משנה
קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה – עיברו בית הדין את השנה והוסיפו לה אדר שני, - קורין אותה – פעם שנייה, באדר השֵיני – שלא יצאו ידי חובתם בקריאה באדר ראשון.
אין בין אדר הראשון לאדר השֵיני אלא מקרא (בכתבי היד של המשנה: 'קריאת') מגילה ומתנות לאביונים – כל הדברים שנוהגים באדר שני נוהגים גם באדר ראשון, וההבדל אינו אלא קריאת מגילה ומתנות לאביונים, שהם נוהגים באדר שני ולא באדר ראשון.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "קראו את המגילה באדר הראשון... - קורין אותה באדר השיני".
מציעים פרשנות מצמצמת למשנה ומעמידים אותה במקרה מסוים: מתניתא – המשנה (שאומרת שצריך לחזור ולקרוא את המגילה פעם שנייה באדר השני), - בשעיברו – במקרה שעיברו את השנה לפני ימי הפורים, ואחר כך קראו אותה – את המגילה באדר הראשון, אבל אם קראו אותה – את המגילה, ואחר כך – אחרי ימי הפורים, עיברו – את השנה, שקבעו שהחודש הבא הוא אדר השני, - לא בדא – לא בזאת (לא בדין הזה, שבמקרה הזה לא יחול הדין הזה, ואין צריך לחזור ולקרוא את המגילה פעם שנייה באדר השני, מפני שכשקראו אותה היה הזמן שקראו ראוי לקריאה, כיוון שעדיין לא עיברו את השנה, ויצאו ידי חובתם בקריאה זו. - מן הירושלמי להלן משמע שלא היו לפניו במשנה המילים "ונתעברה השנה" ("תוספתא כפשוטה"), והיה כתוב בה: "קראו את המגילה באדר הראשון - קורין אותה באדר השני", ולכן העמידו אותה במקרה שעיברו ואחר כך קראו, שאילו לפי הנוסח שלפנינו פשוטה של המשנה הוא שקראו ואחר כך עיברו).
ומציעים ברייתא (הסמוכה למשנה) הסותרת את הדברים שנאמרו לפני כן: מתניתא לא אמרה כן – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא להלן) לא אומרת כך, אלא – כך: "קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה - קורין אותה באדר השֵיני" – הרי שאפילו קראו את המגילה ואחר כך עיברו את השנה, צריך לחזור ולקרוא את המגילה פעם שנייה באדר השני (הירושלמי הביא ראיה מן הברייתא שהוסיפה את המילים "ונתעברה השנה" שלא היו במשנה שלפני הירושלמי).
לשון הברייתא "קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה" היא מסורבלת, שהאומר "קראו את המגילה באדר הראשון" אינו צריך לומר עוד "ונתעברה השנה". לכן נראה שהנוסח המקורי של הברייתא היה: "קראו את המגילה ונתעברה השנה", בלא המילים "באדר הראשון", ומלשון זה משמע שקראו ואחר עיברו. והנוסח המקורי של המשנה היה: "קראו את המגילה באדר הראשון", בלא המילים "ונתעברה השנה", ולכן העמידו את המשנה במקרה שעיברו ואחר כך קראו. נוסח המשנה והברייתא שלפנינו (וכן נוסח הברייתא שבתוספתא ובבבלי) הוא הרכבה של נוסח המשנה ונוסח הברייתא המקוריים.
בתוספתא מגילה א,ו שנו: קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה - צריכים לקרותה / קורים אותה באדר השני.
ובבבלי מגילה ו,ב אמרו: תניא: קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה - קורים אותה באדר השני.
מנמקים את ההלכה במשנה שקוראים את המגילה באדר השני בשנה מעוברת.
רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): כתוב – בתקנת ימי הפורים: "וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה... וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי... לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפּוּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית" (אסתר ט,כט) – אסתר ומרדכי כתבו איגרת שנית ושלחו ליהודים לחגוג את ימי הפורים לדורות. מה תלמוד לומר: – מה יש ללמוד מהכתוב: "הַשֵּׁנִית"? אלא מיכן (מכאן) שאם קראו אותה באדר הראשון ונתעברה השנה - קורין אותה באדר השֵיני – "איגרת הפורים" היא המגילה כמו שהיא כתובה לפנינו, ו"השנית" באה לרמז שפעמים קוראים את המגילה שנית.
מציעים דרשה אחרת לפסוק שנדרש לפני כן.
רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): מה עשו מרדכי ואסתר? כתבו אגרת (מכתב) ושלחו לרבותינו שכָּן (שכאן) – שבארץ ישראל. אמרו להם – מרדכי ואסתר באיגרת שכתבו: האם מקבלין אתם עליכם שני ימים הלילו (הללו) – להיות עושים את שני הימים האלה, בכל שנה? אמרו להן – רבותינו למרדכי ולאסתר: לא דיינו (לא זו בלבד) הצרות הבאות עלינו, אלא שאתם רוצין להוסיף עלינו עוד צרתו של המן?! (בתמיהה) – הרי תיקון יום טוב וקביעת חג לזכר הנס של ההצלה מגזירתו של המן כפי שאתם רוצים יעוררו את קנאתם של הגויים כלפינו על שאנו שמחים במפלתם ויביאו עלינו עוד צרה! חזרו – מרדכי ואסתר, וכתבו להן איגרת שנייה. הדא היא דכתיב: – זה הוא (הדבר) שכתוב (בתקנת ימי הפורים): "וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה... וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי... לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפּוּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית" (אסתר ט,כט) – אסתר ומרדכי כתבו איגרת שנית ושלחו ליהודים לחגוג את ימי הפורים לדורות. מה היה כתוב בה – באיגרת השנייה? אמרו להן – מרדכי ואסתר באיגרת שכתבו: אם מדבר זה אתם מתייראים – אם אתם חוששים מפני התוצאות העלולות של גילוי תוכנה של מגילת אסתר, הרי היא כתובה ומעלה (ומועלית - מוכנסת, רשומה) בארכיים (ארכיון - בית גנזים לתעודות ולמסמכים (מקור המילה ביוונית ובלטינית)) – המגילה (סיפור המעשה שבה) כבר מונחת בארכיון של מלכי מדיי ופרס, ואין ממה לחשוש (בהעלאה לארכיון היה ניתן לשמור את הנוסח המקורי מלהזדייף), - כמו שנאמר: "וְכָל מַעֲשֵׂה תָקְפּוֹ וּגְבוּרָתוֹ וּפָרָשַׁת גְּדֻלַּת מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ, הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי מָדַי וּפָרָס" (אסתר י,ב) – מעשיו הגדולים ומלחמותיו של אחשוורוש והסיפור איך אחשוורוש גידל את מרדכי ומינה אותו להיות משנה למלך, הנה הם כתובים בספר קורות מלכי מדיי ופרס.
ברות רבה (לרנר) ד,ה נאמר: מה עשו מרדכי ואסתר? רבי חונה, רבי ירמיה בשם רבי שמואל ברבי יצחק: כתבו אגרות / איגרת ושלחו לכל בני הגולה ואמרו להם: מקבלים אתם עליכם להיות עושים את שני הימים האלה בכל שנה? שלחו ואמרו: לא דיינו צרותיו של המן, אלא שאתם מטריחים עלינו לעשות את שני הימים האלה. שלחו ואמרו להם: אם מן הדבר הזה אתם מתייראים, הרי היא כתובה בארכיים - "הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדיי ופרס" (אסתר י,ב). מה עשו? כתבו איגרת שנייה ושלחו להם - "לקיים את איגרת הפורים הזאת השנית" (אסתר ט,כט).
