משנה
לאחר שנשנו לעיל המעלות שעשו חכמים לקודש על התרומה, המשנה מלמדת שיש בתרומה חומרות שאינן נוהגות בענייני טהרה אחרים (חולין טהורים וקודש).
חומר בתרומה – מבענייני טהרה אחרים, שביהודה נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה – בארץ יהודה נאמנים אף עמי הארץ במשך כל ימי השנה לומר ששמרו על טהרת יין ושמן שנועדו למקפידים על הטהרה או שנועדו לשמש לצורך הקודש בירושלים (לצרוך אותם עם הקודש או לנסכים ולמנחות במקדש), והטעם הוא, שהיין והשמן נמכרו בשוקי יהודה לכלל הציבור לצורכי ירושלים והמקדש, ולכן הקפידו יצרני וסוחרי היין והשמן על טהרתם, ובשעת הגיתות והבדים אף על התרומה – בזמן דריכת הענבים בגת ובזמן עצירת הזיתים בבית הבד, נאמנים אף עמי הארץ בכל חלקי ארץ ישראל גם לעניין תרומה לומר ששמרו על טהרת יין ושמן של תרומה, מפני שיצרני היין והשמן מטהרים את כליהם כדי להפריש תרומה בטהרה ונותנים אותה מיד לכוהנים. אבל בשאר ימי השנה אין עמי הארץ נאמנים לעניין תרומה, והטעם הוא, שהתרומה נמסרת לכוהנים ואינה נמכרת בשוק, ולכן אם השהו יצרני היין והשמן תרומה ברשותם לאחר שעת הגיתות והבדים, יש לחשוש שמא לא השגיחו על טהרתה בזמן שעבר לפני מסירתה לכוהנים.
עברו הגיתות והבדים – לאחר שעבר זמן דריכת הענבים בגת או זמן עצירת הזיתים בבית הבד, הביאו לו – עמי הארץ לכוהן חבר, השומר על טהרת התרומה, חבית של יין (ו)של תרומה – ואמרו שהיא טהורה, - לא יקבלה ממנו – לא יקבל הכוהן את החבית מעם הארץ, שבאותה שעה אינו נאמן ושמא היא טמאה, אבל מניחה – עם הארץ מניח את החבית, לגת הבאה – לזמן דריכת הענבים בגת בשנה הבאה, ואז ייתננה לכוהן, שבאותה שעה הוא נאמן. ואף על פי שהכוהן מכירה שהיא החבית שהביא לו אשתקד, יקבלה ממנו (תוספתא). אם אמר לו – עם הארץ לכוהן שלא בשעת הגיתות: הפרשתי לתוכה רביעית קודש (בכתב יד אחד של המשנה: 'בקודש', וכן הוא בפסקה מהמשנה בירושלמי להלן) – נתתי לתוך החבית אף רביעית הלוג יין של קודש ששמרתיו בטהרת הקודש, - נאמן – על כל החבית, ואף על התרומה שבה, שהיא טהורה, שכיוון שהוא נאמן על טהרת הקודש שבחבית, הוא נאמן אף על טהרת התרומה שבה (הכוונה שייחד בחבית רביעית יין כדי להקדישה לנסכים אחרי שיפריש ממנה תרומה, ועדיין לא הקדישה, שאם הקדישה - נאסר היין בשתייה).
כדי יין וכדי שמן המדומעות (בכתב יד אחד של המשנה לפני תיקון: 'המדמעות'. ובשאר כתבי היד של המשנה: 'המדמיעות', וכן הוא בפסקה מהמשנה בירושלמי להלן) – כדים מיוחדים המיועדים להעלות מן הגת יין או שמן של תרומה כדי שלא יתערב ביין או שמן של חולין שנמצא בבור של הגת ("תוספתא כפשוטה". - "דמע" ו"דימוע" משמשים בלשון חכמים לתרומה שנתערבה בחולין); או כדים ייעודיים לאחסון תרומה שניכרו על פי צורתם או דרך סימונם בטרם הוכנסה אליהם התרומה, וכך היה אפשר להיזהר בהם (כך נראה לפרש במקביל למונח "בית הדמע" (מקום שהוקצה לריכוז תבואת התרומה) בתוספתא תרומות י,טז, או "כלי הדמע" המוזכרים מספר פעמים במגילת הנחושת מקומראן ("טהרה וקהילה בעת העתיקה", עמוד 347, הערה 70). - בלשון המשנה הקדומה נקראת תרומה ״דמע״ (אהלות טז,ד; טהרות ב,ג). האוצר ששומרים בו את התרומה נקרא ״בית הדמע״ (תוספתא תרומות י,טז). בלשון המאוחרת של המשנה נדחה הביטוי ״דמע״ לגמרי מפני הביטוי ״תרומה״, אולם נשאר עדיין הפועל ״דמע״ במובן הפיכת משהו לתרומה על ידי עירוב. שם הדבר של התערובת הוא ״מדומע״ (רד"צ הופמן על דברים יח,ג)), - נאמנין עליהן – אף עמי הארץ נאמנים לומר שהכדים עצמם טהורים, בשעת הגיתות והבדים, וקודם לגת (בכתבי היד של המשנה: 'לגיתות') שבעים יום – אפילו עד שבעים יום קודם שעת הגיתות והבדים, ששבעים יום קודם שעת הגיתות והבדים מכינים את הכדים בטהרה כדי להפריש לתוכם יין ושמן של תרומה (זמן זה נדרש ליצירת כלי החרס ולפעולות לשמירת הנוזלים שבהם. כלי יין עברו תהליך של זיפות, גיפור וגירוד, וכלי שמן עברו תהליך של שטיפה במוהל). אבל על תרומה עצמה אין עמי הארץ נאמנים אלא בשעת הגיתות והבדים.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "חומר בתרומה, שביהודה נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה".
מציעים דיוק: הא – אבל בגליל - לא – דווקא ביהודה נאמנים עמי הארץ על טהרת יין ושמן, אבל בגליל אינם נאמנים.
