משנה
כל הלילה – עד עלות השחר, כשר לקצירת העומר – במוצאי יום טוב הראשון של חג הפסח, ולהקטר חלבים ואיברים – העלאה על המזבח לשם שריפה של איברי קורבן עולה ושל חלבי שאר הקורבנות שנזרק דמם ביום, שמצוותם להעלותם על המזבח באותו יום ובלילה שלאחריו.
המשנה כאן שנתה דברים שנעשים במקדש.
משנתנו קובעת שהקטרת איברים כשרה כל הלילה, ואינה מזכירה את ההגבלה עד חצות (משנה ברכות א,א). אולי זו הלכה קדומה שנאמרה לפני שהתחדשה ההלכה שאמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. המשנה לא מנתה את כל המעשים הנעשים בלילה, אלא הביאה מצוות אחדות לדוגמה ("משנת ארץ ישראל", תענית ומגילה, עמוד 314).
זה הכלל: – כך הוא סיכום הדברים: דבר שמצותו ביום - כשר כל היום – ואין לעשותו בלילה, ושמצוותו (בכתבי היד של המשנה: 'ודבר שמצוותו') בלילה - כשר כל הלילה – ואין לעשותו ביום.
• • •
תלמוד
מביאים ברייתא: כל הלילה כשר לספירת העומר – שהיא דבר שמצוותו בלילה ולא ביום (במדרשי ההלכה נאמר: "שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא כג,טו) - אימתי הן תמימות? בזמן שמתחיל לספור מבערב) (אין זו פסקה מן המשנה (במשנה: "כל הלילה כשר לקצירת העומר"), אלא ברייתא הנסמכת על המשנה, וברייתא זו מתפרשת להלן ("תלמוד ירושלמי במהדורת האקדמיה ללשון העברית", "תרביץ" עא, עמוד 593, הערה 129)).
ומציעים זיהוי למקור התנאי: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): דרבי אלעזר ברבי שמעון (תנא בדור החמישי) היא – של רבי אלעזר ברבי שמעון היא (המשנה, שאמרה שקצירת העומר היא דבר שמצוותו בלילה, היא כדעת רבי אלעזר ברבי שמעון), דרבי לעזר בירבי שמעון אמר: מ"הָחֵל" לקצור "תָּחֵל לִסְפֹּר" – בדברים טז,ט נאמר: "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ, מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת" - כל אחד חייב לספור שבעה שבועות מהיום שמתחילים להניף חרמש (מגל) על התבואה שבשדות, כלומר, מתחילת הקציר. והכוונה לקצירת העומר שמקריבים במקדש, שהעומר נקרא "ראשית קצירכם" (ויקרא כג,י) - הקציר הראשון של התבואה. ומכאן שמתחילים לספור מן הזמן שבו מתחילים לקצור את העומר, והוא ממוצאי יום טוב הראשון של חג הפסח. וכיוון שספירת העומר מצוותה בלילה, כאמור בברייתא, גם קצירת העומר מצוותה בלילה (קצירה היא דבר שבא ללמד ונמצא למד). לכן המשנה היא כדעת רבי אלעזר ברבי שמעון.
ומציעים קושיה: מעתה – אם כן (אם הדברים שלפני כן נכונים, שלמדים קצירת העומר מספירת העומר, מתעורר קושי), יֵצֵא לו – שליח בית דין שקוצר את העומר, חוץ לתחום – של העיר ביום טוב הראשון של חג הפסח, כדי שיגיע לפני תחילת הלילה למקום הקצירה, כיון שחשיכה – כשיתחיל הלילה של שישה עשר בניסן, יתחיל לקצור – את העומר מיד, שהרי למדים קצירת העומר מספירת העומר, וכשם שהספירה צריכה להיות לכתחילה בתחילת הלילה (במדרשי ההלכה נאמר: "שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא כג,טו) - אימתי הן תמימות? בזמן שמתחיל לספור מבערב), כך גם הקצירה צריכה להיות לכתחילה בתחילת הלילה! – ולמה אמרו שכל הלילה כשר לקצירת העומר?
ומתרצים: איפשר (= אי אפשר) לו לכווין – אין אדם יכול לקבוע בדיוק את הרגע של תחילת הלילה, ולכן אין הקוצר את העומר יוצא חוץ לתחום ביום טוב. לפיכך כל הלילה כשר – לקצירה (וכן לספירה). אבל אם נקצר העומר ביום - פסול.
בספרא "אמור" פרשה י; בספרי דברים פסקה קלו ובבבלי מנחות סו,א נאמר: יכול יקצור (את העומר) ויביא (יקריב אותו בזמנו), ויספור (יתחיל לספור) אימתי / כל זמן שירצה (אפילו לאחר זמן)! תלמוד לומר: "מהחל חרמש בקמה תחל לספור" (דברים טז,ט) (הרי שהספירה מתחילה משעת קצירת העומר ולא לאחר הקצירה).
