משנה
במשנה זו שתי הלכות, אחת בזב ואחת במצורע.
אין בין זב הרואה שתי ראיות – של זיבה ביום אחד או בשני ימים רצופים, ונעשה זב וטמא שבעה ימים, לרואה שלש – ראיות של זיבה ביום אחד או בשניים או בשלושה ימים רצופים, אלא קרבן – שזב הרואה שתי ראיות מונה שבעה ימים נקיים וטובל ביום השמיני ואוכל בקודשים לערב ואינו טעון קורבן, אבל הרואה שלוש אינו אוכל בקודשים אלא לאחר שמביא ביום השמיני קורבן שתי תורים או שני בני יונה.
אין בין מצורע מוסגר – שהסגיר אותו הכוהן שבעה ימים כדי לראות האם ייוולד לו סימן טומאה או האם יפשה נגע הצרעת, למצורע מוחלט – שטימא אותו הכוהן באופן מוחלט, אלא פריעה ופרימה – שמצורע מוחלט בגדיו פרומים (קרועים) וראשו פרוע (מגודל שער), מה שאין כן מצורע מוסגר, ותגלחת וצפורים – שמצורע שהוחלט ונטהר מגלח כל שערו ומביא שתי ציפורים ביום טהרתו, מה שאין כן מצורע שהוסגר ונטהר (נוסח המשנה בדפוסים ובבבלי: "אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה. אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וציפורים").
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "אין בין זב הרואה שתי ראיות לרואה שלש אלא קרבן".
מזהים את התנא העומד מאחורי הקביעה התנאית עלומת השם: אמר רבי יודה בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): דרבי לעזר (רבי אלעזר בן שמוע, תנא בדור הרביעי) היא – של רבי לעזר היא (המשנה, שאמרה שאין בין זב הרואה שתי ראיות לרואה שלוש אלא קורבן, היא בשיטתו של רבי לעזר), ומביאים מקור לזיהוי: דרבי לעזר אמר: אף (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה. ואינה בכתב יד אחד של המשנה, אך ישנה בשאר כתבי היד ובקטע גניזה של המשנה) בשלישית בודקין אותו, מפני הקרבן (משנה זבים ב,ב) – גם בראייה השלישית, כמו בראיות הראשונה והשנייה, בודקים את הזב בשבעה דברים, האם מחמתם ראה את הזוב, ואם ראה את השלישית מחמת אונס, אינו נעשה זב גמור ואינו מביא קורבן (בירושלמי ובכתבי היד של המשנה: רבי לעזר. אבל בבבלי נידה ובקטע גניזה ובדפוסים של המשנה: רבי אליעזר). ברם כרבנין – אבל כחכמים, השנייה מאונס - טהור – בראייה השנייה בודקים את הזב, ואם ראה את השנייה מחמת אונס, אינו נעשה זב לטומאה, והשלישית מאונס - טמא – בראייה השלישית אין בודקים את הזב, ואפילו ראה את השלישית מחמת אונס, ראיית זיבה היא, ונעשה זב גמור וחייב להביא קורבן, שהואיל וכבר ראה שתי ראיות ונעשה זב, יש יסוד לומר, שכל שהוא רואה בראייה השלישית ודאי ראיית זיבה היא. - הרי שלפי רבי לעזר, אין הבדל בין זב הרואה שתי ראיות לרואה שלוש לעניין ראיית אונס, אבל לפי החכמים החלוקים על רבי לעזר, יש הבדל בין זב הרואה שתי ראיות לרואה שלוש לעניין ראיית אונס, ולכן המשנה, שאמרה שאין בין זב הרואה שתי ראיות לרואה שלוש אלא קורבן, היא בשיטתו של רבי לעזר ולא בשיטתם של החכמים.
