משנה
כיצד מעבירין על טהרת העזרה – ברגל (כך לפי תיקון הגרסה שהצענו במשנה הקודמת)? מטבילין (נראה שהמילה 'מטבילין' נובעת מאי הבנת הביטוי 'מעבירין על טהרת העזרה' שגרמה לגרסה המוטעית במשנה הקודמת 'משעבר הרגל היו מעבירין על טהרת העזרה', והיא אשגרה מסופה של משנה זו 'כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה'. במקום המילה 'מטבילין' צריך לומר לפי תיקון הגרסה שהצענו במשנה הקודמת: 'מוציאין') את הכלים שהיו במקדש – חוץ לעזרה, כדי להראות אותם ברגל לעולי הרגל, שבימי הרגל היו מתעלמים מטהרת הכלים שבמקדש, אף שיש לחשוש שמא ניטמאו על ידי עולי הרגל שנגעו בהם, ואומרים להם – לעולי הרגל, בשעה שמוציאים את השולחן ואת המנורה מן ההיכל: היזהרו שמא תגעו בשולחן – שאם ייטמא השולחן, ייטמא גם לחם הפנים שמונח עליו, ולחם הפנים צריך להיות עליו תמיד, ואם ניטמא יהא השולחן בלא לחם, שאין מביאים לחם חדש אלא בשבת הבאה, ובמנורה – שאף היא צריכה להיות דולקת תמיד (בבבלי לא שנו במשנה 'ובמנורה'. - בירושלמי להלן אמרו שהיו מוציאים את השולחן ברגלים ומראים אותו לעולי רגלים. - לפי תיקון הגרסה שהצענו במשנה זו מובן היטב מדוע היו אומרים להם שייזהרו שלא ייגעו בשולחן ובמנורה).
כל הכלים שהיו במקדש היו להן שניים ושלישים – לכל כלי היה עוד כלי אחד או שניים כמותו, שאם ניטמאו הראשונים יביאו שניים תחתיהן – אם ניטמא אחד מהכלים, היו מביאים אחר במקומו (במסירה שלפנינו נשמט בשל השוויון מ-'הכלים שהיו במקדש' שבמשפט הראשון עד 'הכלים שהיו במקדש' שבמשפט השני).
כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה – לאחר הרגל, שמא נטמאו, חוץ ממזבח הזהב – שעמד בהיכל, ומזבח הנחושת – שעמד בעזרה, שאינם מקבלים טומאה, מפני שהן כקרקע – שאינה מקבלת טומאה; דברי רבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני). וחכמים אומרים: מפני שהן מצופין – בזהב ובנחושת, וכשטומאה נוגעת בהם אינה נוגעת בגופם אלא בציפוים, והציפוי עצמו אינו מקבל טומאה, ולכן כלים מצופים אינם מקבלים טומאה.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה".
תמהים: וכלים טעונין טבילה?! – וכי הכלים שהיו במקדש טעונים טבילה לאחר הרגל, שמא נטמאו?! כלומר, מדוע יש לחשוש שמא נטמאו הכלים שבמקדש?
ומתרצים: אמר רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי): אני אומַר: שמא שהיה שם אחד מן הכלים (צריך לומר כמו להלן: 'אחד מן הכהנים' ("קורבן העדה")) שלא הוזה – יש לחשוש שמא אחד מן הכוהנים שעבד במקדש נטמא במת ולא היזו עליו ממי פרה אדומה לטהרתו, והרי הוא טמא מת וטימא את הכלים שבמקדש שנגע בהם, ולכן הכלים טעונים טבילה.
ומציעים קושיה: מעתה – אם הדברים שלפני כן נכונים, מתעורר קושי כמוצע בהמשך, נחוש לכולן! – יש לחשוש שמא כל הכוהנים שעובדים במקדש לא הוזו והרי הם טמאי מתים, ולכן יהיו גם כל הכוהנים טעונים טבילה ולא רק הכלים!
ומתרצים: אמר רבי בון בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): אני אומַר, שמא שהיה שם אחד מן הכהנים שיצא – מן העזרה, לדבר עם האשה – שהיא זבה (אישה שיוצא דם ממקורה שלא בזמן נידותה), ועדיין לא נטהרה מטומאתה, על עיסקי קינה – בעניין הקן (שתי תורים או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת) שהיא צריכה להביא ביום השמיני לטהרתה, ונתזה צינורה (זרם, קילוח) של רוק מתוך פיה – של האישה, על בגדיו – של הכוהן, וטימתו – טימאה הצינורה את הכוהן במשא, שהכוהן נשא את הרוק שעל בגדיו, והכוהן טימא את הכלים שבמקדש שנגע בהם כל זמן שלא פירש מהטומאה, ולכן הכלים טעונים טבילה.
ומציעים קושיה: מעתה – אם הדברים שלפני כן נכונים, מתעורר קושי כמוצע בהמשך, נחוש לכולם! – יש לחשוש שמא כל הכוהנים שעובדים במקדש נטמאו מצינורה של רוק של אישה זבה שניתזה על בגדיהם והרי הם טמאים, ולכן יהיו גם כל הכוהנים טעונים טבילה ולא רק הכלים!
ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות למקור התנאי המבוססת על אוקימתא: תיפתר – תתפרש (המשנה), בשניטמא בספק משקין – במקרה שהכלים שבמקדש נטמאו בספק משקים, שיש ספק האם נגעו במשקים טמאים שהיו במקדש ונטמאו, ולכן הכלים טעונים טבילה (אבל אדם אינו נטמא במשקים).
