משנה
פרק זה חוזר לעסוק בדיני קריאת המגילה.
הקורא את המגילה – מגילת אסתר, למפרע (בסדר מהופך) – שקרא את הכתוב מאוחר במגילה לפני הכתוב מוקדם (שקרא בסדר הפוך של אותיות, של מילים, של חלקי פסוקים, או של פסוקים שלמים), - לא יצא – ידי חובתו בקריאה זו.
קראה – את המגילה, על פה – ולא מתוך המגילה הכתובה לפניו, או שקראה תרגום – שתרגם את המגילה הכתובה לפניו ללשון ארמית, או שקראה בכל לשון – שתרגם לכל לשון אחרת, - לא יצא – ידי חובתו בקריאה זו, שכיוון שהוא מבין לשון הקודש, אינו יוצא בתרגום לכל לשון, אף על פי שהוא מבין אותה.
אבל קורין אותה – את המגילה, ללָעוֹזוֹת – המדברים לשון זרה, ואינם מבינים לשון הקודש, בלעז – בלשון זרה שהם מבינים (בלשון חכמים הכוונה במילה "לעז" לשפה היוונית, ו"לעוזות" הם דוברי יוונית, כמו בירושלמי מגילה א,ח: "לעז לזמר". "לעוז" הוא שֵׁם ממשקל פָּעוֹל המציין בעל מלאכה או בעל תכונה קבועה).
והלָעוֹז – המדבר לשון זרה, ואינו מבין לשון הקודש, ששמע – את קריאת המגילה, אשורית – בלשון הקודש, - יצא – ידי חובתו בקריאה זו, אף על פי שאינו מבין לשון הקודש (בלשון חכמים הכוונה ב"אשורית" ללשון העברית בכתבה האשורי).
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "הקורא את המגילה למפרע - לא יצא".
מציעים פסוק כמקור לקביעה: דכתיב: – שכתוב (בתקנת ימי הפורים): "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם... לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם" (אסתר ט,כז) – היהודים קבעו להם חוק וקיבלו על עצמם, שיחגגו את שני ימי הפורים כמו שכתב מרדכי. ויש לדרוש את המילה "ככתבם", שהיהודים התחייבו לקרוא את המגילה על פי הסדר שהיא כתובה ולא למפרע.
במשנה שנינו: "קראה על פה - לא יצא".
מציעים פסוק כמקור לקביעה: דכתיב: – שכתוב: "כִּכְתָבָם" (אסתר ט,כז) – יש לדרוש את המילה "ככתבם", שהיהודים התחייבו לקרוא את המגילה מתוך הכתב ולא על פה.
במשנה שנינו: "קראה תרגום - לא יצא".
מציעים פסוק כמקור לקביעה: דכתיב: – שכתוב: "כִּכְתָבָם" (אסתר ט,כז) – יש לדרוש את המילה "ככתבם", שהיהודים התחייבו לקרוא את המגילה בלשון שהיא כתובה, בלשון הקודש, ולא בתרגום ללשון ארמית.
במשנה שנינו: "בכל לשון - לא יצא".
מציעים פסוק כמקור לקביעה: דכתיב: – שכתוב (בביטול גזירת המן): "וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן, בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ, וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל הַיְּהוּדִים וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ, שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה, מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ, וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם" (אסתר ח,ט) – כתוב זה מדבר בכתיבת פקודת מרדכי (המאפשרת ליהודים להגן על עצמם ולנקום באויביהם) באיגרות ובשליחתן אל היהודים ואל ראשי המדינות ושרי העמים בממלכת פרס. נראה שאין ללמוד מכתוב זה לעניין קריאת המגילה, וצריך לומר כמו לעיל: 'דכתיב: "כִּכְתָבָם"' (אסתר ט,כז), ויש לדרוש את המילה "ככתבם", שהיהודים התחייבו לקרוא את המגילה בלשון שהיא כתובה, בלשון הקודש, ולא בתרגום לכל לשון (אפשר שהנוסח "ככתבם וכלשונם" בירושלמי כאן הוא בהשפעת הבבלי מגילה ט,א: 'מגילה מאי טעמא? משום דכתיב בה: "ככתבם וכלשונם"'. ואף בבבלי שם יש מגיה '"ככתבם"' (אסתר ט,כז) במקום '"ככתבם וכלשונם"').
