תלמוד
מפרשים את המשנה: כל הן דתנינן: – כל היכן ששנינו (במשנה זו): "חל להיות", בארבעה עשר – באדר, אנן קיימין – אנו עומדים (עוסקים, שבו רוב העולם קוראים את המגילה).
ומציעים סיוע ממשנה: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): מתניתא אמרה כן: – המשנה אומרת כך: מוקפות חומה למחר – כל מקום ששנינו כך הוא חמישה עשר באדר שבו קוראים הכרכים. הרי שהיום שלפניו הוא ארבעה עשר באדר.
ודוחים את האמור במשנה: אמר רבי יוסה: לית כאן: – אין כאן (דבר זה אינו צריך להיות כאן): "חל להיות בשֵיני", (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה: 'ולית כאן') "חל להיות בשבת" – יש לדחות את אפשרות קיומם של שני המקרים האלה המתוארים במשנה, מפני שבזמן הזה, לאחר שתוקן לוח שבו נקבעים החודשים על פי חשבון, ארבעה עשר באדר אינו חל לעולם לא ביום שני בשבוע ולא בשבת, כמבואר להלן. חל להיות בשֵיני – אם חל ארבעה עשר באדר ביום שני בשבוע, - צומא רבא בחד בשובא – (חל) הצום הגדול (יום הכיפורים, שאחרי כן) באחד בשבת (ביום ראשון), חל להיות בשבת – אם חל ארבעה עשר באדר בשבת, - צומא רבא בערובתא – (חל) הצום הגדול (שאחרי כן) בערב שבת (ביום שישי, וכיוון שהחכמים תיקנו שלא יחול יום הכיפורים סמוך לשבת לפניה או לאחריה, לא יחול ארבעה עשר באדר לא ביום שני בשבוע ולא בשבת. - אבל בזמן המשנה היו קובעים את החודשים על פי ראיית הירח, וארבעה עשר באדר היה חל בכל אחד מימי השבוע, והיום שחל בו יום הכיפורים לא היה תלוי ביום שחל בו ארבעה עשר באדר. - לוח שבו נקבעים החודשים על פי חשבון תוקן בימיו של רבי יוסה בעל מימרה זו. הכלל שלא יחול יום הכיפורים לא ביום שישי ולא ביום ראשון היה מקובל בתקופת האמוראים כשעוד קידשו את החודשים על פי ראיית הירח).
בירושלמי סוכה ד,א אמרו, שרבי סימון היה מצַווה את החכמים מחשבי לוח השנה שיימנעו מכך שיחולו תקיעת השופר של ראש השנה בשבת ונטילת הערבה של היום השביעי של חג הסוכות בשבת, מפני ששתיהן אינן דוחות שבת, ואם יחולו בשבת יתבטלו. נראה שרבי יוסה חלוק על רבי סימון שקדם לו, שאם לא כן, היה לרבי יוסה לומר עוד: 'לית כאן: חל להיות בשלישי או ברביעי', כי אם חל ארבעה עשר באדר ביום שלישי בשבוע, יחול ראש השנה בשבת, ואם חל ארבעה עשר באדר ביום רביעי בשבוע, יחול היום השביעי של חג הסוכות בשבת.
• • •
במשנה שנינו: "חל להיות ערב שבת - כפרים מקדימין ליום הכניסה, ועיירות גדולות ומוקפות חומה קורין בו ביום. חל להיות בשבת - כפרים ועיירות גדולות מקדימין ליום הכניסה, ומוקפות חומה למחר".
שתי הסוגיות (בירושלמי מגילה כאן) פותחות באותה קושיה (בניסוחים שונים, שהועלתה בפני אותו חכם), וגם התירוצים בשתי הסוגיות שונים. לאור הבדלים אלה מסתבר, שסוגיות מוחלפות (סוגיות ממקורות שונים) לפנינו ("סוגיות מוחלפות בירושלמי", "תרביץ" ס, עמוד 47).
