משנה
קראה – את המגילה, סירוגין – בהפסקות, שהפסיק בקריאתו ואחר כך השלים אותה, נתנמנם (בכתב יד אחד של המשנה: 'מתנמנם', ובכתב יד שני: 'נתנמנם') – או שקראה כשהוא מתנמנם (ישן שינה קלה), - יצא – ידי חובתו בקריאה זו.
היה כותבה – מעתיק אותה ממגילה אחרת וקורא אותה תוך כדי כתיבתו, דורשה – או מבאר ומסביר אותה וקורא אותה תוך כדי דרשתו, ומגיהה – או מגיה אותה מטעויות וקורא אותה תוך כדי הגהתו, אם כיוין לבו – לצאת ידי חובת מצוות קריאת המגילה, - יצא – ידי חובתו בקריאה זו, ואם לאו – שלא כיוון ליבו, - לא יצא – ידי חובתו (במצוות שבקריאה ושמיעה נדרשת כוונת הלב).
היתה – המגילה, כתובה בסם (נוזל המשמש לצביעה ולרפואה) ובסיקרא (צבע אדום ששימש בימי קדם לכתיבה ולצביעת עיניים) ובקומוס (שרף אילן ששימש בימי קדם לכתיבה (מקור המילה ביוונית)) ובקלקנתוס (דיו מתכתית בצבע שחור או כחול כהה ששימש בימי קדם לצביעה ולכתיבה (מקור המילה ביוונית ובלטינית)), על הנייר (פפירוס - צמח סוף גבוה, שמסיביו שנארגו בצפיפות הכינו בימי קדם חומר המשמש לכתיבה עליו (מקור המילה 'נייר' במצרית)) ועל הדיפתרא (עור מעובד בפשטות ואינו מעובד כל צורכו לכתיבה (מקור המילה ביוונית)) - לא יצא – בקריאה במגילה זו, עד שתהא כתובה אשורית – בכתב הקודש ובלשון הקודש, על הספר (בכתב יד אחד של המשנה: 'על העור', ובכתב יד שני מגיה מחק וכתב 'הספר') – על הקלף (עור מעובד כל צורכו לכתיבה), בדיו (דיו פחמית בצבע שחור. - לשון דומה במשנה ידיים ד,ה: "לעולם אינו מטמא (ספר את הידיים) עד שיכתבנו אשורית, על העור, בדיו". הלשון "על הספר בדיו" הוא בהשפעת האמור בירמיהו לו,יח: "וַיֹּאמֶר לָהֶם בָּרוּךְ: מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַאֲנִי כֹּתֵב עַל הַסֵּפֶר בַּדְּיוֹ").
בתוספתא מגילה ב,ו שנו: לעולם אין יוצאים ידי חובתם עד שתהא כתובה אשורית, על הספר / העור, בדיו.
בירושלמי לעיל הלכה א נחלקו אמוראים. לדעה אחת, דברי המשנה בסופה והתוספתא אמורים לקוראים את המגילה באשורית, אבל הלעוזות הקוראים בלעז יוצאים במגילה הכתובה בלעז. ולדעה אחרת, דברי המשנה בסופה והתוספתא אמורים בין לקוראים באשורית ובין ללעוזות הקוראים בלעז.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "קראה סירוגין - יצא".
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): סירוגים – בהפסקות, שקרא ושהה וחזר וקרא, - יצא, סירוסים – בדילוגים, שקרא פסוק אחד ודילג פסוק שני וקרא פסוק שלישי וחזר וקרא את הפסוק שדילג וקרא פסוק רביעי, - לא יצא.
ומסבירים: סירוגין - קיטועין – חלקים קטנים, סירוסים - חד פרה חד – ביטוי שמשמעו: כל אחד אַחֵר (אחד מכל שניים. - מקור המילה 'פרה' ביוונית).
בבבלי מגילה יח,א-ב אמרו: תנו רבנן: קראה סירוגים - יצא, סירוסים - לא יצא.
הראשונים על הבבלי פירשו "סירוסים" - שהפך ושינה את הסדר, דהיינו למפרע, וכמו ששנינו לעיל: "הקורא את המגילה למפרע - לא יצא". ורבנו חננאל פירש כירושלמי.