בירושלמי: "כתבו איגרת ושלחו לרבותינו שכָּן". וברות רבה: "כתבו אגרות / איגרת ושלחו לכל בני הגולה".
בבבלי מגילה ז,א אמרו: אמר רב שמואל בר רב יצחק: שלחה להם אסתר לחכמים: קבעוני לדורות! (עשו את חג הפורים וקריאת המגילה תקנה לדורות!) שלחו לה: קנאה (רוגז רב, חימה עזה) את מעוררת עלינו בין אומות העולם (שהרי במגילה מסופר נצחון היהודים על הגויים). שלחה להם: כבר כתובה אני ומונחת בספר / על ספר דברי הימים למלכי מדיי ופרס (ואם כן, ידוע כבר הדבר בעולם וראוי שגם בישראל יעשו כן).
שני המאמרים הבאים עוסקים בחידושו של חג הפורים (וכתיבת מגילת אסתר כחלק מכך), בדומה למאמר הקודם.
רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): שמונים וחמשה זקינים – ראשי בתי אבות בזמנו של עזרא בראשית ימי הבית השני, ומהם שלשים וכמה נביאים (נראה שצריך לומר: 'ועמהם שלשה נביאים' / 'וכמה נביאים'), היו מצטערין על הדבר הזה – התלבטו בבעיה קשה האמורה להלן. אמרו: כתוב: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה י'י אֶת מֹשֶׁה" (ויקרא כז,לד) - אֵילּוּ המצות שנצטוינו מפי משה – ואין להוסיף עליהן ואין לגרוע מהן. כך אמר לנו משה: אין נביא אחר עתיד לחדש לכם דבר מעתה – אסור לנביא לקבוע מצווה חדשה או הלכה חדשה מכאן ולהבא, ואם יבוא נביא ויבקש לחדש דבר, אין שומעים לו (הדברים מקבילים למה שבא בספרא. וספק הוא האם רבי יונתן מצטט את הספרא ומשלב אותו במאמרו או שזו לשונו שלו). ומרדכי ואסתר – שהיו נביאים (סדר עולם רבה פרקים כ-כא; בבלי מגילה יד,א), מבקשים לחדש לנו דבר – להוסיף על המצוות את מצוות קריאת המגילה ולצרף את מגילת אסתר לכתבי הקודש?! לא זזו משם, נושאים ונותנין (מידיינים, מתווכחים) בדבר, עד שהאיר הקב"ה את עיניהם (גילה להם) ומצאו אותה כתובה בתורה ובנביאים ובכתובים – מצאו שכל מלחמה בעמלק יש לכותבה בספר מכתבי הקודש. לפיכך, בכתיבת מגילת אסתר (המספרת על מחיית המן בן המדתא האגגי שהיה מזרעו של עמלק) ובמצוות קריאתה לא חידשו מרדכי ואסתר מצווה, אלא קיימו את מצוות התורה לזכור לדורות את מחיית עמלק. הדא היא דכתיב: – זה הוא (הדבר) שכתוב (במלחמה בעמלק): "וַיֹּאמֶר י'י אֶל מֹשֶׁה: כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר" (שמות יז,יד) – ה' הורה למשה לכתוב את המאורע הזה בספר לזיכרון לדורות. והזקנים והנביאים פירשו את ההוראה הזו, שכל מלחמה בעמלק יש לכותבה בספר מכתבי הקודש. "זֹאת" - תורה – יש לכתוב את המלחמה בעמלק בתורה שנקראת "זאת" (וזהו מה שנכתב בשמות יז,ח-טז - מלחמת משה ויהושע בעמלק, וכן מה שנכתב בדברים כה,יז-יט - פרשת עמלק), ויש להציע פסוק כסימוכין: כמה דתימר (דאת אמר): – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): "וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם (סידר ופירש) מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים ד,מד) – יש כאן רמז שהתורה נקראת "זאת"; "זִכָּרוֹן" - אֵילּוּ הנביאים – יש לכתוב את המלחמה בעמלק בספרי הנביאים שנקראים "זיכרון" (וזהו מה שנכתב בשמואל א פרק טו - מלחמת שמואל ושאול בעמלק), כמו שנאמר: "וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי י'י וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ" (מלאכי ג,טז) – דבריהם של יראי ה' והמכבדים אותו ייכתבו בספר לזיכרון לפני ה'. ויש כאן רמז שדברי הנביאים נכתבים בספר שנקרא "זיכרון"; "בַּסֵּפֶר" - אֵילּוּ הכתובים – יש לכתוב את המלחמה בעמלק בספרי הכתובים שנקראים "ספר" (וזהו מה שנכתב במגילת אסתר), כמו שנאמר: "וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר" (אסתר ט,לב) – הפקודה של אסתר אישרה לדורות את אמיתותם של הדברים האלה על אודות פורים, והמאמר הזה של אסתר כתוב בספר לזכרון עולם. ויש במילים "ונכתב בספר" רמז שמגילת אסתר נכללה בתוך ספרי הכתובים שנקראים "ספר".
בספרא "בחוקותי" פרשה ה נאמר: "אלה המצוות" - אין נביא רשאי לחדש עוד דבר מעתה.
ספק הוא האם רבי יונתן שאמר "אין נביא אחר עתיד לחדש לכם דבר מעתה" מצטט את הספרא או שזו לשונו שלו.
ברות רבה (לרנר) ד,ה נאמר: רבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן: שמונים וחמישה זקנים וכמה / ומהם כמה נביאים היו מצטערים על הדבר / הפסוק הזה: "אלה המצוות אשר ציווה י'י את משה" (ויקרא כז,לד), "אלה" - אין להוסיף ואין לגרוע, ואין נביא עוד עתיד / רשאי לחדש דבר מעתה, ומרדכי ואסתר מבקשים לחדש עלינו דבר אחד חדש? עד שהאיר הקב"ה את עיניהם ומצאו אותה כתובה בתורה ובנביאים ובכתובים. בתורה - "כתוב זאת זיכרון בספר" (שמות יז,יד), ובנביאים - "אז נדברו יראי י'י איש אל רעהו ויקשב י'י וישמע וייכתב ספר זיכרון לפניו" (מלאכי ג,טז), ובכתובים - "הלוא הם כתובים על ספר דברי הימים" (אסתר י,ב).
בבבלי מגילה ז,א אמרו: רב ורבי חנינא ורבי יוחנן ורב חביבא מתנו (שונים): שלחה להם אסתר לחכמים: כתבוני בספר! שלחו לה: "הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ שָׁלִישִׁים" (משלי כב,כ), שלישים ולא ריבעים (אין לכתוב על מלחמת עמלק אלא שלוש פעמים, וכיוון שהיא נזכרה בשלושה מקומות במקרא, פעמיים בתורה ופעם בנביאים, אין להוסיף עוד מקור רביעי לאותו עניין). עד שמצאו לה מקרא מן התורה (מצאו רמז לכתיבת מגילת אסתר): "כתוב זאת זיכרון בספר" (שמות יז,יד), "כתוב זאת" - מה שכתוב כאן ובמשנה תורה (שהוא הדבר הכתוב בתורה בעניין זה), "זיכרון" - מה שכתוב בנביאים, "בספר" - מה שכתוב במגילה (ולכן אפשר לומר שמגילת אסתר היא הזכרה שלישית ולא רביעית).
רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) ורבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) ורבי יונתן ובר קפרא (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) ורבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמרו: המגילה הזאת – מגילת אסתר, נאמרה למשה מסיני – שכל מה שהיה ועתיד להיות הראה ה' למשה, אלא שאין מוקדם ומואחר (מאוחר (בלשון חכמים יש חילופי צורות בינוני של פֻּעַל (מקוטל) בבינוני של הֻפְעַל (מוקטל))) בתורה – המקרא אינו מסודר לפי סדר המאורעות, ויש שהמקרא איחר את המוקדם והקדים את המאוחר, ולכן המגילה שהיתה ראויה להיכתב בתורה נכתבה בספרי הכתובים. זה נימוק נוסף, מה ראו הנביאים להיענות לבקשת מרדכי ואסתר ולקבוע מצווה חדשה, מצוות קריאת מגילת אסתר, לדורות.
ברות רבה (לרנר) ד,ה נאמר: רב ורבי חנינא ורבי יונתן ורבי שמואל בר נחמן ורבי אחא ובר קפרא אמרו: המגילה הזאת נאמרה למשה מסיני, שכל מה שהיה ועתיד להיות הראהו למשה, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה.
בבבלי אמרו רב ורבי חנינא ורבי יונתן מאמר אחר בעניין כתיבת המגילה (ראה לעיל).
בבבלי מגילה יט,ב אמרו: אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב: "ועליהם ככל הדברים אשר דיבר ה' עימכם בהר" (דברים ט) - מלמד שהראה הקב"ה למשה בסיני דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים (שעתידים לדקדק ולעיין בתורה), ומה שסופרים עתידים לחדש.
ומאי ניהו (הדבר שהסופרים עתידים לחדש)? מקרא מגילה.
ממשיכים לעסוק במעמדה המיוחד של מגילת אסתר (דברי רבי שמעון בן לקיש כאן).
ומציעים מחלוקת אמוראים: רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) ורבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) – נחלקו שני החכמים. רבי יוחנן אמר: הנביאים והכתובים עתידין ליבטל – מפני שבזמן שבו יגיעו ייעודי הנביאים לכלל הגשמה, לא יהיה צורך בדברי תוכחה ונחמה, וחמשת סיפרי תורה אינן עתידין ליבטל – מפני שהמצוות הנכללות בהם אינן בטלות לעולם. מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה, שספרי התורה אינם עתידים להיבטל?) ויש להציע פסוק כסימוכין: "קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף" (דברים ה,יט) – ה' דיבר (במעמד הר סיני) אל כל ישראל בקול גדול שלא היה לו סוף (קול מתמשך. "יסף" - מן השורש יסף, אבל כאן במשמעות של סָפֹה). ויש לדרוש מן הכתוב, שדברי התורה שדיבר ה' לא יהיה להם סוף, ומכאן שספרי התורה לא ייבטלו. רבי שמעון בן לקיש אמר: אף מגילת אסתר והלכות (הדינים המופשטים שנשנו בקבצים כמו שהם סדורים במשנתנו) אינן עתידין ליבטל – דוגמת התורה. מה המקור בכתוב לדבר זה, שמגילת אסתר והלכות אינם עתידים להיבטל? נאמר כאן – במעמד הר סיני: "קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף" (דברים ה,יט), ונאמר להלן – בתקנת ימי הפורים: "וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם" (אסתר ט,כח) – זכרם של ימי הפורים לא יכלה (לא יהיה לו סוף) גם בעתיד הרחוק. כיוון שימי הפורים נזכרים בקהל על ידי קריאת המגילה, הרי שמכאן שמגילת אסתר לא תיבטל, כשם שספרי התורה לא ייבטלו. הלכות - "הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ" (חבקוק ג,ו) – ה' הולך בארץ בדרכים הסלולות לפניו מעולם. ויש לדרוש את הכתוב, שהלכות יהיו לעולם ולא ייבטלו.
רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי שמעון בן לקיש: צפה (חזה, ראה מראש) הקב"ה שהמן הרשע עתיד לשקול כספו על ישראל – לתת עשרת אלפים כיכר כסף כדי להשמיד את עם ישראל (אסתר ג,ט). אמר – הקב"ה: מוטב שיקדים כספן של בניי – השקלים שנותנים ישראל לבית המקדש לצורך קורבנות ציבור, לכספו של אותו הרשע – השקלים שאמר המן הרשע לתת לאחשוורוש המלך על ישראל. לפיכך מקדימין וקורין בפרשת שקלים – אף על פי שמתחילים להקריב קורבנות ציבור מהשקלים החדשים בראש חודש ניסן, והיה די לתת את השקלים רק ימים אחדים קודם לכן, קבעו חכמים שיקדימו להכריז על נתינת השקלים עוד מראש חודש אדר (משנה שקלים א,א), כדי שייתנו אותם לפני שמגיע זמן הפורים, לרמז שבזכות זה ניצלו ממזימת המן. ואף פרשת שקלים מקדימים לקרוא אותה בתורה עוד מראש חודש אדר (משנה מגילה ג,ד), לפי שבאחד באדר מכריזים על השקלים.
בבבלי מגילה יג,ב אמרו: אמר רבי שמעון בן לקיש / ריש לקיש: גלוי וידוע היה לפני הקב"ה / מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן הרשע לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים הקב"ה שקליהם (של ישראל שנותנים למקדש) לשקליו. והיינו דתנן: באחד באדר משמיעים (מכריזים) על השקלים (שיביאו שקלים לבית המקדש לצורך קורבנות ציבור, ונמצא שישראל נותנים שקלים באחד באדר, לפני שמגיע זמן הפורים).
שמונים וחמשה זקינים ומהם שלשים וכמה נביאים היו מצטערין על הדבר הזה
בירושלמי ברכות ב,ג אמרו: מאה ועשרים זקינים ומהם שמונים וכמה נביאים התקינו את התפילה הזאת.
בבבלי מגילה יז,ב אמרו: מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר.
לא ייתכן שבראשית ימי בית שני היו 80 וכמה נביאים כלשון הירושלמי ברכות או 30 וכמה נביאים כלשון הירושלמי מגילה.
המספר 85 זקנים מקורו במספר החותמים על האמנה שנכרתה בימי נחמיה (פרק י).
נראה שהנוסח המקורי בירושלמי ברכות ומגילה היה: 85 זקנים וכמה נביאים (נוסח כזה מופיע ברות רבה (לרנר) ד,ה).
נראה שהיה גם נוסח חלופי: 85 זקנים ועמהם שלושה נביאים (הסגנון "ועמהם..." מצוי בספרי עזרא ודברי הימים, ונמשך משם גם ללשון חז"ל). שלושה נביאים הם: חגי, זכריה ומלאכי.
בשלב הבא נוצר נוסח המצורף משני הנוסחים: 85 זקנים ומהם שלושה וכמה נביאים ("ועמהם" שובש בטעות ל"ומהם").
בשלב הבא נוצר נוסח: 85 זקנים ומהם ש' וכמה נביאים (המספר "שלושה" קוצר ל"ש'" כמקובל בהעתקת מספרים).
בשלב הבא נפתח קיצורו של המספר בטעות: 85 זקנים ומהם שלושים וכמה נביאים. כך נוצר הנוסח בירושלמי מגילה. אפשר שהלשון "שלושים וכמה זקנים" המופיע כמה פעמים בירושלמי השפיע על הנוסח הזה.
קיצורו של המספר נפתח גם בטעות אחרת: 85 זקנים ומהם שמונים וכמה נביאים. נוסח תמוה זה מבחינה חשבונית יצר נוסח מתוקן: 120 זקנים ומהם שמונים וכמה נביאים. המספר 120 זקנים בירושלמי ברכות הוא בהשפעת המספר הזה בבבלי מגילה יז,ב, ששניהם מדברים בעניין תיקון התפילה. ידוע שנוסח הירושלמי ברכות סובל מהשפעת הבבלי. כך נוצר הנוסח בירושלמי ברכות.
ומנמקים עוד את ההלכה במשנה שקוראים את המגילה באדר השני בשנה מעוברת.
רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי לעזר (בן פדת, אמורא בדור השני): "בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה" (אסתר ט,כא; ט,כז) – (מרדכי שלח ליהודים שיקבלו עליהם והיהודים קיבלו עליהם לחגוג את ימי הפורים) בכל שנה ושנה (לדורות). ויש לדרוש שכפל המילים "שנה ושנה" מכוון לשני סוגי שנים, שנה שהיא מעוברת ושנה שאינה מעוברת, - הקיש שנה שהיא מעוברת לשנה שאינה מעוברת – הכתוב השווה אותן זה לזה. מה שנה שאינה מעוברת - אדר סמוך לניסן – כשם שבשנה שאינה מעוברת עושים את חג הפורים באדר הסמוך לניסן, אף שנה שהיא מעוברת - אדר סמוך לניסן – כך גם בשנה מעוברת עושים את חג הפורים באדר השני הסמוך לניסן.
ומסבירים מדוע קוראים את המגילה בשנה מעוברת באדר השני הסמוך לניסן ולא באדר הראשון הסמוך לשבט כמו בשנה שאינה מעוברת.
אמר רבי חלבו (אמורא בדור השלישי): כדי לסמוך גאולה לגאולה – בשנה מעוברת עושים את חג הפורים באדר השני הסמוך לניסן, כדי שגאולת פורים (ההצלה ממוות בגזירת המן לחיים) שחוגגים בחודש אדר וגאולת פסח (היציאה מעבדות במצרים לחירות) שחוגגים בחודש ניסן יהיו סמוכות (לשון גאולה בקשר לפורים נמצא בירושלמי להלן ד,א בנוסח הברכה על קריאת המגילה לאחריה: "הגואלֵךְ והמושיעֵךְ מכף עריצָיִךְ". בירושלמי פסחים י,ז וסוטה ה,ד קראו לגאולת פורים "גאולת מרדכי ואסתר").
ומנמקים עוד את ההלכה במשנה שקוראים את המגילה באדר השני בשנה מעוברת.
רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי חמא בר חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): אותה השנה – שבה הפיל המן את הפור ובה אירע הנס של פורים, היתה מעוברת. מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה, שאותה השנה היתה מעוברת?) ויש להציע פסוק כסימוכין: "מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר" (אסתר ג,ז) – (כדי לקבוע את היום להרוג בו את כל היהודים במלכות פרס, הפיל אחד מעבדי המן גורל) והגורל נדחה מכל יום למחרתו, ומחודש אחד לחודש שלאחריו, עד שהגיע לחודש השנים עשר (שיעור הכתוב: ומחודש לחודש, לחודש שנים עשר). ויש לפרש את הכתוב, שהגורל נדחה מחודש שנים עשר לחודש שלאחריו (שיעור הכתוב: ומחודש לחודש, ומחודש שנים עשר). ולכן בשנה מעוברת עושים את חג הפורים באדר השני כמו שהיה בתחילה.
בבבלי מגילה ו,ב אמרו: אמר רבי יוחנן: ..."בכל שנה ושנה" - מה כל שנה ושנה - אדר הסמוך לניסן, אף כאן - אדר הסמוך לניסן. - אמר רבי טבי: ...מסמך גאולה לגאולה עדיף.
רבי אלעזר אמר: ...מהכא, דכתיב: "לקיים את איגרת הפורים הזאת השנית".
הטעם שאמר רבי יהושע בן לוי בירושלמי (לעיל) מיוחס בבבלי לרבי אלעזר. והטעם שאמר רבי אלעזר בירושלמי מיוחס בבבלי לרבי יוחנן. ומה שאמר רבי חלבו בירושלמי מיוחס בבבלי לרבי טבי. הטעם שאמר רבי חמא בר חנינה בירושלמי אינו בבבלי.
הירושלמי מביא את דברי האמוראים הללו כטעמים לדברי סתם המשנה. אבל הבבלי מביא את דברי האמוראים הללו כטעמים לדברי רבי שמעון בן גמליאל, שדבריו הובאו בירושלמי להלן מברייתא בתוספתא שהובאה גם בבבלי שם. נראה שדברי האמוראים הללו נאמרו במקורם כטעמים לדברי סתם המשנה, והבבלי הסב אותם כטעמים לדברי רבי שמעון בן גמליאל משום שהבבלי שם העמיד את המשנה כרבי שמעון בן גמליאל. וראה מה שכתבנו להלן על היחס בין דברי המשנה ודברי רבי שמעון בן גמליאל.
גוף זר אגדי
הקטע "רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: כתוב: 'לקיים את אגרת הפורים הזאת'..." והקטע "רבי אבהו בשם רבי לעזר: 'בכל שנה ושנה'... אמר רבי חלבו..." מנמקים את ההלכה במשנה המקומית שקוראים את המגילה באדר שני בשנה מעוברת. קטעים אלה הם יחידה אחת, על אף דברי האגדה שמפרידים ביניהם. דברי האגדה שבאמצע הובאו כאן כסטיות, אגב קשרים רעיוניים מובנים. ברם, נראה שהקטע "רבי לוי בשם רבי שמעון בן לקיש: צפה הקב"ה שהמן הרשע עתיד לשקול כספו על ישראל. אמר: מוטב שיקדים כספן של בניי לכספו של אותו הרשע. לפיכך מקדימין וקורין בפרשת שקלים" אינו שייך כאן, שהרי פרשת שקלים (והכסף ששקל המן להשמיד את היהודים) לא הוזכר כלל. קטע זה מצוי גם להלן מגילה ג,ד על המשנה: "ראש חודש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים", וברור שהוא שייך שם, אלא שאין בכך כדי להסביר כיצד התגלגל לכאן.
דומה, כי הפתרון לגוף הזר כאן יעלה מתוך עיון בסוף ההלכה בירושלמי כאן, שעוסק בהבדלים נוספים בין אדר ראשון ואדר שני (עניין שנידון במשנתנו), שם אמרו: "תמן תנינן: אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים. רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: אף שימוע שקלים וכלאים יש ביניהן...".
קרוב לומר, כי הקטע הבעייתי הובא בסוגייתנו אגב האמור בסוגייה שבסוף ההלכה, שהיא עצמה העברה משקלים. מסתבר, שאחרי שהועברה סוגיית שקלים למגילה, הועבר למגילה קטע אגדי ממגילה פרק ג, המסביר מדוע נעשה שימוע שקלים באדר, וזאת אגב הסוגייה הזו העוסקת בעניין דומה, אלא שקטע אגדי זה שובץ שלא במקומו הנכון ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמודים 240-241).
אולי חדר קטע אגדי זה מן הגיליון לתוך הנוסח שלא במקומו, שהתלמוד נכתב בטורים מקבילים, וקטע זה שנכתב בין שני טורים היה שייך לטור שבו הסוגייה שבסוף ההלכה ויוחס בטעות כשייך לטור הקודם.
• • •
מציעים בעיה: אדר הראשון תוספת? אדר השֵיני תוספת? – האם אדר הראשון הוא החודש הנוסף לשנה מעוברת ואדר השני הוא חודש אדר העיקרי, או שמא אדר השני הוא החודש הנוסף לשנה מעוברת ואדר הראשון הוא חודש אדר העיקרי?
