משנה
הגבאים – גובי המיסים מטעם השלטון הרומי, שהם בחזקת עמי הארץ, שנכנסו לתוך הבית – ליטול משכון על חוב המס, וכן הגנבים (במסירה שלפנינו בטעות: 'הגבאים') – שהם עמי הארץ, שהחזירו את הכלים – שגנבו, שעשו תשובה, - נאמנין לומר: לא נגענו – בכלים שנשארו בבית ולא משכנו אותם הגבאים ולא גנבו אותם הגנבים, שלא טימאנו אותם. - ממקומה של משנה זו במשניות הדנות במרחבי הנאמנות ביהודה אנו למדים שנאמנות הגבאים המוזכרת במשנה זו מתוחמת לאזור שמן המודיעית ולפנים. מהמשך משנה זו עולה שמשפט זה מדבר חוץ לירושלים. - לפי התוספתא המוסבת על המשנה כאן, הגבאים נאמנים לומר שלא נגעו בכלים שיש בהם מי חטאת, אבל אינם נאמנים לומר שלא נגעו בכלים שיש בהם תרומה. ובירושלם נאמנין על הקודש – הגבאים והגנבים נאמנים כל השנה לומר שלא נגעו בכלים שיש בהם קודש שנשארו בבית, ובשעת הרגל אף על התרומה – הגבאים והגנבים נאמנים בזמן הרגל לומר שלא נגעו אף בכלים שיש בהם תרומה שנשארו בבית. - בירושלים נאמנים כל השנה על הקודש, מפני שבירושלים הקפידו כל השנה על הטהרה לקודש משום אוכלי הקודשים. ובשעת הרגל נאמנים אף על התרומה, מפני שהחכמים סמכו על טהרתם של עמי הארץ שהיטהרו לקראת הרגל ובאו לירושלים.
המשנה כאן ממשיכה בהלכות שבהן התרומה חמורה מהקודש. ולפי הירושלמי להלן, אף סופה של המשנה כאן ("ובירושלם...") עוסק בגבאים ובגנבים.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "הגבאים שנכנסו לתוך הבית... - נאמנין לומר: לא נגענו. ובירושלם נאמנין על הקודש...".
במובאת הירושלמי שבר"מ המאירי נוסף: 'תמן תנינן' – שם (משנה טהרות ז,ו, בעניין טומאת עם הארץ הנכנס לבית) שנינו: הגבאים שנכנסו לתוך הבית - הבית טמא – כל כלי הבית טמאים, לפי שהם מחפשים בכל הבית ונוגעים בכל הכלים. אם יש עמהן גוי – שהוא פקיד השלטון הרומי הממונה לפקח על הגבייה, - נאמנין – הגבאים, לומר: נכנסנו אבל לא נגענו – בכלים שנשארו בבית, מפני שהגבאים נוהגים בהתאם להנחיות שהם מקבלים מהגוי שתחת השגחתו הם פועלים, והם יראים מלעבור על דבריו, ואינם נוטלים אלא משכון ויוצאים, ואינם נוגעים בכלים שאין נוטלים אותם.
במקומות אחדים מוצעת משנה ממקום אחר בלי הלשון 'תמן תנינן', למשל כאן. אפשר אולי לראות את 'תמן תנינן' כמונח נשמט, אולם אין להוציא מכלל אפשרות שנוסח התלמוד השתבש במקומות אלה, וכי המונח נשמט מחמת טעות סופרים ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 584).
נראה שבירושלמי כאן במקורו לא הובאה המשנה במסכת טהרות, שכן הירושלמי להלן אינו מתייחס אליה כלל. ייתכן שהבאת המשנה במסכת טהרות כפי שהוא לפנינו בירושלמי כאן הוא בהשפעת הסוגיה המקבילה בבבלי חגיגה כו,א שמציגה סתירה בין המשנה בחגיגה למשנה בטהרות בעניין נאמנות הגבאים. נראה שבירושלמי כאן במקורו הובא חלקה הראשון של הברייתא בתוספתא במסכת טהרות ח,ה, המוסבת על המשנה בטהרות, ומשום שהוצעה כאן ברייתא ולא משנה לא הוצעה הברייתא בלשון הצעה, שדרך הירושלמי להשמיט 'תני' לפני ברייתות.