ומציעים משנה ממקום אחר כדי להקשות ממנה: תמן תנינן: – שם (משנה טהרות ד,ז; ד,ט, בעניין ספקות) שנינו: ספק משקין לִטַּמֵּא - טמא – משקים טהורים שנולד בהם ספק האם ניטמאו או שלא ניטמאו - ספקם טמא, לפי שמשקים נטמאים מן התורה, ולְטַמֵּא - טהור – משקים טמאים שיש ספק האם טימאו דבר טהור או שלא טימאו - ספקם טהור, הואיל ואין משקים טמאים מטמאים אלא מדברי חכמים, וספק בדברי חכמים לקולה! – הרי שכשיש ספק האם טימאו משקים טמאים את הכלים שבמקדש, לא נטמאו הכלים, ומדוע הם טעונים טבילה?
ומציעים להעמיד את המקורות הנידונים במקרים שונים כדי לתרץ את הקושיה: תמן – שם (במשנה במסכת טהרות), - בתרומה – במקרה של תרומה, ספק משקים לְטַמֵּא - טהור, וכאן - בקודש – במקרה של קודש, ספק משקים לְטַמֵּא - טמא, חומר הוא בקודש – יש חומרה לגבי הקודש יותר מאשר לגבי התרומה. הרי שכשיש ספק האם טימאו משקים טמאים את הכלים שבמקדש, נטמאו הכלים, ולכן הם טעונים טבילה.
• • •
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): שולחן – שבמקדש, שניטמא – ברגל כשהוציאו אותו מן ההיכל והראו אותו לעולי הרגל, או בשאר ימי השנה, מטבילין אותו בזמנו אפילו בשבת – מטבילים את השולחן בשבת בשעה שמסלקים מעליו את לחם הפנים הישן, ואף על פי שהוא שבת שאסור להטביל כלים, התירו להטביל את השולחן, משום שאין שבות במקדש. ואין מטבילים את השולחן מיד כשאר הכלים, שהרי לחם הפנים צריך להיות עליו תמיד, לפיכך ממתינים עד השבת כשמסלקים מעליו את הלחם ומטבילים אותו; דברי רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי). וחכמים אומרים: מיד – מטבילים את השולחן ביום שניטמא, ואין ממתינים עד השבת ("נועם ירושלמי" ו"שערי תורת ארץ ישראל").
ומציעים מסקנה העולה מתוך עיון במקור האמור לפני כן: אשכחת אמר: – נמצאת אומר: מפרטים את המסקנה לפי שני בעלי המחלוקת: על דעתיה דרבי מאיר – על דעתו של רבי מאיר, מטמא שני לחמים – הלחם הישן שמסלקים מעל השולחן שהיה עליו בשעה שניטמא, והלחם החדש שמסדרים על השולחן בשבת אחר הטבילה, שעדיין השולחן צריך הערב שמש כיוון שניטמא בטומאה מן התורה. על דעתון דרבנין – על דעתם של החכמים, אינו מטמא אלא לחם אחד בלבד – הלחם שהיה על השולחן בשעה שניטמא, כיוון שמטבילים אותו מיד ביום שניטמא ("נועם ירושלמי" ו"שערי תורת ארץ ישראל").
ודוחים את המסקנה שהוצעה לפני כן: אמר רבי יעקב בר סוסי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) קומי – לפני רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): ואפילו על דעתיה דרבי מאיר – ואפילו על דעתו של רבי מאיר, שמטבילים את השולחן בשבת, אינו מטמא אלא לחם אחד בלבד – הלחם שהיה על השולחן בשעה שניטמא, אבל לא הלחם שמסדרים על השולחן בשבת אחר הטבילה, תיפתר – תתפרש (הברייתא), שניטמא בספק משקין (הנוסח שלפנינו נשתרבב מלעיל, וצריך לומר: 'תיפתר שניטמא במשקין') – במקרה שהשולחן ניטמא במשקים טמאים, שאין טומאתו מן התורה אלא מדברי חכמים, ואינו צריך הערב שמש, ולכן כשמטבילים אותו בשבת אינו מטמא את הלחם שמסדרים עליו בשבת אחר הטבילה ("שערי תורת ארץ ישראל". - רבי מאיר סובר שמשקים טמאים אינם מטמאים אחרים מן התורה - ראה תוספתא טהרות ה,י וברייתא בבבלי פסחים טז,א. אבל החכמים החלוקים על רבי מאיר סוברים שמשקים מטמאים אחרים מן התורה, והשולחן שניטמא במשקים טמאים צריך הערב שמש, וכשמטבילים אותו מיד אינו מטמא אלא לחם אחד, ואין מטבילים אותו בשבת, שאם כן, הוא מטמא שני לחמים).
ומביאים ברייתא: פעם אחת הטבילו את המנורה – שבמקדש שניטמאה (אפשר שהמנורה ניטמאה ברגל כשהוציאו אותה מן ההיכל והראו אותה לעולי הרגל, ואפשר שניטמאה בשאר ימי השנה. - בתוספתא כלים (בבא מציעא) ב,ז שנו שמנורה שיש בה בית קיבול שמן טמאה, ולכן המנורה שבמקדש מקבלת טומאה). אמרו צדוקים: ראו פרושים מטבילין גלגל חמה! – שהמנורה היא מקור האור, מעין גלגל חמה (ראה מדרשי אגדה להלן, שהמנורה היא כנגד החמה).
