משנה
בן עיר – שזמנו לקרוא את המגילה בארבעה עשר באדר, שהלך לכרך – המוקף חומה, שקוראים בו את המגילה בחמישה עשר באדר, ובן כרך – שזמנו לקרוא את המגילה בחמישה עשר באדר, שהלך לעיר – שקוראים בה את המגילה בארבעה עשר באדר, אם עתיד לחזור למקומו – שאין בדעתו להשתקע במקום שהלך אליו, - קורא כמקומו (בכתב יד אחד של המשנה: 'כמקומו', ובכתב יד שני של המשנה: 'במקומו') – כאנשי מקומו, בן עיר בארבעה עשר באדר אף על פי שהוא בכרך, ובן כרך בחמישה עשר באדר אף על פי שהוא בעיר, ואם לאו – שאינו עתיד לחזור למקומו, שבדעתו להשתקע במקום שהלך אליו, - קורא עמהם – עם אנשי המקום שהלך אליו (כך פירוש דברי המשנה לפי רבי יוסי בירושלמי. זה הפירוש הפשוט בדברי המשנה, שכל אחד קורא לפי המקום שבו הוא גר, ואף אם הוא שוהה במקום אחר, אין הוא קורא בזמן הקריאה במקום אחר אלא בזמן הקריאה במקומו. אומנם אם אינו מתכוון לחזור עוד למקומו, שעקר דירתו למקום אחר, הרי שעכשיו זה מקומו, וקורא עימהם).
תלמוד
במשנה שנינו: "בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר, אם עתיד לחזור למקומו - קורא כמקומו / במקומו, ואם לאו - קורא עמהם".
מציעים קושיה: ניחא – (הדבר) נוח בן כרך שהלך לעיר – הדין במקרה זה מובן, שזמנו מואחר – זמן קריאתו של בן כרך מאוחר לזמן הקריאה בעיר, ולכן הלשון "אם עתיד לחזור למקומו - קורא במקומו, ואם לאו - קורא עמהם" מתאים למקרה של בן כרך הנמצא בעיר בארבעה עשר, שאם יחזור לכרך באופן שיוכל לקרוא בכרך בחמישה עשר - קורא בכרך בחמישה עשר, ואם לאו - קורא בעיר בארבעה עשר; אבל בן עיר שהלך לכרך – הדין במקרה זה אינו מובן! - ואֵין זמנו מוקדם?! (בתמיהה) – הרי זמן קריאתו של בן עיר מוקדם לזמן הקריאה בכרך, ולכן אין הלשון "אם עתיד לחזור למקומו - קורא במקומו, ואם לאו - קורא עמהם" מתאים למקרה של בן עיר הנמצא בכרך בחמישה עשר, שכן שוב לא יחזור לעיר באופן שיוכל לקרוא בעיר בארבעה עשר! (קושיה זו היא לפי הנוסח במשנה 'במקומו')
ומתרצים את הקושיה (בהגהת נוסח המשנה): אמר רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): לית כאן – אין כאן (דבר זה אינו צריך להיות כאן) בן עיר שהלך לכרך – יש להגיה את המשנה ולמחוק דבר זה מהמשנה.
ומציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן: ותניי דבית רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) כן: – ושונים (התנאים) של בית רבי כך: בן כרך שהלך לעיר – הם שונים בברייתא שלהם רק "בן כרך שהלך לעיר". ברייתא זו מסייעת להגהה שרבי יודן מגיה את המשנה.
