משנה
משנתנו באה ללמד את ההבדל בין המשכן בשילה למקדש בירושלים.
אין בין שילה – בזמן שעמד בה המשכן, לירושלם – בזמן בית המקדש, שבשניהם נאסרו הבמות, והיו כל הקורבנות קרבים על המזבח שבמשכן ובמקדש, אלא שבשילה אוכלין קדשים קלין – כגון בכור שנאכל על ידי הכוהנים, ותודה ושלמים ופסח שנאכלים גם על ידי הבעלים, ומעשר שֵיני – שמביאים אותו למשכן ולמקדש ונאכל על ידי הבעלים, בכל הרואה – בכל מקום שאפשר לראות משם את שילה, ובירושלם לפנים מן החומה – בצד הפנימי של חומת ירושלים, שהיא הגבול המקודש של ירושלים. וכאן וכאן – בשילה ובירושלים, קדשי קדשים – כגון חטאות ואשמות שנאכלים על ידי הכוהנים, נאכלין לפנים מן הקלעים – בצד הפנימי של קלעי החצר של המשכן בשילה ובצד הפנימי של חומת העזרה של המקדש בירושלים (אף חומת העזרה נקראת קלעים, כי היא שימשה במקום קלעי החצר של המשכן. - שנינו הבדל זה בין שילה לירושלים במשנה זבחים יד,ו ו-ח).
קדושת שילה יש אחריה היתר – כשחרבה שילה הותרו הבמות (כמו ששנינו במשנה זבחים יד,ז: באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות), וקדושת ירושלם אין אחריה היתר – שאף לאחר שחרב המקדש לא הותרו עוד הבמות לעולם (כמו ששנינו במשנה זבחים יד,ח: באו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להן עוד היתר).
• • •
רבי יוחנן בר מרייה שמע לה מן הדא: "אז יבנה יהושע מזבח לי'י אלהי ישראל בהר עיבל". אין לי אלא הר עיבל, שילו מניין? "ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלהו עולה כליל לי'י". - אמר רבי אבא בר כהנא: שלש עבירות הותרו בשייו של שמואל: הוא ועורו, ומחוסר זמן, ולוי היה. - אמר רבי יוסה: אין מן הדא לית שמע מינה כלום, דאמר רבי אבא בר כהנא: שבע עבירות הותרו בפרו של גדעון: אבנים פסולות, ועצי אשירה, ומוקצה, ונעבד, ולילה, וזר, ואיסור במה. מאן דבעי ישמעינה טבאות, מן ההיא דרבי שמואל בר נחמן: "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ושם שפט את ישראל ויבן שם מזבח לי'י".
בקטע זה שיבושים וסירוסי משפטים והשמטות, והוא תוקן והושלם על פי מדרשי האגדה שהבאנו להלן.
ומציעים מקור חלופי לקביעה האמורה לפני כן: רבי יוחנן בר מרייה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) שמע לה מן הדא – שומע (לומד) אותה (שאין הבמה ניתרת אלא על ידי נביא) מזאת (הדרשה): "אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַי'י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל" (יהושע ח,ל) – אחרי כיבוש יריחו והעי בנה יהושע מזבח לה' בהר עיבל מצפון לשכם. - יהושע הקריב ראשון בבמה קטנה כשבאו לגלגל לאחר שנכנסו לארץ, ועל ידי כך הותרו הבמות (רד"ק שמואל א ז,ט). אין לי אלא (הר עיבל) [גלגל] – אין לי ללמוד מכתוב זה אלא שכשבאו לגלגל הותרו הבמות על ידי נביא, שילו מניין? – מאיפה למדים שכשבאו לשילה ונאסרו הבמות הותר להקריב בבמה על פי ה'? ["וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ ה': קַח אֶת פַּר הַשּׁוֹר אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וּפַר הַשֵּׁנִי שֶׁבַע שָׁנִים, וְהָרַסְתָּ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וְאֶת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו תִּכְרֹת, וּבָנִיתָ מִזְבֵּחַ לה' אֱלֹהֶיךָ עַל רֹאשׁ הַמָּעוֹז הַזֶּה בַּמַּעֲרָכָה, וְלָקַחְתָּ אֶת הַפָּר הַשֵּׁנִי וְהַעֲלִיתָ עוֹלָה בַּעֲצֵי הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר תִּכְרֹת. וַיִּקַּח גִּדְעוֹן עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מֵעֲבָדָיו וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה', וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָרֵא אֶת בֵּית אָבִיו וְאֶת אַנְשֵׁי הָעִיר מֵעֲשׂוֹת יוֹמָם וַיַּעַשׂ לָיְלָה" (שופטים ו,כה-כז) – ה' ציווה את גדעון לקחת את הפר של אביו שהיה שני (שמן) ובן שבע שנים ולהרוס את מזבח הבעל של אביו ולכרות את אילן האשירה שעל ידו ולבנות מזבח לה' על סלע גבוה ולהקריב את הפר כקורבן עולה ולשרוף אותו בעצי האשירה. גדעון עשה כך בלילה משום שהיה ירא לעשות ביום. - גדעון הקריב בבמה קטנה על פי ה' כשהמשכן היה בשילה ונאסרו הבמות.]
(ד)אמר רבי אבא בר כהנא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): שבע עבירות הותרו – על פי ה', בפרו של גדעון: אבנים פסולות – שכך נאמר לגדעון: "וְהָרַסְתָּ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל... וּבָנִיתָ מִזְבֵּחַ לה' אֱלֹהֶיךָ", משמע שמאבני מזבח הבעל בנה את מזבח ה', ועצי אשירה – שכך נאמר לגדעון: "וְהַעֲלִיתָ עוֹלָה בַּעֲצֵי הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר תִּכְרֹת", ומוקצה – הקצו את הפר לקורבן לעבודה זרה, ונעבד – עבדו את הפר כעבודה זרה, ולילה – גדעון הקריב בלילה, שנאמר: "וַיַּעַשׂ לָיְלָה", וזר – גדעון היה משבט מנשה ולא כוהן, ואיסור במה – שהרי היה בזמן שהיה המשכן בשילה ונאסרו הבמות (כוונת רבי אבא בר כהנא ששבעה דברים אלה (או כמה מהם) שמותרים בבמה קטנה בזמן היתר הבמות הותרו לגדעון. לרבי אבא בר כהנא מקריבים בלילה בבמה קטנה, שלא כרבי לעזר להלן. דין כהונה אינו נוהג בבמה קטנה (משנה זבחים יד,י), ולכן זר מותר להקריב בבמה קטנה).
וממשיכים את דברי רבי יוחנן בר מרייה: [אין לי אלא שילו – אין לי ללמוד מכתוב זה אלא שכשבאו לשילה ונאסרו הבמות הותר להקריב בבמה על פי ה', נוב וגבעון מניין? – מאיפה למדים שכשבאו לנוב ולגבעון הותרו הבמות על ידי נביא?] "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל טְלֵה חָלָב אֶחָד וַיַּעֲלֵהוּ עוֹלָה כָּלִיל לַי'י" (שמואל א ז,ט) – לפני תחילת המלחמה בפלשתים הקריב שמואל לה' טלה (כבש צעיר) שעודנו יונק חלב אימו (זה היה במצפה). שמואל הקריב ראשון בבמה קטנה כשבאו לנוב לאחר שחרבה שילה, ועל ידי כך הותרו הבמות (רד"ק שם).
אמר רבי אבא בר כהנא: שלש עבירות הותרו בשֵׂייוֹ של שמואל: הוא ועורו – הקריב את הטלה כליל בלא הפשט עורו וניתוח איבריו, שנאמר: "וַיַּעֲלֵהוּ עוֹלָה כָּלִיל לַי'י", ומחוסר זמן – שעוד לא היה בן שמונת ימים, שנאמר: "טְלֵה חָלָב", והתורה אמרה: "שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לה'" (ויקרא כב,כז), ולוי היה – שמואל ולא כוהן (כוונת רבי אבא בר כהנא ששלושה דברים אלה מותרים בבמה קטנה. לרבי אבא בר כהנא דין הפשט וניתוח בקורבן עולה אינו נוהג בבמה קטנה, שלא כרבי לעזר להלן. דין כהונה אינו נוהג בבמה קטנה (משנה זבחים יד,י), ולכן לוי מותר להקריב בבמה קטנה).
ודוחים את המקור לקביעה / את הקביעה שהובאה לפני כן: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): אין מן הדא לית שמע מינה כלום – אם מזאת (אם ממקור זה - "וייקח שמואל טלה חלב אחד" וגו' - אתה לומד שכשבאו לנוב ולגבעון הותרו הבמות על ידי נביא), אין אתה שומע (לומד) ממנה כלום (אין ראיה מההקרבה במצפה שהבמה ניתרת על ידי נביא, מכיוון שהיתה "לפני ה'" (שמואל א ז,ו), ולכן אין זו במה קטנה אלא במה גדולה). ומציעים מקור חלופי במקום המקור שנדחה: מאן דבעי ישמעינה טבאות, מן ההיא ד- – מי שרוצה לשמוע (ללמוד) אותה היטב, (ילמד שכשבאו לנוב ולגבעון הותרו הבמות על ידי נביא) מן (הראיה) ההיא של רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): "וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ וְשָׁם שָׁפָט אֶת יִשְׂרָאֵל, וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַי'י" (שמואל א ז,יז) – אחרי שסבב שמואל בכמה מקומות לשפוט את ישראל, היה חוזר לרמה, ששם היה מקום מושבו הקבוע, ושם הנהיג את ישראל, ושם בנה שמואל מזבח (במה קטנה) לה'. מכאן למדים שכשבאו לנוב ולגבעון הותרו הבמות על ידי נביא.
בויקרא רבה כב,ט נאמר: אמר רבי יוסי בר חנינה: אין הבמה מותרת / ניתרת אלא על ידי נביא. - מה טעמא? "הישמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, כי אם במקום אשר יבחר ה'" (דברים יב,יג-יד).
ואליהו מקריב בשעת איסור במה? - אמר רבי שמלאי: דיבורה אמר ליה. "ובדברך עשיתי" (מלכים א יח,לו) - ובדיבורך עשיתי.
רבי יוחנן בר מריא מייתי לה מן הדא: "אז יבנה יהושע מזבח" וגו' (יהושע ח,ל). אין לי אלא יהושע, גדעון מניין? "ויהי בלילה ההוא ויאמר לו י'י קח את פר השור" וגו' (שופטים ו,כה).
אמר רבי אבא בר כהנא: שבע עבירות נעשו בפרו של גדעון: עצי אשירה, ואבנים פסולות, ומוקצה, ונעבד, וזר, ולילה, ומחוסר זמן (שעבר זמנו, שהיה בן שבע שנים, ואין מקריבים קורבן שהוא זקן. ונראה שהגרסה 'מחוסר זמן' היא אשגרה מהמאמר שלהלן, וצריך לומר כמו בירושלמי: 'איסור במה').
ואין לי אלא גדעון, שמואל מניין? "וייקח שמואל טלה חלב אחד" וגו' (שמואל א ז,ט).
אמר רבי אבא בר כהנא: שלוש עבירות נעשו בטלה של שמואל: הוא ועורו, ומחוסר זמן, ולוי היה.
אמר רבי יוסי: אין מן הדה, לית את שמע מינה כלום. ואתיא כההיא דאמר רבי שמואל בר נחמן: "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו" וגו' (שמואל א ז,יז).
ובמדרש שמואל יג,ב נאמר: אמר רבי יוסי בר חנינה: לעולם אין הבמה מותרת / ניתרת אלא על ידי נביא.
רבי יוחנן בן מרייא מייתי לה מן הדא: "אז יבנה יהושע מזבח" וגו' (יהושע ח,ל). אין לי אלא בגלגל, בגדעון (צריך לומר: בשילה) מניין? "ויהי בלילה ההוא ויאמר לו" וגו' (שופטים ו,כה).
אמר רבי אבא בר כהנא: שבע עבירות נעשו בפרו של גדעון: עצי אשירה, אבנים [פסולות], מוקצה, ונעבד, זר, ולילה, מחוסר זמן.
אין לי אלא בגדעון (צריך לומר: בשילה), בשילה (צריך לומר: בנוב ובגבעון) מניין? "וייקח שמואל טלה חלב אחד" (שמואל א ז,ט).
אמר רבי אבא בר כהנא: שלש עבירות נעשו באֵילוֹ של שמואל: הוא ועורו, ומחוסר זמן, ולוי היה.
אמר רבי יוסי: אין מן הדא, לית את שמע מינה כלום. והדא דאמרת דא (נראה שצריך לומר: 'והידא אמרה דא?' - ואיזה מקרא מוכיח זאת (שבמה ניתרת יל ידי נביא)?) דאמר רבי שמואל בר רב יצחק: "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו" וגו' (שמואל א ז,יז).
ובמדרש תהילים כז,ו נאמר: אמר רבי יוסי בר חנינא: אין הבמה ניתרת אלא על ידי נביא. מה טעם? "הישמר לך פן תעלה עולותיך" וגו' (דברים יב,יג).
ואליהו מקריב בהר הכרמל בשעת איסור הבמות? - אמר רבי שמלאי: דיבורא אמר ליה, שנאמר: "ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה" (מלכים א יח,לו) - בדיבורך עשיתי.
רבי יוחנן [צריך להשלים: בר מרייא] מייתי לה מן הדין קרייא: [צריך להשלים: "אז יבנה יהושע מזבח" וגו' (יהושע ח,ל). אין לי אלא יהושע, גדעון מניין?] "ויאמר לו ה' קח את פר השור" (שופטים ו,כה).
אמר רבי אבא בר כהנא: שבע עבירות נעשו בפרו של גדעון: עצי אשירה, אבנים פסולות, ושור שהיה מוקצה לעבודה זרה, ושור הנעבד, ונקרב בלילה, וזר, ואיסור במה.
אין לי אלא גדעון בן יואש, שמואל מניין? תלמוד לומר: "וייקח שמואל טלה חלב אחד ויעלהו עולה כליל לה'" (שמואל א ז,ט).
אמר רבי אבא בר כהנא: שלוש עבירות נעשו בעולתו של שמואל: הוא ועורו, ומחוסר זמן, ולוי היה.
בויקרא רבה ובמדרש תהילים הזכירו את שמות המקריבים: יהושע, גדעון ושמואל. ובירושלמי ובמדרש שמואל הזכירו את שמות המקומות: גלגל, שילה ונוב וגבעון.