ודוחים את הזיהוי: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): אין לית היא דרבנן – אם אינה של החכמים (אם המשנה אינה בשיטתם של החכמים), ולא אוף דרבי לעזר לית היא – אינה גם של רבי לעזר (אינה גם בשיטתו של רבי לעזר, שכן גם לפי רבי לעזר יש הבדל בין זב הרואה שתי ראיות לרואה שלוש לעניין ראיית אונס, כאמור להלן. – המילה 'ולא' נראית יתירה. בירושלמי נידה א,א יש לשון דומה: 'אין לית היא כשמי, אפילו כהלל לית היא'), ומציעים מקור תנאי לדברי רבי לעזר: דתני: – ששונה (התנא): אמר רבי לעזר: לא לסותרו אמרתי אלא שלא יביא קרבן. ויש לפרש את דברי רבי לעזר: לא אמרתי שאינו זב לסתור – הוא לא אמר, שאם ראה את השלישית מחמת אונס, אינה נחשבת ראיית זיבה לסתור, שאינו סותר את מניין שבעה הימים הנקיים שהתחיל לספור לאחר הראייה השנייה, זב הוא (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'הואיל' ונמחק 'יל') לסתור – היא נחשבת ראיית זיבה לסתור, שהוא סותר את מניין שבעה הימים הנקיים שהתחיל לספור לאחר הראייה השנייה וסופר שוב שבעה ימים נקיים, לא אמרתי אלא שלא יביא קרבן – הוא לא אמר אלא, שאם ראה את השלישית מחמת אונס, אינו נעשה זב גמור ואינו מביא קורבן. ומציעים היסק: הדא אמרה: – זאת אומרת: דברי הכל היא – המשנה נכונה לפי דעת הכול, בניגוד לאפשרות שהוצעה לפני כן שלפיה המשנה נכונה רק לפי דעת רבי לעזר. ויש להוכיח את ההיסק בדרך השלילה: אין תימר: – אם תאמר: דרבי לעזר היא – של רבי לעזר היא (המשנה, כמו הטיעון שהועלה בשלב הקודם של הסוגיה), - ויש לשלול את הטיעון הזה: ניתני: – שנשְׁנה (המשנה היתה צריכה להיות מנוסחת באופן אחר): השנייה - בסתירה (צריך לומר: 'לא בסתירה', כמו שהגיהו ב"קורבן העדה" וב"שערי תורת ארץ ישראל") ולא בקרבן, השלישית - בסתירה ובקרבן! – שכן גם לפי רבי לעזר יש הבדל בין זב הרואה שתי ראיות לרואה שלוש הן לעניין ראיית אונס והן לעניין קורבן, שהרואה שתי ראיות אינו מביא קורבן, ואם ראה ראייה שנייה באונס אינו סותר שבעה, שהרי אין לו מה לסתור, שלא נעשה זב לטומאה, והרואה שלוש ראיות מביא קורבן, ואם ראה ראייה שלישית באונס סותר שבעה. אלא על כורחך אין המשנה מתייחסת לעניין ראיית אונס, ולכן אין בין זב הרואה שתי ראיות לרואה שלוש אלא קורבן, ודברי הכול היא המשנה.
אישה שראתה דם בתוך אחד עשר יום שלאחר שבעת ימי הנידה הרי זה דם זיבה. ימים אלו נקראים אחד עשר ימי הזיבה, כלומר, ימים הראויים לזיבה. אם ראתה בהם דם יום אחד, היא צריכה לשמור יום אחד בטהרה כנגד יום הטומאה, ואם טבלה ולא ראתה בו דם, היא טהורה בערב. וכן אם ראתה דם שני ימים רצופים, היא שומרת את היום השלישי בטהרה, ואם טבלה ולא ראתה בו דם, היא טהורה בערב. אבל אם ראתה דם שלושה ימים רצופים, היא נעשית זבה גמורה, והיא צריכה לספור שבעה ימים נקיים מדם, וטובלת ביום השביעי ומביאה קורבן ביום השמיני.