בתוספתא חגיגה ג,לה שנו: שולחן שניטמא מטבילים אותו בזמנו, ואפילו בשבת. מעשה שהטבילו את המנורה, והיו צדוקים אומרים: בואו וראו פרושים שמטבילים מאור הלבנה.
מגמתם העיקרית של הפרושים היתה לשתף ככל האפשר את המוני העם בחיי המקדש. כזאת היא, למשל, המחלוקת בדבר קורבנות ציבור - משֶל יחיד או משֶל ציבור. וכך יש לפרש כנראה גם את ההלכות הבודדות שבהן לכאורה הפרושים הם המחמירים, כגון בתוספתא סוף חגיגה: "מעשה והטבילו את המנורה, והיו צדוקים אומרים: בואו וראו פרושים שמטבילים מאור הלבנה" (בירושלמי: "גלגל חמה"). לכאורה יש כאן לעג צדוקי כנגד הפרושים הנקרנים והדקדקנים, שחוששים לטומאה בכל מקום, ואפילו במקור הטהרה בגלגל חמה ובמאור הלבנה. ואכן, יש ("חסדי דוד") שפירשו שצדוקים לא הודו בטומאת משקים, ולכן הקלו. אבל כעת הרי אנו יודעים יפה, שבני הכת, ששיטתם בהלכה צדוקית היתה, החמירו דווקא בטומאת משקים, ואף הבחינו בין "טהרת הרבים" ל"משקה הרבים" החמור.
אלא שגם כאן יש לפרש את העניין בהקשר שבו הוא נמצא. המשנה בחגיגה שם דנה במעלות הטהרה - לחולין, לתרומה, לקודש ולחטאת. והנה, באופן לא הגיוני, דווקא בירושלים ובמקדש הקלו חכמים מאוד בטהרה, ובמיוחד בימות החג, עד שאמרו: עמי הארץ "בירושלים נאמנים על הקודש, ובשעת הרגל אף על התרומה" (משנה חגיגה ג,ו). חכמים סמכו על טהרתם של עמי הארץ שהיטהרו לקראת הרגל ובאו לירושלים. וכל זאת במפורש ובכוונה מפורשת לשמור על אחדות העם ולמנוע פילוג בין קבוצות מחמירות למקילות.
אלא ששיתופם של המוני העם והבאתם במגע חופשי עם המקדש וקודשיו, הצריכו כמובן זהירות, ולכן ההכרזה שבמשנה: "היזהרו שמא תיגעו בשולחן ובמנורה" (משנה חגיגה ג,ח). על כך הגיבו הצדוקים והתרעמו: ראו עד היכן מגעת הסובלנות הפרושית, עד שהם מפקירים את המקדש לטומאת עמי הארץ, ולבסוף מצריכים טבילה לגלגל חמה! ואין כאן ליצנות מזלזלת אלא זעזוע אמיתי מצידם של הצדוקים המחמירים שראו את המנורה שנטמאה בידי המון עמי הארץ, כאילו בעידודם של הפרושים ("חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר יהודה", "תרביץ" נט, עמודים 65-68).
הצדוקים לגלגו על הפרושים שהצריכו להטביל את המנורה. לא נאמר שהצדוקים התנגדו להצגת כלי המקדש. ייתכן שהצדוקים סברו שכלי המקדש כה קדושים ואינם נטמאים במגע אדם ("משנת ארץ ישראל", חגיגה, עמוד 351 ועמוד 372).
פרושים וצדוקיםבתקופת החשמונאים חל פילוג בחברה היהודית והעם נחלק לכמה כתות. הפרושים היו הכת הגדולה בעם. מנהיגיהם היו החכמים לומדי התורה, וביניהם היו פשוטי העם. הפרושים האמינו בתורה שבכתב אבל גם בתורה שבעל פה - הלכות ותקנות שניתנו מתוך הפרשנות של התורה. כת הצדוקים כללה את בני משפחות האצולה העשירות וקציני הצבא. מרכזה היה בית המקדש השני בירושלים. הצדוקים האמינו רק בתורה שבכתב, ושעבודת ה' נעשית רק במקדש.
גלגל חמה; מאור הלבנה
באוצר המדרשים - ליקוטים מברייתא דמ"ט מדות (עמוד 294) נאמר: מנורה כנגד חמה ולבנה.
ובמדרש אגדה (בובר) שמות לח,כא נאמר: ביום הרביעי בראת מאורות, וכנגדם עשינו לך מנורה.
• • •
מציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם (משנה תמיד ג,ד, בתיאור עבודת הבוקר במקדש) שנינו: נכנסו – הכוהנים בכל יום, ללישכת הכלים והוציאו משם תשעים ושלשה כלי כסף וכלי זהב – כלי השרת הדרושים לעבודות כל היום.
