משנה
מגילה – מגילת אסתר, נקראת באחד עשר, בשנים עשר, בשלשה עשר, בארבעה עשר, בחמשה עשר – ניתן לקרוא את המגילה באחד מחמישה זמנים אלו, באחד עשר באדר או בשנים עשר וכו', לא פחות – לא לפני אחד עשר, ולא יתר – לא לאחר חמישה עשר.
כרכים (ערים גדולות) המוקפין חומה מימות יהושע בן נון – שהיו מוקפים חומה בימות יהושע, בשעה שכבש את הארץ, אף על פי שאין להם עכשיו חומה, קורין – קוראים את המגילה, בחמשה עשר – באדר. כפרים ועיירות גדולות – מקומות ללא חומה או המוקפים חומה שלא מימות יהושע בן נון, קורין בארבעה עשר, אלא שהכפרים מקדימין – לקרוא את המגילה, ליום הכניסה – ליום שני או חמישי בשבוע, שבהם נכנסים בני הכפרים לעיירות בגלל השוק הפועל בהן בימים אלה (ומשום כך נקבעו ימים אלה לקריאת התורה בציבור). וכיוון שמקדימים ליום הכניסה, יוצא שפעמים קוראים בשלושה עשר באדר, פעמים בשנים עשר ופעמים באחד עשר (תקנת חכמים זו נעשתה מפני שבני הכפרים לא היו יודעים לקרוא. כיוון שבני הכפרים נהגו לבוא לעיירות הסמוכות למקום מושבם בימים קבועים בשבוע לצרכים שונים, תיקנו חכמים שבבואם לעיר יקרא עבורם אחד מבני העיר היודע לקרוא, ובכך ייצאו ידי חובת קריאת המגילה).
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "מגילה נקראת באחד עשר, בשנים עשר, בשלשה עשר, בארבעה עשר, בחמשה עשר".
מניין למדים שהמגילה נקראת בימים הללו? שהרי במגילה נאמרו רק ארבעה עשר וחמישה עשר. -
רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם שמעון בר בא (אמורא בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כתוב (בתקנת ימי הפורים): "לְקַיֵּם אֶת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם" (אסתר ט,לא) – (מרדכי שלח ליהודים) שיחגגו את ימי הפורים בזמנים הקבועים להם. ויש ללמוד מהכתוב שיש זמנים (ימים) שונים לקריאת המגילה, ולא שני ימים בלבד.
ושואלים: מה תלמוד לומר: – מה יש ללמוד מהכתוב: "בִּזְמַנֵּיהֶם"?
ומשיבים (בהבאת מחלוקת אמוראים): רבי יונה ורבי יוסה (גדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) – נחלקו שני החכמים (במהות הלימוד מהכתוב "בזמניהם"). רבי יונה אמר: ליתן להן זמנים אחרים – הכתוב בא להוסיף ליהודים זמנים אחרים לקריאת המגילה מלבד ארבעה עשר וחמישה עשר שתוקנו מתחילה. רבי יוסה אומר: זמנים שקבעו להם חכמים – הכתוב בא ללמד שיש לקרוא את המגילה בזמנים שקבעו החכמים ליהודים. ואֵילּוּ הן – הזמנים שקבעו להם חכמים לקריאת המגילה: אחד עשר ושנים עשר ושלשה עשר וארבעה עשר וחמשה עשר – כמו ששנינו במשנה ("ואילו הן..." הוא מדברי רבי יוסה. לפי רבי יונה, אחד עשר ושנים עשר ושלושה עשר הם זמנים נוספים על ארבעה עשר וחמישה עשר שתוקנו מתחילה. ואילו לפי רבי יוסה, כל הימים הללו תוקנו מתחילה על ידי חכמים).
ומקשים (בהצעת חלופה למה שקדם): או אינו אלא (ואולי אין הדבר כך, כי אם) ששה עשר ושבעה עשר – ולא אחד עשר ושנים עשר! – מניין למדים שהזמנים הנוספים לקריאת המגילה הם הימים שלפני הזמנים העיקריים לקריאת המגילה (ארבעה עשר וחמישה עשר באדר) ולא הימים שלאחריהם?
ומתרצים: רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני): "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם... וְלֹא יַעֲבוֹר, לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם" (אסתר ט,כז) – היהודים קבעו להם חוק וקיבלו על עצמם שלא יתבטל החוק, שיחגגו את שני ימי הפורים כמו שכתב מרדכי בזמנם הקבוע בימים ארבעה עשר וחמישה עשר באדר; ויש לדרוש את המילים "ולא יעבור" כמוסבות על זמן קריאת המגילה: - לא יעבר – יש לדרוש את המילה "יעבור" כאילו כתוב 'יְעַבֵּר', ומכאן יש ללמוד שאין מעברים (מעבירים, מאחרים) את זמן קריאת המגילה אחרי חמישה עשר באדר. מכאן למדים שהזמנים הנוספים לקריאת המגילה הם הימים שלפני הזמנים העיקריים לקריאת המגילה. וכן אמר רבי יצחק בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) בשם שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): 'לא יעבר' "ולא יעבר" (יש לגרוס במימרה זו כמו במימרה הקודמת).
ומקשים: או אינו אלא אף תשיעי ועשירי – ולא רק אחד עשר ושנים עשר! – מניין למדים שהזמנים הנוספים לקריאת המגילה הם שני הימים שלפני הזמנים העיקריים לקריאת המגילה ולא גם ימים אחרים שלפני כן?
ומתרצים: (צריך להוסיף: 'רבי') שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): 'ימים' אין כתוב כאן אלא "לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ... כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם" (אסתר ט,כא-כב) – (מרדכי שלח ליהודים) שיקבעו חוק ויקבלו על עצמם שיחגגו את ארבעה עשר וחמישה עשר באדר, כמו שחגגו היהודים בשעתם את הימים שנחו בהם מאויביהם. ואין כתוב כאן: 'לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ... הַיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם', אלא כתוב: "כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם". תן ימים כנגד (בהקבלה אל) ימים – יש ללמוד מכ"ף הדמיון שבמילה "כימים", שמספר הימים הנוספים לקריאת המגילה הוא כמספר הימים העיקריים: אחד עשר ושנים עשר כנגד ארבעה עשר וחמשה עשר – שני ימים נוספים לקריאת המגילה כנגד שני הימים העיקריים.
ומקשים: או שנים עשר ושלשה עשר כנגד ארבעה עשר וחמשה עשר – ולא אחד עשר ושנים עשר!
ומתרצים: אמר רבי חלבו (אמורא בדור השלישי): יום שלשה עשר – באדר, יום מלחמה היה – ביום הזה נלחמו היהודים באויביהם בכל מדינות המלך, כמסופר במגילת אסתר (ט,א-ה). הוא מוכיח על עצמו שאין בו ניחה (מנוחה) – לא היתה בו ליהודים מנוחה מאויביהם, ומשום כך אין ללמוד מהכתוב "כימים אשר נחו בהם" שיום זה ראוי לקריאת המגילה, ולכן אין אתה יכול לומר 'תן שנים עשר ושלושה עשר כנגד ארבעה עשר וחמישה עשר'.
ומציעים קושיה: מעתה – אם כן (אם הדברים שלפני כן נכונים, מתעורר קושי), אל יקראו בו – בשלושה עשר באדר, הואיל ולא היתה בו מנוחה ואין כתוב לרבותו!
ומתרצים: לפניו – באחד עשר ובשנים עשר, ולאחריו – בארבעה עשר ובחמישה עשר, קורין – את המגילה, ובו – בשלושה עשר, אינן קורין?! (בתמיהה) – הרי לא ייתכן להתיר לקרוא את המגילה לפניו ואחריו אך לא בו עצמו. אלא ודאי בדין הוא שיהיו קוראים בו, ומשום כך לא הוצרך כתוב לרבותו.
ומקשים: או אינו אלא רק תשיעי ועשירי – ולא אחד עשר ושנים עשר! – מניין למדים ששני הימים הנוספים לקריאת המגילה הם שני הימים שהם סמוכים לשני הימים העיקריים ולא שני ימים אחרים שאינם סמוכים לשני הימים העיקריים?
ומתרצים: כתוב: "כַּיָּמִים" (אסתר ט,כב) - ימים שהן סמוכין לימים – יש ללמוד מהמילה "כימים", שהימים הנוספים לקריאת המגילה סמוכים לימים העיקריים.
ומקשים: ואם ימים שהן סמוכין לימים, אינן אלא ששה עשר ושבעה עשר! – מניין למדים ששני הימים הנוספים לקריאת המגילה הם שני הימים הסמוכים לשני הימים העיקריים מלפניהם ולא שני הימים הסמוכים לשני הימים העיקריים מאחריהם?
ומציעים תירוץ לקושיה: לית יכיל – אין אתה יכול (לומר כן, יש לדחות את האפשרות המוצעת בקושיה), ויש להציע מקור כיסוד לדחייה: דאמר רבי אבהו בשם רבי אלעזר: 'לא יעבר' "ולא יעבר" (יש לגרוס במימרה זו כמו לעיל) – מכאן למדים ששני הימים הנוספים לקריאת המגילה הם שני הימים הסמוכים לשני הימים העיקריים מלפניהם. וכן אמר רבי יצחק בר נחמן בשם שמואל: 'לא יעבר' "ולא יעבר" (יש לגרוס במימרה זו כמו לעיל. מימרה זו נשמטה במסירה שלפנינו בשל שוויון סופות בינה ובין המימרה שלפניה והושלמה על ידי מגיה).
בבבלי מגילה ב,א אמרו: "מגילה נקראת באחד עשר...". - ...כולהו (הימים הללו) אנשי כנסת הגדולה תקינו. היכא רמיזא? - אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן: אמר קרא: "לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם" - זמנים הרבה תיקנו להם (ולא שני ימים בלבד).
...ואימא: זמנים טובא! - "זמניהם" דומיא ד"זמנם", מה "זמנם" תרי (ארבעה עשר וחמישה עשר המפורשים בכתוב), אף "זמניהם" תרי (מרבים מלשון זו שני ימים נוספים ולא יותר). - ואימא: תריסר ותליסר! - כדאמר רב שמואל בר רב יצחק: שלושה עשר זמן קהילה לכול הוא (שבו נקהלו היהודים ונלחמו באויביהם ובו היה עיקר הנס), ולא צריך קרא (לרבות ולומר שיום זה ראוי לקריאה, שבוודאי מותר לקרוא בו את המגילה). - ואימא: שיתסר ושיבסר! - אמר קרא: "ולא יעבור".
ורבי שמואל בר נחמני אמר: אמר קרא: "כימים אשר נחו בהם היהודים" - 'ימים', "כימים" (מוסיפים על שני הימים שנחו בהם עוד שני ימים), לרבות אחד עשר ושנים עשר. - ואימא: תריסר ותליסר! - אמר רב שמואל בר יצחק: שלושה עשר זמן קהילה לכול הוא, ולא צריך קרא. - ואימא: שיתסר ושיבסר! - אמר קרא: "ולא יעבור".
לפי הבבלי, אנשי כנסת הגדולה תיקנו מלכתחילה לקרוא את המגילה בכל הימים שנמנו במשנה. וזה כדברי רבי יוסה בירושלמי.
הלימוד מ"בזמניהם" שאמר שמעון בר בא (רב שמן בר אבא) בשם רבי יוחנן נאמר בשני התלמודים.
בבבלי הקשו: "אימא: זמנים טובא!". ובירושלמי הקשו: "או אינו אלא [אף] תשיעי ועשירי!".
בבבלי תירצו שני תירוצים לקושיה זו: א. "'זמניהם' תרי"; ב. "רבי שמואל בר נחמני אמר: אמר קרא: 'ימים', "כימים". ובירושלמי תירצו רק תירוץ אחד: "שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן: 'ימים' אין כתוב כאן אלא "כימים".
