משנה
הכל כשירין לקרות את המגילה – ולהוציא את האחרים ידי חובתם, חוץ מחרש, שוטה וקטן – לפי שהם עצמם פטורים ממצוות קריאת מגילה. רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) מכשיר בקטן – קטן כשר לקרוא את המגילה לפני הציבור ולהוציא את האחרים ידי חובתם, שלדעתו קטן חייב במצוות קריאת המגילה.
אין קורין את המגילה – ביום, לא מולין – בן ביום השמיני ללידתו, ולא טובלין – את האיזוב במים לפני שמזים, ולא מזין – מי אפר פרה אדומה על מי שנטמא בטומאת מת, שטעון הזאה ביום השלישי וביום השביעי (בכתב יד אחד של המשנה: 'ולא טובלים ולא מזים', ובכתב יד שני: 'ולא מזין ולא טובלין'), וכן שומרת יום כנגד יום – אישה הרואה דם לאחר שבעת ימי נידתה, בתוך אחד עשר יום שבין סוף הנידה שעברה לתחילת הנידה הבאה, צריכה לשמור יום אחד בטהרה כנגד יום הטומאה, שהיא טובלת למחרת היום הטמא, ואם אינה רואה בו דם - הרי היא טהורה לערב, לא תטבול – למחרת היום הטמא, עד שתנץ החמה – מוסב על כל אלה השנויים למעלה. וכולן – כל אלו שמצוותם ביום, שעשו – אם עשו את מצוותם, משעלה עמוד השחר – שהוא כשיעור שעה לפני הנץ החמה, - כשר – שמשעלה עמוד השחר כבר נחשב יום, ולא אמרו חכמים "עד שתנץ החמה" אלא כדי לצאת מספק לילה, לפי שאין הכל בקיאים בזמן תחילת עליית עמוד השחר.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "הכל כשירין לקרות את המגילה, חוץ מחרש, שוטה וקטן".
ובמשנה ברכות ב,ג שנינו: הקורא את "שמע" ולא השמיע לאוזנו (שקרא בלחש והוא עצמו לא שמע) - יצא (ידי חובת קריאת "שמע"). רבי יוסי אומר: לא יצא.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ב,ג ותרומות א,ב.
מציעים זיהוי למקור התנאי: אמר רב מתנה (אמורא בבלי בדור השני): דרבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) היא – של רבי יוסי היא (המשנה כאן היא כדעת רבי יוסי במשנה במסכת ברכות, שכן חרש האמור במשנה כאן אינו חרש האמור בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר (משנה תרומות א,ב), אלא הוא מדבר ואינו שומע, שהרי המשנה מדברת במי שהוא קורא את המגילה לפני ציבור, ומכל מקום שווה דינו לשוטה וקטן, שאינו מוציא את האחרים ידי חובתם, כיוון שהוא עצמו אינו יוצא בקריאתו, מפני שאינו יכול להשמיע לאוזנו מה שהוא מדבר, כמו שאמר רבי יוסי בעניין קריאת "שמע", שהקורא ולא השמיע לאוזנו - לא יצא).
אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): הוינן סברין מימר: – היינו סוברים (חושבים) לומר (להציע צמצום של תחולת המחלוקת): מה פליגין רבי יוסה ורבנין – מה (ש)חלוקים רבי יוסי והחכמים (תנא קמא במשנה במסכת ברכות), - ב"שמע" – בקריאת "שמע", דכתיב בה – שכתוב בה "שְׁמַע" (דברים ו,ד) – ויש לדרוש מן הכתוב, שהקורא את "שמע" חייב להשמיע את הדברים בקול לאוזניו, ואין די בעיון או בלחישה בלבד, וחלוקים רבי יוסי והחכמים כשקרא ולא השמיע לאוזנו, האם יצא או שלא יצא; הא – אבל שאר כל המצות - לא – אין חלוקים רבי יוסי והחכמים, שרבי יוסי מודה בשאר כל המצוות שיש בהן קריאה או דיבור (כגון ברכת המזון), שאם לא השמיע לאוזנו מה שהוא מדבר - יצא. ויש לדחות את ההצעה שהוצעה (בהצעת היסק מדברי אמורא): מן מה דרב מתנה אמר: – ממה שרב מתנה אומר: דרבי יוסי היא – של רבי יוסי היא (המשנה כאן היא כדעת רבי יוסי), - הדא אמרה: – זאת אומרת: היא "שמע", היא שאר כל המצות – רבי יוסי והחכמים חלוקים בין בקריאת "שמע" ובין בשאר כל המצוות, שלא כפי שהיינו סוברים לומר.
ומסבירים: ומה טעמא דרבי יוסה? – ומה הטעם של רבי יוסי? (מה המקור בכתוב לדברי רבי יוסי בשאר כל המצוות, שאם לא השמיע לאוזנו מה שהוא מדבר - לא יצא?) "וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו" (שמות טו,כו) – אם תקיימו את מצוות ה' (ה' ימנע וירחיק מכם את כל המחלות והמכות שהיו במצרים); ויש לדרוש מן הכתוב הזה המדבר בכל המצוות: - שַׁמַּע אזניך מה שפיך מדבר – כל מצווה שיש בה השמעת דברים - אתה חייב להשמיע את הדברים בקול לאוזניך, ומי שלא השמיע לאוזנו מה שהוא מדבר - לא יצא.