ומציעים הסבר: רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) שאמר בשם רבי (צריך לומר: 'בר') פדייה (רבי יהודה בר פדיה (בר פדא), אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): מפני שפסיקייא של כותים מפסקת – רצועה שיוצאת מארץ הכותים (חבל הארץ שבו ישבו השומרונים) לעבר הים במערב מפרידה בין הגליל לבין יהודה, והדרך מן הגליל ליהודה עברה ברצועה זו, וכיוון שהכותים הם כגויים גמורים וארצם דינה כארץ העמים, אי אפשר להביא טהרות מן הגליל ליהודה בטהרה, ולכן בגליל עמי הארץ אינם נאמנים על הטהרה (פסיקייא - חגורה, רצועה לכריכה מסביב לרגל או לשוק, או מסביב לחזה האישה. מקור המילה ביוונית ובלטינית. - פסיקייא מפסקת - לשון נופל על לשון. - השומרון הפריד בין הגליל ובין יהודה, כי השומרונים היו הרוב המכריע של תושביו. הדרך מהגליל ליהודה עקפה את השומרון ועברה במישור החוף, ולאורכה היו יישובים שומרונים לא מעטים).
ומציעים קושיה ממקור תנאי על האמור לפני כן: והא תנינן: – והרי שנינו (משנה מנחות ח,ג בעניין טיב השמן למנחות): תקועה (יישוב בגליל העליון) אלפא לשמן – השמן שלה ראשון, דהיינו המובחר ביותר. שנייה לה – השנייה לתקוע בטיב השמן, רגב (רָגָב / רֵגָב) בעבר הירדן (יישוב בהרי הגלעד שבעבר הירדן המזרחי, הוא ארגוב בארץ ממלכת עוג)! ויש לתמוה: בלא כך – בלא ששנו שרגב בעבר הירדן שנייה לתקוע בטיב השמן, אֵין פסיקייא של כותים מפסקת?! (בתמיהה) – הרי רצועה שיוצאת מארץ הכותים מפרידה בין הגליל לבין יהודה! ואם כן, לא היה צריך לשנות שרגב בעבר הירדן שנייה לתקוע בטיב השמן, שכן אי אפשר להביא שמן מתקוע שבגליל ליהודה בטהרה, ויש להביא שמן מרגב שבעבר הירדן, כיוון שאין פסיקייא של כותים מפסיקה בין עבר הירדן ליהודה!
ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות למקור התנאי המבוססת על אוקימתא: אמר רבי שמי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי): תיפתר – תתפרש (המשנה במנחות), במביא גרגרים וכותשן שם – במקרה שהוא מביא גרגרי זיתים מהגליל וכותשם לשמן בירושלים, שהגרגרים אינם מקבלים טומאה, לפי שלא הוכשרו לקבל טומאה, ולכן אפשר להעבירם גם בארץ הכותים הטמאה (במשנה טהרות ט,א שנינו, שזיתים מוכשרים לקבל טומאה על ידי המוהל היוצא מהם רק לאחר שיינתנו במעטן, שהוא כלי שצוברים בו את הזיתים כדי שיתחממו ויתרככו קצת ויהיו ראויים לסחיטת השמן מהם).
בתוספתא מנחות ט,ה שנו: תקועה אלפא לשמן. אבא שאול אומר: שנייה לה רגב בעבר הירדן. רבי ליעזר בן יעקב אומר: שלישית היה לה גוש חלב בגליל.
ב"מחקרים בתורת ארץ ישראל", עמוד 169, כתב: אולי הכוונה (של קושיית הירושלמי 'והא תנינן: שנייה לה רגב בעבר הירדן!') לתוספתא מנחות ט,ה (הירושלמי אומר לעיתים רחוקות גם על התוספתא 'והתנינן' במקום 'והתני'), והקושייה היא מן הסיפא: "שלישית היה לה גוש חלב בגליל", שפסיקייא של כותים מפסיקה בין הגליל ויהודה, אבל מעבר הירדן היתה גם דרך טהורה. בין כך ובין כך ברור מן הירושלמי שסבר כי תקוע הנזכרת במשנה מנחות ח,ג היא תקוע שביהודה.
יש להעיר, שתקוע זו היא בוודאי תקוע שבגליל העליון, ארץ השמן, ולא תקוע שביהודה על גבול המדבר. לכך תואמות המסורות על שפע השמן בגליל העליון. בגליל גידלו את הזן המסורתי שהיה המקור העיקרי לשמן בארץ.
בתוספתא עירובין ה,כד ובמקבילות בתלמודים נאמר: "אמר רבי: כשהייתי למד תורה אצל רבי שמעון בתקוע היינו מוליכים שמן...". באותו זמן חי רבי שמעון בן יוחאי בגליל העליון, ומכאן שתקוע של ימי התנאים היא בגליל העליון.
בבבלי חגיגה כה,א אמרו: ביהודה - אִין (נאמנים), בגליל - לא. מאי טעמא? - אמר ריש לקיש: מפני שרצועה של כותים מפסקת (בין יהודה לגליל, וכיוון שיש הפסק של ארץ העמים באמצע, וחכמים גזרו שארץ העמים מטמאה, נמצא שאי אפשר להביא טהרות מן הגליל ליהודה בטהרה, ולכן לא נזהרו בגליל על הטהרה).
בשני התלמודים נאמר כי הטעם שמאמינים לטהרת הקודש רק ביהודה ולא בגליל הוא "מפני שפסיקייא (רצועה) של כותים מפסקת". התלמודים מפרשים, שארץ הכותים החוצצת בין הגליל ובין יהודה טמאה, ומכיוון שאי אפשר להעביר את היין והשמן לירושלים אלא דרך ארץ הכותים שהיא טמאה, אי אפשר לשמור על טהרת היין והשמן, ולכן אין אנשי הגליל נאמנים על שמירת הטהרה לקודש. במיוחד מוברר הדבר בתלמוד הבבלי.
פירוש זה של טומאת ארץ הכותים אינו מתיישב עם כל מה שעולה מהלכות מרובות במשנה ובספרות התנאית ומעדויות שונות מספרות התנאים והאמוראים. במשנה מקוואות ח,א שנינו: "ארץ ישראל טהורה", ובתוספתא שם ו,א: "ארץ הכותים טהורה".
