משנה
כלים הנגמרים בטהרה – שבשעה שנגמרה מלאכתם ונעשו ראויים לקבל טומאה, נזהר בהם האומן שלא ייטמאו, צריכין טבילה לקודש (בכתבי היד של המשנה: 'בקודש') – שמחמירים בקודשים וחוששים שמא נטמאו ולא נתן דעתו עליהם, אבל לא לתרומה (בכתבי היד של המשנה: 'בתרומה') – שמותר להשתמש בהם לתרומה בלי טבילה, הואיל ונגמרו בטהרה.
הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש – אם יש בכלי מאכלים פרודים של קודש ונגעה טומאה באחד מהם - נטמאו כולם, שהכלי מצרפם להיות כדבר אחד שלם, אבל לא לתרומה – שמה שנגעה בו הטומאה - נטמא, ושאר האוכלים של תרומה שבכלי שלא נגעה בהם הטומאה - טהורים.
הרביעי בקודש פסול, והשלישי בתרומה – בקודש הרביעי לטומאה פסול, שאינו מטמא בנגיעתו קודש אחר לעשותו חמישי לטומאה, ואילו בתרומה השלישי לטומאה פסול, שאינו מטמא תרומה אחרת לעשותה רביעי לטומאה.
ובתרומה, אם נִיטַּמַּאת אחת מידיו – בטומאה המטמאת מדברי סופרים את היד בלבד, כגון שנגעה באוכלים ומשקים טמאים, - חבירתה – היד השנייה, טהורה – ומותר לגעת בה בתרומה, וכשהוא בא לגעת בתרומה אינו חייב ליטול במים אלא את היד שנגעה בטומאה, ובקודש מטביל שתיהן – כשהוא בא לגעת בקודש הוא חייב להטביל את שתיהן במקווה.
והיד מְטַמָּא את חברתה בקודש – אם נגעה היד הראשונה הטמאה ביד השנייה הטהורה - היד הטהורה נטמאה, אבל לא לתרומה (בכתבי היד של המשנה: 'בתרומה') – בתרומה אין היד הטמאה מטמאת את חברתה אף אם נגעה בה.
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקודש, אבל לא לתרומה".
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): מעשה באשה אחת שהיתה אורגת בגד אחד בטהרה ובאת (ובאה) אצל רבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) להישאל לו – האם הבגד צריך טבילה, מפני שהאישה היתה נזהרת בענייני טומאה וטהרה. אמרה לו: יודעת אני שלא ניטמא – הבגד בשעת אריגתו, אלא שלא נתתי דעתי לשומרו – לא התכוונתי בשעת האריגה לשמור את הבגד שלא ייטמא. מתוך שהוא בודקה – האם אומנם לא נטמא הבגד בשעת אריגתו משנעשה ראוי לקבל טומאה, אמרה לו: נידה באת ומתחה עימי – בשעת האריגה, בחבל – משכה בחבל המניע את הנירים ואחרי כן את הקנה של גרדי, ובזה דרסה (בידיים) על חוט הערב להדקו אל הבגד הארוג שבמסכת ("הארג ותעשיית הארג", עמוד קפג, הערה 1). הרי שנטמא הבגד, מפני שהנידה טימאה אותו טומאת מדרס. באותה השעה אמר רבי ישמעאל: גדולים הם דברי חכמים, שאמרו: כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקודש – שמחמירים בקודשים וחוששים שמא בא מקור טומאה על הכלים לפני שנגמרה מלאכתם כשלא נתן דעתו עליהם, ומקור טומאה זה מטמא אותם כשנגמרה מלאכתם, כמו שאירע במעשה הזה, שכיוון שלא נתנה דעתה לשמור את הבגד נטמא, אבל לא לתרומה.
