקום, אלא אם כן הרחיק ארבע אמות. יבשו או נבלעו (באדמה) - הרי זה מותר (להתפלל במקום שהשתין).
בבבלי מגילה כז,ב אמרו: תני תנא קמיה דרב נחמן: המתפלל מרחיק ארבע אמות (ממקום תפילתו) ומשתין, והמשתין מרחיק ארבע אמות ומתפלל. - אמר ליה (רב נחמן): בשלמא משתין מרחיק ארבע אמות ומתפלל, דתנן: כמה ירחיק מהם (ממי הרגליים) ומן הצואה? - ארבע אמות. אלא המתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין, אי הכי, קדישתינהו לכולהו שבילי דנהרדעא (שבוודאי התפללו אנשים בכל שביל בה)! - תני: ישהה (במקום לאחר שהתפלל כשיעור מהלך ארבע אמות ולא ישתין מיד). - בשלמא משתין ישהה כדי הילוך ארבע אמות ויתפלל - משום ניצוצות (טיפות קטנות של מי רגליים שאולי עדיין נוטפות ממנו, וימתין עד שיפסקו), אלא המתפלל ישהה כדי הילוך ארבע אמות וישתין - מאי טעמא? - אמר רב אשי: שכל ארבע אמות תפילתו של אדם סדורה בפיו ורחושי מרחשן שפוותיה (ולכן צריך להפסיק זמן מסוים).
כמו בירושלמי, גם בבבלי הובאה הסוגיה הזו, הדנה בהרחקת מעשה של מיאוס ממקום תפילה, בהקשר לדעת החכמים (להלן הלכה ב) שבני העיר מוכרים מקום תפילה שאין בו קדושה קבועה והקונה רשאי להשתמש בו אפילו לדבר מאוס, כגון לבית הכיסא שמשתינים בו.
מלשון התוספתא משמע שצריך להרחיק ממש, ומטעם קדושת המקום אתינן עלה. ובבבלי מסיק ש"מרחיק ארבע אמות" פירושו שישהה כדי הילוך ארבע אמות, מפני שפחות משיעור זה עדיין תפילתו בפיו.
ונראה שהירושלמי חולק על טעם הבבלי, ומחמת קדושת המקום אתינן עלה, ולא מחמת שעדיין תפילתו בפיו. ואף על פי שגם בירושלמי הסיקו: "לא סוף דבר עד שיהלך ארבע אמות, אלא אפילו שהה כדי הילוך ארבע אמות", הרי מוכח מתוך הלשון שבאו להקל עליו, ואפילו לא זז מן המקום ושהה כדי הילוך ארבע אמות, מותר לו להטיל מים במקום שהתפלל, שהרי ברור שלא אסרו לו לאדם להטיל מים לעולם במקום שהתפלל בו, ונתנו בו שיעור של זמן. ודרך אגב למדנו, שלשיטת הירושלמי חלה על המקום שהתפלל שם מעין קדושה לשעה, עד כדי הילוך ארבע אמות אחרי התפילה. וכן מוכח מלשון הירושלמי במגילה: "רחובה של עיר יש לה קדושה... ברם כרבנין - עשו אותו כהרחק ארבע אמות", כלומר, שברחוב יש קדושה לשעה. והירושלמי מוכיח מכאן שבתפילת ארעי לא נתקדש המקום אלא לשעה קלה, כשיעור הרחק ארבע אמות. אבל בבבלי (מגילה כז,ב) אמרו: "אבל ארבע אמות דלא קביע קדושתייהו - לא", ומוכח מתוך המסקנה שם שאין בהם קדושה אלא בשעה שמתפללים בהם ממש ("תוספתא כפשוטה", זרעים א).
התלמוד הירושלמי מרחיב את הקו ההלכתי שבתוספתא, המרחיק דבר מיאוס ממקום תפילה, והוא מכליל בתוכו גם את איסור הרקיקה. אומנם רבי יעקב בר אחא מפרש את ההלכה המחייבת הרחקה של ארבע אמות, כזמן הליכה של ארבע אמות, והוא אינו מוכן לייחס קדושה קבועה למקום תפילה, קדושה שעלולה ליצור מציאות בלתי אפשרית לתפילה מזדמנת. ההלכה של הירושלמי נשענת על הבסיס העקרוני שנשענה עליו ההלכה שבתוספתא: התפילה יוצרת קדושת מקום, גם אם היא זמנית. מפתיחת הסוגיה ניתן ללמוד, שגישה זו היא דעת רבנן אף לגבי רחובה של העיר.
קדושת מקום תפילה היא פועל יוצא מנוכחות השכינה במחיצתו של המתפלל. ראיה מובהקת לכך היא העובדה, שההלכה נוגעת לתפילה בלבד ולא לקריאת "שמע". גם את קריאת "שמע" יש להרחיק ארבע אמות מדבר מיאוס, אולם לא מצאנו שיש להרחיק דבר מיאוס ממקום קריאת "שמע".
לעומת התלמוד הירושלמי, לפי רב אשי בתלמוד הבבלי, השהייה אינה נובעת מקדושה זמנית של מקום התפילה, אלא היא סייג למעשה התפילה המקודש, המתמשך מאליו, והתמשכות זו מחייבת שהות בין התפילה לבין פעילות שיש בה מיאוס. לו כפירושו של רב אשי, היינו צריכים למצוא הלכה דומה בקריאת "שמע", שגם ממנה יש להרחיק דבר מיאוס ("מקום השכינה בתודעת המתפלל", "תרביץ" סה, עמוד 323 והערה 26).
• • •
במשנה שנינו: "(בני העיר שמכרו) בית הכנסת...".
מספרים: ביישנאי שאלון לרבי אימי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): – אנשי בית שאן (עיר בבקעת הירדן) שאלו את רבי אימי: מהו ליקח אבנים מבית הכנסת זו ולבנות בבית הכנסת אחרת? – האם מותר לקחת אבנים מבית כנסת אחד שחרב ולבנות מהן בית כנסת אחר, שהרי אין כאן הורדה בקדושה? אמר לון: – אמר להם (רבי אימי): אסור – לקחת (טעמו של רבי אימי אמור להלן במאמרו של רבי חלבו).
אמר רבי חלבו (אמורא בדור השלישי): לא אסר רבי אימי אלא מפני עגמת נפש (צער עמוק) – מעיקר הדין מותר לקחת אבנים מבית כנסת אחד שחרב ולבנות מהן בית כנסת אחר, ולא אסר רבי אימי אלא כדי שיעמוד בית הכנסת שחרב בחורבנו ותהיה עגמת נפש לרואים את בית הכנסת בחורבנו וייתנו דעתם עליו לחזור ולבנות אותו (הטעם "מפני עגמת נפש" מקורו במשנה להלן הלכה ג כנימוק לאיסור לתלוש עשבים שעלו בבית כנסת שחרב).
בבבלי מגילה כו,ב אמרו: רמי בר אבא היה בונה בית כנסת חדש. היה בית כנסת ישן, רצה לסתור אותו ולהביא לבינים וקורות ממנו ולהכניס לבית הכנסת הזה. וקא מיבעיא ליה הא דרב חסדא, דאמר רב חסדא: לא יסתור אדם בית כנסת עד שבונה בית כנסת אחר משום פשיעותא (רשלנות), כי האי גוונא (שמוציא מאחד ומכניס לשני) מאי? - אתא לקמיה דרב פפא / פפי ואסר ליה. אתא לקמיה לקמיה דרב הונא בר תחליפא ואסר ליה.
מקור נוסף של אבני בנייה היו מבנים נטושים שאת קירותיהם ניתן היה לפרק ולעשות באבניהם שימוש חוזר. הסיפור על אנשי בית שאן משקף את הנוהג לחזור ולהשתמש באבני בנייה ("בית המגורים הארץ ישראלי בתקופה הרומית-ביזאנטית", עמוד 132).
ומספרים עוד: רבי גוריון (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר: מוגדלאיי שאלון לרבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): – אנשי מגדל (עיר בחוף הכינרת ולרגלי הרי הגליל התחתון) שאלו את רבי שמעון בן לקיש: מהו ליקח אבנים מעיר זו ולבנות בעיר אחרת? – האם מותר לקחת אבנים מבית כנסת בעיר אחת ולבנות מהן בית כנסת בעיר אחרת, שהרי אין כאן הורדה בקדושה? אמר לון: – אמר להם (רבי שמעון בן לקיש): אסיר – אסור לקחת (הטעם אמור להלן בהוראתו של רבי אימי).