יכול יקצור ויספור (יתחיל לספור בזמן קצירת העומר), ויביא אימתי / כל זמן שירצה! תלמוד לומר: "מיום הביאכם... תספרו" (ויקרא כג,טו-טז) (הרי שהספירה מתחילה מיום ההבאה ולא קודם ההבאה).
יכול יקצור ביום ויספור ביום ויביא ביום (שלוש הפעולות הללו יהיו נעשות ביום שישה עשר בניסן ולא בלילו)! תלמוד לומר: "שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא כג,טו) - אימתי הן תמימות? בזמן שמתחיל / משמתחיל (לספור) מבערב (ולא ביום).
יכול יקצור בלילה ויספור בלילה ויביא בלילה! תלמוד לומר: "מיום הביאכם" (שם) - אין הבאה אלא ביום. הא כיצד? קצירה וספירה בלילה והבאה ביום.
ומביאים ברייתא: היה – כוהן, מקריב מנחת העומר – ביום שישה עשר בניסן, וניטמאת – המנחה, בידו, אומר – לכוהנים שיביאו לו מנחה אחרת, ומביאין לו – הכוהנים, אחרת – מנחה אחרת תחתיה, שהם מכינים מנחה אחרת מתבואה שנקצרה שלא לשם העומר ומביאים לו והוא מקריב אותה. ואף על פי שהעומר, שהוא קורבן ציבור, קרב בטומאה, יש להקריב אותו בטהרה אם אפשר. ואם לאו – אם אי אפשר להביא לו מנחה אחרת, אומרים לו – הכוהנים: "הֱוֵי (הֱיֵה) פיקח (חכם ונבון) ושתוק!, הוי פיקח ושתוק!" – ואל תספר שנטמאה המנחה. והוא מקריב את המנחה שנטמאה; דברי רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי). רבי לעזר בירבי שמעון אומר: לעולם – בין אם אפשר להביא לו מנחה אחרת ובין אם לא, אומרים לו: "הוי פיקח ושתוק!", שאין עומר שנקצר שלא למצותו כשר – תבואה שנקצרה שלא לשם העומר - פסולה למנחת העומר, ולכן אין מביאים לו מנחה אחרת. אבל רבי סובר, שתבואה שנקצרה שלא לשם העומר - כשרה למנחת העומר, ולכן לדעתו מביאים לו מנחה אחרת.
ומציעים הסבר לשיטת רבי לעזר בירבי שמעון: סבר – סובר רבי לעזר בירבי שמעון – שאומר שתבואה שנקצרה שלא לשם העומר - פסולה למנחת העומר, שאין העומר בא מן העלייה (חדר בקומה עליונה בבניין) – מתבואה ישנה של השנה שעברה המונחת בעלייה שנקצרה שלא לשם העומר, אלא הוא בא מתבואה חדשה שנקצרה לשם העומר (אבל רבי סובר שעומר הבא מן העלייה - כשר).
ומציעים קשר בין דעותיהם של שני חכמים: אמר רבי יוחנן: אתיא דרבי לעזר ברבי שמעון – באה (הולכת שיטתו) של רבי לעזר בירבי שמעון, כשיטת רבי עקיבה רבו של אביו – רבי שמעון בן יוחאי, אביו של רבי לעזר בירבי שמעון, שהיה תלמידו של רבי עקיבה, ומציעים מראה מקום לדברי רבי עקיבה: דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה שבת יט,א): כלל אמר רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) – בעניין מלאכות לצורך מצווה הדוחות את השבת: כל מלאכה – האסורה בשבת, שאֶיפשר לה לעשות (להיעשות) מערב שבת - אינה דוחה את השבת – אסור לעשותה בשבת. וכל מלאכה – האסורה בשבת, שאי אֶיפשר לה להיעשות מערב שבת - דוחה את השבת – מותר לעשותה בשבת. הכלל שאמר רבי עקיבה, שנשנה בעניין מילה בשבת, נשנה גם במסכת פסחים ו,ב בעניין קורבן פסח בשבת, וכן במסכת מנחות יא,ג בעניין מנחת כוהן גדול בשבת. גם קצירת העומר היא מלאכה לצורך מצווה הדוחה את השבת, ומכיוון שרבי לעזר בירבי שמעון אומר לעיל שקצירת העומר מצוותה בלילה במוצאי יום טוב הראשון של חג הפסח, ואם נקצר העומר שלא במוצאי יום טוב הראשון של חג הפסח - פסול, הרי שקצירת העומר היא מלאכה שאי אפשר לה להיעשות מערב שבת (אין הכוונה ליום שלפני שבת, מפני שהוא יום טוב הראשון של חג הפסח ואסור לקצור בו, אלא הכוונה לימים שלפני שבת שמותר לקצור בהם), וכיוון שקצירת העומר דוחה את השבת, הרי שרבי לעזר בירבי שמעון הולך כשיטת רבי עקיבה.