בבבלי אמרו: "שלושה עשר זמן קהילה לכול הוא, ולא צריך קרא". אבל בירושלמי אמרו: "יום שלשה עשר יום מלחמה היה. הוא מוכיח על עצמו שאין בו ניחה. - מעתה, אל יקראו בו! - לפניו ולאחריו קורין, ובו אינן קורין?!".
בירושלמי אמרו: "'כימים' - ימים שהן סמוכין לימים", אבל לא בבבלי.
בשני התלמודים אמרו: "ואימא: שיתסר ושיבסר! - אמר קרא: 'ולא יעבור'".
מציעים ברייתא: תני – שונה (התנא) בשם רבי נתן (הבבלי, תנא בדור הרביעי): כל החודש כשר (ראוי) לקריאת המגילה – ניתן לקרוא את מגילת אסתר באחד מימי חודש אדר (רבי נתן חולק על התנא של משנתנו שאמר שניתן לקרוא את המגילה באחד עשר, בשנים עשר, בשלושה עשר, בארבעה עשר, בחמישה עשר).
ומסבירים: מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה שאמר רבי נתן?) ומציעים פסוק: "לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ... כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב" (אסתר ט,כא-כב) – (מרדכי שלח ליהודים) שיקבעו חוק ויקבלו על עצמם שיחגגו את ארבעה עשר וחמישה עשר באדר, כמו שחגגו היהודים בשעתם את הימים האלה בחודש הזה. ויש ללמוד מהכתוב "והחודש", שכל חודש אדר כשר לקריאת המגילה.
ומצמצמים את תחולת הקביעה: אמר רבי חלבו (אמורא בדור השלישי): ובלבד עד חמשה עשר – לא ניתן לקרוא את המגילה בכל אחד מימי חודש אדר אלא רק עד חמישה עשר באדר, אבל לא לאחר מכן, דאמר רבי אבהו בשם רבי לעזר: "לא יעבור" ולא יעבור (יש לגרוס במימרה זו כמו לעיל) – מכאן יש ללמוד שאין מעברים (מעבירים, מאחרים) את זמן קריאת המגילה אחרי חמישה עשר באדר; וכן אמר רבי יצחק בר נחמן בשם שמואל: 'לא יעבר' "ולא יעבור" (יש לגרוס במימרה זו כמו לעיל).
ומצמצמים את תחולת הקביעה: הדא דאת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שמגילה נקראת באחד עשר, בשנים עשר, בשלושה עשר, בארבעה עשר, בחמישה עשר, כמו ששנינו במשנה, או שכל החודש כשר לקריאת המגילה, כמו שאמר רבי נתן) - לקריאת המגילה – לעניין קריאת המגילה בלבד, שניתן לקרוא את המגילה לא רק בארבעה עשר ובחמישה עשר אלא גם בימים אחרים, אבל לעשות סעודה – סעודת חג הפורים, - אינן עושין אלא בארבעה עשר – בכפרים ובעיירות הגדולות, ובחמשה עשר – בכרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון.
ומוסיפים: ואין מחלקין (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה: 'לעניים') – מתנות לאביונים (מעות שגבו גבאי הצדקה לצורכי העניים בפורים או מצרכי מזון שקנו גבאי הצדקה במעות שגבו), אלא בארבעה עשר – בכפרים ובעיירות הגדולות, ובחמשה עשר – בכרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון, לפי שאין עיניהם של העניים תלויות אלא בארבעה עשר ובחמשה עשר – העניים נושאים את עיניהם (מסתכלים, מצפים) רק לימים הקבועים של מקרא מגילה כדי לקבל בהם מתנות (נראה שהמשפט "ואין מחלקין..." אינו חלק מצמצום תחולת הקביעה, אלא הוא תוספת, אולי מן הגיליון, על פי התוספתא, ראה להלן. והראיה לכך, שבהמשך נזכרו קריאה וסעודה ולא נזכר חילוק לעניים).
ושואלים: ויהיו אֵילּוּ לקריאה ואֵילּוּ לסעודה! – אם חילקו בין קריאת המגילה ובין עשיית סעודה, מדוע קבעו את ארבעה עשר ואת חמישה עשר באדר לקריאת המגילה ולעשיית סעודה ואת הימים האחרים רק לקריאת המגילה, ולא קבעו את ארבעה עשר ואת חמישה עשר באדר רק לעשיית סעודה ואת הימים האחרים רק לקריאת המגילה? (אין לשאול להיפך, מדוע לא קבעו את ארבעה עשר ואת חמישה עשר באדר רק לקריאת המגילה ואת הימים האחרים רק לעשיית סעודה?, שכן עשיית סעודה בארבעה עשר ובחמישה עשר באדר נזכרה בכתוב בפירוש (אסתר ט,כא-כב: "...לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, ...לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים"), ואילו קריאת המגילה לא נזכרה בכתוב בפירוש)
ומשיבים: רבי חלבו אמר בשם רב(י) חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם רב (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים): "וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים" (אסתר ט,כח) – (היהודים קיבלו על עצמם) שיהיו זוכרים את ימי הפורים ושומרים לעשותם; ויש לדרוש את הכתוב: - "נזכרים" בקריאה – מזכירים בקהל את הימים האלה על ידי קריאת המגילה (קריאה היא בפה, ולכן לשון הזכרה מתאים בה), "ונעשים" בסעודה – עושים סעודה בימים האלה (לשון עשייה מתאים בסעודה, כמו שנאמר: "לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה"). הרי שארבעה עשר וחמישה עשר באדר הם ימים שנקבעו לא רק לעשיית סעודה אלא גם לקריאת המגילה.
ההקשר שבו דיברו בירושלמי כאן על קריאת המגילה ועשיית סעודה וגבייה וחלוקה לאביונים מחייב לומר שהדברים מוסבים על דברי המשנה ודברי רבי נתן שמגילה נקראת גם בזמנים אחרים (וכן הוא ב"אור זרוע" ובראבי"ה) ואין הדברים מוסבים על דברי המשנה שהכפרים מקדימים ליום הכניסה (שלא כמו שכתב ב"תוספתא כפשוטה").
ברייתא בתוספתא מגילה א,ד מדברת בגבייה וחלוקה לאביונים כשארבעה עשר או חמישה עשר באדר חלים בשבת ומקדימים את קריאת המגילה, וברייתא בבבלי מגילה ד,ב מדברת בגבייה וחלוקה לאביונים כשבני הכפרים מקדימים את קריאת המגילה ליום הכניסה. הבאנו ברייתות אלו להלן במשנה הלכה ג.
• • •
מציעים היסק: זאת אומרת – יש להסיק מן האמור לפני כן (שדרשו הלכות מן הכתובים שבמגילת אסתר), שמגילת אסתר ניתנה להידרש – אפשר לדרוש את הכתובים שבה.
רבי חלבו אמר בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי לעזר (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני): נאמר כאן – בעניין כתיבת איגרת הפורים על ידי אסתר, שהיא המגילה כמו שהיא כתובה לפנינו: "דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת" (אסתר ט,ל), ונאמר להלן: "אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר" (משלי כג,כג) – ודרשו חכמינו אמת זו על התורה. הרי היא – מגילת אסתר, שנקראת "דברי אמת", כאמיתה של התורה – כמו התורה, שנקראת "אמת". מה זו – התורה, צריכה סירטוט – התוויית קווים בכל שורה ושורה על הקלף בספר התורה לפני כתיבתה, אף זו – מגילת אסתר, צריכה סירטוט. מה זו – התורה, ניתנה להידרש, אף זו – מגילת אסתר, ניתנה להידרש.
בבבלי מגילה טז,ב נאמר: "דברי שלום ואמת" (אסתר ט,ל) - אמר רבי תנחום, ואמרי לה: אמר רבי אסי: מלמד שצריכה (המגילה) שרטוט כאמיתה של התורה.
אין "אמת" אלא תורה
בירושלמי ראש השנה ג,ח אמרו: אין "אמת" אלא תורה, היך מה דאת אמר: "אמת קנה ואל תמכור" (משלי כג,כג).
ובבבלי ברכות ה,ב אמרו: "אמת" - זו תורה, שנאמר: "אמת קנה ואל תמכור" (משלי כג,כג).
רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי): מגילה שמסר שמואל לדוד – שהיתה כתובה בה תוכנית בניין בית המקדש, ניתנה להידרש.
ומסבירים: מה טעמא? – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה, שמגילת בית המקדש ניתנה להידרש?) ומציעים פסוק ודרשתו: כתוב (בדברי דויד אל שלמה כשמסר לו את תוכניות בית המקדש וכליו): "הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה', עָלַי הִשְׂכִּיל" (דברי הימים א כח,יט) - כל תוכניות הבניינים והכלים כתובות על גבי מגילת ספר בנבואת ה', שלימדני והבינני את כל פרטי התוכניות; ויש לדרוש את הכתוב: "הַכֹּל בִּכְתָב" - זו המסורת – המגילה ניתנה במסורת - נמסרה בכתב מדור לדור (במדרש שמואל אמר רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק, שמשה קיבל את מגילת בית המקדש מה' ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים לדויד ודויד מסרה לשלמה), "מִיַּד י'י" - זו רוח הקודש (כינוי לנבואה) – המגילה ניתנה ברוח הקודש - נאמרה לדויד בנבואה, "עָלַי הִשְׂכִּיל" - מיכן (מכאן) שניתנה להידרש – שכן הבנת המגילה תלויה בדרשתה.
ומציעים קושיה: רבי ירמיה בעי – שואל (מקשה): ולמה לינן אמרין: – ולמה אין אנחנו אומרים: "וְתַבְנִית כֹּל אֲשֶׁר הָיָה בָרוּחַ עִמּוֹ" (דברי הימים א כח,יב) – דויד מסר לשלמה את כל התוכניות שניתנו לו ברוח ה' (רוח נבואה) שהיתה לו? – מדוע לא אמרו שמגילת בית המקדש ניתנה ברוח הקודש גם על פי הכתוב "ברוח" שבאותו עניין? (אין מתרצים את הקושיה)
אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): מהו – מה פירוש "בָרוּחַ"? ברוח פיו – דויד מסר לשלמה את כל התוכניות שניתנו לו בדיבור שיצא מפי ה' (ברוח הקודש. כך כוונת דברי רבי מנא לפי מדרש שמואל. רבי מנא פירש את הכתוב הזה כמו רבי ירמיה בקושייתו).
במדרש שמואל טו,ג נאמר: רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק: מגילת בית המקדש (מגילה שהיתה כתובה בה תבנית בית המקדש) שמסר הקב"ה למשה בעמידה, עמד משה ומסרה ליהושע בעמידה, עמד יהושע ומסרה לזקנים בעמידה, עמדו זקנים ומסרוה לנביאים בעמידה, עמדו נביאים ומסרוה לדוד בעמידה, עמד דוד ומסרה לשלמה בנו בעמידה. - "הכול בכתב" (דברי הימים א כח,יט) - מלמד שניתנה (מגילת בית המקדש) במסורת, "עליי השכיל" (שם) - מלמד שניתנה ברוח הקודש (צריך לתקן ולהשלים כמו בירושלמי). - רבי מנחמה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) בשם רבי מנא: ברוח הקודש נאמרה - "ותבנית כל אשר היה ברוח עימו".
בירושלמי סנהדרין י,ב אמרו: רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר יצחק: מגילה שמסר שמואל לדוד אמרה אחיתופל (ב"ילקוט שמעוני" נוסף: לדוד) ברוח הקודש.
לפי הירושלמי כאן, המגילה נאמרה לדויד ברוח הקודש. ולפי הירושלמי סנהדרין, המגילה נאמרה לאחיתופל ברוח הקודש והוא אמרה לדויד. בשני המקומות אמר כך רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק.
• • •
במשנה שנינו: "כרכים המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר".