הורי – הורה (פסק הלכה) רבי אימי: אפילו ממזרחה למערבה – אפילו לקחת אבנים מכותלו המזרחי של בית כנסת לכותלו המערבי של אותו בית כנסת, - אסור, מפני חורבן אותו המקום – מפני שלקיחת אבנים מכותלו המזרחי של בית כנסת תביא לחורבנו של אותו המקום בכותל שממנו נלקחו אבנים.
ומציעים בעיה: מהו למכור בית הכנסת וליקח בית המדרש? – האם בני העיר רשאים למכור את בית הכנסת ולקנות בדמיו את בית המדרש, משום שקדושת בית המדרש מרובה מקדושת בית הכנסת, או שמא אין הם רשאים, משום שקדושת בית המדרש אינה מרובה מקדושת בית הכנסת?
ומציעים היסק ממקור אמוראי כדי לפשוט את הבעיה: מילתיה דרבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמרה: – דבריו של רבי יהושע בן לוי אומרים (מדבריו להלן יש ללמוד): שרי – מותר (למכור בית הכנסת וליקח בית המדרש), דאמר רבי יהושע בן לוי: נאמר (בחורבן המקדש וירושלים): "וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית י'י" (מלכים ב כה,ט; ירמיהו נב,יג) - זה בית המקדש, "וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ" (שם) - זה פלטין (ארמון, היכל (מקור המילה ביוונית ובלטינית)) של צדקיהו (מלך יהודה), "וְאֵת כָּל בָּתֵי יְרוּשָׁלִַם" (שם) – הבתים של פשוטי העם; ויש לדרוש: - אֵילּוּ ארבע מאות ושמונים בתי כניסיות שהיו בירושלם – בתי ירושלים שנשרפו בחורבן הבית השני הם בתי הכנסת הרבים שהיו בעיר (רבי יהושע בן לוי דורש את האמור בחורבן הבית הראשון כאילו הוא אמור בחורבן הבית השני); דאמר רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): ארבע מאות ושמונים בתי כניסיות היו בירושלם – לפני חורבן הבית השני, וכל אחת ואחת היה לה בית ספר – מקום שמלמדים בו את הילדים את הקריאה ואת המקרא, ובית תלמוד – בית מדרש, מקום שנלמדת בו התורה שבעל פה: ההלכה, המדרש והאגדה, בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנה (מסתבר שהכוונה למשנה במובן הרחב של תורה שבעל פה. יש לראות ב"בית תלמוד" מונח מקביל לבית מדרש ("בית המדרש בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", "דברי הקונגרס העולמי השנים עשר למדעי היהדות" ב, עמוד 47, הערה 14)), וכולהם (וכולם) עלה אספסיינוס (קיסר רומי. צריך להוסיף כמו במקבילות שבמדרשי האגדה: 'והחריבם'. - עד כאן מימרת רבי פינחס בשם רבי הושעיה המתארת את גודלה ופריחתה של ירושלים שלפני החורבן); "וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל (בירמיהו: "הַגָּדוֹל") שָׂרַף בָּאֵשׁ" (שם) – בתי האנשים הגדולים, העשירים והשרים; ויש לדרוש: - זה מדרשו של רבן יוחנן בן זכיי (גדול החכמים בדור הראשון לתנאים) – הבית הגדול שנשרף בחורבן הבית השני הוא בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכיי שהיה בירושלים, ששם היו מתנין (מספרים) גדוֹלותיו (מעשיו החשובים) של הקב"ה – בבית המדרש היו לומדים את האגדה, ובה עסקו בסיפור גדולותיו של ה', ולכן נקרא בית המדרש "בית גדול / הגדול", כגון: "וְהַמֶּלֶךְ מְדַבֵּר אֶל גֵּחֲזִי נַעַר אִישׁ הָאֱלֹהִים לֵאמֹר: סַפְּרָה נָּא לִי אֵת כָּל הַגְּדֹלוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלִישָׁע" (מלכים ב ח,ד) – המלך דרש מגיחזי, משרתו של אלישע הנביא, שיספר על המעשים הגדולים (הניסים) שעשה הנביא. - מדבריו של רבי יהושע בן לוי, שבית מדרש נקרא "בית גדול" ובתי כנסת נקראים בתים סתם, יש ללמוד, שקדושת בית המדרש מרובה מקדושת בית הכנסת, ולכן מותר למכור בית הכנסת וליקח בית המדרש.
בבבלי מגילה כו,ב-כז,א אמרו: אמר רב פפי משמיה דרבא: מבי כנישתא לבי רבנן (לעשות מבית כנסת בית מדרש) - שרי, מבי רבנן לבי כנישתא - אסיר. ורב פפא משמיה דרבא אמר איפכא (שבית כנסת מקודש מבית מדרש).
אמר רב אחא בריה דרבא: כוותיה דרב פפי מסתברא, דאמר רבי יהושע בן לוי: בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש. שמע מינה.
דרש בר קפרא: מאי דכתיב: "וישרוף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית גדול שרף באש"? "את בית ה'" - זה בית המקדש; "ואת בית המלך" - אלו פלטרין של מלך; "ואת כל בתי ירושלים" - כמשמעו; "ואת כל בית גדול שרף באש" - פליגי בה רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי. חד אמר: מקום שמגדלים בו תורה, וחד אמר: מקום שמגדלים בו תפילה. - מאן דאמר: מקום שמגדלים בו תורה, דכתיב: "יגדיל תורה ויאדיר". ומאן דאמר: מקום שמגדלים בו תפילה, דכתיב: "ספרה נא לי את כל הגדולות אשר עשה אלישע", ואלישע כי עבד - ברחמי (בתפילה) הוא דעבד.
תסתיים דרבי יהושע בן לוי הוא דאמר: מקום שמגדלים בו תורה, דאמר רבי יהושע בן לוי: בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש. תסתיים.
הבבלי ידע שרבי יהושע בן לוי אמר שבית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש, ומזה הבבלי למד שרבי יהושע בן לוי דרש "בית גדול" - בית מדרש. אבל הירושלמי ידע שרבי יהושע בן לוי דרש "בית גדול" - בית מדרש, ומזה הירושלמי למד שרבי יהושע בן לוי אמר שבית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש.
בבבלי דרש בר קפרא "בתי ירושלם" כמשמעו, ורבי יוחנן דרש "בית גדול" - בית כנסת, ורבי יהושע בן לוי דרש "בית גדול" - בית מדרש. ובירושלמי דרש רבי יהושע בן לוי "בתי ירושלם" - בתי כנסיות, ו"בית גדול" - בית מדרש (של רבן יוחנן בן זכיי).
בבבלי דרשו "בית גדול" - מקום שמגדלים בו תורה / תפילה. ובירושלמי דרשו "בית גדול" - מקום שמספרים בו גדולותיו של הקב"ה.
לירושלמי, ואנו מניחים שכך היה במקור, רבי יהושע בן לוי אמר רק את הדרשה ומן הדרשה הוציאו אחר כך את ההלכה. ברם בבבלי חשבו את ההלכה למימרה עצמאית, ואילו את הדרשה מסרו כחלק ממחלוקת רבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן בצורת "חד אמר... וחד אמר...", ולא ידעו איך דרש רבי יהושע בן לוי את הפסוק. וכשהמצרף המאוחר זיהה אחר כך את דרשת רבי יהושע בן לוי על יסוד ההלכה, הרי עשה להיפך ממה שנעשה במקור. במקור יצרו את ההלכה על יסוד הדרשה, ואילו הוא זיהה את הדרשה על יסוד ההלכה.
ברור שבר קפרא לא אמר "פליגי בה רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי...". הוא חי לפניהם. ומכיוון שלא מסתבר שבר קפרא דרש את כל הפסוק "וישרוף..." חוץ מהמילים האחרונות "ואת כל בית גדול", עלינו לומר שרבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי חולקים איך דרש בר קפרא את סוף הפסוק.
הבבלי מביא בלא מחלוקת את דרשת בר קפרא "'ואת כל בתי ירושלים' - כמשמעו". אבל בירושלמי רבי יהושע בן לוי דורש (ומן הסתם שמע גם את זאת מבר קפרא) "'כל בתי ירושלים' - אלו ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות". רבי יוחנן אינו יכול לדרוש כן. מסתבר שהוא דורש "כל בתי ירושלים" לבתי מדרשות, ההיפך מרבי יהושע בן לוי. נמצא שרבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי חולקים גם בדרשת הפסוק "כל בתי ירושלים" ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד תקט).
