משנה
משנה זו ממשיכה במעלות שעשו חכמים לקודש על התרומה.
אוכְלין אוכָלים נגובים – מותר לאכול מאכלים יבשים שלא באו עליהם מים ולא הוכשרו לקבל טומאה, בידים מסואבות (טמאות) בתרומה – שהרי הידיים אינן מטמאות אותה, הואיל ולא הוכשרו המאכלים לקבל טומאה, אבל לא בקודש – שהקודש מקבל טומאה אפילו לא באו עליו מים, ולפיכך מי שידיו טמאות אסור לו לאכול אפילו קודשים יבשים.
האונן – מי שמת לו אחד מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהם, ביום המיתה ובלילה שלאחריו הוא קרוי אונן ואסור לו לאכול בקודשים, והמחוסר כיפורים – טמא שצריך להביא קורבנות לכפרתו למחרת טבילתו, והם זב וזבה ויולדת ומצורע, אסור לו לאכול בקודשים עד שיביא כפרתו, צריכין טבילה לקודש – החכמים תיקנו שהאונן לאחר שכלתה אנינותו והמחוסר כיפורים לאחר שהביא קורבנותיו צריכים טבילה כדי לאכול בקודשים, שהואיל ועד עכשיו היו אסורים באכילתם, חוששים שמא הסיחו דעתם ונטמאו והם לא ידעו, לפיכך הצריכום חכמים טבילה לקודש (בבלי חגיגה כד,ב), אבל לא לתרומה – משום שהאונן בזמן אנינותו והמחוסר כיפורים לאחר שטבל והעריב שמשו בזמן שעדיין לא הביא קורבנותיו מותרים לאכול בתרומה.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "אוכלין אוכלים נגובים בידים מסואבות בתרומה, אבל לא בקודש".
מביאים ברייתא: אמר רבי חנניה בן אנטיגנס (תנא בדור השלישי): וכי יש אוכלין נגובין אצל הקודש?! – הרי בקודש אין הבדל לעניין קבלת טומאה בין מאכלים נגובים (יבשים) ובין מאכלים שאינם נגובים (רטובים), שכן עשו מעלה בקודש שמאכלים נגובים מקבלים טומאה, ולכן אין לומר "אוכלים נגובים" על אוכלים של קודש! - אלא תוחף (תוחב - נועץ, תוקע) את החררה (עוגה דקה ועגולה שנאפתה על גחלים) בשפוד (קנה מחודד בקצהו. - בשפוד הוציאו את החררה מבין הגחלים (ירושלמי שבת ג,ג)) – אם היו ידיו מסואבות, מכניס את החררה לתוך פיו בכלי שאינו מקבל טומאה, וכך אינו נוגע כלל בידיו במאכל (שפוד של עץ אינו מקבל טומאה משום שהוא פשוטי כלי עץ, ושפוד של מתכת מקבל טומאה אלא שאין ידיים מסואבות מטמאות כלים), ואוכל עמה כזית בשר (צריך לומר כמו בתוספתא: 'ואוכל עמה זית או בצל', וכן הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל") – של חולין, שאינם נטמאים מחמת ידיו, בתרומה – אם החררה שהוא תוחב בשפוד היא של תרומה, מותר לו לאכול עימה מאכלי חולין, כגון זית או בצל, נגובים (שאין עליהם עכשיו מים) בידיים מסואבות (אבל אם הם לחים - נטמאו מידיו ומטמאים את התרומה שבפיו), אבל לא בקודש – אם היתה בפיו חררה של קודש (שהכניס אותה לפיו בטהרה, כגון שהכניס בידיים טהורות ובינתיים נטמאו בטומאה דרבנן, או שעבר על האיסור לאכול קודש בידיים מסואבות אפילו בתחיבה בכלי ותחב בשפוד), אסור לו לאכול עימה מאכלי חולין נגובים בידיים מסואבות, משום שגזרו חכמים בקודש שמא ישכח וייגע בידיו הטמאות בחררה, אבל בתרומה לא גזרו חכמים. כך מפרש רבי חנניה בן אנטיגנס את משנתנו.