שוב מעשה באשה אחת שהיתה אורגת מטפחת אחת בטהרה ובאת אצל רבי ישמעאל להישאל לו. אמרה לו: יודעת אני שלא ניטמאה, אלא שלא נתתי דעתי לשומרו (לשומרה). מתוך שהוא בודקה, אמרה לו: נפסקה נימא (חוט) אחת וקשרתיה בפי – בשעת האריגה (כשניתק אחד מחוטי השתי בעת האריגה יש לקושרו במהירות האפשרית, וכיוון שהידיים עסוקות במשיכת החבל קושרים אותו בפה ("הארג ותעשיית הארג", עמוד קפו)). הרי שנטמאה המטפחת, מפני שידיה נרטבו מהרוק שבפיה, והרוק שבידיה נטמא מחמת הידיים, שסתם ידיים טמאות הן, והמטפחת נטמאה מהרוק, שכן חכמים גזרו שמשקים טמאים מטמאים כלים במגע. באותה השעה אמר רבי ישמעאל: גדולים הן דברי חכמים, שאמרו: כלים הנגמרין בטהרה צריכין טבילה בקודש, אבל לא לתרומה.
בבבלי חגיגה כג,א פירשו את הטעם שכלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה לקודש, שחוששים שמא ניתז רוק מפי עם הארץ על הכלי בשעה שהאומן עסק בעשייתו, וכשנגמרה מלאכתו עדיין היה הרוק לח וטימא את הכלי, ולכן צריך הכלי טבילה לקודש.
בתוספתא כלים (בבא בתרא) א,ב-ג שנו: נידה שמשכה את החבל ודרסה על הכובד (הקורה הכבדה שבמכונת האריגה) הנשען על הקנה העולה ויורד - הבגד טמא מדרס.
מעשה באישה אחת שהיתה אורגת בגד בטהרה ובאת לפני רבי ישמעאל. אמרה לו: רבי, יודעת אני שלא נטמא הבגד, אלא שלא היה בליבי לשומרו. מתוך בדיקות שהיה רבי ישמעאל בודקה, אמרה לו: רבי, יודעת אני שנכנסה נידה ומשכה עימי בחבל. אמר רבי ישמעאל: כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים: אם לא נתכוון לשומרו - טמא.
שוב מעשה באישה אחת שהיתה אורגת מפה בטהרה ובאת לפני רבי ישמעאל. אמרה לו: רבי, יודעת אני שלא נטמאת המפה, אלא שלא היה בליבי לשומרה. מתוך בדיקות שהיה רבי ישמעאל בודקה, אמרה לו: רבי, יודעת אני שנפסקה נימה וקשרתיה בפי. אמר רבי ישמעאל: כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים: אם לא נתכוון לשומרו - טמא.
בבבלי חגיגה כ,א אמרו: מעשה באישה אחת שבאת לפני רבי ישמעאל, אמרה לו: רבי, בגד זה ארגתיו בטהרה, ולא היה בליבי לשומרו בטהרה. ומתוך בדיקות שהיה רבי ישמעאל בודקה, אמרה לו: רבי, נידה משכה עימי בחבל. אמר רבי ישמעאל: כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים: בליבו לשומרו - טהור, אין בליבו לשומרו - טמא (שהרי רואים מכאן, שכיוון שלא היה בליבה לשמור בטהרה באה לידי טומאה בלי ששמה לב לכך).
שוב מעשה באישה אחת שבאת לפני רבי ישמעאל, אמרה לו: רבי, מפה זו ארגתיה בטהרה, ולא היה בליבי לשומרה. ומתוך בדיקות שהיה רבי ישמעאל בודקה, אמרה לו: רבי, נימא נפסקה לי וקשרתיה בפה. אמר רבי ישמעאל: כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים: בליבו לשומרו - טהור, אין בליבו לשומרו - טמא.
צמד מעשים זה נועד להדגים את דברי חכמים: 'אם לא נתכוון לשומרו - טמא'. הלכה זו המצוטטת פעמיים בפי רבי ישמעאל אינה מוכרת בלשון זו ממקורות אחרים, אך המעשים מדגימים את חומרתה של הדרישה. הנשים מפגינות ביטחון גדול בידיעתן (הן אומרות 'יודעת אני' פעמיים בכל מקרה), אך הידיעה כשלעצמה אינה מבטיחה את הטהרה בהעדר כוונה מתאימה. במקרה הראשון לא היה בלב האישה לשמור על טהרת הבגד, לפיכך היא אפשרה לחברתה הנידה לעזור לה במשיכת החבל, והבגד נטמא בהיסט. המקרה השני מדגים את העיקרון באופן קיצוני יותר. מתוך הבדיקות של רבי ישמעאל מתברר שהאישה עצמה, מאחר שהיא לא התכוונה לשמור על טהרה, הכניסה נימה לתוך פיה ובכך טימאה את המפה. אין ספק שאין מדובר באישה נידה שארגה את המפה, ולפיכך יש להניח שידיה, שבאופן כללי נחשבות טמאות, נגעו ברוק שבפיה, ומתוך כך נטמא גם הבגד. שני המעשים שהובאו לפני רבי ישמעאל מציגים את שני סוגי החששות הכרוכים בחוסר תשומת הלב לשמירה על הטהרה. מצד אחד הבגד עשוי להיטמא מאדם טמא אחר, ומצד אחר האדם עלול לטמא את הבגד בעצמו בחוסר תשומת לב לידיו הטמאות ("טהרה וקהילה בעת העתיקה", עמוד 329).