ומתרצים עוד את הקושיה: אמר רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): אוף (צריך לומר: 'אית', וכן הוא בראשונים) כאן – יש כאן (יש לקיים את נוסח המשנה ואין להגיה אותה), בעתיד להשתקע עמהן – במקרה שבדעתו להתיישב ישיבת קבע עם אנשי המקום שהלך אליו. וכך הוא פירוש לשון המשנה "אם עתיד לחזור למקומו - קורא כמקומו, ואם לאו - קורא עמהם": אם אין בדעתו להשתקע במקום שהלך אליו - קורא כאנשי מקומו, בן עיר בארבעה עשר אף על פי שהוא בכרך, ובן כרך בחמישה עשר אף על פי שהוא בעיר, ואם בדעתו להשתקע במקום שהלך אליו - קורא עם אנשי המקום שהלך אליו. - רבי יוסי אומר שאין צורך למחוק "בן עיר שהלך לכרך", מפני שאין פירושו של "אם עתיד לחזור" שעתיד לחזור למקומו לפורים זה, אלא פירושו שאין הוא עתיד להשתקע בכרך. "בן עיר שהלך לכרך" שדעתו להשתקע שם - קורא איפוא בחמישה עשר, ואם לאו - קורא כמקומו ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 63. - תירוץ זה הוא לפי הנוסח במשנה 'כמקומו').
ומביאים ברייתא: אמר רבי יוסה (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי): והוא שיצא קודם לשהאיר המזרח (הזמן של הארת המזרח הוא הזמן של עליית עמוד השחר, שהוא סוף הלילה ותחילת היום) – בן עיר שהלך לכרך, רק אם יצא מהעיר בארבעה עשר לפני שהאיר המזרח, הדבר תלוי בדעתו, שאם אין בדעתו להשתקע בכרך - קורא בארבעה עשר, ואם בדעתו להשתקע בכרך - קורא בחמישה עשר, אבל אם יצא לאחר שהאיר המזרח - כבר נפטר (נראה שהוא אשגרה בטעות מלהלן, וכאן צריך לומר: 'כבר נתחייב') – בן עיר שהלך לכרך, אם יצא מהעיר בארבעה עשר לאחר שהאיר המזרח, אפילו בדעתו להשתקע בכרך - אינו קורא בחמישה עשר, שכיוון שהיה בעיר כשהאיר המזרח, כבר חלה עליו חובת הקריאה בארבעה עשר (עיקר מצוות קריאת המגילה הוא ביום, ומשעלה עמוד השחר כבר נחשב יום. ראה משנה להלן ב,ד) (רבי יוסה שאמר מימרה זו אינו רבי יוסי האמורא שלעיל, כי לא ייתכן שרב נחמן בר יעקב שקדם לרבי יוסי האמורא יקשה עליו כלהלן).
ומציעים קושיה: רב נחמן בר יעקב (רב נחמן, אמורא בבלי בדור השני והשלישי) בעי – שואל (מקשה על דברי רבי יוסה בברייתא): מעתה – אם כן (אם הדברים שלפני כן נכונים, שאם יצא לאחר שהאיר המזרח - כבר נתחייב, מתעורר קושי כמוצע בהמשך), גר שמל – ביום הפורים, לאחר שהאיר המזרח - כבר נפטר! – כיוון שעדיין היה גוי כשהאיר המזרח, כבר לא חלה עליו חובת קריאת המגילה באותו יום, ולכן נפטר מלקרוא כשנעשה גר לאחר שהאיר המזרח! (אין מתרצים קושיה זו)
ומציעים קביעה: רבי בון בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעי – שואל (חוקר ואומר, קובע): בן עיר שעקר דירתו – עבר לגור בכרך, לילי חמשה עשר - נתחייב כאן [וכאן (כן הוא בראשונים)] – חלה עליו חובת הקריאה בעיר בארבעה עשר ובכרך בחמישה עשר, כיוון שכשהאיר המזרח בארבעה עשר עדיין היתה דירתו בעיר, וכשהאיר המזרח בחמישה עשר כבר השתקע בכרך. ובן כרך שעקר דירתו – עבר לגור בעיר, בליל ארבעה עשר (צריך לומר: 'לילי חמשה עשר', וכן הוא בריא"ז, וכן הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל". - הסופר במסירה שלפנינו השמיט מ'עשר' עד 'עשר' בשל שוויון סופות, ומגיה השלים כמו שהוא בראשונים) - נפטר מיכן ומיכן – לא חלה עליו חובת הקריאה בעיר בארבעה עשר ולא בכרך בחמישה עשר, כיוון שכשהאיר המזרח בארבעה עשר עדיין היתה דירתו בכרך, וכשהאיר המזרח בחמישה עשר כבר השתקע בעיר (אבל בן כרך שעקר דירתו בליל ארבעה עשר קורא בארבעה עשר כבן עיר).