ומציעים בעיה לפי חכם מסוים: על דעתיה דרבי לעזר – על (לפי) דעתו של רבי לעזר, ראת שתים (נראה שצריך לומר: 'שלש') בשופי (שלא בשעת צער צירי לידה) – אישה שראתה דם לפני לידתה שלושה ימים רצופים בימים הראויים לזיבה, כששפתה (נחה, נרגעה) מצער צירי הלידה, ונעשתה זבה, והתחילה לספור שבעה ימים נקיים לטהרתה, ואחת בקושי (בשעת צער צירי לידה) – ושוב ראתה דם בתוך ימי ספירתה, כשקישתה (התאמצה מאוד) לילד, וילדה, - סותרת ואינה מביאה קרבן (נראה ששלוש מילים אלו יתירות, והן אשגרה מלעיל)? – האם לדעת רבי לעזר היא סותרת את מניין שבעה הימים הנקיים שהתחילה לספור לאחר שראתה שלושה ימים רצופים, אף על פי שדם הקושי אינו מטמא בימים הראויים לזיבה ואינו גורם לזיבה, כמו זב שראה ראייה שלישית באונס שהוא סותר את מניין שבעה הימים הנקיים שהתחיל לספור לאחר הראייה השנייה, אף על פי שראייה באונס אינה גורמת לזיבה? (אין פושטים את הבעיה. - אישה זו שהיא זבה מביאה קורבן זבה לכשתטהר. - אם ראתה שתיים בשופי ואחת בקושי, אינה סותרת שבעה, שהרי אין לה מה לסתור, שלא נעשתה זבה בראייה השנייה. - לדעת החכמים אין שני העניינים שווים, שכן דם הקושי אינו מטמא בימים הראויים לזיבה ואינו גורם לזיבה, ואילו זב שראה ראייה שלישית באונס ראיית זיבה היא ונעשה זב גמור).
לפעמים המונח 'על דעתיה דרבי פלוני' מפרט את הדין או את המסקנה החלים במקרה מסוים אליבא דשני בני פלוגתא, ובמקרים כאלה הוא רגיל לבוא פעמיים בזה אחר זה. במקומות אחרים 'על דעתיה דרבי פלוני' מציע קושיות או בעיות אליבא דחכם מסוים ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמודים 513-514). לכן כאן 'על דעתיה דרבי לעזר' מציע בעיה אליבא דרבי לעזר, ולא מפרט את הדין החל במקרה מסוים אליבא דרבי לעזר כפירוש מפרשי הירושלמי.
משפט זה נאמר בלשון נקבה ('ראת', 'סותרת') ולא בלשון זכר. ראייה בשופי ובקושי נאמרה בכל מקום בראיית דם ביולדת ולא בראיית זיבה בזב. לכן משפט זה נאמר ביולדת, ולא נאמר בזב כפירוש מפרשי הירושלמי.
בתוספתא נידה ה,ח שנו: בתוך אחד עשר (אישה שראתה דם לפני לידתה שלושה ימים רצופים בימי הזיבה), קישת שניים ושפת אחד (אם ראתה שני ימים בקושי ויום אחד בשופי, וילדה), (או) קישת אחד ושפת שניים (וילדה), (או) שפת אחד וקישת אחד ושפת אחד (וילדה) - ילדה בזוב (הרי זו יולדת בזוב); שפת שניים וקישת אחד (וילדה), (או) שפת אחד וקישת שניים (וילדה), (או) קישת אחד ושפת אחד וקישת אחד (וילדה) - לא ילדה בזוב (אין זו יולדת בזוב). זה הכלל: שופי סמוך ללידה - ילדה בזוב, קושי סמוך ללידה - לא ילדה בזוב.
קישת שניים ושפת אחד, אף על פי שחזרה וקישת לאחר מכן (וילדה) - ילדה בזוב (מכיוון שראתה יום שלישי בשופי, כבר נעשית זבה, ואין הקושי שאחר כך מוציא אותה מידי זוב).
נראה שהלשון בירושלמי "שתים בשופי ואחת בקושי" הוא אשגרה מהתוספתא נידה.
המקרה של ראתה שלוש בשופי ואחת בקושי לפי הגהתנו בירושלמי דומה למקרה בתוספתא של "קישת שניים ושפת אחד, אף על פי שחזרה וקישת לאחר מכן - ילדה בזוב".
בבבלי נידה לז,א אמרו: בעי רבא: קושי (אישה מעוברת זבה הסופרת שבעה נקיים וראתה דם מחמת קושי לידה, שאינו מטמא בזיבה, אבל מטמא בנידה) מהו שיסתור בזיבה (את מניין שבעה נקיים)? דבר המטמא - סותר, והאי נמי מטמא בימי נידה, או דילמא דבר הגורם (לטומאת זיבה) - סותר, והאי לאו גורם הוא?
אמר ליה אביי: אונס בזוב (זב הרואה באונס) יוכיח, שאינו גורם (הרואה באונס אינו נטמא בזיבה) וסותר (זב הסופר שבעה נקיים וראה באונס סותר מניינו)!