ושואלים: מה ביניהון? – מה ביניהם? (מה ההבדל בין שתי האפשרויות?) - ומציעים מקרה נפקות בין שתי האפשרויות: רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי) אמר: שני כבשי עצרת (צריך לומר: 'שני כבשים') – השנים של כבשים האמורים בתורה לעניין קורבנות (שאינם קרויים כבשים אלא כשהם בתוך שנתם הראשונה), ביניהון – ביניהם (השיבוש 'שני כבשי עצרת' נולד מאי הבנת המילה 'שני' כאן, שהיא צורת הסמיכות של 'שָׁנִים' ולא של 'שְׁנַיִם'. נראה שהיה כתוב 'שני כבשי'' בגרש על היו"ד לסימן קיצור של המילה 'כבשים', ומעתיק שלא שם לב לגרש כתב 'שני כבשי' ותפס את המילה 'שני' כצורת הסמיכות של המספר שניים, וכיוון שאין לזה מובן הוסיף את המילה 'עצרת' (על פי "עלי תמר")). נולד – כבש, בחמשה עשר באדר בשנה שאינה מעוברת ונכנס לשנה שהיא מעוברת - ומפרטים את הדין לפי כל אחת מן האפשרויות: אין תימר: – אם תאמר: אדר הראשון תוספת - שנה ארוכה היא – מונים לו את השנה מיום שנולד עד חמישה עשר באדר השני, שהיא שנה ארוכה של שלושה עשר חודשים, כיוון שאדר הראשון שהוא תוספת אינו נחשב כלל, אין תימר: – (ו)אם תאמר: אדר השֵיני תוספת - אין לו אלא עד חמשה עשר באדר הראשון – שהיא שנה של שנים עשר חודשים, כיוון שאדר הראשון הוא חודש אדר העיקרי, ושלמה שנתו לפני שהגיע חודש אדר הנוסף (אבל אם נולד בחודש אחר ונכנס לשנה מעוברת - מונים לו את השנה מיום ליום, שהיא שנה ארוכה של שלושה עשר חודשים, לפי שתי האפשרויות, כיוון שחודש אדר הנוסף נבלע בתוך שנתו).
ומציעים סיוע ממשנה: אמר רבי אייבו בר נגרי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): מתניתא אמרה כן: – המשנה אומרת כך: אדר הראשון תוספת, ומציעים את המשנה: דתנינן תמן: – ששנינו שם (במקום אחר - משנה עדיות ז,ז): הן – רבי יהושע ורבי פפייס, העידו שמעברין את השנה כל אדר – במשך כל חודש אדר רשאים בית הדין לעשות את השנה מעוברת ולהכריז שהחודש הבא הוא אדר השני, שהיו – החכמים אומרים: עד הפורים – שאין בית הדין רשאים לעבר את השנה אלא עד חג הפורים בלבד, ומשעבר חג הפורים שוב אין מעברים אותה. ובאו רבי יהושע ורבי פפייס והעידו, שכל אדר רשאים לעברה. הן העידו שמעברין את השנה על תניי – שאם נשיא הסנהדרין היה בדרך רחוקה, וראו הסנהדרין צורך לעבר את השנה, כיוון שאין מעברים את השנה אלא אם כן ירצה הנשיא (בבלי סנהדרין יא,א), הרי הם יכולים לעבר אותה על תנאי, שאם יסכים הנשיא - תהיה השנה מעוברת, ואם לאו - לא תהיה מעוברת. ומציעים היסק: הדא אמרה: – זאת אומרת (מכאן נלמד): אדר הראשון תוספת. ומנמקים את ההיסק בדרך השלילה: אין תימר: – אם תאמר: אדר השֵיני תוספת - יש להציע נימוק לדחיית הצעה זו: לא קיים על שתא ומעבר לה?! – לא עומד על השנה ומעבר אותה?! (וכי אפשר לעבר את השנה כשכבר עברה?! שהרי הם העידו שמעברים את השנה אף בסוף אדר, ואם אדר השני תוספת ואדר הראשון עיקר, נמצא שכשמעברים בסוף אדר ועושים אותו אדר הראשון, כבר עברה השנה, כי הוברר על ידי העיבור שלא נשתייר מהשנה אפילו יום אחד, אבל אם אדר הראשון תוספת ואדר השני עיקר, נמצא שכשמעברים בסוף אדר ועושים אותו אדר הראשון, עדיין לא עברה השנה, כי הוברר על ידי העיבור שנשתייר מהשנה חודש אחד).
במשנה פרה א,ג שנינו: כבשים (האמורים בתורה) - בני שנה (בתוך שנתם הראשונה)... וכולם מיום ליום (מונים את השנה מיום שנולד, ואין מונים את השנה לשנות עולם).
ובתוספתא פרה א,ו שנו: כבשים בני שנה האמורים בתורה - שלוש מאות ושישים וחמישה כנגד / כמניין ימות החמה; דברי רבי. וחכמים אומרים: מאחד בניסן לאחד מניסן, מתשעה באב לתשעה באב.
דברי הירושלמי כאן הם לפי סתם המשנה בפרה וחכמים בתוספתא.
ומספרים: מר עוקבא (אמורא בבלי בדור הראשון וראש הגולה בבבל) אשכח תרין איגרן – מצא (בארכיון של ראשי הגולה) שתי אגרות (בנוסחים שונים ששלחו נשיאי הסנהדרין בארץ ישראל לראשי הגולה בבבל להודיע על עיבור השנה, כדי שיהודי בבל יידעו מתי לחוג את חג הפסח). בחדא כתיב: – ב(איגרת) אחת כתוב: ושפר באפיי ובאפי חבריי מוספה על שתא תלתין יומין – ושפר בפניי ובפני חבריי (היה טוב בעיניי ובעיני חבריי) להוסיף על השנה שלושים ימים. ובחדא כתיב: – וב(איגרת) אחת כתוב: ושפר באפיי ובאפי חבריי מוספה על שתא ירח יומין – ושפר בפניי ובפני חבריי להוסיף על השנה חודש ימים (חודש בקשר לעיבור השנה הוא חודש חסר של עשרים ותשעה ימים, כמו שאמרו בבבלי ראש השנה יט,ב וסנהדרין יא,א: "תניא: כמה עיבור השנה? - שלושים יום. רבן שמעון בן גמליאל אומר: חודש").
ומפרטים את עמדותיהם של בעלי האגרות שנזכרו לפני כן: מאן דאמר: – מי שאומר: תלתין יומין – (הוסיפו על השנה) שלושים ימים, - אדר הראשון תוספת – אדר הראשון הוא החודש הנוסף לשנה מעוברת, כיוון שאדר הראשון הוא חודש מלא (שהוא שלושים ימים), ומאן דאמר: – מי שאומר: ירח יומין – (הוסיפו על השנה) ירח ימים, - אדר השֵיני תוספת – אדר השני הוא החודש הנוסף לשנה מעוברת, כיוון שאדר השני הוא חודש חסר (שהוא עשרים ותשעה ימים).
ודוחים: אין מן הדא לית שמע מינה כלום – אם מזאת (ממקור זה) אין אתה שומע (לומד) ממנה כלום, ומציעים נימוק לדחייה (המתבסס על מימרה אמוראית): דאמר רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) בשם (ו)רבי יודן גזורי (הכינוי גזורי מכוון כנראה ליישוב גזר. הוא נזכר כאן עם חכמי הדרום ("היישוב היהודי ביהודה", עמוד 262)) שאמר בשם רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) שאמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): לעולם שני חדשים מעוברין – בשנה מעוברת בית הדין צריך לעשות תמיד את שני חודשי אדר מלאים. עיבר את הראשון ולא עיבר את השֵיני – אם עשה בית הדין את חודש אדר הראשון מלא ואת חודש אדר השני חסר ולא מלא, - מה שעשה עשוי – יש לקבל את הדבר לאחר שכבר נעשה. - יש גורסים או מוסיפים: "עיבר את השני ולא עיבר את הראשון - מה שעשה עשוי". - ולכן אין ללמוד ממי שאומר: שלושים ימים, שעמדתו היא שאדר הראשון תוספת, ואין ללמוד ממי שאומר: ירח ימים, שעמדתו היא שאדר השני תוספת, שכן גם אדר הראשון וגם אדר השני הם חודשים מלאים או חסרים.