אין רבי חנניה בן אנטיגנס חולק על עיקר ההלכה של משנתנו, אלא מפרש את לשונה, שאין לומר "אוכלים נגובים" על אוכלים של קודש, שהרי בקודש אין הבדל בין נגובים לשאינם נגובים. ולפיכך הוא מפרש ש"אוכלים" פירושו אוכלים של חולין, ו"נגובים" פירושו שהם עכשיו נגובים וכבר הוכשרו (כמו זיתים נגובים שבמשנת טבול יום ג,ו שהם בניגוד לזיתים פצועים, ואינם עניין לזיתים שלא הוכשרו). ואף רבי חנניה בן אנטיגנס מודה שאסור לאכול קודש בידיים מסואבות אפילו בשפוד, אלא שהוא מוסיף שאף חולין אסור לאכול בידיים מסואבות כשקודש בפיו, שמא ישכח וייגע. ומשנתנו חולקת ואינה מדברת כלל באוכלים של חולין, ו"אוכלים נגובים" פירושם אוכלים של תרומה ושל קודש והם נגובים שלא הוכשרו, ומשנתנו מתפרשת שאין אוכלים קודש בידיים מסואבות אפילו בשפוד, ואפילו בזורק לתוך פיו, שמא ישכח וייגע, וכרבי יוחנן בירושלמי להלן ("תוספתא כפשוטה").
בתוספתא חגיגה ג,יא-יב שנו: אוכלים אוכלים נגובים בידיים מסואבות בתרומה, אבל לא בקודש (פסקה ממשנתנו).
אמר רבי חנניה בן אנטיגנס: וכי יש נגובים בקודש?! אלא תוחב את החררה בכוש (קנה) או בקיסם, ואוכל עימה זית או בצל, בתרומה, אבל לא בקודש.
בבבלי חגיגה כד,ב אמרו: "אוכלים אוכלים נגובים בידיים מסואבות בתרומה, אבל לא בקודש". - תניא: אמר רבי חנינא בן אנטיגנוס: וכי יש נגיבה לקודש?! והלא חיבת הקודש מכשרתם! - לא צריכא (לא נצרכה ההלכה במשנה אלא), כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו, או שתחב הוא לעצמו בכוש או בכרכר (ואין האדם האוכל נוגע כלל בידיו במאכל), וביקש לאכול צנון או בצל של חולין עימהם (שאינם נטמאים מחמת ידיו). לקודש - גזרו בהו רבנן (שמא ישכח וייגע בידיו הטמאות במאכל של קודש), לתרומה - לא גזרו בהו רבנן.
ומציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם (משנה כלים ח,י) שנינו: היה אוכל דבילה (תאנים שריסקו ודרסו וייבשו אותן) בידים מסואבות – בידיים שהן שניות לטומאה ופוסלות את התרומה, הכניס ידו לתוך פיו ליטול את הצרור (אבן קטנה) – שהיה בתוך הדבילה, - רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) מטמא – את הדבילה, לפי שהיד שהכניס לתוך פיו טימאה את הרוק שבפיו להיות ראשון לטומאה, כדין משקים, והרוק מכשיר ומטמא את הדבילה ועושה אותה שנייה לטומאה. רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) מטהר – את הדבילה, שלדעתו כל זמן שלא יצא הרוק מן הפה אינו חשוב משקה. רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) אומר: אם הפך – את הדבילה בפיו קודם שהכניס ידו לתוכו, ועל ידי כך נעקר הרוק ממקומו, - טמא – הרוק, ומטמא את הדבילה, שהואיל ונעקר הרוק נעשה משקה, אם לא הפך – את הדבילה בפיו, - טהור – שכל זמן שלא נעקר הרוק אינו נחשב משקה.
ומציעים פרשנות מצמצמת למשנה בכלים: חזקיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר: לא שנו אלא דבילה שהוא רוצה במשקין שעל אצבעו – הדין במשנה מתייחס רק למקרה שהיה אוכל דבילה והכניס אצבעו לתוך פיו ליטול צרור, ובמקרה זה רבי מאיר מטמא, מפני שהוא רוצה ברוק שעל אצבעו, כדי שיוכל למצוץ בו את השמנונית של הדבילה שנדבקה באצבעו, ולכן הרוק נחשב משקה והוא מכשיר ומטמא את הדבילה, הא – אבל שאר כל הדברים – במקרה שהיה אוכל מאכלים אחרים, - לא – אין הדין כך, שבמקרה זה אין רבי מאיר מטמא, מפני שהאוכל מאכלים אחרים אינו רוצה ברוק שבפיו, ולכן הרוק אינו מכשיר.