מה הטעם שהוציאו במקדש 93 כלים? -
רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): כנגד (בהקבלה אל) תשעים ושלש אזכרות (השמות המפורשים של ה') שכתוב (שכתובות) בפרשת חגי (בהעתקת הירושלמי בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני": 'בחגי', ואין המילה 'פרשת'. אין מובן למילה זו כאן, כי הכוונה כאן לספרי הנביאים האלה שיש בכל אחד מהם כמה פרשות. נראה שהלשון 'כנגד... אזכרות שכתוב בפרשת' כאן הוא אשגרה מהלשון 'כנגד... אזכרות שכתוב בפרשת' בירושלמי ברכות ד,ג ותעניות ב,ב) זכריה ומלאכי (המילה 'זכריה' היא אשגרה ממקומות אחרים שבהם נזכרו שלושת הנביאים האלה, וכאן אין לומר אלא 'חגי ומלאכי', וכן הגיה ב"קורבן העדה", שכן מספר האזכרות שנאמר כאן אינו יכול לכלול גם את ספר זכריה אלא רק את ספרי חגי ומלאכי) – שם הוויה נזכר בספר חגי 35 פעמים ובספר מלאכי 46 פעמים, שם אדנות נזכר בספר מלאכי 2 פעמים, ושם אלוהות ("אֱלֹהִים", "אֱלֹהֵיהֶם", "אֱלֹהֵי") נזכר בספר חגי 3 פעמים ובספר מלאכי 7 פעמים. הרי 93 אזכרות בספרי חגי ומלאכי שניבאו בראשית ימי הבית השני, וכנגדן הוציאו בבית המקדש השני 93 כלים.
אמר רבי חונה (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): חישבתים – את האזכרות שבספרי חגי ומלאכי, ואינן אלא שמונים ושלש – רבי חונה מנה רק את האזכרות של שם הוויה ושל שם אדנות, ולא מנה את האזכרות של שם אלוהות, ולכן לא מנה אלא 83 אזכרות, כנגד (בהקבלה אל) שמונים ושלש חותמות שכתוב (שכתובים) בעזרה (בעזרא) (נחמיה י,ב-כח) – 83 שמות נקובים בחותמים על האמנה (ברית באלה ובשבועה) בתקופת נחמיה על מניעת נישואי תערובת, שמירת שבת, שמירת שביעית וענייני המקדש והעובדים בו (חכמינו מנו את ספרי עזרא ונחמיה כספר אחד בשם 'עזרא'. גם לעניין המניין של עשרים וארבעה ספרים שניהם נחשבו לספר אחד), שהיה כל אחד ואחד – מהחותמים על האמנה, מייחד שמו של הקב"ה – מכריז שה' הוא אחד ויחיד, וחותם – ולכן מספר האזכרות בספרי חגי ומלאכי שניבאו בראשית ימי הבית השני הוא סימן למספר החותמים על האמנה בתקופה זו.
ומציעים דעה חלופית עלומת שֵׁם: אית דבעי מימר: – יש [מי] שרוצה לומר: כיום מרובה של התמיד – היינו כיום טוב הראשון של חג הסוכות שחל בשבת, שהוא יום מרובה בקורבנות הציבור ובנסכיהם מכל ימי השנה, שכן הקורבנות באותו היום הם: שלושה עשר פרים ושני אילים וארבעה עשר כבשים ושעיר חטאת למוספי החג, שני כבשים למוספי השבת, ושני כבשים לתמידים. ובאותו היום הוצרכו להשתמש במספר מרובה של כלים, תשעים ושלושה, ומשום כך הוציאו בכל יום מספר כזה של כלים (נראה שהמילים 'של התמיד' הן אשגרה מהירושלמי יומא ג,י, וכאן צריך לומר רק 'כיום מרובה' כמו במשנה מנחות יג,ה, וראה להלן), כנגד שלשה עשר פרים וארבעה עשר כבשים ואילים שנים ושעיר אחד (בהעתקת הירושלמי בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני" אין מילים אלו. נראה שמילים אלו נכתבו תחילה על הגיליון כפירוש למילים "כיום מרובה" שבא לפרט את מספר הקורבנות ביום טוב הראשון של חג הסוכות, ואחר כך בהעתקת הירושלמי נכנסו מילים אלו מן הגיליון לתוך נוסח הירושלמי, ולכן אין לגרוס אותן. מפרשי הירושלמי שגרסו מילים אלו ניסו לבאר בדרכים שונות את הקשר בין מספר הקורבנות שנמנו כאן ובין מספר הכלים, ויש קשיים בביאוריהם).
הסוגיה מצטטת את משנת תמיד ודנה בה, וזה מקומה הראשוני של הסוגיה, והובאה בחגיגה מפני שהוזכרו שם הכלים לעניין טהרתם ("סוגיות ארץ ישראליות לסדר קדשים", כרך ב, עמוד 145).
כיום מרובה
במשנה מנחות יג,ה שנינו: (האומר:) "פירשתי (בנדרי כמה יין או שמן אביא) ואיני יודע מה פירשתי (שאיני זוכר כמה נדרתי)" - יביא כיום מרובה.
ובבבלי מנחות קז,א אמרו: "'פירשתי ואיני יודע מה פירשתי' - יביא כיום מרובה". - תנא: כיום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת (כיום טוב הראשון של חג הסוכות שחל בשבת, שהוא יום מרובה בקורבנות הציבור ובנסכיהם מכל ימי השנה. נסכי הקורבנות של אותו היום: מאה וארבעים לוג שמן ומאה וארבעים לוג יין).
במשנה יומא ג,י שנינו: בן קטין עשה שנים עשר דד (ברז) לכיור (שבמקדש, שהכוהנים היו רוחצים ממנו את ידיהם ואת רגליהם), שלא היו בו אלא שניים (שני ברזים).