ומציעים הגהה למקור תנאי: רב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי) אמר: לית כאן חרש – אין כאן חרש (חרש אינו צריך להיות כאן, שיש להגיה את נוסח המשנה כאן ואין לגרוס בה "חרש", משום שחרש האמור בכל מקום אינו לא שומע ולא מדבר (משנה תרומות א,ב), וכיוון שהמשנה כאן מדברת במי שקורא את המגילה לפני ציבור, אי אפשר שהיא תדבר בחרש שאינו שומע ואינו מדבר. רב חסדא חלוק על רב מתנה שאמר שהמשנה כאן היא כדעת רבי יוסי), באשגרת (במקבילות: 'אשגרת') לשון (צריך לומר בארמית: 'לישן') היא מתניתא – השגרת לשון (שטף הדיבור מתוך הרגל) היא המשנה (הביטוי "חרש, שוטה וקטן" נהפך למליצה והשלושה נזכרים יחד בכמה מקומות, שכן לרוב מתאימים שם כל השלושה, ומסדר המשנה כאן נגרר אחריהם גם במקום שה"חרש" אינו מתאים, שהרי חרש שאינו שומע ואינו מדבר אינו יכול לקרוא מגילה).
במשנה תרומות א,א שנינו: חמישה לא יתרומו (אסור להם להפריש תרומה), ואם תרמו (אם הפרישו תרומה) - אין תרומתם תרומה: החרש (שאינו שומע ואינו מדבר), והשוטה, והקטן, והתורם את שאינו שלו (שלא ברשות בעלים). נוכרי שתרם את של ישראל אפילו ברשות - אין תרומתו תרומה.
ושם א,ב שנינו: חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום, ואם תרם - תרומתו תרומה. חרש שדיברו בו חכמים בכל מקום - שאינו לא שומע ולא מדבר.
ושם א,ו שנינו: חמישה לא יתרומו, ואם תרמו - תרומתם תרומה: האילם (ששומע ואינו מדבר), והשיכור, והערום, והסומא, ובעל קרי לא יתרומו, ואם תרמו - תרומתם תרומה.
אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): מסתברא יודה רב חסדא בתרומות דהיא דרבי יוסי – מסתבר שיודה רב חסדא ב(משנת) תרומות שהיא של רבי יוסי (אף על פי שרב חסדא חלוק על רב מתנה שאמר שהמשנה כאן היא כדעת רבי יוסי, הוא מסכים שהמשנה במסכת תרומות, שחרש המדבר ואינו שומע שתרם - תרומתו תרומה, היא כדעת רבי יוסי. - במקבילות אמרו בקטע שלפני הסוגיה: "למי נצרכה? - לרבי יוסי..." - המשנה במסכת תרומות נצרכה לדעת רבי יוסי, שלדעתו, שהקורא את "שמע" ולא השמיע לאוזנו - לא יצא, נצרכה המשנה במסכת תרומות לומר, שחרש המדבר ואינו שומע שתרם - תרומתו תרומה, אף על פי שלא שמע את דיבורו (הפרשת תרומה נעשית בדיבור של קריאת שֵם לתרומה, ויש לתורם לשמוע את דיבורו, כבשאר העניינים הטעונים דיבור)).
ומציעים מסורת (המאשרת את הקביעה שלפני כן): אתא – בא רבי חנניה (רבי חיננא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) ואמר בשם רב חסדא: דרבי יוסה היא – המסורת שהובאה בשם רב חסדא מאשרת את הקביעה שמקורה בסברה שאמר רבי יוסי (האמורא), שדעתו של רב חסדא היא שהמשנה במסכת תרומות היא כדעת רבי יוסי.
אמר רבי יוסה בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): על כורחך את אמר – על כורחך אתה אומר, דהיא דרבי יוסה – שהיא של רבי יוסי (שהמשנה במסכת תרומות היא כדעת רבי יוסי, כמו שנמסר בשם רב חסדא), דתנינן חמשתי קדמייתא ולא תנינתֵהּ עמהון (צריך לומר: 'עמהין') – ששנינו החמש הראשונות (הכוונה לדברים הראשונים שנזכרו במשנה תרומות א,א: "חמישה לא יתרומו, ואם תרמו - אין תרומתן תרומה") ולא שנינו אותו (הכוונה לחרש המדבר ואינו שומע) איתם, ויש להקשות: אם (בכתב יד רומי בברכות: 'אִין', ובמקבילה בתרומות: 'ואִין') משם (משום) שאין תרומתו (צריך לומר כמו במקבילה בברכות: 'תרומתן') תרומה – אם תאמר, שלא שנה אותו איתם, כיוון שדינם שונה, שהחמישה הראשונים אין תרומתם תרומה, וחרש המדבר ואינו שומע תרומתו תרומה, דתנינן (צריך לומר כמו במקבילות: 'והתנינן') חמשתי אחרייתא ולא תנינתֵהּ עמהון (צריך לומר: 'עמהין')! – והרי שנינו החמש האחרונות (הכוונה לדברים האחרונים שנזכרו במשנה תרומות א,ו: "חמישה לא יתרומו, ואם תרמו - תרומתן תרומה") ולא שנינו אותו (הכוונה לחרש המדבר ואינו שומע) איתם! (שכיוון שדינם שווה, היה לו לשנות אותו עימהם, ולא היה לו לשנות אותו בפני עצמו) ויש להסיק: הוי – הוֹוֶה (נמצא) סופך מימר – סופך (עתיד אתה) לומר, דרבי יוסה היא – המשנה במסכת תרומות, שחרש המדבר ואינו שומע שתרם - תרומתו תרומה, היא של רבי יוסי, ולכן שנה התנא אותו בפני עצמו, ולא שנה אותו עם החמישה האחרונים, כיוון שדינו של חרש שנוי במחלוקת תנאים האם נדרשת השמעה לאוזניו, ואילו דינם של חמישה אלה מוסכם לדעת הכול (עם חמישה אלה נמנה אילם ששומע ואינו מדבר. אילם לא יתרום לכתחילה מפני שאינו יכול לקרוא לתרומה שֵם ("ברכת המצוות", "סידרא" כז-כח, עמודים 37-38). - יש להגיה 'עמהין' תחת 'עמהון' מפני שהלשונות 'קדמייתא' ו'אחרייתא' מלמדים שבלשון נקבה עסיקינן, והכוונה ל'מילין'. ואף על פי שמה שהיה אמור להיות שנוי עימהן, והוא "חרש המדבר ואינו שומע", אמור בלשון זכר, הרי ההתייחסות למכלול הדברים האמורים במשנה היא בלשון נקבה. וכל הדברים האלה אמורים לגבי לשון הירושלמי, אבל בתרגום יש לתרגם ללשון זכר, כי "מילה" בארמית היא "דבר" בעברית ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 559, הערה 1019)).
עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות ותרומות.
הסוגיה מ"אמר רב מתנה" עד סופה מקורה במגילה והועתקה לתרומות ולברכות.
בבבלי ברכות טו,א אמרו: משנה. הקורא את "שמע" ולא השמיע לאוזנו - יצא. רבי יוסי אומר: לא יצא.
תלמוד. מאי טעמא דרבי יוסי? - משום דכתיב: "שמע" - השמע לאוזנך מה שאתה מוציא מפיך.
תנן התם: חרש המדבר ואינו שומע - לא יתרום, ואם תרם - תרומתו תרומה. - מאן תנא חרש המדבר ואינו שומע - דיעבד אין, לכתחילה לא? - אמר רב חסדא: רבי יוסי היא, דתנן: הקורא את "שמע" ולא השמיע לאוזנו - יצא; דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: לא יצא. והני מילי (שאמר רבי יוסי שלא יצא אפילו בדיעבד) קריאת "שמע" דאורייתא, אבל ברכת תרומה דרבנן - לא / דיעבד שפיר דמי (יצא ידי ברכה בדיעבד).
וממאי דרבי יוסי היא? דילמא רבי יהודה היא, ואמר גבי קריאת "שמע" נמי - דיעבד אין, לכתחילה לא (כמו ברכת תרומה)! תדע, דקתני: הקורא - דיעבד אין, לכתחילה לא! - אמרי: האי דקתני: הקורא - להודיעך כוחו דרבי יוסי, דאמר: דיעבד נמי לא, דאי רבי יהודה - אפילו לכתחילה נמי יצא.
במאי אוקימתא? (במה העמדת את המשנה בתרומות?) כרבי יוסי... אלא הא דתני רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: חרש המדבר ואינו שומע - תורם לכתחילה. מני?... השתא דאתית להכי (לגלות ברייתא בעניין קריאת "שמע", שלרבי יהודה אם לא השמיע לאוזנו - יצא בדיעבד, ולרבי מאיר אף לכתחילה אינו צריך להשמיע לאוזנו)... ולא קשיא, הא (הברייתא המתירה לחרש לתרום לכתחילה) - רבי מאיר, הא - רבי יהודה (המשנה האוסרת לחרש לתרום לכתחילה).
ובבבלי ברכות טו,א-ב ומגילה יט,ב-כ,א אמרו: תנן התם: הכל כשרים לקרות את המגילה, חוץ מחרש, שוטה וקטן. ורבי יהודה מכשיר בקטן. - מאן תנא חרש - דיעבד נמי לא? - אמר רב מתנה: רבי יוסי היא, דתנן: הקורא את "שמע" ולא השמיע לאוזנו - יצא; דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: לא יצא.
וממאי דרבי יוסי היא, ודיעבד נמי לא? דילמא רבי יהודה היא, ולכתחילה הוא דלא, הא דיעבד שפיר דמי! - לא סלקא דעתך, דקתני חרש דומיא דשוטה וקטן, מה שוטה וקטן - דיעבד נמי לא, אף חרש - דיעבד נמי לא. - ודילמא הא כדאיתא והא כדאיתא (ואין דיניהם שווים)? - ומי מצית לאוקמה כרבי יהודה? והא מדקתני סיפא: רבי יהודה מכשיר בקטן, מכלל דרישא לאו רבי יהודה היא! - ודילמא כולה רבי יהודה היא, ותרי גווני קטן, וחסורי מחסרא והכי קתני: הכל כשרים לקרות את המגילה, חוץ מחרש, שוטה וקטן. במה דברים אמורים? - בקטן שלא הגיע לחינוך, אבל קטן שהגיע לחינוך - אפילו לכתחילה (רשאי לקרוא), דברי רבי יהודה, שרבי יהודה מכשיר בקטן.
במאי אוקימתא? (במה העמדת את המשנה במגילה?) כרבי יהודה, ודיעבד אין, לכתחילה לא. אלא הא דתני רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: חרש המדבר ואינו שומע - תורם לכתחילה. מני?... השתא דאתית להכי... ולא קשיא, הא - רבי יהודה, הא - רבי מאיר.
בשני התלמודים אמרו, שרב חסדא אמר שהמשנה בתרומות בעניין חרש המדבר ואינו שומע היא כרבי יוסי, ורב מתנה אמר שהמשנה במגילה בעניין חרש המדבר ואינו שומע היא כרבי יוסי.
בסתמא דגמרא בבבלי, בתחילה ("במאי אוקימתא") העמידו את המשנה בתרומות כרבי יוסי, ובקריאת "שמע" רבי יוסי סבור שבדיעבד לא יצא ורבי יהודה סבור שאף לכתחילה יוצא, ובסוף ("השתא דאתית להכי") העמידו את המשנה בתרומות כרבי יהודה, ובקריאת "שמע" רבי יוסי סבור שבדיעבד לא יצא ורבי יהודה סבור שבדיעבד יצא ורבי מאיר סבור שאף לכתחילה יוצא.
