משנה
מכאן עד סוף הפרק סודר קובץ של הלכות השוות בסגנונן, שכולן מתחילות בלשון "אין בין", אף על פי שתוכנן אינו מעניין אחד. והובא כאן כל הקובץ משום ההלכה הראשונה שבו: "אין בין אדר הראשון...".
אין בין יום טוב לשבת – לעניין המלאכות האסורות, אלא אוכל נפש בלבד – שביום טוב מותר לעשות מלאכות שהן לצורך התקנת מזונות שנועדו לאכילה בו ביום, ובשבת אסור (המונח 'אוכל נפש' הוא על יסוד הכתוב בחג המצות: "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם" (שמות יב,טז)).
אין בין שבת ליום הכיפורים – לעניין חומר העונש על מלאכה האסורה בשניהם, אלא שזה זדונו (מעשה שנעשה במזיד) בידי אדם – העושה מלאכה בשבת במזיד חייב סקילה על ידי בית דין, וזה זדונו ב'הִכָּרֵת' – העושה מלאכה ביום הכיפורים במזיד חייב כרת בידי שמים, שנאמר: "וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ" (ויקרא כג,ל. הלשון 'הִכָּרֵת' הוא על פי הכתוב בעונשו של החוטא בזדון: "הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא" (במדבר טו,לא). - כרת הוא מות אדם קודם זמנו או הכרתת שמו במות זרעו).
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד".
מציעים ברייתא: תני – שונה (התנא) בשם רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי): אף מכשירי אוכל נפש התירו – שביום טוב מותר לעשות גם כלים שהם לצורך התקנת מזונות שנועדו לאכילה בו ביום, ולא אוכל נפש בלבד. רבי יהודה חולק על התנא של המשנה.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ביצה ה,ב.
ושואלים: מה ביניהון? – מה ביניהם? (מה הנפקותות בין הדעה של התנא של המשנה והדעה של רבי יהודה?) - ומציעים שני מקרי נפקות בין שתי הדעות התנאיות: רבי חסדי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי. - במקבילה: 'רב חסדא', ונראה שהוא טעות בשל השם הדומה להלן או בשל מימרה דומה של רב חסדא בבבלי ביצה כח,ב המובא להלן. ויגיד עליו בן מחלוקתו בסמוך שהוא אמורא בן מקומו וזמנו) א(ו)מר: לחדד ראשו של שפוד (קנה מחודד בקצהו המשמש בעיקר לתחיבה בנתחי בשר לצלותם על האש) ביניהון – ביניהם (לחדד שפוד שניטל ביום טוב קצהו המחודד, כדי להשתמש בו לצורך הכנת אוכל נפש - לדעת התנא של המשנה אסור לחדדו ביום טוב, ולדעת רבי יהודה מותר לחדדו, כיוון שלא היה אפשר לחדדו מאתמול). רבי חנינא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) בריה ד- – בנו של רבי אבהו (צריך להוסיף כמו במקבילה: 'אמר'): [ל]הוציא אש מהאבנים ביניהון – ביניהם (לשפשף ביום טוב אבנים זו בזו ולהוציא מהן אש, כדי להשתמש בה לצורך הכנת אוכל נפש - לדעת התנא של המשנה אסור להדליקה ביום טוב, ולדעת רבי יהודה מותר להדליקה, אף שהיה אפשר להדליקה מאתמול. - לפי רבי חסדי, לדעת רבי יהודה אסור להדליק אש ביום טוב, כיוון שהיה אפשר להדליקה מאתמול. ולפי רבי חנינא בריה דרבי אבהו, לדעת התנא של המשנה מותר לחדד שפוד ביום טוב, כיוון שלא היה אפשר לחדדו מאתמול).
ומציעים ברייתא: תני רבי יהודה בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) דברזילה (צריך לומר כמו במקבילה: 'דבר דלייא') – שנה רבי יודה בר פזי (ברייתא) של בר דלייה (תנא שזמנו אינו ידוע): הוא הדבר – שבין התנא של המשנה ורבי יהודה (ואין יודעים מה הדבר שביניהם).
ושואלים: מהו – מה פירוש הוא הדבר? ומציעים שתי אפשרויות פרשניות: לחדד ראשו של שפוד הוא הדבר – שבין התנא של המשנה ורבי יהודה, כמו שאמר רבי חסדי, או להוציא אש מן האבנים הוא הדבר – שבין התנא של המשנה ורבי יהודה, כמו שאמר רבי חנינא בריה דרבי אבהו?