רבנו אלחנן בתוספות הקשה על הסוגיה בבבלי מתוספתא זו, ותירץ שהתוספתא נשנתה לפני שקלקלו הכותים. קשה לקבל הסבר זה, שכן על קלקול מעשיהם של הכותים אנו שומעים רק לימים אחרונים של סוף ימי התנאים או ראשית ימי האמוראים, ואין בעובדה זו להסביר את ההלכות במשנה מימי הבית.
במשנה מנחות פרק ח ובתוספתא שם פרק ט מנויים המקומות שמהם היו מביאים את צורכי המקדש. בין המקומות נמנים מקומות בגליל שמהם הביאו יין ושמן שמקבלים טומאה. התלמוד הירושלמי עומד על סתירה זו ממשנת מנחות (לפנינו רק המשך דברי המשנה: "שנייה לה רגב בעבר הירדן", ומסתבר שנשמטה הרישא: "תקועה אלפא לשמן"), ומתרץ: "תיפתר, במביא גרגרים וכותשן שם", והדברים דחוקים.
בידינו מסורות נוספות על שמירת טהרה בגליל (לא למטרות קודש דווקא). כל המסורות על נוהגי טהרה בגליל מעידות כי העבירו אפר חטאת מירושלים לגליל, שהרי נוהגי טהרה אינם יכולים להתקיים ללא מי חטאת. על שמירת הטהרה בגליל יעידו המקוואות שנמצאו בחבל ארץ זה. כן נמצאו בגליל כלי אבן המעידים על שמירת טהרה. הסיפורים שהובאו מעידים כי תופעת הטהרה בגליל היתה המונית ולא הצטמצמה לכוהנים בלבד, כלומר אכלו גם חולין בטהרה.
אין בידינו אלא לומר שהיו טהרות בגליל והעלו אותן בטהרה בימי הבית לירושלים ולאחר החורבן המשיכו אלה שנהגו בטהרה לנהוג בטהרה. "פסיקייא (רצועה) של כותים" המפסקת אינה מתפרשת אלא שלא היה המשך יישובי יהודי רצוף בין ירושלים ויהודה לגליל. אנשי יהודה, בגלל קרבתם לירושלים ולמקדש, היו מודעים לנוהגי טהרה ושמרו על תוצרתם בטהרה כדי שיוכלו לשווקה בשוקי ירושלים למקדש ולמקריבים קורבנות שנזקקו ליין ולשמן. משום כך כל אדם ביהודה נאמן על טהרת היין והשמן כל ימות השנה. המושג "רצועה של כותים מפסקת", שנאמר בדורות הראשונים לימי האמוראים, נתפרש בדורות מאוחרים, אולי אף בהשפעת הטיעון שהכותים קלקלו מעשיהם, כהפסקה באדמת ארץ ישראל והפיכתה לארץ העמים.
מן הראוי לציין עוד שהכותים שמרו על טהרה, אולי אף יותר מהיהודים. הם בוודאי לא פירשו שארצם טמאה. עדות לכך יש במקוואות שנמצאו בשומרון, בעיקר בקרבת בתי בד ("משנת ארץ ישראל", חגיגה, עמודים 327-330).
ומביאים ברייתא: וביהודה נאמנין על היין אבל לא על הקנקינים (כדים, כלי קיבול קטנים ליין) – עמי הארץ נאמנים לומר ששמרו על טהרת היין, אבל אינם נאמנים לומר ששמרו על טהרת הקנקנים לאחר שעירו מהם את היין והם ריקים. ורק בשאר ימות השנה אינם נאמנים על הקנקנים, אבל בשעת הגיתות והבדים ושבעים יום קודם לכן הם נאמנים על הקנקנים, כמו ששנינו בסופה של משנתנו, ובגליל אינן נאמנין לא על היין ולא על הקנקינים – עמי הארץ אינם נאמנים לומר ששמרו על טהרת היין או ששמרו על טהרת הקנקנים לאחר שעירו מהם את היין והם ריקים.
רבי סימון אמר בשם רבי יהושע בן לוי: בן דרום שאמר: בגליל (מגליל) הבאתיה - נאמן – עם הארץ שגר ביהודה, שהביא חבית של יין לירושלים ואמר שהביא אותה מהגליל, נאמן לומר ששמר על טהרת היין, אף על פי שהעביר אותה בארץ הכותים הטמאה, שכן אילו הוא משקר, היה לו לומר שהביא אותה מיהודה, ובן גליל שאמר: מדרום הבאתיה - אינו נאמן – עם הארץ שגר בגליל, שהביא חבית של יין לירושלים ואמר שהביא אותה מיהודה, אינו נאמן לומר ששמר על טהרת היין, שכן יש לחשוש שהוא משקר והביא אותה מהגליל והעביר אותה בארץ הכותים הטמאה.
• • •
במשנה שנינו: "ובשעת הגיתות והבדים אף על התרומה".
מציעים דעתו של חכם המונגדת לדעה אחרת המובאת בסמוך: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) סבר מימר – סובר לומר: בתרומה שנעשית על גב הקודש – בשעת הגיתות והבדים, עמי הארץ נאמנים על תרומה לומר שהיא טהורה, רק במקרה שהיא נעשתה על גב הקודש, שאמרו ששמרו על טהרתה כדי לצרוך אותה עם הקודש בירושלים, לפי שאיסור טומאת הקודש חמור בעיניהם. ויש להציע דיוק: הא – אבל על גב עצמה - לא – עמי הארץ אינם נאמנים על תרומה לומר שהיא טהורה, במקרה שהיא נעשתה על גב עצמה, לפי שאין איסור טומאת התרומה חמור בעיניהם.
אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): ואפילו נעשית על גב עצמה – בשעת הגיתות והבדים, עמי הארץ נאמנים על תרומה לומר שהיא טהורה, אפילו במקרה שהיא נעשתה על גב עצמה, שלא כמו שאומר רבי ירמיה.