במשנה ברכות ב,ג שנינו: "הקורא (את "שמע") למפרע - לא יצא (ידי חובת קריאת "שמע")".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ב,ג.
רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר: תנה – שנה (את הברייתא להלן) נחמן בר אדא (אמורא בבלי בדור השני); רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר: תנה – שנה (את הברייתא להלן) נחמן סבא – הזקן (שני האמוראים נחלקו בשמו של מי ששנה ברייתא זו. רבי יונה אמר שנחמן בר אדא שנה אותה, ורבי יוסי אמר שנחמן סבא שנה אותה): נאמר (בפרשת "שמע"): "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה..." (דברים ו,ו); ויש לדרוש את הכתוב: - כדרך הוייתן (התהוותם) יהיו – הדברים ייקראו כפי סידרם בתורה, ומכאן שהקורא את "שמע" למפרע - לא יצא.
ומציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): אף ב'הלל' ובקרית (שמע (מילה זו יתירה ואינה במקבילה)) המגילה כן – דינם של 'הלל' בימים שקוראים את ה'הלל' ושל קריאת המגילה בפורים שווה לזה של קריאת "שמע", שאם קרא אותם למפרע - לא יצא ידי חובתו (כאן נראה כי המונח "תני" מציע ניסוח אחר של ברייתא, כפי שעולה מניסוח הדברים הבאים אחרי המונח: "אף... כן" ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 589). - ספק האם הביטוי "אף ב-... כן" הוא לשון הברייתא או לשון התלמוד שסיכם את עניינה בלשונו ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 157, הערה 1457)).
ומציעים קושיה: ניחא – (הדבר) נוח בקריאת המגילה – הדין בקריאת המגילה, שהקורא אותה למפרע - לא יצא, מובן, דכתיב: – שכתוב: "כִּכְתָבָם" (אסתר ט,כז) – ויש לדרוש את הכתוב, שיש לקרוא את המגילה על פי הסדר שהיא כתובה, ומכאן שהקורא אותה למפרע - לא יצא; ברם בהלילא! – אבל ב'הלל'! (הדין ב'הלל', שהקורא אותה למפרע - לא יצא, אינו מובן! שמניין שהקורא את ה'הלל' למפרע - לא יצא?)
ומתרצים (תירוץ אחד): בגין דכתיב: – לפי שכתוב: "מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם י'י" (תהילים קיג,ג) – בכל העולם כולו, מקצה המזרח עד קצה המערב, מהללים הבריות את שם ה'. - מהולל שם י'י ממזרח שמש ועד מבואו (משפט זה אינו במקבילה במסירה שלפנינו, אך ישנו ב"שרידי הירושלמי". ונראה שמשפט זה מקומו להלן בתשובה לשאלה ששואלים על תירוץ זה).
ושואלים: מה את שמע מינה? – מה אתה שומע (לומד) ממנה? (כיצד אפשר ללמוד מהכתוב הזה שהקורא את ה'הלל' למפרע - לא יצא?)
ומשיבים: 'מהולל שם י'י ממזרח שמש ועד מבואו' – יש לקרוא את ה'הלל' (-'מהולל שם י'י') כמו שהשמש מהלכת כסידרה מהמזרח בבוקר ועד המערב בערב (-'ממזרח שמש ועד מבואו'), ומכאן שיש לקרוא אותה דווקא לפי הסדר, והקורא אותה למפרע - לא יצא (וכן גרסו ופירשו רידב"ז וב"שערי תורת ארץ ישראל" וב"עלי תמר").