מה מקורה של ההלכה הזו? מדוע תלו (ייחסו, קשרו) את היקף החומה בימות יהושע בן נון ולא בימות אחשוורוש כמו שושן שקוראים בה בחמישה עשר באדר? -
רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): חלקו כבוד (נתנו כבוד, כיבדו) לארץ ישראל שהיתה חריבה באותן הימים – בימות אחשוורוש, ולא היו הערים שבה מוקפות חומה באותם הימים, ואילו היו תולים את היקף החומה בימות אחשוורוש, היה הדבר גנאי לארץ ישראל, שהיינו דנים את הערים שבה כדין הערים הפרזות (ערים שאינן מוקפות חומה), בעוד שהיינו דנים את הערים שבחוץ לארץ המוקפות חומה מימות אחשוורוש כדין שושן, ובזה היו גורמים ביזוי לארץ ישראל, ותלו אותה מימות יהושע בן נון – על כן תלו את היקף החומה בימות יהושע בן נון, ודנים את הערים שבארץ ישראל שהיו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון כדין שושן, בעוד שדנים את הערים שבחוץ לארץ המוקפות חומה מימות אחשוורוש כדין הערים הפרזות, ובזה חלקו כבוד לארץ ישראל.
ושואלים: ויקראו הכל בחמשה עשר! – מדוע תלו את היקף החומה בימות יהושע בן נון, ואמרו שכל הערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון בלבד קוראים את המגילה בחמישה עשר באדר? מדוע לא אמרו שכל הערים המוקפות חומה, אם מימות יהושע בן נון ואם מימות אחשוורוש, יקראו את המגילה בחמישה עשר באדר? שהרי גם בזה יחלקו כבוד לארץ ישראל.
ומשיבים: רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) דרש – דורש (דרשה במקרא) ישיבה ישיבה – נאמרה כאן (בתקנת ימי הפורים): 'ישיבה' - "עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ" (אסתר ט,יט), ומכאן שהפרזים קוראים בארבעה עשר באדר והמוקפים חומה קוראים בחמישה עשר בו, ונאמרה להלן: 'ישיבה' - כמה כתובים בספר במדבר, בספר דברים ובספר יהושע, שנאמר בהם ישיבה של ישראל בערים בארץ ישראל. מה ישיבה שנאמר להלן - מימות יהושע בן נון – משום שהכתובים הללו מדברים בכיבוש הארץ שהיה בימי יהושע בן נון, אף ישיבה שנאמר כאן - מימות יהושע בן נון – ומכאן אנו למדים, שהערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון בלבד קוראים את המגילה בחמישה עשר באדר (בדברי רבי אבהו לא נזכר הפסוק שנאמרה בו ישיבה להלן, משום שיש כמה כתובים שנאמרה בהם ישיבה המדברים על ימות יהושע בן נון).
ושואלים: ויקראו הכל בארבעה עשר! – מדוע תלו את היקף החומה בימות יהושע בן נון, ואמרו שכל הערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון בלבד קוראים את המגילה בחמישה עשר באדר? מדוע לא אמרו שכל הערים המוקפות חומה, אם מימות יהושע בן נון ואם מימות אחשוורוש, יקראו את המגילה בארבעה עשר באדר? שהרי גם בזה לא יגרמו ביזוי לארץ ישראל. ורק בשושן יקראו את המגילה בחמישה עשר באדר.
ומשיבים: רבי יודה בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) דרש – דורש (דרשה במקרא) 'פרזי' 'פרזות'. נאמר כאן – בתקנת ימי הפורים: 'פרזות' – "עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ" (אסתר ט,יט), ומכאן שהפרזים קוראים בארבעה עשר באדר והמוקפים חומה קוראים בחמישה עשר בו, ונאמר להלן – בכיבוש ארץ עוג מלך הבשן: "לְבַד מֵעָרֵי הַפְּרָזִי הַרְבֵּה מְאֹד" (דברים ג,ה) – (ישראל כבשו ערים רבות בצורות מוקפות חומה) בנוסף על ערים רבות מאוד פתוחות שאינן מוקפות חומה. מה 'פרזי' שנאמר להלן - מימות יהושע בן נון – כשם שבתורה הכוונה למצב שבימי יהושע בן נון, משום שהפסוק מדבר בכיבוש הארץ שהיה בימי יהושע בן נון, אף 'פרזות' שנאמר כאן - מימות יהושע בן נון – כך במגילה הכוונה למצב שבימי יהושע בן נון, ומכאן אנו למדים, שהערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון בלבד קוראים את המגילה בחמישה עשר באדר.
מפרשי הירושלמי התקשו בפירוש השאלה "ויקראו הכל בארבעה עשר!", שמתוך סדר הדברים בסוגיה נראה, ששאלה זו מוסבת על דרשתו של רבי אבהו, ודרשתו של רבי יודה בר פזי באה להשיב על שאלה זו, אך אין כל מובן לכך, שהרי שתי הדרשות דומות זו לזו, ואין ביניהן אלא שזה דרש כך וזה דרש כך. לכן נראה לומר, שהשאלה "ויקראו הכל בארבעה עשר!" נכתבה מתחילה על הגיליון כנוסח חילופי לשאלה "ויקראו הכל בחמישה עשר!", ואחר כך נכנסה השאלה "ויקראו הכל בארבעה עשר!" לתוך פנים הנוסח שלא במקומה בין שתי הדרשות, ועל כל פנים שתי הדרשות באו להשיב על השאלה האחת כמו על השאלה האחרת.
בסוגית הירושלמי באים שלושת הטעמים (של רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי, של רבי אבהו ושל רבי יהודה בן פזי) בסדר הזמן של אומריהם. הסוגיה שילבה את הטעמים בדברי קישור המציגים אותם כמשלימים זה את זה. אולם, עיון בטעמים מלמד שאינם תלויים זה בזה. יש לראות את דברי הקישור המשלבים את הטעמים כעיבוד מאוחר ("מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", עמוד 333, הערה 32).
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): רבי יהושע בן קרחה (תנא בדור הרביעי) אומר: מימות אחשורוש – ערים שהיו מוקפות חומה בימות אחשוורוש קוראים בחמישה עשר באדר, כמו שושן המוקפת חומה מימות אחשוורוש שקוראים בה בחמישה עשר באדר. אבל ערים שלא היו מוקפות חומה בימות אחשוורוש, אף על פי שהן מוקפות עתה, קוראים בארבעה עשר באדר (רבי יהושע בן קרחה חולק על התנא של משנתנו, שהוא תנא קמא בברייתא זו, שאמר שכרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון קוראים בחמישה עשר באדר). אמר ליה (צריך לומר: 'לו') רבי יוסי בירבי יהודה (תנא בדור החמישי) – לתנא קמא שאומר שכרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון קוראים בחמישה עשר באדר (הירושלמי קיצר ברייתא זו ולא הביא את דעת תנא קמא בברייתא): וכי מה עניין שושן הבירה לבוא לכאן? – כיצד אפשר לפי דבריך ללמוד את דינם של הכרכים המוקפים חומה משושן שחגגה בחמישה עשר באדר? אם משושן הבירה את (אתה) למד, מעתה – אם כן, בשושן הבירה אל יקראו – בחמישה עשר אלא בארבעה עשר, שהרי שושן אינה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, ושאר כל המקומות – הכרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון, יקראו – בחמישה עשר! – נמצא שסוף דבריך סותר את תחילתם, שכן אתה לומד את דינם של הכרכים המוקפים חומה משושן שחגגה בחמישה עשר באדר, אבל אם אתה תולה את היקף החומה בימות יהושע בן נון, אתה מוציא את שושן מכלל דינם של הכרכים המוקפים חומה.
ומציעים סיכום (של מחלוקת התנאים): הא – הרי תלתא תניין – שלושה תנאים (שנחלקו בעניין ההגדרה ההלכתית של הערים המוקפות חומה לגבי קריאת המגילה). תנייא קדמייא סבר מימר: – התנא הראשון (תנא קמא) סובר לומר: מימות יהושע בן נון – כרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון קוראים בחמישה עשר באדר. תנייא אחרייא סבר מימר: – (ו)התנא האחרון (רבי יהושע בן קרחה) סובר לומר: מימות אחשורוש – כרכים המוקפים חומה מימות אחשוורוש קוראים בחמישה עשר באדר, ששיטתו היא שהולכים אחרי זמן ייסוד החג. תנייא אחרייא סבר מימר: – (ו)התנא האחרון (רבי יוסה בירבי יהודה) סובר לומר: "עִיר" מכל מקום (בין כך ובין כך) – גם כרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון וגם כרכים המוקפים חומה מימות אחשוורוש קוראים בחמישה עשר באדר (הסיכום המוצע כאן בא לציין את דעותיהם של שלושת התנאים מבלי להביא את מקורותיהם. ולכן נראה שהמילה "עיר" יתירה, ונוספה כאן בטעות בהשפעת מקומות אחרים שבהם הובא כתוב ולאחריו בא הביטוי "מכל מקום". מי שהוסיף את המילה "עיר" לא הבין שהביטוי "מכל מקום" מתייחס לדעותיהם של שני התנאים שלפני כן. כמו כן, הכתוב "עיר" אינו יכול להתייחס לכרכים אלא לעיירות, כמו שאמרו בירושלמי להלן על הכתוב: "וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר" (אסתר ט,כח)).
ומביאים ברייתא (המציעה סיכום של מחלוקת התנאים): נמצאתה אומר: – מכאן תסיק: רבי יהושע בן קרחה ורבי יוסי בירבי יהודה שניהם אמרו דבר אחד – שכרכים המוקפים חומה מימות אחשוורוש בלבד קוראים בחמישה עשר באדר, אלא שזה למד מטעם אחד וזה למד מטעם אחד – טעמו של רבי יהושע בן קרחה הוא שלמדים את דינם של הכרכים המוקפים חומה משושן, וטעמו של רבי יוסה בירבי יהודה הוא מה שאמר לתנא קמא, כמו ששנו בברייתא לעיל. - הסיכום שמציעה הברייתא שונה מהסיכום שהציע הירושלמי לפני כן, שכן לפי הסיכום שלפני כן רבי יוסה בירבי יהודה חלוק על שני התנאים האחרים (הלשון "נמצאת אומר" בפתיחת משפט מצויה בספרות התנאים, ולכן נראה שמשפט זה בירושלמי כאן הוא ברייתא).
סוגיה במבנה דומה לסוגיה כאן נמצאת בירושלמי סוכה ה,ה, ששם הציעו הסבר (בארמית) לדעות השונות במחלוקת תנאים, ואחר כך הביאו ברייתא הפותחת בלשון "שתמצא אומר" (הזהה ללשון "נמצאת אומר") שמציעה מסקנה ממחלוקת התנאים.
בתוספתא מגילה א,א שנו: כרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון קורים בחמישה עשר. - רבי יהושע בן קרחה אומר: מימות אחשוורוש. - אמר רבי יוסה בן יהודה (הצביע על הקושי שבשיטה הראשונה): היכן מצינו לשושן הבירה שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון? (ולשיטה הראשונה שושן תקרא בארבעה עשר כדין הפרזים!) אלא "משפחה ומשפחה מדינה ומדינה עיר ועיר" (אסתר ט,כח) (כל הכפרים, העיירות והכרכים הולכים לפי מצבם בזמן קריאתם שבכל שנה ושנה, ואם הם כפרים באותו זמן - דינם ככפרים, ואם הם עיירות - קוראים בארבעה עשר, ואם יש להם חומה - קוראים בחמישה עשר).
לפי פירושנו לדברי רבי יוסה בן יהודה בברייתא שבירושלמי, הוא הקשה לתנא קמא כמו בברייתא שבתוספתא (ולא הקשה לרבי יהושע בן קרחה, כפי שעשוי להשתמע מהברייתא המקוצרת שבירושלמי), אלא שבתוספתא הקושיה שהקשה לתנא קמא נאמרה בלשון קצרה, ואילו בירושלמי הקושיה נאמרה בלשון ארוכה ומבוארת.
בבבלי מגילה ב,ב אמרו: מתניתין דלא כי האי תנא, דתניא: רבי יהושע בן קרחה אומר: כרכים המוקפים חומה מימות אחשוורוש קורים בחמישה עשר.
מאי טעמא דרבי יהושע בן קרחה? - כשושן. מה שושן מוקפת חומה מימות אחשוורוש וקורים בחמישה עשר, אף כל שמוקפים חומה מימות אחשוורוש קורים בחמישה עשר.