זה חלקה הראשון של הברייתא:
"הגבאים שנכנסו לתוך הבית, אם אמרו: נכנסנו אבל לא נגענו - הרי אלו נאמנים, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. אם היו אחרים מעידים בהם שנכנסו, אף על פי שאמרו: לא נגענו - אין נאמנים" (ראה להלן את הברייתא כולה).
הירושלמי להלן מתייחס לחלקה הזה של הברייתא, שכן "יש עדים יודעים" בירושלמי להלן הוא "היו אחרים מעידים בהם שנכנסו" בברייתא, ולכן הובא כאן חלקה הזה של הברייתא.
ומציעים שני פירושים למשנה: פתר לה תרין פתרין: – פותר אותה (את המשנה במסכת חגיגה) שני פתרונות: ראשה של המשנה: "הגבאים שנכנסו לתוך הבית... - נאמנין לומר: נכנסנו אבל לא נגענו" (המילים 'נכנסנו אבל' ישנן במשנה במסכת טהרות ואינן במשנה כאן) - בשיש (נראה שצריך לומר: 'בשאין') עדים יודעין – מחוץ לירושלים, במקרה שאין אחרים מעידים שהגבאים נכנסו לבית, ורק מפיהם של הגבאים אנו יודעים כך, הגבאים נאמנים לומר שלא נגעו בכלים שנשארו בבית, מפני שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, כמו ששנו בברייתא בתוספתא במסכת טהרות. סופה של המשנה: "ובירושלם נאמנין על הקודש" - אפילו יש עדים יודעין – בירושלים, אפילו כשאחרים מעידים שהגבאים נכנסו לבית, הגבאים נאמנים לומר שלא נגעו בכלים שיש בהם קודש שנשארו בבית.
פתר לה פתר חורן: – פותר אותה (את המשנה במסכת חגיגה) פתרון אחר: ראשה של המשנה: "הגבאים שנכנסו לתוך הבית... - נאמנין לומר נכנסנו אבל לא נגענו" - יש להציע להעמיד את המשנה במקרה שלפיו יהיה חידוש במקור זה: לכן צריכה – לכך נצרכה (המשנה) [לומר] (המשנה נצרכה ללמד את ההלכה בעניין זה), בשיש (נראה שצריך לומר: 'אפילו יש') עדים יודעין – מחוץ לירושלים, אף במקרה שאחרים מעידים שהגבאים נכנסו לבית, ולא מפיהם של הגבאים אנו יודעים כך, הגבאים נאמנים לומר שלא נגעו בכלים שנשארו בבית, שלא כמו ששנו בברייתא בתוספתא במסכת טהרות. סופה של המשנה: "ובירושלם נאמנין אף (מילה זו אינה בנוסח המשנה והיא יתירה. אפשר שמילה זו נכתבה במקורה כתיקון למשפט הקודם ('אפילו') ונשתרבבה בטעות לכאן) על הקודש" - אף על פי שיש עדים יודעים – בירושלים, אפילו כשאחרים מעידים שהגבאים נכנסו לבית, הגבאים נאמנים לומר שלא נגעו בכלים שיש בהם קודש שנשארו בבית (ההבדל בין שני הפתרונות הוא רק ביחס לראשה של המשנה).
המונח 'פתר לה תרין פתרין' מציע שני פירושים למקור מסוים, לאו דווקא מכוח קושיה על מקור זה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 530).