אין לפרש "סירוסים" בירושלמי, שקרא פסוק אחד ודילג פסוק אחר וחזר וקרא פסוק אחד ודילג פסוק אחר (כפי שעשוי לעלות מן הביטוי "חד פרה חד"), ולא חזר וקרא את הפסוקים שדילג, משום שאין צריך לומר שלא יצא באופן זה, שהרי לא קרא את כל פסוקי המגילה.
חד פרה חד
בירושלמי כלאים ה,א אמרו (בעניין כרם שחרב): רבי זעירא מחוי לחבריא תשע שורין מן שובע שובע (שהם שישים ושלושה גפנים). נסב שורא פרא שורא (כל שורה אחרת) לשְׁתִי (לאורך), שורה פרא שורה לעֵרֶב (לרוחב). נשתיירו שם עשרים גפנים...
ובירושלמי שביעית א,ג אמרו: כל אילניא עבדין שנה פרא שנה (עושים פירות כל שנה אחרת - מניבים יבול ראוי אחת לשנתיים), והדא תאינתה עבדה כל שנה (מניבה יבול יציב בכל שנה).
במשנה שביעית ט,א שנינו: ...החלוגלוגות... - פטורים מן המעשרות (בכל השנים, מפני שהם הפקר) ונלקחים מכל אדם בשביעית (אף מעם הארץ), שאין כיוצא בהם נשמר (שמינים אלה אינם נזרעים ובעל השדה אינו רוצה שיעלו בשדהו).
כאן התחלת מקבילה בירושלמי שביעית ט,א.
ומספרים סיפור (כדי לפרש את המשנה): אמר רבי חגי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): סירוגים – ששנינו במשנתנו, וחלוגלוגות (רגלת הגינה, צמח בר חד שנתי הנפוץ בשדות השלחין בקיץ, שגבעוליו ועליו הבשרניים נאכלים) – ששנינו במשנה שביעית ט,א (שתי מילים אלו יחידאיות במשנה), ומי (נראה שנשמט כאן: 'נכנס תחילה?') גדול בחכמה או בשנים? – מי נכנס תחילה? (מי קודם כשמכבדים בכניסה לבית וכדומה?) הגדול בחוכמה או הגדול בשנים? איצרכת לחברייא – נצרכה לחברים (קבוצת תלמידי החכמים היו מסופקים בה, בשלושה דברים אלה, שלא ידעו: מהו סירוגין? ומהם חלוגלוגות? ומי נכנס תחילה?). אמרון: – אמרו (החברים): ניסוק נישאול לבית רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) – נעלה ונשאל את בית רבי (את בני ביתו של רבי שהיו בקיאים בלשון העברית ובנימוסים). סלקון מישאול ואמרון: (במקבילה אין המילה האחרונה) – עלו לשאול ואמרו (זה לזה): (נראה שכאן, במקום המילה 'ואמרון', מקומו של המשפט שלהלן: 'אמרון: ייעול פלן קמי, ייעול פלן קמי' - ייכנס פלוני לפניי, ייכנס פלוני לפניי (שכל אחד רצה לכבד את חברו שייכנס לפניו לבית רבי, משום שלא ידעו: מי נכנס ראשונה? הגדול בחוכמה או הגדול בשנים?). וכן הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל"). יצאת (יצאה) שפחה משל בית רבי – לקראת החברים, אמרת (אמרה) להם: היכנסו לשָׁנִים – היכנסו לפי סדר הגיל בשנים (הגדול בשנים ייכנס תחילה. - מזה למדו החברים: מי נכנס תחילה?). אמרון: ייעול פלן קמי, ייעול פלן קמי (מקומו של משפט זה לעיל). שרון עלין קטעין קטעין – התחילו נכנסים חלקים חלקים (בקבוצות). אמרה להם: למה אתם נכנסין סירוגין סירוגין? – מזה למדו החברים: מהו סירוגין? חד רבי הוה טעין פרחינין (במקבילה: 'פרפחיניה בגולתיה') ונפלון מיניה – רבי אחד (אחד מן החברים האלה שנכנסו לבית רבי) היה טעון (נושא) פרפחינים (בטליתו) ונפלו ממנו. אמרה ליה: – אמרה לו (השפחה של בית רבי): רבי – מורי (במקבילה נכפלה מילת הפנייה 'רבי'), נתפזרו חלגלוגיך (במקבילה: 'חלוגלגותיך') – מזה למדו החברים: מהם חלוגלוגות? (פרפחינה הוא השם הארמי של החלוגלוגות. - עד כאן המקבילה בירושלמי שביעית). אמרה (צריך לומר: 'אמר') לה: – אמר לה (לשפחה): אתייא (צריך לומר: 'אתיי') – הביאי מטאטא (אגודת ענפים לניקוי רצפה מאבק ומאשפה)! – לאסוף את החלוגלוגות שנתפזרו. ואייתת אלבינה (נראה שצריך לומר: 'מבינה') – והביאה מטאטא. – מזה למדו החברים באקראי: מהו מטאטא שבכתוב בישעיהו יד,כג: "וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד"? (בתרגום יונתן שם: מטאטא - מבינא. - המילה 'מטאטא' נדירה מאוד).