בירושלמי הובאו שני המעשים שבתוספתא ובבבלי. בתוספתא ובבבלי אמר רבי ישמעאל: "כמה גדולים דברי חכמים, שאמרו: אם לא נתכוון לשומרו - טמא", משום שמעשים אלה מלמדים שכלי שלא נתן עליו אדם את דעתו לשומרו מטומאה הרי הוא טמא (אף לחולין ולתרומה). ואילו בירושלמי שינו את דברי רבי ישמעאל: "גדולים הם דברי חכמים, שאמרו: כלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה לקודש", משום שבירושלמי רצו ללמוד ממעשים אלה מדוע החמירו בקודש שכלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה.
משיכת החבלהאורג/ת עמד ומשך בחבל הקושר את הנירים, שנמשכו חליפות לפי משיכת החבל, פעם הנירים של מערכת חוטים זו ופעם של זו, ובכל פעם נעשה רווח בין החוטים העליונים והתחתונים (נפש המסכת). אחרי כן זרק בידו הימנית את המסמר של גרדי (בוכיאר), שחוט הערב היה כרוך עליו, בתוך נפש המסכת. אחרי כן משך בחבל למטה, או הרפה ממשיכתו, והנירים שבו למקומם, נפש המסכת נסגרה וחוט הערב קלוט בתוכה. אחרי כן הוריד את הקנה של גרדי עם הקירוס והידקו אל הארג, והיכה או שבט או דרס על חוט הערב בקנה של גרדי. אחרי כן שב ומשך בחבל למעלה, בראשונה את הקנה של גרדי ואחר כך את הנירים, וחזר וזרק את חוט הערב משמאל לימין, וכן היה חוזר חלילה ("הארג ותעשיית הארג", עמודים קפב-קפג).
ומביאים ברייתא: החותך משפופרת (קנה חלול) הקודש (צריך לומר כמו בירושלמי לעיל ב,ז: 'שפופרת של קודש') – שמתקין ועושה אותה כלי כדי להשתמש בה לקודש, חותכה ומטבילה (בירושלמי לעיל: 'החותכה והמטבילה') - טעון טבילה – האדם שחותך או מטביל את השפופרת טעון טבילה במקווה של ארבעים סאה מים אחרי שהוא חותך או מטביל אותה, מפני שנטמא ממנה (השפופרת טעונה טבילה כדין כלים הנגמרים בטהרה שצריכים טבילה לקודש, מפני שמחמירים בקודשים וחוששים שמא נטמאו ולא נתן דעתו עליהם).
ומציעים קושיה: ניחא – (הדבר) נוח, חותכה – הדין של מקרה זה מובן (החותך אותה טעון טבילה, כי אי אפשר שלא ייגע בה וייטמא ממנה כשהוא חותך אותה). אבל מטבילה – הדין של מקרה זה אינו מובן, - ויכרכינה בסיב ויטבילה! – מדוע אמרו שהמטביל אותה טעון טבילה? והרי יכול הוא לכרוך אותה בסיב שאינו מקבל טומאה וחוצץ בינו ובינה, כדי שלא ייגע בה וייטמא ממנה כשהוא מטביל אותה! (אין סיב חוצץ בטבילה)
ומתרצים את הקושיה בהצעת אוקימתא: אמר רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): תיפתר – תתפרש (הברייתא), שחתכה על מנת להטבילה – המטביל את השפופרת טעון טבילה אחרי שהוא מטביל אותה, ואינו יכול לכרוך אותה בסיב ולהטבילה, במקרה שהחותך חתכה על מנת להטבילה, שכיוון שכך, לא נזהר בטהרתה כשחתכה ויש לחשוש שנטמאה טומאה חמורה שמטמאת אף שלא במגע, ולכן המטביל אינו יכול לכרוך אותה בסיב ולהטבילה, שאין הסיב מועיל אלא שלא ייטמא במגע.