ומציעים מקור תנאי החולק על דברי חכם שהובאו לפני כן: מתניתא (מילה זו נמחקה בטעות במסירה שלפנינו על ידי מגיה) פליגא – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה טהרות י,ג, בעניין נוכחות עם הארץ בבית הבד ובגת) חלוקה על רבי יוסה: צריך לעמוד עליהן עד שיטבולו – בעל בית הבד או בעל הגת צריך לעמוד (לפקח, להשגיח) על הבדדים (פועלי בית הבד) או על הבוצרים ענבים לדריכה שיטבלו בפניו במקווה שהתקין צמוד לבית הבד או לגת לשם טהרתם לפני תחילת העיסוק בייצור השמן או היין, לפי שהפועלים הם עמי הארץ שאינם מקפידים על הלכות טומאה וטהרה! – הרי שעמי הארץ אינם נאמנים על הטהרה בשעת הגיתות והבדים, ואם כן, המשנה בטהרות חלוקה על רבי יוסה שאומר שעמי הארץ נאמנים על תרומה לומר שהיא טהורה בכל מקרה שהיא נעשתה! (לרבי ירמיה אפשר להעמיד את המשנה בטהרות במקרה שהתרומה נעשתה על גב עצמה)
ומתרצים את הקושיה על ידי מתן פרשנות למקור שממנו הקשו: פתר לַהּ – פותר אותה (רבי יוסה שעליו הקשו מפרש את המשנה בטהרות), שלא בשעת הבד – מדובר שלא בזמן עצירת הזיתים בבית הבד, ולכן אין עמי הארץ נאמנים על התרומה לומר שהיא טהורה. אבל בשעת הבד נאמנים אף על התרומה.
ומציעים תמיהה: אית לך מימר – יש לך לומר (האם אתה יכול לומר), שלא בשעת הגת?! (בתמיהה) – וכי מדובר גם שלא בזמן דריכת הענבים בגת?! והרי אין בוצרים ענבים לדריכה אלא בשעת הגת! ולכן אי אפשר לפרש את המשנה בטהרות כפי שהוצע לפני כן! (במשנה בטהרות נשנו הבדדים וגם הבוצרים. זיתים עוצרים גם שלא בשעת הבד, אבל ענבים אין בוצרים אלא בשעת הגת, מפני שהענבים מתקלקלים מהר)
ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות למקור שממנו הקשו: אמר רבי יצחק בירבי לעזר (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): או קודם עד שלא בצרו בה שלשה בני אדם – (תתפרש המשנה בטהרות) במקרה שבעל הגת הקדים ובצר את ענביו לפני שבצרו שלושה בני אדם לפחות את ענביהם, שהיא תחילת שעת הגת, ואף שאצלו הגיע זמן דריכת הענבים, מכל מקום עדיין הוא שלא בשעת הגת, ולכן אין עמי הארץ נאמנים על התרומה לומר שהיא טהורה (אולי הוצעו כאן שתי אפשרויות פרשניות, בסגנון: 'תיפתר [אפשרות ראשונה] או [אפשרות שנייה]', ונשמטו המילה 'תיפתר' והאפשרות הראשונה. וכעין זה כתב ב"אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 8, הערה 43).
כבר משעת הבציר עשויים הענבים לקבל טומאה בגלל העסיס שזב מהם. מסיבה זאת היה הבציר צריך להתבצע רק על ידי פועלים וכלים טהורים. גם במהלך הפקת היין בגת נדרשו הפועלים לשמור על טהרה. בשונה מהבציר, את המסיק ניתן היה לבצע על ידי פועלים טמאים. עם איסופם עשויים הזיתים לקבל טומאה מחמת המוהל, והיה צריך לטפל בהם על ידי פועלים שנטהרו.
בבבלי חגיגה כה,א אמרו: "ובשעת הגיתות אף על התרומה". - ורמינהי: / ומי מהימני? והתניא: הגומר (לעצור) את זיתיו (בבית הבד) - ישייר קופה אחת וייתננה לעיני כוהן (עם הארץ אינו נאמן לומר שהוא שמר את הזיתים בטהרה, ורק מה שהכוהן פיקח עליו נשמר בטהרה)! (משנה טהרות ט,ד; תוספתא טהרות י,ט. - הרי שאין עמי הארץ נאמנים על הטהרה אפילו בשעת הגיתות!) - ...רב יוסף אמר: בגלילא שנו.
על פי משנת חגיגה הכול נאמנים על טהרת התרומה בשעת הגיתות והבדים. לעומת זאת, על פי משנת טהרות נדרש פיקוח על מי שמכין את השמן ואת היין ומבקש להפריש מהם תרומה. הבבלי מציב את ההלכה בחגיגה כנגד טהרות ט,ד. הירושלמי מקשה מן המשנה בהמשך (י,ג), הדורשת לפקח על הבוצרים והבדדים בעת טבילתם. האמוראים מציעים תירוצים אחדים לפתרון סתירות אלו. רב יוסף מציע להבחין בין יהודה, שעליה מדברת משנת חגיגה, לבין הגליל, שבו עוסקים התנאים במשנת טהרות. התמונה העולה מן המשנה המוקדמת בחגיגה היא שביהודה הכול נטלו חלק במידה זו או אחרת בטהרה, והנאמנות חצתה הבחנות חברתיות. גם מי שלא שמר על כך במרחב הפרטי, היה ביכולתו ומחובתו להתאים את התנהגותו לכללי הפעילות בטהרה במרחב הציבורי. על פי משנתם המאוחרת של התנאים תושבי הגליל, כלומר משנת חכמי אושא, המיוצגת לפנינו במסכת טהרות, בגליל אין אפשרות להאמין לעם הארץ בעניין טהרות, והחבר נאלץ לפקח על עם הארץ שלא יטמא את טהרותיו ("אכילה בטהרה בתקופת התנאים" (עבודה), עמודים 287-288; "טהרה וקהילה בעת העתיקה", עמודים 340-344).