ומציעים אפשרות הבאה להחליף את האפשרויות הללו, בעקבות הקושי שנתעורר לפני כן: לית לך אלא כהדא: – אין לך אלא כזאת (כמו המשנה הזאת - משנה ביצה ג,ז): אין משחיזין (מלטשים ומחדדים) – במשחזת, את הסכ[י]ן – ביום טוב, שהרי זה כמתקן כלי, אבל משיאה על גבי חברתה – מעביר אותה מעל סכין אחרת, הואיל ואין זה תיקון גמור. ומזהים את התנא העומד מאחורי הקביעה התנאית עלומת השם: אמר רבי חסדי (נראה שהוא טעות בשל השם הדומה לעיל. וצריך לומר כמו במקבילה: 'רב חסדא' - מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי. ויגיד עליו בן מחלוקתו להלן שהוא אמורא בן מקומו וזמנו): דרבי יודא היא – של רבי יהודה היא (המשנה, שמתירה להעביר סכין מעל חברתה כדי לחדדה, היא כדעת רבי יהודה שמתיר לעשות ביום טוב מכשירי אוכל נפש. - חידוד סכין אינו מעשה הנצרך להכנת האוכל אלא הוא רק מעשה המכשיר את הכנת האוכל, ולכן אינו מותר ביום טוב אלא לדעת רבי יהודה). ודוחים את הזיהוי: דמר (צריך לומר: 'אמר' או 'ומר') רבי יודא (צריך לומר כמו במקבילה: 'רב יהודה' - מגדולי אמוראי בבל בדור השני) בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): דברי הכל היא – המקור (המשנה) נכון לפי דעת הכול, בניגוד לאפשרות שהוצעה לפני כן, שלפיה המקור נכון רק לפי דעת רבי יהודה, ומסבירים מדוע המקור נכון לפי דעת הכול: כדי להעביר (להסיר, לסלק) שמנונית שעליה – המשנה היא אף כדעת התנא החולק על רבי יהודה, כי המשנה אינה מדברת במקרה שמעביר סכין מעל חברתה כדי לחדדה אלא רק כדי להעביר את שמנוניתה הדבוקה בה על מנת לחתוך בה אוכלים. - הרי שלפי האמוראים הללו (רב חסדא ושמואל), לדעת התנא החולק על רבי יהודה אסור להעביר ביום טוב סכין מעל חברתה כדי לחדדה, ולדעת רבי יהודה מותר, וכמו כן, לדעת התנא החולק על רבי יהודה אסור לחדד ביום טוב ראשו של שפוד, ולדעת רבי יהודה מותר, ולכן יש לך לומר שעל זה אמרו בברייתא לעיל שהוא הדבר שבין התנא של המשנה ורבי יהודה.
עד כאן המקבילה בירושלמי ביצה.
הסוגיה הזו הועתקה מביצה למגילה.
כל הקטע מ"תני בשם רבי יהודה" עד סופו בא במסירה שלפנינו כאן בהגהת מגיה.
המימרות של רב חסדא ושל רב יהודה בשם שמואל בסוף הסוגיה הזו מובאות גם בירושלמי ביצה ג,ז.
בתוספתא מגילה א,ז שנו: אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד. רבי יהודה אומר: אף מכשירי אוכל נפש.
בבבלי ביצה כח,א אמרו: איכא דמתני לה אמתניתין / ארישא דמתניתין: "אין משחיזים את הסכין ביום טוב" - אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא לחדדה, אבל להעביר שמנוניתה - מותר. מכלל דעל גבי חברתה, אפילו לחדדה נמי - מותר.
ואיכא דמתני לה אסיפא: "אבל משיאה על גבי חברתה" - אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא להעביר שמנוניתה, אבל לחדדה - אסור. מכלל דהשחזה / דבמשחזת, אפילו להעביר שמנוניתה נמי - אסור.
מאן תנא "אין משחיזים את הסכין" / דבמשחזת אסור? - אמר רב חסדא: דלא כרבי יהודה, דאי רבי יהודה, האמר: "לכם", לכם - לכל צורכיכם ואפילו מכשירי אוכל נפש / דתניא: אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד. רבי יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש.
לפי הירושלמי, הלשון של רב יהודה אמר שמואל מוסב על הסיפא של המשנה ("איכא דמתני לה אסיפא").