"חד רבי" הוא "חד [דבי] רבי", והוא כינוי לתלמיד, שאין זה סגנון חכמינו לכנות חכם כך ("מחקרי לשון ומינוח בספרות התלמודית", עמודים 266-268).
בבבלי מגילה יח,א וראש השנה כו,ב אמרו: "קראה סירוגין - יצא". - לא הוו ידעי רבנן מאי סירוגין. שמעוה לאמתיה דרבי דקא אמרה להו לרבנן דהוו קא עיילי לבי רבי פיסקי פיסקי (חתיכות חתיכות): עד מתי אתם נכנסים סירוגין סירוגין?
לא הוו ידעי רבנן מאי חלוגלוגות. שמעוה לאמתיה דרבי דקא אמרה לההוא גברא דהווה קא מבדר פרפחיניה: עד מתי אתה מפזר חלוגלוגיך?
לא הוו ידעי רבנן מאי "סלסלה ותרוממך" (משלי ד,ח). שמעוה לאמתיה דרבי דקא אמרה לההוא גברא דהווה קא מהפך במזייה: עד מתי אתה מסלסל בשערך?
לא הוו ידעי רבנן מאי "וטאטאתיה במטאטא השמד" (ישעיהו יד,כג). שמעוה לאמתיה דרבי דקא אמרה לחברתה: שקילי טאטיתא וטאטי ביתא! (קחי מטאטא וטאטאי את הבית!)
בבבלי: רבנן. ובירושלמי: חברייא.
לפי הבבלי, החכמים למדו את פירוש המילים שלא ידעו בהזדמנויות שונות בביקוריהם בבית רבי. ולפי הירושלמי, הם למדו את פירוש המילים שלא ידעו בביקור חד פעמי בבית רבי.
לפי הירושלמי, הם גם לא ידעו: מי נכנס תחילה?, אבל בבבלי לא נזכר דבר זה. ולפי הבבלי, הם גם לא ידעו את פירוש המילה "סלסלה", אבל בירושלמי לא נזכר דבר זה.
מי [נכנס תחילה?] גדול בחכמה או בשנים?
בשמות רבה ט,ה נאמר: "ויבוא משה ואהרן אל פרעה" (שמות ז,י) (המדרש לומד מהקדמת משה לאהרן שבסדר זה נכנסו אל המלך ולא לפי גילם) - והלא אהרן היה לו ליכנס תחילה, שהרי היה גדול ממנו בשנים (אף שלא היה אהרן גדול בחוכמה ממשה), ולמה משה נכנס תחילה? - שהיה גדול ממנו בארץ מצרים, שנאמר: "גם האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים" (שמות יא,ג). - דבר אחר: לפי שעשאו הקב"ה למשה אלוהים על אהרן, שנאמר: "ואתה תהיה לו לאלוהים" (שמות ד,טז), ודרך ארץ: הרב נכנס תחילה.
מכאן מוכח שהגדול בשנים נכנס תחילה.
במסכת דרך ארץ ה,ב נאמר: לכניסה - הגדול קודם, ליציאה - הקטן קודם.
ובתוספתא מגילה ג,כד שנו: אי זהו הידור שאמרה תורה: "והדרת פני זקן"? ...כניסה ויציאה.
ובספרי דברים פסקה טו נאמר: "ואתן אותם ראשים עליכם" - שיהו מכובדים עליכם, ...ראשים בכניסה ויציאה, נכנס ראשון ויוצא אחרון / ראשון.
לפי המקורות האלה הגדול בחוכמה נכנס תחילה.