ובירושלמי יומא ג,י אמרו: אמר רבי יונה: כיום מרובה של התמיד (הטעם שעשה שנים עשר ברזים, כדי שיוכלו שנים עשר הכוהנים העסוקים בקורבן התמיד ביום טוב הראשון של חג הסוכות שחל בשבת (כמפורט במשנה יומא ב,ה) לקדש את ידיהם ואת רגליהם כאחת).
ובבבלי יומא לז,א אמרו: "בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור". - תנא: כדי שיהיו שנים עשר אחיו הכוהנים העסוקים בתמיד מקדשים ידיהם ורגליהם בבת אחת.
במשנה יומא ב,ה שנינו: תמיד קרב בתשעה, בעשרה, באחד עשר, בשנים עשר, לא פחות ולא יתר. עצמו (הקרבת איברי התמיד ומנחתו ונסכו בבוקר) בתשעה. בחג (הסוכות) - ביד אחד צלוחית של המים (לניסוך המים), הרי עשרה. בשבת - באחד עשר: עצמו בתשעה, ושניים בידם שני בזיכי לבונה של לחם הפנים. ובשבת שבתוך החג - ביד אחד צלוחית של המים (הרי שנים עשר).
הביטוי "יום מרובה" מתייחס לקורבנות ביום טוב הראשון של חג הסוכות שחל בשבת, ואילו הביטוי "יום מרובה של התמיד" מתייחס לכוהנים העסוקים בקורבן התמיד ביום טוב הראשון של חג הסוכות שחל בשבת. כיוון שהירושלמי כאן קושר את מספר הכלים לקורבנות ביום טוב הראשון של חג הסוכות שחל בשבת, יש לגרוס כאן "כיום מרובה" ולא "כיום מרובה של התמיד".
• • •
במשנה שנינו: "כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה, חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת, מפני שהן כקרקע; דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: מפני שהן מצופין".
מציעים טעמה של דעת רבי אליעזר על סמך פסוק ודרשתו: רבי שילה דכפר תמרתה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי, מהיישוב כפר תמרתה בגליל) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): טעמא דרבי ליעזר: – הטעם של רבי אליעזר (שמזבח הזהב (הקטורת) הוא כקרקע): נאמר במזבח הקטורת: "וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר אֶת גַּגּוֹ וְאֶת קִירֹתָיו סָבִיב" (שמות ל,ג) – הרי שמזבח הקטורת היה לו גג (מכסה) מלמעלה וקירות מארבעת צדדיו, - התורה קראת (קראה) אותו קרקע – ממה שקראה התורה למכסה מלמעלה "גג" ולארבעת הצדדים "קירות" למדנו, שהמזבח נחשב בניין המחובר לקרקע שהוא כקרקע, ואינו נחשב כלי, שכן לבניין יש גג וקירות, מה שאין כן לכלי.
ומציעים שאלה המתייחסת למקור המופיע לפני כן: עד כדון – עד עכשיו, מזבח הזהב – מקורו של הדין במזבח הזהב ברור. מזבח העולה מניין? – מה מקורו של הדין במזבח העולה? (מאיפה למדים שמזבח העולה הוא כקרקע?)
ומשיבים: ודין הוא – אפשר ללמוד דבר זה בשיטת קול וחומר (כינוי לדרך הגיונית להסיק מהדבר הקל לדבר החמור ממנו). מה אם מזבח הזהב שהוא אמה על אמה – "אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ" (שמות ל,ב), שהוא קטן ואינו כבד, - את אמר: – אתה אומר: קרקע – הדין במזבח הזהב הוא שהוא כקרקע, מזבח העולה שהוא חמש על חמש – "חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב" (שמות כז,א), שהוא גדול וכבד, - לא כל שכן?! (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שמזבח העולה הוא כקרקע, שמחמת כובדו הוא קבוע יותר לקרקע.
ומציעים דרשה חלופית עלומת שֵׁם: אית דבעי מימר: – יש [מי] שרוצה לומר: אפשר ללמוד דבר זה בגזירה שווה (לימוד דין בעניין אחד מעניין שני על פי מילים דומות הכתובות בתורה בשני העניינים): נאמר במזבח הקטורת: "רָבוּעַ יִהְיֶה" (שמות ל,ב) – ארבע צלעותיו יהיו שוות זו לזו, וכן ארבע זוויותיו שוות זו לזו, ונאמר במזבח העולה: "רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ" (שמות כז,א) - מה כאן קרקע – כמו שמזבח הקטורת הוא כקרקע, אף כאן קרקע – כך גם מזבח העולה הוא כקרקע.
ומציעים טעמה של דעת החכמים על סמך פסוק ודרשתו: אמר רבי הילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): טעמון דרבנין: – טעמם של החכמים החלוקים על רבי אליעזר (שמזבח העולה אינו כקרקע): נאמר בתוכנית הבית השלישי שראה יחזקאל: "הַמִּזְבֵּחַ עֵץ שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת גָּבֹהַּ וְאָרְכּוֹ שְׁתַּיִם אַמּוֹת וּמִקְצֹעוֹתָיו לוֹ וְאָרְכּוֹ וְקִירֹתָיו עֵץ" (יחזקאל מא,כב) – המזבח היה עשוי עץ, גובהו שלוש אמות ואורכו שתי אמות, והיו לו זוויות, וגגו (הלוח העליון השטוח של המזבח) וקירותיו (הלוחות שבארבעת צדדיו) היו עשויים עץ, - התורה קראת (קראה) אותו מיטלטל – ממה שקרא הכתוב למזבח "עץ" למדנו, שהמזבח נחשב כלי המיטלטל שאינו כקרקע, ואינו נחשב בניין (כאן כוונת המונח "התורה" היא לתורה שבכתב, לנביאים).