ותנא דידן מאי טעמא? - יליף "פרזי" "פרזי". כתיב הכא: "על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות" (אסתר ט,יט), וכתיב התם: "לבד מערי הפרזי הרבה מאוד" (דברים ג,ה). מה להלן מוקפים חומה דידהו מימות יהושע בן נון, אף כאן מוקפים חומה דידהו מימות יהושע בן נון.
בבבלי הביאו כטעמו של התנא של משנתנו רק את דרשתו של רבי יודה בר פזי "פרזי" "פרזי" שבירושלמי.
• • •
מציעים ברייתא: ותני כן (לשון זה הוא אשגרה מלהלן, וכאן צריך לומר: 'תני', וכן הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל" וב"תוספתא כפשוטה"): – שונה (התנא): הסמוך לכרך והנראה עמו – שהמקום הסמוך לכרך נראה לרואה אותו שהוא סמוך לכרך, - הרי הוא כיוצא בו (כדומה לו, כמוהו) – דינו כאותו הכרך לעניין קריאת המגילה, וקוראים בו בחמישה עשר באדר.
רבי אייבו בר נגרי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי חייא בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): כגון הדא חמתה – כגון חמת הזאת (שסמוכה לכרך של טבריה ונראית עימה).
ומציעים דיוק (מהמקור האמוראי): לא אמר אלא: כגון – המקור לא אמר שחמת דינה כמקום הסמוך לכרך ונראה עימו, אלא אמר שחמת היא דוגמה למקום הסמוך לכרך ונראה עימו, הא – אבל חמתה עצמה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון – וקוראים בה את המגילה בחמישה עשר באדר מדין כרך המוקף חומה ולא מדין מקום הסמוך לכרך ונראה עימו (במקומות נוספים בירושלמי אנו מוצאים אמוראים שאמרו 'כגון הדא [שם מקום]' כמו כאן: רבי יודן - 'כגון הדא סוסיתה', רבי אלעזר ורבי אייבו בר נגרי - 'כגון הדא בית מעון'. אמוראים אלה ישבו בטבריה ונקטו שמות של מקומות הסמוכים לטבריה כדוגמה לדברים שדנו בהם, וכשאמרו 'כגון הדא' הראו על המקומות האלה באצבע).
ומציעים מקור (מפסוק עם דרשתו כסימוכין לדבר האמור לפני כן): מן הדא: – מזאת (הפסוק. - 'מן הדא' תחת 'מן הדין', באשגרת מונח ("אוצר לשונות ירושלמיים")): "וְעָרֵי מִבְצָר: הַצִּדִּים, צֵר, וְחַמַּת, רַקַּת, וְכִנָּרֶת" (יהושע יט,לה) – אלה ערי המבצר בנחלת נפתלי שחלקו בימי יהושע. ומזהים את הערים: "הַצִּדִּים" - כפר חִיטַּיָּיא – כפר חיטים, מערבית לטבריה, "צֵר" - דסמיכה לה – שסמוכה לה (להצידים, צפונית מערבית לחיטים), "חַמַּת" - חמתה – מדרום לטבריה, על שפת ים כינרת, ונקראה על שם המעיינות החמים הנמצאים שם, "רַקַּת" - טִיבֶּרְיָא – העיר טבריה נבנתה בתקופה הרומאית במקום שהיתה העיר רקת הקדומה, "כִנָּרֶת" - גיניסר (גינוסר) – צפונית לטבריה, בסמוך לים כינרת (הכתוב מונה את ערי המבצר מדרום לצפון). - מכאן שחמת מוקפת חומה מימות יהושע בן נון.
ומציעים קושיה (מפסוק, כדי לפרוך את הדעה המופיעה לפני כן): התיב – השיב (הקשה) רבי לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): והכתיב: – והרי כתוב (בסיכום כיבושי משה בעבר הירדן המזרחי): "וְהָעֲרָבָה עַד יָם כִּנְרוֹת" (יהושע יב,ג) – ערבת הירדן שממזרח לירדן עד ים כינרת! מעתה – אם כן (אם הדברים שלפני כן נכונים, ש"כִנָּרֶת" זה גיניסר, מתעורר קושי בשם "כִּנְרוֹת", שהסיומת '-וֹת' שבו היא סימן לצורת רבים), שני גיניסריות היו! – והרי לא היו שני מקומות שונים בשם גיניסר! ולכן אין לומר ש"כִנָּרֶת" זה גיניסר.
ומציעים זיהוי אחר: או (נראה שצריך לומר: 'אלא') לא היו אלא שני אבטוניות (אוטונומיות (מילה שמקורה ביוונית)) – "כִּנְרוֹת" הן שתי ערים סמוכות בעלות שלטון עצמי בתקופה היוונית והרומית, ומשום כך השם בצורת רבים, כגון בית ירח וצינבריי – שתי ערים סמוכות בחוף הדרומי מערבי של ים כינרת, שהן מגדלות כינרים – לפי הבבלי ברכות מ,ב, כינרים הם רימים (משנה דמאי א,א וכלאיים א,ד), שמזוהים עם שיזף מצוי. ומשום שבבית ירח ובצינברי היו מגדלים כינרים, הם נקראים "כִנָּרֶת" ו-"כִּנְרוֹת".
בתוספתא מגילה א,א שנו: הסמוכים לכרך ונראים עימו - הרי הם כיוצא בו.
בבבלי מגילה ב,ב אמרו: אמר רבי יהושע בן לוי: כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עימו - נידון ככרך. - עד כמה? (עד כמה נקרא סמוך לכרך לעניין מקרא מגילה?) - אמר רבי ירמיה, ואיתימא רבי חייא בר אבא: כמחמתן לטיבריא, מיל.
ושם ג,ב אמרו: אמר רבי יהושע בן לוי: כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עימו - נידון ככרך. - תנא: סמוך - אף על פי שאינו נראה, נראה - אף על פי שאינו סמוך. - בשלמא נראה אף על פי שאינו סמוך - משכחת לה כגון שיושבת בראש ההר. אלא סמוך אף על פי שאינו נראה, היכי משכחת לה? - אמר רבי ירמיה: שיושבת בנחל.
מלשון הברייתא בתוספתא ובירושלמי השונה מלשון רבי יהושע בן לוי בבבלי משמע שהתוספתא והירושלמי חולקים על הבבלי ומצריכים את שני התנאים, סמוך ונראה.
בבבלי פירשו "נראה עימו" - רואה, ולכן אמרו בבבלי כאן מעין מה שאמרו בבבלי ראש השנה ל,א על דברי המשנה שם: "כל עיר שהיא רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא - תוקעים" - "רואה" פרט ליושבת בנחל. אבל אין משמעות לשון "נראה עימו" כך, אלא כפי שפירשנו בירושלמי כאן. לשון זה נמצא גם במשנה עבודה זרה ד,א.
ומציעים שאלה: (ו)חרב הכרך – ואין בו עוד תושבים כלל, ונעשה של גוים – או שאין בו עוד יהודים אלא רק גויים - מה דינו של המקום הסמוך לכרך הזה ונראה עימו? – האם המקום הסמוך לכרך הזה דינו כאותו הכרך כמו שהיה בתחילה וקוראים בו את המגילה בחמישה עשר, או שמא אין עוד דינו כאותו הכרך וקוראים בו בארבעה עשר?
ומציעים היסק (כדי לפשוט את השאלה): איתא חמי! – בוא (ו)ראה! בו אינן קורין – בכרך עצמו שחרב ונעשה של גויים אין קוראים את המגילה כלל, ובחוצה לו קורין – במקום הסמוך לכרך הזה קוראים בחמישה עשר משום אותו הכרך?! (בתמיהה) – והרי הקריאה במקום הסמוך לכרך תלויה בקריאה בכרך עצמו! לכן אין קוראים במקום הסמוך לכרך הזה בחמישה עשר אלא בארבעה עשר.
חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בנו של רבי חייא) קרי לה – (היה) קורא אותה (את המגילה בטבריה), בארבעה עשר ובחמשה עשר – באדר, דו חשש להיא דתני – שהוא חושש (שם לב) ל(ברייתא) ההיא ששונה רבי שמעון בן יוחי (תנא בדור הרביעי): נאמר (בפרשת פדיון בתים שנמכרו): "וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה" (ויקרא כה,כט) – איש שימכור בית המיועד לדור בו בעיר מוקפת חומה, - פרט לטיבריא שהים חומה לה – אחד מהפרטים שנזכרים בתוך הכלל (בפרשה זו) בא להוציא מן הכלל פרט אחר: טבריה, שהיא מוקפת חומה משלוש רוחותיה, וממזרח היה הים חומתה. לכן לדעת רבי שמעון בן יוחי אין לטבריה דין מוקפת חומה לעניין פדיון בתים. חזקיה התלבט האם הגדרה זו של עיר מוקפת חומה מתייחסת גם לעניין מקרא מגילה, ולכן קרא את המגילה בטבריה גם בארבעה עשר באדר מספק.
רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) קרי לה – (היה) קורא אותה (את המגילה בחמישה עשר באדר), בכנישתא דכיפרא – בבית הכנסת של כפרא (פרבר של טבריה), ואמר: הדא היא עיקר טיבריא קדמייתא – זאת (כפרא) היא עיקר טבריה הראשונה (הקדומה, שהיתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, ולכן קוראים בה בחמישה עשר באדר).
ותמהים: ולא חשש להדא דתני – ולא חושש (רבי יוחנן) ל(ברייתא) הזאת ששונה רבי שמעון בן יוחי – שלדעתו אין לטבריה דין מוקפת חומה לעניין פדיון בתים?! (בתמיהה)
ומתרצים: קֹל (קוּלה) היקילו בקריאתה – אף על פי שלדעת רבי שמעון בן יוחי אין לטבריה דין מוקפת חומה לעניין פדיון בתים, בעניין קריאת המגילה הקלו חכמים, שיש לה דין מוקפת חומה, ולכן רבי יוחנן קרא את המגילה בטבריה רק בחמישה עשר באדר. ומציעים משנה ממקום אחר וברייתא (המנוגדות זו לזו) המסייעות לקביעה זו: דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה ערכין ט,ה בעניין בתי ערי חומה): כל שהוא לפנים מן החומה – של העיר, - הרי הוא כבתי ערי חומה – ואינו נגאל מיד הקונה אלא בתוך שנה מיום שנמכר, חוץ מן השדות – שבעיר. רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) אומר: אף השדות – שבעיר, הרי הן כבתי ערי חומה. אבל כל שהוא חוץ מן החומה אינו כבתי ערי חומה אלא כבתי החצרים (בתים בכפרים או בעיירות) שנגאלים עד שנת היובל. ותני כָן: – ושונה (התנא) כאן (בעניין קריאת המגילה. - הקריאה 'כאן' (במקום 'כֵן') על פי "תוספתא כפשוטה" מועד ג, עמוד 1123, הערה 6, וכמו במובאה של רשב"א מהירושלמי כאן: 'ותני כאן'. אולם ראה "הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 595, הערה 184): הסמוך לכרך והנראה עמו - הרי הוא כיוצא בו – וכשם שהקלו בעניין קריאת המגילה לגבי הסמוך לכרך והנראה עימו שדינו כאותו הכרך, אף על פי שכל שהוא חוץ מן החומה אינו כבתי ערי חומה, כך הקלו בעניין קריאת המגילה לגבי טבריה שיש לה דין מוקפת חומה (המשנה בערכין מוצעת גם בירושלמי מעשרות ג,י, ושם מוצעים טעמיהם של רבי מאיר ושל החכמים החלוקים עליו).
נראה שגם חמת היה הים חומה לה כמו טבריה, וכשם שנחלקו חזקיה ורבי יוחנן בעניין קריאת המגילה בטבריה, כך נחלקו בחמת. ומכיוון שחמת וטבריה דינן שווה, לחזקיה כדעתו ולרבי יוחנן כדעתו, אין שייך לדון כל אחת מהן כמקום הסמוך לכרך ונראה עימו שדינו כאותו הכרך.