לכאורה הירושלמי דן בסתירה בין המשנה בטהרות המצוטטת בראש הסוגיה ובין המשנה בחגיגה המלמדת שהגבאים נאמנים לומר שהם לא נגעו. עם זאת, נוסח הירושלמי מוקשה, והמונחים שבו אינם אופייניים לדיון בסתירה בין משניות. מהלך הדיון מתבאר טוב יותר כפירוש לחלקיה של משנת חגיגה ולהבדל בין נאמנות סתם לנאמנות היתרה בירושלים המוזכרת במשפט הבא במשנה בחגיגה ("אכילה בטהרה בתקופת התנאים" (עבודה), עמוד 276, הערה 38).
בתוספתא חגיגה ג,לד שנו: הגבאים שנכנסו לתוך הבית וכתבו עליו מבחוץ: כל שבבית טהור - נאמנים על טהרת חטאת, ואין נאמנים על טהרת תרומה. ובירושלם נאמנים על טהרת הכלים לקודש, אבל לא לתרומה. ובשעת הרגל אף על התרומה.
נראה שדיברה התוספתא (בחלקה הראשון) בגבולים, ושם אין קודשי מקדש מצויים, אבל תרומה ומי חטאת מצויים בכל מקום, ודרכם היה לכתוב על הכלים מה שנמצא בתוכם: "תרומה", "חטאת" וכדומה, והכתובת שימשה אזהרה לבני הבית שלא ייגעו בכלי. והגבאים שנכנסו לתוך הבית אינם לפנינו לשאול אותם, אלא שהם בעצמם כתבו על הבית מבחוץ שלא נגעו בשום דבר, ואנו מאמינים להם על טהרת חטאת שלא נגעו בכלי שכתוב עליו "חטאת", כשם שמאמינים לכל עם הארץ, אבל אין מאמינים להם על טהרת תרומה, וכסתם משנת טהרות ז,ו. והברייתא שבתוספתא משלימה את משנתנו ג,ו ושונה הלכה אחרת הנוהגת בגבולים ("נאמנים על טהרת חטאת"), והוא הדין אם היו שם יין ושמן מוקדשים לנסכים - היו נאמנים ("תוספתא כפשוטה").
בכתב יד אחד של התוספתא, המשפט "ובירושלם נאמנים על טהרת הכלים לקודש, אבל לא לתרומה. ובשעת הרגל אף על התרומה" הוא סופה של ההלכה בעניין הגבאים שנכנסו לתוך הבית. נוסח המשנה מתאים לכתב יד זה של התוספתא. אבל בשני כתבי יד אחרים של התוספתא, המשפט הזה הוא סופה של ההלכה "מן המודיעים ולפנים נאמנים על כלי חרס הדקים לקודש. מן המודיעים ולחוץ אין נאמנים".
לפי הירושלמי, המשפט "ובירושלם..." עוסק בגבאים ובגנבים. אבל לפי הבבלי חגיגה כו,א, המשפט הזה עוסק בכלי חרס, שבירושלים נאמנים אף על כלי חרס גסים (גדולים) לקודש. הרי שכתבי היד של התוספתא חלוקים במחלוקת התלמודים. וראה רבנו יהונתן מלוניל ותוספות רי"ד על הבבלי, וכן "תוספתא כפשוטה".
בתוספתא טהרות ח,ה שנו: הגבאים שנכנסו לתוך הבית, אם אמרו: נכנסנו אבל לא נגענו - הרי אלו נאמנים, שהפה שאסר (שאמרו: נכנסנו, שרק מהם אנו יודעים שנכנסו) הוא הפה שהתיר.
אם היו אחרים מעידים בהם שנכנסו, אף על פי שאמרו: לא נגענו - אין נאמנים.
ובזמן שהמשכון בידם, אף על פי שאחרים מעידים בהם שלא נכנסו, ואמרו: לא נגענו - אין נאמנים, משום שהמשכון מעידם (שנכנסו).
אם היה גוי עימהם, אף על פי שהמשכון בידם, אף על פי שהגוי מעיד (צריך לומר: שאחרים מעידים) בהם שנכנסו, ואמרו: לא נגענו - הרי אלו נאמנים, מפני שאימת גוי עליהם.