ומציעים שאלה המתייחסת למקור המופיע לפני כן: עד כדון – עד עכשיו, מזבח העולה – מקורו של הדין במזבח העולה ברור. מזבח הזהב מניין? – מה מקורו של הדין במזבח הזהב (הקטורת)? (מאיפה למדים שמזבח הקטורת אינו כקרקע?)
ומשיבים: ודין הוא – אפשר ללמוד דבר זה בשיטת קול וחומר. מה אם מזבח העולה שהוא חמש על חמש – "חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב" (שמות כז,א), שהוא גדול וכבד, - את אמר: – אתה אומר: מיטלטל – הדין במזבח העולה הוא שאינו כקרקע, מזבח הזהב שהוא אמה על אמה – "אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ" (שמות ל,ב), שהוא קטן ואינו כבד, - לא כל שכן?! (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שמזבח הקטורת אינו כקרקע.
ומציעים דרשה חלופית עלומת שֵׁם: אית דבעי מימר: – יש [מי] שרוצה לומר: אפשר ללמוד דבר זה בגזירה שווה: נאמר במזבח העולה: "רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ" (שמות כז,א), ונאמר במזבח הקטורת: "רָבוּעַ יִהְיֶה" (שמות ל,ב) - מה כאן מיטלטל – כמו שמזבח העולה אינו כקרקע, אף כאן מיטלטל – כך גם מזבח הקטורת אינו כקרקע.
אף על פי שהחכמים חלוקים על רבי אליעזר וסבורים שמזבח הזהב ומזבח הנחושת אינם כקרקע, מכל מקום אף לדעתם מזבח הזהב ומזבח הנחושת אינם מקבלים טומאה, והטעם לדעתם הוא מפני שהם מצופים, והירושלמי להלן דן בטעם הזה. רבי אליעזר והחכמים חלוקים רק בטעם למה הם טהורים ולא בעצם הדין האם הם טהורים או טמאים.
במשנה שנינו: "וחכמים אומרים: מפני שהן מצופין".
החכמים במשנה סוברים שהמזבחות טהורים, לא משום שהם כלי עץ העשוי לנחת והציפויים בטלים לגבי המזבחות, אלא משום שהם פשוטי כלי עץ והציפוי אינו גורם להם טומאה.
מקשים: לא ציפוי שהוא עומד מחמתו הוא?! (בתמיהה) – הלוא המזבח העשוי עץ היה נשרף באש מבלי הציפוי, ואם כן, נמצא שהציפוי הוא המעמיד את המזבח (המזבח עומד באש מחמת הציפוי), ולכן המזבח צריך להיות טמא מחמת שהמעמיד הוא כלי מתכת!
ומתרצים את הקושיה על ידי הצעת תמיהה על הקושיה שלפני כן: לא כן אמר – לא כך אומר רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) בשם רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): כעובי דינר גורדיינון (מטבע זהב על שם הקיסר גורדיאנוס) היה בו?! (בתמיהה) – ציפוי הזהב של מזבח הזהב לא היה עבה אלא היה דק שלא היה יכול להגן על העץ מן האש, ומעשה ניסים היה במזבח שלא ניתך זהבו, ונמצא שהציפוי אינו מעמיד את המזבח, ולכן המזבח טהור. וגם ציפוי הנחושת של מזבח הנחושת היה דק.
אמר רבי לא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): למלכתו (=למלאכתו) אינו עומד מחמתו הוא – הציפוי אינו מעמיד את המזבח (מימרה זו מחזקת את התירוץ שלפני כן).
ומציעים קשר בין דברי אמוראים: ואתייא כיי דאמר – ובאה (הולכת המימרה של רבי לא) כמו (המימרה) ההיא שאומר רבי שמעון בן לקיש: נאמר במזבח הזהב (הקטורת): "וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת" (שמות ל,א) – אתה מצווה לעשות מזבח שיהיה מקום להקטרת קטורת, - (צריך להוסיף כאן כסגנון הנמצא במקומות דומים אחרים: 'להקטיר קטורת', וכן הוא במדרש הגדול) אין כתוב כאן אלא "מִקְטַר קְטֹרֶת". ויש לדרוש את הכתוב: המזבח היה מקטיר את הקטורת – לא האש היתה מקטירה את הקטורת אלא המזבח עצמו היה מקטיר אותה בלא סיוע האש, שמזבח הקטורת שלט בקטורת. הרי שבנס היה מזבח הקטורת עומד. ואם כן, הציפוי לא הועיל כלום.