סוגיה ראשונה:
מציעים קושיה: בעון קומי – שאלו (הקשו) לפני רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): איתא חמי! – בוא (ו)ראה! חל להיות לכרכים בשבת – אם חל חמישה עשר באדר בשבת, - קורין בערב שבת – כרכים קוראים את המגילה ביום שישי עם העיירות (כמו ששנינו במשנה, שאם חל ארבעה עשר באדר ביום שישי - כפרים מקדימים ליום הכניסה, ועיירות וכרכים קוראים בו ביום), חל להיות לעיירות בשבת – אם חל ארבעה עשר באדר בשבת, - ידחו ליום הכניסה – עיירות קוראים את המגילה ביום הכניסה עם הכפרים (כמו ששנינו במשנה, שאם חל ארבעה עשר באדר בשבת - כפרים ועיירות מקדימים ליום הכניסה, וכרכים למחר)?! (בתמיהה) – מן הדין שעיירות מקדימים ליום הכניסה אם חל ארבעה עשר באדר בשבת, יש להסיק שאם זמן קריאת המגילה חל בשבת מקדימים ליום הכניסה, ולאור זה יש לתמוה על הדין שכרכים קוראים ביום שישי אם חל חמישה עשר באדר בשבת!
ומתרצים: אמר רבי לא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי. - אולי צריך לומר: 'אמר לון' (אמר להם רבי זעירא), כרגיל בירושלמי אחרי 'בעון קומי ר' פלוני', וכמו שהוא בסוגיה השנייה. והשיבוש נוצר כך: אמר לון > אמ' ר' לא): מפני כבוד כרכים, שלא יהו אומרים: ראינו כרכים ו(עיירות)[כפרים] (כך הגרסה בהבאת הירושלמי שבתוספות רי"ד, וכפי שתיקנו "קורבן העדה" ו"שערי תורת ארץ ישראל") קורין כאחת – אם חל חמישה עשר באדר בשבת כרכים אינם מקדימים ליום הכניסה, משום שחוששים לכבודם של הכרכים, אם יהיו כרכים וכפרים קוראים באותו היום, ולכן כרכים קוראים ביום שישי.
ומציעים קושיה (כדי לפרוך את דעת רבי לא): מעתה – אם כן (אם הדברים שלפני כן נכונים, מתעורר קושי), (צריך להוסיף: 'חל להיות לעיירות בשבת' ("שערי תורת ארץ ישראל")) לא ידחו (בהבאת הירושלמי שבתוספות רי"ד נוסף 'עיירות') ליום הכניסה, שלא יהו אומרין: ראינו כפרים ועיירות קורין כאחת! – מדוע לא אמרו שאם חל ארבעה עשר באדר בשבת עיירות קוראים ביום שישי ולא מקדימים ליום הכניסה, משום שחוששים לכבודם של העיירות, אם יהיו עיירות וכפרים קוראים באותו היום? - ומציעים קושיה נוספת: מעתה – אם כן (אם הדברים שלפני כן נכונים, מתעורר קושי), חל להיות בשֵיני, חל להיות בחמישי, חל להיות בשבת! (המילים 'בחמישי חל להיות' הושלמו במסירה שלפנינו על ידי מגיה. אבל יש למחוק את המילים 'חל להיות בשבת', ואינן בהבאת הירושלמי שבתוספות רי"ד, והן יתירות כאן, ואפשר שהן שייכות לעיל אחרי המילה 'מעתה' הראשונה או שהן שייכות להלן אחרי המילים 'אשכח תני') – מדוע אמרו שעיירות וכפרים קוראים באותו היום אם חל ארבעה עשר באדר ביום שני או ביום חמישי (בימי הכניסה), ואין חוששים לכבודם של העיירות, אם יהיו עיירות וכפרים קוראים באותו היום? (אין מתרצים את הקושיה)
ומציעים ברייתא (בתגובה למה שמופיע לפני כן): אשכח תני: – נמצא (תנא ש)שונה: (נראה שצריך להוסיף: 'חל להיות לכרכים בשבת') כפרים ועיירות וכרכים קורין כאחת (המילה 'ועיירות' נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה. והגרסה בהבאת הירושלמי שבתוספות רי"ד: 'כפרים ועיירות', בלי 'וכרכים') – אם חל חמישה עשר באדר בשבת - עיירות וכרכים קוראים עם הכפרים ביום הכניסה (שלא כמשנתנו, שעיירות וכרכים קוראים ביום שישי).