ומציעים דעה המונגדת לדעה המופיעה לפני כן המבחינה בין מקרים שונים: רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: לא שנייא – לא שונה (הדבר), היא דבילה היא שאר כל הדברים – אין הבדל בין דינם של דבילה ושל שאר כל הדברים, ובכל המאכלים רבי מאיר מטמא, מפני שהרוק שבפיו נחשב משקה, שלא כדעת חזקיה המבחין בין דבילה ושאר כל הדברים.
ומציעים מקור תנאי החולק על דעת אמורא שהובאה לפני כן: מתניתא פליגא – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כלים ח,י) חלוקה על חזקיה: מגע טמא מת – אדם שנגע במי שנטמא במת, והרי הוא ראשון לטומאה, שכן טמא מת הוא אב הטומאה, שהיו אוכלין ומשקין לתוך (בתוך) פיו, הכניס ראשו לאויר התנור טהור – לתוך החלל של תנור טהור, - וטימאהו (צריך לומר: 'טימאוהו', וכן הוא בכתבי היד של המשנה) – המשקים שבפיו שנטמאו מחמת טומאתו טימאו את התנור כשנכנסו לאווירו (האדם עצמו אינו מטמא את התנור, שאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה, והוא אינו אלא ראשון לטומאה, אבל המשקים שבתוך פיו מטמאים את התנור, שגזרו חכמים על המשקים שיהיו מטמאים כלים משום משקים של זב וזבה שהם אב הטומאה. ומה שנקטה המשנה גם אוכלים, משום סיפא הוא. - תנור הוא כלי חרס. כלי חרס אינו מקבל טומאה אלא מאווירו). וטהור שהיו אוכלין ומשקין לתוך (בתוך) פיו, הכניס ראשו לאויר התנור טמא – לתוך החלל של תנור טמא, - וניטמא (צריך לומר: 'ניטמאו', וכן הוא בכתבי היד של המשנה) – האוכלים והמשקים שבפיו נטמאו מחמת טומאת התנור (כלי חרס טמא מטמא אוכלים ומשקים שבאווירו). - ומפרטים את הקושיה: ניחא – (הדבר) נוח, משקין טמאין – הדין של מקרה זה מובן (טהור שהיו משקים בפיו והכניס ראשו לאוויר תנור טמא - נטמאו המשקים, כיוון שמשקים אינם צריכים הכשר לקבל טומאה). אבל אוכלין – הדין של מקרה זה אינו מובן, - מאיכן (מהיכן) הוכשרו? לא ממשקה פיו?! (בתמיהה) – מדוע טהור שהיו אוכלים בפיו והכניס ראשו לאוויר תנור טמא - נטמאו האוכלים? הרי האוכלים שצריכים הכשר לקבל טומאה עשויים להיות מוכשרים מהרוק שבפיו! והרי לדעת חזקיה, האוכל מאכלים אחרים שאינם דבילה - הרוק אינו מכשיר אותם!
ומתרצים את הקושיה בהצעת שתי אפשרויות פרשניות למקור התנאי: תיפתר – תתפרש (המשנה בכלים) או בדבילה שמינה או באוכלין שהוכשרו עד שהן מבחוץ – טהור שהיו אוכלים בפיו והכניס ראשו לאוויר תנור טמא - נטמאו האוכלים, במקרה של דבילה שמנה, ששמנוניתה שעליה מכשירה אותה לקבל טומאה, או במקרה של מאכלים אחרים שהוכשרו לקבל טומאה לפני שהיו בפיו, ולא הוכשרו מהרוק שבפיו, ולכן נטמאו.
ומציעים מקור תנאי החולק על דעת אמורא שהובאה לפני כן: מתניתא פליגא – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן) חלוקה על רבי יוחנן: אוכלין אוכלין נגובין – מותר לאכול מאכלים יבשים שלא באו עליהם מים ולא הוכשרו לקבל טומאה, בידים מסואבות (טמאות) בתרומה, אבל לא בקודש! – לדעת רבי יוחנן, שהרוק שבפיו נחשב משקה והוא מכשיר ומטמא את כל המאכלים, ולכן במשנה בכלים רבי מאיר מטמא, מדוע אמרה משנתנו שמותר לאכול מאכלים נגובים של תרומה שלא הוכשרו בידיים טמאות? הרי כשהוא נותן את המאכלים לתוך פיו בידיו הטמאות, הוא נוגע ברוק שבפיו ומטמא אותו, והרוק מכשיר ומטמא את התרומה! (משנתנו כרבי מאיר, כמפורש בירושלמי לעיל ג,א, שהוא שנה שלוש עשרה מעלות בקודש ("תוספתא כפשוטה"))
ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות למקור התנאי המבוססת על אוקימתא: פתר לַהּ – פותר אותה (את המשנה כאן, שמותר לאכול מאכלים נגובים של תרומה שלא הוכשרו בידיים טמאות) בזורק – במקרה שהוא זורק את המאכלים לתוך פיו, ואינו נותן אותם לתוך פיו בידיו הטמאות, וכיוון שאינו נוגע ברוק שבפיו כלל, אינו מטמא את רוקו.