ומציעים קושיה ממשנה (על המשנה במסכת שבת): והא תנינן: – והרי שנינו (משנה ראש השנה א,ו): מעשה שעברו – בדרכם לבית דין, יותר מארבעים זוג – כיתות של עדים שראו את הירח החדש, ומעשה זה היה בשבת, ועיכבן רבי עקיבה בלוד (עיר במישור החוף) – שלא ילכו למקום בית הדין ביבנה (עיר במישור החוף בדרום) להעיד לפני בית הדין, כדי שלא יחללו את השבת ביציאה חוץ לתחום! – והרי קידוש החודש דוחה שבת, וכיוון שהליכת העדים לבית דין היא דבר שאי אפשר לה להיעשות מערב שבת, כי העדים ראו את הירח החדש בליל שבת, לא היה לו לרבי עקיבה לעכב אותם, שכן לשיטתו במשנה במסכת שבת מלאכה שאי אפשר לה להיעשות מערב שבת - דוחה את השבת. נמצא שיש סתירה בין המשנה במסכת ראש השנה ובין המשנה במסכת שבת.
ומתרצים את הקושיה (בהצעת דיוק מהמשנה): מפני שהיו ארבעים זוג – רבי עקיבה עיכב אותם רק מפני שהיו ארבעים כיתות של עדים, והואיל והיה הדבר מפורסם כל כך, יש לשער שוודאי ראו את הירח גם במקום שבית הדין יושבים, ולכן לא היה צורך בעדים האלו, אבל אם היה זוג אחד - לא היה מעכבו – אילו היתה רק כת אחת של עדים - לא היה רבי עקיבה מעכב אותה, שהואיל ולא היה הדבר מפורסם כל כך, אפשר שלא ראו את הירח במקום שבית הדין יושבים, והיה צורך בעדים האלו. לכן אין סתירה בין המשנה במסכת ראש השנה ובין המשנה במסכת שבת.
ושואלים: קצירת היום, מה את עבד לַהּ? – מה אתה עושה אותה? (איך אתה דן את המקרה של עומר שנקצר ביום שישה עשר בניסן?) כקצירת הלילה או כבא מן העלייה? – האם יש לדמות את המקרה של עומר שנקצר ביום למקרה של עומר שנקצר כמצוותו בליל שישה עשר בניסן, או שיש לדמות את המקרה של עומר שנקצר ביום למקרה של עומר שבא מן העלייה? ומפרטים את ההשלכות ההלכתיות של שתי האפשרויות הנזכרות: אין תימר: – אם תאמר: כקצירת הלילה – יש לדמות את המקרה של עומר שנקצר ביום למקרה של עומר שנקצר בלילה, ולכן הוא כשר לדעת הכול, - יש להסיק: אשכחת אמר: – נמצאת אומר: הדא (צריך לומר: 'חדא') פלגו – מחלוקת אחת בין רבי לעזר בירבי שמעון ובין רבנין – ובין החכמים (רבי החולק לעיל על רבי לעזר בירבי שמעון), דרבנין אמרין: – שהחכמים אומרים: קצירת היום כקצירת הלילה (נראה שצריך לומר: 'הבא מן העלייה - כשר'), ורבי לעזר בירבי שמעון אומר: אין קצירת היום כקצירת הלילה (נראה שצריך לומר: 'הבא מן העלייה - פסול') – שלא נחלקו רבי ורבי לעזר ברבי שמעון בעומר הנקצר ביום אלא רק בעומר הבא מן העלייה (הגרסה במסירה שלפנינו היא העתקה בטעות מלהלן). אין תימר: – (ו)אם תאמר: כבא מן העלייה – יש לדמות את המקרה של עומר שנקצר ביום למקרה של עומר שבא מן העלייה, - יש להסיק: אשכחת אמר: – נמצאת אומר: תרתין פלגוון – שתי מחלוקות בין רבי אלעזר בירבי שמעון ורבנין – והחכמים, דרבנין אמרי (צריך לומר: 'אמרין'): – שהחכמים אומרים: קצירת היום כקצירת הלילה – ולכן לדעתם עומר שנקצר ביום - כשר, ורבי לעזר בירבי שמעון אומר: אין קצירת היום כקצירת הלילה – ולכן לדעתו עומר שנקצר ביום - פסול, ורבנין אמרי (צריך לומר: 'אמרין'): – והחכמים אומרים: הבא מן העלייה - כשר, ורבי לעזר בירבי שמעון אומר: הבא מן העלייה - פסול – שנחלקו רבי ורבי לעזר ברבי שמעון גם בעומר הנקצר ביום וגם בעומר הבא מן העלייה. - השאלה נשארת ללא הכרעה.
שאלה זו ששאלו, האם נחלקו רבי ורבי אלעזר ברבי שמעון גם בעומר שנקצר ביום, היא לפי סתם הירושלמי לעיל שנחלקו בעומר הבא מן העלייה. אבל לפי רבי יוחנן לעיל נחלקו רבי ורבי אלעזר ברבי שמעון בכל עומר שנקצר שלא כמצוותו במוצאי יום טוב הראשון של חג הפסח.