אמר ליה (רבא): לא, האי (זב הרואה באונס) נמי גורם הוא, דתנן: ראה ראייה ראשונה (של זיבה) - בודקים אותו (כדי לדעת האם ראה מחמת אונס ואינו נטמא בכך), שנייה - בודקים אותו, שלישית - אין בודקים אותו (שאף אם ראה באונס נטמא בכך, הרי שראייה שלישית באונס בזב גורמת לטומאת זיבה).
(אמר לו אביי:) ולרבי אליעזר / אלעזר דאמר: אף בשלישית בודקים אותו. הכי נמי, כיוון דלא גרים (כיוון שראייה שלישית באונס בזב אינה גורמת לטומאת זיבה) לא סתר?
אמר ליה (רבא): לרבי אליעזר / אלעזר הכי נמי (אין ראייה שלישית באונס סותרת).
(אמר לו אביי:) תא שמע: רבי אליעזר / אלעזר אומר: בשלישית - בודקים אותו, ברביעית - אין בודקים אותו. לקורבן אמרתי ולא לסתירה (עיקר הבדיקה בראייה שלישית לעניין חיובו בקורבן ולא לעניין סתירה)! (מכאן שראייה שלישית באונס, אף שאינה מחייבת בקורבן, סותרת)
(אמר לו רבא:) אלא לרבי אליעזר / אלעזר תפשוט דדבר שאינו גורם (גם דבר שאינו גורם לזב להיטמא בזיבה) - סותר, לרבנן (החולקים על רבי אליעזר) מאי?
תא שמע... אלא לאו שמע מינה: דבר הגורם (לטומאת זיבה, כזוב) - סותר, דבר שאינו גורם (לטומאת זיבה, כדם קושי) - אינו סותר (לשיטת חכמים). שמע מינה.
בבבלי פשטו לדעת רבי אליעזר / אלעזר שדם קושי סותר ספירת שבעה ימים נקיים של אישה לפני לידתה שנעשתה זבה, אבל בירושלמי הסתפקו בכך.
בשני התלמודים מובאת ברייתא שרבי אליעזר / אלעזר אמר בעניין ראייה שלישית באונס של זב: לקורבן אמרתי ולא לסתירה.
• • •
במשנה שנינו: "אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה תגלחת וצפורים".
מציעים פרשנות מצמצמת למשנה: אמר רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): מתניתא – המשנה (שאמרה שאין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא תגלחת וציפורים) - בשני בני אדם – מעמידים את המשנה במקרה של שני בני אדם, האחד מצורע שהוא טהור מתוך הסגר, שהוא פטור מן התגלחת ומן הציפורים, והשני מצורע שהוא טהור מתוך החלט, שהוא חייב בתגלחת ובציפורים.
ומציעים סיוע מהמשנה: אמר רבי חנינה (רבי חנניה דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): מתניתא אמרה כן: – המשנה אומרת כך: אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה ותגלחת וציפרים. ומציעים היסק: הדא אמרה: – זאת אומרת: בשני בני אדם אנן קיימין – אנחנו עומדים (עוסקים. המשנה, שאמרה שאין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה, מדברת במקרה של שני בני אדם, האחד מצורע מוסגר והשני מצורע מוחלט). ויש להוכיח את ההיסק בדרך השלילה: אין תימר: – אם תאמר: באדם אחד – אם תטען, שהמשנה, שאמרה שאין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה, מדברת במקרה של אדם אחד, שבתחילה הוסגר, שהוא פטור מן הפריעה ומן הפרימה, ואחר כך הוחלט לטומאה, שהוא חייב בפריעה ובפרימה, - ויש לשלול את הטיעון הזה: ניתני: – שנשְׁנה (המשנה היתה צריכה להיות מנוסחת באופן אחר, אילו היתה מדברת במקרה של אדם אחד): אין בין בהרת (מראה לבן של נגע בעור בשרו של אדם) גדולה לבהרת קטנה – אין בין בהרת קטנה כגריס (מידת שטח) שהוסגרה לבהרת גדולה יתירה מכגריס שהוחלטה (שפשתה הבהרת הקטנה לאחר ההסגר) אלא פריעה ופרימה (שכשהוסגרה הבהרת, האדם פטור מן הפריעה ומן הפרימה, וכשהוחלטה הבהרת, האדם חייב בפריעה ובפרימה. - אם היתה המשנה מנוסחת באופן זה, היה ברור שהיא מדברת במקרה של אדם אחד). ויש להציע היסק: היך מה דאת אמר תמן: – כמו שאתה אומר שם (במה שאמרה המשנה, שאין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה): בשני בני אדם אנן קיימין – אנחנו עומדים (עוסקים), והכא: – ו(גם) כאן (במה שאמרה המשנה, שאין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא תגלחת וציפורים): בשני בני אדם אנן קיימין – אנחנו עומדים (עוסקים).