ומתרצים עוד (תירוץ שני): אמר רבי אבון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): עוד (גם) היא אמורה על סדר: – פרקי ה'הלל' כתובים לפי סדר של המאורעות מימי יציאת מצרים ועד אחרית הימים שהפרקים מוסבים עליהם, כמפורט להלן: "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (תהילים קיד,א) - לשעבר (בזמן שעבר) – פרק זה מדבר על יציאת מצרים וקריעת ים סוף שהיו לשעבר, "לֹא לָנוּ י'י לֹא לָנוּ" (תהילים קטו,א) - לדורות הלילו (הללו) – פרק זה מדבר על תקופת שעבוד מלכיות והפדות מהן שהם בדורות הללו, "אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע י'י אֶת קוֹלִי" (תהילים קטז,א) - לימות המשיח – פרק זה מדבר על ימי המשיח שיהיו בעתיד, "אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים" (תהילים קיח,כז) - לימות גוג ומגוג – פסוק זה והפסוקים שלפניו מדברים על הגאולה שתהיה לאחר המלחמה בימי גוג ומגוג, "אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ" (תהילים קיח,כח) - לעתיד לבוא (כינוי לאחרית הימים) – פסוק זה מדבר על ההודייה של ישראל לה' על כל הטובות שיעשה עימהם לעתיד לבוא. - כיוון שה'הלל' אמורה על סדר, לכן יש לקרוא את ה'הלל' על סדר ולא למפרע, שהקורא למפרע מקדים את המאוחר ומאחר את המוקדם.
עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות.
מקורה של המקבילה בירושלמי ברכות, והועתקה לכאן משום שכאן נשנה הדין בקריאת המגילה, שהקורא אותה למפרע - לא יצא.
המילה 'הלל' משמשת בירושלמי בלשון נקבה: 'היא אמורה'.
בתוספתא ברכות ב,ג שנו: הקורא את "שמע" למפרע (פסוק שני לפני הראשון וכו') - לא יצא. וכן בהלל, וכן בתפילה, וכן במגילה.
ובתוספתא מגילה ב,א שנו: הקורא את המגילה למפרע - לא יצא. וכן בהלל, וכן בתפילה, וכן בקרית "שמע".
בבבלי ברכות יג,א אמרו: ...ורבנן נמי, הא כתיב: "והיו" (דברים ו,ו)! - ההוא מיבעי להו שלא יקרא למפרע. - ורבי, שלא יקרא למפרע מנא ליה? - נפקא ליה מ"דברים" "הדברים" (שם).
תנו רבנן: "והיו" - שלא יקרא למפרע.
ובבבלי מגילה יז,א-ב אמרו: "הקורא את המגילה למפרע - לא יצא".
מנא הני מילי? - אמר רבה / רבא: דאמר קרא: "ככתבם וכזמנם" (אסתר ט,כז) - מה זמנם למפרע - לא (שהרי אי אפשר לשנות את סדר הזמן), אף קריאה נמי למפרע - לא. - מידי קריאה כתיבא הכא / התם? עשייה הוא דכתיבא: "להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם"! - אלא מהכא: "והימים האלה נזכרים ונעשים" (שם) - איתקש זכירה (קריאה) לעשייה, מה עשייה למפרע - לא (כפי שלמדנו מ"ככתבם וכזמנם"), אף זכירה נמי למפרע - לא.
תנא: וכן בהלל, וכן בקריאת "שמע", וכן בתפילה (שאינו יוצא ידי חובה אם קורא למפרע).