במשנה מנחות י,ט שנינו: מצוותו (מצוות העומר) לקצור בלילה (במוצאי יום טוב הראשון של חג הפסח). נקצר ביום (ביום שישה עשר בניסן) - כשר. ודוחה את השבת.
בתוספתא מנחות ג,ז שנו: היה מקריב את העומר ונטמאה, אומר ומביאים אחרת תחתיה. אין שם אלא הוא, אומרים לו: "הווי פיקח ושתוק!"; דברי רבי אלעזר ברבי שמעון. רבי אומר: בין כך ובין כך אומרים לו: "הווי פיקח ושתוק!", שהעומר שקצרוהו שלא כמצוותו - פסול.
בשני התלמודים מוחלפת המחלוקת.
ובתוספתא מנחות י,לג שנו: מצווה (מצוות העומר) להביא מן החדש. אין להם - יביאו מן העלייה.
בבבלי מנחות עב,א אמרו: "נקצר ביום - כשר". - והתנן: "כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואיברים. זה הכלל: דבר שמצוותו ביום - כשר כל היום, דבר שמצוותו בלילה - כשר כל הלילה". קתני לילה (דבר שמצוותו בלילה) דומיא דיום (דבר שמצוותו ביום), מה דיום - בלילה לא (אם נעשו בלילה, לא התקיימה מצוותם), אף דלילה - ביום נמי לא (אם נעשו ביום, לא התקיימה מצוותם)!
אמר רבה: לא קשיא, הא (משנת מנחות האומרת שמצווה של לילה, כגון קצירת העומר, כשרה אם נעשתה ביום) - רבי, והא (משנת מגילה האומרת שמצווה של לילה שנעשתה ביום פסולה) - רבי אלעזר ברבי שמעון, דתניא: היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת, אם יש אחרת (מנחה מתבואה אחרת מן החדש) - אומר לו (החכם למביא העומר): "הבא אחרת תחתיה!", ואם לאו - אומר לו: "הווי פיקח ושתוק!"; דברי רבי. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: בין כך ובין כך - אומר לו: "הווי פיקח ושתוק!", שכל העומר שנקצר שלא כמצוותו (שלא נקצר כמצוותו בלילה של מוצאי יום טוב הראשון של חג הפסח) - פסול.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: רבי אלעזר ברבי שמעון כשיטת רבי עקיבא רבו של אביו אמרה, דתנן: "כלל אמר רבי עקיבא: כל מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב שבת - אינה דוחה את השבת", וסבר לה כרבי ישמעאל, דאמר: קצירת העומר מצווה, דתנן: "רבי ישמעאל אומר: מה חריש (האסור בשבת) - רשות, אף קציר (האסור בשבת) - רשות, יצא (מכלל איסור שבת) קציר העומר שהיא מצווה". ואי סלקא דעתך נקצר שלא כמצוותו - כשר, אמאי דחי שבת? נקצריה מערב שבת (הרי זו מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת, שאינה דוחה את השבת)! אלא מדדחי שבת, שמע מינה: נקצר שלא כמצוותו - פסול.
לפי רבה בבבלי נחלקו רבי ורבי אלעזר ברבי שמעון בעומר שנקצר ביום, שלדעת רבי נקצר ביום - כשר, ולדעת רבי אלעזר ברבי שמעון נקצר ביום - פסול. אבל לפי סתם הירושלמי לעיל (בהצעת הסבר לשיטת רבי לעזר בירבי שמעון בברייתא) נחלקו רבי ורבי אלעזר ברבי שמעון בעומר הבא מן העלייה, ושאלו בירושלמי האם נחלקו גם בעומר שנקצר ביום, ולא הכריעו. ולפי רבי יוחנן בשני התלמודים נחלקו רבי ורבי אלעזר ברבי שמעון בכל עומר שנקצר שלא כמצוותו במוצאי יום טוב הראשון של חג הפסח.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ראש השנה א,ט.
ומציעים בעיה: רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) בעי – שואל (מסתפק): קצירת העומר, מהו שידחה (צריך לומר כמו במקבילה: 'שתדחה') את השבת ביום? – כשחל שישה עשר בניסן להיות בשבת, ולא קצרו בלילה כמצוותו של העומר, האם מותר לקצור בשבת ביום, שאף הקצירה ביום דוחה את השבת, או שמא אסור לקצור בשבת ביום, שרק הקצירה בלילה דוחה את השבת? (הבעיה היא לדעת מי שסובר שעומר שנקצר ביום - כשר)
ופושטים את הבעיה (בהצעת משנה): התיב – השיב (תשובה על הבעיה) רבי אביי (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): והתנינן: – והרי שנינו (משנה מנחות י,ט, בעניין העומר): מצותו – של העומר, לקצור בלילה – במוצאי יום טוב הראשון של פסח. נקצר ביום – ביום שישה עשר בניסן, - כשר – לעומר בדיעבד. ודוחה את השבת – רבי אביי סבור, שכוונת המשנה היא, שאף הקצירה ביום דוחה את השבת, ולכן, אם לא קצרו בשבת בלילה, מותר לקצור בשבת ביום.