בבבלי נמסר שרב חסדא אמר שהמשנה שלא כרבי יהודה. אבל בירושלמי: "אמר רב חסדא: דרבי יהודה היא". לירושלמי, אפילו רבי יהודה מודה ברישא שאין משחיזים את הסכין ביום טוב. ואולי משום שנחשב כמתקן כלי ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד שכט).
המילים "דברי הכל היא" בירושלמי אינן מרב יהודה בשם שמואל אלא מן המסדר. הוא מתכוון בהן לומר שלשמואל אין צורך לומר כרב חסדא שהמשנה רבי יהודה היא אלא "דברי הכל היא". אבל שמואל עצמו לא היה יכול לכוון לרב חסדא שהיה אחריו (שם, הערה 14).
ובבבלי ביצה כח,ב אמרו: דרש רב חסדא ואיתימא רב יוסף: אחד סכין שנפגמה, ואחד שפוד שנרצם (נשבר חודו), ואחד גריפת תנור וכירים ביום טוב (הוצאת האפר מהם כדי להכשירם לאפות ביום טוב) - באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן. דתניא: אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד. רבי יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש.
רב חסדא לשיטתו בבבלי לעיל שהמשנה שלא כרבי יהודה.
שנינו במשנה ביצה ה,ב: כל אֵילּוּ ביום טוב – כל הדברים שאסרו חכמים לעשות אותם ביום טוב משום שבות שנשנו במשנה זו, אין צורך לומר בשבת – מובן מאליו שאסור לעשות אותם בשבת משום שבות. והמשנה שם מסיימת: "אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד".
כאן התחלת מקבילה נוספת בירושלמי ביצה ה,ב.
ומקשים (על סופה של המשנה שם): אילין אינין?! – אֵילּוּ הן?! (וכי אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד?!) והא אית לך חורנין (צריך לומר: 'חורניין')! – והרי יש לך אחרות! (והרי יש בין יום טוב לשבת גם דברים אחרים, כמפורט להלן!) סקילה בשבת, אין סקילה ביום טוב – העושה מלאכה בשבת במזיד בפני עדים והתרו בו שלא לעשות - חייב סקילה, מה שאין כן ביום טוב. כרת בשבת, אין כרת ביום טוב – העושה מלאכה בשבת במזיד ולא התרו בו - חייב כרת, מה שאין כן ביום טוב. מכות ביום טוב, אין מכות בשבת – העושה מלאכה ביום טוב במזיד בפני עדים והתרו בו שלא לעשות - חייב מלקות, מה שאין כן בשבת.
ומציעים אפשרות שנדחית בהמשך: אין תימר: – אם תאמר: בדברים שיש בהן אוכל נפש אתינן מיתני – באנו לשְׁנות (המשנה לא באה לשנות אלא חילוק המלאכות בין שבת ליום טוב, אבל לא באה לשנות חילוק העונשים ביניהם, ולכן אמרה שאין ביניהם אלא אוכל נפש בלבד), ויש להציע קושיה ממשנה כדי לדחות את האפשרות שהועלתה: והא תנינן: – והרי שנינו (משנה ביצה ה,א): משחילין (מטילים ומעבירים) פירות – השטוחים על הגג להתייבש, דרך ארובה – לתוך הבית, מפני גשמים מתקרבים, שעלולים לקלקל את הפירות, ביום טוב – שאין זו טרחה יתירה, אבל לא בשבת! – הרי שהמשנה שונה מלאכה האסורה בשבת ומותרת ביום טוב שאינה מלאכת אוכל נפש.
ומציעים מקור נוסף המסייע לקושיה: ועוד מן הדא: – ועוד מזאת (ברייתא): שוחקין (כותשים, מפוררים לאבקה) עצי בשמים למילה – כדי לתת על מקום המילה לשם רפואה, ביום טוב, אבל לא בשבת. אמר רבי יוסה (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי): והוא שמל – שוחקים עצי בשמים ביום טוב רק אם כבר מל קודם לכן, כדי שיהא ניכר שהוא לצורכי המילה, אבל לא ישחקם לפני המילה. - הרי שהברייתא שונה מלאכה האסורה בשבת ומותרת ביום טוב שאינה מלאכת אוכל נפש.