ושואלים: בן עיר – שהלך לכרך ואין בדעתו להשתקע בכרך, שקורא בארבעה עשר, מהו שיוציא בן כרך ידי חובתו? – האם בן עיר זה מוציא את בן כרך ידי חובתו בקריאת המגילה בחמישה עשר?
ופושטים את השאלה (על סמך מקור תנאי): ייבא כהדא: – יהא (הדין) בה כמו זאת (המשנה): כל שאינו חייב בדבר - אינו מוציא את הרבים ידי חובתן (משנה ראש השנה ג,ח) – מכלל הלכתי זה עולה התשובה לשאלה: בן עיר אינו מוציא את בן כרך, שהרי בן עיר אינו חייב בקריאת המגילה בחמישה עשר.
ושואלים עוד: בן כרך – שהלך לעיר ואין בדעתו להשתקע בעיר, שקורא בחמישה עשר, מהו שיוציא את בן עיר ידי חובתו? – האם בן כרך זה מוציא את בן עיר ידי חובתו בקריאת המגילה בארבעה עשר?
ופושטים את השאלה (על סמך מקור תנאי): ייבא כהדא: – יהא (הדין) בה כמו זאת (המשנה): כל שאינו חייב בדבר - אינו מוציא את הרבים ידי חובתן (משנה ראש השנה ג,ח) – מכלל הלכתי זה עולה התשובה לשאלה: בן כרך אינו מוציא את בן עיר, שהרי בן כרך אינו חייב בקריאת המגילה בארבעה עשר.
ומציעים פיתרון חלופי לשאלה השנייה: או ייבה כהיא דאמר – יהא (הדין) בה כמו (המימרה) ההיא שאומר רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) שאמר בשם רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם (צריך להוסיף כמו במקומות אחרים: 'רב' - אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) שאמר בשם רבי חייה רבה – הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): הכל יוצאין בארבעה עשר שהוא זמן קריאתה – ארבעה עשר באדר הוא עיקר זמן קריאת המגילה בכל המקומות, ולכן הכול יוצאים ידי חובת קריאתה ביום הזה, אפילו בני כרכים. ולכן בן כרך מוציא את בן עיר ידי חובתו בקריאת המגילה בארבעה עשר, אף על פי שאין זמנו של בן כרך עדיין, שהרי מכל מקום חיוב קריאת המגילה מוטל על הכול בארבעה עשר.
ומציעים בעיה: רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בעי – שואל (מסתפק): בן עיר שנתן (המילים 'בן עיר ש' נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בראשונים) דעתו לעקור דירתו לילי חמשה עשר – חשב לעבור לגור בכרך בליל חמישה עשר? – מה הדין במקרה זה? האם הוא קורא בארבעה עשר או שמא בחמישה עשר?