ולא קבליה (צריך לומר: 'ולא קבלה') – ולא קיבל אותה (רבי שמעון בן לקיש לא קיבל את תשובתו של רבי אביי על הבעיה, מפני שהתקשה רבי שמעון בן לקיש בכוונת המשנה הזו עצמה, האם ההלכה "ודוחה את השבת" מוסבת על "מצוותו לקצור בלילה", ורק הקצירה בלילה דוחה את השבת, או שמא היא מוסבת אף על "נקצר ביום - כשר", ואף הקצירה ביום דוחה את השבת).
אמר רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): חזר ביה – חזר בו (מהדעה שהחזיק בה לפני כן, ש"לא קבליה") רבי שמעון בן לקיש – וקיבל את תשובתו של רבי אביי על הבעיה, מן הדא – מזאת (חזר בו מחמת המשנה הזאת (משנה מנחות י,ג) המוצעת בהמשך, שמספרת כיצד היו עושים את קצירת העומר): כיון שחשיכה – כשהתחיל ליל שישה עשר בניסן, אומר להן – שליח בית דין שקוצר את העומר שואל את בני העיירות הסמוכות למקום הקצירה שנתכנסו לשם בשעת הקצירה: בא השמש? – שקע השמש? אומרים: הין – כולם עונים לו: כן. בא השמש? אומרים: הין... – שליח בית דין שואל אותם כמה שאלות. כל שאלה הוא שואל שלוש פעמים, ועל כל שאלה הם עונים לו בכל פעם "הן". ושנינו שם: בשבת – אם שישה עשר בניסן חל בשבת, אומר להם: – שליח בית דין שואל אותם עוד: שבת זו? – אקצור בשבת זו? - אומרים: הין – כולם עונים לו: כן. - שבת זו? - אומרים: הין – כך שלוש פעמים. ויש להציע פרשנות למקור הנידון (כדי לפשוט את הבעיה): מה אנן קיימין? – (ב)מה אנחנו עומדים (עוסקים)? (במה ההלכה ששנינו במשנה מנחות י,ט: "ודוחה את השבת" מדברת?) אם ללילה – אם נאמרה הלכה זו לעניין לילה, שהקצירה בלילה דוחה את השבת, - כבר הוא אמור – כבר שנינו במשנה מנחות י,ג, המספרת כיצד היו עושים את קצירת העומר, שהקצירה בלילה דוחה את השבת. אלא אם אינו עניין ללילה – אם אין בהלכה זו צורך לעניין לילה, תניהו (צריך להוסיף כמו במקבילה: 'עניין') ליום – השתמש בהלכה זו לעניין יום, שהקצירה ביום דוחה את השבת, ולכן, אם לא קצרו בשבת בלילה, מותר לקצור בשבת ביום.
בתוספתא מנחות י,כג שנו: יום הנף שחל להיות בשבת דוחה את השבת בקצירת העומר. כיצד הם עושים? - ...כיוון שחשיכה, אומר להם: בשבת זו? בשבת זו? בשבת זו? ...והם אומרים: הן, הן, הן...
מהתוספתא רואים, שעיקרו של הסיפור כיצד היו עושים את קצירת העומר בא ללמד שקצירת העומר דוחה את השבת, שכן התוספתא מספרת סיפור זה לאחר שהיא אומרת שקצירת העומר דוחה את השבת. בכך יוטעם מה שאמרו בירושלמי כאן: "אם ללילה - כבר הוא אמור".
לפי הבבלי מנחות עב,ב, לדברי התנא במשנה מנחות י,ט שעומר שנקצר ביום - כשר, אין קצירת העומר דוחה שבת, שהרי אפשר לקוצרו מערב שבת, אלא שכוונת המשנה שם האומרת "דוחה את השבת" היא, שהקרבת העומר דוחה שבת. אבל בירושלמי כאן אמרו, שלדעת האומר נקצר ביום - כשר, הקצירה דוחה שבת אף ביום.
בירושלמי כאן השתמשו בביאור משנה במידת "אם אינו עניין ל... תנהו עניין ל...", שהיא מהמידות שהתורה נדרשת בהן.