ומעירים: וההן תנייה לא נסב אפה (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'אפילו', ומגיה תיקן את האותיות 'ילו' שבתיבה 'אפילו' ל-'ה', כלומר 'אַפֵּה', אלא שלא ראה הסַדר בדפוס ונציה תיקון זה והשאיר בדפוס 'אפילו' ("מהדורת הירושלמי של המילון ההיסטורי", "מדעי היהדות" 41, עמוד 202)) לבירייה – והתנא הזה לא נושא פניו ל(שום) ברייה (לא חושש לכבודם לא של הכרכים ולא של העיירות, אם יהיו עיירות וכרכים וכפרים קוראים באותו היום), דאית ליה – שיש לו (שהוא סובר) שלא יקדמו כרכים לעיירות – שלא יקראו כרכים יום אחד קודם לעיירות, שכן בכל שנה אין כרכים קודמים לעיירות, ולכן אין עיירות קוראים ביום שישי אלא ביום הכניסה, דאית ליה – שיש לו (שהוא סובר) כל שהוא נדחה ממקומו – שאינו יכול לקרוא בזמן הקריאה הראוי לו, ידחה ליום הכניסה – ולכן כרכים קוראים ביום הכניסה ולא ביום שישי.
וממשיכים את הברייתא: רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) אומר: כולהם (כולם) ידחו ליום הכניסה – אם חל ארבעה עשר באדר בשבת - כפרים ועיירות מקדימים ליום הכניסה, וכרכים קוראים למחר (כמשנתנו. כך היא דעת רבי בתוספתא ובבבלי).
ומעירים: דאית ליה שלא יקדמו כרכים לעיירות (נראה שמילים אלו יתירות, והן אשגרה מלעיל), דאית ליה – שיש לו (שהוא סובר) כל שהוא נדחה ממקומו – שאינו יכול לקרוא בזמן הקריאה הראוי לו, ידחה ליום הכניסה – ולכן עיירות קוראים ביום הכניסה ולא ביום שישי (לפי הגהתנו ופירושנו בירושלמי, התנא הראשון בברייתא מדבר במקרה שחל חמישה עשר באדר בשבת, ורבי מדבר במקרה שחל ארבעה עשר באדר בשבת).
ושואלים: היך עבדין עובדא? – איך עושים מעשה (אם חל חמישה עשר באדר בשבת)? (האם עושים כדעת התנא הראשון בברייתא או כמשנתנו?)
ומשיבים: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): כמתניתה – כמשנה (כמשנתנו, שלא כדעת התנא הראשון בברייתא).
בתוספתא מגילה א,ב שנו: חל להיות בערב שבת - כרכים המוקפים חומה מקדימים ליום הכניסה (וקוראים עם הכפרים ביום חמישי), ועיירות גדולות קורים בו ביום. רבי יוסי אומר: אומר אני שלא יקדמו בני כרכים לבני עיירות, אבל קורים עימהם בו ביום.
חל להיות בשבת - כפרים מקדימים ליום הכניסה, ועיירות גדולות קורים בערב שבת, ומוקפים חומה לאחר שבת. רבי אומר: אומר אני: הואיל ונדחו עיירות גדולות ממקומן, יידחו ליום הכניסה.
בבבלי מגילה ד,ב אמרו: "חל להיות בערב שבת - כפרים מקדימים ליום הכניסה, ועיירות גדולות ומוקפים חומה קורים בו ביום".
מתניתין מני? - אי רבי, אי רבי יוסי (או כשיטת רבי, או כשיטת רבי יוסי).
מאי רבי? - דתניא: חל להיות בערב שבת - כפרים ועיירות גדולות מקדימים ליום הכניסה, ומוקפים חומה קורים בו ביום. רבי אומר: אומר אני: לא יידחו עיירות ממקומם (מהזמן הראוי להם), אלא אלו ואלו (עיירות וכרכים) קורים בו ביום.
מאי טעמיה דתנא קמא? - "בכל שנה ושנה" (אסתר ט,כז), מה כל שנה ושנה עיירות קודמים למוקפים, אף כאן יקדמו עיירות למוקפים... - ורבי, מאי טעמיה? - "בכל שנה ושנה", מה כל שנה ושנה אין עיירות נדחים ממקומם (אלא קוראים בארבעה עשר), אף כאן לא יידחו עיירות ממקומם...