המונח 'ויידא אמרה דא' מופיע (בצורה משובשת) במקום אחד מחוץ לירושלמי, במדרש שמואל יג,ב ('והדא דאמרת דא', וקרוב לוודאי שצריך לומר: 'ויידא אמרה דא'), בעוד שהמקבילה הירושלמית לקטע זה משתמשת במונח אחר ('מאן דבעי ישמעינה טבאות, מן ההיא ד-') ("'ויידא אמרה דא'", "עטרה לחיים", עמוד 130).
בבבלי תמורה כח,ב-כט,א אמרו: אמר רבי אבא בר כהנא: שמונה דברים (אסורים) התירו (לגדעון) באותו הלילה: חוץ (איסור שחיטת קודשים מחוץ למשכן), ולילה (איסור הקרבת קורבנות בלילה), וזרות (איסור עבודה במי שאינם כוהנים), וכלי שרת (איסור הקרבה שלא בכלי שרת), וכלי אשירה (איסור הקרבה בכלים ששימשו לאשירה), ועצי אשירה (איסור שימוש בעצי אשירה), ומוקצה (איסור הקרבת מוקצה לעבודה זרה), ונעבד (איסור הקרבת נעבד לעבודה זרה).
בבבלי: שמונה. ובשאר המקורות: שבעה.
ומביאים מדרש: כתיב: – כתוב (בסעודת הזבח שערך שמואל לכבודו של שאול בבמה ברמה): "וַיָּרֶם הַטַּבָּח אֶת הַשּׁוֹק וְהֶעָלֶיהָ וַיָּשֶׂם לִפְנֵי שָׁאוּל, וַיֹּאמֶר: הִנֵּה הַנִּשְׁאָר שִׂים לְפָנֶיךָ אֱכֹל" (שמואל א ט,כד) – השוחט הרים בחגיגיות את השוק (פרק הרגל שבין הברך לקרסול) ואת הבשר שעל השוק והניח לפני שאול, ושמואל אמר לשאול שיאכל את החלק הזה מן הזבח שהשוחט שמר עבורו והניח לפניו (השוק היא המנה המובחרת ביותר, שהיתה ניתנת בדרך כלל לכוהנים). ונחלקו אמוראים בביאור המילה "עָלֶיהָ": - רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר: שקא ושופיה – השוק ושומנו (שעל השוק). רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: שקא ואליה – השוק והאליה (החלק השומני שבזנב הכבשים. - רבי יוחנן דורש חילוף אל"ף בעי"ן: אליה - עליה. - אף שהאליה קריבה על המזבח, מכל מקום כיוון שהיתה זו במה קטנה אין דין זה נוהג בה. ברם דבר זה לא נזכר במקורות המונים את ההבדלים בין במה גדולה לבמה קטנה. ויש אומר (שו"ת רדב"ז חלק ב סימן תרעט), שלרבי יוחנן היה זה זבח חולין, שכל שחיטת בהמה אפילו חולין נקראת זבח, ושלא כאמוראים האחרים שהיה זה זבח קודשים. - האליה בבהמת חולין מותרת באכילה, ואינה אסורה משום חֵלֶב). רבי לעזר (אמורא בדור השני) אמר: חזה ושוק (צריך לומר: 'שוק וחזה') – החזה נקרא "עליה" מפני שבזמן התנופה בקורבן שלמים מניחים את החזה על השוק ומניפים אותו, דאמר רבי לעזר: חזה ושוק – של קורבנות שלמים, שמפרישים מהם את החזה ואת השוק הימנית ומניפים אותם, ניתנים לאכילה לכהנים – מקריבי הקורבנות, בבמה גדולה, ולבעלים – מביאי הקורבנות, בבמה קטנה – וכיוון שהמזבח ברמה היה במה קטנה, ניתנו החזה והשוק לאכילה לשאול שהיה משבט בנימין ולא כוהן (גם לפי האמוראים האחרים חזה ושוק ניתנים לבעלים בבמה קטנה ולכן ניתנה השוק לשאול, או שלפי האמוראים האחרים ניתנה לשאול השוק השמאלית).
רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי לעזר: עור העולה – של קורבנות עולה, שמפשיטים מהם את העור, ניתן לכהנים בבמה גדולה ולבעלים בבמה קטנה – שדין הפשט עור העולה נוהג גם בבמה קטנה.
רבי זעורה אמר בשם רב ירמיה (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני): תרומת תודה – הלחם שמפרישים מכל אחד מארבעת מיני לחמי קורבן תודה, ניתן לאכילה לכהנים בבמה גדולה ולבעלים בבמה קטנה.
בתוספתא זבחים יג,יז שנו: אלו דברים שבין במה גדולה לבמה קטנה: ...חזה ושוק לכוהנים בבמה גדולה, חזה ושוק לבעלים בבמה קטנה. עור עולה לכוהנים בבמה גדולה, עור עולה לבעלים בבמה קטנה.
ושם יג,יח שנו: אלו דברים ששוות במה גדולה לבמה קטנה: ...הפשט וניתוח בבמה גדולה, הפשט וניתוח בבמה קטנה.
בבבלי זבחים קיז,ב ו-קיט,ב אמרו: חזה ושוק ותרומת לחמי תודה - נוהגים בבמה גדולה ואין נוהגים בבמה קטנה (לכוהנים בבמה גדולה ולבעלים בבמה קטנה).
ושם קכ,א אמרו: איתמר: עולת במת יחיד - רב אמר: אין טעונה הפשט וניתוח (ומקריבים את העולה כמות שהיא). רבי יוחנן אמר: טעונה הפשט וניתוח.
תניא כוותיה דרבי יוחנן: הפשט וניתוח בבמה גדולה ובבמה קטנה.
רבי אלעזר ("עור עולה לבעלים בבמה קטנה") בירושלמי כרבי יוחנן ("עולת במת יחיד טעונה הפשט") בבבלי.
בבבלי עבודה זרה כה,א אמרו: "וירם הטבח את השוק והעליה וישם לפני שאול" (שמואל א ט,כד) - מאי "והעליה"? - רבי יוחנן אמר: שוק ואליה, ומאי "והעליה"? דמסמכא אאליה. רבי אלעזר אמר: שוק וחזה, ומאי "והעליה"? דמחית (מניח) ליה לחזה עילווי שוק ומניף. רבי שמואל בר נחמני אמר: שוק ושופי, ומאי "והעליה"? שופי עילווי שוק קאי.
במדרש שמואל יד,ד נאמר: "וירם הטבח את השוק והעליה" וגו' (שמואל א ט,כד) - רבי אלעזר אומר: שוקה ושופה. רבי שמעון בן לקיש אמר: שוקה והחזה, ורבנין אמרין: שוקה ואליתא.
ובמדרש תהילים ז,ב נאמר: "וירם הטבח את השוק והעליה" (שמואל א ט,כד) - רבי יוחנן אמר: השוק והאליה. רבי אלעזר אמר: השוק והחזה שעליה.
ומציעים בעיה: רבי יוחנן בעי – שואל (מסתפק): הלילה מהו שיהא כשר בבמה? – האם מותר להקריב בלילה בבמה קטנה, או שמא אסור להקריב בלילה בבמה קטנה, שלעניין זה במה קטנה שווה לבמה גדולה שאין מקריבים בה בלילה?
ומציעים קושיה (על הבעיה כדי לפשוט אותה): התיב – השיב רבי לעזר: והכתיב: – והרי כתוב (במלחמתו של שאול בפלשתים): "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: פֻּצוּ בָעָם וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם הַגִּישׁוּ אֵלַי אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תֶחֶטְאוּ לַי'י לֶאֱכֹל אֶל הַדָּם, וַיַּגִּשׁוּ כָל הָעָם אִישׁ שׁוֹרוֹ בְיָדוֹ הַלַּיְלָה וַיִּשְׁחֲטוּ שָׁם" (שמואל א יד,לד), וכתיב: – וכתוב (בפסוק שלפניו): "וַיַּגִּידוּ לְשָׁאוּל לֵאמֹר: הִנֵּה הָעָם חֹטִאים לַי'י לֶאֱכֹל עַל הַדָּם, וַיֹּאמֶר: בְּגַדְתֶּם, גֹּלּוּ אֵלַי הַיּוֹם אֶבֶן גְּדוֹלָה" (שמואל א יד,לג) – העם חטאו באכילת בשר על הדם (ליד הדם, או עם הדם, שהדם מעורב בבשר), ושאול גער בהם שהפרו את מצוות ה', וציווה שיגלגלו אליו עכשיו אבן גדולה כדי שהכול ישחטו עליה, ואמר לשליחיו שיתפזרו בין העם וישמיעו את דבריו לכולם שישחטו על האבן הגדולה למען יישפך הדם, וכל העם שחטו שם בלילה ההוא! הא כיצד? – איך יתיישבו שני הכתובים הללו? (שבכתוב אחד נאמר שהעם שחטו בלילה: "וַיַּגִּשׁוּ כָל הָעָם אִישׁ שׁוֹרוֹ בְיָדוֹ הַלַּיְלָה וַיִּשְׁחֲטוּ שָׁם", ובכתוב שני נאמר שהעם שחטו ביום: "גֹּלּוּ אֵלַי הַיּוֹם אֶבֶן גְּדוֹלָה") - הלילה לחולין והיום למוקדשין – העם שחטו בלילה בהמות חולין וביום בהמות שהוקדשו לקורבנות שלמים, לפי שאין מקריבים בלילה בבמה קטנה (שאול עשה את האבן במה כדי לשחוט ולהקריב עליה, והיתה זו במה קטנה שעשו במקום שבו היתה המלחמה, ובאותו זמן היתה הבמה הגדולה בנוב). הרי שהתשובה לבעיה עולה בבירור מן הכתובים הללו.
כד שמע – כאשר שמע רבי יוחנן – את דברי רבי לעזר, אמר: יפה לימדנו רבי לעזר (בכמה מקומות בירושלמי אמר רבי יוחנן כלשון הזה על רבי לעזר ועל רבי יהושע בן לוי ועל רבי).
בבבלי זבחים קכ,א אמרו: איתמר: שחיטת לילה בבמת יחיד - רב ושמואל, חד אמר: כשירה, וחד אמר: פסולה / עולת במת יחיד ששחטה בלילה - רב אמר: כשירה, ושמואל אמר: פסולה.
וקא מיפלגי בדרבי אלעזר, דרבי אלעזר רמי קראי אהדדי, כתיב: "וַיַּגִּידוּ לְשָׁאוּל לֵאמֹר: הִנֵּה הָעָם חֹטִאים לַי'י לֶאֱכֹל עַל הַדָּם, וַיֹּאמֶר: בְּגַדְתֶּם, גֹּלּוּ אֵלַי הַיּוֹם אֶבֶן גְּדוֹלָה", וכתיב: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: פֻּצוּ בָעָם וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם הַגִּישׁוּ אֵלַי אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תֶחֶטְאוּ לַי'י לֶאֱכֹל אֶל הַדָּם, וַיַּגִּשׁוּ כָל הָעָם אִישׁ שׁוֹרוֹ בְיָדוֹ הַלַּיְלָה וַיִּשְׁחֲטוּ שָׁם". כתיב "יום" וכתיב "לילה"! מר (שאמר: פסולה) משני: כאן (בלילה) - בחולין, כאן (ביום) - בקודשים, ומר (שאמר: כשירה) משני: כאן (ביום) - בקודשי במה גדולה (שהוקדשו להיקרב בבמה גדולה, שאף שהם קריבים בבמה קטנה, מכל מקום נוהגים בהם כדין במה גדולה), כאן (בלילה) - בקודשי במה קטנה (שהוקדשו להיקרב בבמה קטנה).
לפי הבבלי, רבי אלעזר אמר שני תירוצים ביישוב סתירת הכתובים, שבהם נחלקו רב ושמואל. ולפי הירושלמי, רבי אלעזר אמר רק את התירוץ הראשון שבבבלי.
• • •
תלמוד
במשנה זבחים יד,ו שנינו: "באו לשילה ונאסרו הבמות. לא היה שם תקרה, אלא בית של אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן. והיא היתה מנוחה. קודשי קודשים נאכלים לפנים מן הקלעים, קודשים קלים ומעשר שני בכל הרואה".
רבי פינחס בשם רבי יוסה בירבי אילעאי (נראה שצריך לומר: 'רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) שאמר בשם רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)'. - השיבוש נוצר כך: ב' ר' (=בשם רבי) > ביר' (=בירבי). ובשל כך נוסף 'בשם' לפני 'רבי יוסה'): כתוב אחד – במקרא (בסקירת תולדות ישראל מיציאת מצרים עד בחירת דוד למלך) אומר: "וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ, אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם" (תהילים עח,ס) – ה' עזב (ויש עוד במשמע: הרס והחריב) את המשכן בעיר שילה, האוהל שנטה לו ה' בקרב בני האדם, וכתוב אחר – במקרא (בסיפור על הולדת שמואל והקדשתו לה') אומר: "וַתְּבִאֵהוּ בֵית י'י שִׁלוֹ" (שמואל א א,כד) – חנה הביאה את שמואל לבית ה' בשילה. הא כיצד? – איך יתיישבו שני הכתובים הללו? (שבכתוב אחד משכן שילה נקרא "אוהל" ובכתוב אחד הוא נקרא "בית") - בית של אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן – במשכן שילה היו מלמטה כתלים העשויים אבנים, ולכן נקרא "בית", והיו מלמעלה יריעות פרוסות במקום תקרה (היריעות שהיו במשכן שבמדבר), ולכן נקרא "אוהל". והיא היתה 'מְנוּחָה' (דברים יב,ט) – תקופת משכן שילה מכונה בתורה "מנוחה", שכתוב בעניין ההקרבה כשייכנסו בני ישראל לארץ ויותרו הבמות: "לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו, כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים יב,ח-ט) (בירושלמי להלן נחלקו תנאים האם "מנוחה" זו שילה או שזו ירושלים).
הכתובים קוראים למשכן שילה "בית ה'" או "בית האלוהים" (שופטים יח,לא; שם יט,יח; שמואל א א,ז; שם א,כד; שם ג,טו), וגם קוראים לו בשם הקדום של המשכן "אוהל מועד" (יהושע יט,נא; שמואל א ב,כב).
אמר רבי זעורה: ובלבד עשרה טפחים כבניין הבית. - והא תני: כשם שהיה אוהל מועד נטוי, כך אוהל שבשילה נטוי. - אמר רבי יוסי בירבי בון: "קרסיו קרשיו בריחיו ועמודיו ואדניו". - והיו הקרסים נראין מתוכו ככוכבים ברקיע.
נראה שיש בקטע זה סירוסי משפטים והשמטות, והם תוקנו והושלמו על פי מדרש שמואל שהבאנו להלן.