ומביאים ברייתא: נגעו בו טהרות – אם נגעו טהרות (מאכלים טהורים) בכלי ריק של עם הארץ העומד למלא אותו יין או שמן של תרומה, בשעת הגיתות והבדים – בזמן דריכת הענבים בגת ובזמן עצירת הזיתים בבית הבד, ואפילו עד שבעים יום קודם שעת הגיתות והבדים, - הטהרות טהורות – נשארו בטהרתן, מפני שבאותה שעה הכלי טהור, עברו הגיתות והבדים – לאחר שעבר זמן דריכת הענבים בגת או זמן עצירת הזיתים בבית הבד, - הטהרות טמאות – נעשו טמאות, מפני שבאותה שעה הכלי טמא.
ותמהים: ויש כלי חרש משהוא מיטהר חוזר ומיטמא?! (בתמיהה) – וכי יש כלי שבזמן מסוים הוא טהור ולאחר שעבר אותו הזמן הוא נעשה טמא מאליו?! כיצד חלה טומאה על הכלי כשעברו הגיתות והבדים בלא שנטמא?
וחוזרים ותמהים: ולית כל אילין מילייא כן?! (בתמיהה) – ו(כי) אין כל הדברים האלה (הדברים הטהורים והטמאים לפי שעה, שנתבארו במשנה חגיגה ג,ד) כך?! (שכן שנינו במשנה חגיגה ג,ד, שבשעת הגיתות והבדים עמי הארץ נאמנים לומר שהכדים טהורים, וכשעברו הגיתות והבדים אינם נאמנים לומר שהכדים טהורים. ולכן אין לתמוה כיצד חלה טומאה על הכלי כשעברו הגיתות והבדים בלא שנטמא. ואדרבה, הברייתא לא היתה צריכה לומר דין זה, כיוון שניתן ללמוד אותו מהמשנה!)
ומציעים גרסה שונה של האמור לפני כן כדי לתרץ את הקושיה על הגרסה הקודמת: אלא כיני: – אלא כך היא (כך יש לשְׁנות את הברייתא): נגעו בו טהרות – אם נגעו טהרות בכלי של עם הארץ העומד למלא אותו יין או שמן של תרומה, קודם לגיתות ולבדים – לפני שהגיע זמן דריכת הענבים בגת או זמן עצירת הזיתים בבית הבד, (צריך להשלים כמו שגרס ב"קורבן העדה": '- הטהרות טמאות – נעשו טמאות, מפני שבאותה שעה הכלי טמא, בשעת הגיתות והבדים') - הטהרות טהורות – נשארו בטהרתן, מפני שבאותה שעה הכלי טהור.
ותמהים: ויש כלי חרש משהוא מיטמא חוזר ומיטהר?! (בתמיהה) – וכי יש כלי שבזמן מסוים הוא טמא ולאחר שעבר אותו הזמן הוא נעשה טהור מאליו?! כיצד פקעה טומאה מהכלי בשעת הגיתות והבדים בלא שנטהר?
וחוזרים ותמהים: ולית כל אילין מילייא כן?! (בתמיהה) – ו(כי) אין כל הדברים האלה (הדברים הטהורים והטמאים לפי שעה, שנתבארו במשנה חגיגה ג,ד) כך?! (שכן משמע מהמשנה חגיגה ג,ד, שקודם לגיתות ולבדים אין עמי הארץ נאמנים לומר שהכדים טהורים, ובשעת הגיתות והבדים הם נאמנים לומר שהכדים טהורים. ולכן אין לתמוה כיצד פקעה טומאה מהכלי בשעת הגיתות והבדים בלא שנטהר. ואדרבה, הברייתא לא היתה צריכה לומר דין זה, כיוון שניתן ללמוד אותו מהמשנה!)
ומציעים גרסה שונה של האמור לפני כן כדי לתרץ את הקושיה על הגרסה הקודמת: אלא כיני: – אלא כך היא (כך יש לשְׁנות את הברייתא): נגעו בו טהרות – אם נגעו טהרות בכלי של עם הארץ שלא בשעת הגיתות והבדים, בשעה שהוא מלא – כשהכלי מלא ביין או בשמן של טהרה, - הטהרות טהורות – נשארו בטהרתן, מפני שבאותה שעה הכלי טהור, פינהו – לאחר שהוציא מהכלי את היין או את השמן של טהרה, - הטהרות טמאות – נעשו טמאות, מפני שבאותה שעה הכלי טמא.
ותמהים: ויש כלי חרש משהוא מיטהר חוזר ומיטמא?! (בתמיהה) – וכי יש כלי שבזמן מסוים הוא טהור ולאחר שעבר אותו הזמן הוא נעשה טמא מאליו?! כיצד חלה טומאה על הכלי כשפינהו בלא שנטמא?
וחוזרים ותמהים: ולית כל אילין מילייא כן?! (בתמיהה) – ו(כי) אין כל הדברים האלה (הדברים הטהורים והטמאים לפי שעה, שנתבארו במשנה חגיגה ג,ד) כך?! (שכן שנינו במשנה חגיגה ג,ד, שאף שלא בשעת הגיתות והבדים עמי הארץ נאמנים על הטהרה, ומתוך שהם נאמנים על הטהרה שבתוך הכדים, הם נאמנים גם על הכדים, אבל כשהכדים ריקים אינם נאמנים (ראה בבלי חגיגה כה,ב). ולכן אין לתמוה כיצד חלה טומאה על הכלי כשפינהו בלא שנטמא. ואדרבה, הברייתא לא היתה צריכה לומר דין זה, כיוון שניתן ללמוד אותו מהמשנה!)
ומציעים גרסה שונה של האמור לפני כן כדי לתרץ את הקושיה על הגרסה הקודמת: אלא כיני: – אלא כך היא (כך יש לשְׁנות את הברייתא): נגעו בו טהרות – אם נגעו טהרות בכלי של עם הארץ שלא בשעת הגיתות והבדים, בשעה שהוא ריקן – כשהכלי ריק מיין או משמן של טהרה, - הטהרות טמאות – נעשו טמאות, מפני שבאותה שעה הכלי טמא, מילהו – לאחר שמילא את הכלי ביין או בשמן של טהרה, - הטהרות טהורות – נשארו בטהרתן, מפני שבאותה שעה הכלי טהור.