מאי רבי יוסי? - דתניא: חל להיות בערב שבת - כפרים ומוקפים חומה מקדימים ליום הכניסה, ועיירות גדולות קורים בו ביום. רבי יוסי אומר: לא יקדמו מוקפים לעיירות, אלא אלו ואלו (עיירות וכרכים) קורים בו ביום.
מאי טעמיה דתנא קמא? - "בכל שנה ושנה", מה כל שנה ושנה עיירות בארבעה עשר, וזמנו של זה לא זמנו של זה (אין עיירות וכרכים באותו יום), אף כאן עיירות בארבעה עשר, וזמנו של זה לא זמנו של זה (ולכן כרכים מקדימים)... מאי טעמיה דרבי יוסי? - "בכל שנה ושנה", מה כל שנה ושנה אין מוקפים קודמים לעיירות, אף כאן לא יקדמו מוקפים לעיירות...
וסבר רבי עיירות לא דחינן ליום הכניסה? והתניא: חל להיות בשבת - כפרים מקדימים ליום הכניסה, ועיירות גדולות קורים בערב שבת, ומוקפים חומה למחר. רבי אומר: אומר אני: הואיל ונדחו עיירות ממקומם (שאינן קוראות בארבעה עשר), יידחו ליום הכניסה! - הכי השתא? התם - זמנם שבת היא (ובשבת אי אפשר לקרוא), הואיל ונדחו, יידחו. והכא - זמנם ערב שבת.
כמאן אזלא הא דאמר רבי חלבו אמר רב הונא אמר רבי חייה: פורים שחל להיות בשבת - הכול נדחים ליום הכניסה. - הכול נדחים?! והא איכא מוקפים דעבדי למחר (לכל הדעות)! אלא כל הנדחה - יידחה ליום הכניסה. כמאן? - כרבי.
לפי פירושנו בירושלמי, אין בתוספתא ובבבלי מי שסובר כתנא הראשון בברייתא שבירושלמי.
• • •
סוגיה שנייה:
מציעים קושיה: בעון קומי – שאלו (הקשו) לפני רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): כמה דאת אמר תמן: – כמו שאתה אומר שם: חל להיות לכרכים בשבת – אם חל חמישה עשר באדר בשבת, - קורין בערב שבת – כרכים קוראים את המגילה ביום שישי עם העיירות (כמו ששנינו במשנה, שאם חל ארבעה עשר באדר ביום שישי - כפרים מקדימים ליום הכניסה, ועיירות וכרכים קוראים בו ביום), (נראה שצריך להוסיף כאן כסגנון הרגיל בירושלמי בכגון זה: 'ואמר אוף הכא:' - ואמור גם כאן: ("סוגיות מוחלפות בירושלמי", "תרביץ" ס, עמוד 45, הערה 174)) חל להיות לעיירות בשבת – אם חל ארבעה עשר באדר בשבת, - יקראו בערב שבת! – מן הדין שכרכים קוראים ביום שישי אם חל חמישה עשר באדר בשבת, יש להסיק שאם זמן קריאת המגילה חל בשבת קוראים ביום שישי, ולאור זה יש להקשות על הדין שעיירות מקדימים ליום הכניסה אם חל ארבעה עשר באדר בשבת! - ויש לחזור מן הדברים שנאמרו קודם לכן (שלפיהם המשנה תנא אחד הוא, ולכן קשה מן הדין האחד על הדין השני): אלא מתניתא בתרין תנייא (צריך לומר: 'תניין') – המשנה בשני תנאים (שני תנאים שנו אותה) (הצורה 'תנייא' (התנאים) מיודעת, ואין מקום ליידוע כאן, שהרי דעות התנאים האלה מוצעות רק בהמשך. ולכן ההגהה 'תניין' - צורה בלתי מיודעת (אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1118, הערה 1960)). תנייא קדמייא סבר מימר: – התנא הראשון סובר לומר: כל שהוא נדחה ממקומו – שאינו יכול לקרוא בזמן הקריאה הראוי לו, - ידחה ליום הכניסה – ולכן אם חל ארבעה עשר באדר בשבת - עיירות קוראים ביום הכניסה ולא ביום שישי. וכן אם חל חמישה עשר באדר בשבת - כרכים קוראים ביום הכניסה, ותנייא חורנא (צריך לומר: 'אחרייא') סבר מימר: – (ו)התנא האחרון סובר לומר: כל שהוא נדחה ממקומו - לא ידחה ליום הכניסה (המילים 'ותנייא חורנא...' נשמטו במסירה שלפנינו בשל שוויון סופות והושלמו על ידי מגיה) – ולכן אם חל חמישה עשר באדר בשבת - כרכים קוראים ביום שישי ולא ביום הכניסה. וכן אם חל ארבעה עשר באדר בשבת - עיירות קוראים ביום שישי.