הלל מנא לן? - אמר רבה: "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'" (תהילים קיג,ג) (כשם שאי אפשר לשנות את סדר הזריחה והשקיעה, כך אין להפוך את סדר ההלל). רב יוסף אמר: "זה היום עשה ה'" (תהילים קיח,כד) (כשם שאי אפשר לשנות את סדר מהלך היום, כך אין להפוך את סדר ההלל). רב אויא אמר: "יהי שם ה' מבורך" (תהילים קיג,ב) (סדר ההלל צריך להיות בלתי משתנה כמו שם ה'). רב נחמן בר יצחק, ואיתימא: רב אחא בר יעקב, אמר: "מעתה ועד עולם" (תהילים קיג,ב) (כשם שאי אפשר לשנות את סדר הזמן, כך אין להפוך את סדר ההלל).
קריאת "שמע" מנא לן? - ...ורבנן נמי, הכתיב: "והיו"! - ההוא מיבעי להו שלא יקראנה למפרע. - ורבי, שלא יקראנה למפרע מנא ליה? - נפקא ליה מ"דברים" "הדברים".
ובבבלי מגילה יח,א אמרו: "קראה על פה - לא יצא".
מנא לן? - אמר רבה / רבא: אתיא זכירה זכירה. כתיב הכא: "והימים האלה נזכרים" (אסתר ט,כח), וכתיב התם: "כתוב זאת זיכרון בספר" (שמות יז,יד). מה להלן בספר, אף כאן נמי בספר.
המילים "וכן בתפילה" לא היו לפני הירושלמי בתוספתא לא כאן ולא במגילה, אבל היו לפני הבבלי לכל הפחות בתוספתא מגילה. ולכאורה נראה מברייתא זו, שגם בתפילה לא יצא אם הקדים ברכה לחבירתה שלא על פי הסדר. ברם הרשב"א והמאירי תירצוה, שהקורא למפרע פירושו שהקדים את האמצעיות לראשונות או האחרונות לאמצעיות. ופירוש זה מקביל לתוספתא מנחות ו,יב: הלל ושבח ותפילה מעכבות זו את זו, ופירושה: ברכות ראשונות, שהן הלל (שבחו של המקום), וברכות אחרונות, שהן שבח והודאה, ותפילה, שהן ברכות אמצעיות, מעכבות זו את זו, כלומר, סדרן מעכב. ולפי זה, אף בקריאת "שמע" ואף בהלל ואף במגילה לא יצא אפילו קרא את הפרקים למפרע, ולאו דווקא את הפסוקים ("תוספתא כפשוטה", ברכות).
"תפילה" מוזכרת רק בתוספתא ובבבלי. בשני התלמודים, לאחר הבאת מקורות לכך שהקריאות האחרות צריכות להיקרא כסדר, מובא שהתפילה תוקנה על הסדר. ואף שלא נאמר במפורש שהמשנה מן הסדר בתפילה לא יצא ידי חובה, אך מסידור הסוגיות בשני התלמודים משתמע שהאומר את התפילה שלא כסדר לא יצא. ניתן לראות בכך תמיכה באפשרות שהפריט "תפילה" נוסף לנוסח הברייתות בשלב מאוחר יחסית. אפשרות זו נתמכת גם מכך שמיקום הפריט "תפילה" בתוך הרשימה משתנה מחיבור לחיבור ("היחס בין התוספתא והירושלמי למסכת ברכות" (עבודה), עמודים 64-65).
• • •
במשנה שנינו: "אבל קורין אותה ללעוזות בלעז".
מצמצמים את תחולת הקביעה: רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי); וכן רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני): והיא שתהא כתובה בלעז – אם קוראים את המגילה ללעוזות (דוברי יוונית) בלעז (בשפה היוונית) - הם יוצאים ידי חובת קריאת המגילה רק אם המגילה כתובה לפני הקורא בתרגום ללעז והוא קורא את התרגום ללעז, אבל אם המגילה כתובה לפני הקורא באשורית (בלשון העברית בכתבה האשורי) והוא מתרגם אותה ללעז - אינם יוצאים ידי חובה.