בבבלי חגיגה כג,ב אמרו: תניא: חתכה והטבילה / חותכה ומטבילה - טעון טבילה.
בבבלי מדובר בשפופרת שחתכה לחטאת, כדי ליתן לתוכה אפר חטאת, ואילו בירושלמי מדובר בשפופרת שחתכה לקודש.
אמר רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): עד כאן - בקודשי מקדש המקודשים, מיכן והילך - אפילו בחולין שנעשו על טהרת הקודש (צריך לומר: 'על גב הקודש', כמו בשאר המקומות בירושלמי) – המעלות שיש לקודש על התרומה המנויות במשנה בהלכה א נוהגות רק בקודשי מקדש שנתקדשו קדושת הגוף, ואילו המעלות שיש לקודש על התרומה המנויות במשנה בהלכות ב-ג נוהגות אפילו בחולין שנעשו על גב הקודש (מאכלי חולין המיועדים לאכילה עם הקודש בירושלים).
בתוספתא חגיגה ג,ד-ז שנו:
חומר בקודש מבתרומה שמטבילים כלים בתוך כלים... בתרומה, אבל לא בקודש.
אחוריים ותוך ובית הצביעה בתרומה, אבל לא בקודש.
הנושא את המדרס נושא את התרומה, אבל לא את הקודש.
בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש.
לא כמידת הקודש מידת התרומה, שבקודש מתיר ומטביל ומנגב ואחר כך קושר, ובתרומה קושר ואחר כך מטביל.
אחד קודשי מקדש ואחד קודשי הגבול (קודשים שנאכלים אפילו מחוץ לירושלים, וכאן הכוונה לחולין שנעשו על גב הקודש, ואף בהם נוהגות המעלות הנזכרות לעיל שמנו חכמים בקודש) בכך.
כלים הנגמרים בטהרה... צריכים טבילה לקודש, אבל לא לתרומה.
בבבלי חגיגה כא,ב אמרו: אמר רבי אילא אמר רבי חיננא בר פפא: עשר מעלות שנו כאן, חמש ראשונות - בין לקודש בין לחולין שנעשו על טהרת הקודש, אחרונות - לקודש אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקודש.
ושם כב,א אמרו: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אחת עשרה מעלות שנו כאן, שש ראשונות - בין לקודש בין לחולין שנעשו על טהרת הקודש, אחרונות - לקודש אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקודש.
ושם כב,ב אמרו: תני רב ביבי קמיה דרב נחמן: כל הכלים אין להם אחוריים ותוך, אחד קודשי המקדש ואחד קודשי הגבול. - אמר ליה: קודשי הגבול מאי נינהו? תרומה, והא אנן תנן: אחוריים ותוך ובית הצביטה לתרומה! - אשתיק. - אמר ליה: דילמא לחולין שנעשו על טהרת הקודש קאמרת (וקראו להם קודשי הגבול, שהרי נוהגים בטהרה זו גם מחוץ למקדש). אדכרתן מילתא דאמר רבה בר אבוה: אחת עשרה מעלות שנו כאן, שש ראשונות - בין לקודש בין לחולין שנעשו על טהרת הקודש, אחרונות - לקודש אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקודש.
רבי אילא מונה "אין מטבילים כלי בתוך כלי בקודש" ו"בקודש מתיר ומנגב ומטביל" למעלה אחת, משום שטעם שניהם משום חציצה בטבילה, ורבה בר אבוה מונה אותם לשתי מעלות.