התוספתא (על המשנה בטהרות) קובעת כללים לנאמנות הגבאים. הם נאמנים רק במקרה שהם המקור היחיד לידיעה שהם נכנסו, על יסוד העיקרון "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". בכל מקרה אחר, אם יש עדות חיצונית, אם אנשים אחרים מעידים בהם או שיש בידם משכון, אין הם נאמנים לומר שהם לא נגעו. מצד אחר, אם נוכח גוי, חזקה שהם לא נגעו, אף אם ברור שהם היו בתוך הבית, "מפני שאימת גוי עליהם". המשפט האחרון בתוספתא מנסח בלשון אחרת את דין המשנה: "אם יש עימהם גוי - נאמנים לומר: נכנסנו אבל לא נגענו".
נאמנותו של הגבאי נדונה גם במשנת חגיגה ג,ו, אך שם מוצגת עמדה הפוכה. סתירה זו העסיקה את התלמוד הבבלי, וייתכן שהיא גם עומדת ברקע התוספתא, ומקורות אלו מציעים לנו כמה כיווני פיתרון ליישוב שתי המשניות. מן הבבלי עולה שגם משנת חגיגה עוסקת במקרה שגוי מפקח על הגבאים. לחלופין, בעקבות התוספתא אפשר לתרץ שהגבאי נאמן רק מפני שהוא מקור המידע היחיד על הכניסה לבית, ו"הפה שאסר הוא הפה שהתיר". עם זאת, מפשוטה של משנת חגיגה משתמע שהגבאים נאמנים בכל מקרה לומר שהם לא נגעו, גם אם אנו יודעים ממילא שהם נכנסו ("טהרה וקהילה בעת העתיקה", עמוד 336).
לפי פירושנו לירושלמי, ייתכן שהסתירה בין המשניות בחגיגה ובטהרות עומדת גם ברקע הירושלמי, ולפי הפתרון הראשון, אפשר לתרץ בעקבות התוספתא שהגבאים נאמנים רק כשאין אחרים מעידים שהם נכנסו לבית, ולעומת זאת, לפי הפתרון השני, משנת חגיגה משמיעה שהגבאים נאמנים בכל מקרה גם אם אחרים מעידים שהם נכנסו.
הגבאים ששירתו את מערכת המיסוי הרומית נתפסו בעיני בני התקופה וגם בספרות התנאית כגרועים שבעבריינים, כאב טיפוס של גזלנות, רמאות וחוסר נאמנות ("טהרה וקהילה בעת העתיקה", עמודים 337-338).
בבבלי חגיגה כו,א אמרו: "הגבאים שנכנסו לתוך הבית... - נאמנים לומר: לא נגענו".
ורמינהי: הגבאים שנכנסו לתוך הבית - טמא (משנה טהרות ז,ו)! - לא קשיא; הא (משנת חגיגה) - דאיכא גוי בהדייהו (המפקח עליהם), הא (ראש משנת טהרות) - דליכא גוי בהדייהו. דתנן (בסוף משנת טהרות): אם יש עימהם גוי - נאמנים לומר: נכנסנו אבל לא נגענו.
וכי איכא גוי בהדייהו, מאי הווי? - רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר: אימת גוי עליהם, וחד אמר: אימת מלכות עליהם.
כך הגרסה במשנת טהרות והפירוש לסוגיית הבבלי לפי ר"ח ושלא לפי רש"י.
לפי פירושנו לירושלמי, לפי הפתרון הראשון, משנתנו היא כשאין אחרים מעידים שהגבאים נכנסו לבית, וראש משנת טהרות הוא כשאחרים מעידים שהגבאים נכנסו לבית, ואין המשניות חלוקות, אבל לפי הפתרון השני המשניות חלוקות, כי משנתנו היא אפילו כשאחרים מעידים שהגבאים נכנסו לבית.