ושואלים: מה אנן קיימין? – במה אנחנו עומדים (עוסקים)? (באיזה מקרה יש להעמיד את המשנה ששנינו בה שקוראים את המגילה ללעוזות בלעז?) ומוצעות שתי אפשרויות ונדחות: אם בשהיתה כתובה אשורית ותירגמה בלעז – אם מדובר במקרה שהמגילה כתובה לפניו באשורית והקורא אותה ללעוזות תרגם אותה ללעז, - הדא (צריך להוסיף: 'היא' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 175, הערה 188)) דתנינן: – זאת היא (המשנה) ששנינו: בכל לשון (משנה מגילה ב,א)! – הרי שנינו, שאם הקורא את המגילה הכתובה לפניו אשורית תרגם אותה לכל לשון אחרת ואף ללעז - לא יצא ידי חובתו בקריאת המגילה, וגם לא הוציא את הלעוזות ידי חובתם! אם בשהיתה כתובה בלעז ותירגמה אשורית (נראה ששתי המילים האחרונות הן שיבוש שנוצר בשל הנגדה למשפט הקודם ואין לגרוס אותן, שהרי ודאי הוא שמדובר במקרה שהקורא קרא בלעז) – אם מדובר במקרה שהמגילה כתובה לפניו בתרגום ללעז והקורא קרא ללעוזות את התרגום ללעז, - הדא היא דתני: – זאת היא (הברייתא) ששונה (התנא): מה בין ספרים – מגילות של תורה, נביאים וכתובים, למגילת אסתר? אלא שהספרים נכתבין בכל לשון – מותר לכתוב את הספרים בכתב ובלשון של כל אומה, ומגילת אסתר אינה נכתבת אלא אשורית – בכתב אשורי ובלשון עברית! – הרי התנא שונה, שמגילת אסתר אינה נכתבת אלא אשורית ולא בתרגום לכל לשון אחרת ואף לא ללעז! (התלמוד מקשה מן הברייתא ולא מן המשנה, שקבעה אף היא שהמגילה צריכה להיות כתובה "אשורית על העור בדיו" (מגילה ב,ב), משום שעניינה של המשנה רק בעור ובדיו, ואשורית הובאה בה באשגרת לשון של המטבע הקבוע ("על כתב התורה בדברי חז"ל (ב)", "לשוננו" עב, עמוד 100, הערה 58))
ומציעים תשובה לשאלה (בהצעת אוקימתא למשנה): אמר רבי שמואל בר סוסרטי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): תיפתר – תתפרש (המשנה), שהיתה כתובה גיגנטון (נראה שצריך לומר: 'לינגו-דו' או 'דו-לינגו' - דו-לשוני. מקור המילה בלטינית: לינגו - לשון, דו - שניים. 'גיגנ' הוא שיבוש של 'לינגו', ו'טון' הוא שיבוש של 'דו') – יש להעמיד את המשנה במקרה שהמגילה היתה כתובה לפניו בשתי לשונות זו לעומת זו, באשורית, כדין כתיבת מגילת אסתר, ובתרגום ללעז, והקורא קרא ללעוזות את התרגום ללעז, ולכן יצאו ידי חובתם, שהרי הקורא לא תרגם ללעז את המגילה הכתובה לפניו באשורית בלבד (מלבד התיקון הנמרץ של נוסח המילה 'גיגנטון' הכרוך בפירוש זה, יש בו קושי. מגילה דו-לשונית היא למעשה שתי מגילות בכרך אחד, ואף שיש בה חלק אשורי, הרי חלק הלעז שבה עדיין עשוי בניגוד להוראה "מגילת אסתר אינה נכתבת אלא אשורית", והקורא בה לא יצא ("על כתב התורה בדברי חז"ל (ב)", "לשוננו" עב, עמוד 101, הערה 62)). - פירוש אחר: המגילה כתובה בשפת לעז (יוונית) בתעתיק אשורי (עברי). המילה 'גֵיגֶנֶטוּן' מציגה בתעתיק באותיות אשוריות את התרגום ליוונית של המילה הראשונה במגילת אסתר "ויהי" במבטא הארץ ישראלי של היוונית בתקופת התלמוד (שם, עמודים 100-101).