מן התוספתא מוכח שהדינים הנוהגים אפילו בחולין שנעשו על גב הקודש מסתיימים אחרי התרת הקשר ולפני כלים הנגמרים בטהרה. ונראה שאף בירושלמי פירושו "עד כאן" - עד כלים הנגמרים בטהרה ולא עד בכלל, "מיכן והילך" - מכלים הנגמרים בטהרה ואילך, וגבול החילוק בין קודשי מקדש וחולין שנעשו על גב הקודש הוא לפני כלים הנגמרים בטהרה, כבתוספתא. והיתה להם קבלה שיש הבדל בין שש המעלות הראשונות ובין האחרונות, כמפורש בבבלי, אלא שנחלקו שני התלמודים בסדר של שתי הקבוצות ביחס למשנתנו. ולשיטת הבבלי שמנו אחוריים ובית הצביעה למעלה אחת נגמרת המעלה השישית בכלים הנגמרים בטהרה. אבל לשיטת התוספתא והירושלמי שמנו אחוריים ובית הצביעה לשתי מעלות מסתיימת המעלה השישית לפני כלים הנגמרים בטהרה. וטעם ההבדל בין המעלות מבואר בבבלי כא,ב ("תוספתא כפשוטה").
שיטת הירושלמי (עד כאן - בקודשי מקדש המקודשים, מכאן והילך - [אפילו] בחולין שנעשו על גב הקודש) הפוכה משיטת התוספתא והבבלי (ראשונות - בין לקודש בין לחולין שנעשו על גב הקודש, אחרונות - לקודש אבל לא לחולין שנעשו על גב הקודש). ואולי יש להפוך את הגרסה בירושלמי: 'עד כאן - [אפילו] בחולין שנעשו על גב הקודש, מכאן והילך - בקודשי מקדש המקודשים', וכך הגיהו ב"שיירי קורבן" וב"מיכל המים". אפשר שהשיבוש בירושלמי כאן הוא בשל משפט דומה בירושלמי לעיל ב,ה: 'כאן - בקודשי מקדש המקודשין, וכאן - בחולין שנעשו על גב הקודש'.
בירושלמי סוטה ה,ב אמרו, שלא אמרו רביעי בקודש אלא בקודשי מקדש המקודשים. המעלה של רביעי בקודש מנויה במשנה בהלכה ב, ומשמע שהמעלות המנויות במשנה בהלכות ב-ג הן שמוגבלות לקודשי מקדש המקודשים, ולכן יש להפוך את הגרסה בירושלמי כאן.
• • •
במשנה שנינו: "הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש, אבל לא לתרומה".
אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): מעידותו של רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) היא – משנתנו, שהכלי מצרף מה שבתוכו לקודש, שאם יש בכלי מאכלים פרודים של קודש ונגעה טומאה באחד מהם - נטמאו כולם, היא כשיטת רבי עקיבה, ויש להציע משנה ממקום אחר המשמשת מקור לקביעה זו: דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה עדיות ח,א): הוסיף רבי עקיבה – על עדות החכם שקדם לו והעיד: הסולת – של מנחות, והקטורת והלבונה – שנותנים על המנחה, והגחלים – שחותים הכוהנים מן המזבח לצורך הקטורת, שנגע טבול יום – טמא שטבל מטומאתו ועדיין לא העריב עליו השמש, במקצתן – בחלק מן הסולת או מן הקטורת או מן הלבונה או מן הגחלים הנמצאים בתוך כלי, שפסל את כולן – את כל הסולת או הקטורת או הלבונה או הגחלים, לפי שהכלי מצרפם, ואף שאין כולם מאכלים, גזרו בהם טומאה (דבר שאינו מקבל טומאת אוכלים מחמת שאינו אוכל, כשהוא של קודשים הוא מקבל טומאה מחמת חשיבות הקודש).
בתוספתא חגיגה ג,ז שנו: הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש אבל לא לתרומה (פסקה ממשנתנו). - כיצד? סולת (למנחה) שנתנה בביסא (בבזך על מנת לבלול אותה בו) ונגע טבול יום במקצתה - פסל את כולה. בתרומה - לא פסל אלא מקום מגעה.
רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: יודעין היו שכלי שרת מחברים – גם בלא עדותו של רבי עקיבה ידעו חכמים שכלי שרת מצרף מה שבתוכו לקודש, ומה בא – רבי עקיבה, להעיד? – מה חידושו של רבי עקיבה בסולת? הרי פשוט הדבר שסולת הכלי מצרפו כשם שהכלי מקדשו! על שירי מנחות שיהו מחברין את עצמן – עדותו של רבי עקיבה על סולת באה ללמד, שכלי מצרף גם שיירי מנחות (הנשאר מן המנחות לאחר הקטרת קומצן ולבונתן שנאכל לכוהנים) שבתוכו, שאם נטמאו מקצתם - נטמאו כולם (בקטורת ולבונה אין שיירים).