ומביאים ברייתא חולקת: לעולם אדר סמוך לניסן חסר – בית הדין צריך לעשות תמיד את חודש אדר בשנה שאינה מעוברת ואת חודש אדר השני בשנה מעוברת חסרים (משפט זה אינו המשך המימרה בשם רבי יהושע בן לוי, שהרי משפט זה חולק על המימרה. - אפשר שמשפט זה נכתב על הגיליון כהערה לציין שאין עושים כרבי יהושע בן לוי, וסופר שהעתיק את הירושלמי הכניס משפט זה לתוך הנוסח שבפנים, וכן כתב ב"שערי תורת ארץ ישראל").
ובחדא כתיב: ושפר באפיי ובאפי חבריי מוספה על שתא תלתין יומין
בתוספתא סנהדרין ב,ו שנו: מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו עומדים / יושבים על גב מעלות בהר הבית, ויוחנן סופר הלה לפניהם. אמרו לו: כתוב: ...ולאחנא בני גלותא די בבל ובני גלותא די מדי ושאר כל בני גלוותא דישראל, שלמכון יסגא. מהודעין אנחנא לכון דגוזליא רכיכין (הגוזלים רכים) ודאימריא דעדקין (הטלאים דקים, קטנים וצעירים) וזימנא דאביבא לא מטא, ושפר באנפאי ובאנפי חבראי ואוסיפית / ואוסיפנא על שתא דא תלתין יומין.
ובירושלמי מעשר שני ה,ח אמרו: אמר רבי יודה: מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו יושבין על מעלות האולם בהר הבית, והיה יוחנן הכהן הסופר הלז יושב לפניהן. אמרו לו: צא וכתוב: ...לאחנא בני גלותא דבבל ובני גלותא דמדי ובני גלותא דיוון ושאר כל גלוותהון דישראל, שלמכון יסגא. מודע אנא לכון דאימריא רכיכין וגוזלייא דקיקין, ושפר באנפוי ובאנפי חבריי מוספא על שתא זה תלתין יומין.
ובירושלמי סנהדרין א,ב אמרו: תני: אמר רבי יודן: מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו יושבין על גב מעלה בהר הבית, ויוחנן סופר הלז יושב לפניהן. אמר לו רבן גמליאל: כתוב: ...לאחנא בני גלותא דבבל, בני גלותא דמדי, בני גלותא דיוון ושאר כל גלוותא דישראל, שלמכון יסגא. מודענא לכון דאימריא רכיכין וגוזליא דקיקין וזימנא דאביבא לא מטא, ושפר מילתא באפיי ובאנפי חבריי מוספא על שתא דא תלתין יומין.
ובבבלי סנהדרין יא,ב אמרו: תניא: מעשה ברבן גמליאל שהיה יושב על גב מעלה בהר הבית, והיה יוחנן סופר הלז יושב לפניו, ושלוש אגרות חתוכות מונחות לפניו. אמר לו: ...וטול איגרא חדא וכתוב: לאחנא בני גלותא די בבבל ולאחנא בני גלותא די במדיי ולשאר כל גלוותא דישראל, שלומכון יסגי לעלם. מהודעין אנחנא לכון דגוזליא רכיכין ואימריא דעדקין וזמנא דאביבא לא מטא, ושפרת מילתא באנפאי ובאנפי חביריי ואוסיפנא על שתא דא תלתין יומין.
המכתבים ששלח רבן גמליאל נכתבו בארמית שהיתה השפה הרווחת באותם ימים.
אחת משתי האגרות שנמצאה בביתו של מר עוקבא ראש הגולה זהה בלשונה ללשונה של האיגרת שנשלחה על ידי רבן גמליאל והזקנים מירושלים לבבל. האגרות שמצא ראש הגולה בביתו לא נשלחו אליו מראשי הסנהדרין בארץ ישראל אלא אל אחד מאבותיו שקדמו לו במשרתו. שכן הלשון "מר עוקבא אשכח" איננה הלשון השגורה לאיגרת שאדם מקבלה בעצמו זה עכשיו, כי במקרה זה הלשון הרווחת היא "שלחו ליה" וכיוצא באלה הלשונות ("ראשות הגולה בבבל בימי המשנה והתלמוד", עמוד 16).
רבי יהושע בן לוי: לעולם שני חדשים מעוברין
בבבלי ראש השנה יט,ב אמרו: תניא: כמה עיבור שנה? - שלושים יום. רבן שמעון בן גמליאל אומר: חודש.
...אמר רב פפא: מאן דאמר: חודש, רצו - חודש (עשרים ותשעה ימים), רצו - שלושים יום.
העיד רבי יהושע בן לוי משום קהילה קדושה / קהלא קדישא שבדרום על שני אדרים (שבשנה מעוברת), שמקדשים אותם ביום עיבוריהם (ביום השלושים לחודש הקודם). - למימרא: דחסרים עבדינן, מלאים לא עבדינן, לאפוקי מדדרש רב נחמן בר רב חסדא, דדרש רב נחמן בר רב חסדא: העיד רבי סימאי משום חגי זכריה ומלאכי על שני אדרים, שאם רצו לעשות שניהם חסרים - עושים, שניהם מלאים - עושים, אחד מלא ואחד חסר - עושים, וכך היו נוהגים בגולה (כשלא ידעו את המועד שנקבע בבית הדין). משום רבנו (רב) אמרו: לעולם אחד (הראשון) מלא ואחד (השני) חסר, עד שייוודע לך שהוקבע ראש חודש בזמנו (ראש חודש אדר שני ביום השלושים לאדר ראשון, שעשו אדר ראשון חסר).
מה שהעיד רבי יהושע בן לוי בבבלי (לעולם שניהם חסרים) אינו כמו מה שאמרו בשמו בירושלמי.
לעולם אדר סמוך לניסן חסר
בירושלמי ראש השנה ג,א, נדרים ו,ט וסנהדרין א,ב אמרו: רבי אומר: ניסן לא נתעבר מימיו (ראש חודש ניסן לא נקבע מעולם ביום השלושים ואחד לחודש אדר אלא ביום השלושים, שחודש אדר הסמוך לניסן לעולם חסר).
ובבבלי ראש השנה יט,ב אמרו: שלחו ליה למר עוקבא (איגרת מארץ ישראל): אדר הסמוך לניסן - לעולם חסר (בין בשנה מעוברת בין בשנה שאינה מעוברת).
• • •
כאן התחלת מקבילה בירושלמי שקלים א,א.
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): רבן שמעון בן גמליאל (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) אומר: מצות הנוהגות באדר השֵיני אינן נוהגות באדר הראשון – מצוות קריאת המגילה ומצוות נתינת מתנות לאביונים נוהגות בארבעה עשר ובחמישה עשר של אדר השני, ולא בארבעה עשר ובחמישה עשר של אדר הראשון, חוץ מן הַסֶּפֶד ומן התענית, שהן שוין בזה ובזה – איסור הספד ואיסור התענית נוהגים באדר הראשון ובאדר השני, וכל הימים האסורים בספד ובתענית באדר השני אסורים אף באדר הראשון ("תוספתא כפשוטה"). הימים האסורים בספד ובתענית מנויים במגילת תענית, ובהם ימים מסוימים באדר, כגון ארבעה עשר בו וחמישה עשר בו. רבן שמעון בן גמליאל חלוק על תנאים אחרים בקריאת המגילה ובאיסור ספד ותענית (ראה מחלוקת התנאים בתוספתא להלן).