ומקשים: אם בזורק – ואינו נוגע בפה כלל, - אפילו בקודש! – אפילו בקודש יהא מותר לאכול מאכלים נגובים בידיים טמאות, כשהוא זורק אותם לתוך פיו על ידי כלי ואינו נוגע בהם בידיו! ומדוע אמרה משנתנו שאסור לאכול מאכלים נגובים של קודש בידיים טמאות? (פשוט הדבר שלא כיוונו (במשנתנו) לומר שאין אוכלים אוכלי קודש בידיים מסואבות ממש, שהרי הידיים מטמאות אותם אפילו לא הוכשרו, ובוודאי הכוונה שאין אוכלים אותם בידיים מסואבות אפילו לא נגע בהם ("תוספתא כפשוטה"))
ומתרצים: שמא ישכח ויגע – בקודש אסור לאכול מאכלים נגובים בידיים טמאות, כשהוא זורק אותם לתוך פיו על ידי כלי, משום שגזרו חכמים שמא תוך כדי אכילתו ישכח וייגע בפה בידיו הטמאות ויטמא את הקודש.
ומקשים: אם שמא ישכח ויגע, אפילו בתרומה יהא אסור! – אפילו בתרומה יהא אסור לאכול מאכלים נגובים בידיים טמאות, כשהוא זורק אותם לתוך פיו, שמא תוך כדי אכילתו ישכח וייגע בפה בידיו הטמאות ויטמא את רוקו והרוק יכשיר ויטמא את התרומה!
ומציעים תירוץ לקושיה בהסברת טעמה של הקביעה במשנה: מאי כדון? – מה היא עכשיו? (מה הפתרון לקשיים שהועלו לפני כן?) אוכלי תרומה זריזין הן ואינו שוכח, אוכלי הקודש אינן זריזין והוא שָׁכֵחַ – אוכלי תרומה הם כוהנים הרגילים באכילת תרומה בטהרה והם מיומנים וזהירים בהלכות טהרה, ולכן בתרומה לא גזרו חכמים שמא ישכח וייגע בפה בידיו הטמאות, מה שאין כן אוכלי קודש (אוכלי קורבנות) שהם גם כוהנים וגם שאינם כוהנים המביאים את קורבנותיהם ואינם רגילים באכילת קודשים בטהרה, ולכן בקודש גזרו חכמים שמא ישכח וייגע בפה בידיו הטמאות.
הסוגיה על המשנה כלים ח,י מקורה בתלמוד למסכת כלים (שאולי היה ואבד).
• • •
במשנה שנינו: "האונן והמחוסר כיפורים צריכין טבילה לקודש, אבל לא לתרומה".
מציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם (משנה זבחים יב,א) שנינו: אונן – כוהן, נוגע – בקודשים, שאינו כטמא שאסור לנגוע בקודשים, ואינו מקריב – קורבנות, ואינו חולק לוכל בערב – אינו נוטל חלק בבשר הקורבנות כדי לאכול בערב, שהואיל ואסור עכשיו באכילה, אינו חולק.
ומציעים סתירה בין מקורות תנאיים: תמן את אמר: – שם (במשנה בזבחים) אתה אומר: מותר ליגע – אונן מותר לו לנגוע בקודשים, וכא את אמר: – וכאן (במשנתנו) אתה אומר: אסור ליגע – אונן שלא טבל אסור לו לנגוע בקודשים?!