ומציעים בעיה נוספת: דבר שהוא דוחה את השבת ביום – דבר מצווה שמותר לעשותו בשבת ביום ולא בלילה (משום שמצוותו ביום), מכשיריו מהו שידחו את השבת בלילה? – האם מכשיריו של הדבר דוחים את השבת בלילה? (האם מותר לעשות אף בשבת בלילה (בליל השבת) את האמצעים המסייעים לעשייתו של הדבר, משום שהלילה והיום הם יום אחד, או שמא מותר לעשות אותם רק בשבת ביום, משום שהדבר דוחה את השבת רק ביום? (להלן מובאות דוגמאות. - הבעיה היא במכשירים שאי אפשר לעשותם מערב שבת שהם דוחים את השבת, אבל מכשירים שאפשר לעשותם מערב שבת אינם דוחים את השבת לשיטת רבי עקיבה))
ופושטים את הבעיה (בהצעת משנה): והא תנינן: – והרי שנינו (משנה תמיד א,ג, בתיאור הקרבת קורבן התמיד של שחר): העמידו עושי חביתין לעשות חביתן (גם במקבילה ובכמה כתבי יד של המשנה ושל הבבלי: 'חביתן') – כוונת המשנה שהעמידו איש בלשכת עושי חביתים לחמם מים להכנת מנחת החביתים של הכוהן הגדול (מנחת החביתים באה רבוכה, שהסולת חלוטה במים רותחים, ולשים אותה בהם). הקרבת מנחת החביתים דוחה את השבת ביום, וחימום מים להכנתה היה בעוד לילה, ומשמע אפילו בשבת (לישתה ועריכתה ואפייתה של מנחת החביתים דוחות את השבת ביום, ואי אפשר לעשות עבודות אלו בלילה, כי מאחר שנעשות בכלי שרת, הרי נפסלות בלינה. ראה משנה מנחות יא,ג וירושלמי שקלים ז,ו ובבלי תמיד). מכאן יש ללמוד, שדבר שהוא דוחה את השבת ביום, מכשיריו דוחים את השבת בלילה.
ודוחים את פשיטת הבעיה (בהצעת פרשנות למשנה): תיפתר – תתפרש (המשנה), בחול – משנה זו מדברת במקרה של יום שאינו שבת, אבל בשבת - אפשר שחימום מים להכנת מנחת החביתים היה ביום ולא בלילה. ולכן אין ללמוד מכאן, שדבר שהוא דוחה את השבת ביום, מכשיריו דוחים את השבת בלילה.
ודוחים את הפרשנות שהוצעה למשנה (בהצעת ברייתא): תנה – שנה (ברייתא) רבי חייה בר אדא: זהו סדר תמיד לעבודת בית אלהינו, בין בחול בין בשבת – כך נאמר בברייתא למסכת תמיד (שהיתה לפני אמורא זה ששנה אותה) בסיום תיאור הקרבת קורבן התמיד של שחר. הרי שסדר התמיד המתואר במסכת זו היה אף בשבת, ובכללו הכנת מנחת החביתים. ולכן יש ללמוד מהמשנה, שדבר שהוא דוחה את השבת ביום, מכשיריו דוחים את השבת בלילה.
הסיום הקדום של מסכת תמיד היה: "זה הוא סדר תמיד לעבודת בית אלוהינו" (משנה תמיד ז,ג). סיום זה כבר היה לפני שונה הברייתא בירושלמי כאן ובמקבילה ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 979). הוא הוסיף בברייתא שלו: "בין בחול בין בשבת" ("מבואות לספרות התנאים", עמוד 30).
תנאים נחלקו בעניין מכשירי מצווה. לדעת רבי אליעזר מכשירי מצווה דוחים את השבת כשם שהמצווה עצמה דוחה את השבת, אבל לדעת רבי יהושע ורבי עקיבא, מכשירי מצווה שאפשר לעשותם מערב שבת - אינם דוחים את השבת, אבל מכשירי מצווה שאי אפשר לעשותם מערב שבת - דוחים את השבת.
מחלוקת זו נשנית במשנה פסחים ו,א-ב בעניין מכשירי קורבן פסח בשבת. דעת רבי אליעזר היא, שמכשירי קורבן פסח דוחים שבת. גם מכשירי שתי הלחם (אפייתם) דוחים את השבת לרבי אליעזר, כמובא בברייתא בבבלי שבת קלא,א.
מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא נשנית במשנה שבת יט,א גם בעניין מכשירי מילה בשבת. ולא מכשירי מילה בלבד דוחים שבת לדעת רבי אליעזר, אלא גם מכשירי לולב, מכשירי סוכה, מכשירי מצה ומכשירי שופר. בירושלמי שבת יט,א חולקים אמוראים בדעת רבי אליעזר, האם מכשירי מצוות אלו בלבד דוחים שבת, או כל מכשירי מצווה דוחים שבת.
מחלוקת זו, שנמסרה בשם רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי עקיבא, בוודאי מקורה בזמן קדום הרבה לדורם, שהרי בזמן שבית המקדש היה קיים הקריבו קורבנות בכל שבת ושבת והוצרכו להחליט האם מכשירי קורבן דוחים את השבת כקורבן עצמו.