ומציעים תירוץ (בהצעת מימרה אמוראית החולקת על האמור לפני כן): אמר לון: – אמר להם (רבי זעורה): כן אמר – כך אמר רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): חד תנייא (צריך לומר: 'תניי') הוא – תנא אחד הוא (תנא אחד שנה את המשנה, והוא סובר, שכל שהוא נדחה ממקומו - יידחה ליום הכניסה, ולכן אם חל ארבעה עשר באדר בשבת - עיירות נדחים ליום הכניסה, ואף על פי כן לא קשה מן הדין האחד על הדין השני, כמבואר להלן). מפני מה אמרו – חכמים: חל להיות לכרכים בשבת – אם חל חמישה עשר באדר בשבת, - קורין בערב שבת – ולא ביום הכניסה? דאמר רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) בשם רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם רב שאמר בשם רבי חייה רבה – הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): הכל יוצאין בארבעה עשר שהוא זמן קריאתה – ארבעה עשר באדר הוא עיקר זמן קריאת המגילה בכל המקומות, ולכן הכול יוצאים ידי חובת קריאתה ביום הזה, אפילו בני כרכים. ולכן אם חל חמישה עשר באדר בשבת - כרכים קוראים ביום שישי, ארבעה עשר באדר, שהוא זמן הקריאה הראוי להם, ואין הם נדחים ממקומם.
ומציעים קושיה (מתוך השוואה למקרה המופיע לפני כן): ודכוותה: – וכמותה: חל להיות לעיירות בשבת (צריך להוסיף כמו בהבאת הירושלמי שברשב"א ובריטב"א: 'יקראו בערב שבת')! (נראה שהלשון 'ודכוותה:...' הוא לשון חלופי ללשון בקושיה לעיל 'ואמר אוף הכא:...', וכך היא הקושיה בשלמותה: 'כמה דאת אמר תמן: חל להיות לכרכים בשבת - קורין בערב שבת, ודכוותה: חל להיות לעיירות בשבת - יקראו בערב שבת!'. - המונחים 'ודכוותה' ו-'ואמר אוף הכא' מתחלפים זה בזה, כשהם באים אחרי 'כמה דאת אמר') – מן הדין שכרכים קוראים ביום שישי אם חל חמישה עשר באדר בשבת, יש להסיק שאם זמן קריאת המגילה חל בשבת קוראים ביום שישי, ולאור זה יש להקשות על הדין שעיירות מקדימים ליום הכניסה אם חל ארבעה עשר באדר בשבת!
ומציעים תירוץ לקושיה: דאמר רבי חלבו: (נראה שהנוסח כאן 'דאמר רבי חלבו:...' הוא נוסח חלופי לנוסח בתירוץ לעיל 'דאמר רבי חלבו:...', וכך הוא התירוץ בשלמותו: 'אמר לון (רבי זעורה): כן אמר רב: חד תניי הוא (תנא אחד שנה את המשנה, והוא סובר, שכל שהוא נדחה ממקומו - יידחה ליום הכניסה, ולכן אם חל ארבעה עשר באדר בשבת - עיירות נדחים ליום הכניסה, ואף על פי כן לא קשה מן הדין האחד על הדין השני, כמבואר להלן). מפני מה אמרו: חל להיות לכרכים בשבת - קורין בערב שבת? דאמר רבי חלבו:') יום שלשה עשר – באדר, יום מלחמה היה – ביום הזה נלחמו היהודים באויביהם בכל מדינות המלך, כמסופר במגילת אסתר (ט,א-ה), והוא מוכיח על עצמו שאין בו ניחה – לא היתה בו ליהודים מנוחה מאויביהם, ומשום כך אין יום זה ראוי לקריאת המגילה. ולכן אם חל חמישה עשר באדר בשבת - כרכים קוראים ביום שישי, ארבעה עשר באדר, ולא נדחים ליום הכניסה, שלושה עשר באדר (גם לפי התירוץ לעיל וגם לפי התירוץ כאן, התנא של המשנה סובר, שכל שהוא נדחה ממקומו - יידחה ליום הכניסה, וההבדל בין התירוצים הוא בטעמו של הדין שכרכים קוראים ביום שישי אם חל חמישה עשר באדר בשבת).