הנוסח המופיע בכל עדי הנוסח של המשנה (טהרות ז,ו): "הגבאים שנכנסו לתוך הבית - הבית טמא. אם יש עימהם גוי - נאמנים לומר: נכנסנו אבל לא נגענו". לעומת זאת, יש גרסה: "הגבאים שנכנסו לתוך הבית - הבית טמא. אם יש עימהם גוי - נאמנים לומר: לא נכנסנו, אבל אין נאמנים לומר: נכנסנו אבל לא נגענו". ליברמן ("תוספת ראשונים" ד, עמודים 82-83) סבר, ששתי המסורות קדומות והן משתקפות בהבדל שבין משנת הירושלמי ומשנת הבבלי, כפי שעולה מתוך הסוגיות בתלמודים. אך בניגוד לדבריו, יש מקום להתלבט בנוגע למשנת הבבלי וייתכן שתולדות הפרשנות של סוגיית הבבלי בחגיגה השפיעה על מסורת הנוסח במשנת טהרות ("טהרה וקהילה בעת העתיקה", עמוד 335, הערה 40. וראה שם כל דבריו).
• • •
במשנה שנינו: "...ובשעת הרגל אף על התרומה".
מניין למדים שבירושלים בשעת הרגל גם עמי הארץ נאמנים אף על התרומה? -
אמר רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו" (תהילים קכב,ג) – ירושלים בנויה כעיר שכולה מחוברת, שלמשקיף עליה מרחוק דומה כאילו היא גוש רצוף של בניינים ללא פרצות וקרחות; ויש לדרוש את הכתוב: - עיר שהיא עושה כל ישראל חברים – בירושלים נידונים כל ישראל כחברים הנאמנים על הטהרה.
כנראה שהדרשה היא בעלת משמעות כפולה. מלבד עניין החברות במשמע של ידידות וריעות, נראה שהבין את החברות במשמעות של דרגה בטהרה: בשעת הרגל היו כל עולי הרגל במעמד של חבר. בעניין זה מתגלה הבדל עקרוני בין התפישה הצדוקית הכוהנית, המבקשת לקיים הפרדה גמורה בין המקדש לבין העם, לבין התפישה העממית, השואפת לשיתוף העם בעבודת המקדש ("מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", עמוד 50, הערה 30).
ומציעים קושיה: מעתה – אם הדברים שלפני כן נכונים, מתעורר קושי כמוצע בהמשך, אפילו בשאר ימות השנה! – בירושלים אפילו בכל ימי השנה יהיו גם עמי הארץ נאמנים אף על התרומה, ולא רק בשעת הרגל!
ומתרצים את הקושיה: אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): ובלבד בשעה "שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים" (תהילים קכב,ד) – ירושלים היא העיר שאליה היו עולים שבטי ישראל לרגל. ומכאן שאין הכתוב מדבר אלא בשעת הרגל, שבירושלים בזמן הרגל נידונים כל ישראל כחברים לעניין טהרה, וגם עמי הארץ היו נאמנים על הטהרה. החכמים הקלו בכמה דינים הקשורים בהקפדה על טהרה, כדי שעמי הארץ יוכלו להתאחד עם החברים בשעת הרגל.
בירושלמי בבא קמא ז,ז אמרו: ...כיי דמר רבי יהושע בן לוי: "ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" - עיר שהיא מחברת את ישראל זה לזה (שעושה את כל ישראל חברים, כבירושלמי חגיגה).
השינויים הקלים בין המימרות כאן ובנזיקין (בבא קמא) הן תוצאה מהעריכות השונות של שתי המסכתות ("הערות וביאורים בירושלמי", "סידרא" י, עמוד 77, הערה 45).
בבבלי חגיגה כו,א אמרו: "ובשעת הרגל אף על התרומה". - מנא הני מילי? - אמר רבי יהושע בן לוי: דאמר קרא: "וַיֵּאָסֵף כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים" (שופטים כ,יא) - הכתוב עשאם כולם חברים (כשכל ישראל נאספים יחד הם נידונים כחברים, ולכן בשעת הרגל כשכל ישראל נאספים בירושלים הם נעשים חברים).
• • •