מטאטא - מבינה
בבראשית רבה עט,ז נאמר: דלמא: רבי חייה רבה ורבי שמעון בן חלפותא אשכחון מילין מן הדין תרגומה (שכחו מילים מהתרגום הזה - שכחו תרגומן של כמה מילים מהמקרא) ואתון להדא אגורה דערבייה למלפנון מן תמן (ובאו לשוק של עֲרָב הזאת ללמוד אותן משם). ... (שמעו קולו של אחד מבאי השוק אומר לחברו:) אשאיל לי מביניך (זה פירוש הלשון שאמר), אשאיל לי מטאטיך (זה הלשון שאמר: השאל לי מטאטאך!), (והבינו מזה את הכתוב:) "וטאטיתיה במטאטא השמד" (ישעיהו יד,כג)...
המסופר בבראשית רבה דומה למסופר בירושלמי. בשני הסיפורים לא ידעו החכמים פירושה של המילה היחידאית במקרא "מטאטא", ובשניהם למדו החכמים את פירושה כששמעו את המילה בפי אחרים.
• • •
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ב,א.
מביאים ברייתא (בעניין הפסקה בקריאת "שמע"): רבי מנא (רבי מונא, תנא בדור החמישי) אמר בשם רבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) שאמר משם רבי יוסה הגלילי (תנא בדור השלישי): הפסיק בה – בקריאת "שמע", כדי לקרות את כולה – בשיעור זמן המספיק לקרוא את כל קריאת "שמע" מתחילתה ועד סופה, ולאחר שהפסיק המשיך וקרא מהמקום שהפסיק, - לא יצא ידי חובתו – של קריאת "שמע", וצריך לחזור ולקרוא מתחילת הקריאה. אבל אם הפסיק בשיעור זמן פחות מזה, והמשיך וקרא מהמקום שהפסיק - יצא ידי חובתו.
ופוסקים הלכה: רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב ירמיה (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): הלכה כרבי מנא שאמר משם רבי יהודה שאמר משם רבי יוסי הגלילי: הפסיק בה (שתי המילים האחרונות הן אשגרה בטעות מלעיל, ואינן במקבילה).
רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר בשם רבי שמעון בן יוצדק (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): אף ב'הלל' ובמגילה (במקבילה: 'ובקריאת המגילה') כן – דינם של 'הלל' בימים שקוראים את ה'הלל' ושל קריאת המגילה (מגילת אסתר) בפורים זהה לזה של קריאת "שמע", שאם הפסיק בקריאתם כדי לקרות את כולם מתחילתם ועד סופם - לא יצא ידי חובתו.
ומספרים: אבא בר חונא (במקבילה: 'בר רב הונא') (רבה בר רב הונא, אמורא בבלי בדור השני והשלישי) ורב חסדא (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי) הוון יתבין אמרין: – היו יושבים ואומרים: אף בתקיעות כן – דינן של תקיעות השופר בראש השנה זהה לזה של קריאת "שמע". סלקון לבית רבי (הסופר כתב 'ר'', וצריך לומר כמו במקבילה: 'רב' - אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) ושמעון – עלו (הלכו שני החכמים) לבית של רב (הכוונה לבית מדרשו של רב בסורא) ושמעו את רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם רב: אפילו שמען עד תשע שעות – אף אם שמע את תשע קולות השופר (שש תקיעות ושלוש תרועות שצריך לתקוע מן התורה) בתשע שעות שונות, ששהה בין הקולות, - יצא – ידי חובתו (שאין צורך שיהיו התקיעות סמוכות זו לזו, שדינן של התקיעות בראש השנה אינו זהה לזה של קריאת "שמע").
אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): עד דאנא תמן איצרכת לי – עד שאני שם (כשעדיין הייתי בבבל) נצרכה לי (הייתי מסופק בה, בדינן של התקיעות שהפסיק בהן), (צריך להוסיף כמו במקבילה: 'וכד') סלקית להכא שמעית – וכאשר עליתי לכאן (כשהיגרתי מבבל לארץ ישראל), שמעתי דאמר (במקבילה אין מילה זו) רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן: אפילו שמען כל היום – אף אם שמע את קולות השופר במשך כל היום, ששהה בין הקולות, - יצא – ידי חובתו, שכל קול וקול הוא דבר בפני עצמו (מה שאין כן קריאת "שמע" ו'הלל' וקריאת המגילה שהם יחידה אחת), והוא ששמען על סדר – רק אם שמע את הקולות לפי הסדר הראוי, תקיעה תרועה תקיעה, שלוש פעמים - יצא.
רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בעי: – שואל (מסתפק) / קובע: היה זה צריך לפשוטה (קול תקיעה רגיל ורצוף) ראשונה וזה צריך לפשוטה אחרונה – אם אדם אחד היה צריך לשמוע את התקיעה הראשונה שלפני התרועה, שעדיין לא שמע את התקיעה הראשונה, ואדם אחר היה צריך לשמוע את התקיעה השנייה שלאחר התרועה, שכבר שמע את התקיעה הראשונה והתרועה, - תקיעה אחת מוציאה ידי שניהן – אם שמעו תקיעה פשוטה, יצאו שניהם ידי חובתם באותה תקיעה, אף שכל אחד מהם היה צריך לשמוע תקיעה שונה (אין להכריע האם משפט זה הוא קביעה או בעיה).
בבבלי מגילה יח,א-ב אמרו: תנו רבנן: קראה (את המגילה) סירוגים (בהפסקות) - יצא, סירוסים - לא יצא. רבי מונא אומר משום רבי יהודה: אף סירוגים, אם שהה כדי לגמור את כולה - חוזר לראש.
אמר רבי אבא אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: הלכה כרבי מונא שאמר משום רבי יהודה...
בבבלי: 'אם שהה כדי לגמור את כולה - חוזר לראש'. ובירושלמי: 'אם הפסיק כדי לקרות את כולה - לא יצא ידי חובתו'.
דברי רבי מונא בשם רבי יהודה נאמרו בקריאת המגילה ולא בקריאת "שמע" כמו שמוכח מהבבלי. ושם הובאו דברי רבי מונא בשלמותם בקרא את המגילה בסירוגין, שבמשנה ראש פרק ב במגילה נאמר: "קראה סירוגין - יצא", ונחלקו בברייתא תנא קמא ורבי מונא, שזה אומר שלעולם יצא, וזה אומר שאם שהה כדי לגמור את כולה - חוזר לראש. ואולם חכמי ארץ ישראל לא שמעו אלא את המאמר "אם שהה" (או "הפסיק"), ופירשוהו בקריאת "שמע" ("פירושים וחידושים בירושלמי").
בבבלי מגילה מובאת ברייתא אחת הפותחת בדברי תנא קמא ומסיימת בדעת היחיד של רבי מונא החולק עליו. בירושלמי מוצגים הדברים באופן שונה. מצד אחד מביא ירושלמי מגילה ברייתא, השונה רק את דעתו של תנא קמא בבבלי: "תני: סירוגים - יצא, סירוסים - לא יצא". מצד שני פותחת סוגיית ירושלמי ברכות, שהועברה גם לירושלמי מגילה, בברייתא עצמאית, השונה רק את דברי רבי מונא, ללא זיקה לדעת תנא קמא חולק.
סגנון הברייתא בבבלי נראה מורכב. במקום הניסוח בסיפא "חוזר לראש", היינו מצפים לניסוח התואם לרישא: "לא יצא" (ובדומה לכך מנוסחים דברי רבי מונא בירושלמי: "לא יצא ידי חובתו"). ושמא מעיד סגנון מנומר זה, כי מלכתחילה נשנו גם בבבלי שתי ברייתות עצמאיות, בדומה לירושלמי, ובברייתא בבבלי מגילה הורכבו דבריו של רבי מונא על גבי ברייתא אחרת והוצגו כדעת יחיד החולק על תנא קמא ("שלוש מחלוקות מוחלפות בבתי-מדרשותיהם של רב ושמואל", "מחקרי תלמוד" ב, עמודים 324-325).
בתוספתא ראש השנה ב,טו שנו: סדר תקיעות - שלוש של שלוש שלוש, שש תקיעות ושלוש תרועות... שמע שש תקיעות ושלוש תרועות, אפילו בסירוגין (בשהיות גדולות בין הקולות), אפילו כל היום כולו (שתקע אחת בבוקר והאחרונה לפני השקיעה) - יצא.
בבבלי ראש השנה לד,א-ב אמרו: אמר רבי יוחנן: שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום - יצא. - תניא נמי הכי: שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום - יצא...
ומי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: ב'הלל' ובמגילה, אם שהה כדי לגמור את כולה - חוזר לראש! (ומדוע אינו אומר כן אף בתקיעת שופר?) - לא קשיא; הא - דידיה (שלדעתו אין ההפסקה מעכבת), הא - דרביה (רבי שמעון בן יהוצדק, הסבור שאין להפסיק).