בסוגיה זו עצמה, שהיא סוגיה מוחלפת, יש לפי דברינו שני חילופים: חילוף מונחים וחילוף גרסה.
ומציעים ברייתא: אשכח תני: (לשון זה אינו מובן כאן, שהרי כרגיל לשון זה מציע ברייתא שמכריעה בעניין שלגביו שורר חוסר ודאות. לכן נראה שהמילה 'אשכח' היא באשגרה מן המקבילה לעיל, ויש למחוק אותה, ולפנינו הצעה של ברייתא חדשה ("סוגיות מוחלפות בירושלמי", "תרביץ" ס, עמוד 46, הערה 181). צריך לומר רק 'תני:' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 86, הערה 425)) – שונה (התנא): חל להיות ארבעה עשר באדר בשבת - כפרים קורין בערב שבת, ועיירות גדולות יידחו ליום הכניסה (צריך לומר: 'כפרים מקדימין ליום הכניסה, ועיירות גדולות קורין בערב שבת', וכן הגיהו ב"ספר ניר" וב"שערי תורת ארץ ישראל") – כך היא דעת תנא קמא בתוספתא ובבבלי החולק על רבי (שלא כמשנתנו, שעיירות מקדימים ליום הכניסה), ומוקפות חומה לאחר השבת.
ושואלים: היך עבדין עובדא? – איך עושים מעשה? (אם חל ארבעה עשר באדר בשבת)? (האם עושים כדעת התנא בברייתא או כמשנתנו?)
ומשיבים: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): לית איפשר – אין אפשר (שיחול ארבעה עשר באדר בשבת, כמו שאמר רבי יוסה עצמו לעיל), ואִין איפשר – ואם אפשר (שיחול ארבעה עשר באדר בשבת, שיחזרו לקדש את החודשים על פי הראייה), - כמתניתה – כמשנה (כמשנתנו, שלא כדעת התנא בברייתא).
על השאלה 'היך עבדין עובדא?' השיב רבי יוסי בסוגיה הקודמת רק 'כמתניתה', כי בסוגיה הקודמת שאלו על חמישה עשר באדר שחל בשבת, ואף בזמן הזה אפשר שיחול בשבת. אבל בסוגיה כאן שאלו על ארבעה עשר באדר שחל בשבת, ובזמן הזה אי אפשר שיחול בשבת, ולכן השיב רבי יוסי בסוגיה כאן 'לית אפשר...'.
• • •
רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני): כל שאמרו – חכמים: ידחה ממקומו – כשאין יכולים לקרוא את המגילה בזמן הקריאה הראוי, וקוראים אותה בזמן אחר, כגון כרכים שקוראים ביום שישי, ארבעה עשר באדר, אם חל חמישה עשר באדר בשבת, ובלבד בעשרה – קוראים אותה רק בעשרה אנשים ולא ביחיד.
ומקשים: ואנן חמיין רבנין – והרי אנחנו רואים את החכמים, אפילו ביחיד – קוראים את המגילה במקרה הזה אפילו ביחיד ולא רק בעשרה אנשים, שלא כמו שאמר רבי בא בשם רב יהודה!
ומביאים דעה חולקת: רבי אבונה (רבי אבינא, אמורא בבלי בדור השלישי) אמר בשם רבי (צריך לומר: 'רב') אסי (אמורא בבלי בדור הראשון): כל שאמרו – חכמים: יידחה ליום הכניסה – כשאין יכולים לקרוא את המגילה בזמן הקריאה הראוי, וקוראים אותה ביום הכניסה, כגון כפרים שמקדימים ליום הכניסה, או עיירות שמקדימים ליום הכניסה אם חל ארבעה עשר באדר בשבת, ובלבד בעשרה – קוראים אותה רק בעשרה אנשים ולא ביחיד (אבל כשאין יכולים לקרוא את המגילה בזמן הקריאה הראוי, וקוראים אותה בזמן אחר, כגון כרכים שקוראים ביום שישי, ארבעה עשר באדר, אם חל חמישה עשר באדר בשבת, קוראים אותה אפילו ביחיד).