בבבלי נמסר דרשו של בר קפרא לכתוב "וישרוף...", אבל לסוף הכתוב "ואת כל בית גדול" לא נזכר מה בר קפרא דרש בו, אלא מובאת מחלוקת רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, שרבי יהושע בן לוי דרשו: מקום שמגדלים בו תורה. והדעת נותנת שדרש כך רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא. בירושלמי מובא גם דרשו של בר קפרא לראש הכתוב בשם רבי יהושע בן לוי ("מבוא לתלמודים", עמוד 150, הערה 18).
"וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית י'י..."
באיכה רבה פתיחתא יב נאמר: "וישרוף את בית ה'" (מלכים ב כה,ט) - זה בית המקדש; "ואת בית המלך" (שם) - זה פלטין של צדקיהו; "ואת כל בתי ירושלים" (שם) - אלו ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות שהיו בירושלים, דאמר רבי פנחס בשם רבי הושעיא: ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות היו בירושלים, חוץ מבית המקדש, מניין "מְלֵאֲתִי" (ישעיהו א,כא), בגימטריא הכי הווי (לפני החכמים היה כתיב חסר, בלי אל"ף, או שהאל"ף מרמזת לבית המקדש), וכל אחת ואחת היה לה בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנה, וכולן עלה אספסיאנוס והחריבן; "ואת כל בית גדול" (מלכים ב כה,ט) - זה בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי, ולמה קורא אותו "בית גדול"? ששם מתנים שבחו של הקב"ה.
ובפסיקתא דרב כהנא ד,י ובפסיקתא רבתי יד נאמר: "ואת כל בית גדול שרף באש" (מלכים ב כה,ט) - ולמה הוא קורא אותו "בית גדול"? אלא זה בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכיי ששם היו מתנים גדולתו של הקב"ה.
ארבע מאות ושמונים בתי כניסיות היו בירושלם
בירושלמי כתובות יג,א אמרו: רבי פינחס בשם רבי הושעיה: ארבע מאות וששים (צריך לומר: 'ושמונים') בתי כניסיות היו בירושלם, וכל אחת ואחת היה לה בית ספר ובית תלמוד, בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנה.
ובבבלי כתובות קה,א אמרו: אמר רבי פינחס אמר רבי אושעיא: שלוש מאות ותשעים וארבעה בתי דינים היו בירושלים, וכנגדם בתי כנסיות, וכנגדם בתי מדרשות, וכנגדם בתי סופרים.
ובאיכה רבה ב,ב נאמר: רבי פינחס בשם רבי הושעיא אמר: ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות היו בירושלים, חוץ מן בית המקדש, מניין "מְלֵאֲתִי", וכל אחד ואחד היה בית ספר ובית תלמוד, בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנה, וכולם עלה אספסיינוס והחריבם.
ובפסיקתא דרב כהנא טו,ז ובמדרש זוטא איכה א,מב נאמר: רבי פינחס בשם רבי הושעיא אמר: ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות היו בירושלם, וכל אחת ואחת יש בה בית ספר ובית תלמוד, בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנה, וכולם עלה אספסיאנוס והחריבם.
ובשיר השירים רבה ה [יב] ב נאמר: רבי פינחס בשם רבי הושעיא רבה: ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות היו בירושלם, מניין "מְלֵאֲתִי".
לפי הבבלי היו בירושלים 394 בתי כנסיות ו-394 בתי מדרשות. אבל לפי הירושלמי ומדרשי האגדה, היו בירושלים 480 בתי כנסיות, ולא היו בתי מדרשות, אלא בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי.
המספרים נמסרו בלשון גוזמא, אך הם שמרו על גרעין של עובדה היסטורית. ואומנם אנו מוצאים, כי לא רק אנשי תורה עולים לירושלים לשמוע תורה מפי חכמים מובהקים, אלא אף צעירים חסרי כל ידיעה שנפשם חשקה בתורה ("בימי הבית ובימי המשנה", עמוד 84).
בית המדרש בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד
ככל הנראה תהליך בנייתם של בתי מדרש החל בסוף תקופת התנאים. המציאות החדשה חוללה שינוי בהוראתו של המונח "בית מדרש". אם במקורות התנאיים הוא מציין בדרך כלל את מסגרת הלימוד, הרי במקורות האמוראיים הוא מציין את המבנה. דוגמא אופיינית לשינוי שחל במעבר בין התקופות אפשר לראות בדיוני האמוראים על המשנה במסכת מגילה ג,א. המשנה דנה בקדושתו של בית הכנסת ובאפשרות להמירו בחפצים אחרים. המשנה אינה מזכירה את בית המדרש, אך האמוראים שואלים: "מהו למכור בית הכנסת וליקח בית המדרש?" (ירושלמי מגילה ג,א; בבלי מגילה כז,א). יש להניח, שהשאלה לא עלתה בתקופת התנאים מפני שבהיעדר בתי מדרש היא לא היתה שייכת. בתקופת האמוראים, לאחר שבתי מדרש הפכו למציאות רווחת, נידון גם מעמדו של בית המדרש ואף היחס בינו ובין בית הכנסת ("בית המדרש בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", "דברי הקונגרס העולמי השנים עשר למדעי היהדות" ב, עמודים 50-51).
ומצמצמים את תחולת הקביעה: רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שבני העיר רשאים למכור בית הכנסת), - בבית הכנסת של היחיד – במקרה של בית הכנסת שאדם יחיד בנה אותו מכספו ומסר אותו לרשות בני העיר, שהוא רכושם המשותף של בני העיר, ולכן הם רשאים למוכרו, אבל בבית הכנסת של הרבים – במקרה של בית הכנסת שבני אדם רבים בנו אותו מכספם, - אסור – אין בני העיר רשאים למוכרו, אני אוֹמַר: אחד מסוף (מקצה) העולם קנוי בו – ייתכן שגם אדם שאינו מבני העיר תרם מכספו לבניית בית הכנסת, ויש לו חלק קנוי בבית הכנסת, ואין בני העיר מוסמכים לייצג אותו במכירת בית הכנסת, ולכן אינם רשאים למוכרו.
ומציעים קושיה מברייתא: והא תני: – והרי (התנא) שונה: מעשה ברבי אלעזר בירבי צדוק (הראשון, תנא בדור השני) שלקח בית הכנסת של א[ל]כסנדריים – של יהודי אלכסנדריה, שבאו לירושלים בימי הבית השני והקימו לעצמם בית כנסת, ועשה בה צרכיו – השתמש בבית הכנסת לצרכיו, שהלוקח בית הכנסת רשאי לעשות בו מה שירצה, משום שכשפקע ממנו שם בית כנסת אף קדושתו פקעה (כדעת רבי יהודה במשנה להלן הלכה ב, שהביא ראיה לדבריו ממעשה זה)! – מכאן שגם בית הכנסת של הרבים רשאים למוכרו. הרי שיש לפרוך את דברי רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן!
ומציעים תירוץ לקושיה: אלכסנדריים עשו אותה משל עצמן – אנשי אלכסנדריה בנו את בית הכנסת מכספם, ולא היה לאחרים חלק קנוי בו, וכיוון שהיה שייך רק לאנשי אלכסנדריה, לכן היו רשאים למוכרו.
בתוספתא מגילה ב,יז שנו: אמר רבי יהודה: מעשה ברבי לעזר בי רבי צדוק שלקח בית הכנסת של אלכסנדריים שהיתה בירושלם, והיה עושה בה כל חפצו.
בבבלי מגילה כו,א אמרו: "בית הכנסת - לוקחים תיבה". - אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: לא שנו (שמוכרים בית כנסת) אלא בית הכנסת של כפרים, אבל של כרכים, כיוון דמעלמא קא אתו ליה - הווה ליה דרבים ולא מצו מזבני ליה.
מיתיבי: / תא שמע: אמר רבי יהודה: מעשה בבית הכנסת של טרסיים (אורגים אומנים בעלי הכשרה מיוחדת, על שם האורגים מהעיר טרסוס) שהיתה בירושלם ומכרוה לרבי אלעזר בן עזריה, ועשה בו כל צורכו. והא התם דכרכים הווה! - ההיא בי כנישתא זוטא הוואי, ואינהו עבדוה.
בבבלי: בית הכנסת של כפרים ושל כרכים. בירושלמי: בית הכנסת של היחיד ושל הרבים.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי נדרים ט,ב.
בירושלמי נדרים הציעו לפני המקבילה את תחילת המשנה להלן הלכה ב, שדנה גם היא במכירת בית הכנסת.
ומציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, - בשבנייה לשם בית הכנסת – הדין במקרה שנבנה הבית מתחילה לשם בית הכנסת פשוט, שבמקרה זה חלה עליו קדושת בית הכנסת, ולכן כשמוכרים אותו אסורים לקנות בדמיו דבר שקדושתו פחותה מקדושת בית הכנסת. בנייה לשם חצר והקדישה, מהו? – מה הדין במקרה שנבנה הבית מתחילה לשם איזה שימוש שהוא ואחר כך הוקדש לשם בית הכנסת? האם במקרה זה חלה עליו קדושת בית הכנסת?
ומציעים פשיטת השאלה (ממקור תנאי): נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (מהמשנה במסכת נדרים ט,ב): מי שאמר: קונם לבית הזה שאיני נכנס – שנדר שלא ייכנס לבית מסוים, ונעשה בית הכנסת – אותו בית נעשה אחר כך בית הכנסת, שהוקדש לשם בית הכנסת (עד כאן קטע מהמשנה. במקרה זה נחלקו רבי אליעזר והחכמים, שלדעת רבי אליעזר פותחים בנולד, שיכול החכם להתיר את הנדר בפתח שהוא בדבר שלא היה קיים בשעת הנדר אלא שנולד ונתחדש אחר כך, ולדעת החכמים אין פותחים בנולד). ויש להסיק: הדא אמרה: – זאת אומרת: בנייה לשם חצר והקדישה - קדשה – חלה עליו קדושת בית הכנסת, שאילו לא חלה עליו קדושת בית הכנסת, לא נולד דבר שלא היה קיים בשעת הנדר, ואין כאן פתח להתרת הנדר.
ושואלים: אימתי קדשה? – מתיי חלה הקדושה במקרה שנבנה הבית מתחילה לשם חצר ואחר כך הוקדש לשם בית הכנסת? מיד? (מגיה הוסיף במסירה שלפנינו 'או', ואין צורך) בשעת התשמיש? – האם חלה הקדושה מיד כשהוקדש לשם בית הכנסת, או שמא לא חלה הקדושה אלא בשעה שמשתמשים בו לבית הכנסת (שמתפללים בו)?
ומציעים פשיטת השאלה (ממקור תנאי): נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (מהברייתא להלן): העושה תיבה לשם ספר – להניח בה ספר תורה, ומטפחות לשם ספר – לגלול עליהן ספר תורה, עד שלא נשתמש בהן הספר – לפני שהניח ספר תורה בתיבה ולפני שגלל ספר תורה על המטפחות, - מותר להשתמש בהן הדיוט – מותר להשתמש בתיבה ובמטפחות שימוש של חול, שלא חלה קדושה עליהן כשהוקדשו לשם ספר תורה, משנשתמש בהן הספר – לאחר שהניח ספר תורה בתיבה ולאחר שגלל ספר תורה על המטפחות, - אסור להשתמש בהן הדיוט – אסור להשתמש בתיבה ובמטפחות שימוש של חול, שחלה קדושה עליהן בשעה שהשתמש בהן ספר תורה (עד כאן הברייתא). ויש לדון: (מגיה במסירה שלפנינו הוסיף 'ומה') אם אֵילּוּ שנעשו לשם ספר – תיבה ומטפחות ספרים שנעשו מתחילה לשם ספר תורה ולא לשם דבר אחר, - אינן קְדֵישות (במקבילה: 'קדושות') אלא בשעת התשמיש – לא נהיות קדושות אלא בשעה שהשתמש בהן ספר תורה, זו שבנייה לשם חצר – בית הכנסת שנבנה מתחילה לשם חצר ואחר כך הוקדש לשם בית הכנסת, - לא כל שכן?! – בוודאי ובוודאי שלא חלה קדושה עליו אלא בשעה שמשתמשים בו לבית הכנסת.
ומציעים בעיה: אֵילּוּ שעשאן לשם חולין והקדישן – תיבה ומטפחות ספרים שנעשו מתחילה לשם שימוש של חול ואחר כך הוקדשו לשם ספר תורה, מה הן? – מה דינם? האם חלה קדושה עליהם, או שמא לא חלה קדושה עליהן כיוון שלא נעשו מתחילה לשם ספר תורה?
ופושטים את הבעיה: כמה דאת אמר תמן: – כמו שאתה אומר שם (לפני כן בסוגיה, במקרה של בית כנסת): בנייה לשם חצר והקדישה - קדשה – חלה קדושה עליו בשעה שמשתמשים בו לבית הכנסת, והכא – גם כאן (הדין הבא לפני כן חל גם במקרה הנידון של תיבה ומטפחות ספרים), עשאם לשם חולין והקדישן - קדש (צריך לומר כמו במקבילה: 'קדשו') – חלה קדושה עליהן בשעה שמשתמשים בהן לספר תורה.
עד כאן המקבילה בירושלמי נדרים.
המקבילה מקורה במגילה, ומכאן הועתקה המקבילה לנדרים בשל המשנה במסכת נדרים שממנה פשטו את השאלה הראשונה.
בתוספתא מגילה ב,יג שנו: העושה תיבה ומטפחות לספר, עד שלא נשתמש בהן גבוה - רשיי להשתמש בהן הדיוט (שאין ההזמנה בלבד מקדשת את החפץ אלא השימוש בו), ומשנשתמש בהן גבוה - אין רשיי להשתמש בהן הדיוט.
• • •
כאן התחלת מקבילה בירושלמי יומא ג,ו.
שואלים: כלי שרת – כלי הקודש שהכוהנים והלוויים שירתו בהם במשכן או במקדש, מאימתי הם קְדֵישין? – ממתיי הם נהיים קדושים? (ממתיי חלה עליהם קדושת כלי שרת לקדש דברים הניתנים בהם?) מיד או בשעת התשמיש? – האם חלה עליהם הקדושה מיד כשהוקדשו לשם כלי שרת (וזהו בשעת עשייתם, שכלי שרת צריך להקדישם בעשייתם ולעשותם לשם כלי שרת (תוספתא מנחות ט,כא; ירושלמי יומא ג,ו)), או שמא לא חלה הקדושה עליהם אלא בשעה שמשתמשים בהם במקדש בפעם הראשונה?
ומשיבים (בהצעת ההשלכות של שתי האפשרויות שהוצעו בשאלה): אין תימר: – אם תאמר: מיד – הקדושה חלה על כלי שרת מיד כשהוקדשו, - ניחא – (הדבר) נוח (שכיוון שחלה הקדושה עליהם כשהוקדשו, הם מקדשים אחרים בשעה שמשתמשים בהם). אין תימר: – (ו)אם תאמר: בשעת התשמיש – הקדושה חלה על כלי שרת בשעה שמשתמשים בהם, - יש לשאול: כאחת (ביחד) הם קדישים ומתקדשין (צריך לומר כאן ולהלן: 'ומקדשין')? – וכי בשעה שמשתמשים בהם, גם חלה הקדושה עליהם וגם הם מקדשים דברים הניתנים בהם?! והרי מסתבר, שקודם הכלי נהיה קודש ואחר כך הוא מקדש! ולכן אין לך לומר שהקדושה חלה על כלי שרת בשעה שמשתמשים בהם.
ומעירים: ניחא – (הדבר) נוח, של משה – המקרה של כלי השרת שעשה משה והשתמשו בהם במשכן מובן, שאם תאמר שהקדושה חלה על כלי שרת בשעת התשמיש, אין לשאול במקרה זה: "כאחת הם קדישים ומקדשים?", שנתקדשו בשמן המשחה ובדם (המילה 'ובדם' אינה במקבילה והיא שיבוש של המילה 'ברם' להלן) – משה קידש את כלי השרת שעשה על ידי משיחתם בשמן המשחה לפני שהשתמשו בהם (רק אהרן ובניו נתקדשו בשמן המשחה ובדם (הזאה של דם קורבנות המילואים שעל המזבח), אבל המשכן וכליו נתקדשו בשמן המשחה ולא בדם. ראה ויקרא פרק ח). ושל (במקבילה: 'ברם של') שלמה – המקרה של כלי השרת שעשה שלמה והשתמשו בהם במקדש ראשון, שלא נתקדשו בשמן המשחה, אינו מובן, שאם תאמר שהקדושה חלה על כלי שרת בשעת התשמיש, - יש לשאול במקרה זה: כאחת הם קדישים ומתקדשין? – וכי בשעה שהשתמשו בהם, גם חלה הקדושה עליהם וגם הם מקדשים דברים הניתנים בהם?!