ומציעים מקור נוסף המסייע לקושיה: ועוד מן הדא דתני: – ועוד מן (הברייתא) הזאת ששונה (התנא): מודין חכמים לרבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) בחותמות שבקרקע – אף על פי שבמשנה ביצה ד,ג אין החכמים מתירים לסתור ביום טוב לבֵנים שאינן מחוברות בטיט שסותמות פתח בית שהוא מלא פירות כדי ליטול פירות לאכול, מכל מקום מודים הם בחותמות של בורות שבקרקע, שפתחי הבורות חתומים וצרורים בחבלים, שמפקפקין (מזעזעים, מרופפים) – את הקשרים שנעשו על ידי החבלים, כדי שיותרו הקשרים מאליהם, ומפקיעין (מפרקים) – את גדילות החבלים, ומתירין – את הקשרים, מפני שאינם קשרים של קיימא, ולפתיחה הם עומדים, וחותכין – את החבלים עצמם ביום טוב, בשבת מפקפקין אבל לא מפקיעין ולא מתירין ולא חותכין – לא מפקיעים בשבת את גדילות החבלים, מפני שגדילות החבלים הם קשרים של קיימא, אלא שביום טוב התירו להתירם כדי ליטול ממה שבתוך הבורות, ובכלים – בחותמות של כלים קלועים, שפתחי הכלים קשורים על ידי ראשי הקליעות, - בשבת מותר – להתיר את ראשי הקליעות או לקרוע אותם, כדי ליטול ממה שבתוך הכלים, אין צורך לומר ביום טוב – מובן מאליו שמותר ביום טוב. - הרי שהברייתא שונה מלאכה האסורה בשבת ומותרת ביום טוב שאינה מלאכת אוכל נפש. ולכן אין לומר שבדברים שיש בהם אוכל נפש באנו לשנות, ואם כן, הקושיה לעיל על המשנה במקומה עומדת.
עד כאן המקבילה בירושלמי ביצה.
גם הסוגיה הזו הועתקה מביצה למגילה.
בתוספתא ביצה ג,יב שנו: מודים חכמים לרבי מאיר בחותמות שבקרקעות שמפקפקים ומתירים ומפקיעים, אבל לא חותכים, ובשבת מפקפקים ומתירים, אבל לא מפקיעים ולא חותכים, ושבכלים - בשבת מותר, ואין צריך לומר ביום טוב.
יש הבדלים בין הברייתא שבתוספתא ובין הברייתא שבירושלמי. וראה בבלי ביצה לא,ב-לב,א.
בעניין חותמות שבכלים ראה תוספתא שבת יב,טו ומקבילות בירושלמי שבת ובבבלי שבת קמו,א על חותלות של פירות.
• • •
במשנה שנינו: "אין בין שבת ליום הכיפורים אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו ב'היכרת'".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי תרומות ז,א וכתובות ג,א.
מציעים דיוק: הא – אבל בתשלומין – לעניין תשלום של נזק שהזיק אדם, - שניהן (במקבילה בתרומות: 'זה וזה') שוין – מי שחילל את השבת ותוך כדי כך הזיק לחבירו, כגון שהדליק גדישו של חבירו, כיוון שהמחלל את השבת במזיד חייב סקילה, הוא פטור מתשלום הנזק, מפני שאין מענישים אדם בשני עונשים, והוא נענש רק בעונש החמור יותר, ואף מי שחילל את יום הכיפורים ותוך כדי כך הזיק לחבירו, כיוון שהמחלל את יום הכיפורים במזיד חייב כרת, שהוא מיתה בידי שמים, הוא פטור מתשלום הנזק.
ומזהים את התנא העומד מאחורי הדיוק מן המקור התנאי: מתניתא דרבי נחונייה בן הקנה (תנא בדור השני) – המשנה (היא) של רבי נחוניה בן הקנה (בשיטתו), ומציעים מקור לדברי התנא: דתני: – ששונה (התנא): רבי נחונייה בן הקנה אומר: יום הכיפורים כשבת בתשלומין (צריך לומר כמו במקבילות: 'לתשלומין'). רבי שמעון בן מנסיא (תנא בדור החמישי) אומר: מחוייבי כריתות כמחוייבי מיתות בית דין – כמו שהעובר עבירה שהוא חייב עליה מיתה בידי בית דין, הוא פטור מתשלום, כך העובר עבירה שהוא חייב עליה כרת, הוא פטור מתשלום.
ומציעים שני מקרי נפקות בין שתי הדעות התנאיות: מה נפק מן ביניהון? – מה יוצא מביניהם? (שהרי יום הכיפורים הוא ממחויבי כריתות, ושבת היא ממחויבי מיתות בית דין. - במקבילות: 'מה ביניהון?'. - אלו צורות חלופיות של אותו מונח) רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אבונא (רבי אבינא, אמורא בבלי בדור השלישי): נערה נדה – האונס נערה בתולה שהיא נידה, שהוא חייב כרת, ביניהון – ביניהם. רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר: אוף – גם אחות אשתו – האונס נערה בתולה שהיא אחות אשתו, שהוא חייב כרת, ביניהון – ביניהם.
