משנה
משנה זו ממשיכה את ההלכה שבמשנה הקודמת שטומאת עם הארץ בטלה ברגל בירושלים.
הפותח את חביתו והמתחיל בעיסתו על גב (לשם, בשביל) הרגל – חנווני חבר שפתח את חביתו של יין כדי למכור ממנה ברגל, והיו בין הלקוחות עמי הארץ שנגעו ביין, וכן אופה חבר שהתחיל למכור את עיסתו ברגל, ועמי הארץ נגעו בה, - רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: יגמור – אם נשאר לו לאחר הרגל מן היין או מן העיסה, יגמור למוכרם גם לאחר הרגל בחזקת טהרה, לפי שנגיעת עמי הארץ ברגל אינה מטמאה, שברגל הכול טהורים בירושלים, וחכמים אומרים: לא יגמור – למוכרם לאחר הרגל לחברים, משום נגיעת עמי הארץ ברגל. ובשעת הרגל אין חוששים לה, אבל משעבר הרגל חוששים לה גם למפרע.
משעבר הרגל (נראה שהמילים 'משעבר הרגל' הן אשגרה מהמילים 'עבר הרגל' שבראש המשפט הבא, והיא נובעת מאי הבנת הביטוי 'מעבירין על טהרת העזרה'. במקום המילים 'משעבר הרגל' צריך לומר כאן: 'ברגל') היו מעבירין על טהרת העזרה – בימי הרגל היו מתעלמים מטהרת הכלים שבעזרה, אף שיש לחשוש שמא ניטמאו על ידי עולי הרגל שנגעו בהם. אבל משעבר הרגל לא היו מתעלמים מטהרת הכלים שבעזרה והיו מטבילים אותם מחשש שמא ניטמאו בימי הרגל. עבר הרגל ביום השישי (בשני כתבי יד של המשנה: 'ביום חמישי', ובכתב יד שלישי: 'ביום הששי') – שהיום האחרון של הרגל היה ביום חמישי, והיום שלאחר הרגל הוא יום שישי, - לא היו מעבירין (נראה שהגרסה 'לא היו מעבירין' במשפט זה נובעת מהשיבוש במשפט הקודם, וצריך לומר כאן: 'היו מעבירין') – על טהרת העזרה גם ביום שישי, מפני כבוד השבת – כדי שיוכלו הכוהנים להכין את צורכי השבת בבתיהם, לפיכך היו מתעלמים מטהרת הכלים שבעזרה ולא היו מטבילים אותם ביום שישי. רבי יהודה אומר: אף לא (בכתב יד אחד של המשנה: 'אפילו') ביום חמישי – אם היום האחרון של הרגל היה ביום רביעי, והיום שלאחר הרגל הוא יום חמישי, היו מעבירים על טהרת העזרה גם ביום חמישי, מפני שאין הכהנים פנויים – ביום חמישי להטביל את הכלים שבעזרה, לפי שהיו טרודים ביום הזה בהוצאת הדשן שנצטבר על המזבח מהקורבנות המרובים של כל ימי הרגל, כיוון שלא היו מפנים את הדשן ברגל (משנה תמיד ב,ב).
מעבירין על טהרת העזרהנאמרו דברים דחוקים בפירושה של "מעבירין"; עיין ר"ח אלבק בפירושו למשנה זו ובהשלמות ותוספות עמוד 515.
יש לפרש לשון זה בדרך "מעבירין על" הידוע בדברי חז"ל, כמו 'אין מעבירין על המצוות', 'אין מעבירין על האוכלין'.
במשנה כאן: משעבר הרגל מתעלמים מן הטהרה שבכל ימי הרגל ("ללשון המשנה", "תרביץ" לז, עמוד 134).
אכן 'מעבירין על הטהרה" = מתעלמים מן הטהרה. אך לא מתעלמים מן הטהרה משעבר הרגל אלא ברגל, ולכן הצענו את תיקון הגרסה במשנה.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "הפותח את חביתו... - רבי יהודה אומר: יגמור".