ומביאים ברייתא: בכניסתן לארץ – כשנבנה הבית הראשון לאחר שנכנסו ישראל לארץ, היו מפנין מתוך של משה לתוך של שלמה – היו מוציאים מתוך כלים של קודש שעשה משה במשכן דברים שניתנו בהם והתקדשו והיו מכניסים אותם לתוך כלים של חול שעשה שלמה, ובאופן זה היו הכלים של חול מתקדשים. ולאחר שנהיו הכלים קדושים, הם קידשו דברים שניתנו בהם. לא היה שם של משה – אם אבדו או שנשברו כלי השרת שעשה משה, ואי אפשר לקדש באופן זה את כלי השרת שעשה שלמה, - כאחת הם קדישים ומתקדשים – על כורחך יש לומר, שבשעה שהשתמשו בכלי השרת שעשה שלמה, גם חלה הקדושה עליהם וגם קידשו דברים הניתנים בהם. בעלייתן מן הגולה – כשנבנה הבית השני לאחר שעלו ישראל מבבל, היו מפנין מתוך של שלמה לתוך שלהן – היו מוציאים מתוך כלים של קודש שעשה שלמה במקדש ראשון דברים שניתנו בהם והתקדשו והיו מכניסים אותם לתוך כלים של חול שעשו עולי הגולה, ובאופן זה היו הכלים של חול מתקדשים. ולאחר שנהיו הכלים קדושים, הם קידשו דברים שניתנו בהם (משמע שכלי השרת שהיו במקדש ראשון לא נתחללו בגלות בבל, אבל אולי חזרו וקידשום). לא היה שם של שלמה – אם אבדו או שנשברו כלי השרת שעשה שלמה, ואי אפשר לקדש באופן זה את כלי השרת שעשו עולי הגולה, - כאחת הם קדישים ומתקדשים – על כורחך יש לומר, שבשעה שהשתמשו בכלי השרת שעשו עולי הגולה, גם חלה הקדושה עליהם וגם קידשו דברים הניתנים בהם.
בספרי במדבר פסקה מד נאמר: רבי אומר: "וימשחם ויקדש אותם" - למה נאמר? והלא כבר נאמר: "וימשח אותו ויקדש אותו..."! ומה תלמוד לומר: "וימשחם ויקדש אותם"? מגיד שבמשיחתם של אלו הוקדשו כל הכלים לעתיד לבוא (אותה משיחה הועילה גם לכלים בדורות הבאים ואינם צריכים משיחה).
ובפסיקתא דרב כהנא א,ו ובבמדבר רבה יב,טו נאמר: "וימשח אותו ויקדש אותו..." (במדבר ז,א) - מכיוון דכתיב: "וימשח אותו ויקדש אותו...", לאיזה דבר נאמר: "וימשחם ויקדש אותם" (שם)? ..."וימשחם" - משיחה בעולם הזה ומשיחה לעולם הבא. מגיד שבמשיחתם של אלו הוקדשו כל הכלים לעתיד לבוא.
לפי המקורות האלה, הקדושה חלה מאליה על כלי שרת מיד כשהוקדשו.
בשמות רבה טו,כד נאמר: צא ולמד מכלי השרת (שנתקדשו בדורות שאחרי משה). משה קידש את המשכן ואת כל כליו. מי היה מקדשם (את הכלים בדורות שאחרי משה)? יכול היה משה לבוא ולקדשם?! (והלוא כבר מת משה!) אלא מה היו עושים? היה הכוהן מקבל בו דבר של קודש והכלי מתקדש.
לפי המקור הזה, הקדושה חלה על כלי שרת בשעת התשמיש, אם מפנים מתוך של קודש לתוך של חול.
בבבלי יומא יב,ב; סנהדרין טז,ב ושבועות טו,א אמרו: תניא: כל הכלים (של המקדש) שעשה משה - משיחתם מקדשתם, מכאן ואילך (לאחר ימי משה) - עבודתם מחנכתם (כשמשתמשים בכלי קודש חדש בעבודת הקודש, הוא מתקדש באותה עבודה, ואין צורך למשוח אותו בשמן המשחה).
לפי המקור הזה, הקדושה חלה על כלי שרת בשעת התשמיש, וכאחת הם קדישים ומקדשים.
ומביאים ברייתא: אבנים שחצבן לשם מת – כדי לבנות בהן מצבה לשמו של אדם מת מסוים, - אסורות בהנייה – שכיוון שהכין אותן לשם מת, הרי זה כאילו השתמש בהן עבור מת, ודבר שמשמש למת נאסר בהנאה, לשם חי ולשם מת – שחצב אבנים כדי לבנות בהן מצבה לשמו של אדם שיצטרך להם, הן לאדם שמכין לו בחייו והן לאדם שכבר מת, - מותרות בהנייה – כיוון שלא הכין אותן לשם מת מסוים, ורק כשישתמשו בהן עבור מת ייאסרו בהנאה.
במסכת שמחות יג,ט נאמר: אבנים שחצבן לשם חי - יימכרו, לשם מת - לא יימכרו.
ומביאים ברייתא נוספת: הזורק כלי – בגד, הראוי לתכריך למת, לפני מיטתו של מת – מחמת צערו על המת, לתוך ארבע אמות (מגיה במסירה שלפנינו הוסיף 'שלו', ואינה במקבילה) – של המת, - אסור בהנייה – שדבר שהוא בתוך ארבע אמותיו של המת נתפס על ידו להיאסר בהנאה, חוץ לארבע אמות – של המת, - מותר בהנייה.
עד כאן המקבילה בירושלמי יומא.
המקבילה מקורה ביומא, ומשם הועתקה לכאן.
עניין כלי שרת מובא כאן בשל הדמיון בין השאלה בפתיחת עניין זה ובין השאלה לעיל בפתיחת עניין בית הכנסת שבנאה לשם חצר.
בירושלמי יומא ישנה סוגיה העוסקת בנושא "הזמנה מילתא היא או לאו מילתא היא" (כלשון הבבלי), והמקבילה שם היא חלקה האחרון של סוגיה זו. עניין כלי שרת (ולא רק מה שמובא כאן בעניין זה) מובא בירושלמי יומא משום שייכותו לנושא "הזמנה מילתא היא". גם שתי הברייתות "אבנים שחצבן לשם מת" ו"הזורק כלי לפני מיטתו של מת" מובאות בירושלמי יומא משום שייכותן לנושא "הזמנה מילתא היא". ברייתות דומות לשתי הברייתות הללו מובאות בבבלי סנהדרין מז,ב-מח,ב בסוגיה שגם היא עוסקת בנושא "הזמנה מילתא היא".
"הזמנה מילתא היא" - הזמנת חפץ לתשמיש האוסרו בהנאה או המתפיסו בקדושה אוסרת את החפץ בהנאה או מתפיסה אותו בקדושה כבר משעת ההזמנה.
• • •
דנים בקדושתם של חפצים הקשורים לבית הכנסת שלא נזכרו במשנה.
כל כלי (חפצי) בית הכנסת - כבית הכנסת – יש להם הקדושה המיוחסת לבית הכנסת עצמו. ספסלה – הספסל (מקור המילה בלטינית), וקלטירה – הספה (מקור המילה ביוונית), - כבית הכנסת – דומים בקדושתם לבית הכנסת (מסתבר שהספסלים של בית הכנסת הנזכרים כאן הם של עץ). כילה דעל ארונא – הכילה (וילון, פרוכת) שעל הארון (שפרוסה על ארון הקודש, שבו החזיקו את ספר התורה), - כארונא – כמו הארון (דומה בקדושתה לארון, והיא התיבה שנזכרה במשנה. - קדושת הארון מרובה מקדושת בית הכנסת).
ומספרים: רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) יהב גולתה תחתוי ההן בילן – נתן (נהג לתת) את הגלימה (בגד ארוך) תחת הוילון הזה (הפרוכת שעל הארון. מקור המילה 'בילן' ביוונית. - מנהגם של החכמים היה להתפלל כשהם לבושים בבגדם העליון היפה והחשוב. כך היה מנהגם של רב לפי הירושלמי ברכות ד,א ותעניות ד,א ושל רב יהודה לפי הבבלי ברכות ל,ב ושל רב כהנא לפי הבבלי שבת י,א. משום כך סבר רבי אבהו שהבגד שהיה לובש אותו בשעת התפילה דינו כמו כלי של הארון).
רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) אמר בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): בימה – מתקן מוגבה מעץ שעמד באמצע אולם בית הכנסת, ועליו עמדו הקוראים בתורה, ולווחין – קרשים על הבימה כעין שולחן שעליהם הונח ספר התורה כשקראו בו, אין בהן משום קדושת ארון, יש בהן משום קדושת בית הכנסת – מפני שהם חלק של פנים בית הכנסת בכלל ואינם קשורים לארון הקודש דווקא. אינגלין (צריך לומר: 'אנלגין'. - שיכול אותיות רגיל במילים השאולות מיוונית ללשון חכמים) – דוכן קריאה; מעמד של עץ עשוי בצורת מדף משופע, הניצב על גבי עמוד, לשים עליו ספר לקריאה (מקור המילה 'אנלגין' ביוונית), אין בו משום קדושת ארון, יש בו משום קדושת בית הכנסת.