ומפרטים מה סובר כל צד במחלוקת: על דעתיה דרבי נחונייה בן הקנה – על דעתו של רבי נחוניה בן הקנה, שהשווה את יום הכיפורים לשבת, מה שבת אין לה היתר אחר איסורה – אין לאיסורי השבת היתר לעולם, שהשבת עצמה אינה ניתרת, אף יום הכיפורים אין לו היתר אחר איסורו – אין לאיסורי יום הכיפורים היתר לעולם, שיום הכיפורים עצמו אינו ניתר, ולכן יום הכיפורים כשבת ופטור מן התשלומים, ואֵילּוּ – נערה נידה או אחות אשתו, הואיל ויש להן היתר אחר איסורן – יש לאיסורים אלה היתר לאחר זמן, שהנידה עצמה מותרת כשתיטהר מנידתה, ואחות אשתו עצמה מותרת כשתמות אשתו, משלם – חייב בתשלום קנס של חמישים סלע כדין האונס נערה בתולה, אף שהוא חייב כרת, מפני שראוי להעניש עונש נוסף על איסור שאינו חמור כדי שלא יעברו עליו. על דעתיה דרבי שמעון בן מנסיא – על דעתו של רבי שמעון בן מנסיא, שהשווה את מחויבי כריתות למחויבי מיתות בית דין, מה שבת – שהיא ממחויבי מיתות בית דין, יש בה כרת – כשחילל את השבת במזיד בלא התראה, אף יום הכיפורים יש בה (צריך לומר כמו במקבילה בתרומות: 'בו') כרת – ולכן יום הכיפורים כשבת ופטור מן התשלומים, ואֵילּוּ – נערה נידה או אחות אשתו, הואיל ויש בהן כרת – שהבא עליהן חייב כרת, אינו משלם – פטור מתשלום קנס (דברי רבי שמעון בן מנסיא, שמחויבי כריתות כמחויבי מיתות בית דין, הם הכללה של דברי רבי נחוניה בן הקנה, שיום הכיפורים כשבת, ולכן גם רבי שמעון בן מנסיא השווה את יום הכיפורים לשבת, וסבור שבכל מקום שיש חיוב כרת פטור מן התשלומים).
בתוספתא מגילה א,ז; כתובות ג,ה ובבא קמא ז,יח שנו: רבי נחוניה בן הקנה אומר: יום הכיפורים הרי הוא כשבת לתשלומים.
בבבלי מגילה ז,ב אמרו: "אין בין שבת ליום הכיפורים אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בכרת". - הא לעניין תשלומים - זה וזה שווים. מני מתניתין? - רבי נחוניא בן הקנה היא. דתניא: רבי נחוניא בן הקנה היה עושה את יום הכיפורים כשבת לתשלומים. מה שבת מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומים, אף יום הכיפורים מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומים.
דברי רבי שמעון בן מנסיא, שמחויבי כריתות כמחויבי מיתות בית דין, אינם באף מקור אחר.
לפי הבבלי כתובות כט,ב-ל,א, לדעת רבי שמעון בן מנסיא (שדין אונס חל באישה הראויה לקיימה ואינו צריך לגרשה מחמת הפסול שבה) הבא על הנידה חייב בקנס, ולדעת רבי נחוניא בן הקנה ("היה עושה את יום הכיפורים כשבת לתשלומים. מה שבת - מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומים, אף יום הכיפורים - מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומים") הבא על הנידה פטור מן הקנס.
הרי שבבבלי, על סמך המקור שהיה לו לדעת רבי שמעון בן מנסיא, נאמר להיפך מן הירושלמי.
בספרא "ויקרא" דיבורא דחובה פרשה א נאמר: השבת אין לה היתר (אחר איסורה).