נראה שהסוגיה להלן מקורה במסכת נגעים ח,ח.
במשנה שם שנינו: "הטהור / הטָהֵר מתוך הֶסְגֵּר (מי שנטהר מתוך הסגר) - פטור מן הפריעה ומן הפרימה (כל זמן שהוא מוסגר אינו פורע ראשו ואינו פורם בגדיו) ומן התגלחת ומן הציפורים (כשנטהר אינו מתגלח ואינו מביא ציפורים); מתוך הֶחְלֵט (מי שהוחלט לטומאה ואחר כך נטהר) - חייב בכולם".
המשנה שם דומה למשנה כאן, ובשל כך הועתקה הסוגיה להלן משם לכאן.
מביאים מחלוקת אמוראים: פרחה בו מתוך הֶסְגֵּר – אדם שהיה נגע צרעת בעור בשרו, ופרחה הצרעת בכל גופו בסוף ההסגר שהסגיר הכוהן אותו, שהכוהן פוטר אותו והוא טהור, - רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: טעון צפרים – הוא צריך להביא שתי ציפורים לטהרתו, כדין פרחה בו מתוך החלט (מצורע שהוחלט לטומאה, ולאחר שטימא אותו הכוהן פרחה הצרעת בכולו, שהכוהן פוטר אותו והוא טהור). רבי לעזר (בן פדת, אמורא בדור השני) אמר: אין טעון ציפרים – אינו צריך להביא שתי ציפורים לטהרתו, כדין מצורע שהוסגר ונטהר משום שהנגע עמד בעיניו שני שבועות ולא פשה (לפי הירושלמי להלן, אם פרחה בו מתוך הסגר, אינו טעון תגלחת לדברי הכול).
ומציעים מקור תנאי ודיון בו המסייעים לדברי אמורא המופיעים לפני כן: אמר רבי בא בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): מתניתא מסייעא – המשנה (המקור התנאי שלהלן) מסייעת לרבי יוחנן: נאמר (בפרשת טיהור המצורע): "וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ" (ויקרא יד,ג) – מי שהיה צרוע נרפא מנגע הצרעת, שסר ממנו הנגע, - להביא (לרבות, להוסיף) את שפרחה בכולו שיהא טעון צפרים – יש ללמוד מהמילים היתירות "מן הצרוע" את המצורע שהיה טמא באופן מוחלט ונטהר מחמת שפרחה הצרעת בכולו, שאף הוא בכלל מצורע שנרפא מצרעתו שהוא צריך להביא ציפורים לטהרתו. - ויש לשאול: והלוא דין הוא! – הרי אפשר להסיק דבר זה בשיטת קול וחומר! (למה נאמר "מן הצרוע" לרבות את שפרחה בכולו מתוך החלט שהוא טעון ציפורים? והלא אנו יכולים להסיק כך בדרך קול וחומר!) מה אם מי שטָּהַר ואין סימני מטמאיו עמו – מצורע שהיה טמא באופן מוחלט ונטהר מחמת שנרפא לגמרי, שהלכו ממנו סימני הטומאה (שער לבן או מחיה או פשיון), - טעון צפרים, מי שטהר וסימני מטמאיו עמו – מצורע שהיה טמא באופן מוחלט ונטהר מחמת שפרחה הצרעת בכולו, אף שלא הלכו ממנו סימני הטומאה שבגללם הוחלט, והוא הנגע עצמו, - אינו דין – וכי אין הסברה ההגיונית מחייבת, שיהא טעון צפרים?! (כך הגיה מגיה במסירה שלפנינו. והסופר כתב 