ומספרים: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אזל לגוולנה – הלך לגוולן (לגולן, יישוב בארץ הבשן). חמתון יהבין מכושא בגו ארונה – ראה אותם (את אנשי המקום) נותנים מכוש (מעדר) בתוך הארון (הכניסו לתוך ארון הקודש, שבו החזיקו את ספר התורה, את הכלי הזה לשם שמירתו הבטוחה. - בירושלמי ביצה ה,ב נזכר 'מקושה דכנישתא' - המקוש שעל הדלת בבית הכנסת. אולי 'מכושא' הוא כלי לדפיקה בדלת). אתא שאל – בא (רבי ירמיה) ושאל לרבי אימי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) – שאל אותו האם מותר להשתמש בארון לכלי זה. אמר ליה: – אמר לו (רבי אמי): אני אוֹמַר: לכך – לעשות כך, התנו עליו מבתחילה (צריך לומר: 'מתחילה') – תושבי המקום הסכימו מראש לנהוג כך (מסתבר שכלי זה היה חשוב לאנשי גוולנא, שהפקידו אותו במקום קדוש זה ("הריהוט והפנים של בית הכנסת העתיק", "קתדרה" 60, עמוד 57). - במדרש תהילים ז,ח נזכר פעמון של זהב ומכישו של מרגליות. אולי ה'מכושא' של אנשי גוולנא היה חפץ יקר ערך כעין זה).
ומספרים עוד: רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) עבד ליה מגדל ואתני עלוי, עילייא דסיפרין וארעייא דמאנין – עשה לו (לעצמו) מגדל (ארון מדפים) והתנה עליו, (החלק, המדף) העליון של (מיועד ל-) ספרים (ספרי מקרא) ו(החלק, המדף) התחתון של (מיועד ל-) כלים (רבי יונה בנה ארון זה כנראה בבית הכנסת, והתנה את שימושו בכך שספרי הקודש יונחו במדפים העליונים, ודברים אחרים, חפצי בית הכנסת, במדפים התחתונים, כדי להפריד בין קודש לחול או בין דרגות שונות של קדושה ("הריהוט והפנים של בית הכנסת העתיק", "קתדרה" 60, עמוד 57)).
בבבלי מגילה לב,א אמרו: אמר רבי זירא אמר רב מתנה אמר שמואל: הלוחות והבימות אין בהם משום קדושה (אין בהם משום קדושת ארון).
אנלגין
במשנה כלים טז,ז שנינו: ...האנגלין (צריך לומר: 'אנלגין') של הספר... - הרי אלו טהורים.
ובתוספתא כלים (בבא קמא) ב,ג שנו: אולולגין (צריך לומר: 'אנלגין') פרוסה (חלקה, שלא היה לה בית קיבול) - טהורה, מגופפת (שהיה לה שפה מסביב כולה) - הרי זו טמיאה (משום שהשפה עשתה אותה לבית קיבול).
ובתוספתא כלים (בבא בתרא) ו,ט שנו: רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: אלולננין (צריך לומר: 'אנלגין') של ספר - טהור.
מכיוון שטבלת האנלגין היתה בשיפוע, דבר המקל על הקריאה, היתה לה שפה למטה שמונעת מן הספר להחליק מעליו. ומאחר שהספרים שבהם מדובר היו לרוב בצורת מגילה, כדי שלא יתגלגלו לצדדים הוסיפו לאנלגין שפות בצדדים ("תרבות חומרית בארץ ישראל בימי התלמוד" ב, עמוד 84, הערה 25).
רבי ירמיה אזל לגוולנה
בירושלמי עבודה זרה ב,ד אמרו: רבי ירמיה אזל לגובלנה, הורי ב...
במשנה סוטה ט,טו שנינו: בעקבות המשיח ...הגליל יחרב והגבלן יישום...
ובבבלי סנהדרין צז,א, בשיר השירים רבה ב [יג] ד ובפסיקתא דרב כהנא ה,ט נאמר: דור שבן דוד בא בו ...הגליל יחרב והגבלן יישום...
גולן / גוולן / גבלן הוא יישוב בארץ הבשן (בירושלמי כאן ועבודה זרה) וגם חבל ארץ בחלקו הצפוני של עבר הירדן המזרחי (במשנה סוטה ובמקבילותיה).
• • •
במשנה שנינו: "בני העיר שמכרו... מטפחות - לוקחין ספרים".
אפילו מטפחות תורה וחומשין – אף אם מכרו מטפחות של ספר תורה או של חומש תורה (חומשים הם מגילות שכתוב בהן אחד מחמשת הספרים של התורה), - לוקח בהן נביאים וכתובים – רשאים לקנות בדמיהן ספרי נביאים או כתובים, לפי שקדושת ספרים ואפילו נביאים וכתובים מרובה מקדושת מטפחות ואפילו מטפחות תורה וחומשים, כיוון שקדושת ספרים היא משום עצמם וקדושת מטפחות היא רק משום שהן משמשות לדבר שיש בו קדושה, וקדושה קלה חמורה מתשמישי קדושה חמורה.
• • •
במשנה שנינו: "מכרו... ספרים - לא יקחו מטפחות".
אפילו נביאים וכתובים – אף אם מכרו ספרי נביאים וכתובים, - אינו (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה) לוקח בהן מטפחות תורה וחומשים – אינם רשאים לקנות בדמיהם מטפחות של ספר תורה או של חומש תורה, לפי שקדושת מטפחות ואפילו מטפחות תורה וחומשים פחותה מקדושת ספרים ואפילו נביאים וכתובים.
ומביאים ברייתא: כורכים (עוטפים) תורה במטפחות תורה, חומשים במטפחות חומשים, (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה 'נביאים במטפחות נביאים', ואינו בברייתא המקבילה שבתוספתא, אף שהדין נכון) תורה וחומשים במטפחות נביאים וכתובים – לפי שעל ידי כך מעלים בקדושת המטפחות, אבל לא נביאים וכתובים במטפחות תורה וחומשים – לפי שעל ידי כך מורידים בקדושת המטפחות. נותנין (מניחים) תורה על גבי תורה, וחומשים על גבי חומשים, תורה וחומשין על גבי נביאים וכתובים – מפני שדבר שקדושתו חמורה יכול להשתמש בדבר שקדושתו קלה, אבל לא נביאים וכתובים על גבי תורה וחומשין – מפני שדבר שקדושתו קלה אינו יכול להשתמש בדבר שקדושתו חמורה.
ומעירים: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): תורה וחומשין ערק תנייה מינה – ברח התנא ממנה (כלומר, התנא השתמט מן הדיון בעניין הזה של תורה וחומשים, שלא אמר האם כורכים חומשים במטפחות תורה ונותנים חומשים על גבי תורה, מפני שקדושתם שווה (כדעת רבי שמואל בר רב יצחק להלן), או שמא אין כורכים חומשים במטפחות תורה ואין נותנים חומשים על גבי תורה, מפני שקדושת חומשים קלה מקדושת תורה).
בתוספתא מגילה ג,כ שנו: נותנים תורה על גבי תורה, וחומשים על גבי חומשים, תורה וחומשים על גבי נביאים, אבל לא נביאים על גבי תורה וחומשים.
מכרכים תורה במטפחות תורה, וחומשים במטפחות חומשים, תורה וחומשים במטפחות נביאים, אבל לא נביאים במטפחות תורה וחומשים.
בבבלי מגילה כז,א אמרו: גוללים ספר תורה במטפחות חומשים, וחומשים במטפחות נביאים וכתובים, אבל לא נביאים וכתובים במטפחות חומשים, ולא חומשים במטפחות ספר תורה.
מניחים תורה על גבי תורה, ותורה על גבי חומשים, וחומשים על גבי נביאים וכתובים, אבל לא נביאים וכתובים על גבי חומשים, ולא חומשים על גבי תורה.
דעת התנא בברייתא שבבבלי, שאין כורכים חומשים במטפחות תורה ואין נותנים חומשים על גבי תורה.
"כתובים" נזכרים בברייתא שבירושלמי ובבבלי אבל לא בברייתא שבתוספתא. בראשונה נקראו נביאים וכתובים יחד בשם "נביאים".