רבי יודה בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר: מכות וכרת, מה אמרין בה אילין תנייא (במקבילות: 'תניי')? – מה אומרים בה התנאים האלה? (לדעת רבי נחוניא בן הקנה ורבי שמעון בן מנסיא שמחויבי כרת פטורים מן התשלומים, כמו מחויבי מיתת בית דין שפטורים מן התשלומים, האם לדעתם מחויבי כרת פטורים מעונש מלקות על אזהרת 'לאו' שיש בהם כשהתרו בהם למלקות (כגון האוכל חֵלֶב), כמו מחויבי מיתת בית דין שפטורים מעונש מלקות על אזהרת 'לאו' שיש בהם כשהתרו בהם למלקות? - אזהרה היא מצוות התורה שלא לעשות דבר האסור)
אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): צריכה לרבנין – (הדבר) נצרך לחכמים (חכמי בית המדרש מסופקים בו, והבעיה הזו לא נפתרה).
ומציעים קושיה: רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בעי – שואל (מקשה): ולמה לא שמע (צריך לומר: 'שְׁמָעוּן') לה מן הדא דתני – ולמה לא שמעו (למדו) אותה (החכמים שהדבר נצרך להם) מן (הברייתא) הזאת ששונה רבי שמעון בן יוחי (תנא בדור הרביעי)? ומציעים מקור לדברי התנא: דתני – ששונה רבי שמעון בן יוחי: רבי טרפון (תנא בדור השני) אומר: נאמר כרת בשבת – "כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ" (שמות לא,יד), ונאמר כרת ביום הכיפורים – "וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ" (ויקרא כג,ל). מה כרת שנאמר בשבת - אין מכות אצל כרת (נראה שצריך לומר: 'אצל מיתה') – כשם ששבת שיש בה כרת כשחילל את השבת במזיד בלא התראה, אין בה מלקות על אזהרת 'לאו' שיש בה, כיוון שהאזהרה נצרכה למיתת בית דין, שלא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר שלא לעשות את הדבר שעליו העניש, ולא נכתבה האזהרה למלקות, אף כרת שנאמר ביום הכיפורים - אין מכות אצל כרת – כך גם יום הכיפורים שיש בו כרת, אין בו מלקות על אזהרת 'לאו' שיש בו, כיוון שהאזהרה נצרכה לכרת, ולא נכתבה האזהרה למלקות. ומכאן יש ללמוד, שלדעת רבי נחוניא בן הקנה ורבי שמעון בן מנסיא, שהשוו את יום הכיפורים לשבת לעניין תשלומים, מחויבי כרת פטורים מעונש מלקות על אזהרת 'לאו' שיש בהם, כמו מחויבי מיתת בית דין.
ומציעים להעמיד את הבעיה המקורית ("מכות וכרת") לפי חכם מסוים: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) קומי – לפני רבי יוסי: מה צריכה ליה (צריך לומר: 'ליהון') – מה (ש)נצרך להם (לחכמים), - כרבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) – החכמים מסופקים בדבר ("מכות וכרת") רק לפי שיטת רבי שמעון בן לקיש, שהוא סובר, שמי שעבר עבירה שחייבים עליה מיתת בית דין והתרו בו למלקות פטור מעונש מלקות. ברם – אבל כרבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) - אם מכות אצל מיתה יש לו – אם רבי יוחנן סובר, שמי שעבר עבירה שחייבים עליה מיתת בית דין והתרו בו למלקות חייב בעונש מלקות, לא כל שכן מכות אצל כרת?! – בוודאי ובוודאי שהוא סובר, שמי שעבר עבירה שחייבים עליה כרת והתרו בו למלקות חייב בעונש מלקות. לכן לפי רבי יוחנן אין מקום לבעיה.
ומציעים מראה מקום למחלוקת האמוראים שנזכרה לעיל: דאיתפלגון: – שנחלקו (רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש): השוחט "אותו ואת בנו" – השוחט ביום אחד בהמה עם ולדה, לשם עבודה זרה – ששחט את ולדה לשם עבודה זרה, ועבר עבירה שיש בה מיתת בית דין משום עבודה זרה ויש בה מלקות משום "אותו ואת בנו", - רבי יוחנן אמר: אם התרו בו לשם "אותו ואת בנו" – הזהירו אותו שייענש בעונש מלקות משום "אותו ואת בנו" אם יעשה כך, ולא התרו בו לשם עבודה זרה, - לוקה – נענש בעונש מלקות, ואינו נענש בעונש מיתה, ואם התרו בו לשם עבודה זרה – הזהירו אותו שייענש בעונש מיתת בית דין משום עבודה זרה אם יעשה כך, - נסקל – נענש בעונש מיתת סקילה, ואינו נענש בעונש מלקות, מפני שאין מענישים אדם בשני עונשים, והוא נענש רק בעונש החמור יותר. הרי שלדעת רבי יוחנן, מי שעבר עבירה שחייבים עליה מיתת בית דין והתרו בו למלקות חייב בעונש מלקות. רבי שמעון בן לקיש אמר: אפילו התרו בו לשם "אותו ואת בנו" - אינו לוקה – פטור מעונש מלקות, מאחר שהתרו (צריך לומר כמו במקבילות: 'מאחר שאִילּוּ התרו') בו לשם עבודה זרה - (צריך להוסיף כמו במקבילות: 'היה') נסקל – הרי שלדעת רבי שמעון בן לקיש, מי שעבר עבירה שחייבים עליה מיתת בית דין והתרו בו למלקות פטור מעונש מלקות (מחלוקת האמוראים הזו מובאת גם בירושלמי עבודה זרה ד,א).