ותמהים: ויש כלי חרש משהוא מיטמא חוזר ומיטהר?! (בתמיהה) – וכי יש כלי שבזמן מסוים הוא טמא ולאחר שעבר אותו הזמן הוא נעשה טהור מאליו?! כיצד פקעה טומאה מהכלי כשמילאהו בלא שנטהר?
וחוזרים ותמהים: ולית כל אילין מילייא כן?! (בתמיהה) – ו(כי) אין כל הדברים האלה (הדברים הטהורים והטמאים לפי שעה, שנתבארו במשנה חגיגה ג,ד) כך?! (שכן מה ששנינו במשנה חגיגה ג,ד, שאף שלא בשעת הגיתות והבדים עמי הארץ נאמנים על הטהרה, ומתוך שהם נאמנים על הטהרה שבתוך הכדים, הם נאמנים גם על הכדים, אבל כשהכדים ריקים אינם נאמנים (ראה בבלי חגיגה כה,ב). ולכן אין לתמוה כיצד פקעה טומאה מהכלי כשמילאהו בלא שנטהר. ואדרבה, הברייתא לא היתה צריכה לומר דין זה, כיוון שניתן ללמוד אותו מהמשנה!)
• • •
כאן התחלת מקבילה בירושלמי עירובין ט,ג.
אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): כושת וקירויה ומבוי וגר ועם הארץ - חומרין – חומרות (כלומר, להחמיר. - בחמישה דברים אלה נחלקו תנאים כמפורט להלן, ובכל אחד מהם פוסקים להחמיר. - כך שיטתו של רבי יוחנן בכמה מקומות).
ומציעים מקורות הממחישים את סדרת הפריטים שמנה רבי יוחנן.
כושת - כיי דתנינן תמן (במקבילה כאן ולהלן: 'דתנינן תמן', בלי 'כיי' לפני כן. כאן ולהלן המונח 'כיי דתנינן תמן' מתפרש כמו 'דתנינן תמן'): – כמו (המשנה) ההיא ששנינו שם (משנה עוקצין ג,ה): הכושת (בכתבי היד של המשנה: הכּוֹשְׁתְּ / הכשות / הכּוֹשֶׁת) – הקֹשְׁטְ, מין בושם, סממן לקטורת, והחמס (החֲמָם / החמס / החַמֻס) – החֲמָם, מין בושם, וראשי בשמים והתייה (התְּיָא / התייה / התְּיָא) – התְּיָה, שם של צמח תבלין / שורש החלתית, והחִלְתִּית – כלך החלתית, שם של צמח חריף לתבלין ולרפואה, והפילפלין – פלפל שחור, שם שיח שפירותיו הטחונים משמשים כתבלין, וחלות חָרִיעַ – חריע היא קוֹצה, שהוא הצמח קוּרטם הצַבָּעים. מעלי הכותרת של צמח זה היו מפיקים צבע כתום, והם היו נמכרים כשהם דחוסים בכעין חבילות, הן חלות חריע. חלות חריע היו משמשות כתבלין צבע, נלקחין בכסף מעשר – שמיני התבלינים הללו, הואיל והם באים להשביח את המאכלים, דינם כדין אוכלים, שנקנים בכסף מעשר שני, ואינן מִטַּמִּין טומאת אוכלין – לפי שאינם נאכלים בפני עצמם, אלא משביחים מאכלים אחרים, שנותנים בהם טעם או ריח או מראה, לכן אינם מקבלים טומאה; דברי רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) – הסובר שלעניין לקיחה בכסף מעשר שני דינם כאוכלים, ואילו לעניין טומאה אין דינם כאוכלים. אמר (בכתב יד אחד של המשנה נוסף 'לו') רבי יוחנן בן נורי (תנא בדור השלישי) – על דברי רבי עקיבה: אם נלקחין בכסף מעשר, מפני מה אינן מטמות (בכתבי היד של המשנה: 'מִטַּמִּין') טומאת אוכלין? אם אינן מטמות (בכתבי היד של המשנה: 'מִטַּמִּין') טומאת אוכלין, אף הן לא ילקחו בכסף מעשר – שאין קונים בכסף מעשר שני אלא דבר הנאכל כמות שהוא!
רבי יוחנן אמר: חומרין – חומרות (כלומר, להחמיר). מטמין טומאת אוכלים ואינן נלקחין בכסף מעשר – במיני התבלינים הללו מחמירים גם לעניין טומאה וגם לעניין לקיחה בכסף מעשר שני.
בספרי דברים פסקה קז נאמר: אין לי אלא אכילה ושתייה. מניין אף משביחי אכילה ושתייה, כגון הקושט והחימוס / והחימום וראשי בשמים והתיאה והחילתית והפילפלים וחלות הריע (כרבי עקיבה)? תלמוד לומר: "ובכל אשר תשאלך נפשך".
בבבלי נידה נא,ב אמרו: ...אמר רבי יוחנן: נמנו (החכמים) וגמרו, שאין ניקחים בכסף מעשר, ואין מיטמים טומאת אוכלים.
דברי רבי יוחנן בבבלי אינם כדבריו בירושלמי.