ומביאים ברייתא: כותבין תורה ונביאים כאחת – בספר אחד, שכשהם בספר אחד אין בזה משום גנאי כשגוללים אותו שהנביאים נתונים על התורה; דברי רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי). וחכמים אומרים: אין כותבין תורה ונביאים כאחת – בספר אחד, שאף כשהם בספר אחד יש בזה משום גנאי כשגוללים אותו שהנביאים נתונים על התורה, אבל כותבין נביאים וכתובים כאחת – שכן נותנים כתובים על נביאים.
במסכת סופרים ג,א ובמסכת ספר תורה ג,א נאמר: עושה אדם תורה ונביאים כאחת; דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: תורה בפני עצמה ונביאים בפני עצמם.
בבבלי בבא בתרא יג,ב אמרו: תנו רבנן: מדבק אדם תורה נביאים וכתובים כאחת (ועושה אותם ספר אחד); דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: תורה בפני עצמה, ונביאים בפני עצמם, וכתובים בפני עצמם. וחכמים אומרים: כל אחד ואחד בפני עצמו.
דעות התנאים במסכתות הקטנות ובתלמודים אינן מתאימות זו לזו.
נראה שחכמים שבירושלמי הוא רבי יהודה בברייתא שבבבלי, והוא מתיר נביאים וכתובים, וצריך לומר: "נביאים וכתובים בפני עצמם", וחכמים בברייתא שבבבלי אוסרים גם זה, וזה פירוש "כל אחד ואחד" - תורה ונביאים וכתובים ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 232).
רבי ירמיה אמר בשם רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): תורה וחומשין קדושה אחת הן – קדושת חומשים שווה לקדושת ספר תורה.
ומביאים ברייתא חולקת: אין עושין תורה חומשין – אסור לחתוך ספר תורה ולעשות ממנו חמישה חומשי תורה, לפי שאין מורידים מקדושה חמורה לקדושה קלה (טעם זה מפורש בברייתא המקבילה במסכתות הקטנות), אבל עושין חומשין תורה – מותר לחבר חמישה חומשי תורה ולעשות מהם ספר תורה, לפי שמעלים מקדושה קלה לקדושה חמורה. לפי ברייתא זו, קדושת חומשים קלה מקדושת ספר תורה, שלא כרבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק.
ומציעים היסק: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): הדא אמרה: – זאת אומרת (יש להסיק מהברייתא): תורה שעשאה חומשין – סופר שכתב תורה חומשים, שסיים חומש בסוף דף והתחיל חומש שאחריו בראש דף, - בקדושתה היא – יש לתורה זו קדושת ספר תורה, שאם תאמר שאין לתורה זו קדושת ספר תורה אלא רק קדושת חומשים, מדוע הברייתא אומרת שאין עושים מתורה זו חומשים, אלא מכאן שיש לתורה זו קדושת ספר תורה, ולכן אין עושים מתורה זו חומשים (הברייתא שאומרת שאין עושים תורה חומשים מדברת במקרה שהסופר כתב את התורה חומשים, שכן רק במקרה זה ניתן לחתוך ספר תורה ולעשות ממנו חומשים. בירושלמי לעיל א,ח אמרו, שצריך הסופר בכתיבת תורה שיהא גומר חומש באמצע הדף ומתחיל חומש שאחריו באמצע הדף, ומניח ביניהם רווח ארבע שורות, ואינו רשאי לסיים חומש בסוף דף או להתחיל חומש בראש דף, כדי שלא יבוא לחתוך תורה בין חומש לחומש. אך מהברייתא כאן יש להסיק, שאם הסופר לא עשה כך אלא עשה תורה חומשים, מכל מקום בקדושתה היא. - כך פירש ב"ספר ניר").
במסכת סופרים ג,ג ובמסכת ספר תורה ג,ג נאמר: אין עושים תורה חומשים, שאין מורידים מקדושה חמורה לקדושה קלה; אבל עושים חומשים תורה, אימתי? בזמן שמידתם ושיטתם שווים.
רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): תורה חסירה – ספר תורה שחסרה בו יריעה אחת, אין קוראין בה ברבים – משום כבוד הציבור, שגנאי הוא לציבור כשקוראים בספר תורה שאינו שלם.
ומציעים קושיה מברייתא: והא תני: – והרי (התנא) שונה (בעניין כתיבת מגילה, שיש בה פרשה אחת מן התורה או יותר, לתינוק להתלמד בה): ב'בְּרֵאשִׁית' - עד המבול – מותר לעשות מגילה של ספר 'בראשית' שכתוב בה מתחילת הספר עד פרשת המבול, שהוא עניין אחד שלם, אף ששאר הספר חסר בה, ב'וַיִּקְרָא' - עד "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי" (ויקרא ט,א) – מותר לעשות מגילה של ספר 'ויקרא' שכתוב בה מתחילת הספר עד "ויהי ביום השמיני", שהוא עניין אחד שלם, אף ששאר הספר חסר בה, ב'וַיְדַבֵּר' - עד "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן" (במדבר י,לה) – מותר לעשות מגילה של ספר 'במדבר' שכתוב בה מתחילת הספר עד "ויהי בנסוע הארון", שהוא עניין אחד שלם, אף ששאר הספר חסר בה! – משמע מכאן, שאם מותר לעשות מגילות כאלו, מותר לקרוא בהן ברבים, אף שהן חסרות. הרי שיש לפרוך את דברי רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן! (עד כאן הברייתא כפי שהיא במקבילות במסכתות הקטנות ובבבלי, והאמור להלן אינו מן הברייתא אלא הוא תירוץ לקושיה)
ומתרצים את הקושיה: מותר לקרות בו ברבים?! – וכי הברייתא אומרת שמותר לקרוא במגילות כאלו ברבים?! הרי הברייתא מתירה רק לכתוב מגילות כאלו לתינוקות כדי להתלמד בהן, אבל לקרוא בהן ברבים בוודאי אסור (כך פירש ב"עלי תמר").
במסכת סופרים ה,יא ובמסכת ספר תורה ה,י נאמר: אין עושים מגילה לתינוקות. רבי יהודה אומר: עושים מן 'בראשית' עד המבול, מן 'ויקרא' עד "ויהי ביום השמיני", ושאר כל הספרים - אסור, ואם עתיד להוסיף עליהם - מותר.
בבבלי גיטין ס,א אמרו: אין כותבים מגילה (שכתוב בה רק חלק מן התורה) לתינוק להתלמד בה, ואם דעתו (של הכותב) להשלים (ולכתוב ספר שלם) - מותר. רבי יהודה אומר: ב'בראשית' - עד דור המבול, בתורת כוהנים (ספר 'ויקרא') - עד "ויהי ביום השמיני".
הברייתא שבירושלמי היא דברי רבי יהודה בברייתות המקבילות שבמסכתות הקטנות ובבבלי.
בברייתא שבירושלמי נאמר: "ב'וַיְדַבֵּר' - עד 'וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן'", ואינו בברייתות המקבילות.
מהברייתות הללו משמע שהיו נוהגים להתחיל ללמד תינוקות בספר 'בראשית' או בספר 'ויקרא'. הטעם לכתיבת חלקו הראשון של ספר 'במדבר' לדברי הברייתא הירושלמי הוא מפני שחלק זה נחשב ספר בפני עצמו.
ומציעים מעשה המתקשר לאמור לפני כן: הדא (צריך לומר: 'כהדא' ("אוצר לשונות ירושלמיים")): – כמו זאת (כמו המעשה הזה): ארסקינס אוקיד אוריתא דצנבראי – אורסיקינוס (שהיה שר צבא רומי) שרף את ספר התורה של אנשי צינברי (עיר בחוף הדרומי מערבי של ים כינרת. - מעשה זה אירע בימי מרד גאלוס). אתון שאלון – באו (אנשי צינברי, כיוון שנשרף ספר התורה שלהם, ולא היה להם ספר תורה אחר) (ו)שאלו לרבי יונה ולרבי יוסה (גדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): מהו לקרות בספר ברבים? – האם מותר לקרוא בציבור בספר חומש? אמרון לון: – אמרו להם (רבי יונה ורבי יוסה): אסיר – אסור (לקרוא בציבור בחומש).
ומעירים: לא דאסיר, אלא מן גו דנפשהון עגימה, אינון זבנין להון אחורי – לא שאסור, אלא מתוך שנפשם עגומה (עצובה), הם קונים להם אחר (מן הדין מותר לקרוא בציבור בחומש, וכל מה שאסרו לקרוא אינו איסור גמור אלא כדי שיצטערו שספר התורה נשרף ואין להם במה לקרוא ויתעוררו לקנות ספר תורה אחר).