בבבלי מגילה ה,ב-ו,א אמרו: חזקיה קרי בטבריא בארביסר ובחמיסר, מספקא ליה אי מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא אי לא. - ומי מספקא ליה? והכתיב: "וערי מבצר: הצידים צר וחמת רקת וכינרת" (יהושע יט,לה), וקיימא לן "רקת" זו טבריא! - היינו טעמא דמספקא ליה, משום דחד גיסא שורא דימא הוא (צד אחד של טבריה איננו בנוי חומה אלא הים הוא המקיף אותה). - אי הכי, אמאי מספקא ליה? הא ודאי לאו חומה היא! דתניא: "סביב" (ויקרא כה,לא) - פרט לטבריא שימה חומתה (מצד אחד). - לעניין בתי ערי חומה - לא מספקא ליה. כי מספקא ליה - לעניין מקרא מגילה: מאי פרזים ומאי מוקפים דכתיבי גבי מקרא מגילה? משום דהני מיגלו והני לא מיגלו (הפרזים מגולים והמוקפים אינם מגולים, שחומת העיר נועדה להסתיר את תושבי העיר מפני הבאים מבחוץ), והא נמי מיגליא (טבריה גם כן מגולה לעיני השטים בים, שהרי אין לה חומה בחוף הים), או דלמא משום דהני מיגנו והני לא מיגנו (המוקפים מוגנים והפרזים אינם מוגנים, שחומה באה להגן על תושבי העיר מפני אויב), והא נמי מיגניא (טבריה גם כן מוגנת על ידי הים). משום הכי מספקא ליה.
אמר רבי יוחנן: כשהייתי ילד אמרתי דבר ושאלתי לזקנים ונמצא כמותי: "חמת" זו טבריא, ולמה נקרא שמה חמת? על שום חמי טבריא. "רקת" - זו ציפורי, ולמה נקרא שמה רקת? משום דמידלייא כרקתא דנהרא (שהיא מוגבהת מסביבתה כשפת הנהר). "כינרת" - זו גינוסר, ולמה נקרא שמה כינרת? דמתיקי פיריה ככינרי (שמתוקים פירותיה ככינרים - רימים = שיזף מצוי).
אמר רבא: מי איכא למאן דאמר "רקת" לאו טבריא היא?... - אלא אמר רבא: "חמת" - זו חמת גדר, "רקת" - זו טבריא. ולמה נקרא שמה רקת? שאפילו ריקנים שבה מלאים מצוות כרימון. - רבי ירמיה אמר: רקת שמה, ולמה נקרא שמה טבריא? שיושבת בטיבורה של ארץ ישראל. - רבא אמר: רקת שמה, ולמה נקרא שמה טבריא? שטובה ראייתה.
בבבלי הובא מעשהו של חזקיה בקריאת המגילה ולא הובא מעשהו של רבי יוחנן. לפי הבבלי, ברור היה לחזקיה שאין לטבריה דין מוקפת חומה לעניין בתי ערי חומה, והסתפק בדינה של טבריה רק לעניין קריאת המגילה. ואילו לפי הירושלמי, לדעת רבי שמעון בן יוחי אין לטבריה דין מוקפת חומה לעניין בתי ערי חומה, וחזקיה חשש לדעת רבי שמעון בן יוחי לעניין קריאת המגילה.
בירושלמי זיהו את "חמת" עם חמתן, ולפי הבבלי רבי יוחנן זיהה אותה עם טבריה ורבא זיהה אותה עם חמי גדר.
בירושלמי זיהו את "רקת" עם טבריה, ולפי הבבלי רבי יוחנן זיהה אותה עם ציפורי ואמוראים אחרים זיהו אותה עם טבריה.
העיר טיבריה נקראה על שם הקיסר הרומי טיבריוס (וכן הוא בבראשית רבה כג,א), אלא שדרשו את שמה של העיר כמו שדרשו מילים לועזיות אחרות בלשון עברית כדי ללמד דברים נוספים.
בבראשית רבה כי"ו צט,יז נאמר: "מכינרת ועד ים הערבה" (דברים ג,יז). "מכינרת" - רבי אלעזר אמר: גניסר. רבי שמואל בר נחמן אמר: בית ירח. רבי יהודה בר רבי סימון אמר: סנבראי ובית ירח. אמר רבי לוי: עיר היא בתחום בית שאן ושמה כינרת. אמר רבי ברכיה: כל חוף ים של טבריה נקרא כינרת.
בירושלמי זיהו את כינרת עם גיניסר כרבי אלעזר או עם בית ירח וצינבריי כרבי יהודה בר רבי סימון.
שהן מגדלות כינרים
השיזף נקרא בספרות חז"ל כינר. בבבלי מגילה ו,א אמרו: "ולמה נקרא שמה כינרת? דמתיקי פיריה ככינרי" (שמתוקים פירותיה ככינרים). בסביבות הכינרת גדלים עצי שיזף רבים בעלי פירות מתוקים. בלשון המשנה נקרא השיזף רימים. המשנה דמאי א,א מונה את הרימים עם ה"קלים שבדמאי", כלומר, פירות בעלי ערך נחות שבדרך כלל הם הפקר ולכן הדמאי שלהם פטור ממעשר. בבבלי ברכות מ,ב אמרו: "רימים - כנרי". המשנה כלאיים א,ד מונה זוגות של עצים הדומים זה לזה אך אסורים משום כלאיים: "ובאילן... השיזפים והרימים, אף על פי שדומים זה לזה, כלאיים זה בזה". השיזפים הם השיזף התרבותי והרימים הם השיזף המצוי, ושני מינים אלה אסורים בהכלאה למרות הדמיון ביניהם.
השיזף המצוי הוא עץ קוצני סבוך. הפרי אכיל אך אינו משובח.
• • •
כאן התחלת מקבילה בירושלמי תעניות ד,ו.
אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): מגב(ו)ת (בגבולה הדרומי של ארץ יהודה בימי חכמינו) ועד אנטיפטרס (בגבולה הצפוני של ארץ יהודה בימי חכמינו) ששים ריבוא (שש מאות אלף) עיירות היו – לפני החורבן, והקטנה (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה) שבהן היתה בית שמש. מה כתוב בה – בבית שמש? "וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן י'י וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ" (שמואל א ו,יט) – (כשבא ארון ה' לבית שמש, לאחר שהושב מארץ פלשתים) הרג ה' בבית שמש חמישים אלף ושבעים אנשים, כי ראו את ארון ה' כשהוא מגולה ללא כיסוי. ואֵילּוּ מרוח אחת היו – כל ההרוגים מאנשי בית שמש היו מצד אחד של העיר (שבו בא ארון ה'), ומכאן אתה למד, שמקומה של בית שמש היה גדול מאוד, שהרי היו בה תושבים רבים מאוד, וכדון אין את מבצע (צריך לומר: 'מנצע' ('נצע' הוא שיכול אותיות של 'נעץ')) לה קניי לא נסבה – ועכשיו (אחרי החורבן), אם אתה נועץ בה (במקומה של בית שמש) קנים (כמספר ההרוגים מאנשי בית שמש), לא מקבלת (אותם, אין המקום יכול להחזיק את הקנים, שאין מקומה של העיר גדול עכשיו).
אמר רבי חנינה (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): קפצה (קבצה, כווצה) לה ארץ ישראל – התכווצה בעת החורבן, ולכן כעת אין המקום יכול להחזיק את הקנים.
עד כאן המקבילה בירושלמי תעניות.
בשיר השירים רבה א [טז] ג נאמר: אמר רבי יוחנן: מגבת ועד אנטיפטרס שישים ריבוא עיירות היו, והיו מוציאות כפליים מיוצאי מצרים. וכדון, אפילו את (מצנעה) [מנעצה] יתהון (בשישים ריבוא עיירות) שישים ריבוא דקני, לא (מטחנא) [מסחנא] להון ולא נסבא יתהון (לא תכיל אותם הארץ ולא תישא אותם). - אמר רבי חנינא: קפצה לה ארץ ישראל.
ובאיכה רבה ב,ד נאמר: אמר רבי יוחנן: מגבת ועד אנטיפטרס שישים ריבוא עיירות, ואין לך עיר קטנה בהן יותר מבית שמש, וכתיב: "ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה' ויך בעם שבעים איש חמישים אלף איש" (שמואל א ו,יט). וכדון אין תב[צ]עין יתהון קנין לא נסבא להון. - אמר רבי חנינא: קפצה לה ארץ ישראל.
שישים ריבוא עיירות
המספר 'שישים ריבוא עיירות' הוא מספר לדוגמה ואינו מניין מדויק, וכיוונו לומר שהיו שם עיירות רבות מאוד.
ומקשים: כל העיירות שמנה יהושע – ברשימת הערים שבתיאור נחלת שבט יהודה (יהושע טו,כ-סב), אפילו מאה אינן! – וכיצד אמר רבי יוחנן שבארץ יהודה היו שישים ריבוא עיירות? (בתיאור נחלת שבט יהודה נמנו 112 ערים, אולם ארץ יהודה בימי חכמינו אינה זהה לנחלת יהודה בימי המקרא, ואם נגרע מן המניין ערים בנחלת יהודה שלא היו בארץ יהודה בימי חכמינו (29 ערים בנגב, וגם ערים בחבלים אחרים), אף אם נוסיף ערים בנחלות בנימין (26 ערים) ודן (15 ערים) שהיו בארץ יהודה בימי חכמינו, נגיע לכדי קרוב למאה ערים)
ומתרצים (תירוץ אחד): רבי שמעון בן לקיש אמר (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני): מוקפות חומה מנה – יהושע מנה רק את הערים המוקפות חומה, אבל לא את כל הערים שהיו בנחלות השבטים.
ומתרצים עוד (תירוץ שני): רבי יוסי בר חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) אמר: הסמוכות לספר מנה – יהושע מנה רק את הערים הסמוכות לגבולות שבין שבט לשבט, אבל לא את כל הערים שהיו בנחלות השבטים.
ומציעים סיוע מפסוק ודרשתו לדעה הנתונה במחלוקת: קרייא מסייע – הפסוק מסייע לרבי יוסי בן חנינה: "וַיְהִי גְבוּלָם מֵחֵלֶף מֵאֵלוֹן בְּצַעֲנַנִּים וַאֲדָמִי הַנֶּקֶב וְיַבְנְאֵל עַד לַקּוּם, וַיְהִי תֹצְאֹתָיו הַיַּרְדֵּן" (יהושע יט,לג) – החלק המזרחי של קו הגבול הדרומי של נחלת נפתלי יצא מתחומה של העיר חלף מזרחה ועבר בתחומן של הערים האלה (הכתוב משתמש כאן בשיטה שמצויה כמה פעמים בספר יהושע: ציון קו גבול מנקודת אמצע כלפי מזרח ושוב מאותה נקודה כלפי מערב). וכתוב אחריו: "וְשָׁב הַגְּבוּל יָמָּה אַזְנוֹת תָּבוֹר, וְיָצָא מִשָּׁם חוּקֹקָה, וּפָגַע בִּזְבֻלוּן מִנֶּגֶב, וּבְאָשֵׁר פָּגַע מִיָּם, וּבִיהוּדָה הַיַּרְדֵּן מִזְרַח הַשָּׁמֶשׁ. (עד כאן תיאור הגבולות. ומכאן רשימת הערים) וְעָרֵי מִבְצָר: הַצִּדִּים, צֵר, וְחַמַּת, רַקַּת, וְכִנָּרֶת. וַאֲדָמָה, וְהָרָמָה, וְחָצוֹר. וְקֶדֶשׁ, וְאֶדְרֶעִי, וְעֵין חָצוֹר. וְיִרְאוֹן, וּמִגְדַּל אֵל, חֳרֵם, וּבֵית עֲנָת, וּבֵית שָׁמֶשׁ, עָרִים תְּשַׁע עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן. זֹאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי נַפְתָּלִי לְמִשְׁפְּחֹתָם, הֶעָרִים וְחַצְרֵיהֶן" (יהושע יט,לד-לט). - בתיאורי נחלות השבטים ניתנו תיאורי גבולות וניתנו רשימות ערים ומספרן. בתיאורי נחלות שבטי הצפון (זבולון, יששכר, אשר ונפתלי), מספרי הערים שציינו הכתובים כוללים גם ערי גבול שנזכרו בתיאורי הגבולות של השבטים ולא רק ערים שנזכרו ברשימות הערים. הירושלמי הביא כאן לדוגמה את הכתוב בנחלת נפתלי, שבו מנויות ברשימת הערים 16 ערים, בעוד שנאמר שמספר הערים 19. הרי שהערים שנזכרו ברשימות הערים, גם בתיאורי נחלות השבטים האחרים, הן ערי גבול, כדעת רבי יוסי בר חנינה.