ודידיה לא? והא רבי אבהו הווה שקיל ואזיל בתריה דרבי יוחנן, והווה קא קרי קרית "שמע". כי מטא למבואות המטונפות, פסק. בתר דחליף אמר ליה (רבי אבהו לרבי יוחנן): מהו לגמור / לגומרה? - אמר לו: אם שהית כדי לגמור את כולה - חזור לראש! - הכי קאמר ליה: לדידי לא סבירא לי (שההפסקה מעכבת). לדידך דסבירא לך, אם שהית כדי לגמור את כולה - חזור לראש.
יש מחלוקת בין הבבלי והירושלמי, שלפי הבבלי רבי יוחנן חולק על רבו רבי שמעון בן יהוצדק וסובר שגם בהפסיק כדי לקרותה כולה אינו חוזר, ולפי הירושלמי הוא עומד בשיטת רבו, אלא שהוא מחלק בין קריאת "שמע", 'הלל' ומגילה לתקיעות, שבאלה אם שהה אינו חוזר.
בבבלי נאמרו דברי רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק בסגנון אחר קצת מבירושלמי, שבבבלי אמרו: "ב'הלל' ובמגילה, אם שהה...", וכאן אמרו: "אף בהלל ובקריאת המגילה...", שחכמי ארץ ישראל חשבו שרבי שמעון בן יהוצדק בא להוסיף הלל ומגילה על קריאת "שמע" שבה נשא ונתן רבי מונא, ואולם חכמי בבל שידעו שדברי רבי מונא נאמרו במקורם ביחס למגילה השמיטו "אף" ושנו דברי רבי שמעון בן יהוצדק כשהם לעצמם ("פירושים וחידושים בירושלמי").
ומציעים שאלות: רבי בון בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעי: – שואל (מסתפק): כגון (אולי צריך לומר: 'כדי') קרית "שמע" וברכותיה, היא ולא ברכותיה, ברכותיה ולא היא? – אם הפסיק בקריאת "שמע" או בברכותיה, האם משערים לפי הזמן המספיק לקרוא את קריאת "שמע" עם ברכותיה, או שאם הפסיק בקריאת "שמע" - משערים לפי הזמן המספיק לקרוא את קריאת "שמע" בלי ברכותיה, ואם הפסיק בברכותיה - משערים לפי הזמן המספיק לקרוא את ברכותיה בלי קריאת "שמע"? - ועוד יש לשאול: הפסיק שלישה וחזר והפסיק שלישה (ברש"ס נוסף במקבילה 'וחזר והפסיק שלישה')? – אם הפסיק בקריאת "שמע" בשיעור זמן המספיק לקרוא שליש של קריאת "שמע", ואחרי שקרא עוד הפסיק שוב בקריאת "שמע" בשיעור זמן המספיק לקרוא שליש של קריאת "שמע", ואחרי שקרא עוד הפסיק שוב בקריאת "שמע" בשיעור זמן המספיק לקרוא שליש של קריאת "שמע", האם שלוש השהיות מצטרפות לכדי לקרוא את כולה ולא יצא ידי חובתו? - ועוד יש לשאול: ובקורא משערים (קובעים את השיעור) ובכל (במקבילה: 'או בכל') אדם משערים? – אם הפסיק בקריאת "שמע", האם משערים לפי הזמן המספיק לאותו אדם לקרוא את קריאת "שמע", או שמא משערים לפי הזמן המספיק לכל אדם ממוצע לקרוא את קריאת "שמע"?
ומציעים תשובה: אמר רבי מתניה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): לא מסתברא בקורא?! (בתמיהה) – וכי לא מסתבר בקורא?! (וכי לא מסתבר לומר שמשערים בקורא?! הרי בוודאי מסתבר שמשערים בקורא ולא בכל אדם! - רבי מתניה פושט את הספק השלישי של רבי בון בר חייה. שני הספקות הראשונים לא נפשטו)
עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות.
בבבלי מגילה יח,ב אמרו: אמר ליה אביי לרב יוסף: כדי לגמור את כולה - מהיכא דקאים (מהמקום שהוא עומד בו באותה שעה) לסופא (עד סוף המגילה), או דילמא מרישא לסופא? - אמר ליה: מסתברא מרישא לסופא, דאם כן (שאם עולה על דעתך: מהמקום שהוא עומד עד סוף המגילה), נתת דבריך לשיעורים (שבכל מקום שמפסיק יש שיעור אחר להפסקה, ואין חכמים קובעים שיעור שאינו קבוע).