'לא יהא טעון צפרים?!') - ויש להשיב (כדי לדחות את הלימוד מדין קול וחומר): (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה 'והלא') שעמד בו שני שבועות – מצורע שהסגיר הכוהן אותו ועמד הנגע בעינו שני שבועות בלא שנולדו לו סימני טומאה, יוכיח – שאין להסיק כך בדרך קול וחומר, שטהר וסימני מטמאיו עמו ואין טעון ציפרים – שהוא טהור, אף שלא הלכו ממנו סימני הטומאה שבגללם הוסגר, והוא הנגע עצמו, ואף על פי כן אינו צריך להביא ציפורים לטהרתו. אף אתה אל תתמה (תתפלא) על מי שפרחה בכולו – מצורע שהיה טמא באופן מוחלט ונטהר מחמת שפרחה הצרעת בכולו, שאף על פי שטהר וסימני מטמאיו עמו (ו)אינו טעון צפרים – ולכן אין אנו יכולים להסיק בדרך קול וחומר שהוא טעון ציפורים. תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר): "מִן הַצָּרוּעַ" (ויקרא יד,ג) - להביא את שפרחה בכולו שיהא טעון צפרים – יש ללמוד מהמילים היתירות "מן הצרוע" את המצורע שהיה טמא באופן מוחלט ונטהר מחמת שפרחה הצרעת בכולו, שהוא צריך להביא ציפורים לטהרתו (עד כאן המקור התנאי). ומפרטים את הסיוע מן המקור התנאי: אם אומר את (אתה): הטָהֵר מתוך הֶסְגֵּר – שפרחה הצרעת בכולו בסוף ההסגר שהסגיר הכוהן אותו, לא יהא טעון צפרים – כמו שאמר רבי לעזר, - ויתיביניה! – ושישיב אותו [כך]! (כדי לדחות את ההיסק בדרך קול וחומר, היה לתנא של המקור התנאי להשיב מן הטהור מתוך הסגר שאין טעון ציפורים, כך: 'פרחה בכולו מתוך הסגר יוכיח, שטהר וסימני מטמאיו עימו ואין טעון ציפורים. אף אתה אל תתמה על מי שפרחה בכולו (מתוך החלט), שאף על פי שטהר וסימני מטמאיו עימו אינו טעון ציפורים'!) לא מוטב להשיב פריחה על פריחות ולא עמידה על פריחות?! (בתמיהה) – וכי לא טוב יותר להשיב ממי שפרחה בכולו מתוך הסגר על מי שפרחה בכולו מתוך החלט, ולא להשיב ממי שעמד שני שבועות על מי שפרחה בכולו מתוך החלט?! - וכיוון שלא השיב אותו כך, הרי שיש לסייע מן המקור התנאי לדברי רבי יוחנן, שמי שפרחה בכולו מתוך הסגר טעון ציפורים.
בספרא "מצורע" פרשה א נאמר: "מן הצרוע" - להביא את שפרחה בכולו שיטען ציפורים. הלא דין הוא! מה אם מי שטהר ואין סימנים מטמים עימו - טעון ציפורים, מי שטהר וסימנים מטמים עימו - אינו דין שיטען ציפורים?! הרי שעמד בו שני שבועות יוכיח, שטהר וסימנים מטמים עימו ואין טעון ציפורים. ואף אתה אל תתמה על שפרחה בכולו, שאף על פי שטהר וסימנים מטמים עימו לא יטען ציפורים. תלמוד לומר: "מן הצרוע" - להביא את שפרחה בכולו שטעון ציפורים.