רבי יוסה בירבי זמינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי או הרביעי. - בהבאת הירושלמי בתוספות בבלי חגיגה כג,ב ובראב"ד בפירושו למשנה תמיד ה,ה: 'רבי יוסי בר חנינא') אמר בשם רבי יוחנן: מפני מה אמרו – חכמים: שירי מנחות מחברין את עצמן – הכלי מצרף שיירי מנחות שבתוכו, שאם נטמאו מקצתם - נטמאו כולם? מפני שנזקקו לכיליין – אף שאינם צריכים כעת לאחר הקמיצה להיות בכלי, שכן לאחר הקמיצה הם ניתנים לכוהן ואינם צריכים עוד לכלי שיקדשם, מכל מקום קודם לכן בשעת הקמיצה היו צריכים להיות בכלי שיקדשם, ולכן הכלי מצרפם כעת.
רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי אילא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): יודעין היו שכלי שרת מחברין – גם בלא עדותו של רבי עקיבה ידעו חכמים שכלי שרת מצרף מה שבתוכו לקודש, ואפילו שיירי מנחות, מה בא – רבי עקיבה, להעיד? על הסולת (שתי מילים אלו יתירות והן אשגרה מדברי רבי עקיבה ("מקורות ומסורות" מועד ג, עמוד תרז, הערה 8)) (ו)על הקטורת ועל הלבונה ועל הגחלים – עדותו של רבי עקיבה באה ללמד, שהכלי מצרף גם דברים שבתוכו שאינם מאכלים ואינם מקבלים טומאה מן התורה, שאם נטמאו מקצתם - נטמאו כולם.
ומציעים קושיה: ניחא – (הדבר) נוח, סולת וקטורת ולבונה – הדין של פרטים אלה מובן (הכלי מצרף את הסולת או הקטורת או הלבונה כיוון שיש צורך לכל מה שנמצא בכלי). אבל גחלים – הדין של פרט זה אינו מובן! – מדוע הכלי מצרף גחלים שבתוכו, שאם נטמאו מקצתם - נטמאו כולם? והרי אין צורך לכל הגחלים שהכוהנים היו חותים בכלי מן המזבח, שכן לאחר מכן היו שופכים אותם לכלי אחר וחלק מהם היה מתפזר! (כמתואר להלן).
ומתרצים את הקושיה בהצעת אוקימתא: אמר רבי בון בר כהנא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): תיפתר – תתפרש (המשנה בעניין עדותו של רבי עקיבה על הגחלים), בגחלים של יום הכיפורים – בגחלים שחותה הכוהן הגדול ביום הכיפורים מן המזבח לצורך הקטורת, שבמה שהוא חותה הוא מכניס – שהיה נוטל גחלים במחתה של זהב שהחזיקה שלושה קבים, ובה היה מכניס אותם להיכל וכן לקודש הקודשים (עיין משנה יומא ד,ד). הרי שבגחלים של יום הכיפורים יש צורך לכל הגחלים שהכוהן הגדול היה חותה בכלי מן המזבח, ולכן הכלי מצרף אותם, אבל בגחלים שבכל יום - לא – שהיה הכוהן נוטל גחלים במחתה של כסף שהחזיקה ארבעה קבים, ושופך לתוך מחתה של זהב שהחזיקה שלושה קבים, ובה היה מכניס אותם להיכל (עיין משנה יומא ד,ד), וקב גחלים היה מתפזר. כיוון שחלק מהגחלים היה מתפזר, הרי שבגחלים שבכל יום אין צורך לכל הגחלים שהכוהן היה חותה בכלי מן המזבח, ולכן אין הכלי מצרף את כל הגחלים שנמצאים בתוכו. - ומציעים משנה ממקום אחר המסייעת לאמור לפני כן: כהיא דתנינן תמן: – כמו (המשנה) ההיא ששנינו שם (משנה תמיד ה,ה): מי שזכה במחתה – להביא את מחתת הגחלים למזבח הפנימי שבהיכל בשביל הקטורת, נטל מחתת הכסף ועלה לראש המזבח – החיצון, ופנה את הגחלים הילך והילך – לכאן ולכאן, וחתה מן המאוכלות הפנימיות – נטל במחתה גחלים מהגחלים שבפנים האש שנתאכלו היטב. וירד – מעל המזבח, ועירן – שפך את הגחלים, לתוך של זהב – לתוך מחתה של זהב. נתפזר ממנו בקב (צריך לומר: 'כקב') גחלים – שמחתת הכסף שחתה בה החזיקה ארבעה קבים, ומחתת הזהב שעירה את הגחלים לתוכה החזיקה שלושה קבים, ונמצא קב של גחלים מתפזר בשעת העירוי, - היה מכבדן – מטאטא אותן, לאמה – לתעלת המים שבעזרה, ובשבת – שאסור לכבות את הגחלים, ואף לא לטלטלן, כופין (בכתבי היד של המשנה: 'כופה') עליו פסכתר – סיר גדול.