ופוסקים הלכה: רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב ירמיה (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים); וכן רבי סימון אמר בשם רבי יהושע בן לוי: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל – פסק ההלכה הוא כרבן שמעון בן גמליאל (נראה שהאמוראים אמרו שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל, משום שלדעתם סתם המשנה כרבן שמעון בן גמליאל, שכן שנינו במשנה: "אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים", ויש לדייק שלעניין ספד ותענית זה וזה שווים).
רבי חונה רבה דציפורין (רבי הונא הגדול, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי, מהעיר ציפורי, בגליל התחתון) אמר: הנהיג רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) דציפורין (צריך לומר כמו במקבילה: 'בציפורין') – עשה שיהיה הדבר נוהג בעירו בציפורי, כהדא ד- – כמו זאת (כמו הדעה הזאת) של רבן שמעון בן גמליאל.
ומציעים דיוק: לא אמר אלא הנהיג – רבי חונה לא אמר אלא שהנהיג רבי חנינה כדעת רבן שמעון בן גמליאל, הא – אבל להלכה - לא – הוא לא אמר שקבע רבי חנינה הלכה כדעת רבן שמעון בן גמליאל. וזה שלא כמו האמוראים לעיל שאמרו שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל (נראה שרבי חנינה לא אמר שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל, משום שלדעתו סתם המשנה אינה כרבן שמעון בן גמליאל).
בתוספתא מגילה א,ו שנו: קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה, צריכים לקרותה באדר השני, שכל מצוות שנוהגות באדר השני אין נוהגות באדר הראשון. רבי לעזר בי רבי יוסה אומר משם רבי זכריה בן הקצב: אין צריכים לקרותה באדר השני, שכל מצוות שנוהגות באדר השני נוהגות באדר הראשון. רבן שמעון בן גמליאל אומר משם רבי יוסה: צריכים לקרותה באדר השני, שכל מצוות שנוהגות באדר השני אין נוהגות באדר הראשון, חוץ מן הספד והתענית שנוהגים בזה ובזה.
בבבלי מגילה ו,ב אמרו: תניא: קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה - קורים אותה באדר השני. רבי אלעזר ברבי יוסי אומר משום רבי זכריה בן הקצב: אין קורים אותה באדר השני, שכל מצוות הנוהגות בשני נוהגות בראשון. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יוסי: אף קורים אותה באדר השני, שכל מצוות הנוהגות בשני אין נוהגות בראשון. ושווים (כל התנאים מודים) בהספד ובתענית שאסורים בזה ובזה (בימי ארבעה עשר וחמישה עשר בחודש אדר, בין בראשון ובין בשני).
אמר רב פפא: סדר פרשיות (ארבע הפרשות שנוהגים לקרוא בתורה באדר) איכא בינייהו. דתנא קמא סבר: לכתחילה בשני, ואי עבוד בראשון - עבוד, לבר ממקרא מגילה, דאף על גב דקרו בראשון קרו בשני. רבי אלעזר ברבי יוסי סבר: אפילו מקרא מגילה לכתחילה בראשון. ורבן שמעון בן גמליאל סבר: סדר פרשיות נמי, אף על גב דקרו בראשון קרו בשני.
אמר רב חייא בר אשי אמר רב: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאמר משום רבי יוסי.
גרסת הבבלי (לפי הדפוסים) בדברי תנא קמא: "שכל מצוות שנוהגות בשני נוהגות בראשון, חוץ ממקרא מגילה" (בכתבי היד של הבבלי אין מילים אלו, חוץ מכתב יד אחד), שלא כגרסת התוספתא.
גם בבבלי וגם בירושלמי אמרו, שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל.
לפי גרסת הבבלי ("ושווים בהספד ובתענית שאסורים בזה ובזה"), האיסור בהספד ובתענית הוא מדברי התנא של התוספתא, ולא של דברי רבן שמעון בן גמליאל (וגם תנא קמא מודה בהספד ובתענית), ולפיכך הסבירו שם מה בין תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל. אבל לפי גרסת התוספתא והירושלמי, האיסור בהספד ובתענית הוא מדברי רבן שמעון בן גמליאל עצמו, ולפיה אפשר שתנא קמא חולק ומתיר אפילו בהספד ובתענית באדר ראשון ("תוספתא כפשוטה").
ההבדל בין תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל לגרסת התוספתא הוא בהספד ובתענית, לתנא קמא כל מצוות שנוהגות באדר השני, כולל הספד ותענית, אין נוהגות באדר הראשון, ולרבן שמעון בן גמליאל חוץ מהספד ותענית. לגרסה זו תנא קמא מפריד יותר בין אדר ראשון לאדר שני ואין להעמיד כלל את המשנה ("אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים") כתנא קמא.
אבל לגרסת הבבלי בברייתא המשנה תנא קמא היא, ולתנא קמא בברייתא מתנות לאביונים נכללות בקריאת מגילה. הבבלי נדחק להעמיד את המשנה כרבן שמעון בן גמליאל, כנראה משום שהלכה כמותו והבבלי לא רצה שסתם משנה תהא נגד ההלכה. ברם ספק גדול האם האמוראים שאמרו שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל הבינו שגם המשנה סוברת כן. נראה יותר שהם אמרו כן בניגוד למשנה. וקצת ראיה מהירושלמי שאינו מזכיר כלל את תנא קמא ורבי אלעזר ברבי יוסי ובכל זאת מביא בשם אמוראים שאמרו שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל. "הלכה, מכלל דפליגי". עם מי? עם המשנה. וכן מוסר הירושלמי: "הנהיג רבי חנינא בציפורין כהדא דרבי שמעון בן גמליאל. לא אמר אלא הנהיג, הא להלכה - לא". ולמה לא סמך על רבי שמעון בן גמליאל להלכה? כנראה בגלל שרבי שמעון בן גמליאל חולק על המשנה ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמודים תעד-תעה).
הנהיג רבי חנינה בציפורין
בירושלמי דמאי ה,ט וגיטין ד,ט אמרו: רבי חונא רובא דציפורין אמר: הנהיג רבי חנינא בציפורין כהדא דרבי שמעון (יש קניין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשר).
בירושלמי דמאי וגיטין לא אמרו כמו כאן: "לא אמר אלא הנהיג, הא להלכה - לא", ברם גם שם יש לומר כך. ונראה שרבי חנינה לא אמר שם שהלכה כרבי שמעון, משום שסתם המשנה בדמאי ובגיטין אינה כרבי שמעון אלא כרבי מאיר שחולק עליו.
כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי נדרים ח,ה.
ומביאים את המשך הברייתא (בעניין שנה מעוברת): אבל לעניין שטרות כותבין אדר (במקבילה בנדרים: 'באדר') הראשון ואדר (במקבילה בנדרים: 'ובאדר') השֵיני (נראה שצריך להוסיף כאן: '"אדר"' (מילה זו נשמטה בשל דמיון המילים)), אלא שכותבין אדר השֵיני "תיניין" – בשטרות הנכתבים באדר הראשון ובאדר השני כותבים את שם החודש "אדר", אלא שכדי להבחין בין אדר הראשון ואדר השני, כותבים באדר השני גם "תיניין" (השני). הרי שבאדר הראשון כותבים "אדר" סתם, ובאדר השני כותבים "אדר תיניין" (שטרות נכתבו ארמית באותם ימים). רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: אדר השֵיני כותב תי'ו ודייו – באדר השני כותב בשטרות "אדר ת", ודי לו בכך, ואינו צריך לכתוב את כל המילה "תיניין" כדברי תנא קמא, אלא אות ראשונה של המילה בלבד.
הברייתא בעניין שטרות אינה מדברי רבן שמעון בן גמליאל, אלא עניין בפני עצמו היא.