ומציעים מקור תנאי המסייע לדברי אמורא המופיעים לפני כן: אמר רבי חנניה חברון דרבנן – חברם של החכמים (אמורא בדור השלישי): מתניתא (ר"ש ליברמן מגיה 'סופה' תחת 'מתניתא' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1121, הערה 1984)) מסייעה (צריך לומר: 'מסייע') – סופה (של המשנה, המקור התנאי שלעיל) מסייע לרבי יוחנן (נראה שצריך לומר: 'לרבי לעזר'), דכן תנייא מתיב לחבריה – שכן התנא משיב (מקשה) לחבירו (שאמר: "שעמד בו שני שבועות יוכיח" שאינו טעון ציפורים, ודחה את הלימוד מדין קול וחומר): לא – אין להביא ראיה ממי שעמד שני שבועות על מי שפרחה בכולו מתוך החלט, אם אמרת בזה – במצורע שהסגיר הכוהן אותו ועמד הנגע בעינו שני שבועות בלא שנולדו לו סימני טומאה, שאינו נזקק לחליטה – שלא החליט אותו הכוהן לטומאה, ולכן אין טעון ציפורים, תאמר בזה – במצורע שהיה טמא באופן מוחלט ונטהר מחמת שפרחה הצרעת בכולו, שהוא נזקק לחליטה – שהחליט אותו הכוהן לטומאה, האם תאמר שלא יהיה טעון ציפורים?! הואיל והוא נזקק להֶחְלֵיט, יהא טעון צפרים – ולכן אין לדחות את הלימוד מדין קול וחומר (מאמר זה אינו לפנינו בספרא "מצורע" פרשה א). - הרי שהתנא המשיב לחבירו כך סבור, שמצורע שאינו נזקק להחלט אין טעון ציפורים, ומכאן שמצורע שהסגיר הכוהן אותו ואינו נזקק להחלט ונטהר מחמת שפרחה הצרעת בכולו - אין טעון ציפורים, כדברי רבי לעזר.
ומציעים מקור תנאי המסייע לדברי אמורא המופיעים לפני כן: אמר רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): סופה (ר"ש ליברמן מגיה כאן 'מתניתא' תחת 'סופה' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1162, הערה 84)) מסייעה – המשנה (משנה נגעים ח,ח) מסייעת לרבי לעזר: הטָהֵר מתוך הֶסְגֵּר – מצורע שהסגיר הכוהן אותו ונטהר, - פטור מפריעה ומפרימה – כל זמן שהוא מוסגר אינו פורע ראשו ואינו פורם בגדיו, ומתגלחת ומצפרים – כשנטהר אינו מתגלח ואינו מביא ציפורים. ומפרטים את הסיוע מן המקור התנאי: כל מה דאנן קיימין הכא – כל מה שאנחנו עומדים (עוסקים) כאן, - בפריחות – המשנה במסכת נגעים פרק ח עוסקת בפרטי הדינים של מצורע שפרחה הצרעת בכולו. לכן המשנה בעניין הטהור מתוך הסגר מדברת במצורע שפרחה הצרעת בכולו מתוך הסגר ונטהר, ודינו שאינו מביא ציפורים, כדברי רבי לעזר.
ומצמצמים את תחולת מחלוקת האמוראים: אמר רבי שמואל בר אבודמא (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): מה פליגין – מה (שהם, רבי יוחנן ורבי לעזר) חלוקים במצורע מוסגר שפרחה בכולו, - להביא צפרים – בעניין הבאת ציפורים, אבל להביא קרבן – בעניין הבאת קורבן מצורע, - כל עמא מודיי – כל העם (כל החכמים) מודים, שאינו מביא קרבן – שני בעלי המחלוקת, רבי יוחנן ורבי לעזר, מסכימים שמצורע מוסגר שפרחה בכולו דינו שאינו מביא קורבן מצורע.
ומציעים מדרש הלכה המסייע לאמור לפני כן: ותני כֵן: – ושונה (התנא) כך (כמו שאמר רבי שמואל בר אבודמא): בשביעי – ביום השביעי לטהרתו, יגלח – את כל שערו (תגלחת שנייה כתגלחת הראשונה), ובשמיני – ביום השמיני, יביא – את קורבנותיו, כמו שנאמר: "וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ, אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ, וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִם וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה, וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן" (ויקרא יד,ט-י). ויש לדרוש מן הכתוב: את שהוא טעון תגלחת – מצורע מוחלט שנטהר, שהוא צריך לגלח את כל שערו ביום השביעי, - מביא קרבן – ביום השמיני, את שאינו טעון תגלחת – מצורע מוסגר שנטהר, שאינו צריך לגלח את כל שערו ביום השביעי, - אינו מביא קרבן – ביום השמיני.