ודוחים את ההצעה להעמיד את הבעיה המקורית ("מכות וכרת") לפי חכם מסוים: אמר ליה: – אמר לו (רבי יוסי לרבי מנא): ואפילו כרבי יוחנן צריכה ליה (צריך לומר: 'ליהון') – (הדבר) נצרך להם (החכמים מסופקים בו אפילו לפי שיטת רבי יוחנן). ומציעים הבחנה בין שני המקרים: תמן – שם (במחלוקת האמוראים שנזכרה לעיל), לשני (צריך לומר כמו במקבילות: 'שני') דברים – במקרה שעבר עבירה שיש בה מיתת בית דין ומלקות משום שני דברים, מיתה משום עבודה זרה ומלקות משום "אותו ואת בנו", ובמקרה זה לדעת רבי יוחנן כשהתרו בו למלקות חייב בעונש מלקות, והכא – וכאן (בבעיה המקורית), לדבר (צריך לומר כמו במקבילות: 'דבר') אחד – במקרה שעבר עבירה שיש בה מיתת בית דין ומלקות משום דבר אחד, שעונש המלקות הוא על אזהרת 'לאו' שיש בדבר שחייבים עליו מיתה, ובמקרה זה אף לדעת רבי יוחנן כשהתרו בו למלקות פטור מעונש מלקות. ולכן יש לומר שהחכמים מסופקים בדבר גם לפי שיטת רבי יוחנן, האם מחויבי כרת פטורים מעונש מלקות על אזהרת 'לאו' שיש בהם כשהתרו בהם למלקות, כמו מחויבי מיתת בית דין שפטורים מעונש מלקות על אזהרת 'לאו' שיש בהם כשהתרו בהם למלקות?.
(מי שעבר עבירה שיש בה מלקות על אזהרת 'לאו' שבה ויש בה גם תשלום ממון, לדעת רבי מאיר לוקה ומשלם, ולדעת חכמים לוקה ואינו משלם. ונחלקו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, מה הדין לדעת חכמים, כשעבר על עבירה זו בשוגג, שלא התרו בו למלקות, שרבי יוחנן אמר שכיוון שאינו לוקה משלם, ורבי שמעון בן לקיש אמר שאף שאינו לוקה אינו משלם, כיוון שיש בעבירה זו מלקות. לדעת חכמים, כשעבר עבירה שיש בה כרת ויש בה גם תשלום ממון, ולא התרו בו למלקות על אזהרת 'לאו' שבה, לפי רבי יוחנן, כיוון שאינו לוקה משלם, ולפי רבי שמעון בן לקיש, אינו משלם, כיוון שיש בעבירה זו מלקות.
מציעים קושיה לפי חכם מסוים: על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש – על דעתו של רבי שמעון בן לקיש, מה בין אילין תנייא (במקבילות: 'תניי') לאילין רבנין? – מה בין התנאים האלה לחכמים האלה? (מה ההבדל בין רבי נחוניא בן הקנה ורבי שמעון בן מנסיא, ובין החכמים החלוקים על רבי מאיר? והרי לדעת כולם מחויבי כרת פטורים מן התשלומים אף שאינם לוקים!)
ומתרצים: לאוים, לא כריתות – יש הבדל בין התנאים האלה לחכמים האלה במקרים של עבירות שיש בהן אזהרות 'לאו' ואין בהן כריתות, ויש בהן גם תשלומים, כמפורש להלן, שכשעבר על עבירה כזו בשוגג, שלא התרו בו למלקות, לדעת רבי נחוניא בן הקנה ורבי שמעון בן מנסיא חייב בתשלומים, כיוון שאין בעבירה זו כרת, ולדעת החכמים פטורים מן התשלומים לפי רבי שמעון בן לקיש, כיוון שיש בעבירה זו מלקות.