בירושלמי הביאו את הברייתא שבתוספתא, והוסיפו בראשה את המילה "אבל", להבליט את הניגוד בין המצוות הנוהגות באדר שעיקרן באדר השני ובין שטרות שכותבים באדר הראשון "אדר" סתם.
עד כאן המקבילה בירושלמי שקלים ונדרים.
הסוגיה הזו הועתקה לשקלים ממגילה, שהרי הברייתא בעניין קריאת המגילה כשנתעברה השנה מוסבת על המשנה במגילה כאן. גם הקטע בעניין שטרות הועתק לשקלים ולנדרים ממגילה.
בתוספתא מגילה א,ו שנו: שטרות שבזה ושבזה כותבים "אדר", ואדר שני נכתב "תניין" (סתם אדר הוא אדר ראשון, ובאדר שני צריכים לכתוב במפורש "תניין"). רבי יהודה אומר: אדר שני נכתב תיו.
הברייתא שבירושלמי היא הברייתא שבתוספתא.
בבבלי נדרים סג,א אמרו: תניא: אדר הראשון - כותב (בשטרות) "אדר ראשון", אדר שני - כותב "אדר" סתם; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: אדר הראשון - כותב סתם, אדר שני - כותב "תיניין" (שני).
דעת רבי יהודה בבבלי היא דעת תנא קמא בירושלמי.
• • •
כאן התחלת מקבילה בירושלמי שקלים א,א.
במשנה שקלים א,א שנינו: באחד באדר משמעין על השקלים ועל הכלאים (בית דין שבכל עיר ועיר מכריזים שייתנו את שקליהם למקדש עד אחד בניסן ושייצאו לשדות ולכרמים לעקור צמחי כלאיים).
מציעים משנה: תמן תנינן: – שם (במקום אחר - משנה מגילה א,ד) שנינו (בעניין קריאת המגילה כשנתעברה השנה): אין בין אדר הראשון לאדר השֵיני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים (כאן מוצעת המשנה המקומית, ולכן, כפי שעולה גם מתוכן הדברים להלן, קרוב לוודאי שלפנינו העברה מן המקבילה בשקלים ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמוד 241, הערה 20)).
רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): אף שימוע שקלים וכלאים יש (מילה זו יתירה, ואינה במקבילה) ביניהן (צריך לומר: 'ביניהון') – ביניהם (יש הבדל בין אדר הראשון לאדר השני גם בעניין השמעה (הכרזה) על השקלים ועל הכלאיים, שהיא נוהגת באחד באדר השני, ולא באחד באדר הראשון).
רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) אמר בשם (ו)רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) שאמר בשם רבי חייה רבה – הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): הכל יוצאין בארבעה עשר, שהוא זמן קריאתה – ארבעה עשר באדר הוא עיקר זמן קריאת המגילה בכל המקומות, ולכן הכול יוצאים ידי חובת קריאתה ביום הזה, אפילו בני כרכים.
ומציעים סיוע לאמור לפני כן: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): ויאות – ויפה (נכון אמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי, שכשנתעברה השנה מכריזים על השקלים ועל הכלאיים באחד באדר השני, ולא באחד באדר הראשון, כמבואר להלן). כלום (וכי) אמרו: "משמעין על השקלים" (משנה שקלים א,א), לא (=אלא ('לא' היא צורה קצרה של 'אלא')) כדי שיביאו ישראל שקליהן בעונתן?! – וכי אמרו במשנתנו, שמכריזים על השקלים באחד באדר, שלא בשביל שיספיקו ישראל להביא את השקלים למקדש עד אחד בניסן (אלא בשביל דבר אחר)?! הרי אמרו, שמכריזים על השקלים באחד באדר רק בשביל שיספיקו ישראל להביא את השקלים למקדש עד אחד בניסן. אם אומר את (אתה): באדר הראשון – אם תאמר, שכשנתעברה השנה מכריזים על השקלים באחד באדר הראשון, עד כדון אית בשתא שיתין יומין – עד עכשיו (עדיין, באחד באדר הראשון) יש בשנה שישים ימים (עד אחד בניסן, ואם יכריזו על השקלים באחד באדר הראשון, לא יזדרזו להביא את השקלים וידחו את הבאתם, ושמא ישכחו ולא יביאו. לכן נכון אמר, שכשנתעברה השנה מכריזים על השקלים באחד באדר השני, שיש שלושים ימים עד אחד בניסן, כדי שיביאו ישראל שקליהם בזמנם). כלום (וכי) אמרו: "יוצאין אף על הכלאים" (משנה שקלים א,א), לא (=אלא) כדי שיהו הצמחין ניכרין?! – וכי אמרו במשנתנו, שיוצאים על הכלאיים בחמישה עשר באדר (שליחי בית דין יוצאים לשדות ולכרמים לראות האם עקרו בעלי השדות והכרמים את צמחי הכלאיים שהכריזו באחד באדר על עקירתם), שלא בשביל שיהיו הצמחים ניכרים אם כלאיים הם אם לאו (אלא בשביל דבר אחר)?! הרי אמרו, שיוצאים על הכלאיים בחמישה עשר באדר רק בשביל שיהיו הצמחים ניכרים אם כלאיים הם אם לאו, ויוכלו לראות האם עקרו את צמחי הכלאיים. אם אומר את (אתה): באדר הראשון – אם תאמר, שכשנתעברה השנה יוצאים על הכלאיים בחמישה עשר באדר הראשון, עד כדון אינון דקיקין – עד עכשיו (עדיין, בחמישה עשר באדר הראשון) הם (הצמחים) קטנים (ואין הם ניכרים, שהרי עיברו את השנה מפני שהיו תקופות החמה באותה שנה מאוחרות ביחס לחודשי הלבנה, ונתאחר זמן ירידת הגשמים, ובשל כך נתאחר זמן הזריעה, ואם יצאו על הכלאיים בחמישה עשר באדר הראשון, לא יוכלו לראות האם עקרו את צמחי הכלאיים. לכן נכון אמר, שכשנתעברה השנה יוצאים על הכלאיים בחמישה עשר באדר השני, שכבר אין הצמחים קטנים, כדי שיהיו ניכרים).
עד כאן המקבילה בירושלמי שקלים.
הסוגיה הזו הועתקה משקלים למגילה, וכשהועתקה לכאן הועברו אף המילים "תמן תנינן" שבראש הסוגיה, אף על פי שכאן שנויה משנה זו.
במימרה של רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי נזכר שימוע שקלים וכלאיים, והכוונה למה ששנינו במשנה: "משמעין על השקלים ועל הכלאיים", אבל רבי יוסה אמר: "כלום אמרו משמעין על השקלים... כלום אמרו יוצאין אף על הכלאים...".
המימרה של רבי חלבו בשם רב חונה בשם רב בשם רבי חייה רבה: "הכל יוצאין בארבעה עשר, שהוא זמן קרייתה" מובאת בירושלמי שקלים להלן, אך אין מקומה כאן. ואפשר שכך היא הגרסה של המימרה הזו: "על הכלאיים יוצאין באדר השני, שהוא זמן נטיעה / זריעה" (ובחודש זה מתחילים הצמחים להיות ניכרים, וזה הזמן הראוי לטפל בעניין זה. המילים "זמן נטיעה / זריעה" הן על פי הבבלי מגילה כט,ב (בכתבי היד: 'נטיעה'; בדפוסים: 'זריעה')), אלא שנשתבשה המימרה בשל הדמיון למימרה בירושלמי שקלים להלן. לפי זה, דברי רבי יוסה "ויאות" מוסבים גם על דברי רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי וגם על דברי רבי חלבו בשם רב חונה בשם רב בשם רבי חייה רבה, שהרי רבי יוסה הזכיר גם שימוע שקלים וגם יציאה על הכלאיים.
• • •