בסתמא דגמרא בבבלי, הן בתחילה ("במאי אוקימתא") והן בסוף ("השתא דאתית להכי") העמידו את המשנה במגילה כרבי יהודה, ובקריאת "שמע" רבי יוסי סבור שבדיעבד לא יצא ורבי יהודה סבור שבדיעבד יצא ורבי מאיר סבור שאף לכתחילה יוצא.
בירושלמי אין הברייתא שמובאת בבבלי ששנה האמורא הארץ ישראלי רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי וחולקת על המשנה במסכת תרומות.
בבבלי אין המאמר שמובא בירושלמי שאמר האמורא הבבלי רב חסדא שיש להגיה את נוסח המשנה במסכת מגילה ואין לגרוס בה "חרש".
שני התלמודים כורכים את המשנה בתרומות א,ב במחלוקת התנאים האם בקריאת "שמע" יש צורך בהשמעה לאוזניו. בירושלמי לא נאמר מהו הדיבור שעל התורם להשמיע לאוזניו. ואילו בבבלי (ברכות טו,א) נתבאר, שהדיבור הנדון הוא אמירת ברכה על ההפרשה, והואיל ולכתחילה יש למברך להשמיע לאוזניו את ברכתו, לכן המדבר ואינו שומע לא יתרום, כדי שלא תיפסד הברכה, אבל בדיעבד אין שמיעת האוזן מעכבת.
ברם, הסיפא של המשנה ("אם תרם - תרומתו תרומה") אינו מתיישב יפה בהסבר זה, כי הואיל ולעולם אין ברכת המצוות מעכבת את קיום המצווה, אין כלל צורך לומר שאם בירך שלא כהלכה תרומתו תרומה, אבל כך היה לו לומר: אם תרם ובירך - ברכתו ברכה. יתר על כן, אף האיסור לכתחילה אינו נהיר, כי לא מצינו במצוות אחרות שחירש מנוע מלקיימן בשל אי יכולתו לברך עליהן, ולכן אין סיבה למנוע את החירש מלתרום.
לכן נראים הדברים שהמשנה אינה מכוּונת כל עיקר לברכה שקודם התרומה, אלא לתרומה עצמה. הפרשת התרומה נעשית בדיבור של קריאת שֵם לתרומה, ולכתחילה יש לתורם לשמוע את דיבורו, כבשאר העניינים הטעונים דיבור. לכן חירש לא יתרום לכתחילה, אך בדיעבד דיבורו דיבור אפילו אינו שומעו.
מצינו בתוספתא מעשר שני ד,יד מחלוקת תנאים בשאלת ההפרשה בלא דיבור. לדעת רבי יהודה קריאת שֵם מעכבת אפילו בדיעבד, ואילו רבי יוסי סבור שבדיעבד אינה מעכבת. מעתה יש לקיים את הצעתנו כי לשיטת המשנה יש לתרום לכתחילה בדיבור הנשמע לאוזן, וחירש שאינו שומע את דיבורו לא יתרום, אף שבדיעבד תרומתו תרומה (כרבי יוסי) ("ברכת המצוות", "סידרא" כז-כח, עמודים 34-37).
• • •
במשנה שנינו: "רבי יהודה מכשיר בקטן".
מביאים ברייתא: אמר רבי יהודה: קטן הייתי וקריתיה – את המגילה, לפני רבי טרפון (תנא בדור השני) בלוד (עיר במישור החוף). אמרו לו – החכמים לרבי יהודה: קטן הייתה (היית) – באותה שעה שאתה מעיד עליה, ואין עידות לקטן – קטן אינו יכול להעיד כשנעשה גדול על מה שראה כשהיה קטן, שמא לא דקדק יפה במה שראה (אפשר שהאמינו לו שכך הוא ראה את המעשה, אלא שלא סמכו עליו משום שהעריכו שבהיותו קטן יש סבירות גדולה שהוא לא שם לב לפרטים שהם בעלי חשיבות הלכתית, שייתכן שאחרים קראו את המגילה עם הקטן והציבור יצא ידי חובתו בקריאת האחרים ולא בקריאת הקטן ("מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", עמוד 338)).
אמר רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי): מעשה שקריתיה – את המגילה כשהייתי קטן, לפני רבי יודה באושה (עיר בגליל התחתון). אמרו לו – החכמים לרבי: אין זו ראייה – שקטן כשר לקרוא את המגילה. הוא שהוא מתיר – רבי יהודה הוא זה שהוא מכשיר בקטן, והוא נהג כדעתו, והחכמים חלוקים עליו, ואין מביאים ראיה מן המתיר שכך הלכה.
מיכן והילך – אחרי עדותו של רבי, אף על פי שדחו אותה, נהגו הרבים לקרותה (צריך לומר כמו בהבאת הירושלמי בראבי"ה: 'נהגו לקרותה ברבים' ("תוספתא כפשוטה")) בבית הכנסת – נהגו שהקטן קורא ברבים, שיש הרבה שקוראים, משום שגם גדולים קוראים איתו, ואין לחשוש שמא ישמע מן הקטן בלבד (במגילה נהגו שמספר אנשים קוראים יחד ("במגילה - אפילו עשרה קורים" (ברייתא בבבלי מגילה כא,ב)), וקטן יכול לקרוא רק כשמספר אנשים קוראים יחד).
בתוספתא מגילה ב,ח שנו: אמר רבי יהודה: קטן הייתי וקריתיה לפני רבי טרפון בלוד, וקיבלני. - אמר רבי: קטן הייתי וקריתיה לפני רבי יהודה באושה, והיו שם זקנים ולא אמר אחד מהם דבר. אמרו לו: אין מביאים ראיה מן המתיר. - מיכן ואילך הנהיגו שיהו קטנים קורים אותה לרבים (כלומר, ברבים, במקום שאף הגדולים קוראים, ואין חוששים שמא ישמע מן הקטן בלבד).