ומזהים את הערים: "מֵחֵלֶף" - חלף – אין יודעים את מקומה (ה-מ' של "מחלף" היא אות השימוש), "מֵאֵלוֹן" - איילין (נראה שהיא המילה היוונית aulon) – מישור (ה-מ' של "מאלון" היא אות השימוש), "בְּצַעֲנַנִּים" - אַגָּנַיָּיא דְקֶדֶשׁ – האגנים של קדש (שעל יד קדש. "אלון בצעננים" הוא מקום אחד, והוא "אֵלוֹן בְּצַעֲנַנִּים אֲשֶׁר אֶת קֶדֶשׁ" (שופטים ד,יא). ונראה שמקום זה היה בסמוך ליבנאל שבגליל התחתון ולבקעתה. מסתבר שהיו שתי "קדש" בנחלת נפתלי, אחת בצפונו ואחת בדרומו. קדש כאן היא זו שבדרום נחלת נפתלי. - אפשר שפירשו "בצעננים" - אגנייא כמו "בצעים" = מקומות מים עומדים ובלתי עמוקים, ביצות. "אלון בצעננים" - מישור של בצעי מים. לפי זה האות ב' של "בצעננים" היא חלק מן השם ולא אות שימוש. גם בשאר האֵלונים במקרא אין אות שימוש לפני המילה השנייה של השם. - ההכפלה של 'מ-' - "מחלף מאלון בצעננים" - יכולה ללמד ש"חלף" הוא שם מקום בתוך "אלון בצעננים" שהוא שם חבל ארץ), "וַאֲדָמִי" - דמין – מערבית לים כינרת, מעל בקעת יבנאל, "הַנֶּקֶב" - צַיְידָתָה – מערבית לים כינרת, בסמוך לקצהו הדרומי של הים, דרומית מזרחית לדמין. כנראה ישבו שם ציידי דגים, "וְיַבְנְאֵל" - כפר יַמָּה – במקומה של יבנאל בימינו, דרומית לציידתה, "עַד לַקּוּם" - לוקים – אין יודעים את מקומה, ומן העניין נראה ש"לקום" היתה מדרום לים כינרת בסמוך לירדן.
["וְקַטָּת וְנַהֲלָל וְשִׁמְרוֹן וְיִדְאֲלָה וּבֵית לָחֶם" (יהושע יט,טו) – אלה ערים שהיו בנחלת זבולון (הפסוק הזה נוסף במסירה שלפנינו לעיל על ידי מגיה. הפסוק הזה היה כתוב על הגיליון ונכנס בפנים שלא במקומו לאחר הפסוק שלעיל, וכן כתב ב"עלי תמר").] ומזהים את הערים: "וְקַטָּת" - קטונית – ליד ציפורי, "וְנַהֲלָל" - מַהֲלוּל – מערבית לנצרת, ליד נהלל של ימינו, "וְשִׁמְרוֹן" - סִימוּנְיָיה (על שם 'סימון' שהיא הצורה היוונית של 'שמעון'. - שינו את שם המקום וקראוהו "שמעוניה" לרגל נצחונותיו של שמעון החשמונאי בגליל התחתון ("ארץ הגליל", עמוד 12). - אפשר שביטאו בימיהם "שמרון" כמו "שמעון", וזו סיבת השם) – מצפון מזרח לנהלל, "וְיִדְאֲלָה" (במסירה שלפנינו: "וְיִרְאֲלָה", כמו בכמה מדפוסי המקרא) - חירייה (נראה שצריך לומר כמו באחד מדפוסי הירושלמי: 'חַוְרַיָּיה'. ובכתיב הגלילי: 'חברייה', מקומם של כמה אמוראים) – צפונית מערבית לסימונייה, מדרום לבית לחם שבגליל, "וּבֵית לָחֶם" - בית לחם צֹרִיָּיה – הצורית (של צור), היא בית לחם שבגליל, צפונית מערבית לנצרת (בזמנם של חכמינו השתייכה כנראה בית לחם זו לצור והיתה כלולה בתחומה או שהיתה מיושבת על ידי צוריים).
לעיל זיהה הירושלמי את הערים באיזור טבריה שנזכרו בפסוק שנאמר בנחלת נפתלי, וכאן זיהה הירושלמי את הערים באיזור ציפורי שנזכרו בפסוק שנאמר בנחלת זבולון. השמות המזהים הם שמות המקומות בתקופת התלמוד.
בבבלי בבא בתרא נו,א אמרו: אמר רב יהודה אמר רב: לא מנה יהושע אלא עיירות העומדות על הגבולים.
רב יהודה בשם רב בבבלי כרבי יוסי בר חנינה בירושלמי.
ביאור השם "אֵלון" המופיע במקרא
"אֵלון" בא תמיד בתוך צירוף של שתי תיבות והוא כינוי למקום גיאוגרפי. הפרשנות היהודית הקדומה 'מישר' היא מסורת קדומה על מושג עתיק בעברית. למושג עברי זה יש כנראה מקבילה באוגריתית: אַלן. המילה היוונית = aulon מישור נחשדה כאילו השפיעה על הפרשנות היהודית אֵלון - מישר. האמת היא הפוכה: aulon החלה לשמש במשמעות 'מישור' רק בתקופה מאוחרת יחסית בתוך היוונית היהודית הארץ ישראלית ("אֵלון - מישר - aulon", "אשל באר שבע" ח, עמודים 1-11).
רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי יודה בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) שאמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) שאמר בשם רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי): לוד (עיר במישור החוף) וגיא החרשים – יישוב בסביבות לוד, מוקפות חומה מימות יהושע בן נון.
ומציעים קושיה: ולמה לא אמר – החכם 'ואוֹנוֹ'? – רבי היה צריך לומר "אונו" בנוסף ל"לוד וגיא החרשים" שאמר! שכן שלוש הערים האלו מנויות יחד בנחמיה יא,לה ברשימת ערי בני בנימין: "לֹד וְאוֹנוֹ גֵּי הַחֲרָשִׁים" (בימי שיבת ציון חזרו ויושבו הערים האלו על ידי בני בנימין).
ומתרצים: בגין דכתיב – לפי שכתוב (בדברי הימים א ח,יב שאונו היא עיר מוקפת חומה, לכן לא היה רבי צריך לומר "אונו").
ומציעים קושיה מפסוק: והא כתיב – והרי כתוב "לֹד" (דברי הימים א ח,יב) ואיתאמרת – ונאמרה! – הרי גם "לוד" נזכרה באותו הכתוב, ואף על פי כן אמר אותה רבי!
וחוזרים מן הדברים שנאמרו קודם לכן ומתרצים: אלא בגין דתנינן: – לפי ששנינו (משנה ערכין ט,ו בעניין בתי ערי חומה): וגמלה – בגולן (לפי ספרא "בהר" פרשה ד ובבלי ערכין לב,ב, גמלה בגליל, כי חכמינו התייחסו לגולן כחלק מן הגליל), וגדור – בעבר הירדן (לפי ספרא ובבלי), וחדיד – מזרחית ללוד, ואונו – צפונית מערבית ללוד, וירושלם וכן כיוצא בהן – אלו הן דוגמאות של ערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, שיש לבתיהן דין בתי ערי חומה (ברשימת הערים שבמשנה נזכרו שמותיהן של שמונה ערים, והירושלמי קיצר את המשנה ולא הביא את תחילתה. אף אחת מהערים שנמנו במשנה, מלבד ירושלים, לא נזכרה במפורש בספר יהושע). ולפי שהמשנה אמרה "אונו", לכן לא היה רבי צריך לומר "אונו". אבל המשנה לא אמרה "לוד", ולכן אמר אותה רבי.
ומציעים קושיה מפסוק: והכתיב: – והרי כתוב (בייחוסי בנימין): "וּבְנֵי אֶלְפַּעַל עֵבֶר וּמִשְׁעָם וָשָׁמֶד, הוּא בָּנָה אֶת אוֹנוֹ וְאֶת לֹד וּבְנֹתֶיהָ" (דברי הימים א ח,יב) – אלפעל מבני בנימין בנה את העיר אונו ואת העיר לוד והיישובים הנמצאים בתחומה! – ואם כן, אונו ולוד לא היו מימות יהושע בן נון, וכיצד אמרו המשנה על אונו ורבי על לוד שהן מוקפות חומה מימות יהושע בן נון?
ומתרצים: אמר רבי לעזר בירבי יוסה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, בנו של האמורא רבי יוסה): בימי פילגש בגבעה חרבה ועמד אלפעל ובנייה (ובנאה) – אונו ולוד היו מימות יהושע בן נון, אך חרבו בימי פילגש בגבעה, ואלפעל בנה אותן מחדש. וכדי שלא נטעה לומר שאלפעל בנה אותן תחילה, אמרו עליהן שהן מוקפות חומה מימות יהושע בן נון (בירושלמי 'חרבה' 'ובנייה', כי הקושיה היתה על לוד בלבד, ופירשתי על פי הבבלי). הדא היא דכתיב: – זה הוא (הדבר) שכתוב (בפרשת פילגש בגבעה): "גַּם כָּל הֶעָרִים הַנִּמְצָאוֹת שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ" (שופטים כ,מח) – השבטים שנלחמו בבני בנימין שרפו את ערי בנימין שמצאו (אונו ולוד היו מערי בנימין. לפי ספרא ובבלי, אונו ביהודה. והכוונה לארץ יהודה בימי חכמינו שכללה את ערי בנימין בימי המקרא).
רבי חנניה (דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר בשם רבי פינחס (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): לוד ואונו הן הן גיא החרשים – לוד ואונו הן ערים בתוך גיא החרשים שהוא חבל ארץ (אפשר שהוא משום שנאמר בנחמיה יא,לה: "לֹד וְאוֹנוֹ גֵּי הַחֲרָשִׁים", ולא נאמר: 'לוד אונו גי החרשים' או 'לוד אונו וגי החרשים').
בבבלי מגילה ד,א אמרו: אמר רבי יהושע בן לוי אמר רבי: לוד ואונו וגיא החרשים כולן מוקפות חומה מימות יהושע בן נון היו. - אלו יהושע בנאן? והרי אלפעל בנאן, דכתיב: "ובני אלפעל עבר ומשעם ושמד, הוא בנה את אונו ואת לוד ובנותיה" (דברי הימים א ח,יב). - ולטעמיך, אסא בנאן, דכתיב: 'ויחזק אסא את הערים הבצורות אשר ביהודה'! (ואם כן, ברור שנבנו יותר מפעם אחת) - אלא אמר רבי אלעזר בירבי יוסי: כולן מוקפות חומה מימות יהושע בן נון היו, וחרבו בימי פילגש בגבעה (שהרי הן מנחלת בנימין, ובאותה מלחמה נהרסו כל ערי בנימין) ובא אלפעל ובנאן, וחזרו ונפלו (במלחמות יהודה וישראל) ובא אסא ושיפצן. דיקא נמי, דכתיב: 'ויחזק אסא' (ולא כתוב 'ויבן', מכלל שערים היו מתחילה, ולא שבנה ערים חדשות), שמע מינה.
לפי הבבלי, אמר רבי גם "אונו". ואילו לפי הירושלמי, לא אמר רבי גם "אונו".