ומקשים: ויהא כטבלה שהיא עשויה לילך ולהניח! – מזבח הנחושת צריך להיות טמא מפני שהוא כלוח של עץ שהולכים עליו ומניחים עליו, שכן הכוהנים היו מהלכים על גג המזבח והיו מניחים עליו איברי הקורבנות, והדין הוא שפשוטי כלי עץ טמאים אם הם משמשים גם אדם וגם כלים (ראה ספרא 'שמיני' פרשה ו ותוספתא כלים (בבא מציעא) ו,ז וירושלמי שבת יז,ב בעניין שולחן ודולפקי), ולמה מזבח הנחושת טהור? (ראה משנה שקלים ח,ח וירושלמי שם, שאיברי עולות המוסף של ראשי חודשים היו ניתנים על כרכוב המזבח מלמעלה. הכרכוב הוא מקום על גג המזבח לפנים מן קרנות המזבח, שהיה רחב אמה מכל צד, ובו היו הכוהנים מהלכים. וראה "תוספתא כפשוטה", מועד ב, עמוד 710)
ומתרצים את הקושיה על ידי הצעת תמיהה על הקושיה שלפני כן: לא כן אמר – לא כך אומר רבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בשם רבי שמעון בן לקיש: השולחן – שבמקדש, למה טמא? לא מפני שמוציאין אותו – מן ההיכל אל מחוץ לעזרה, ומראין אותו לעולי רגלים?! (בתמיהה) – השולחן טמא מפני שמטלטלים אותו ממקומו, כדי להראות אותו ברגל לעולי הרגל, והוא ניטמא על ידי עולי הרגל שנגעו בו. וזה לא במקומו הוא עומד?! (בתמיהה) – הלוא המזבח עומד במקומו, ולכן הוא טהור, מפני שהוא כלי עץ העשוי לנחת (להיות מונח במקום אחד, ולא להיטלטל), וכלי כזה אינו מקבל טומאה.
עכשיו חוזר בו הירושלמי מהסברו הקודם של דברי החכמים במשנה.
ומקשים: אף זה שימש כלי במקדש, ויהא טהור! ולמה טמא? – הרי השולחן שבמקדש, שלא היו אוכלים עליו, אלא מניחים עליו לחם הפנים ובזיכים, שימש רק כלים ולא שימש אדם, ולכן הוא צריך להיות טהור! ולמה השולחן טמא?
ומציעים תירוץ לקושיה המבוסס על השוואה למקרה הנידון במשנה המוצעת: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): כיי דתנינן תמן: – כמו (המשנה) ההיא ששנינו שם (משנה כלים כד,ט): שלש משפלות הן – שלושה מינים של סלים גדולים הם, החלוקים בדיניהם לעניין טומאה. ושנינו שם, שסל גדול העשוי להוציא בו זבל לשדות טמא מדרס (סל זה היה עשוי מקנים של צמחים שונים, וקלוע בצפיפות, וצורתו היתה מרובעת). וקשה: מפני מה הוא טמא מדרס, והרי אין כלי טמא מדרס אלא אם הוא עשוי לדריסה (לישיבה על גביו)? והרי סל אינו ראוי לכך? - אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): מפני שמשתמשין בה על גב חביליה – הסל טמא מדרס, מפני שכשהוא מלא חבילי זבל יושבים עליו, וכמו שבמשפלת, אגב החבילים שבה אנו מחשיבים שהוא משתמש במשפלת עצמה, וכא – ו(גם) כאן (בשולחן), - מפני שמשתמשין בו על גב חביליו – אגב האוכלים שבשולחן אנו מחשיבים שהוא משתמש בשולחן עצמו, וכיוון שהשולחן נחשב שהוא משמש אדם, הוא טמא, כדין פשוטי כלי עץ המשמשים גם אדם וגם כלים.
פירושה של הסוגיה הוא על פי "מחקרים בתורת ארץ ישראל" עמודים 207-208.
בבבלי חגיגה כו,ב-כז,א אמרו: ותיפוק לי (שהשולחן שבמקדש אינו מקבל טומאה) דכלי עץ העשוי לנחת הוא, וכל כלי עץ העשוי לנחת אינו מקבל טומאה! מאי טעמא? דומיא דשק בעינן, מה שק מיטלטל מלא וריקן, אף כול מיטלטל מלא וריקן. - האי (השולחן) נמי מיטלטל מלא וריקן, כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב: "על השולחן הטהור" (ויקרא כד,ו)? "טהור" - מכלל שהוא טמא (עשוי להיות טמא, ולכן הזהירה התורה שיהא טהור). ואמאי? כלי עץ העשוי לנחת הוא! אלא מלמד שמגביהים אותו (במקומו בהיכל, ולכן אינו כלי העשוי לנחת) ומראים (דרך פתח ההיכל) לחם הפנים (שעל השולחן) לעולי רגלים (שבעזרה), ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום, שסילוקו כסידורו (בשעת סילוקו בשבת הוא חם כבשעת סידורו בשבת הקודמת)...
ותיפוק לי (שהשולחן שבמקדש אינו מקבל טומאה) משום ציפויו (מכיוון שמצופה הוא, אפילו אינו עשוי לנחת - טהור הוא, שפשוטי כלי עץ המצופים מתכת אינם מקבלים טומאה), דתנן (משנה כלים כב,א): השולחן והדולבקי שנפחתו או שחיפם בשיש (ולמדים מכאן שפשוטי כלי עץ המצופים טהורים)... וכי תימא: כאן (במשנת כלים) - בציפוי עומד (עבה וחזק, ולכן הכלי בטל לגבי ציפויו), כאן (בשולחן שבמקדש) - בציפוי שאינו עומד (לכן הכלי אינו בטל לגבי ציפויו) - והא בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן: בציפוי עומד או בציפוי שאינו עומד? (כלי עץ בטל לגבי ציפויו רק בציפוי עומד או גם בציפוי שאינו עומד)... ואמר ליה: לא שנא בציפוי עומד, ולא שנא בציפוי שאינו עומד (שכל המצופים טהורים)...! - אלא: שאני שולחן דרחמנא קרייה עץ (אף על פי שהוא מצופה, ומטעם זה הוא נידון ככלי עץ ומקבל טומאה), דכתיב: "המזבח עץ שלוש אמות גבוה ואורכו שתיים אמות ומקצועותיו לו ואורכו וקירותיו עץ" (יחזקאל מא,כב).