קירויה - כיי דתנינן תמן: – כמו (המשנה) ההיא ששנינו שם (משנה פרה ה,ג): קירויה (קְרוּיָה) – הפרי של דלעת הבקבוק שהוקשה ואינו ראוי למאכל והוצא תוכו והוא משמש ככלי קיבול למים, שהטבילוה במים שהן (כך בשני כתבי יד של המשנה. ובשני כתבי יד של המשנה: 'שאינן'. - 'שאינן' היא שיבוש מ-'שאין', ו'שאין' = שהן (ראה "מבוא לנוסח המשנה", עמוד 201, הערה 4)) ראויין לקדש – במים חיים (מי מעיין) הראויים לקידוש (לנתינת אפר הפרה האדומה על המים), כדי לשאוב באותה טבילה, - מקדשין בה עד שתיטמא – נותנים בקרויה מים חיים ומקדשים אותם באפר הפרה כל זמן שלא נטמאה, ואין חוששים שמא ייפלטו המים שספגה הקרויה אגב הטבילה לתוך המים העומדים לקידוש (המים שנבלעו בקרויה כשהטבילוה פסולים משום שלא נתקדשו בנתינת אפר הפרה על המים, שהרי בשעת הנתינה היו בלועים בה). ניטמא (בכתבי היד של המשנה: 'נִיטַּמָּאת') – הקרויה, והטבילוה מטומאתה, - אין מקדשין בה – שחוששים שמא ייפלטו המים שספגה הקרויה אגב הטבילה לתוך המים העומדים לקידוש ויטמאו אותם (המים שנבלעו בקרויה כשהטבילוה נטמאו מחמתה, ולא נטהרו בטבילתה, כיוון שהיו בלועים בה). רבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני) אומר – על דברי תנא קמא: אם מקדשין (בכתבי היד של המשנה: 'מקדש') בה בתחילה ('כתחילה' - בהתחלה) – כשהטבילה קודם שנטמאה, ואין חוששים שמא ייפלטו המים שספגה, אף בסוף – גם לאחר שנטמאה והטבילה אין לחשוש שמא ייפלטו המים שספגה! אם אינן מקדשין (בכתבי היד של המשנה: 'אינו מקדש') בה בסוף – לאחר שנטמאה והטבילה, משום שחוששים שמא ייפלטו המים שספגה, אף (בשלושה כתבי יד של המשנה: 'אבל') לא בתחילה ('כתחילה') – גם קודם שנטמאה יש לחשוש שמא ייפלטו המים שספגה! בין כך ובין כך – בין קודם שנטמאה ובין לאחר שנטמאה, לא יאסוף (בשני כתבי יד של המשנה: 'לא יוסיף') בתוכה מים מקודשין – מים שנתנו עליהם את אפר הפרה, שכיוון שהוא משהה בה את המים, יש לחשוש שמא ייפלטו המים שספגה (משפט זה הוא מדברי תנא קמא).
רבי יוחנן אמר: חומרין – חומרות (כלומר, להחמיר). אין מקדשין בה לא בתחילה ולא בסוף – מחמירים בה גם כשהטבילה קודם שנטמאה וגם לאחר שנטמאה והטבילה.
מבוי - כיי דתנינן תמן: – כמו (המשנה) ההיא ששנינו שם (משנה עירובין ט,ג): חצר שנפרצה – בשבת, משתי רוחותיה – משתי רוחות זו כנגד זו (כגון ממזרח וממערב), שנעשית החצר כמפולשת ואין הפרצות נחשבות כפתחים, וכן בית שנפרץ – בשבת, משתי רוחותיו, וכן מבוי שניטלה – בשבת, קורתו או לחייו – שקורה או לחי מתירים את הטלטול במבוי, - מותרין באותה שבת – כיוון שהותרו החצר והבית והמבוי למקצת השבת, מותרים לכל השבת, ואסורין לעתיד לבוא – לשבתות הבאות; דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר – על דברי רבי יהודה: אם מותרין באותה שבת, מותרין לעתיד לבוא; ואם אסורין לעתיד לבוא, אסורין באותה שבת!
רבי יוחנן אמר: חומרין – חומרות (כלומר, להחמיר). אסורין בין בשבת הזאת בין בשבת הבאה – מחמירים בהם גם באותה שבת וגם בשבתות הבאות.
בבבלי עירובין צה,א אמרו: "רבי יוסי אומר: אם מותרים...". - איבעיא להו: רבי יוסי לאסור או להתיר? - אמר רב ששת: לאסור. וכן אמר רבי יוחנן: לאסור. - תניא נמי הכי: אמר רבי יוסי: כשם שאסורים לעתיד לבוא, כך אסורים לאותה שבת.
בבבלי פירש רבי יוחנן שכוונת דברי רבי יוסי לחומרה, ובירושלמי פסק רבי יוחנן לחומרה.
גר - דתני: – ששונה (התנא): גר שנתגייר והיו לו יינות – שנעשו כשהיה גוי, ואמר: בבריא (במקבילה: 'ברי' - קיצור מן 'בריא' - ברור, ודאי) לי שלא נתנסך מהן – לעבודה זרה, בזמן שנעשו על גב עצמן (צריך לומר כמו להלן: 'עצמו') – כשעשאם עבור עצמו, - טהורין לו וטמאין לאחרים – מותרים לו, שנאמן הוא לגבי עצמו, ואסורים ליהודים אחרים, שאינו נאמן לגבי אחרים, על גב אחרים – כשעשאם עבור גויים אחרים, - טמאין בין לו בין לאחרים – אסורים גם לו וגם ליהודים אחרים, כיוון שגזרו חכמים על יין של גויים שהוא אסור, אף שברור שלא נתנסך. רבי עקיבה אומר – על דברי תנא קמא, כשעשאם עבור עצמו: אם טהורין לו, יהיו טהורין לאחרים! אם טמאין לאחרים, יהיו טמאין לו!
רבי יוחנן אמר: חומרין – חומרות (כלומר, להחמיר). טמאין בין לו בין לאחרים – אף כשעשאם עבור עצמו, מחמירים בהם גם לו וגם לאחרים, שאינו נאמן על מה שהיה כשהיה גוי.
בתוספתא טהרות ט,ז שנו: גוי שנתגייר והיה לו יין, ואמר: ברי לי שלא ניטמא, בזמן שנעשה על גב אחרים - אסור לו ואסור לכל אדם, על גב עצמו - מותר לו ואסור לכל אדם. רבי עקיבא אומר: אם מותר לו, מותר לכל אדם. אם אסור לו, אסור לכל אדם (צריך לומר: אם אסור לכל אדם, אסור לו).