בבבלי מגילה כ,א אמרו: תניא: אמר רבי יהודה: קטן הייתי וקריתיה למעלה מרבי טרפון (בפניו) בלוד. אמרו לו: אין מביאים ראיה מן הקטן.
תניא: אמר רבי: קטן הייתי וקריתיה למעלה מרבי יהודה וזקנים באושא. אמרו לו: אין מביאים ראיה מן המתיר.
ולימרו ליה (כשם שאמרו לרבי יהודה): אין מביאים ראיה מן הקטן! - חדא ועוד קאמרו ליה: חדא - דקטן היית, ועוד: אין מביאים ראיה מן המתיר.
לולא הגמרא "חדא ועוד קאמרו ליה" שהוא דוחק, הייתי אומר, שהטעם שהחכמים שהתווכחו עם רבי לא השיבו לו כשם שהשיבו החכמים לרבי יהודה הוא משום שהם סוברים שמביאים ראיה מן הקטן, שקטן נאמן בענייני דרבנן ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד תצד).
בר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) אמר: צריך לקרותה – את המגילה, לפני נשים ולפני קטנים, שאף אותם היו במִסְפָּק (בסכנה. - מגיה הגיה בטעות 'בספק', מפני שלא הבין מה זה 'מספק') – גם הנשים והקטנים היו בסכנה בגלל הגזירה שגזר המן להשמיד את כל היהודים, שנאמר: "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, טַף וְנָשִׁים" (אסתר ג,יג).
ומספרים: רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) עבד כן – עשה כך (כמו שאמר בר קפרא), מכנש בנוי ובני בייתיה וקרי לה קומיהון – היה מכנס את בניו (הקטנים) ובני ביתו (אשתו ובנותיו) וקורא אותה (את המגילה) לפניהם.
במובאה מהירושלמי שבראשונים נוסף כאן: "רבי יונה אבוה דרבי מנא היה מתכוין לקרותה לפני הנשים שבביתו, שהכל היו ב[מ]ספק".
בבבלי מגילה ד,א אמרו: אמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס (אף הנשים היו בכלל הגזירה שגזר המן להשמיד את כל היהודים (פירוש זה מסתייע מניסוחו של בר קפרא בירושלמי "שאף אותם היו במִסְפָּק")).
בירושלמי: צריך לקרותה לפני נשים ולפני קטנים. ובבבלי: נשים חייבות במקרא מגילה.
בתוספתא מגילה ב,ז שנו: נשים ועבדים וקטנים פטורים (מקריאת המגילה).
התלמודים חלוקים על התוספתא.
אפשר לדייק מן המשנה הקובעת ש"הכל כשירים לקרות את המגילה, חוץ מחרש, שוטה וקטן" שנשים חייבות במקרא מגילה, שכן מן המשנה משמע שנשים יכולות להוציא אחרים ידי חובתם, ואין אדם יכול להוציא את חברו בקיום מצווה אלא אם כן הוא עצמו חייב בה. וכן דייק הבבלי ערכין ב,ב-ג,א מן המשנה.
• • •
במשנה שנינו: "אין קורין את המגילה... עד שתנץ החמה".
מציעים פסוק כמקור לקביעה: דכתיב: – שכתוב (בנצחון היהודים על אויביהם): "וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ... בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם, וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם" (אסתר ט,א) – באותו יום שבו קיוו אויבי היהודים להשמיד את היהודים, נהפך הדבר והיהודים השמידו ביום הזה את אויביהם. ויש ללמוד מכאן שקוראים את המגילה ביום ולא בלילה, שכן תיקנו את הקריאה כדי לזכור את הנס שהיה בימי מרדכי ואסתר, והנס היה ביום ולא בלילה, שהרי בפסוק הזה כתוב "ביום", ועל כן זכירתו צריכה להיות ביום.
בבבלי מגילה כ,א אמרו: "אין קורים את המגילה... עד שתנץ החמה". - מנלן? דכתיב: "והימים האלה נזכרים ונעשים" (אסתר ט,כח), ביום - אין, בלילה - לא.
לימא תהווי תיובתא דרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום (ואילו במשנה שנינו שקוראים אותה ביום בלבד)! - כי קתני מתניתין אדיום (על קריאת היום, ולא נדון כלל דין קריאתה בלילה).
בבבלי, שלא כבירושלמי, למדו שקריאת המגילה ביום מהכתוב "והימים האלה נזכרים", שממנו למדו שיש לקרוא את המגילה בימי הפורים.
• • •
במשנה שנינו: "ולא מולים... עד שתנץ החמה".
מציעים פסוק כמקור לקביעה: דכתיב: – שכתוב (בפרשת טומאת היולדת וטיהורה): "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (ויקרא יב,ג) – ביום השמיני ללידת בן ימולו את עורלת בשרו (יחתכו את העור המכסה את אבר הזכרות) של הבן הנולד. ויש ללמוד מכאן שמלים ביום, שמשמעות "ביום השמיני" היא ביום דווקא ולא בלילה.
בבבלי מגילה כ,א אמרו: "ולא מלים... עד שתנץ החמה". - דכתיב: "וביום השמיני יימול בשר עורלתו" (ויקרא יב,ג).
• • •
במשנה שנינו: "ולא טובלין ולא מזין... עד שתנץ החמה".
ובמשנה פרה יב,יא שנינו: טבל את האיזוב ביום והיזה ביום - כשר (וכך הוא עיקר מצוותו. ומה שנקטה המשנה "כשר", לשון דיעבד, הוא משום סיפא). (טבל את האיזוב) ביום והיזה בלילה, בלילה והיזה ביום - פסול (ההזאה פסולה)... שאין מזים עד שתנץ החמה. וכולם שעשו משעלה עמוד השחר - כשר.