ומציעים שני מקרי נפקות בין שתי הדעות התנאיות: רבי יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר: הבא על הממזרת – האונס נערה בתולה שהיא ממזרת, שנולדה מאחת העריות, שיש בעבירה זו אזהרת 'לאו' משום ביאה על הממזרת ואין בה כרת, ויש בה גם תשלום קנס משום אונס נערה בתולה, אית (במקבילות אין מילה זו) ביניהון – יש ביניהם. רבי חנניה (דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר: אף (במקבילות אין מילה זו) המצית (מבעיר, מדליק) גדישו (ערימת תבואה שנקצרה) של חבירו ביום טוב – שיש בעבירה זו אזהרת 'לאו' משום עשיית מלאכה של הבערת אש ביום טוב ואין בה כרת, ויש בה גם תשלום הנזק שהזיק לחבירו, ביניהון – ביניהם.
ומפרטים את הדין לפי כל אחת מן הדעות: על דעתון דאילין תנייא (במקבילות: 'תניי') – על דעתם של התנאים האלה (רבי נחוניא בן הקנה ורבי שמעון בן מנסיא), הואיל ואין בהן כרת משלם. על דעתון דאילין רבנין – על דעתם של החכמים האלה (החלוקים על רבי מאיר), הואיל ויש בהן מכות אינו משלם.
ומציעים קושיה: מעתה – אם כן, "אֵילּוּ נערות שיש להן קנס: הבא על הממזרת..." (משנה כתובות ג,א) – האונס נערה בתולה חייב לשלם קנס, אף על פי שהיא פסולה ואינו יכול לקחת אותה לאישה, לא (במקבילות: 'דלא') כרבנין! – לא כחכמים! (שלדעתם של החכמים החלוקים על רבי מאיר, האונס נערה בתולה שהיא ממזרת פטור מתשלום קנס, הואיל ויש בעבירה זו מלקות)
ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות למשנה: אמר רבי מתניה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): תיפתר דברי הכל – תתפרש (המשנה) כדברי הכל (לפי שיטת כלל החכמים, גם החכמים החלוקים על רבי מאיר), בממזר שבא על הממזרת – במקרה של ממזר האונס נערה בתולה שהיא ממזרת, שחייב לשלם קנס, הואיל ואין בעבירה זו מלקות, שכן ממזר מותר לבוא על ממזרת.
במשנה כתובות ג,א שנינו, שהאונס נערה בתולה שהיא אשת אחיו, שנתקדשה לאחיו ונתאלמנה מן האירוסים בחזקת בתולה, חייב לשלם קנס, אף על פי שהבא על אשת אחיו חייב כרת (אם לא נתאלמנה, פטור מתשלום קנס, הואיל והוא חייב מיתת בית דין, ואם נתאלמנה שלא מן האירוסים, אינה בחזקת בתולה ופטור מתשלום קנס).
ומקשים (על המשנה): ואשת אחיו לא יבמתו היא?! (בתמיהה) – והרי מצווה עליו ליבם אותה, שמת אחיו בלא בנים, ואפילו בעל כורחה, וכשהוא אונס אותה הוא מקיים מצוות ייבום, ומדוע הוא משלם קנס?
ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות למשנה: אמר רבי מתניה: תיפתר – תתפרש (המשנה), שהיו לאחיו בנים – מאישה אחרת, ואירס אשה – נערה בתולה, ומת – שאינה זקוקה לייבום, כיוון שהיו לאחיו בנים, ובא אחיו ואנסה – אנס אישה זו שנתקדשה לאחיו ונתאלמנה מן האירוסים בחזקת בתולה, שחייב לשלם קנס (אפשר לפרש את המשנה גם באונס נערה בתולה שנתקדשה לאחיו ונתגרשה מן האירוסים בחזקת בתולה. - הירושלמי לא תירץ שהמשנה מדברת באשת אחיו מאימו שגם היא אסורה לו אך אינה זקוקה לייבום, כי שיטת הירושלמי היא שאין כרת באשת אחיו מאימו, ובמשנה כתובות ג,א שנינו בפירוש: "אף על פי שהן בהיכרת").)
הקטע "על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש..." לא שייך למגילה והועתק מתרומות ז,א, והיה צריך להפסיק קודם הקטע הזה ("על הירושלמי", עמוד 16).
עד כאן המקבילה בירושלמי תרומות וכתובות.
• • •