בסוגיה זו שני קטעים חולקים. בקטע הראשון העמידו (רבי יוסה בשם רבי אחא ורבי זעורה בשם רבי לעזר) את המשנה במקרה שהמגילה כתובה בלעז. ובקטע השני ("מה אנן קיימין?...") לא העמידו את המשנה במקרה שהמגילה כתובה בלעז, מכיוון שהמגילה נכתבת אשורית, ולכן העמידו (רבי שמואל בר סוסרטי) את המשנה במקרה שהמגילה כתובה גיגנטון.
בבבלי מגילה יח,א אמרו: "אבל קורים אותה ללעוזות בלעז".
היכי דמי? אילימא דכתיבה אשורית וקא קרי לה יוונית - היינו על פה / על פה הוא (ולא יצא)! - אמר רבי זירא: שכתובה בלעז יווני. וכן אמר רבי אחא אמר רבי אלעזר: שכתובה בלעז יווני.
אם כתובה אשורית וקראה יוונית - לא יצא, לשיטת הבבלי משום שהוא כקורא על פה, ולשיטת הירושלמי משום שקראה תרגום. שיטת הירושלמי היא שהקורא ומתרגם אינו כקורא על פה (שלא כבבלי), שהרי מכל מקום מגילה כתובה לפניו ("תוספתא כפשוטה").
בבבלי: "אמר רבי זירא: שכתובה בלעז יווני. וכן אמר רבי אחא אמר רבי אלעזר: שכתובה בלעז יווני". ובירושלמי: "רבי יוסה בשם רבי אחא; רבי זעורה בשם רבי לעזר: והיא שתהא כתובה בלעז".
בבבלי שבת קטו,ב אמרו: תניא: אין בין ספרים למגילה אלא שהספרים נכתבים בכל לשון, ומגילה עד שתהא כתובה אשורית, על הספר ובדיו.
בבבלי מגילה יח,א אמרו שמגילה נכתבת יוונית, שלא כירושלמי וכברייתא בבבלי שבת. וראה משנה להלן הלכה ב.
ומציעים ברייתא המיוחסת לאמורא נקוב שֵׁם: תני – שונה (ברייתא) שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): טעה – הקורא את המגילה הכתובה לפניו אשורית, והשמיט פסוק אחד – דילג בשעת קריאת המגילה על פסוק אחד ולא קראו, ותירגמו המתרגם – המתרגם את המגילה בעת קריאתה תרגם את הפסוק שהשמיט הקורא, - יצא – הקורא ידי חובת קריאת המגילה.
ותמהים: אנן אמרין: – אנחנו אומרים (שונים במשנה): בכל לשון - לא יצא (משנה מגילה ב,א) – הרי שנינו, שאם קרא את המגילה הכתובה לפניו אשורית בתרגום לכל לשון - לא יצא ידי חובתו בקריאה זו, ואת אמר הכין?! (בתמיהה) – ואתה (הברייתא של שמואל) אומר כך (שאם טעה והשמיט פסוק אחד ותרגמו המתרגם - יצא)?!
ומתרצים (בהצעת קשר בין אמרות של אותו חכם): שמואל כדעתיה – כדעתו (הוא הולך לשיטתו, הברייתא של שמואל מתאימה לדעתו), דשמואל אמר: היתה – המגילה, כתובה – לפניו, כהילכתה – באשורית, - הלעוז – היודע לעז ואינו יודע אשורית, יוצא בה בלעז – יוצא ידי חובה בשמיעת קריאת המגילה בתרגום ללעז. ולכן גם כשהקורא את המגילה הכתובה לפניו אשורית השמיט פסוק אחד ותרגמו המתרגם - יצא הקורא היודע תרגום ואינו יודע אשורית (כלומר, שאינו מבין את הלשון העברית, אף שהוא מכיר את הכתב האשורי, שהרי הוא קורא את המגילה הכתובה לפניו אשורית). - הברייתא של שמואל חולקת על משנתנו ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 215).