מציעים פסוק כמקור לקביעה: דכתיב: – שכתוב (בטהרה מטומאת מת במי אפר פרה אדומה): "וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם..." (במדבר יט,יח) – כוהן טהור ייקח איזוב ויטבול אותו במים שמעורב בהם אפר הפרה, ויזרוק מים אלו על האוהל שבו היה המת ועל הכלים ועל האנשים שהיו בתוך האוהל. הכתוב הזה הקיש (השווה) טבילה להזאה, - מה הזייה ביום – כמו שהזאת המים על המת היא ביום דווקא ולא בלילה, כאמור להלן, אף טבילה ביום – גם טבילת האיזוב במים לפני שמזים היא ביום דווקא ולא בלילה.
ושואלים: מניין שההזיה ביום? – מאיפה למדים שמזים ביום דווקא ולא בלילה?
ומשיבים: דכתיב: – שכתוב: "וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (במדבר יט,יט) – האיש הטהור יזה על האיש הטמא או על הדבר הטמא ביום השלישי וביום השביעי מיום ההיטמאות. ויש ללמוד מכאן שמזים ביום דווקא ולא בלילה.
הקטע הזה שעוסק בטבילת האיזוב ובהזאת המים מלמד ש"לא טובלים" שבמשנה עניינו טבילת האיזוב ואין עניינו טבילת הטמא להיטהר, וכן כתבו ראשונים.
דברי המשנה במסכת פרה בסופה "שאין מזים עד שתנץ החמה. וכולם שעשו משעלה עמוד השחר - כשר" הם העברה מהמשנה כאן במסכת מגילה. המעביר העתיק "שאין מזים" והיה צריך להעתיק גם "שאין טובלים".
בבבלי מגילה כ,א אמרו: "ולא טובלים ולא מזים... עד שתנץ החמה". - דכתיב: "והיזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי" (במדבר יט,יט), ואיתקש טבילה להזאה.
• • •
במשנה שנינו: "וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול, עד שתנץ החמה".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי שבת ב,א.
מביאים ברייתא: כל מחוייבי טבילות טובלין כדרכן ביום – הטמאים המסיימים את שבעת ימי טומאתם וחייבים לטבול, כגון זב וזבה ומצורע ובועל נידה וטמא מת - רשאים לטבול ביום השביעי לטומאתם אבל לא בליל היום השביעי (הלשון כאן 'טובלין כדרכן' והלשון להלן 'טובלת כדרכה' הם אשגרה ממקומות שבהם מדברים בטבילה בשבת וביום טוב וביום הכיפורים ובתשעה באב, ששם הכוונה, שאף על פי שימים אלה אסורים ברחיצה, התירו בהם לטמאים לטבול את כל הגוף במקווה לשם טהרה. לכן יש למחוק כאן את המילים 'כדרכן' ו'כדרכה'. בברייתות שבבבלי המקבילות לברייתא כאן אין מילים אלו), חוץ מן הנידה ויולדת שאינן טובלות אלא בלילה – נידה שטמאה שבעה ימים לאחר שראתה דם ויולדת זכר שטמאה שבעה ימים לאחר שילדה רשאיות לטבול בליל היום השמיני לטומאתן אבל לא ביום השביעי, ויולדת נקבה שטמאה ארבעה עשר ימים לאחר שילדה רשאית לטבול בליל היום החמישה עשר לטומאתה אבל לא ביום הארבעה עשר. נידה שעיבר (שעבר) זמנה – שלא טבלה בליל היום השמיני לטומאתה, טובלת בין ביום ובין בלילה – רשאית לטבול מהיום השמיני ואילך אפילו ביום (שאר הטמאים שעבר זמנם, שלא טבלו ביום השביעי לטומאתם, רשאים לטבול מהיום השמיני ואילך אפילו בלילה).
ומספרים: דרשַׁהּ – דרש אותה (את ההלכה שבברייתא) רבי חייא בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) לצורייא – לצוריים (לאנשי צור - עיר בגליל הלבנוני על חוף ים התיכון): נידה שעיבר זמנה טובלת בין ביום בין בלילה.
ומציעים מימרה המיוחסת לחכמי בבל עלומי שֵׁם: תמן אמרין: – שם (בבבל) אומרים: אפילו עיבר זמנה - לא – אינה רשאית לטבול אלא בלילה, מפני חמותה, מפני כלתה – מחמת החשש שמא חמותה וכלתה שיראו אותה טובלת ביום יוציאו עליה לעז שטבלה ביום השביעי ולא עלתה לה הטבילה ועדיין נידה היא, שכן חמותה וכלתה דרכן לשנוא אותה ("עין יפה" בבבלי נידה סז,ב).
ומקשים: אשה אחת משל בית רבותינו (במקבילה: 'משל רבותינו') – רבי יהודה נשיאה (הנשיא בדור הראשון והשני לאמוראים) ובית דינו, ראו אותה טובלת כדרכה ביום – והרי נידה בזמנה אינה טובלת ביום אלא בלילה!
ומתרצים את הקושיה: נֹאמַר: מעוברת זמן הוות (במקבילה: 'הייתה', וב"שרידי הירושלמי": 'היית') – במקרה זה מדובר באישה שהיתה נידה שעבר זמנה, ולכן טבלה ביום (הגרסה בהבאת הירושלמי בר"ח היא 'ואמרו' במקום 'נאמר', ולפי זה אין כאן קושיה ותירוץ אלא סיפור מעשה).
בבבלי שבת קכא,א אמרו: תניא: הזב והזבה והמצורע והמצורעת ובועל נידה וטמא מת - טבילתם ביום, נידה ויולדת - טבילתן בלילה.