[ומציעים שאלה: רבי זעירא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בעי – שואל (מסתפק): אף הקרשים? – האם במשכן שבשילה היו גם קרשי המשכן, והקרשים ואדניהם היו עומדים על בניין האבנים או לפנים מבניין האבנים, והיריעות היו פרושות על הקרשים כמו שהיה במשכן שבמדבר, או שמא במשכן שבשילה לא היו קרשי המשכן, והיריעות היו פרושות על בניין האבנים (הושלם על פי מדרש שמואל. ושם הגרסה: 'רבי זעירא בעי: יכול אף הקרשים!'. ואין מובן לשאלה זו, ונראה ש'יכול' הוא אשגרה מהשאלה להלן שם, וצריך למחוק מילה זו)]
ומשיבים: אמר רבי יוסי בירבי בון: כתוב (בהבאת המשכן אל משה בסיום עשייתו): "וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה, אֶת הָאֹהֶל וְאֶת כָּל כֵּלָיו, קְרָסָיו קְרָשָׁיו בְּרִיחָיו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו" (שמות לט,לג) – האומנים הביאו למשה את כל הפריטים של המשכן וכליו המפורטים בהמשך העניין: את היריעות העשויות לאוהל על המשכן ואת כל הדברים השייכים לו המפורשים בהמשך הכתוב: הקרסים, הקרשים, הבריחים, העמודים והאדנים. הרי שהקרשים הם בכלל יריעות המשכן, וכיוון שבמשכן שבשילה היו היריעות, גם הקרשים היו שם (הגרסה במדרש שמואל לתשובה זו: 'אמר ליה רבי שמעון בן לקיש: לא כן כתיב: "קרסיו קרשיו"?! (בתמיהה)'. והתשובה שם היא התשובה בירושלמי כאן, ואין ביניהן אלא שכאן היא בניחותא ושם בתמיהה, מלבד חילוף שמות).
ומציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן: והא תני: – והרי (התנא) שונה: כשם שהיה אוהל מועד – המשכן שבמדבר, נטוי (מתוח, פרושׂ) – היו פרושות עליו יריעות מלמעלה, והיו ליריעות קרסים וקרשים ובריחים ועמודים ואדנים, כך אוהל שבשילה נטוי – מכאן שגם במשכן שבשילה היו יריעות מלמעלה, והיו ליריעות קרסים וקרשים ובריחים ועמודים ואדנים, כאמור לפני כן (כאן נראה ש'והא תני' מתפרש בניחותא. וכן כתב ב"עלי תמר". ואפשר ש'והא תני' הוא שיבוש במקום 'ותני כן').
[ומציעים שאלה: רבי חייא בר אידי בעי – שואל (מסתפק): כגובהו של בית? – האם במשכן שבשילה היה הבית של אבנים גבוה כגובהו של בית? (הושלם על פי מדרש שמואל. ושם הגרסה: 'יכול כגובהו של בית!'. - שאלה זו נשאלת כאן לאחר שאמרו שהיו שם קרשים והיריעות היו פרוסות עליהם, שאם לא היו שם קרשים והיריעות היו פרושות על בניין האבנים, ודאי שהיה גבוה כגובהו של בית)]
ומשיבים: אמר רבי זעורה: ובלבד עשרה טפחים כבניין הבית – גובה הכתלים העשויים אבנים היה עשרה טפחים לפחות, שבפחות מזה אינו נחשב בית, אבל לא היה גבוה כגובהו של בית (גם מאמר זה מקומו כאן לאחר שאמרו שהיו שם קרשים והיריעות היו פרוסות עליהם, שאם לא היו שם קרשים והיריעות היו פרושות על בניין האבנים, כפי שמשתמע מהמאמר בתחילת הסוגיה "בית של אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן", אין לומר שגובה הכתלים העשויים אבנים היה עשרה טפחים לפחות, שוודאי לא היו היריעות פרושות על כתלים נמוכים כל כך. - בירושלמי נשמטה השאלה, ובמדרש שמואל נשמטה התשובה לשאלה).
כיוון שהובא כתוב המזכיר את הקרסים, מביאים ברייתא בעניין הקרסים.
והיו הקרסים – קרסי הזהב שהיו מחברים את יריעות המשכן התחתונות, נראין מתוכו – מתוך המשכן (ואולי צריך לומר: 'מתוכן' - מתוך לולאות התכלת. ראה המקבילות שהבאנו להלן), ככוכבים ברקיע – יריעות המשכן התחתונות שהיו מכסות את המשכן היו עשויות שני גליונות (וילונות) שהיו מחוברים על ידי קרסי זהב (ווים שראשיהם עקומים) שהיו נתונים בלולאות (עניבות או טבעות) שהיו עשויות מחוטי תכלת והיו בקצה של כל גיליון. קרסי הזהב שהיו נתונים בלולאות התכלת היו נראים ככוכבים זוהרים הנתונים ברקיע שצבעו תכלת (בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות לו,לד נאמר: "והיו נראים הקרסים ככוכבים ברקיע, לפי שהלולאות היו תכלת והקרסים זהב, והרקיע דומה לתכלת". תכלת הוא צבעו של הרקיע בשעה שנראים הכוכבים, כדברי רבי משה הדרשן המובאים בפירוש רש"י לבמדבר טו,מא: "צבע התכלת דומה לצבע רקיע המשחיר לעת ערב").
בתוספתא מגילה א,יז שנו: אין בין שילה לירושלם, אלא שבשילה בניין של אבנים מלמטה ויריעות מלמעלה, וירושלם בניין של אבנים מלמטה ותקרה מלמעלה.
בבבלי זבחים קיח,א אמרו: "באו לשילה נאסרו הבמות...". - מנא הני מילי? - אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כתוב אחד אומר: "ותביאהו בית ה' שילה" (שמואל א א,כד), אלמא בית הוא, וכתוב אחד אומר: "וייטוש משכן שילה, אוהל שיכן באדם" (תהילים עח,ס), אלמא אוהל הוא, וכתיב: "וימאס באוהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר" (תהילים עח,סז). הא כיצד (תתיישב הסתירה, שלפי פסוק אחד משכן שילה היה בית, ולפי פסוק שני היה אוהל)? לא היתה שם תקרה, אלא בית של אבנים מלמטן (ומשום כך נקרא "בית") ויריעות מלמעלן (ומשום כך נקרא "אוהל"). והיא היתה "מנוחה".
במדרש שמואל ג,ה נאמר: "ותעלהו עימה כאשר גמלתו" וגו' (שמואל א א,כד) - הכא את אמר: "ותביאהו בית ה' שילה" (שם), ולהלן את אמר: "וייטוש משכן שילה" (תהילים עח,ס)! - רבי אלעזר בשם רבי יוסי ברבי חנינא / בשם רבי חנינא: שילה בית אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן, וירושלים בית אבנים מלמטן ותקרה מלמעלן.
רבי זעירא בעי: יכול אף הקרשים! - אמר ליה רבי שמעון בן לקיש: לא כן כתיב: "קרסיו קרשיו..." (שמות לט,לג)?!
רבי חייא בר אידי בעי: יכול כגובהו של בית!
ובמדרש תהילים עח,יח נאמר: "וייטוש משכן שילו" - רבי אלעזר ורבי יוסי בר חנינא שניהם אומרים: כתוב אחד אומר: "וייטוש משכן שילו", וכתוב אחד אומר: "ותביאהו בית ה' שילו" (שמואל א א,כד)! - בית אבנים מלמטן ויריעות עיזים מלמעלן.
רבי זעירא אמר: קרשים היו, שנאמר: "וייטוש משכן שילו" (נקרא משכן כי היו שם קרשים).
והיו הקרסים נראין מתוכו ככוכבים ברקיע
בבבלי שבת צט,א ובברייתא דמלאכת המשכן פרק ב (יריעות המשכן התחתונות) נאמר: נראים קרסים בלולאות ככוכבים ברקיע.
ובשמות רבה לה,ו; בשיר השירים רבה ג [יא] ב ובפסיקתא דרב כהנא א,ג נאמר: אמר רבי חייא בר אבא: מלמד שהיו קרסי זהב נראים במשכן ככוכבים הנראים / הקבועים ברקיע.
רבי חייה רבה – הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) אמר לרבי שמעון ברבי (בנו של רבי יהודה הנשיא, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): אני שמעתי מאביך – מרבי יהודה הנשיא, שכל חופות שהיו (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה) לא היו אלא בתוך חלקו של בנימן – כל השראות השכינה בישראל היו רק בחלקו של בנימין: בגלגל ובשילה ובנוב ובגבעון ובירושלים (הלשון "חופות" הוא משום המילה "חופף" שבפסוק המובא להלן).
ומציעים פסוק כמקור לקביעה: מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - (בברכה של משה לבנימין): "חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן" (דברים לג,יב) – ה' מחפה וסוכך על בנימין תמיד להגן עליו, ושוכן בתוך גבולות שבט בנימין (מתיאור גבולות נחלת בנימין בספר יהושע עולה שנחלת בנימין מותחמת מכל עבריה בהרים דמויי "כתף" (מישור מוגבה שמדרונו תלול או רכס רחב ואופקי)). מכאן שה' שוכן במקומות הקדושים שבנחלת בנימין.
ומציעים קושיה מפסוק: והא כתיב: – והרי כתוב (בסקירת תולדות ישראל מיציאת מצרים עד בחירת דוד למלך): "וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר" (תהילים עח,סז) – ה' מאס במשכן שילה שהיה בנחלת אפריים בן יוסף, ולא בחר בנחלת שבט אפריים להקים בה את המקדש! – הרי שמשכן שילה היה בנחלת אפריים ולא בנחלת בנימין, שלא כדברי רבי!
ומתרצים: כתוב (בפסוק שלאחריו): "וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה" (תהילים עח,סח) – ה' בחר בשבט יהודה למקום השכינה, - ויש לתמוה: וכי ביהודה בחר – ה' שיהיה בית המקדש בנחלתו?! (בתמיהה) – הרי בית המקדש היה בנחלת בנימין! - ויש לתרץ: אלא בחירה ובחירה – נאמרה בחירה (אי-בחירה, מאיסה) בשבט אפריים ("ובשבט אפריים לא בחר"), ונאמרה בחירה בשבט יהודה ("ויבחר את שבט יהודה"). מה בחירה שנאמר להלן – כשם שבבחירה שנאמרה בשבט יהודה לגבי בית המקדש, - בנימן בכלל – אף בנימין בכלל הבחירה, שבית המקדש היה בנוי מקצתו בנחלת יהודה ומקצתו בנחלת בנימין, אף בחירה שנאמר כאן – כך גם בבחירה שנאמרה בשבט אפריים לגבי משכן שילה, - בנימן בכלל – אף בנימין בכלל הבחירה, שמשכן שילה היה בנוי מקצתו בנחלת אפריים ומקצתו בנחלת בנימין (מכיוון שגם משכן שילה וגם בית המקדש היו בחלקו של בנימין, לא היה יכול הכתוב להזכיר את בנימין וגם לומר שה' לא בחר בו ובאפריים וגם לומר שה' בחר בו וביהודה, ולכן לא הזכיר הכתוב כלל את בנימין).
במדרש תהילים עח,יט נאמר: רבי הווה יתיב ופשיט: כל החופות של בנימין הן. - אמר רבי שמעון [ברבי] לרבי חייא: והכתיב: "וימאס באוהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר" (תהילים עח,סז)! - אמר ליה: ודא מסייע ליה לאביך: מה בחירה שנאמרה בשבט יהודה ("ויבחר את שבט יהודה" (תהילים עח,סח)) אינה בשבט יהודה אלא בשבט בנימין, אף מאיסה שנאמרה בשבט יוסף אינה בשבט יוסף אלא בשבט בנימין.
רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוסי בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): (בברכה של משה ליוסף): "וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה" (דברים לג,טז) – שפע הברכה בארצו של יוסף נובע מרצונו של ה' ששיכן שכינתו בסנה כשהתגלה למשה, ויש לדרוש את הכתוב: - קדשים המרצין נאכלין בחלקו של יוסף – קורבנות הבאים לרצות (לפייס) על מקריביהם ולכפר עליהם לפני ה' (-"ורצון שוכני סנה") נאכלים בחלקו של יוסף. והכוונה היא הן לקודשי קודשים שהם נאכלים לפנים מן הקלעים של המשכן והן לקודשים קלים שהם נאכלים בכל הרואה, שמשכן שילה היה בנחלת אפריים בן יוסף (אותם האמוראים דרשו להלן את אותו הפסוק בדרך אחרת, ולפי שתי הדרשות היה משכן שילה בנחלת אפריים בן יוסף).
אמר רבי אבודמא דציפורין (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, מהעיר ציפורי, בגליל התחתון): כראש תור (חלקת שדה בצורת זווית של משולש) היה נכנס מתוך חלקו של יוסף לתוך חלקו של בנימן, והיה המזבח נתון עליו (גרסה זו היא אשגרה מהבבלי זבחים, ואף בבבלי שם היא אשגרה ממקום אחר, וכאן צריך לומר: 'כראש תור היה נכנס מתוך חלקו של בנימן לתוך חלקו של יוסף, והיה המשכן נתון עליו') – שילה ומשכן שילה היו בנחלת בנימין, כי הם היו בקצה ראש תור שנמשך מהגבול הצפוני של שבט בנימין צפונה עד שילה שבאמצע נחלת שבט אפריים.
ומציעים פסוק כמקור לקביעה: מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - נאמר (בתיאור גבולות נחלת שבט אפריים): "וְנָסַב הַגְּבוּל מִזְרָחָה תַּאֲנַת שִׁלֹה" (יהושע טז,ו) – מהמכמתת שממזרח לשכם יעבור קו הגבול לצד מזרח אל תאנת שילה שמדרום מזרח לשכם (שילה ותאנת שילה שני מקומות הם, שילה באמצע נחלת אפריים ותאנת שילה בגבול הצפוני של נחלת אפריים. השם תאנת שילה כוונתו תאנה אשר במחוז שילה); ויש לדרוש את שם המקום "תאנת שילה": - עד (נראה שמילה זו מיותרת) איסכופיה דשילה – האסקופה (המפתן, הסף) של שילה (כראש תור היה יוצא מתחומו של בנימין לתחומו של יוסף, כמין אסקופה היוצאת מהבית לרשות הרבים. כך יש לפרש על פי מדרש שמואל שהבאנו להלן. - יש קושי בדבר, שהרי תאנת שילה נמצאת בגבול הצפוני של אפריים מצפון לשילה, ואילו ראש התור היה יוצא מדרום לצפון ושילה היתה בקצהו הצפוני, אלא שיש לומר בזה שאין משיבים על הדרש. - הגבול הצפוני של בנימין שעובר בבית אל נמשך ממזרח לבית אל צפונה כראש תור, שכן הכתוב בספר יהושע מונה בין ערי בנימין גם את עופרה השוכנת צפונה מקו הרוחב של בית אל. הרי שהיתה נגיסה צפונה של הגבול הצפוני של בנימין כמו שאמרו בירושלמי כאן).