ופושטים את הבעיה על פי מקור תנאי: לא מתניתא היא: – (ו)לא משנה (מקור תנאי, והוא המשנה כאן) היא: בן עיר שהלך לכרך?! (בתמיהה) – הרי יש לפשוט את הבעיה על פי משנתנו: בן עיר שהלך לכרך ובדעתו להשתקע בכרך - קורא בחמישה עשר! ("רבי יודן בעי... לא מתניתא היא: בן עיר שהלך לכרך?!" - אבל רבי יודן עצמו מוחק ממשנתנו בבא זו ("אמר רבי יודן: לית כאן בן עיר שהלך לכרך") ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 63))
ודוחים את פשיטת הבעיה (על ידי העמדת המקור התנאי והבעיה במקרים שונים): מתניתה – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן), - בשהיה בכרך – במשנה מדובר במקרה של בן עיר שהלך לכרך והיה בו בארבעה עשר, ולכן אם בדעתו להשתקע בכרך - קורא בחמישה עשר. מה צריכה ליה – מה (ש)נצרך לו (הדבר שבו רבי יודן מסופק), - בשהיה בעיר – בבעיה מדובר במקרה של בן עיר שהיה עדיין בעיר בארבעה עשר, אלא שנתן דעתו (חשב) לעקור דירתו מהעיר לכרך בליל חמישה עשר, שאפשר שהואיל ועדיין לא עקר מהעיר, עדיין בן עיר הוא ויקרא בארבעה עשר, ואפשר שהולכים אחר דעתו והוא נחשב מעתה כבן כרך ולא יקרא בעיר אלא ימתין עד שיהיה בכרך ויקרא עימהם (רבי יודן השואל התייחס למקרה השונה מזה שנידון במשנה, ולכן אי אפשר להסיק את הדין מהמשנה. - לעיל אמרו שבן עיר שעקר דירתו לכרך בליל חמישה עשר נתחייב כאן וכאן, משום ששם מדובר שבארבעה עשר עדיין לא נתן דעתו לעקור דירתו לכרך, ואילו כאן מדובר שבארבעה עשר נתן דעתו לעקור דירתו לכרך. - אין פושטים את הבעיה של רבי יודן).
ומביאים ברייתא: אבל מפרשי ימים (מפליגים למרחקי ימים) והולכי מדברות קוראין כדרכן (מילה זו אינה בברייתא שבתוספתא, ונראה שהיא אשגרה בטעות מהמשנה ברכות א,ג בעניין קריאת "שמע": "כל אדם קורין כדרכן שנאמר 'ובלכתך בדרך'") בארבעה עשר – המפרשים בים או ההולכים במדבר, אף על פי שהם בני כרכים, קוראים את המגילה בארבעה עשר כרוב העולם, ואין אומרים שמכיוון שיצאו לים או למדבר ועכשיו אינם לא בני עיר ולא בני כרך יהיו פטורים לגמרי מקריאת המגילה.
אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): בעתיד לחזור למקומו – בן עיר המפרש בים או ההולך במדבר קורא בארבעה עשר רק במקרה שבדעתו לחזור למקומו. אבל במקרה שבדעתו לגור בכרך, אינו קורא כלל, שהרי כבר נעקר מן העיר ולכלל בן כרך לא בא (אבל בן כרך המפרש בים או ההולך במדבר קורא בארבעה עשר בין אם עתיד לחזור למקומו ובין אם לאו).
אמר רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): נאמר (בתקנת ימי הפורים): "עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב" (אסתר ט,יט) – מכאן שהפרזים (בני הערים שאינן מוקפות חומה) קוראים את המגילה בארבעה עשר באדר; ויש לדרוש את כפל הלשון: "הפרזים" הם התושבים הקבועים של ערי הפרזות, ו"היושבים בערי הפרזות" הם המתעכבים בערי הפרזות בדרך ארעי ושוהים בהן בארבעה עשר באדר, - פרוז (יושב עיר פרזות) היה באותה שעה – המתעכבים בערי הפרזות בדרך ארעי, אף שאינם מהתושבים הקבועים של ערי הפרזות, נקראים פרוזים לעניין קריאת המגילה, וגם הם קוראים בארבעה עשר באדר. ולכן בן כרך שהלך לעיר ואינו עתיד לחזור למקומו - קורא בארבעה עשר עם אנשי העיר שהלך אליה, כי פרוז בן יומו נקרא פרוז (מימרה זו מוסבת על דברי המשנה: "בן כרך שהלך לעיר... ואם לאו (אם אין עתיד לחזור למקומו) - קורא עמהם", ולפי ההבנה הראשונה של המשנה לעיל (בהצעת הקושיה "ניחא בן כרך שהלך לעיר..."). אבל לפי פירוש המשנה לדעת רבי יוסי לעיל ("בעתיד להשתקע עמהן") אין טעמו של רבי פינחס מתאים, משום שבן כרך שהלך לעיר ובדעתו להשתקע בעיר אין ראוי להיקרא פרוז בן יומו. - כך פירש מימרה זו ב"ספר ניר").