רבי יודה בן לוי ורבי יהושע בן לוי, שאמרו בשם רבי שלוד מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, ישבו בלוד.
אף על פי שלוד וחדיד ואונו לא נזכרו בספר יהושע, עתיקות הן ונזכרות בתעודות חיצוניות שזמנן ימי השעבוד במצרים.
הבבלי הביא כתוב באסא שאינו במקרא, ובמקומו צריך להביא את הכתוב ברחבעם: "וַיֵּשֶׁב רְחַבְעָם בִּירוּשָׁלִָם וַיִּבֶן עָרִים... בִּיהוּדָה וּבְבִנְיָמִן עָרֵי מְצֻרוֹת (ערים בצורות, היכולות לעמוד במצור). וַיְחַזֵּק אֶת הַמְּצֻרוֹת" (דברי הימים ב יא,ה-יא), ולכן יש לתקן בבבלי ולהחליף את אסא ברחבעם. ומה שהטעה את הבבלי הוא כתוב דומה באסא: "וַיִּבֶן עָרֵי מְצוּרָה בִּיהוּדָה" (דברי הימים ב יד,ה).
• • •
כאן התחלת מקבילה בירושלמי שקלים א,א.
במשנה שקלים א,א שנינו: "בחמשה עשר בו קורין את המגילה בכרכים".
מציעים קושיה (על התנא במשנה שקלים): צריך להוסיף כמו במקבילה: 'לא כן אמר' - (וכי) לא כך אומר רבי חלבו (אמורא בדור השלישי) בשם רבי (צריך לומר כמו במקבילה: 'רב') חונה (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם (צריך להוסיף כמו במקבילה: 'רב' - אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) שאמר בשם רבי חייה רבה – הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): הכל יוצאין בארבעה עשר שהיא זמן קריאתה – ארבעה עשר באדר הוא עיקר זמן קריאת המגילה בכל המקומות, ולכן הכול יוצאים ידי חובת קריאתה ביום הזה, אפילו בני כרכים?! (בתמיהה) – ואם כן, מדוע אין המשנה בשקלים אומרת שבארבעה עשר באדר הכל קוראים את המגילה, כמו שהיא אומרת שבחמישה עשר בו קוראים את המגילה בכרכים? (אילו לא היו יוצאים ידי חובת קריאת המגילה בכרכים בארבעה עשר, אין לתמוה מדוע אין המשנה בשקלים אומרת שבארבעה עשר באדר קוראים את המגילה בכפרים ובעיירות גדולות, כמו ששנינו במשנה כאן, כיוון שאין המשנה בשקלים מזכירה אלא את קריאת המגילה בכרכים. אבל הואיל ויוצאים ידי חובת קריאת המגילה בכרכים בארבעה עשר, יש לתמוה כפי שתמהים, שכשם שהמשנה בשקלים אומרת שקוראים את המגילה בכרכים בחמישה עשר, כך היה לה לומר שקוראים בכרכים בארבעה עשר)
ומתרצים: לא בא אלא ללמדך שהמצוות נוהגות באדר שֵיני (כך הגרסה במסירה שלפנינו כאן ובמקבילה בשקלים. נראה שגרסה זו היא בטעות בשל הדמיון לאמור בשקלים להלן: "תני: רבן שמעון בן גמליאל אומר: מצות הנוהגות באדר השני אינן נוהגות באדר הראשון". אבל הגרסה בכתב יד הבבלי (כתב יד מינכן 95 של הבבלי, שירושלמי שקלים היתה כלולה בו): 'לא בא ללמדך אלא מצוות הנוהגות בו', ונראה שהיא הגרסה הנכונה) – לא בא החכם (שונה המשנה בשקלים) ללמד לך אלא את המצוות הנוהגות בחמישה עשר באדר, והן: "מתקנין את הדרכים ואת הרחובות" וכו', ואגב המצוות האלו אמר שביום זה גם קוראים את המגילה בכרכים, אבל לא בא ללמד לך את המצוות הנוהגות בכל ימי חודש אדר (כן פירש תלמיד רשב"ש).
ומספרים: רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) ורבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) הוון יתיבין – היו יושבים. אמר רבי יוסי לרבי אחא: לא מסתברא – לא מסתבר לשעבר (בדיעבד) אבל לבא (לכתחילה)?! (בתמיהה) (הגרסה במקבילה: 'לא מסתברא לשעבר אלא לבא'. והגרסה בדפוס ונציה הבבלי (דפוס ונציה של הבבלי, שירושלמי שקלים היתה כלולה בו): 'לא מסתברא לשעבר אבל לבא לא'. ונראה שיש לגרוס: 'לא מסתברא לשעבר אבל לא לבא?!' / 'לא מסתברא לשעבר לא לבא?!'. אפשר שהמילה "אלא" במסירה שלפנינו בשקלים היא צירוף של שתי מילים: "א' (=אבל) לא" (לפי ההגהה הראשונה), ואפשר שהמילה "אלא" היא שיבוש של המילה "לא" (לפי ההגהה השנייה)). וכן אפשר שהמילה "אבל" במסירה שלפנינו כאן היא צירוף של שתי מילים: "אב' (=אבל) ל' (=לא)" (לפי ההגהה הראשונה) – וכי לא מסתבר לשעבר אבל לא להבא?! (וכי לא מתקבל על הדעת שמה שאמרו שהכול יוצאים בארבעה עשר הוא רק בדיעבד אבל לא לכתחילה?! הרי בוודאי מסתבר שהכול יוצאים בארבעה עשר רק בדיעבד, אבל לכתחילה אין הכול יוצאים בארבעה עשר, שלכתחילה קוראים את המגילה בכרכים בחמישה עשר, ובדיעבד שלא קראו אותה בכרכים בחמישה עשר וקראו אותה בארבעה עשר - יצאו ידי חובה)
ומפסיקים את הסיפור ומציעים קושיה ממקור תנאי: והא תני: – והרי (התנא) שונה: מקום שנהגו לקרותה – לקרוא את המגילה, שני ימים – בארבעה עשר באדר ובחמישה עשר בו, - קורין אותה שני ימים – בארבעה עשר באדר ובחמישה עשר בו! – ועל כורחך מדובר בכרכים, שאילו עיירות אין קוראים אלא בארבעה עשר בלבד, ואין רשאים לקרוא בחמישה עשר, אבל כרכים רשאים לקרוא בארבעה עשר. מברייתא זו משמע שאף לכתחילה קוראים את המגילה בכרכים בארבעה עשר באדר או בחמישה עשר בו. הרי שלכתחילה הכול יוצאים בארבעה עשר, שלא כמו שאמר רבי יוסה (כן פירש תלמיד רשב"ש). - שאלה זו היא שאלת סתם התלמוד, ובאה בתוך מה שסיפרו על רבי יוסה ורבי אחא. אין משיבים על שאלה זו.
וממשיכים ומספרים: אמר ליה: – אמר לו (רבי אחא לרבי יוסה): אוף אנא סבר כן – גם אני סובר כך (גם אני חושב כמוך, שמה שאמרו שהכול יוצאים בארבעה עשר הוא בדיעבד, אבל לא לכתחילה).
ומציעים סיוע: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): ויאות – ויפה (נכון אמר רבי יוסה, שמה שאמרו שהכול יוצאים בארבעה עשר הוא בדיעבד, אבל לא לכתחילה). ומנמקים (בהצעת שאלה מליצית): אִילּוּ מי שקרייה (שקראה) בארבעה עשר – אילו קרא בן כרך את המגילה בארבעה עשר באדר, וחזר וקרייה (וקראה) בחמשה עשר – ורצה לחזור ולקרוא אותה בחמישה עשר בו, שמא אין שומעין לו?! (בתמיהה) – האם אין מקבלים את דבריו, ואין נותנים לו לחזור ולקרוא אותה בחמישה עשר? ומציעים אפשרות עיונית כדי לדחותה: אם אומר את (אתה) כן – אם תאמר כך, שאין שומעים לו לחזור ולקרוא אותה בחמישה עשר, שמא (אין לגרוס מילה זו, ואינה במקבילה) נמצֵאתָה עוקר זמן כרכים בידיך – יוצא מזה שאתה מבטל בעצמך את זמן קריאת המגילה בכרכים שקבעו חכמים, שהוא חמישה עשר באדר. לכן מה שאמרו שהכול יוצאים בארבעה עשר הוא בדיעבד, אבל לא לכתחילה.
עד כאן המקבילה בירושלמי שקלים.
הסוגיה הזו הועתקה משקלים לכאן, וכשהועתקה לכאן לא הועברו המילים "לא כן אמר" שבראש הסוגיה שם, שהן תחילתה של שאלה על המשנה שם.
בכמה מקומות בירושלמי נמצא, שאמורא אחד שאל אמורא אחר: "לא מסתברא...?!" (וכוונתו לומר, שבוודאי מסתבר כן), והוא אמר לו: "אף אנא סבר כן".
• • •
נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בריה ד- – בנו של רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) (צריך להוסיף: 'בשם רבי שמואל בר נחמן', כמו שהוא במדרש ירושלמי על מגילת אסתר, "בתי מדרשות" א, עמוד שמב, שמביא קטע ירושלמי זה, וכן מוכח מהמסופר להלן): "שִׂמְחָה" (אסתר ט,יט) - מיכן (מכאן) שהן – ימי הפורים (היום שבו קוראים את המגילה, ארבעה עשר באדר בעיירות וחמישה עשר בו בכרכים), אסורין בהספד. "וּמִשְׁתֶּה" (שם) - מיכן שאסורין (במדרש ירושלמי על מגילת אסתר: 'שהן אסורין', וכן להלן) בתענית (ההספד והתענית האמורים כאן הם מנהגים פולחניים. אנשים היו רגילים לספוד ולהתענות דבר יום ביומו, ללא תלות במת או בצער, כי אם מסיבות פולחניות. ראה מה שכתבנו בעניין זה בירושלמי להלן א,ג). "וְיוֹם טוֹב" (שם) - מיכן שאסורין בעשיית מלאכה – כמו ביום טוב (אין הכוונה כאן לכתוב בפרשה המספרת בביטול מחשבת המן: "וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב" (אסתר ח,יז). אלא הכוונה כאן לכתוב בתקנת ימי הפורים: "עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב" (אסתר ט,יט). ולכן יש לגרוס "שמחה" במקום "שמחה וששון". במדרש ירושלמי על מגילת אסתר הובא קטע זה על הכתוב באסתר ח,יז, אך הוא טעות).
אמר רבי חלבו (אמורא בדור השלישי): זימנין סגין יתבית קומי – פעמים רבות ישבתי לפני רבי שמואל בר נחמן ולא שמעית מיניה הדא מילתא – ולא שמעתי ממנו את הדבר הזה (כשלמדתי עימו)! (רבי חלבו הרבה למסור מאמריו של רבי שמואל בר נחמן. - הגרסה במדרש ירושלמי על מגילת אסתר: 'אמר ליה רבי זעורה לרב חנניה (?): כמה זימנין פשט[י]ת (למדתי) עם רבי שמואל בר נחמן אבוך ולא שמע[י]ת מיניה הדא מילתא')
אמר ליה: – אמר לו (נחמן בנו של רבי שמואל בר נחמן לרבי חלבו): כל מה דהוה אבא (צריך לומר: 'אנא' (כך הגיה ב"קורבן העדה")) שמיע את שמיע?! (בתמיהה) – (וכי) כל מה שהייתי אני שומע (מאבי) אתה שמעת (ממנו גם כן)?! (ולכן אין לך לתמוה על כך)
ומציעים מעשה חולק של חכם: מילתיה דרבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) פליגא – דבריו של רבי חלוקים, דרבי היה מפרסם עצמו – עשה מעשה בגלוי כדי להודיע את דעתו, שני ימים בשנה, רוחץ בשבעה עשר בתמוז – שלדעת רבי בטלה התענית בשבעה עשר בתמוז, ונוטע נטיעות בפורים – שלדעת רבי ימי הפורים אינם אסורים בעשיית מלאכה, שלא כדרשת רבי שמואל בר נחמן (מהמילים "היה מפרסם" עולה שלרבי היה עניין שמעשיו בשני המועדים ייראו לעיני כול).