רבי יונה אמר בשם רבי אבהו שאמר בשם רבי יוסי בן חנינה: "וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה" (דברים לג,טז) - ששרת (ששרתה) שכינה בסנאיו של יוסף – השכינה שכנה בין שיחי הסנה שבנחלתו של יוסף, שמשכן שילה היה בנחלת אפריים בן יוסף (אותם האמוראים דרשו לעיל את אותו הפסוק בדרך אחרת, ולפי שתי הדרשות היה משכן שילה בנחלת אפריים בן יוסף).
בבבלי זבחים קיח,ב אמרו: כי אתא רב דימי, אמר: בשלושה מקומות שרתה להם שכינה לישראל: בשילה, ובנוב וגבעון, ובבית עולמים (בית המקדש), ובכולם לא שרתה (השכינה) אלא בחלקו (בנחלתו) של בנימין, שנאמר: "חופף עליו כל היום" (דברים לג,יב) - כל חפיפות (השראות שכינה בישראל) לא יהו אלא בחלקו של בנימין.
אזל / אתא אביי, אמרה קמיה דרב יוסף. אמר (רב יוסף): חד ברא הווה ליה לכייליל (אביו של אביי) ולא מתקן (ואינו מתוקן. כלומר, כיצד אפשר לומר דבר זה?), והכתיב: "וייטוש משכן שילה, אוהל שיכן באדם" (תהילים עח,ס), "וימאס באוהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר" (תהילים עח,סז) (משמע שמשכן שילה היה בנחלת יוסף ולא בנחלת בנימין)!
אמר רב אדא בר מתנה: ומאי קושיא? דילמא שכינה בחלקו של בנימין וסנהדרין (שצריכה לשבת סמוך למקום השכינה) בחלקו של יוסף (שהמשכן היה גם בנחלת בנימין וגם בנחלת יוסף), כדרך שמצינו בבית עולמים, שכינה בחלקו של בנימין וסנהדרין בחלקו של יהודה!
אמרי: הכי השתא, בשלמא התם (בבית המקדש בירושלים) מקרבן נחלות (בנימין ויהודה) להדדי (ולכן יכול להיות שבית המקדש בנחלת שבט אחד והסנהדרין בנחלת שבט אחר), אלא הכא (במשכן שילה) מי מקרבן (נחלות בנימין ויוסף)?
אמרי: הכא נמי מקרבן, דאמר רבי חמא ברבי חנינא: רצועה היתה יוצאה מחלקו של יוסף ונכנסת בחלקו של בנימין, ובה היה מזבח בנוי, והיה בנימין הצדיק מצטער עליה לבולעה (יש לגרוס כך: רצועה היתה יוצאה מחלקו של בנימין ונכנסת בחלקו של יוסף, ובה היה משכן בנוי, והיה יוסף הצדיק מצטער עליה לבולעה), והיינו דכתיב: "תאנת שילה" (יהושע טז,ו).
רב דימי מסר לפי הבבלי מה ששמע רבי חייא מרבי לפי הירושלמי. בשני התלמודים הקשו על כך אותה קושיה.
לפי הגרסה שלפנינו בבבלי בדברי רבי חמא ברבי חנינא, רצועה היתה יוצאה מחלקו של יוסף ונכנסת בחלקו של בנימין, ובה היה מזבח בנוי. ברם, צריך לגרוס להיפך, שהיתה רצועה יוצאת מחלקו של בנימין ונכנסת בחלקו של יוסף (וכן כתב ב"תבואות הארץ", וכן הוא ברד"ק שמואל א ז,ה), שהרי שילה שכנה באמצע נחלת בני יוסף (אפריים), ורצועה זו חיברה את שילה לנחלת בנימין, ובתחום רצועה זו, שנחשבה כחלק מנחלת בנימין, עמד המשכן. רצועה זו נמשכה מהגבול הצפוני של שבט בנימין צפונה עד שילה שבאמצע נחלת שבט אפריים.
בבבלי לא פירשו את דרשת שם המקום "תאנת שילה". אפשר לומר שדרשו כמו רבי אבדימי בר חמא בר חסא בבבלי (מובא להלן) שהיה יוסף מתאנה (מתאבל) על שילה שאינה בתחומו ("תאנת" = תאנייה), ואפשר לומר שדרשו כמו בירושלמי שהיתה כמין אסקופה (בבבלי: רצועה) יוצאת מתחומו של בנימין לתחומו של יוסף.
הגרסה שלפנינו בבבלי בדברי רבי חמא ברבי חנינא היא אשגרה מהבבלי יומא יב,א ומגילה כו,א, ששם אמרו בעניין ירושלים: "רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת בחלקו של בנימין, ובה היה מזבח בנוי. והיה בנימין הצדיק מצטער עליה כל היום / כל ימיו לבולעה, שנאמר: 'חופף עליו כל היום'".
במדרש שמואל יג,א נאמר: "וייקבצו המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ה' ויצומו ביום ההוא ויאמרו שם חטאנו לה'" (שמואל א ז,ה) - אמר רבי סימון: לא שילה היא המצפתה, ולא המצפתה היא שילה, אלא כמין אסקופה יוצאה מתוך תחומו של יהודה לתוך תחומו של בנימן ועליה בית המקדש בנוי.
גרסת המדרש ברד"ק (שמואל א ז,ה): ...יוצאה מתחומו של בנימין לתחומו של יוסף ועליה בית המקדש של שילה נתון.
"תאנת שילה", "המצפתה", איסכופיה, אסקופה
בירושלמי דרשו: "תאנת שילה" - איסכופיה דשילה = האסקופה של שילה. מקור המילה אסקופה באכדית, ונגזרה מהשורש סקף בארמית, שהוא השורש שקף בעברית, ומשמעו: חבט. השורש אנה בעברית (אִנָּה, הִתְאַנָּה, תּוֹאֲנָה) זהה לשורש סקף בארמית, ומשמעו: העליל. אף תַּאֲנָה (ירמיהו ב,כד) היא מן השורש אנה. נמצא שהשורש סקף קושר בין "תַּאֲנַת שילה" ובין אסקופה.
ממדרש שמואל נראה שדרשו: "המצפתה" - אסקופה. השורש שקף בעברית משמעו גם: ראה, הביט. גם השורש צפה משמעו כך. נמצא שהשורש שקף קושר בין "המצפתה" ובין אסקופה.
לרוב באה המילה "אסקופה" בקו"ף, אבל יש "אסכופה" בכ"ף (כמו בירושלמי כאן, ובירושלמי להלן ד,י "אסכופתה ארעייתא").
בשילה היו קודשים קלים ומעשר שני נאכלים בכל הרואה.
רבי לעזר (אמורא בדור השני) אמר בשם רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): ממה שנאכלו קדשים קלים ומעשר שֵיני בכל הרואה, לא צרך השונה (צריך לומר: 'לא צרך הכתוב', וכן הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל", והמילה 'השונה' נשתרבבה מלשון דומה בסוף פרק זה) להזהיר על אכילתן אלא על עלייתן – מכיוון שאכילת קודשים קלים בשילה מותרת בכל מקום שאפשר לראות משם את שילה, לכן הכתוב שלהלן המדבר על תקופת שילה לא יכול להזהיר על אכילת קודשים בכל מקום אלא על עלייתם (הקרבתם) בכל מקום ('צרך' = יכול (על פי "הירושלמי כפשוטו", עמוד 557, הערה לעמוד 252)).
ומציעים פסוק כמקור לקביעה: מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - כתוב (בעניין ההקרבה כשייכנסו בני ישראל לארץ): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה" (דברים יב,יג) – אסור להקריב עולות ושאר קורבנות בכל מקום שיהיה ישר בעיניך. ויש לדרוש: - פן תעלה עלייתך – הכתוב מזהיר רק על עלייה (הקרבה) בכל מקום שאפשר לראות משם את שילה, אבל אינו מזהיר על אכילה בכל מקום שאפשר לראות משם את שילה (דורש "עולותיך" - עלייתך; "בכל מקום אשר תראה" משם את שילה. - אין לפרש כתוב זה אלא בשילה, שאם בירושלים - הרי היו אוכלים קודשים קלים בירושלים לפנים מן החומה, ואם בנוב ובגבעון - הרי היו אוכלים קודשים קלים בכל ערי ישראל, ואם בגלגל - הרי היו אוכלים קודשים קלים בכל מקום, ואם במדבר - הרי היו אוכלים קודשים קלים במחנה ישראל (רי"ד). - המשכו של הכתוב "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה" הוא הכתוב "כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ...", ובספרי דברים פסקה סב נאמר שהכתוב האומר "באחד שבטיך" מדבר על שילה).
בבבלי זבחים קיח,א-ב אמרו: מנא הני מילי (שבשילה היו קודשים קלים נאכלים בכל הרואה)?
אמר רבי אושעיא: דאמר קרא: "הישמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה" (דברים יב,יג) - בכל מקום אשר תראה אי אתה מעלה, אבל אתה אוכל (את הקורבנות) בכל מקום שאתה רואה.
אימא: בכל מקום שאתה רואה אי אתה מעלה (קורבנות על המזבח), אבל אתה זובח בכל מקום שתראה (ותהא שחיטתם מותרת בכל הרואה)! - אמר רבי ינאי: אמר קרא: "כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ" (דברים יב,יד) (במקום שבו מעלים את הקורבנות, בו נעשות כל עבודות ההקרבה).
רבי אבדימי בר חמא בר חסא אמר: אמר קרא: "תאנת שילה" (יהושע טז,ו) - מקום שכל הרואה אותו מתאנה (מתאבל) על אכילת קודשים שלו (תאנת שילה היה מקום שראו ממנו את שילה, והיתה מותרת שם אכילת קודשים קלים, ולאחר שחרבה שילה היה כל הרואה את תאנת שילה מתאנה על שבטלה שם אכילת קודשים).
רבי אבהו אמר: אמר קרא: "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין" (בראשית מט,כב) - עין (של יוסף) שלא רצתה ליהנות ממה / מדבר שאינו שלה (בניסיון עם אשת פוטיפר), תזכה ותאכל קודשים (קלים) כמלוא עין שלה (בכל נחלתה, ולא רק בתחום המשכן).
רבי יוסי ברבי חנינא אמר: "ורצון שוכני סנה" (דברים לג,טז) - עין שלא רצתה ליהנות ממה / מדבר שאינו שלה, תזכה ותאכל קודשים (קלים) בין הסנאים שלה (בין שיחי הסנה בכל נחלתה).
דברי רבי אושעיא מובאים בשני התלמודים אבל בניסוחים שונים.
דברי רבי אבהו בבבלי דומים לדרשתו בשם רבי יוסי ברבי חנינא בירושלמי לעיל: "ורצון שוכני סנה" - קדשים המרצין נאכלין בחלקו של יוסף.
דברי רבי יוסי ברבי חנינא בבבלי דומים לדרשתו בירושלמי לעיל: "ורצון שוכני סנה" - ששרת שכינה בסנאיו של יוסף.
הסנה הוא שיח נמוך, שגדל ליד נחלים ומקומות לחים. הסנה מזוהה עם הצמח "פטל קדוש", שתכונותיו תואמות את הסנה המתואר במדרשים. כיוון שהסנאים גדלים מחוץ למקום יישוב, לכן קודשים הנאכלים בין הסנאים נאכלים מחוץ לשילה בכל הרואה.
ומציעים שאלה: רבי שמעון בר מיישא בעא קומי – שאל לפני רבי לעזר: מהו הרואה? – מה פירוש "בכל הרואה"? שילה או שילה ומשכן שילה? – האם היה די לראות את העיר שילה, או שהיה צריך לראות גם את המשכן שבשילה?
ומשיבים: אמר ליה: – אמר לו (רבי לעזר): שילה ומשכן שילה – היה צריך לראות גם את המשכן שבשילה, כגון הדא – זאת בית מעון – יישוב בשולי הרי הגליל התחתון וסמוך לים כינרת, מעל העיר טבריה, והיתה טבריה למטה ובית מעון למעלה ממנה בהר, והיה ניתן לראות מטבריה את בית מעון וגם את בית הכנסת של מעון. בית מעון היא דוגמה לשילה, שהרואה היה צריך לראות את שילה וגם את המשכן שבשילה, אלא שזה מפסיק וזה אינו מפסיק – יש הבדל בין ראיית שילה לראיית המשכן שבשילה, שאם יש כותל המפסיק בינו ובין שילה - הרי זה כמי שאינו רואה, ואם יש כותל המפסיק בינו ובין המשכן שבשילה בלבד - אין זה כמי שאינו רואה, כיוון שאינו מפסיק בינו ובין שילה.
בתוספתא זבחים יג,ד ו-ה שנו: איזה הוא הרואה? - הרואה ואין מפסיק (אין כותל מפסיק בינו ובין שילה).
בבבלי זבחים קיח,ב אמרו: תנא: "רואה" שאמרו - כל שרואה ואין דבר מפסיקו. - אמר ליה רבי שמעון בן אליקים (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) לרבי אלעזר: אסברא לי (את הכוונה). אמר ליה: כגון בי כנישתא דמעון (שהיה סמוך לעיר טבריה).
בבבלי: רבי שמעון בן אליקים ורבי אלעזר. ובירושלמי: רבי שמעון בר מיישא ורבי לעזר.
גם בבבלי וגם בירושלמי, רבי אלעזר שישב בטבריה נתן את הדוגמה של בית מעון, וכשאמר "כגון הדא" (כגון זאת) כלשון הירושלמי ראה את בית מעון והראה עליה באצבע.
בירושלמי נזכר בית מעון, והכוונה לבית מעון וגם לבית הכנסת שלה שנזכר בבבלי, בהקבלה לשילה ומשכן שילה.
• • •
במשנה זבחים יד,ז שנינו: "באו לנוב ולגבעון, הותרו הבמות. קודשי קודשים נאכלים לפנים מן הקלעים, קודשים קלים בכל ערי ישראל".
רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): זה סימן – סימן זה יהא בידך כדי לדעת מתי נאסרו הבמות ומתי הותרו הבמות: כל זמן שהארון מבפנים - הבמות אסורות – כשהיה הארון במקומו במשכן, היו הבמות אסורות, יצא - הבמות מותרות – כשלא היה הארון במקומו במשכן, היו הבמות מותרות (כשהיה המשכן במדבר היה הארון בתוכו, ולכן משהוקם המשכן נאסרו הבמות. וכשהיה המשכן בגלגל לא היה הארון בתוכו (אף שלא נזכר בכתוב שהארון היה במקום אחר, בוודאי קיבלו חכמינו כך ("עלי תמר")), ולכן בתקופת הגלגל הותרו הבמות. וכשהיה המשכן בשילה היה הארון בתוכו, ולכן בתקופת שילה נאסרו הבמות. וכשהיה המשכן בנוב ובגבעון לא היה הארון בתוכו, שלאחר שחרבה שילה היה הארון בידי הפלשתים, ולאחר שהחזירוהו לא היה עוד הארון במשכן אלא היה בגבעת קרית יערים ובבית עובד אדום הגיתי ובעיר דויד, ולכן בתקופת נוב וגבעון הותרו הבמות. ולאחר שנבנה המקדש בירושלים היה הארון בתוכו, ולכן בתקופת המקדש בירושלים נאסרו הבמות).
ומציעים שאלה: רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בעא קומי – שאל לפני רבי יסא: אפילו לשעה, כגון ההיא דעֵילִי? – האם היו הבמות מותרות אפילו לא היה הארון במקומו במשכן רק לזמן קצר, כמו שהיה בימי עלי הכוהן, כשהיה המשכן בשילה ויצא הארון עם ישראל למלחמה בפלשתים (שמואל א ד,ד), ויציאת הארון היתה על מנת להחזירו לאחר המלחמה; או שמא לא היו הבמות מותרות אלא כשהארון לא היה במקומו במשכן לזמן ארוך? (בירושלמי שקלים ו,ב וסוטה ח,א אמרו, שהארון שהיה במשכן לא היה יוצא עם ישראל למלחמה, ופעם אחת יצא בימי עלי ונשבה. - אין משיבים על השאלה)
בתוספתא זבחים יג,יט שנו: אי זו היא במה גדולה בשעת איסור במה? (איך תיתכן במה גדולה בשעת איסור במה?) אוהל מועד נטוי כדרכו, ואין הארון נתון שם (מכיוון שאין הארון נתון שם, נהפך המשכן לבמה גדולה, והכוונה למשכן שילה כשיצא הארון בימי עלי ("תוספת ראשונים")).
במשנה זבחים פרק יד נזכר מעשר שני בעניין שילה ("מעשר שני בכל הרואה") ובעניין ירושלים ("מעשר שני לפנים מן החומה"), אבל לא נזכר בעניין נוב וגבעון, ומכאן שמעשר שני לא נהג כשהארון לא היה במקומו במשכן. מניין למדים שאם אין ארון אין מעשר שני? -
רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן: 'שם' – במעשר שני נאמר: "וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה (אל מקום המשכן) עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם" (דברים יב,ו. - כתוב זה נאמר בעניין ההקרבה כשייכנסו בני ישראל לארץ. "מעשרותיכם" - מעשר שני ומעשר בהמה), "שָׁם" – בארון נאמר: "וְשַׂמְתָּ שָׁם (בתוך המשכן) אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת" (שמות מ,ג. - כתוב זה נאמר בהקמת המשכן). מה "שם" שנאמר להלן - הבמות אסורות – כשם שבהקמת המשכן, כשהיה הארון שם במקומו במשכן היו הבמות אסורות, כמו שאמרו לעיל, אף 'שם' שנאמר כאן - הבמות אסורות – כך גם בכניסתם של ישראל לארץ, כשנהג מעשר שני היו הבמות אסורות. אבל כשהיו הבמות מותרות לא נהג מעשר שני (היו פטורים ממעשר שני). הרי שלמדים שאם אין ארון אין מעשר שני בדרך "גזירה שווה" (השוואת שתי הלכות שהתורה משתמשת לגביהן באותם המילים והביטויים).
ומציעים תמיהה: רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) בעא קומי – שאל (הקשה) לפני רבי יוחנן: מעתה – אם כן (אם הדברים שלפני כן נכונים, מתעורר קושי כמוצע בהמשך), אם אין ארון - אין פסח?! (בתמיהה) – וכי יש ללמוד בדרך "גזירה שווה" זו גם כן, שאם אין ארון - אין פסח?! שכן גם בפסח נאמר "שָׁם": "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לה' אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דברים טז,ב); "אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח" (דברים טז,ו). והרי גם כשהיו הבמות מותרות נהג פסח, שהיה קרב בבמה גדולה!
ומציעים דרשה חלופה: אמר רבי יוסי בירבי בון (הראשון, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): אזכרה, אזכרה (אזכרה לא נאמרה בארון ולא במעשר שני. וצריך לומר: 'שׂוּמָה, שומה', כעין מה שהגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל". נראה שהשיבוש נוצר כך: שׂוּמה > שׁוּם ה' > אזכרה (אזכרה היא שם ה'). - בירושלמי כתובות ד,ג אמר רבי יוסי בירבי בון בשם רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש לימוד אחר 'שומה' 'שומה'. ואפשר שגם כאן אמר רבי יוסי בירבי בון בשם רבי יוחנן) – במעשר שני נאמר: "אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם... וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם" (דברים יב,ה-ו). ובארון נאמר: "וְשַׂמְתָּ שָׁם אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת" (שמות מ,ג). מה אזכרה (צריך לומר: 'שומה') שנאמר להלן - הבמות אסורות – כשם שבהקמת המשכן, כשהיה הארון במקומו במשכן היו הבמות אסורות, אף אזכרה (צריך לומר: 'שומה') שנאמר כאן - הבמות אסורות – כך גם בכניסתם של ישראל לארץ, כשנהג מעשר שני היו הבמות אסורות. אבל כשהיו הבמות מותרות לא נהג מעשר שני. ברם בפסח לא נאמרה שימה, ולכן אין ללמוד שאם אין ארון אין פסח (בפסח נאמר: "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דברים טז,ב); "אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דברים טז,ו)).
אף ששאר המעשרות נהגו כבר החל מתקופת שילה ושוב לא פסקו, שונה מעשר שני משאר המעשרות, שמעשר שני צריך לאוכלו בקדושה "לפני ה'", וכיון שבנוב ובגבעון לא היה שם הארון ואין זה "לפני ה'", לא נהג כלל מעשר שני בתקופת נוב וגבעון.
ומביאים ברייתא: וכן היה רבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) ורבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומרים: מעשר שֵיני בנוב ובגבעון – גם כשהיה המשכן בנוב ובגבעון נהג מעשר שני (שלא כתנא של המשנה זבחים פרק יד, כמו שיש לדייק ממנה), שהיו מביאים אותו למשכן בנוב ובגבעון והיה נאכל בכל הרואה (בברייתא זו נזכר לראשונה בסוגיה זו שבירושלמי עניין מעשר שני בנוב ובגבעון, אף שגם לפני כן הסוגיה עוסקת בעניין זה).
ומציעים קושיה: ניחא – (הדבר) נוח כרבי יודה – הדין שנזכר לפני כן מובן לפי רבי יהודה, דרבי יודה אמר: – שרבי יהודה אומר: חטאת פסח (צריך לומר: 'ופסח', כמו שהוא בירושלמי פסחים ב,ה) ליחיד בבמה גדולה – חטאת יחיד ופסח (וכן שאר קורבנות החובה של היחיד) קריבים בבמה גדולה, אין חטאת פסח (צריך לומר: 'ופסח') ליחיד בבמה קטנה – חטאת יחיד ופסח (וכן שאר קורבנות החובה של היחיד) אינם קריבים בבמה קטנה. וכיוון שמעשר שני הוא כקורבנות החובה של היחיד, הוא נהג בבמה הגדולה שבנוב ובגבעון. אבל כרבי שמעון – אין הדין מובן לפי רבי שמעון, דרבי שמעון אמר: – שרבי שמעון אומר: אף הציבור אינו מביא אלא מה שקבע עליו הכתוב – אין הציבור מקריבים בבמה גדולה אלא קורבנות חובה? – לדעת רבי שמעון אין היחיד מקריב בבמה גדולה קורבנות חובה, ואם כן, לדעתו לא היה צריך לנהוג מעשר שני בנוב ובגבעון, שלא כדברי הברייתא!
ומתרצים (בהצעת הסבר לשיטת רבי שמעון): סבר – סובר רבי שמעון: משנקבע מעשר שֵיני עוד (שוב) לא פסק – משעה שנתחייבו ישראל לאחר ירושה וישיבה במעשר שני (כשבאו לשילה), שוב לא פסקה חובת מעשר שני. ולכן גם לרבי שמעון נהג מעשר שני בנוב ובגבעון (לתנא של המשנה שלא נהג מעשר שני בנוב ובגבעון, יש לומר, שאף שנקבע מעשר שני, פסק).
בבבלי זבחים קיט,א אמרו: "באו לנוב ולגבעון... קודשים קלים בכל ערי ישראל".
אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: מעשר שני נמי ליתני (התנא במשנתנו, כמו ששנתה המשנה קודם לכן לגבי שילה)! (מדוע אין שונים במשנה "קודשים קלים ומעשר שני בכל ערי ישראל"? שהרי נוב וגבעון היו אחר שילה, שכבר נתחייבו במעשרות)
אמר ליה (רבי יוחנן): מעשר - "שם" "שם" מארון יליף (במעשר שני נאמר: "והבאתם שמה... את מעשרותיכם" (דברים יב,ו), ובארון נאמר: "ושמת שם את ארון העדות" (שמות מ,ג)), וכיוון דארון לא הווה (בנוב ובגבעון), מעשר נמי לא הווה (לא נהג כלל דין מעשר שני בתקופת נוב וגבעון).
(הקשה ריש לקיש:) אי הכי, פסח וקודשים נמי (שמנויים עם המעשר בפסוק שלמדנו ממנו דין זה: "וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם... וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם" (דברים יב,ו)), כיוון ד"שם" "שם" מארון ילפי, כיוון דארון לא הווה, אינהו נמי לא הוו!
אמר ליה (רבי יוחנן): דאמר לך (משנתנו שדייקת ממנה שמעשר שני לא נהג בתקופת נוב וגבעון) מני? רבי שמעון היא (יש לחזור מן ההתשובה הקודמת שמעשר שני למד "שם" "שם" מארון, ולהסביר את משנתנו בעניין זה כשיטת רבי שמעון), דאמר: אף ציבור לא הקריבו (בבמה גדולה, כגון נוב וגבעון) אלא פסח וחובות שקבוע להן זמן, אבל לא חובות שאין קבוע להן זמן (וגם לא מעשר שני).
מכלל דלרבי יהודה קריבים (כל החובות, וגם מעשר שני)?
אין, דהא אמר רב אדא בר מתנה: מעשר שני נאכל בנוב ובגבעון לדברי רבי יהודה.
בירושלמי אין שאלת ריש לקיש לרבי יוחנן בעניין מעשר שני בנוב ובגבעון, והירושלמי סתום, אך ילמד סתום מן הבבלי המפורש, ואף הירושלמי מדבר בעניין מעשר שני בנוב ובגבעון, והלימוד "שם" "שם" שנאמר בשם רבי יוחנן בירושלמי הוא הלימוד "שם" "שם" שאמר רבי יוחנן בבבלי. מהקושיה בירושלמי בעניין פסח יש ללמוד שהלימוד הזה מלמד שאם אין ארון אין מעשר שני, ומכאן שמעשר שני לא נהג בנוב ובגבעון.
בשני התלמודים הקשה ריש לקיש לרבי יוחנן שאם אין ארון אין פסח, ונדחה הלימוד "שם" "שם".
הלימוד החלוף בירושלמי ("שומה" "שומה" לפי הגהתנו) לא נזכר בבבלי.
לפי הירושלמי, משנתנו שלא כרבי יהודה ורבי שמעון, שלדעתם נהג מעשר שני בנוב ובגבעון. ולפי הבבלי, משנתנו כרבי שמעון, שלדעתו לא נהג מעשר שני בנוב ובגבעון, ושלא כרבי יהודה. הרי שהירושלמי והבבלי חלוקים בדעת רבי שמעון.
• • •
במשנה פסחים ב,ה שנינו: "אלו דברים שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח: ...ובמעשר שני והקדש שנפדו, והכוהנים בחלה ובתרומה; אבל... ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו. חלות תודה ורקיקי נזיר, עשאם לעצמו - אינו יוצא בהם, למכור בשוק - יוצא בהם".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי פסחים ב,ה.
מביאים מדרש הלכה: מניין שהכהנים יוצאין ידי חובתן בחלה ובתרומה וישראל (יהודי שאינו כוהן) במעשר שֵיני בפסח? – מאיפה למדים שהכוהנים יוצאים ידי חובת אכילת מצה בלילה הראשון של פסח במצה של חלה שמפרישים מן העיסה ונותנים להם או במצה של תרומה שנותנים להם (אף על פי שחלה או תרומה אינה מצה הראויה לכל אדם, שהרי אסורה היא לזרים) ושגם ישראל יוצא ידי חובת אכילת מצה בפסח במצה של תבואת מעשר שני שהעלה לירושלים (אף על פי שמעשר שני אינו נאכל בכל מקום אלא בירושלים)? תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר): "תֹּאכְלוּ מַצּוֹת" (שמות יב,כ) - ריבה (הוסיף על הכלל) – הכתובים חוזרים כמה פעמים על מצוות אכילת מצה בפסח ("מצות תאכלו" (שמות יב,טו); "תאכלו מצות" (שמות יב,יח); וכאן פעם שלישית), וכתובים אלה באים לרבות שהכוהנים יוצאים ידי חובתם בחלה ובתרומה וישראל במעשר שני. יכול יצאו ידי חובתן בביכורים! – אולי יעלה על דעתך שמשום שריבה הכתוב ייצאו הכוהנים ידי חובת אכילת מצה בפסח במצה של תבואת ביכורים שנותנים להם! תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר): "בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת" (שמות יב,כ) – אתם חייבים לאכול מצות בכל המקומות שאתם יושבים שם; ויש לדרוש את הכתוב: - מצה הנאכלת בכל מושב – יוצאים ידי חובת אכילת מצה בפסח במצה שמותרת להיאכל בכל מקום. יצאו (היו מחוץ לכלל) הביכורים שאינן נאכלין בכל מושב – אלא בירושלים, ולכן לא ייצאו הכוהנים ידי חובתם בביכורים.