ומיישבים את הסתירה בהצעת אוקימתות למקורות הסותרים: אמר רבי יניי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): כאן – במשנתנו, - בשהסיע דעתו – מדובר במקרה שהאונן הסיח דעתו מלשמור את עצמו בטהרה בזמן אנינותו משום שהוא אסור לאכול קודשים, ולכן האונן שלא טבל אסור לו לנגוע בקודשים, וכאן – במשנה בזבחים, - בשלא הסיע דעתו – מדובר במקרה שהאונן לא הסיח דעתו מלשמור את עצמו בטהרה בזמן אנינותו, ולכן האונן מותר לו לנגוע בקודשים.
ומציעים קושיה על יישוב הסתירה: רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) בעי – שואל (מקשה): אם בשהסיע דעתו – אם מדובר במשנתנו במקרה שהאונן הסיח דעתו מלשמור את עצמו בטהרה בזמן אנינותו, - אפילו בתרומה יהא אסור – לו לנגוע! – ומדוע שנינו במשנתנו שאונן שלא טבל מותר לו לנגוע בתרומה? ולכן יש לדחות את יישוב הסתירה שהציע רבי יניי.
ומציעים יישוב לסתירה בהסברת טעמה של הקביעה: מאי כדון? – מה היא עכשיו? (עכשיו שנדחה יישוב הסתירה, מה הפתרון לסתירה שהועלתה לפני כן?) כהיא דאמר – כמו (המימרה האמוראית) ההיא (המצויה במקום אחר באותה סוגיה - לעיל ג,ב) שאומר רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) בשם רבי בא בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) (במקומות ספורים נראה שהמונח 'כיי דאמר רבי פלוני' מציע מימרות שענו במקורן על האמור מיד לפניהן, ולפיכך קרוב לומר שבמקרים אלה צריך לומר 'אמר רבי פלוני' ולא 'כיי דאמר רבי פלוני', מכיוון שאין כאן השוואה או הפניה למימרה שעיקרה נאמר במקום אחר. למשל כאן, ואכן "שערי תורת ארץ ישראל" הגיה 'אמר' תחת 'כיי דאמר' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 267, הערה 112): עשו אותו כאוכל אוכל רביעי בקודש – האונן, אף על פי שלא נטמא במתו, הצריכוהו חכמים טבילה כדי לאכול בקודשים, מפני שדנו אותו חכמים כמי שאוכל מאכל של קודש שהוא רביעי לטומאה, שדינו שהוא אסור לאכול קודש. ומציעים היסק כדי ליישב את הסתירה: הדא אמרה (מונח זה הוא אשגרה מהבאת מימרה זו לעיל ג,ב, וכאן צריך לומר: 'כמה דאת מר', וכן כתב ב"שערי תורת ארץ ישראל"): – כמו שאתה אומר: האוכל אוכל רביעי בקודש - אסור לוכל ומותר ליגע – הוא אסור לאכול קודש, אבל הוא מותר לנגוע בקודש. וכא – ו(גם) כאן (באונן), - אסור לוכל ומותר ליגע – החומרה המיוחדת באונן לעניין קודש אינה אלא באכילה אבל לא בנגיעה, שהאונן שלא טבל אסור לו לאכול קודשים, אבל מותר לו לנגוע בקודשים. ובלבד שלא הסיח דעתו מלשמור את עצמו בטהרה בזמן אנינותו, אבל אם הסיח דעתו - אסור לו אף לנגוע בקודשים. - לפי זה יש ליישב את הסתירה בין המקורות התנאיים, שבמשנתנו מדובר באכילה, ובמשנה בזבחים מדובר בנגיעה.
בבבלי זבחים צט,א אמרו: אונן נוגע? ורמינהי: האונן והמחוסר כיפורים צריכים טבילה לקודש! (משמע שהאונן שלא טבל אסור לו לנגוע בקודשים)
אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: לא קשיא, כאן (במשנה בזבחים ששנינו שהאונן מותר לו לנגוע בקודשים) - בשטבל (בתוך יום אנינותו), כאן (במשנה בחגיגה) - בשלא טבל.
וכי טבל מאי הווי? הא הדרא עליה אנינות, דאמר רבה בר רב הונא: אונן שטבל (בתוך יום אנינותו) - אנינותו חוזרת עליו!
אלא לא קשיא, הא (במשנה בחגיגה) - דאסח דעתיה, הא (במשנה בזבחים) - דלא אסח דעתיה.