ובבבלי חגיגה כז,א אמרו: "וחכמים אומרים: מפני שהם מצופים". - אדרבה, כיוון דמצופים נינהו ניטמאו! (שהרי ציפוים עשוי מתכת, ומתכת מקבלת טומאה) - אימא: וחכמים מטמאים מפני שהם מצופים (פירוש זה מגיה "מטמאים" במקום "אומרים"). ואיבעית אימא: רבנן לרבי אליעזר קאמרי: מאי דעתיך (שאתה נותן טעם זה לטהרתם)? משום דמצופים נינהו? (ולולא הטעם שהם כקרקע, היו טמאים משום שהם מצופים) - מיבטל בטיל ציפוים לגבייהו (ציפוי המתכת אינו נחשב, וכיוון שגוף המזבחות הללו אינו של מתכת, אינם מקבלים טומאה, גם אם אינם נחשבים כמחוברים לקרקע. - הפירוש השני מחסיר את לשון המשנה ומדחיקו).
אמר ריש לקיש: פושעי ישראל אין אוּר של גיהינום שולטת בהם, קול וחומר ממזבח הזהב. מה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב - אין האור (שמבערים בה קטורת) שולטת בו, פושעי ישראל שמלאים מצוות כרימון, דכתיב: "כפלח הרימון רקתך" (שיר השירים ד,ג), אל תקרי "רקתך" אלא ריקנים שבך (דורש כאילו כתוב 'ריקתך') - על אחת כמה וכמה (שאין אש הגיהינום שולטת בהם).
פירוש אחד מפרש את "ותיפוק לי משום ציפויו" בדומה ל-"ותיפוק לי דכלי עץ העשוי לנחת הוא" שלפניו, היינו לטהרו. פירוש שני מפרש את "ותיפוק לי משום ציפויו" שלא כקודמו, היינו לטמאו, שהכלי בטל לציפוי ורק מחופה בשיש טהור משום שאינו מקבל טומאה.
לפי הפירוש הראשון, הסוגיה "ותיפוק לי משום ציפויו..." והסוגיה "אדרבה, כיוון דמצופים נינהו ניטמאו..." מוחלפות. וראה "מבוא לנוסח המשנה" עמודים 520-521 ו"מקורות ומסורות" מועד ג עמודים תריד-תרטז.
כעובי דינר גורדיינון היה בו
בויקרא רבה ז,ה נאמר: אמר רבי פינחס: "ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא ו,ב) - 'תוקד עליו' אין כתוב כאן, אלא "תוקד בו", המזבח (מזבח העולה) היה מוקד באש (האש נאחזה במזבח עצמו). - תנא משום רבי נחמיה: קרוב למאה ושש עשרה שנה (במדבר, בכיבוש ובחילוק הארץ, בנוב ובגבעון) היתה האש מתייקדת בו, עצו לא נשרף ונחושתו לא ניתכה. - אם תאמר, דהווה גליד (שהיתה נחושתו עבה ולא ניתכה) - תני בשם רבי הושעיה: כעובי דינר גורדיינון היה בו. - אמר רבי שמעון בן לקיש: "ועשית מזבח מקטר קטורת" (שמות ל,א) - המזבח (מזבח הקטורת) היה מקטיר את הקטורת.
ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת 'תרומה' סימן יא נאמר: "וציפית אותו נחושת" - אמר רבי יהודה בר שלום: אמר משה לפני הקב"ה: ריבון העולמים, אמרת לי לעשות מזבח עצי שיטים ולצפותו נחושת, ואמרת לי "אש תמיד תוקד על המזבח". אין האש מעברת אותו ציפוי ושורפת את העץ? אמר לו הקב"ה למשה: משה, המידות האלו הן אצלכם. שמא אצלי?!
...מזבח העולה, אף על פי שכתוב בו: "אש תמיד תוקד על המזבח", לא הנחושת עתידה לבעור ולא העצים נשרפים. ואם תאמר, שהיה ציפוי הנחושת עבה - אמר רבי נחמיה: עובי דינר היה מצופה.
בירושלמי משמע ש"כעובי דינר" אמור על מזבח הזהב, אבל בויקרא רבה ובמדרש תנחומא זה אמור על מזבח הנחושת. גם בבבלי זה אמור על מזבח הזהב.
השולחן - מוציאין אותו ומראין אותו לעולי רגלים
בתוספתא מנחות יא,יב שנו: רבי יוסי אומר: ...בשאר ימות השנה מוציאים אותו חוץ לעזרה, אין בכך כלום. מה תלמוד לומר "לפניי תמיד"? כדי שלא ילין שולחן בלא לחם.
לפי הירושלמי היו מוציאים את השולחן חוץ לעזרה ברגלים, אבל לפי הבבלי לא היו מוציאים אותו אלא מגביהים אותו. ולפי רבי יוסי בתוספתא אף בשאר ימות השנה היו מוציאים אותו חוץ לעזרה.
• • •