רבי חנניה (רבי חיננא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): התירו סופו מפני תחילתו – לדעת רבי יהודה, חכמים התירו לחנווני את גמירת חביתו שבסוף משום פתיחתה שבתחילה, שאם אומר את (אתה) לו שלא יגמור - אף – הרי הוא אינו פותח – אם לא יתירו לו לגמור למכור את היין לאחר הרגל בחזקת טהרה, הרי הוא לא ירצה לפתוח את החבית כדי למכור ממנה ברגל, מחשש שמא יישאר לו ממנה לאחר הרגל (הנימוק הזה הוא גם בגמירת עיסתו).
ושואלים: ולא יפתח! – מה בכך שלא ירצה לפתוח את החבית כדי למכור ממנה ברגל?
ומשיבים: אף – הרי הוא ממעט בשמחת הרגל – אם לא יפתח את החבית כדי למכור ממנה ברגל, לא יהא יין מצוי ברגל והרי ימעט בשמחת הרגל.
מאמר כסגנון זה שאמר רבי חנניה בשם רבי יוחנן יש בירושלמי שבת יב,א וביצה א,ה על המשנה בעניין החזרת תריסי חנויות ביום טוב, וכן בירושלמי מועד קטן א,ד ו-ב,ד על הברייתא בעניין בניית כותל גוחה בחול המועד.
בבבלי ביצה יא,ב אמרו: אמר עולא: שלושה דברים התירו סופם משום תחילתם, ואלו הם: עור לפני הדורסן (משנה ביצה א,ה), ותריסי חנויות (משנה ביצה א,ה), וחזרת רטייה במקדש (משנה עירובין י,יג). ורחבא אמר רב יהודה: אף הפותח את חביתו ומתחיל בעיסתו על גב הרגל, ואליבא דרבי יהודה דאמר: יגמור.
קרוב לוודאי שבעל המאמר בבבלי הוא רבי יוחנן. בארץ ישראל נמסר על ידי תלמידו רבי חנניה ולבבל הובא על ידי עולא ולכן נקרא על שמו. בירושלמי המאמר נמצא על יד המשנה או הברייתא שעליה הוא מוסב. עולא שהביא אותו לבבל כלל ושנה: "שלושה דברים".
ההבדל העיקרי שבין הבבלי לבין הירושלמי הוא לגבי אילו הלכות אמר רבי יוחנן את דבריו. משלושת הדברים רק אחד - תריסים - משותף לעולא ורבי חנניה. מסתבר יותר לומר שהבבלי והירושלמי חולקים על מה אמר רבי יוחנן את דבריו מלומר שיש מחלוקת בין תלמידיו על כך. עולא אמר רק: "שלושה דברים התירו סופם משום תחילתם", והבבלי הוסיף: "ואלו הם...". ואם זה נכון, צריך לומר שהמילה "אף" בדברי רחבא נוספה על ידי עורך הסוגיה שהסמיך מאמרו לזה של עולא ("תלמוד ירושלמי מסכת ביצה", עמוד 24).
• • •
במשנה שנינו: "הפותח את חביתו... - רבי יהודה אומר: יגמור, וחכמים אומרים: לא יגמור".
מצמצמים את תחולת מחלוקת התנאים: רבי שמואל בר נחמן (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): מה פליגין – מה [שהם] (רבי יהודה וחכמים) חלוקים, - בחבית של יין – במקרה של חבית יין שהחנווני פתח אותה כדי למכור ממנה ברגל, נחלקו האם יגמור למכור את היין לאחר הרגל בחזקת טהרה, אבל בחבית של שמן – במקרה של חבית שמן שהחנווני פתח אותה כדי למכור ממנה ברגל, - כל עמא מודיי – כל העם (כל החכמים) מודים, שאינו גומרה – כל בעלי המחלוקת מסכימים שלא יגמור למכור את השמן לאחר הרגל בחזקת טהרה, ואף על פי שאם לא יגמור - לא יפתח, לא חששו חכמים לכך, מפני שבחבית של שמן אינו ממעט בשמחת הרגל אם לא יפתח.
ושואלים: כיצד הוא – החנווני, עושה – במקרה של חבית שמן שאינו גומרה לדעת הכול, או במקרה של חבית יין שאינו גומרה לדעת החכמים החלוקים על רבי יהודה?