לדעת שמואל, קוראים את המגילה ללעוזות בלעז אף אם המגילה כתובה לפני הקורא באשורית והוא מתרגם אותה ללעז, שלא כדברי רבי יוסה בשם רבי אחא ורבי זעורה בשם רבי לעזר ושלא כדברי רבי שמואל בר סוסרטי לעיל.
ברייתות על שם האמוראים לא היו חשובות בעיני אמוראים כברייתות גמורות, משום שאמוראים שוני הברייתות הוסיפו עליהן את דבריהם ושיטותיהם. וזהו שאמרו בירושלמי: תני רבי פלוני... רבי פלוני כדעתיה ("מבוא לתלמודים", עמודים 31-32).
רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי לעזר (אמורא בדור השני): יודע אשורית ויודע לעז – מי שהוא יודע אשורית ולעז, - יוצא בה אשורית (במסירה שלפנינו הוסיף מגיה 'יוצא בה [בלעז ו]אשורית'. והוא שיבוש ברור, כפי שיוצא מהמשך הירושלמי. כבמסירה שלפנינו כן הוא בירושלמי סוטה ז,א, וכן הוא במובאות הראשונים) – אינו יוצא ידי חובה אלא בקריאת המגילה באשורית ולא בלעז, בלעז (יש ראשונים שהגיהו: 'ולועז'. או שיש לגרוס: 'לעז') – לעוז היודע לעז ואינו יודע אשורית, - יוצא בה בלעז – יוצא ידי חובה בקריאת המגילה בלעז.
ושואלים: יודע אשורית ויודע לעז, מהו שיוציא ידי אחרים (המילה 'ידי' יתירה או שצריך לומר במקומה 'את', וכן הוא במובאות הראשונים. ואולי יש כאן שיבוש של 'שיוציא אחרים ידי חובתם') בלעז? – האם מי שיודע אשורית ולעז מוציא ידי חובה את הלעוזות ששומעים ממנו את קריאת המגילה בלעז?
ופושטים את השאלה (על סמך מקור תנאי): ייבא כהדא: – יהא (הדין) בה כמו זאת (המשנה): כל שאינו חייב בדבר - אינו מוציא את הרבים ידי חובתן (משנה ראש השנה ג,ח) – מכלל הלכתי זה עולה התשובה לשאלה: מי שיודע אשורית ולעז הוא עצמו אינו יוצא ידי חובה בקריאת המגילה בלעז, וכיוון שאינו מוציא את עצמו בלעז, אינו מוציא את אחרים בקריאת המגילה בלעז (ומה ששנינו, שקוראים את המגילה ללעוזות בלעז, הוא אם הקורא יודע לעז ואינו יודע אשורית).
בתוספתא מגילה ב,ו שנו: קראה בלעז - הלעוזות יוצאים ידי חובתם.
לפי הירושלמי צריך לפרש "קראה בלעז", שמי שאינו יודע אשורית קראה בלעז ("תוספתא כפשוטה").
בירושלמי סוטה ז,א אמרו: ...התיב רבי ברכיה: הרי מגילת אסתר, היה יודע לקרותה אשורית ולעז - אינו יוצא בה אלא אשורית! - אמר רבי מנא: מגילת אסתר, היה יודע לקרותה אשורית ולעז - אינו יוצא בה אלא אשורית, בלעז (גרסת רמב"ן, ר"ן וריב"ש: ולועז) - יוצא בה בלעז, וכן יוצא בה בכל לשון שהוא יודע.
• • •