ובבבלי פסחים צ,ב אמרו: תניא: כל חייבי טבילות - טבילתם ביום, נידה ויולדת - טבילתן בלילה.
בבבלי נידה סז,ב אמרו: אמר רב: נידה בזמנה - אינה טובלת אלא בלילה, ושלא בזמנה - טובלת בין ביום בין בלילה. ורבי יוחנן אמר: בין בזמנה בין שלא בזמנה - אינה טובלת אלא בלילה, משום סרך (היגררות של) בתה (שיש לחשוש שבת תראה את אימה טובלת ביום, ומאחר שאין הבת יודעת שזו טבילה שלא בזמנה, עלולה היא לכשתינשא לטבול אף טבילה בזמנה ביום ולא בלילה, ולא תעלה לה טבילה זו לטהרתה, שעדיין נידה היא).
ואף רב הדר ביה (חזר בו מהוראתו), דאמר רב חייא בר אשי אמר רב: נידה, בין בזמנה בין שלא בזמנה - אינה טובלת אלא בלילה, משום סרך בתה.
דברי רב בבבלי הם כדברי הברייתא ורבי חייא בר בא בירושלמי, ודברי רבי יוחנן בבבלי הם כדברי חכמי בבל ("תמן אמרין") בירושלמי.
בבבלי: משום סרך בתה. ובירושלמי: מפני חמותה, מפני כלתה.
דרשה לצורייא
חכמים (אמוראים) מארץ ישראל הגיעו לצור ועסקו שם בהוראת הלכה, בהעלאת פתרונות לבעיות של בני המקום, במדרש הפסוקים וכיוצא באלה ("הגליל בתקופת המשנה", עמוד 154).
רבותינו
בירושלמי גיטין ז,ג ונידה ג,ד אמרו: מנו רבותינו? רבי יהודה הנשיא (רבי יהודה נשיאה) ובית דינו.
הדבר מסתבר שגם כאן "רבותינו" פירושו רבי יהודה נשיאה ובית דינו (על פי "אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1273, הערה 33).
ומביאים מחלוקת אמוראים: נידה – שסיימה את שבעת ימי טומאתה, שנאנסה וטבלה – שטבלה במקווה באונס, שלא ברצונה, כגון שנפלה לתוך המקווה, או שירדה למקווה להקר את גופה במים ולא התכוונה לטבול לשם טהרה (בבלי חולין לא,ב), - רבי שמי (במקבילה בלי תואר 'רבי'. ונראה שהוא רב שימי בר חייא, אמורא בבלי בדור השני. אבל רבי שמי הוא אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי, ולא ייתכן שמסר בשם רב) אמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): טהורה לביתה – היא מותרת לשמש עם בעלה, שלהיטהר לבעלה אינה צריכה להתכוון לטבול לשם טהרה, וטמיאה לטהרות – היא עדיין אסורה לאכול דברים שצריך לאוכלם בטהרה, כגון תרומה וקודשים, משום שעשו חכמים מעלה בטהרות שהטובל צריך להתכוון לטבול לשם טהרה. רבי לעזר (אמורא בדור השני) אמר בשם רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): טמיאה בין לביתה בין לטהרות – היא עדיין אסורה אף לשמש עם בעלה, שאף להיטהר לבעלה היא צריכה להתכוון לטבול לשם טהרה.
ומציעים פסוק כמקור לקביעה: מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה שאמר רבי לעזר בשם רבי חנינה שהטובל צריך להתכוון לטבול לשם טהרה אף שלא בטהרות?) - כתוב (בפרשת צרעת בגדים): "וְהַבֶּגֶד... אֲשֶׁר תְּכַבֵּס וְסָר מֵהֶם הַנָּגַע וְכֻבַּס שֵׁנִית וְטָהֵר" (ויקרא יג,נח) – הבגד שיש בו הנגע, שכיבסו אותו קודם ההסגר השני וייעלם ממנו הנגע לגמרי תוך ימי ההסגר, יכובס פעם שנייה (על ידי טבילת הבגד במקווה) ויהיה טהור מטומאתו. ויש ללמוד מן המילה היתירה "שנית" שהוקשה התכבוסת השנייה לתכבוסת הראשונה, - מה הראשונה לדעת (בכוונה, מרצון) – כמו שהכיבוס הראשון (כיבוס של ממש, רחיצת הבגד מלכלוך) קודם ההסגר השני הוא לדעת המכבס, כאמור להלן, אף השנייה לדעת – גם הכיבוס השני (טבילת הבגד במקווה לטהרו) צריך להיות לדעת המטביל, שהמטביל צריך להתכוון להטביל לשם טהרה, אף שהבגד הוא חולין. ומכאן למדים שהטובל צריך להתכוון לטבול לשם טהרה אף שלא בטהרות.
ושואלים: מניין שהראשונה לדעת? – מאיפה למדים שהכיבוס הראשון קודם ההסגר השני הוא לדעת המכבס?
ומשיבים: כתוב (בפרשת צרעת בגדים): "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְכִבְּסוּ אֵת אֲשֶׁר בּוֹ הַנָּגַע וְהִסְגִּירוֹ שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית" (ויקרא יג,נד) – הבגד שיש בו הנגע, אם לא פשה הנגע בשבעת ימי ההסגר הראשונים, יכובס (כיבוס של ממש), ואחרי הכיבוס ישים הכוהן את הבגד בהסגר שבעת ימים נוספים; ויש ללמוד מן הכתוב: - לדעת – הכיבוס הראשון קודם ההסגר השני הוא לדעת המכבס, שכן הכיבוס הראשון נעשה בציוויו של הכוהן.
בבבלי חולין לא,א-ב אמרו: איתמר: נידה שנאנסה וטבלה - רב אמר: טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה (אם היא כוהנת). רבי יוחנן אמר: אף לביתה לא טהרה / אסורה.