אורסיקינוס היה מצביא רומי שנשלח על ידי גאלוס (שהיה קיסר רומי שישב באנטיוכיה ושלט במזרח האימפריה הרומית בקשיחות ובאכזריות) לדכא את מרד יהודי ארץ ישראל בשלטון הרומי בשנת 351-2 למניינם. בספרות חכמים אין זכר למרידה, אלא רק לדיכוי ולפעולות עונשין של הצבא הרומי.
בבבלי גיטין ס,א אמרו: שלחו ליה בני גלילא לרבי חלבו: מהו לקרות בחומשים בבית הכנסת? לא הווה בידיה. אתא שייליה לרבי יצחק נפחא, ולא הווה בידיה. אתא שאיל בי מדרשא, ופשטוה מהא דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: ספר תורה שחסר יריעה אחת - אין קורים בו (משמע שאין קוראים בציבור בדבר חסר). - ולא היא. התם - חסר במילתיה (שהרי חסרה בו יריעה), הכא - לא חסר במילתיה (שהרי הוא חומש שלם).
רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו: אין קורים בחומשים בבית הכנסת משום / מפני כבוד הציבור.
ניתן לבאר את איסור הקריאה בציבור מתוך חומשים כנובע מכך שאחר שנתקבלה כחובה הקריאה מספר תורה שלם, היינו חמשת חומשי תורה כתובים על גבי מגילה אחת, נתפשה המגילה הקטנה של החומש כביטוי של חוסר כבוד ביחס לקריאה בציבור ("המעבר ממגילה לקודקס ורישומו בקריאת התורה", "סיני" קז, עמוד רנא).
שאלת בני הגליל בבבלי "מהו לקרות בחומשים בבית הכנסת?" היתה במקרה שיש להם ספר תורה, ולכן אמרו בבבלי שאין קוראים בחומשים בבית הכנסת מפני כבוד הציבור. ואילו שאלת אנשי צינברי "מהו לקרות בספר (בחומש) ברבים?" היתה במקרה שאין להם ספר תורה, ולכן אמרו בירושלמי שאין קוראים בחומש ברבים מפני עגמת נפש.
בשני התלמודים מובאות באותו הקשר השאלה על קריאה בחומש ברבים ומימרת רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן על ספר תורה שחסר.
• • •
במשנה שנינו: "וכן במותריהם".
מפרשים את המשנה: ממה שגבו גבאי צדקה (ממונים על גביית כספי צדקה) והותירו – פירוש המשנה הוא, שאם גבו פרנסי העיר מבני העיר מעות לצורך קדושה חמורה והותירו מן המעות הללו, אסור להשתמש במותר לקדושה קלה, לפי שאסור להוריד את המותר מקדושתו (נראה שהביטוי 'גבאי צדקה' בא כאן בשל הדיון להלן בענייני צדקה, וכאן צריך לומר: 'פרנסי העיר'. - עסקני הציבור השונים בעיר היהודית בתקופת המשנה והתלמוד כונו "פרנסים". מונח זה מתאר פקידים ועסקנים ברמות שונות, ובהם גבאי הצדקה).
בתוספתא מגילה ב,יב שנו: אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים? בזמן שלא התנו עימהם פרנסי אותה העיר, אבל אם התנו עימהם פרנסי אותה העיר - רשאים לשנותו לכל דבר שירצו.
בבבלי מגילה כז,א אמרו: "וכן במותריהן". - אמר רבא / רבה: לא שנו (שיש קדושה במותר של דברים מקודשים) אלא שמכרו (דבר שבקדושה) והותירו (דמים), אבל גבו (לצורך דבר שבקדושה) והותירו - מותר (להשתמש במותר לצורך אחר, שעדיין לא נתפסו הדמים בקדושה).
איתיביה אביי: במה דברים אמורים (שאסור להוריד מותר של דבר מקודש מקדושתו)? שלא התנו, אבל התנו - אפילו לדוכסוסיא נמי מותר. היכי דמי? אילימא שמכרו והותירו - כי התנו מאי הווי? (כיצד רשאים הם להתנות להוריד דבר מקדושתו?) אלא לאו שגבו והותירו, וטעמא דהתנו, הא לא התנו - לא!
לעולם שמכרו והותירו, והכי קאמר: במה דברים אמורים? שלא התנו (שתפקע הקדושה מהדמים) שבעה טובי העיר במעמד אנשי אותה העיר (באסיפת תושבי העיר), אבל התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי אותה העיר - אפילו לדוכסוסיא נמי מותר.
מתוך דברי הבבלי משמע שהברייתא (דברי רבי יהודה בתוספתא) נסמכה לפסקה שבמשנתנו ג,א: "וכן במותריהם". ולפי הירושלמי (שאמר: "וכן במותריהם" - "ממה שגבו גבאי צדקה והותירו") ואביי בבבלי הברייתא מתפרשת כפשוטה: במה דברים אמורים שאסור להוריד את המותר מקדושתו? בזמן שלא התנו עימהם הפרנסים בשעת הגבייה שהם יכולים להשתמש במותר לדברים אחרים, וגבו סתם לבית הכנסת וכדומה, אבל אם התנו ואמרו שאם יותירו ישתמשו בהם לצרכים אחרים, הדמים חולין. ולרבא הכוונה לדמים שנותרו מן המכירה אחרי שקנו בהם קדושה אחרת ובהם יכולים לעשות מה שירצו, משום שגוף הנמכר נתחלל על הדמים שלקחו בהם קדושה אחרת, ולפיכך מועיל תנאי על הנותר, אבל על הדמים עצמם לא מועיל תנאי, שהרי עליהם נתחלל בית הכנסת ("תוספתא כפשוטה").
ומציעים מעשה המתקשר לאמור לפני כן: כהדא: – כמו זאת (כמו המעשה הזה): רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אזל לחמץ – הלך לחומץ (עיר בסוריה), ויהבו ליה פריטין מפלגה ליתמייא ולארמלאתא – ונתנו לו פרוטות (כסף) לחלק ליתומים ולאלמנות. נפק ופלגון לרבנין – יצא וחילק אותן (את הפרוטות) לחכמים (נראה שהקשר בין 'כהדא' לקטע שלפניו הוא רופף ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 259). - עובדה זו מעידה לא רק על דאגתו לתלמידי חכמים עניים אלא גם על מצבם הדחוק ("חכמי המשנה והתלמוד: הגותם פועלם ומנהיגותם", עמוד 431)).
ושואלים: מהו שיהא צריך להפריש תחתיהן? – האם רבי חייה בר בא צריך להפריש פרוטות אחרות משלו לחלק ליתומים ולאלמנות במקום הפרוטות שחילק לחכמים, מפני שהיה אסור לו לשנות מצדקה אחת לצדקה אחרת שלא מדעת הנותנים, או שמא אין צריך להפריש תחתיהן, מפני שהיה מותר לו לשנות מצדקה אחת לצדקה אחרת, הואיל והנותנים נתנו על דעת שישנה לכל מה שירצה?
ומשיבים (בהצעת מחלוקת אמוראים): רבי בא בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר: צריך להפריש תחתיהן. רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר: צריך להפריש תחתיהן. רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר: אינו צריך להפריש תחתיהן. רבי יסא (רבי אסי, (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי לעזר (אמורא בדור השני) אומר (מילה זו יתירה, כי אצל "רבי פלוני בשם רבי פלוני" דרך הירושלמי הוא להחסיר "אמר"): אינו צריך להפריש תחתיהן.
רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי יסא שאמר בשם רבי לעזר שאמר בשם רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): כל המצות (צריך לומר: 'המעות', כמו בירושלמי לעיל א,ג) – שאדם פוסק ליתן צדקה, עד שלא יינתנו לגיזברין (ממונים על אוצר הכסף (מקור המילה בפרסית)) - את (אתה) – הפוסק צדקה, רשאי לשנותם – לדבר אחר (לצדקה אחרת), משניתנו לגיזברין - אין את רשאי לשנותן – לדבר אחר, אלא מדעתם (בהסכמתם של הגזברים).
בתוספתא מגילה ב,טו שנו: הפוסק צדקה, עד שלא זכו בה הפרנסים - רשיי לשנותה לדבר אחר, משזכו בה הפרנסים - אין רשיי לשנותה לדבר אחר אלא מדעתם.
בירושלמי מגילה א,ג אמרו: כל המעות עד שלא יינתנו לגיזברין - את רשאי לשנותן, משניתנו לגזברין - אין את רשאי לשנותן.
בבבלי ערכין ו,א אמרו: תנו רבנן: האומר: 'סלע זו לצדקה', עד שלא באתה ליד גבאי - מותר לשנותה, משבאתה ליד גבאי - אסור לשנותה.
• • •