ושם צט,ב אמרו: התגלגל הדבר ובא לפני רבי אבא בר ממל, אמר (ליושבים לפניו): לא שמיע להו הא דאמר רבי יונתן אמר רבי: האוכל שלישי של תרומה עצמה (האוכל תרומה עצמה שנגעה בשני לטומאה ונפסלה) - אסור לוכל (תרומה) ומותר ליגע (בתרומה)? אלמא באכילה עבוד רבנן מעלה (והקפידו בכך), בנגיעה לא עבוד רבנן מעלה. הכא נמי (בעניין אונן) - באכילה עבוד רבנן מעלה (והצריכוהו טבילה לצורך אכילת קודשים), בנגיעה לא עבוד רבנן מעלה.
בשני התלמודים הציעו את סתירת המשניות בחגיגה ובזבחים ויישבו אותה בכמה אופנים.
החילוק של רבי יוחנן בבבלי בין טבל ללא טבל שנדחה אינו בירושלמי.
החילוק בבבלי בין הסיח דעתו ללא הסיח דעתו ישנו בירושלמי.
החילוק של רבי אבא בר ממל בבבלי בין אכילה לנגיעה, שנלמד מדין האוכל אוכל שלישי של תרומה עצמה, ישנו בירושלמי כהיסק ממימרה בשמו בעניין האוכל אוכל רביעי בקודש.
הירושלמי מסייע לפירוש רש"י בקשר לייעודם של החילוק השני והחילוק השלישי בבבלי (תירוץ סתירת המשניות בחגיגה ובזבחים), ושלא כדברי בעלי התוספות (תירוץ הקושיה על החילוק של רבי יוחנן).
יולדת, לאחר שעברו ימי טומאת לידתה, שבוע לזכר ושבועיים לנקבה, טובלת ויושבת על דם טוהר, שלושים ושלושה ימים לזכר ושישים ושישה ימים לנקבה. בימים שהיא יושבת על דם טוהר היא טהורה לבעלה, אבל היא אסורה בתרומה ובקודשים ובביאת מקדש.
מציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם (משנה נידה י,ז) שנינו: שבית שמי אומרים: צריכה טבילה באחרונה – יולדת שהשלימה ימי טהרתה צריכה טבילה לאכילת תרומה, אם היא כוהנת, או לביאת מקדש, אף כשהיא ישראלית, ואין הטבילה הראשונה שלאחר ימי הטומאה מועילה לה. ובית הלל אומרים: אינה צריכה טבילה באחרונה – לאכילת תרומה ולביאת מקדש, וסומכת על הטבילה שלאחר ימי הטומאה. אבל לאכילת קודשים היא צריכה טבילה לאחר ימי הטהרה והבאת קורבנותיה (ביאור זה במחלוקת בית שמאי ובית הלל הוא על פי האמור להלן בסוף הסוגיה).
ומציעים שאלה: מה אנן קיימין? – [ב]מה אנחנו עומדים (עוסקים)? (באיזה מקרה יש להעמיד את המשנה בנידה?) - ומציעים שתי אפשרויות שנדחות: אם לאכילת תרומה – אם מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא בטבילה לאחר ימי הטהרה לצורך אכילת תרומה (אבל לצורך אכילת קודשים הכול מודים שהיא צריכה טבילה באחרונה), - קשיא על דבית שמי! – קשה (הדבר) על (דעתם) של בית שמאי! ולא טבולת יום היא?! (בתמיהה) – הרי בימי טהרתה דינה כטבול יום שטבל ועדיין לא העריב שמשו ("טבולת יום ארוך"), שכן טבלה לאחר ימי טומאתה ועדיין לא עברו ימי טהרתה! ואֵין טבול יום מעריב שמשו ואוכל?! (בתמיהה) – הרי טבול יום דינו שלאחר שהעריב שמשו הוא מותר באכילת תרומה! ולכן אף יולדת יהא דינה שלאחר שעברו ימי טהרתה תהא מותרת באכילת תרומה! ולמה לדעת בית שמאי היא צריכה טבילה לאחר ימי טהרתה? אם לאכילת קדשים – אם מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא בטבילה לאחר ימי הטהרה לצורך אכילת קודשים (אבל לצורך אכילת תרומה הכול מודים שאינה צריכה טבילה באחרונה), - קשיא (צריך להוסיף: 'על') דבית הלל! – קשה (הדבר) על (דעתם) של בית הלל! ולא מחוסרת כפרה היא?! (בתמיהה) – הרי לאחר ימי טהרתה דינה כמחוסר כיפורים שטבל והעריב שמשו והביא קורבנותיו, שכן טבלה לאחר ימי טומאתה ועברו ימי טהרתה והביאה קורבנותיה! ואֵין מחוסר כפרה טעון טבילה אצל הקודש?! (בתמיהה) הרי מחוסר כיפורים דינו שלאחר שהביא קורבנותיו הוא צריך טבילה לאכילת קודשים, כמו ששנינו במשנה כאן! ולכן אף יולדת יהא דינה שלאחר שעברו ימי טהרתה והביאה קורבנותיה תהא צריכה טבילה לאכילת קודשים! ולמה לדעת בית הלל אינה צריכה טבילה לאחר ימי טהרתה?