רבי אליעזר השמותי, כשאר חברי בית שמאי, נטה למסורת הכוהנים בענייני בית המקדש וקורבנות. ולכן יש לשער, שההלכה על מכשירי קורבן שדוחים את השבת, שנמסרה בשמו, קדומה היא, והיא מסורת הכוהנים בבית המקדש עצמו.
בניגוד להשקפת הכוהנים, יש לשער, שבית הלל נקטו בשיטה שנקבעה בבית המדרש על שם רבי יהושע ורבי עקיבא. בימי רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי עקיבא נתגלעה המחלוקת בעניין זה בבית המדרש, ברם איסור מכשירי קורבן בשבת היה מסורת קבועה לבית הלל כמו שהיתרם היה מסורת שמותית.
ההשערה שרבי אליעזר, המתיר מכשירי מצווה, מוסר בהלכה זו את שיטתם של כוהני המקדש ובית שמאי, מתאשרת לפי שתי מסורות שנשתמרו במשנתנו, האחת במשנה עירובין י,יג, והשנייה במשנה תמיד א,ג.
בעירובין שנינו: "חותכים יבלת במקדש (כוהן שעלתה בו יבלת, הואיל והיא מעכבת את עבודתו במקדש, שעושה אותו לבעל מום, רשאי הוא לחתוך אותה בשבת), אבל לא במדינה". בבבלי אמרו, שמשנתנו רבי אליעזר היא, שאמר מכשירי מצווה דוחים את השבת. ואף שמשנתנו רבי אליעזר היא, הרי אין להטיל ספק בעדותה שנהגו למעשה במקדש שמכשירי קורבן דוחים את השבת.
עוד הוכחה שנהגו במקדש להקל במכשירי קורבן, כדברי רבי אליעזר, יש להביא מהמשנה בתמיד שבה נאמר: "העמידו עושי חביתים לעשות חביתים", ואמרו בבבלי: "להחם חמין לרביכה", וגם הירושלמי פירש כן את המשנה. וכבר הקשה ב"אור שמח" (בית הבחירה ח,יא), מדוע התירו לחמם מים בשבת להכנת מנחת החביתים, והרי אפשר לחמם מערב שבת.
מכל האמור ברור, שהכוהנים במקדש נהגו כבית שמאי וכדברי רבי אליעזר, ולא כרבי עקיבא, והם סברו שמכשירי קורבן דוחים את השבת כקורבן עצמו, ולכן נהגו להעמיד עושי חביתים להחם חמין לרביכה, אף על פי שאפשר לעשות זאת מערב שבת ("הפרושים ואנשי כנסת הגדולה"; "משנתו של רבי אליעזר בן הורקנוס").
ופושטים עוד את הבעיה (בהצעת משנה): והא תנינן: – והרי שנינו (משנה מנחות י,ד, בעניין העומר): קצרוהו – קצרו את העומר, היינו את השיבולים, ונתנוהו בקופות – הכניסו את השיבולים בסלים, והביאוהו בעזרה (צריך לומר: 'לעזרה') – לחצר בית המקדש, והיו מהבהבין אותו באור – היו קולים שם את השיבולים באש, כדי לקיים בו מצות קלי (חמש מילים אלו הושלמו במסירה שלפנינו מהמשנה במנחות על ידי מגיה) – שכתוב: "וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לה', אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ... תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ" (ויקרא ב,יד), ופירשו חכמים, שבמנחת העומר הכתוב מדבר. הקרבת מנחת העומר דוחה את השבת ביום, והבהוב השיבולים האמור במשנה זו היה בלילה לאחר הקצירה, ומשמע אפילו בשבת (הירושלמי קיצר והביא רק את תחילתה של המשנה, שהם דברי רבי מאיר הסובר שהיו מהבהבים את גרעיני השעורה בעודם בשיבולים, אבל חכמים סוברים שהיו קולים את גרעיני השעורה אחרי שהוציאו אותם מהשיבולים. בהמשך המשנה שנינו, שלאחר הקלייה טחנו את גרעיני השעורה. אף הטחינה האמורה במשנה זו היתה בלילה לאחר הקצירה, ומשמע אפילו בשבת). מכאן יש ללמוד, שדבר שהוא דוחה את השבת ביום, מכשיריו דוחים את השבת בלילה.
ודוחים את פשיטת הבעיה: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): מכיון שהתחיל במצוה, אומרים לו: "מרוק!" – משום שהתחיל את מצוות העומר בלילה, שמצוותו לקצור בלילה, ואפילו בשבת, אומרים לו שיגמור את המצווה בלילה, ולכן אף ההבהוב, שהוא גמר המצווה, היה בלילה, שהכול הוא מצווה אחת, ואין הדיחוי לחצי מצווה. ולכן אין ללמוד מכאן למכשיריו של דבר הדוחה את השבת ביום, כשאין מתחילים את מצוותו בלילה.