ומציעים מחלוקת אמוראים: רבי חנניה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר: איתפלגון – נחלקו רב חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) ורב יהודה – בעניין קריאת המגילה שלא בזמן הקריאה הראוי, שלא בארבעה עשר באדר, אלא באחד עשר, בשנים עשר, ובשלושה עשר באדר. חד אמר: – (חכם) אחד אומר: ובלבד בעשרה – קוראים אותה רק בעשרה אנשים, וחורנה אמר: – ו(החכם) האחר אומר: אפילו ביחידי – אפילו איש יחיד קורא אותה לעצמו.
ומציעים קושיה: מתיב מאן דאמר: – משיב (מקשה) מי שאומר: ובלבד בעשרה, למאן דאמר: – למי שאומר: אפילו ביחידי: עד שהוא במקומו יקרא! – אם קוראים את המגילה ביחידי אף שלא בזמן הקריאה הראוי, למה חייבו חכמים את המפרש לים לקרוא דווקא בזמן הקריאה הראוי, ארבעה עשר באדר, כשהוא בספינה? הרי אף שלא בזמן הקריאה הראוי, כשהוא עדיין במקומו, הוא רשאי לקרוא ביחידי! אלא מכאן שאין קוראים את המגילה ביחידי שלא בזמן הקריאה הראוי אלא בעשרה, ולפיכך המפרש לים יקרא ביחידי בארבעה עשר באדר (המקשה שאל מן התוספתא ששנו בה שהמפרש בספינה קורא בארבעה עשר, והירושלמי רגיל לרמוז לברייתות אף על פי שאינו מביא אותן בפירוש).
ומתרצים: אמר רבי [יודן (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) (הושלם על פי הבאת הירושלמי שברשב"א, וכן כתב ב"תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 1125)]: סלקת מתניתה – עלתה (נגמרה) המשנה, אחד עשר ושנים עשר ושלשה עשר וארבעה עשר וחמשה עשר – המשנה ששונה: "מגילה נקראת באחד עשר, בשנים עשר, בשלשה עשר, בארבעה עשר, בחמשה עשר, לא פחות ולא יתר", נגמרת בזה, והיא משנה לעצמה, והיא מונה את הימים שכל אדם רשאי לקרוא את המגילה ביחידי, כי היא סוברת שקוראים את המגילה ביחידי אף שלא בזמן הקריאה הראוי, שלא כתוספתא, ואחר כך המשנה מתחילה בעניין אחר, עניין קריאת המגילה בכרכים ובעיירות ובכפרים. ומה ששנינו בהמשך המשנה: "כיצד? - חל להיות בשני...", אינו מפרש את הימים שהמגילה נקראת בהם שנמנו בעניין הראשון במשנה, אלא מפרש את ימי הכניסה שבהם קוראים הכפרים שנזכרו בעניין השני במשנה (פירוש הקושיה והתירוץ לפי "הלכות הירושלמי לרמב"ם", עמוד סח, ו"תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 1125).
בתוספתא מגילה א,ב שנו: היוצאים בשיירה והמפרשים בספינה - קורים בארבעה עשר (אף על פי שהם בני כפר או בני כרך, אין קורים כבני מקומם, אלא כרוב העולם).
בבבלי מגילה ה,א אמרו: אמר רב: מגילה, בזמנה - קורים אותה אפילו ביחיד, שלא בזמנה - בעשרה. רב אסי אמר: בין בזמנה בין שלא בזמנה - בעשרה. הווה עובדא וחש ליה רב להא דרב אסי.
לפי הבבלי, מגילה, בזמנה - נחלקו האמוראים הבבליים רב ורב אסי, אבל שלא בזמנה - בעשרה. ואילו לפי הירושלמי, שלא בזמנה - נחלקו האמוראים הבבליים רב הונא ורב יהודה, אבל בזמנה - אפילו ביחיד.
דעת רב אסי בבבלי אינה כדעתו בירושלמי.
• • •