ומשיבים בהצעת שלוש ברייתות חלוקות: תני – שונה רבי חייה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): שופכה – את החבית, כדי שלא ימכור את המשקה שבה שהוא טמא, שאסור לחנווני חבר למכור דבר טמא (אבל הוא מותר להשתמש במשקה הטמא להדלקה. אבל החבית לא נטמאה מן המשקה שבה).
תני – שונה בר קפרה (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): שוברה – את החבית, מפני שהחבית נטמאה מן המשקה שבה, ואין לחבית טהרה, כדין כלי חרס שנטמא.
והא (אין גורסים מילה זו ("שערי תורת ארץ ישראל", "עלי תמר" ו"אוצר לשונות ירושלמיים")) תנא – שנה רבי חלפתא בר שאול (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): מניחה – את החבית, לרגל הבא – וברגל הבא יגמור למכור את השמן בחזקת טהרה, מפני שברגל הבא החבית חוזרת ונעשית טהורה.
בבבלי חגיגה כו,א אמרו: יתיב רבי אמי ורבי יצחק נפחא אקילעא (בחצר) דרבי יצחק נפחא. פתח חד מינייהו ואמר: מהו שיניחנה (את החבית) לרגל אחר? - אמר ליה אידך: יד הכול ממשמשים בה, ואת אמרת: יניחנה לרגל אחר? - אמר ליה: אטו עד האידנא לאו יד הכול ממשמשים בה? - אמר ליה: הכי השתא! בשלמא עד האידנא - טומאת עם הארץ ברגל רחמנא טהרה (ולכן אין חוששים לטומאתה), אלא השתא - טמאה היא (שהרי חוששים כל השנה לטומאת עם הארץ).
נימא כתנאי; דתני חדא: יניחנה לרגל אחר; ותניא אידך: לא יניחנה לרגל אחר...
רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): יום טוב שחל להיות בערב שבת אוכל אף תשבות הרגל כרגל (אין מובן למשפט כפי שהוא לפנינו, ונראה שצריך לומר: 'אוכל אף בשבת, ששבת שאחר הרגל כרגל', וכך הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל") – אם היום האחרון של הרגל היה ביום שישי, חבר רשאי להמשיך ולאכול בשבת שלמחרת מהמאכל שאכל ברגל, אף על פי שנגע בו עם הארץ, שהמאכל הוא בחזקת טהרה כדינו ברגל עצמו, שעמי הארץ נאמנים על הטהרה ברגל בירושלים, ואין טומאת עם הארץ עד לאחר השבת.
ומציעים סיוע לדברים המופיעים לפני כן: אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): מתניתא אמרה כן: – המשנה (המקור התנאי, והוא ברייתא) אומרת כך: ערב הפסח כפסח – ערב הפסח (יום ארבעה עשר בניסן) נחשב כיום טוב של חג הפסח (יום חמישה עשר בניסן) לעניין טהרת עם הארץ ברגל בירושלים, ויום טבוח כעצרת – היום שלמחרת חג השבועות, שבו שוחטים ומקריבים עולות ראייה ושלמי חגיגה, נחשב כיום טוב של חג השבועות לעניין טהרת עם הארץ ברגל בירושלים. וכמו כן, יום השבת שלאחר הרגל נחשב כהמשך הרגל לעניין זה.
ומציעים מקור תנאי נוסף, שלא רק מסייע לאמור לפני כן, אלא שלפיו קיים חידוש גדול יותר: אמר רבי חנניה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי / הרביעי / החמישי): אוף אנן תנינן דרובא: – גם אנחנו שָׁנינו (במשנתנו) גדולה [מזו] (הלכה גדולה יותר, בעלת חידוש גדול יותר ממה שקדם): רבי יודה אומר: אף לא ביום החמישי – אף אם היום האחרון של הרגל היה ביום רביעי, והיום שלאחר הרגל הוא יום חמישי, לא היו מעבירים על טהרת העזרה ביום חמישי אלא לאחר השבת, שאין הכהנים פנויים – ביום חמישי לעסוק בטהרת העזרה. הרי שאף אם היום האחרון של הרגל היה ביום רביעי ולא רק ביום שישי, אין טומאת עם הארץ עד לאחר השבת.
• • •