מניין שהטהור מתוך הסגר פטור מן הפריעה ומן הפרימה (כל זמן שהוא מוסגר) ומן התגלחת ומן הציפורים (כשנטהר)? -
רבי חמא בר עוקבה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוסי ברבי חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): נאמר (בדיניו של מצורע): "כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא" (ויקרא יג,מו) – כל זמן שהוא נגוע בנגע הצרעת יהיה טמא; ויש לדרוש מן הכתוב: - את שטומאתו תלויה בנגעו – מצורע מוחלט, שטומאתו תלויה בנגעו, שכל זמן שלא נרפא מנגעו הוא טמא, חלים עליו דיניו של מצורע. יצא (היה מחוץ לכלל) זה – מוסגר, שטומאתו (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'שטהרתו' ומגיה הגיה 'שטומאתו') תלויה בספירות ימיו – מצורע מוסגר, שטומאתו תלויה בימי הסגרו ולא בנגעו, שכל ימי הסגרו הוא טמא, אף שנרפא מנגעו, לא חלים עליו דיניו של מצורע.
ומציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, - פריעה ופרימה – מקורו של הדין הזה, שהוא פטור מן הפריעה ומן הפרימה, ברור, כיוון שדיניו של מצורע שנאמרו בהקשר לכתוב הזה כוללים פריעה ופרימה (ויקרא יג,מה: "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ"), תגלחת וצפרים - מניין? – מה מקורו של הדין שהוא פטור מן התגלחת ומן הציפורים?
ועונים: רבי לעזר דרומייא – הדרומי (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, מהדרום (מלוד או מסביבתה)) אמר בשם רבי שַׁמַּי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי): נאמר (בפרשת טיהור המצורע): "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ" (ויקרא יד,ב) – זה כלל הדינים של המצורע ביום שבו יירפא מצרעתו (ובכלל זה תגלחת וציפורים); ויש לדרוש מן הכתוב "ביום טהרתו": - את שהוא מיטמא ומיטהר ביום אחד – מצורע מוחלט, שבאותו יום שהוא נטמא הוא גם נטהר, אם נרפא הנגע, צריך לגלח ולהביא ציפורים. יצא (היה מחוץ לכלל) זה שאינו מיטמא ומיטהר ביום אחד – מצורע מוסגר, שאינו נטהר באותו יום שהוא נטמא, אף אם נרפא הנגע, אלא הוא נטהר בסוף ימי הסגרו, אינו צריך לגלח ולהביא ציפורים.
בספרא "תזריע" פרשה ב נאמר: "וטהר" (ויקרא יג,ו - מצורע מוסגר) - מן הפריעה ומן הפרימה ומן התגלחת ומן הציפורים.
בבבלי מגילה ח,ב אמרו: "אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה".
הא לעניין שילוח (שחייב לצאת משלושה מחנות) וטומאה (דיני טומאה של מצורע / טומאה בביאה לבית, שאם בא לבית, בין בימי החלט ובין בימי הסגר, נטמא כל מה שבבית (משנה נגעים ח,ח)) - זה וזה שווים.
מנא הני מילי?
...אמר רבא: מהכא: "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ" (ויקרא יג,מה) - מי (המוחלט) שצרעתו תלויה בגופו (טעון פריעה ופרימה), יצא זה (המוסגר) שאין צרעתו תלויה בגופו אלא בימים.
אמר ליה אביי: אלא מעתה דכתיב: "כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא, טָמֵא הוּא, בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (ויקרא יג,מו), הכי נמי - מי שצרעתו תלויה בגופו - טעון שילוח, שאין צרעתו תלויה בגופו אלא בימים - אין טעון שילוח. והא קתני / והתנן: "אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה". הא לעניין שילוח וטומאה - זה וזה שווים!
אמר ליה: 'ימי', "כל ימי" / אי כתיב 'ימי' כדקא אמרת, השתא דכתיב "כל ימי" - לרבות מצורע מוסגר לשילוח.
תגלחת וציפורים מאי טעמא לא בעי? דקתני: / דתנן: "אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וציפורים". // "אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וציפורים". מאי טעמא?
אמר אביי, ואיתימא רבא: אמר קרא: "ויצא הכוהן אל מחוץ למחנה וראה הכוהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע" (ויקרא יד,ג) - מי (המוחלט) שצרעתו תלויה ברִפְאוּת / ברפואה (בריפוי מן הנגע), יצא זה (המוסגר) שאין צרעתו תלויה ברפאות / ברפואה אלא בימים.
• • •