בתוספתא מגילה א,ב שנו: היוצאים בשיירה והמפרשים בספינה קורים בארבעה עשר (אף על פי שהם בני כפר או בני כרך, אין קוראים כבני מקומם, אלא כרוב העולם (ראשונים)).
בירושלמי הביאו את הברייתא שבתוספתא, והוסיפו בראשה את המילה "אבל", להבליט את הניגוד בין בן כרך שהלך לעיר, שאם עתיד לחזור למקומו - קורא בחמישה עשר, ובין מפרשי ימים והולכי מדברות, שאף על פי שהם בני כרכים, קוראים בארבעה עשר.
בבבלי מגילה יט,א אמרו: אמר רבא / רבה: לא שנו (שאם עתיד לחזור למקומו - קורא כמקומו) אלא שעתיד לחזור בלילי ארבעה עשר, אבל אין עתיד לחזור בלילי ארבעה עשר - קורא עימהם.
אמר רבא / רבה: מנא אמינא לה? דכתיב: "על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות" - מכדי כתיב: "היהודים הפרזים", למה לי למיכתב: "היושבים בערי הפרזות"? הא קא משמע לן, דפרוז בן יומו (מי שהוא יושב עתה בערי הפרזות) נקרא פרוז. - אשכחן פרוז, מוקף מנא לן? - מדפרוז בן יומו נקרא פרוז, מוקף בן יומו נקרא מוקף.
אפשר לפרש את דברי רבא בשלוש דרכים:
א. דברי רבא מוסבים על בן עיר שהלך לכרך, שזמן הקריאה של בן עיר נקבע לפי מקום הימצאו בליל ארבעה עשר, שזה זמנו האמיתי, שאם עתיד לחזור למקומו בליל ארבעה עשר, נשאר עליו החיוב לקרוא עם אנשי מקומו, אך אם עתיד להישאר בכרך בליל ארבעה עשר, חל עליו חיוב לקרוא בחמישה עשר עם אנשי הכרך. ומזה נלמד לבן כרך שהלך לעיר, שזמנו נקבע לפי מקום הימצאו בליל חמישה עשר, שאם עתיד לחזור למקומו בזמן זה, נשאר עליו החיוב לקרוא עם אנשי מקומו, אך אם עתיד להישאר בעיר בזמן זה, חל עליו חיוב לקרוא בארבעה עשר עם אנשי העיר.
ב. דברי רבא מוסבים על בן כרך שהלך לעיר, שזמן הקריאה של בן כרך נקבע לפי מקום הימצאו בזמן קריאת אנשי העיר שהלך אליה, שאם ישהה בעיר בליל ארבעה עשר, קורא עימהם בארבעה עשר, אך אם ישוב לכרך קודם לכן, קורא עם אנשי מקומו בחמישה עשר. ומזה נלמד לבן עיר שהלך לכרך, שזמנו נקבע לפי מקום הימצאו בזמן קריאת אנשי הכרך שהלך אליו, שאם ישהה בכרך בליל חמישה עשר, קורא עימהם, אך אם ישוב לעיר קודם לכן, קורא עם אנשי מקומו בארבעה עשר.
ג. דברי רבא מוסבים גם על בן עיר שהלך לכרך וגם על בן כרך שהלך לעיר, שלכולם זמן הקריאה נקבע לפי מקום הימצאם בליל ארבעה עשר. בן עיר שהלך לכרך, אם שוהה בכרך בליל ארבעה עשר, נפקע ממנו חיובו כבן עיר, וחל עליו חיוב לקרוא עם בני הכרך בחמישה עשר, ואף אם יחזור לעירו במשך יום ארבעה עשר, קורא כבני הכרך, מפני ששם שהה בזמן החיוב שהוא ליל ארבעה עשר. ובן כרך שהלך לעיר, אם שוהה בעיר בליל ארבעה עשר, נפקע ממנו חיובו כבן כרך, וחל עליו חיוב לקרוא עם בני העיר בארבעה עשר.
• • •