עם הארץ - דתני: – ששונה (התנא, בעניין טהרת פירותיו של עם הארץ שקיבל עליו דברי חברות): עם הארץ שנתמנה להיות חבר – שהתקבל לחבורה של החברים הנאמנים על הטהרות, ונעשה חבר, והיו לו טהרות – שנעשו כשהיה עם הארץ, ואמר: בבריא (במקבילה: 'ברי') לי שנעשו בטהרה, בזמן שנעשו על גב עצמו – כשעשאן עבור עצמו, - טהורות לו וטמאות לאחרים – טהורות לו, שנאמן הוא לגבי עצמו, וטמאות לחברים אחרים, שאינו נאמן לגבי אחרים, על גב אחרים – כשעשאן עבור עמי הארץ אחרים, - טמאות בין לו בין לאחרים – טמאות גם לו וגם לחברים אחרים. רבי עקיבה אומר – על דברי תנא קמא, כשעשאם עבור עצמו: אם טהורות לו, יהיו טהורות לאחרים! אם טמאות לאחרים, יהיו טמאות לו!
רבי יוחנן אמר: חומרין – חומרות (כלומר, להחמיר). טמאות בין לו בין לאחרים – אף כשעשאם עבור עצמו, מחמירים בהן גם לו וגם לאחרים, שאינו נאמן על מה שהיה כשהיה עם הארץ.
בתוספתא טהרות ט,ו שנו: עם הארץ שקיבל עליו (את התחייבויותיו של הנאמן על הטהרות, ונעשה חבר) והיו לו טהרות, ואמר: ברי לי שלא ניטמאו, בזמן שהן עשויות על גב אחרים - אסורות לו ואסורות לכל אדם, על גב עצמו - מותרות לו ואסורות לכל אדם. רבי עקיבא אומר: אם מותרות לו, מותרות לכל אדם. אם אסורות לו, אסורות לכל אדם (צריך לומר: אם אסורות לכל אדם, אסורות לו).
עד כאן המקבילה בירושלמי עירובין.
הסוגיה הזו הובאה בחגיגה בשל עניין עם הארץ ובעירובין בשל עניין מבוי.
• • •
במשנה שנינו: "ובשעת הגיתות והבדים אף על התרומה" (המשך הסוגיה לעיל שהופסקה על ידי הסוגיה של המקבילה בירושלמי עירובין).
אמר רבי יניי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): הרובין (יהודה וחזקיה בני רבי חייא - אמוראים ארץ ישראלים בדור הראשון. - פירוש המילה "רובין" בדרך כלל הוא נערים. "הרובין" הוא כינוי לבני רבי חייא בפי רבי ינאי בבבלי חולין כ,א) היו אומרים: בתרומה שנעשית על גב הקודש – בשעת הגיתות והבדים, עמי הארץ נאמנים על תרומה לומר שהיא טהורה, רק במקרה שהיא נעשתה על גב הקודש, שאמרו ששמרו על טהרתה כדי לצרוך אותה עם הקודש בירושלים, לפי שאיסור טומאת הקודש חמור בעיניהם. ויש להציע דיוק: הא – אבל על גב עצמה - לא – עמי הארץ אינם נאמנים על תרומה לומר שהיא טהורה, במקרה שהיא נעשתה על גב עצמה, לפי שאין איסור טומאת התרומה חמור בעיניהם. ואני – רבי יניי, אומר: אפילו נעשית על גב עצמה – בשעת הגיתות והבדים, עמי הארץ נאמנים על תרומה לומר שהיא טהורה, אפילו במקרה שהיא נעשתה על גב עצמה, שלא כמו שאומרים הרובים.
ומציעים קשר בין דברי אמוראים: אתיא דרבי יוסי כרבי ינאי ודרבי ירמיה כרובים – באה (הולכת שיטתו) של רבי יוסי כרבי ינאי, ושל רבי ירמיה כרובים (כיהודה וחזקיה בניו של רבי חייא. - דברי רבי יוסי ורבי ירמיה הובאו בתחילת הסוגיה לעיל).
בשני מקומות (אחד מהם הוא כאן) 'אתיא' איננו מצביע על דמיון בין קביעות שונות, אלא הוא מציין שחכם מסוים אימץ את דעתו של חכם אחר שהובאה בסוגיה הנידונה (בסוגיה כאן המונח מתייחס לשני זוגות חכמים). לפי זה 'אתיא' מתפרש כמו 'רבי פלוני כרבי אלמוני'. ושמא באמת כן צריך לגרוס במקומות הללו, ואם נכונה השערה זו, אין כאן הוראה מיוחדת של המונח, אלא שיבוש, כנראה מחמת אשגרה מעלמא (בגלל הדמיון הצורני והתוכני בין 'רבי פלוני כרבי אלמוני' ו'אתיא דרבי פלוני כרבי אלמוני') ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 104).
• • •
במשנה שנינו: "אם אמר לו: הפרשתי לתוכה רביעית בקודש - נאמן".
מסבירים: מאחר שהוא – עם הארץ, נאמן על הקודש – שנתן לתוך החבית, נאמן על התרומה – אף על התרומה שבחבית, שהיא טהורה.
בבבלי חגיגה כה,ב אמרו: "ואם אמר: הפרשתי לתוכה רביעית קודש - נאמן". - ...מדמהימן אקודש, מהימן נמי אתרומה.
• • •
במשנה שנינו: "כדי יין וכדי שמן המדמיעות - נאמנין עליהן בשעת הגיתות והבדים, וקודם לגיתות שבעים יום".
אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): אֵילּוּ שקודחין (שואבים) בהן את הדמע – כדים מיוחדים המיועדים להעלות מן הגת יין או שמן של תרומה כדי שלא יתערב ביין או שמן של חולין שנמצא בבור של הגת ("תוספתא כפשוטה"); או כדים ייעודיים לאחסון תרומה שניכרו על פי צורתם או דרך סימונם בטרם הוכנסה אליהם התרומה, וכך היה אפשר להיזהר בהם ("טהרה וקהילה בעת העתיקה", עמוד 347, הערה 70). והאמינו אף לעמי הארץ על הכדים האלה אפילו שבעים יום קודם לגיתות ולבדים, לפי ששבעים יום קודם לגיתות ולבדים מכינים את הכדים בטהרה כדי להפריש לתוכם תרומה.
• • •