ומציעים השלכות של שתי האפשרויות שהוצעו לפני כן: אין תימר: – אם תאמר: בתרומה אנן קיימין תמן – אנחנו עומדים (עוסקים) שם (במשנה בנידה, שמחלוקת בית שמאי ובית הלל היא בטבילה לאחר ימי הטהרה לצורך אכילת תרומה), - (ו)הדא דתנינן הכא – ו(המשנה) הזאת ששנינו כאן (בחגיגה, שמחוסר כיפורים צריך טבילה לקודש, אבל לא לתרומה), רישא דברי הכל וסיפא במחלוקת – ראשה (של המשנה, שמחוסר כיפורים צריך טבילה לקודש) דברי הכול (הדין תופס לפי דעת כלל החכמים - בית שמאי ובית הלל, שלצורך אכילת קודשים הכול מודים שהיא צריכה טבילה באחרונה), וסופה (של המשנה, שמחוסר כיפורים אינו צריך טבילה לתרומה) במחלוקת (הדין תופס רק לפי דעת חכם מסוים - בית הלל). אין תימר: – [ו]אם תאמר: בתרומה (צריך לומר: 'בקודש') אנן קיימין הכא (צריך לומר: 'תמן') – אנחנו עומדים (עוסקים) שם (במשנה בנידה, שמחלוקת בית שמאי ובית הלל היא בטבילה לאחר ימי הטהרה לצורך אכילת קודשים), - (ו)הדא היא (יש למחוק את המילה 'היא' ("אוצר לשונות ירושלמיים")) דתנינן תמן (צריך לומר: 'הכא') – ו(המשנה) הזאת ששנינו כאן (בחגיגה, שמחוסר כיפורים צריך טבילה לקודש, אבל לא לתרומה), רישא דברי הכל וסיפא במחלוקת (צריך לומר: 'רישא במחלוקת וסיפא דברי הכל') – ראשה (של המשנה, שמחוסר כיפורים צריך טבילה לקודש) במחלוקת (הדין תופס רק לפי דעת חכם מסוים - בית שמאי), וסופה (של המשנה, שמחוסר כיפורים אינו צריך טבילה לתרומה) דברי הכול (הדין תופס לפי דעת כלל החכמים - בית שמאי ובית הלל, שלצורך אכילת תרומה הכול מודים שאינה צריכה טבילה באחרונה) (כך הגיה ב"קורבן העדה").
ומציעים תשובה לשאלת 'מה אנן קיימין?': אמר רבי שמואל בר אבודמי (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) קומי – לפני רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): בתרומה אנן קיימין תמן – אנחנו עומדים (עוסקים) שם (במשנה בנידה, שמחלוקת בית שמאי ובית הלל היא בטבילה לאחר ימי הטהרה לצורך אכילת תרומה). טעמון דבית שמי – טעמם של בית שמאי (שהם אומרים שיולדת צריכה טבילה לאחר ימי טהרתה, אף על פי שדינה כטבול יום), מפני ההדיוטות (פשוטים, שאינם מומחים. - מקור המילה ביוונית) – שאינם בקיאים בהלכות טומאה וטהרה, ואינם יודעים שהדם שהיולדת רואה בימי טהרתה טהור הוא, שלא יהו – ההדיוטות, אומרים: ראינו אשה – היולדת, שופעת (מזילה, מזרימה) דם ואוכלת בתרומה – בלא טבילה. ובשל כך בית שמאי אומרים שיולדת צריכה טבילה לאחר ימי טהרתה.
הסוגיה על המשנה נידה י,ז מקורה בתלמוד למסכת נידה (שהיה ואבד).
• • •