ומציעים קושיה (שמטרתה לפרוך את הקביעה שלפני כן): התיבון: – השיבו (הקשו): הרי מעשר שֵיני, הרי הוא (צריך לומר כמו במקבילה: 'הרי אינו') נאכל בכל מושב! – מהדין של מעשר שני נובעת המסקנה שיוצאים ידי חובת אכילת מצה בפסח אף במצה שאינה מותרת להיאכל בכל מקום, שלא כמו שאמרו לפני כן לגבי הביכורים!
ומתרצים: ראוי הוא להיפדות ולהיאכל בכל מושב – מעשר שני כשנטמא, פודים אותו ואוכלים אותו אף חוץ לירושלים. הרי שמעשר שני ראוי להיאכל בכל מקום. אבל הביכורים אינם נפדים ונאכלים בכל מקום.
במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות יב,כ נאמר: ומניין שהכוהנים יוצאים ידי חובתם בתרומה בגבולים וישראל במעשר שני בירושלים? תלמוד לומר: "מצות" "מצות" - ריבה הכתוב.
יכול יוצא אדם ידי חובתו בביכורים! תלמוד לומר: "בכל מושבותיכם תאכלו מצות" - יצאו ביכורים שאין נאכלים בכל מושבות; דברי רבי יוסי הגלילי.
ובמכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא פרשה י נאמר: "בכל מושבותיכם תאכלו מצות" - למה נאמר? (שפשוט הוא, שהרי חובת הגוף הוא) - לפי שנאמר: "ואכלת לפני ה' אלוהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך" (דברים יד,כג), הרי שהעלה מעשר שני לירושלם, שומע אני יצא בו ידי חובתו משום מצה! תלמוד לומר: "בכל מושבותיכם" - יצא זה שאינו נאכל בכל מקום. - ומניין שלא יצא... לא בחלות תודה ולא ברקיקי נזיר ולא בביכורים? - תלמוד לומר: "בכל מושבותיכם תאכלו מצות", יצאו אלו שאינם נאכלים בכל מושבותיכם; דברי רבי ישמעאל.
וחכמים אומרים: יוצא... במעשר שני (חכמים הם רבי עקיבא, והם חולקים על רבי ישמעאל בעניין מעשר שני, אבל בעניין ביכורים הם מודים ("מקורות ומסורות", מועד ב, עמוד שעה)).
רבי יוסי הגלילי אומר: הרי הוא אומר: "שבעת ימים תאכל מצות" (דברים טז,ג), שומע אני אף מעשר שני במשמע! תלמוד לומר: "לחם עוני", יצא זה שאינו נאכל אלא בשמחה.
בתוספתא פסחים ב,יח שנו: יוצאים במעשר שני בירושלם (אבל לא בגבולים, שהרי הוא אסור שם באכילה), אבל לא בביכורים. מה הפרש בין מעשר שני לביכורים? מעשר שני יש לו היתר אכילה בגבולים (שהרי אם נטמא, פודים אותו אפילו בירושלים, ומותר להוציאו ולאוכלו מחוץ לירושלים), ביכורים אין להם היתר אכילה בגבולים (שאין להם פדיון).
בבבלי פסחים לה,ב אמרו: "והכוהנים בחלה ובתרומה". - פשיטא! - מהו דתימא: מצה שווה בכל אדם בעינן וליכא, קא משמע לן: "מצות" "מצות" ריבה.
ושם לו,א אמרו: תנו רבנן: יכול ייצא אדם ידי חובתו במעשר שני בירושלים! - תלמוד לומר: "לחם עוני" - מי שנאכל באנינות (לחם שמותר לאוכלו גם בזמן אבל), יצא זה (מעשר שני) שאינו נאכל באנינות אלא בשמחה; דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר: "מצות" "מצות" ריבה (הכתוב, ללמד שכל מיני מצות יוצאים בהם).
ושם לו,א אמרו: תנו רבנן: יכול ייצא אדם ידי חובתו בביכורים! - תלמוד לומר: "בכל מושבותיכם תאכלו מצות" - מצה הנאכלת בכל מושבות, יצאו ביכורים שאין נאכלים בכל מושבות (אלא בירושלים בלבד); דברי רבי יוסי הגלילי.
ושם לו,ב אמרו: תניא: יכול ייצא אדם ידי חובתו בביכורים! - תלמוד לומר: "בכל מושבותיכם תאכלו מצות" - מצה הנאכלת בכל מושבות, יצאו ביכורים שאין נאכלים בכל מושבות (אלא בירושלים בלבד). יכול שאני מוציא אף מעשר שני! - תלמוד לומר: "מצות" "מצות" ריבה. ומה ראיתה לרבות מעשר שני ולהוציא ביכורים? - מרבה אני מעשר שני שיש לו היתר בכל מושבות (שמעשר שני שנטמא פודים אותו ואוכלים אותו בכל מושבות), ומוציא אני ביכורים שאין להם היתר בכל מושבות.
במדרשי ההלכה ובבבלי נחלקו תנאים האם יוצאים במעשר שני בירושלים. ובירושלמי הביאו רק את דעת התנא שיוצאים במעשר שני בירושלים.
אפשר לפדות פירות מעשר שני ולהעלות את דמי פדיונם לירושלים. בדמי פדיון מעשר שני לוקחים דברי מאכל ואוכלים אותם בירושלים, שכל מה שקונים בכסף מעשר שני בירושלים מתקדש בקדושת מעשר שני.
במשנה מעשר שני ג,י שנינו: "הלקוח בכסף מעשר שניטמא (פירות שנקנו בכסף מעשר שני ונטמאו) - ייפדה. רבי יהודה אומר: ייקבר (הואיל ונקנו הפירות בכסף מעשר שני, שוב לא ייפדו, אלא ייקברו)".
ומציעים קושיה: רבי בון בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעי – שואל (מקשה): מעתה – אם כן (אם הדברים שלפני כן נכונים, שיוצאים ידי חובה במעשר שני בירושלים הואיל וראוי הוא להיפדות ולהיאכל בכל מושב כשנטמא, מתעורר קושי כמוצע בהמשך), הלקוח בכסף מעשר שיני טמא (צריך לומר כמו במקבילה: 'מעשר שניטמא') כרבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי), הואיל ואינו ראוי להיפדות ולהיאכל בכל מושב, אין יוצאין בו! – מצה של תבואה טהורה שנקנתה בכסף מעשר שני, לא יהיו יוצאים בה ידי חובת אכילת מצה בפסח לשיטת רבי יהודה, הואיל וכשתיטמא התבואה שנקנתה בכסף מעשר שני לא תיפדה ותיאכל בכל מקום! (צריך לפרש כאילו היה כתוב: מעתה, הלקוח בכסף מעשר שני, הואיל ואינו ראוי להיפדות ולהיאכל בכל מושב כשניטמא לרבי יהודה, אין יוצאים בו! והקושיה היא מלקוח בכסף מעשר שני טהור ("הירושלמי כפשוטו", עמוד 405). - נראה שהמילה 'שניטמא' היא אשגרה מהמשנה מעשר שני ג,י ויש למחוק אותה. - אין מתרצים קושיה זו)
לדברי חכמים החלוקים על רבי מאיר וסבורים שמעשר שני ממון הדיוט הוא, עיסה של מעשר שני בירושלים חייבת בחלה (ראה בבלי פסחים לז,ב).
חלה שהפרישו מן העיסה ונטמאה - אסורה באכילה, ותישרף, כקודשים טמאים וכתרומה טמאה.
ומציעים קושיה נוספת: רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) בעי – שואל (מקשה): מעתה (מילה זו הושלמה במסירה שלפנינו על ידי מגיה, וישנה במקבילה) – אם כן (אם הדברים שלפני כן נכונים, שיוצאים ידי חובה במעשר שני בירושלים הואיל וראוי הוא להיפדות ולהיאכל בכל מושב כשנטמא, מתעורר קושי כמוצע בהמשך), חלת עיסת מעשר שֵיני בירושלם, הואיל ואינה ראויה להיפדות ולהיאכל בכל מושב, אין יוצאין בה! – מצה של חלה שהופרשה מעיסה של תבואת מעשר שני שהועלתה לירושלים, לא יהיו יוצאים בה ידי חובת אכילת מצה בפסח, הואיל וכשתיטמא החלה לא תיפדה ותיאכל בכל מקום! (אין מתרצים קושיה זו)
בבבלי פסחים לח,א אמרו: בעי רבי שמעון בן לקיש / ריש לקיש: מהו שייצא אדם ידי חובתו בחלה של מעשר שני (בירושלים)? אליבא דרבי יוסי הגלילי (שלדעתו יוצאים ידי חובת מצה רק בדבר הנאכל גם באנינות) לא תיבעי לך - השתא בחוליו (במעשר שני עצמו שלא הוקדש בקדושת חלה) לא נפיק, בחלתו נפיק / מיבעיא (נצרכה לומר שאינו יוצא)?! כי תיבעי לך אליבא דרבי עקיבא - בחוליו הוא דנפיק, דאי מיטמו פריק להו (ויש להם היתר אכילה בכל מושבות ישראל), אבל בחלתו, דאי מיטמיא לשריפה אזלא / לא פריק לה (ואין לה היתר אכילה בכל מושבות ישראל), לא נפיק; או דילמא אמרינן: הואיל ואילו לא קרא עליה שם (לא היה מפריש אותה להיות חלה), נפיק בה, השתא נמי נפיק בה.
איכא דאמרי: הא נמי לא תיבעי לך, דאמרינן: 'הואיל'. כי תיבעי לך חלת לקוח בכסף מעשר שני, דתנן: הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא - ייפדה, רבי יהודה אומר: ייקבר. ואליבא דרבנן דאמרי ייפדה לא תיבעי לך, דהיינו מעשר (שאין הבדל בין לקוח בכסף מעשר ומעשר עצמו). כי תיבעי לך אליבא דרבי יהודה דאמר ייקבר - מאי? אמרינן: הואיל ואילו לאו לקוח הוואי, והואיל ואילו לא קרא עליה שם, נפיק בה, השתא נמי נפיק בה; או דילמא חד 'הואיל' אמרינן, תרי 'הואיל' לא אמרינן.
אמר רבא: מסתברא, שם מעשר חד הוא (ויוצא בה ידי חובת מצה).
בעיית רבי שמעון בן לקיש בלשון האחת בבבלי היא בעייתו בירושלמי. בעייתו בלשון האחרת בבבלי היא הרכבה של בעייתו ובעיית רבי בון בר חייה בירושלמי.
לפי הבבלי שאל ריש לקיש ללשון הראשון על חלה של מעשר שני, והשאלה היתה האם אומרים "הואיל" ויוצא בה או שלא. וללשון השני שאל על חלה הלקוחה בכסף מעשר שני, והשאלה היתה האם אומרים "תרי הואיל" או שלא.
אבל לפי הירושלמי ידע ריש לקיש את ההלכה, ולא שאל אלא הקשה על הברייתא האומרת שיוצאים במעשר שני משום ש"ראוי הוא להיפדות ולהיאכל בכל מושב", והרי הלכה היא שיוצאים בחלה של מעשר שני בירושלים שאינה ראויה להיפדות ולהיאכל בכל מושב. ואולי דייק ריש לקיש כן מסתימת המשנה "והכוהנים בחלה" אפילו של מעשר שני.
בירושלמי לא נזכר כלל "הואיל", ומקושיותיהם של ריש לקיש ורבי בון בר חייה שנשארו בלא תשובה יוצא שאינם אומרים "הואיל". "הואיל" היה עושה חלה של מעשר שני וחלה הלקוחה בכסף מעשר שני לנאכלות בכל מושב.
מכאן שבדברי ריש לקיש המקוריים לא היה מדובר על "הואיל". כל העניין על "הואיל" הסבר מאוחר הוא בבבלי לשאלתו של ריש לקיש. במקור הוא לא היה והירושלמי לא הכירו. והוא גם קשה, כמו שהקשו הראשונים, שיאמרו גם בביכורים "הואיל ואילו לא קרא להם שם" יהיו נאכלים בכל מושבות ("מקורות ומסורות", מועד ב, עמוד שפא).
וממשיכים את מדרש ההלכה: יכול יצאו ידי חובתן בחלות תודה וברקיקי נזיר! – אולי יעלה על דעתך שייצאו ידי חובת אכילת מצה בפסח בחלות מצות וברקיקי מצות של קורבן תודה ושל קורבן שלמי נזיר! תלמוד לומר (הכתוב מלמד לומר): "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ" (שמות יב,טו; ויקרא כג,ו) – ויש לדרוש את הכתוב: - מצה הנאכלת כל שבעה – מצות שראויות לאכול מהן שבעת ימים שלמים הן המצות שחובה עליכם לאכול מהן בלילה הראשון של פסח, יצאו חלות תודה ורקיקי נזיר שאינן נאכלין כל שבעה – אלא ליום ולילה בלבד, כדין קורבן התודה וקורבן שלמי הנזיר שהם באים עימם, ואינם ראויים לאכול מהם שבעת ימים שלמים.
במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות יב,טו נאמר: "שבעת ימים מצות תאכלו" - מצה הנאכלת כל שבעה אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. יצאו חלות תודה ורקיקי נזיר שאין נאכלים כל שבעה.
ובמכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא פרשה י נאמר: ומניין שלא יצא... לא בחלות תודה ולא ברקיקי נזיר ולא בביכורים? - תלמוד לומר: "בכל מושבותיכם תאכלו מצות", יצאו אלו שאינם נאכלים בכל מושבותיכם; דברי רבי ישמעאל.
ובספרא "אמור" פרשה ט נאמר: למה נאמר "שבעת ימים מצות תאכלו"? - מצה נאכלת כל שבעה ויוצא בה ידי חובתו בפסח. יצאו חלות תודה ורקיקי נזיר שאין נאכלים כל שבעה.
בבבלי פסחים לח,א-ב אמרו: "חלות תודה ורקיקי נזיר". - מנא הני מילי? - ...רב יוסף אמר: אמר קרא: "שבעת ימים תאכל מצות / מצות תאכלו" - מצה הנאכלת לשבעה, יצאת זו (מצה של תודה ושל נזיר) שאין נאכלת לשבעה אלא ליום ולילה.
תניא כוותיה דרב יוסף: יכול ייצא אדם ידי חובתו בחלות תודה וברקיקי נזיר! - תלמוד לומר: "שבעת ימים תאכל מצות / מצות תאכלו" - מצה הנאכלת לשבעה, יצאת זו שאין נאכלת לשבעה אלא ליום ולילה.