ומציעים קביעה המיוחסת לחכמי בבל: רבי חביבה אמר בשם רבנין דתמן – החכמים של שם (חכמי בבל. - גם בירושלמי פיאה א,א יש 'רבי חביבה בשם רבנין דתמן' כמו כאן. רבי חביבה לא נזכר עוד בירושלמי): בכל מקום שכתוב "יום טוב" אין כתוב 'וקיבל' – באסתר ט,יט כתוב: "עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב", ואין כתוב בו שקיבלו היהודים עליהם את ימי הפורים, בכל מקום שכתוב "וקיבל" אין כתוב 'יום טוב' – באסתר ט,כב-כג כתוב: "...לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה... וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת", ואין כתוב בו שעשו היהודים את ימי הפורים יום טוב. הרי שהיהודים קיבלו עליהם את ימי הפורים לימי שמחה ומשתה אבל לא קיבלו עליהם את ימי הפורים ליום טוב, ולכן הם מותרים בעשיית מלאכה, כדעת רבי, וכאן כתוב "יום טוב" וכתוב "וקיבל" (נראה שמילים אלו יתירות, שהרי לא מצאנו "יום טוב" ו"קיבל" באותו הכתוב. אפשר שמילים אלו הן אשגרה ממקומות אחרים בירושלמי שאמרו: 'בכולם / בכל הפרשה כתוב... וכאן כתוב...'. ואפשר שמי שהוסיף מילים אלו סבר בטעות שכתוב "יום טוב" וכתוב "וקיבל" באסתר ט,כא-כג: "...לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה... וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת", אלא שכאן "יום טוב" אמור על חודש אדר ולא על ימי הפורים).
בבבלי מגילה ה,א-ב אמרו: אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: רבי נטע נטיעה בפורים, ורחץ בקרונה (במעיינה) של ציפורי בשבעה עשר בתמוז...
ורבי, היכי נטע נטיעה בפורים? והתני רב יוסף: "שמחה ומשתה ויום טוב" (אסתר ט,יט), "שמחה" - מלמד שאסור בהספד, "משתה" - מלמד שאסור בתענית, "ויום טוב" - מלמד שאסור בעשיית מלאכה! - אלא רבי בר ארביסר הווה (שגר במקום שנוהגים פורים ביום ארבעה עשר), וכי נטע - בחמיסר נטע (שאינו פורים עבורו). - איני? והא רבי בטבריא הווה, וטבריא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון הוואי! - אלא רבי בר חמיסר הווה, וכי נטע - בארביסר נטע.
...מי שרי (לעשות מלאכה ביום האחר)? והכתיב במגילת תענית: בארביסר ביה ובחמיסר ביה יומי פוריא אינון, דלא למספד בהון. ואמר רבא: לא נצרכא (הלכה זו שתיכתב במגילת תענית, שהרי היא כתובה במקרא) אלא לאסור את של זה בזה ואת של זה בזה! - הני מילי - בהספד ובתענית (שאסורים בשני הימים), אבל מלאכה - ביומיה הוא דאסור.
...רבא בריה דרבה אמר: אפילו תימא רבי בר יומיה הווה (שנטע ביום שקראו בו את המגילה), הספד ותענית - קבילו עלייהו (כל ישראל), מלאכה לא קבילו עלייהו. דמעיקרא (כשתיקנו את החג) כתיב: "שמחה ומשתה ויום טוב" (אסתר ט,יט), ולבסוף (כשקיבלו עליהם) כתיב: "לעשות אותם ימי משתה ושמחה" (אסתר ט,כב), ואילו 'יום טוב' לא כתיב (שלא קיבלו עליהם לאסור בו מלאכה כביום טוב).
הברייתא ששנה רב יוסף בבבלי היא מאמרו של רבי שמואל בר נחמן בירושלמי.
מה שאמר רבא בריה דרבה בבבלי הוא מה שאמרו בשם חכמי בבל בירושלמי.
רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): כתוב בתקנת ימי הפורים: "וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר" (אסתר ט,כח) - (היהודים קיבלו על עצמם) שיהיו זוכרים את ימי הפורים ושומרים לעשותם (לעיל א,א דרשו: '"נזכרים" בקריאה'); ויש לדרוש את ריבוי הלשונות בכתוב: "מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה" - אֵילּוּ הכפרים – שמקדימים לקרוא את המגילה ליום הכניסה, "מְדִינָה וּמְדִינָה" - אֵילּוּ הכרכים – שקוראים בחמישה עשר באדר, "עִיר וָעִיר" - אֵילּוּ העיירות – שקוראים בארבעה עשר באדר. מכאן למדים שיש זמנים שונים לקריאת המגילה לכפרים ולכרכים ולעיירות.
בדברי חכמים חוזרת ההבחנה המשולשת בין כרך, עיר וכפר. כרך הוא מקום גדול, מיושב בנוכרים ומבוצר (מוקף חומה). מבחינה יישובית הכרך קרוב לעיר הנוכרית (הפוליס) בארץ.
המונח "עיר" כולל את כל מכלול רמות היישוב שבין ה"כפר" ובין הפוליס הנוכרית. מכלול זה כונה "עיר" ביחיד ו"עיירות" ברבים ("משנת ארץ ישראל", תענית ומגילה, עמודים 229-231).
בתקופת המשנה והתלמוד נוצרו הכפרים על בסיס משפחה מורחבת, על כן יכולים היו החכמים לסמוך את ההלכה העוסקת בכפרים על הפסוק המזכיר את המשפחה (שם, עמוד 234).
במקרא 'מדינה' היא מחוז, חלק של ישות שלטונית כוללת.
בספרות חז"ל רוֹוח מאוד השימוש במילה 'מדינה' במשמעויות שונות ואף מנוגדות. משמעות אחת היא מחוז וחבל ארץ כבמקרא. בהקשרים רבים 'מדינה' מופיעה לצד 'עיר'. ואולם היחס בין שני המושגים האלה אינו אחיד: לפעמים 'עיר' היא חלק מ'מדינה', כלומר מחבל ארץ, ולפעמים המילה 'מדינה' עצמה משמעה 'עיר'. לעיתים 'עיר' ו'מדינה' מייצגות יישובים בגודל שונה. יש הסוברים כי השימוש במילה 'מדינה' לציון עיר הושפע מן המושג היווני 'פוליס' - עיר מדינה, עיר שהיא ישות שלטונית עצמאית. משמעות אחרת של 'מדינה' אצל חז"ל היא 'ארץ ישראל שמחוץ לירושלים' ("האקדמיה ללשון העברית").
החכמים סמכו את ההלכה העוסקת בכרכים על הפסוק המזכיר את המדינה, כיוון שמבחינה יישובית הכרך קרוב לפוליס - עיר מדינה.
ומציעים ברייתא המיוחסת לאמורא: תני – שונה (ברייתא) שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון): מפני מה מקדימין – הכפרים לקרוא את המגילה, ליום הכניסה – ליום שני או חמישי בשבוע, שבהם מתכנסים בני הכפרים בעיירות? כדי שיספקו (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה בהשפעת הבבלי: 'מים ו-') מזון לאחיהם שבכרכים – ביום שבו הם מתכנסים לקריאת המגילה, כפי שהם עושים בכל ימי הכניסה.
ומנסים להציע היסק מן האמור לפני כן: רבי פליפא בר פרוטה (אמורא זה נזכר רק כאן וכן בירושלמי להלן ד,א ובמקבילה בתעניות) אמר קומי – אמר לפני רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): לית הדא אמרה – אין זאת אומרת (האם אין להסיק מדברי הברייתא) שאסור – יום הפורים, בעשיית מלאכה?! (בתמיהה) – שיש להסביר את דברי הברייתא, שאם לא יקדימו בני הכפרים לקרוא את המגילה ביום הכניסה אלא יתכנסו בעיירות לקרוא את המגילה ביום הפורים, לא יספקו מזון לבני הכרכים ביום הפורים, מפני שיום הפורים אסור בעשיית מלאכה.
ודוחים את ההיסק המוצע: אמר ליה: – אמר לו (רבי יונה): אין מן הדא, לית שמע מינה כלום – אם מזאת (ממקור זה), אין אתה שומע (לומד) ממנה כלום (אין להסיק מכאן שיום הפורים אסור בעשיית מלאכה). ומציעים נימוק לדחייה (המתבסס על טענה הגיונית): הרי חולו של המועד, הרי הוא אסור בעשיית מלאכה והם – בני הכפרים, מספקין מזון לאחיהם שבכרכים – בחולו של המועד, שהספקת מזון אינה נחשבת עשיית מלאכה כלל. ולכן אין להסביר את דברי הברייתא כמו שסברת, שאם יתכנסו בני הכפרים בעיירות לקרוא את המגילה ביום הפורים, לא יספקו מזון לבני הכרכים ביום הפורים, מפני שיום הפורים אסור בעשיית מלאכה, אלא יש להסביר, שאם יתכנסו בני הכפרים בעיירות לקרוא את המגילה ביום הפורים, לא ייכנסו לעיירות ביום הכניסה הסמוך לפורים ולא יספקו מזון לבני הכרכים ביום הזה, מחמת הטורח להיכנס גם ביום הכניסה וגם ביום הפורים. ומציעים דעה חלופית: לית לך אלא כהדא דרבי – אין לך אלא כזאת של רבי (כמעשה הזה של רבי יהודה הנשיא), דרבי הוה (צריך לומר: 'היה') מפרסם עצמו שני ימים בשנה, רוחץ בשבעה עשר בתמוז ונוטע נטיעות בפורים – ומכאן שיום הפורים מותר בעשיית מלאכה.
בבבלי מגילה ד,א אמרו: אמר רבי חנינא: חכמים הקלו על הכפרים להיות / שיהו מקדימים ליום הכניסה, כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכים.
המימרה בבבלי של האמורא הארץ ישראלי רבי חנינא היא הברייתא בירושלמי של האמורא הבבלי שמואל.
ומציעים קושיה: רבי יוסטא בירבי (צריך לומר: 'בר') שונם (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, נקרא בשם מקומו שונם בעמק יזרעאל) בעא קומי – שאל (הקשה) לפני רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): ולא עזרה (עזרא) תיקן שיהו קורין בתורה בשֵיני ובחמישי ובשבת במנחה?! (בתמיהה) ומרדכי ואסתר מתקינים על מה שעזרה עתיד להתקין?! (בתמיהה) – בימי מרדכי ואסתר עדיין לא עלה עזרא מבבל ותיקן שיהיו קוראים בתורה בציבור בשני ובחמישי, ונמצא שבימי מרדכי ואסתר עדיין לא נכנסו בני הכפרים לעיירות בשני ובחמישי, ואם כן, כיצד יכלו מרדכי ואסתר לקבוע שהכפרים מקדימים לקרוא את המגילה ליום הכניסה? (תקנות עזרא מנויות בירושלמי להלן ד,א)
ומתרצים: אמר ליה: – אמר לו (רבי מנא): מי שסידר את המשנה סמכה למקרא (לפסוק אחד מסוים): "מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר" (אסתר ט,כח) – החכמים שהיו אחרי עזרא (אנשי כנסת הגדולה שהנהיגו קריאת המגילה), שקבעו את ההלכה בעניין הזמנים השונים לקריאת המגילה לכפרים ולכרכים ולעיירות וסידרו ושנו אותה במשנה, הסתמכו על הכתוב הזה (קבעו אסמכתא להלכה זו בכתוב הזה, כמו שאמר לעיל רבי סימון בשם רבי שמואל בר נחמן), והם קבעו שהכפרים מקדימים לקרוא את המגילה ליום הכניסה על פי מה שתיקן עזרא שיהיו קוראים בתורה בציבור בשני ובחמישי, אבל לא מרדכי ואסתר קבעו שהכפרים מקדימים ליום הכניסה (בלשון "מי שסידר את המשנה" אין הכוונה כאן לרבי יהודה הנשיא).
• • •