...רבי יוחנן דאמר כרבי יונתן בן יוסף (תנא בדור הרביעי); דתניא: רבי יונתן בן יוסף אומר: "וכובס שנית וטהר" (ויקרא יג,נח) - מה תלמוד לומר "שנית"? מקיש תכבוסת שנייה לתכבוסת ראשונה. מה תכבוסת ראשונה - לדעת, אף תכבוסת שנייה - לדעת.
דעת רב שווה בשני התלמודים. דעת רבי יוחנן בבבלי היא דעת רבי לעזר בשם רבי חנינה בירושלמי.
לפי הבבלי, לדעת רב נידה שנאנסה וטבלה מותרת באכילת חולין, כי הוא סובר שטבילה לחולין אינה צריכה כוונה, ולדעת רבי יוחנן אסורה אף באכילת חולין, כי הוא סובר שטבילה צריכה כוונה אף לחולין. בירושלמי נקטו בין בדברי רב ובין בדברי רבי חנינה בלשון "טמיאה לטהרות" ולא חילקו בין חולין לתרומה. "טהרות" הן אף חולין הנאכלים בטהרה. שיטת הירושלמי היא שאף טבילה לאכילת חולין בטהרה צריכה כוונה לשם טבילה (ראה ירושלמי חגיגה ב,ו).
בבבלי לא אמרו מניין שהתכבוסת הראשונה לדעת.
במשנה שנינו: "...וכולן שעשו משעלה עמוד השחר - כשר".
בספרא "אמור" פרשה ט נאמר: עיברוה בלילה... יכול תהא מעוברת! תלמוד לומר: "אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדיי", אין אלה מועדיי.
ובתוספתא סנהדרין ב,יג שנו: אין מעברים את השנה בלילה, ואם עיברוה - אינה מעוברת.
שואלים: ואנן חמיי רבנין מקדמין לעיבורה! – והרי אנחנו רואים את החכמים מקדימים (משכימים מעלות השחר) לעיבור (להיכנס למקום המיוחד שבו היו דנים ומחליטים בעניין עיבור השנה)! (ומדוע הם עושים כך? והרי עיבור השנה הוא דבר שמצוותו ביום ואין לדון ולהחליט בעניין זה לכתחילה משעלה עמוד השחר אלא משתנץ החמה! - כך פירשו כאן "קורבן העדה" ו"ספר ניר")
ומשיבים: רבי נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר בשם רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): מצוה להקדים כדי לזרז במצות – הם היו מקדימים לעיבור השנה כדי להזדרז בקיום המצווה, אבל לא היו דנים ומחליטים בעניין עיבור השנה אלא משתנץ החמה.
בבבלי סנהדרין יא,ב שנו: תנו רבנן: אין מעברים את השנה אלא ביום, ואם עיברוה בלילה - אינה מעוברת.
עד כאן המקבילה בירושלמי שבת.
חלקה הראשון של הסוגיה שבמקבילה, העוסק בטבילת טמאים ביום, מקורו כאן על משנתנו האומרת ששומרת יום כנגד יום טובלת ביום ככל מחויבי טבילות. חלקה השני של הסוגיה שבמקבילה, העוסק בנידה שנאנסה וטבלה, מקורו כנראה בירושלמי במסכת אחרת שאינה בידינו (אולי מסכת חולין כמו בבבלי, ששם עסקו בצורך בכוונה בטבילה לחולין אגב המשנה שם ב,ג שמדברת בצורך בכוונה בשחיטת חולין), ומשם הועתק חלק זה לכאן משום חלקה הראשון של הסוגיה שדן בטבילת נידה. גם הקטע האחרון של הסוגיה שבמקבילה, העוסק בעיבור השנה, מקורו כאן על משנתנו שדבר שמצוותו ביום אין לעשותו בלילה.
בירושלמי שבת לפני תחילת המקבילה אמרו: "אמר רבי יוחנן: ירדו לה בשיטת רבי ישמעאל. כמה דרבי ישמעאל אמר: תינוק שעיבר זמנו נימול בין ביום בין בלילה, כך (ב"שרידי הירושלמי": וכה) עיבר זמנה (תרומה טמאה שהיא כקודשים שעבר זמנם) נשרפת בין ביום בין בלילה".
נראה שהסוגיה שבמקבילה הועתקה ממגילה לשבת, בשל דמיון הלשון "תינוק שעיבר זמנו נימול בין ביום בין בלילה" שבירושלמי שבת ללשון "נידה שעיבר זמנה טובלת בין ביום בין בלילה" שבירושלמי כאן. וכשהועתקה הסוגיה הועתק לא רק חלקה הראשון העוסק בטבילת טמאים ביום אלא גם חלקה השני העוסק בנידה שנאנסה וטבלה וגם הקטע האחרון "ואנן חמיי..." הקשור למשנה כאן. תופעה זו של העתקת יתר רגילה בירושלמי.
ואנן חמיי רבנין מקדמין לעיבורה!
ב"אהבת ציון וירושלים" בשבת מגיה 'לעובדה' (במקום 'לעיבורה'), והוא מפרש שהכוונה לקריאת המגילה. ומלשונו של רמב"ם הלכות מילה א,ח ("כל היום כשר למילה, ואף על פי כן מצווה להקדים בתחילת היום, שזריזים מקדימים למצוות") נראה שהוא מפרשה במילה. וליברמן (גליונות הרש"ל) מגיה 'לציבורה', וכתב שהכוונה למשנתנו שאמרה שכל היום כשר לקריאת המגילה, ולמה מקדימים החכמים לציבור? ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 876, הערה 822).
אפשר שגרסת הירושלמי שלפני רמב"ם היתה 'לגזורה' (=למילה) במקום 'לעיבורה'.
• • •