הבבא במשנה (פסחים ב,ה בעניין חלות תודה ורקיקי נזיר) "עשאם לעצמו - אינו יוצא בהם, למכור בשוק - יוצא בהם" לא הובאה במדרשי הלכה וגם בברייתות כאן (בבבלי, וכן בירושלמי) לא נזכרה. במשנה לא היתה בבא זו, אלא "ולא בחלות תודה וברקיקי נזיר" ("מקורות ומסורות", מועד ב, עמוד שפה). בבא זו נכנסה למשנה בעקבות הברייתא בבבלי פסחים לח,ב.
רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רבי שמעון בן לקיש: ממה שנאכלו חלות תודה ורקיקי נזיר בכל ערי ישראל, לא צרך השונה – התנא, להוציאן ממושב – מכיוון שבתקופת נוב וגבעון היה מותר לבנות במה בכל מקום ולהקריב עליה קודשים קלים ולאוכלם, ובהם חלות תודה ורקיקי נזיר, לכן התנא של מדרש ההלכה שהובא לעיל לא יכול למעט חלות תודה ורקיקי נזיר מהכתוב "בכל מושבותיכם תאכלו מצות" שממנו הוא מיעט ביכורים, לפי שמהכתוב הזה ממעטים דבר שאינו נאכל בכל מקום ואילו חלות תודה ורקיקי נזיר היו נאכלים בתקופת נוב וגבעון בכל מקום, ומשום כך התנא מיעט אותם מהכתוב "שבעת ימים מצות תאכלו" ('צרך' = יכול ("הירושלמי כפשוטו", עמוד 557, הערה לעמוד 252)).
רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם רבי שמעון בן לקיש: זאת אומרת, שנאכלו חלות תודה ורקיקי נזיר בכל ערי ישראל, (צריך להוסיף כמו במקבילה: 'לפיכך') לא צרך השונה – התנא, להוציאן ממושב – ממדרש ההלכה שהובא לעיל, שמיעט חלות תודה ורקיקי נזיר מהכתוב "שבעת ימים מצות תאכלו" ולא מיעט אותם מהכתוב "בכל מושבותיכם תאכלו מצות" שממנו הוא מיעט ביכורים, יש להסיק שחלות תודה ורקיקי נזיר היו נאכלים בתקופת נוב וגבעון בכל מקום, ומשום כך התנא של מדרש ההלכה לא יכול למעט אותם מהכתוב "בכל מושבותיכם תאכלו מצות", לפי שמהכתוב הזה ממעטים דבר שאינו נאכל בכל מקום (רבי יונה ורבי יוסה חלוקים בנוסח מאמרו של רבי שמעון בן לקיש).
בבבלי פסחים לח,ב אמרו: ותיפוק ליה (אותה הלכה שאין אדם יוצא ידי חובת מצה בחלות תודה וברקיקי נזיר) דאין נאכלים בכל מושבות! - אמר רבי שמעון בן לקיש: זאת אומרת (מאחר ולא נקטו בטעם זה), חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלים בנוב ובגבעון (נאכלים בתקופת נוב וגבעון בכל מקום).
מאמרו של רבי שמעון בן לקיש בבבלי הוא כנוסח שאמר בשמו רבי יוסה בירושלמי.
ומציעים קושיה: ניחה – (הדבר) נוח חלות תודה – הדין של חלות תודה מובן (שכן קורבן תודה קרב בבמה קטנה ככל קורבנות נדר ונדבה, ולכן חלות תודה היו נאכלות בתקופת נוב וגבעון בכל מקום). אבל רקיקי נזיר – הדין של רקיקי נזיר אינו מובן, לא כן אמר – (וכי) לא כך אומר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): לית כאן – אין כאן נזירות – יש לשלול את האמור בברייתא שהובאה בהלכה הקודמת, שגם קורבנות הנזיר קריבים בבמה קטנה בשעת היתר הבמות. נזירות חובה היא – קורבנות הנזיר אינם קריבים בבמה קטנה, לפי שלא נדר להביא אותם אלא נדר להיות נזיר וממילא נתחייב בהם, ולכן קורבנות הנזיר הם קורבנות חובה שאינם קריבים בבמה קטנה (מקור דברי רבי יוחנן בהלכה הקודמת)?! (בתמיהה) – הרי שרקיקי נזיר לא היו נאכלים בתקופת נוב וגבעון בכל מקום, ואם כן, מדוע התנא של מדרש ההלכה שהובא לעיל לא מיעט רקיקי נזיר מהכתוב "בכל מושבותיכם תאכלו מצות"!
ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות למדרש ההלכה: אמר רבי בון בר כהנא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): תיפתר – תתפרש (מדרש ההלכה), שקרבה חטאתו בשילה, ועולתו ושלמיו בנוב ובגבעון – במקרה שהוקרב קורבן החטאת של הנזיר בתקופת שילה וקורבנות העולה והשלמים שלו הוקרבו בתקופת נוב וגבעון לאחר שחרבה שילה, שרק קורבן החטאת שלו אינו קרב בבמה בשעת היתר הבמות כדין קורבן חובה של היחיד, אבל קורבנות העולה והשלמים שלו קריבים בבמה בשעת היתר הבמות כדין קורבנות נדבה ונאכלים בכל מקום. ומשום המקרה הזה, התנא של מדרש ההלכה לא יכול למעט רקיקי מצות של קורבן שלמי נזיר מהכתוב "בכל מושבותיכם תאכלו מצות", מכיוון שבמקרה הזה הם היו נאכלים בתקופת נוב וגבעון בכל מקום (תירוץ זה הוא לדעת החכמים החלוקים על רבי יהודה בעניין הקורבנות הקריבים בבמות בשעת היתר הבמות, שהם סבורים שקורבנות חובה של היחיד אינם קריבים אף בבמה גדולה, ולכן אמרו כאן "תיפתר שקרבה חטאתו בשילה" ולא אמרו שקרבה חטאתו בבמה גדולה שבנוב ובגבעון).
ומציעים קושיה: רבי חנניה (דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) ורבי עזרה (ב"שרידי הירושלמי" במקבילה: 'רבי עזריה'. - אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) בעון (ב"שרידי הירושלמי" במקבילה: 'בעה') קומי – שאלו (הקשו) לפני רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי. - אפשר שהשמות רבי חנניה ורבי עזרה הם כפל גרסה הנובע מצירופן של גרסאות חלופיות. שני האמוראים האלה רגילים לשאול ולומר דברים לפני רבי מנא. ואם כן יש לגרוס 'בעה' כמו ב"שרידי הירושלמי" במקום 'בעון' שהוא תיקון בשל כפל הגרסה. לחילופין, אפשר שיש לגרוס 'רבי חנניה ורבי עזרה', ונשמטה וי"ו החיבור כמצוי בירושלמי. ואם כן הגרסה 'בעון' נכונה): לא כן אמר רבי – (וכי) לא כך אומר רבי (מורי, רבי מנא) בשם רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): שלמי חגיגה הבאים בבמה – קורבן שלמים שהעולה למקדש ברגל חייב להקריב כדי לקיים מצוות חגיגה, שהוקרב בבמה בשעת היתר הבמות, כשירים – הקורבן כשר כאילו הוא בא לנדבה, אלא שלא עלו לבעלים לשם (במקבילה: 'משם') חובה – אינם יוצאים בו ידי חובת שלמי חגיגה?! (בתמיהה) – הרי שגם במקרה לעיל שהוקרבו קורבנות העולה והשלמים של הנזיר בבמה בשעת היתר הבמות, לא עלו לו לשם חובה, מפני שהם קורבנות חובה של היחיד, ולא קדשו רקיקי המצות של קורבן שלמי הנזיר (כמו ששנינו במשנה מנחות ז,ג בעניין לחמי התודה: שחטה (את התודה) שלא לשמה (ולא עלתה לבעלים לשם חובה) - לא קדש הלחם (החלות הבאות עם התודה)). נמצא שרקיקי נזיר לא היו נאכלים בתקופת נוב וגבעון בכל מקום, ואם כן, יש לחזור ולהקשות, מדוע התנא של מדרש ההלכה שהובא לעיל לא מיעט רקיקי נזיר מהכתוב "בכל מושבותיכם תאכלו מצות"!
ושואלים: אלא כרבי יודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) – האם אין לנו לומר אלא שמדרש ההלכה הוא כשיטת רבי יהודה בעניין הקורבנות הקריבים בבמות בשעת היתר הבמות, דרבי יודה אמר: – שרבי יהודה אומר: חטאת פסח (צריך לומר: 'ופסח', כמו שהוא במקבילה) ליחיד בבמה גדולה – חטאת יחיד ופסח (וכן שאר קורבנות החובה של היחיד) קריבים בבמה גדולה, אין חטאת פסח (צריך לומר: 'ופסח') ליחיד בבמה קטנה – חטאת יחיד ופסח (וכן שאר קורבנות החובה של היחיד) אינם קריבים בבמה קטנה. וכיוון שקורבנות הנזיר הם קורבנות חובה של היחיד, הם היו קריבים בבמה הגדולה שבנוב ובגבעון, ורקיקי הנזיר היו נאכלים בתקופת נוב וגבעון בכל מקום, ומשום כך התנא של מדרש ההלכה לא יכול למעט אותם מהכתוב "בכל מושבותיכם תאכלו מצות"?
ומשיבים: לא אתיא – לא באה (לא הולך מדרש ההלכה) אלא כרבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) – הדברים שנאמרו לפני כן מתאימים רק לפי שיטת רבי שמעון בעניין קורבנות הנזיר, דרבי שמעון אמר: – שרבי שמעון אומר: מכיון (ב"שרידי הירושלמי" במקבילה: 'כיון') שנזרק עליו אחד מן הדמים – משנזרק לשמו על המזבח דם אחד מקורבנותיו, הותר הנזיר (צריך להוסיף כמו במקבילה: 'לשתות') ביין וליטמא למתים (משנה נזיר ו,ט) – אף על פי שעדיין לא גילח את שער ראשו ולא הביא שאר קורבנותיו. לפי שיטת רבי שמעון, אפשר להעמיד את מדרש ההלכה אף לדעת החכמים החלוקים על רבי יהודה בעניין הקורבנות הקריבים בבמות בשעת היתר הבמות, שהם סבורים שקורבנות חובה של היחיד אינם קריבים אף בבמה גדולה, ויש לפרש את מדרש ההלכה במקרה שקרבה חטאתו בשילה ועולתו ושלמיו בנוב ובגבעון כאמור לעיל, ומכיוון שלאחר שקרבה חטאתו הותר הנזיר בכל מה שנאסר בימי נזירותו, קורבנות העולה והשלמים שלו הם קורבנות נדבה, וכשהוקרבו בבמה בשעת היתר הבמות עלו לו לשם חובה וקדשו רקיקי המצות של קורבן שלמי הנזיר. ומשום המקרה הזה, התנא של מדרש ההלכה לא יכול למעט רקיקי נזיר מהכתוב "בכל מושבותיכם תאכלו מצות", מכיוון שבמקרה הזה הם היו נאכלים בתקופת נוב וגבעון בכל מקום.
עד כאן המקבילה בירושלמי פסחים.
מקבילה זו הועתקה לכאן משום שהיא דנה בעניין נוב וגבעון שבו מדובר כאן לעיל.
• • •
כתוב בעניין ההקרבה כשייכנסו בני ישראל לארץ ויותרו הבמות: "לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו, כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים יב,ח-ט). ופירושו: כשתעברו את הירדן מותרים אתם להקריב בבמות עד שתבואו אל המנוחה ואל הנחלה, שכשתבואו אל המנוחה ואל הנחלה תהיינה הבמות אסורות, ובין תקופת המנוחה לתקופת הנחלה יחזרו להיתר הבמות.
במשנה זבחים יד,ו שנינו: "באו לשילה ונאסרו הבמות... והיא היתה מנוחה".
ושם יד,ח שנינו: "באו לירושלים ונאסרו הבמות... והיא היתה נחלה".
מציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של ברייתא: אית תניי תני: – יש תנא (ש)שונה: 'מנוחה' - זו שילה – תקופת משכן שילה מכונה בתורה "מנוחה", 'נחלה' - זו ירושלם – תקופת המקדש בירושלים מכונה בתורה "נחלה" (כמשנה בזבחים וכרבי יהודה בברייתות שהבאנו להלן). אית תניי תני: – (ו)יש תנא (ש)שונה: 'מנוחה' - זו ירושלם, 'נחלה' זו שילה (כרבי שמעון בברייתות שהבאנו להלן).
ומציעים מקורות לשתי הגרסאות הסותרות: מאן דאמר: – מי שאומר: 'מנוחה' - זו שילה - "כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה" (דברים יב,ט. - אין מובן לכתוב זה כאן, כי בפירושו של כתוב זה חלוקות שתי הגרסאות. ונראה שמקומו של כתוב זה בתחילת סוגיה זו), 'נחלה' - זו ירושלם - כתוב (בקינת ה' על שהוא עתיד לעזוב את בית מקדשו ואת עמו): "עָזַבְתִּי אֶת בֵּיתִי, נָטַשְׁתִּי אֶת נַחֲלָתִי" (ירמיהו יב,ז), "הָיְתָה לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר" (ירמיהו יב,ח) – עמי התנהג עימי כחיה טורפת (כתוב זה בא להלן כמקור לתנא השני, אך מקומו כאן כמקור לתנא הראשון), "הַעַיִט צָבוּעַ נַחֲלָתִי לִי?" (ירמיהו יב,ט) – האם עמי הוא כמו עוף טורף בעל אצבע גדולה לאחוז בטרף? (שני הכתובים הם משלים להורות על שנאת ישראל את ה'). ויש לפרש את הכתובים האלה על בית המקדש בירושלים, ומכאן ש'נחלה' זו ירושלים (גם בברייתות שהבאנו להלן באים שני הכתובים הללו ללמד ש'נחלה' זו ירושלים לפי התנא הזה). מאן דאמר: – (ו)מי שאומר: 'נחלה' - זו שילה - "הָיְתָה לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר" (ירמיהו יב,ח. - אין מובן לכתוב זה כאן ומקומו לעיל, כי כתוב זה אינו מדבר על שילה אלא על ירושלים כמו הכתוב שאחריו שבא לעיל. וכנראה שכתוב זה נשמט מבפנים ונשלם בגיליון ואחר כך הכניסוהו בפנים שלא במקומו ("עלי תמר")), 'מנוחה' - זו ירושלם - כתוב (בדברי ה' על בחירת ירושלים): "זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד, פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ" (תהילים קלב,יד) – העיר ציון היא מנוחתי (מקום שכינתי) עד סוף כל הדורות, ובה אני קובע את מקום מושבי משום שאני חושק בה. מכאן ש'מנוחה' זו ירושלים (לשני התנאים ברור מלשון הכתוב ש'מנוחה' ו'נחלה' הם כינויים לשני מקומות, שילה וירושלים, וכיוון שאחד מהם הוא כינוי לירושלים, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, הרי ממילא השני הוא כינוי לשילה, ואין צריך להביא מקור לכך).