מה שהסתפקו בבבלי בעניין קריאת המגילה לא הסתפקו בירושלמי בעניין קריאת "שמע" ולהיפך, אף שיש להסתפק בכל הספקות הללו בשני העניינים. פשיטת הספק בבבלי מנוגדת לפשיטת הספק בירושלמי.
סוגיית ירושלמי ברכות הועברה גם לירושלמי מגילה. מקורה של הסוגיה בברכות מוכח ממוקד דיונה, קריאת "שמע". חלקה הראשון הועבר למגילה מחמת דברי רבי יוחנן "אף ב'הלל' ובמגילה כן". חלקה השני של הסוגיה, מן "רבי אבהו שאל לרבי יוחנן", לא הועבר למגילה (למרות ההתייחסות למגילה שבסופה: "רבי אלעזר אמר: יצא, רבי יוחנן אמר: לא יצא. מה פליגין - בקרית "שמע", מפני שהיא עשויה פרקים פרקים; אבל ב'הלל' ובקריאת המגילה - אוף רבי אלעזר מודי") ("שלוש מחלוקות מוחלפות בבתי-מדרשותיהם של רב ושמואל", "מחקרי תלמוד" ב, עמוד 324, הערה 69).
• • •
במשנה שנינו: "קראה נתנמנם - יצא".
מביאים מעשה: מנשה הוה יתיב קומי – היה יושב לפני רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) – והיה מנשה קורא את המגילה, ואינמנם – והתנמנם (רבי זעורה). אמר ליה: – אמר לו (רבי זעורה למנשה): חזור לך – קרא שוב את המגילה!, דלא כוונית – (כיוון) שלא כיוונתי (את ליבי, כשנמנמתי, ולא יצאתי ידי חובתי. - רק בקרא מתנמנם - יצא, כדברי המשנה, אבל לא בשמע מתנמנם, והטעם הוא שבקרא מתנמנם עצם הקריאה מוכיחה שעדיין לא נשתקע בשינה).
• • •
במשנה שנינו: "היה כותבה, אם כיוין לבו - יצא, ואם לאו - לא יצא".
מציעים היסק: הדא אמרה – זאת אומרת (יש להסיק מהמשנה), שהוא – יום הפורים, מותר בעשיית מלאכה – שהרי הוא קורא את המגילה ביום הפורים תוך כדי שהוא עוסק במלאכת כתיבתה.
ודוחים (את ההיסק שהוצע): נֹאמַר: בארבעה עשר בכרכים – המשנה מדברת במקרה שאחד מבני הכרכים קורא את המגילה בארבעה עשר באדר תוך כדי כתיבתה, שכן הכל יוצאים ידי חובת קריאת המגילה בארבעה עשר באדר (ירושלמי לעיל א,א ועוד), ויום זה אינו אסור בעשיית מלאכה לבני הכרכים, כיוון שהם עושים את יום הפורים בחמישה עשר באדר, ולכן אין להסיק מהמשנה שיום הפורים מותר בעשיית מלאכה.
• • •
במשנה שנינו: "ודורשה, אם כיוין לבו - יצא, ואם לאו - לא יצא".
מצמצמים את תחולת הקביעה: ובלבד שלא יפליג (ירחיק) עצמו לעיניינות אחרים – הקורא את המגילה תוך כדי דרשתו יוצא ידי חובה רק אם הוא דורש בעניינה של המגילה ואינו מרחיק את עצמו מעניינה של המגילה ודורש בעניינים אחרים.
• • •
במשנה שנינו: "ומגיהה, אם כיוין לבו - יצא, ואם לאו - לא יצא".
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): אין מדקדקין (מקפידים) בטעיותיה – מי שקורא את המגילה וטועה בקריאתה אינו צריך לחזור ולקרוא מה שטעה (ודווקא בטעויות שאין משמעות העניין משתנה בהן, כגון 'יהודים' ו'יהודיים' כמסופר בהמשך, אבל לא בטעויות שמשמעות העניין משתנה בהן (הראשונים)).