ומציעים קושיה (בהצעת מקרה שממנו מקשים על רבי יוסה כדי לפרוך את הטיעון שהעלה): התיב – השיב (הקשה) רבי יודן קפודקייא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, מקפדוקיה שבאסיה הקטנה) קומי – לפני רבי יוסי: הגע עצמך שבא מן העלייה – שער בנפשך שהביאו את העומר מהתבואה הישנה שבעלייה (חדר בקומה עליונה בבניין) ולא מהתבואה החדשה. ומפרטים את הקושיה: כיון שלא התחיל במצוה, אין אומרים לו: "מָרֵק!"?! (בתמיהה) – וכי, משום שלא התחיל את מצוות העומר בלילה, שלא קצר, אין אומרים לו שיגמור את המצווה בלילה ויהבהב?! והרי ודאי, שאף על פי שלא התחיל את מצוות העומר בלילה, מכל מקום מהבהב בלילה, ואפילו בשבת. ולכן יש ללמוד מהמשנה, שדבר שהוא דוחה את השבת ביום, מכשיריו דוחים את השבת בלילה.
ופושטים עוד את הבעיה (בהצעת משנה): התיב – השיב (תשובה על הבעיה) רבי יעקב בר סוסי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) קומי – לפני רבי יוסה: והא תנינן: – והרי שנינו (משנה ראש השנה א,ט, בעניין עדי החודש): שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת ויוצאין לעדות החודש – אם אין עדי החודש (העדים שראו את הירח החדש) רחוקים ממקום בית הדין אלא מהלך לילה ויום (דרך שעובר ההולך בזמן של לילה ויום), העדים מותרים לחלל את השבת וללכת חוץ לתחום אף בשבת בלילה להעיד לפני בית הדין, כדי שיקדשו בית הדין את החודש בשבת ביום על פי עדותם, שקידוש החודש דוחה את השבת ביום (שאין מקדשים את החודש בלילה אלא ביום). מכאן יש ללמוד, שדבר שהוא דוחה את השבת ביום, מכשיריו דוחים את השבת בלילה.
ודוחים את פשיטת הבעיה: אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסה לרבי יעקב בר סוסי): מכיון שהיום צריך ללילה והלילה צריך ליום, כמי שכולו יום – משום שכדי שיגיעו עדי החודש לבית הדין ויקדשו בית הדין את החודש ביום על פי עדותם, הם צריכים ללכת אף בלילה שלפני היום, שאם לא ילכו בלילה שלפני היום אלא ביום בלבד - לא יגיעו לבית הדין באותו היום, הרי שהלילה נחשב כמו היום, ולכן הם מותרים ללכת אף בשבת בלילה. ולכן אין ללמוד מכאן למכשיריו של דבר הדוחה את השבת ביום, כשאין צריכים לעשות אותם בלילה כדי שייעשה הדבר ביום.
ודוחים עוד את פשיטת הבעיה (שהשיב רבי יעקב בר סוסי): אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): ולא למפריעו הוא קָדֵש (במקבילה כאן ולהלן: 'קדוש')?! (בתמיהה) – וכי אין החודש מתקדש למפרע (לשעבר)?! מכיון שהוא קדש למפריעו, הוא יום הוא לילה – משום שהחודש מתקדש למפרע, שכשבית הדין מקדשים את החודש ביום, החודש מתקדש מתחילת הלילה שהיה קודם היום, לכן אין הבדל בין היום והלילה, וגם הלילה דינו כדין היום, ולכן עדי החודש מותרים ללכת אף בשבת בלילה. ולכן אין ללמוד מכאן למכשיריו של דבר הדוחה את השבת ביום.
המילים "והלילה צריך ליום" שאמר רבי יוסה יתירות. ונראה שהוא אשגרה ממה שאמרו בירושלמי פסחים א,ג: "אמר רבי יוסה: מכיון שזה צריך לזה וזה צריך לזה, כמי שכולן אחד".
עד כאן המקבילה בירושלמי ראש השנה.
במקבילה שתי בעיות על מכשירי מצווה הדוחים את השבת. בעיה אחת היא בעניין קצירת העומר, והבעיה השנייה נפשטת מעניין קצירת העומר. המקבילה מקורה במגילה, והיא המשך לעניין קצירת העומר שנידון כאן לעיל, ומכאן הועתקה המקבילה לראש השנה בשל המשנה במסכת ראש השנה שממנה פשטו את הבעיה השנייה. ואפשר שהמקבילה מקורה בירושלמי מנחות (שהיה ואבד) פרק י העוסק בדיני הקרבת העומר.
אף על פי שהסוגיה (מ"כל הלילה כשר לספירת העומר" עד סוף הפרק) הובאה במגילה בעניין ספירת העומר, הסוגיה עצמה עוסקת בעיקרה בקצירת העומר, ויש לסוגיה זיקה עיקרית למשנת מנחות פרק י ("סוגיות ארץ ישראליות לסדר קדשים" (עבודה), חלק ב, עמוד 34).
• • •