בתוספתא זבחים יג,כ שנו: אי זו היא 'מנוחה' ואי זו היא 'נחלה'? - 'מנוחה' - זו שילה, ו'נחלה' - זו ירושלם, שנאמר: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה", ואומר: "העיט צבוע נחלתי לי", ואומר: "היתה לי נחלתי כאריה ביער"; דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: 'נחלה' - זו שילה, 'מנוחה' - זו ירושלם, שנאמר: "כי בחר י'י בציון, איווה למושב לו. זאת מנוחתי עדי עד, פה אשב כי איוויתיה".
בספרי דברים פסקה סו נאמר: "כי לא באתם עד עתה" וגו' - ליתן היתר בבמה בין מנוחה לנחלה. 'נחלה' - זו שילה, 'מנוחה' - זו ירושלם, שנאמר: "זאת מנוחתי עדי עד" (תהילים קלב,יד); דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר: חילוף הם הדברים.
בבבלי זבחים קיט,א-ב אמרו: תנו רבנן: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" (דברים יב,ט) (כשתיכנסו לארץ תהיו מותרים בהקרבה בבמות, וכשתבואו אל המנוחה ואל הנחלה תהיו אסורים בכך), 'מנוחה' - זו שילה, 'נחלה' - זו ירושלים. ולמה חילקן הכתוב? ליתן היתר (להקריב בבמות) בין זו לזו (בתקופת נוב וגבעון שביניהן).
תנו רבנן: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה", 'מנוחה' - זו שילה, 'נחלה' - זו ירושלים, וכן הוא אומר (הכתוב בנבואה על ירושלים): "היתה לי נחלתי כאריה ביער", ואומר: "העיט צבוע נחלתי לי?"; דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: 'מנוחה' - זו ירושלים, 'נחלה' - זו שילה, וכן הוא אומר (הכתוב בנבואה על ירושלים): "זאת מנוחתי עדי עד, פה אשב כי איוויתיה", ואומר: "כי בחר ה' בציון, איווה למושב לו".
בשלמא למאן דאמר: 'מנוחה' - זו שילה, היינו דכתיב: "אל המנוחה ואל הנחלה" (כסדר הזמנים, שהרי קדמה שילה לירושלים); אלא למאן דאמר: 'מנוחה' - זו ירושלים, 'נחלה' - זו שילה, 'אל הנחלה ואל המנוחה' מיבעי ליה! - הכי קאמר: (כשתיכנסו לארץ תהיו מותרים בהקרבה בבמות, משום ש)לא מיבעיא 'מנוחה' דלא מטיתו, אלא אפילו 'נחלה' נמי לא מטיתו.
תניא: רבי ישמעאל אומר: זו וזו שילה. רבי שמעון בן יוחי אומר: זו וזו ירושלים.
בשלמא למאן דאמר: 'מנוחה' - זו שילה, 'נחלה' - זו ירושלים, אי נמי איפכא, היינו דכתיב (בשני לשונות נפרדים): "אל המנוחה ואל הנחלה"; אלא למאן דאמר: זו וזו שילה, או זו וזו ירושלים, 'אל המנוחה והנחלה' מיבעי ליה! - קשיא.
בשלמא למאן דאמר: זו וזו שילה, היינו דכתיב: "אל המנוחה ואל הנחלה", 'מנוחה' - דנחו מכיבוש, 'נחלה' - דפליגו נחלות התם, דכתיב: "וַיַּשְׁלֵךְ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ גּוֹרָל בְּשִׁלֹה לִפְנֵי ה' וַיְחַלֶּק שָׁם יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָאָרֶץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמַחְלְקֹתָם" (יהושע יח,י); אלא למאן דאמר: זו וזו ירושלים, בשלמא 'נחלה' - נחלת עולמים, אלא 'מנוחה' מאי היא? - מנוחת הארון (מקום מנוחה לארון), דכתיב: "וְאֵלֶּה אֲשֶׁר הֶעֱמִיד דָּוִיד עַל יְדֵי שִׁיר בֵּית ה' מִמְּנוֹחַ הָאָרוֹן" (דברי הימים א ו,טז).
בפירוש הפסוק בדברים יב,ט "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" בהקשר של שאלת זמן ההיתר של הבמות נמצאות במקבילות ארבע דעות:
א. דעת רבי יהודה: 'מנוחה' זו שילה ו'נחלה' זו ירושלים, כעדות ספרי דברים, תוספתא זבחים והברייתא השנייה בבבלי זבחים. דעה זו מופיעה כדעה סתמית ויחידה גם במשנת זבחים, בברייתא בבבלי מגילה, בברייתא הראשונה בבבלי זבחים וכ"אית תניי תני" הראשון בירושלמי מגילה. המשמעות ההלכתית של דעה זו היא שבהקמת שילה נאסרו הבמות, ולאחר מכן, כשבאו לנוב ולגבעון, הן הותרו שוב. כך מפורש במשנת זבחים, בספרי דברים ובברייתא הסתמית בבבלי זבחים.
ב. דעת רבי שמעון לפי המסורת של דבי רבי עקיבא: 'מנוחה' זו ירושלים ו'נחלה' זו שילה, כעדות המקורות הנ"ל, שנקבו בשמו של רבי יהודה כאוחז בדעה החלופית. על ייחוס מסורת זו לאסכולת דבי רבי עקיבא אפשר ללמוד מהופעתה בספרי דברים, מאסכולה זו, ומהשם 'רבי שמעון' בלי אזכור שם אביו, כמקובל בה. משמעותה ההלכתית של דעה זו שווה למשתמע מדברי רבי יהודה, וההבדל ביניהם נעוץ בראיות הדרשניות-פרשניות מן הפסוקים.
ג. דעת רבי ישמעאל: זו וזו שילה, כעדות הברייתא השלישית בבבלי זבחים. משמעותה ההלכתית של דעה זו אינה ברורה כל צורכה. ייתכן כי לדידה נאסרו הבמות בשילה ומכאן ואילך לא הותרו, אולם צריך עיון איך תוסבר על פי דעה זו הקרבת שלמה בבמה בגבעון וכיוצא בה.
ד. דעת רבי שמעון לפי המסורת של דבי רבי ישמעאל: זו וזו ירושלים, כמפורש בבבלי זבחים. על ייחוסה של מסורת זו לאסכולה של דבי רבי ישמעאל אפשר ללמוד מהכינוי 'רבי שמעון בן יוחי' במקור המוסר אותה, כמקובל בדבי רבי ישמעאל, וכן מהבאתו כבר הפלוגתא של רבי ישמעאל, התנא המרכזי במדרשים מדבי רבי ישמעאל. משמעותה ההלכתית של דעה זו היא שאף בתקופת שילה הותרו הבמות ("ספרי זוטא דברים", עמודים 169-171).
לדעת רבי ישמעאל הותרו הבמות בנוב ובגבעון משום שהארון לא היה במקומו.
לאחד שעשה לו חבילה והיה נינח בה.
כך באוהל מועד נאסרו הבמות...
למלך שאמר לעבדו: אל תשתה יין...
כך באוהל מועד עשו ארבעים חסר אחת...
נראה שבקטע הזה חל שיבוש בסדר המשפטים, והסדר הנכון והמקורי הוא כך:
לאחד שעשה לו חבילה והיה נינח בה.
למלך שאמר לעבדו: אל תשתה יין...
כך באוהל מועד נאסרו הבמות...
(כך) באוהל מועד עשו ארבעים חסר אחת...
בסדר המשפטים המקורי הובאו שני משלים זה אחר זה, כשהמשל הראשון ("לאחד שעשה לו חבילה") מוסב על האמור לעיל ("'מנוחה' זו ירושלם"), והמשל השני ("למלך שאמר לעבדו") קשור לאמור אחריו ("כך באוהל מועד נאסרו הבמות"). אי הבנת הדבר הזה הביאה לכך שהמשל השני הועבר לפני הברייתא האחרונה ("באוהל מועד עשו ארבעים חסר אחת") ובראש הברייתא הזו נוסף "כך" (דיבור הצעה לנמשל). בשל כך חל שיבוש בסדר המשפטים.
ומביאים ברייתא: משל להסברה למה הדבר דומה: לאחד שעשה לו חבילה (חווילה, בית אחוזה (מקור המילה 'חווילה' במילה הלטינית 'וילה')) והיה נינח (נרגע) בה – והנמשל הוא, שה' עשה לו בית גדול בירושלים והיה שוכן בו, ובו היה מקום מנוחתו, ולכן המקדש בירושלים נקרא 'מנוחה' (משל זה מוסב על התנא השני לעיל שאומר ש'מנוחה' זו ירושלים).
ומביאים ברייתא: משל להסברה למה הדבר דומה: למלך שאמר לעבדו – לפני שיצא לדרך העוברת בשלוש הערים שלהלן: אל תשתה יין לא מטבריא (צריך לומר: 'בטבריא') ולא מקיסרין (צריך לומר: 'בקיסרין') ולא מציפורין (צריך לומר: 'בציפורין'). ויש לדייק: הא – אבל בינתיים – בין טבריא לקיסרין ובין קיסרין לציפורין, - מותר – לעבד לשתות יין, שמתוך שלא אמר המלך לעבדו שלא ישתה יין בדרך אלא פירש לו את המקומות בדרך שלא ישתה בהם יין, משמע שלא אסר עליו לשתות יין אלא במקומות האלה בלבד. כך (דיבור הצעה לנמשל) באוהל מועד נאסרו הבמות, בגלגל הותרו הבמות, בשילה נאסרו הבמות, בנוב ובגבעון הותרו הבמות, בירושלם נאסרו הבמות (משנה זבחים יד,ד-ח) – ה' (המלך) אמר לישראל (העבד) שבאוהל מועד ובשילה ובירושלים הם אסורים להקריב בבמות, ויש לדייק שבין המקומות הללו - בגלגל ובנוב ובגבעון - הם מותרים להקריב בבמות (במשל יש שלושה מקומות שבהם נאסר היין לעבד, וגם בנמשל יש שלושה מקומות שבהם נאסרו הבמות לישראל).
ומביאים ברייתא: כך (מילה זו יתירה, ובאה כאן בטעות בשל השיבוש שחל בסדר המשפטים) באוהל מועד עשו (שהו) – בני ישראל, ארבעים חסר אחת – שהמשכן עמד במדבר שלושים ותשע שנים, מתחילת השנה השנייה ליציאת מצרים עד סוף השנה הארבעים; בגלגל עשו ארבע עשרה, שבע שכיבשו ושבע שחילקו – שכשעברו את הירדן בימי יהושע העמידו את המשכן בגלגל, והוא עמד שם ארבע עשרה שנים, שבע שנים שכבשו את הארץ ושבע שנים שחילקו אותה לשבטים (לשבטי יהודה, אפריים ומנשה. לשאר השבטים חילקו את הארץ בשילה); בשילה עשו שלש מאות וששים ותשע – שלאחר שחילקו את הארץ השכינו את המשכן בשילה, והוא עמד שם שלוש מאות ושישים ותשע שנים; בנוב ובגבעון עשו חמשים ושבע, שלש עשרה בנוב וארבעים וארבע בגבעון – שלאחר שחרבה שילה בימי עלי הכוהן הקימו את המשכן בנוב, והוא עמד שם שלוש עשרה שנים, ולאחר שחרבה נוב בימי שאול המלך העבירו את המשכן לגבעון, והוא עמד שם ארבעים וארבע שנים; ובירושלם עשו בבניין הראשון ארבע מאות ועשר – שבית המקדש הראשון בירושלים שנבנה על ידי שלמה המלך עמד שם ארבע מאות ועשר שנים, ובבניין האחרון ארבע מאות ועשרים – שבית המקדש השני בירושלים עמד שם ארבע מאות ועשרים שנים, לקיים מה שנאמר: – המעשה שנעשה (בבניין האחרון) הוא בדיוק לפי הכתוב במקרא (בדבר ה' לחגי הנביא על בית המקדש השני): "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן" (חגי ב,ט) – כבודו של הבית השני (שהוא אחרון לגבי הראשון) יהיה גדול מכבודו של הבית הראשון. ויש לפרש, שהבית השני יהיה גדול בשנים מהבית הראשון, שהבית השני עמד זמן רב יותר מהבית הראשון.
בתוספתא זבחים יג,ו שנו: ימי אוהל מועד שבמדבר ארבעים חסר אחת; ושבגלגל ארבע עשרה, שבע שכבשו ושבע שחלקו; ושבשילה שלוש מאות ושבעים חסר אחת; ושבנוב ובגבעון חמישים ושבע; בבית עולמים - ארבע מאות ועשר לבניינו הראשון, ארבע מאות ועשרים לבניינו האחרון.
בבבלי זבחים קיח,ב אמרו: תנו רבנן: ימי אוהל מועד שבמדבר - ארבעים שנה חסר אחת, ושבגלגל - ארבע עשרה שנה, שבע שכיבשו ושבע שחילקו, ושבנוב ובגבעון - חמישים ושבע שנה, נשתיירו לשילה (לתקופת המשכן בשילה) שלוש מאות ושבעים חסר אחת (שכן המקדש הוקם ארבע מאות ושמונים שנה ליציאת מצרים (מלכים א ו,א)).
בבבלי בבא בתרא ג,א אמרו: כתיב: "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" - רב ושמואל, ואמרי לה: רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר: בבניין (הבניין השני היה גבוה יותר מן הראשון), וחד אמר: בשנים. ואיתא להאי ואיתא להאי / ותרווייהו איתנהו (שני הדברים היו בו).
כל הירושלמי למגילה פרק א מהלכה י עד סוף הפרק הוא תלמוד למשנה מסכת זבחים פרק יד מהלכה ד עד סוף הפרק, בהיותו דן בחלקים של משנת זבחים שאינם במשנת מגילה כלל, ורק במיעוטו נכנסו בו עניינים שאינם בזבחים ונמצאים במגילה כמו עניין הפסח בבמה ("סוגיות ארץ ישראליות לסדר קדשים" (עבודה), חלק ב, עמוד 21).
חבילה
בספרי דברים פסקה לז נאמר: הרי הוא אומר: "ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גויים" (ירמיהו ג,יט) - ארץ שעשויה חוילאות חוילאות למלכים ולשלטונים, שכל מלך ושלטון שלא קנה פלטירות וחוילאות בארץ ישראל אומר: לא עשיתי כלום.
• • •