ומספרים: רבי (הסופר כתב 'ר'', וצריך לומר: 'רב'. בירושלמי ברכות ו,ו נזכר אמורא זה בלא תואר) יצחק בר אבא בר מחסיה ורב חננאל (אמוראים בבליים בדור השני) הוון יתיבין קומי – היו יושבים לפני רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים). חד אמר: – (חכם) אחד אמר (קרא במגילה): 'יהודים' – ביו"ד אחת, במקום שמילה זו נכתבת בשתי יו"דים: "יהודיים" (אסתר ד,ז; ח,א; ח,ז; ח,יג; ט,טו; ט,יח), וחד אמר: – ו(חכם) אחד אמר (קרא במגילה): 'יהודיים' – בשתי יו"דים, במקום שמילה זו נכתבת בשתי יו"דים, ולא חזר חד מינהון – ולא חזר אחד מהם (שלא החזיר רב אף לא אחד מהם לקרוא את המילה).
ומספרים עוד: רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) הוה קרי כולה – היה קורא כולה (כל המגילה) 'יהודים' – ביו"ד אחת, אף במקום שמילה זו נכתבת בשתי יו"דים.
במגילת אסתר יש שש היקרויות של המילה 'יהודים' שיש בה מסורת של קרי וכתיב, שהיא נכתבת בשתי יו"דים: "יהודיים", אך נקראת כאילו יש בה רק יו"ד אחת: "יְהוּדִים". הסמכת המעשה בקריאת יהודים / יהודיים לברייתא מלמדת, שלדעת עורך הסוגיה, חילוף זה הוא בבחינת טעות, ולא נעשה בכוונת מכוון.
הירושלמי לא השמיענו כאן מי משני הקוראים את המגילה אמר כהלכה, זה שאמר 'יהודים' או זה שאמר 'יהודיים', אלא רק השמיענו שמי שטעה אינו צריך לחזור, ולפיכך הדגיש שאיש מהם לא חזר. ואפשר שמי שסיפר את סיפור המעשה לא ידע האם קוראים 'יהודים' או 'יהודיים', אך רב בוודאי ידע מי משני הקוראים את המגילה אמר כהלכה, ומן העובדה שלא החזיר אף לא אחד מהם, ניתן להסיק שאין מדקדקים בטעויותיה (על פי "בית יוסף", "אורח חיים" סימן תרצ).
רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב ירמיה (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם רב: כתוב אחד אומר: 'ספר' – "וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר" (אסתר ט,לב) - מגילת אסתר נכתבה בספר. הרי שדינה של מגילת אסתר כמו ספרים (מגילות של תורה, נביאים וכתובים) שדיני כתיבתם ותפירתם נאמרו בירושלמי לעיל א,ח ("הלכה למשה מסיני, שיהו כותבין בעורות, וכותבין בדיו, ומסרגלין בקנה, ותופרין בגידין"), וכתוב אחר אומר: "איגרת" – "וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה... וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי... לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפּוּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית" (אסתר ט,כט) - "איגרת הפורים" היא המגילה כמו שהיא כתובה לפנינו. הרי שאין דינה של מגילת אסתר כמו ספרים אלא כמו איגרת, שאפשר לכותבה ולתופרה בכל צורה שהיא. הא כיצד? – איך יתיישבו שני הכתובים הללו? קֹל (קֻלָּה) היקילו בתפירתה – חכמים הקלו בהלכה של תפירת היריעות של מגילת אסתר, שאם תפר בה – יריעות זו לזו, שנים או שלשה תַּכִּים (תפרים) – בלבד, שהיא כשירה – ואינו צריך לתפור תפרים נוספים כדי שיהיו היריעות מחוברות בשלמות מראשן עד סופן, שבדבר זה אין דינה של מגילת אסתר כמו ספרים אלא כמו איגרת. אבל בשאר הדברים דינה כמו ספרים.
בבבלי מגילה יט,א אמרו: אמר רבי חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: מגילה נקראת ספר ונקראת איגרת. נקראת ספר, שאם תפרה בחוטי פשתן (ולא בגידי בהמות כמו שתופרים ספר תורה) - פסולה (כשם שספר תורה שנתפר כך - פסול), ונקראת איגרת, שאם הטיל בה (בתפריה) שלושה חוטי / חכי (צריך לומר: תכי) גידים - כשירה (ואין צריך לתפור את היריעות בשלמות כמו בספר תורה).
• • •