אמר רבי מתניה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): וכי סולת וקטורת ולבונה וגחלים (מילת 'גחלים' נשתרבבה מדברי רבי מתניה עצמו להלן ("שערי תורת ארץ ישראל"). ואפשר שאף 'קטורת ולבונה' נשתרבבו מדבריו להלן) יש להן שיעור אצל זה?! (בתמיהה) – הרי סולת (למנחה) אפשר להביא יותר מכשיעור, ומכל מקום הכלי מצרף כל מה שנמצא בכלי, אף על פי שאינו מקריב כל מה שנמצא בכלי אלא רק כשיעור! לא מפני שנזקקו לכיליין?! (בתמיהה) – אף על פי שלבסוף אינו מקריב כל מה שנמצא בתוך הכלי אלא רק כשיעור, הרי הכלי מצרף את כל מה שנמצא בתוכו, מפני שבתחילה הוא צריך להיות בכלי שיקדשו! והכא – וכאן (הדין הבא לפני כן חל גם במקרה הנידון), מפני שנזקקו לכיליין – בגחלים שבכל יום, אף על פי שלבסוף אין צורך לכל הגחלים שהכוהנים היו חותים בכלי, הכלי מצרף את כל הגחלים שנמצאים בתוכו, מפני שבתחילה הגחלים צריכים להיות בכלי שיקדשם. לכן אין צורך להעמיד את המשנה בעניין עדותו של רבי עקיבה על הגחלים בגחלים של יום הכיפורים, אלא אפשר להעמיד אותה אף בגחלים שבכל יום.
בבבלי חגיגה כג,ב-כד,א אמרו: "הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש, אבל לא לתרומה".
...הוסיף רבי עקיבא: הסולת והקטורת והלבונה והגחלים, שאם נגע טבול יום במקצתו - פסל את כולו... - אמר ריש לקיש משום בר קפרא: לא נצרכא אלא לשיירי מנחה...
...אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מעדותו של רבי עקיבא (משנה עדיות ח,א) נשנית משנה זו.
בשני התלמודים רבי יוחנן מזהה את משנתנו עם שיטת רבי עקיבה ואמוראים אחרים (כמו ריש לקיש ובר קפרא) חלוקים על זיהוי זה.
ומציעים בעיה: רבי בון בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעי – שואל (מסתפק): קומץ, מהו שייקרב בשני כלים? – אם הכוהן הקומץ מן המנחה לא נתן את הקומץ בכלי אחד אלא חילק אותו ונתן חלק אחד ממנו בכלי אחד וחלק אחר ממנו בכלי שני, האם הקומץ שחלקו בשני כלים מתקדש ומקטירים אותו על המזבח, או שמא אין הקומץ מתקדש ואין מקטירים אותו על המזבח?
ופושטים את הבעיה ממקור תנאי: התיב – השיב (הקשה) רבי חנין (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): והא תנינן: – והרי שנינו (במשנתנו): הכלי מצרף! – כיצד אפשר לשאול בקשר למקרה זה, והרי התשובה לכך עולה בבירור ממשנתנו, כמבואר להלן? - ויש להציע אפשרות כדי לדחותה: אין תימר – אם תאמר, שקומץ קרב בשני כלים – קומץ שחלקו בשני כלים מקטירים אותו על המזבח, - ויש לדחות את האפשרות בהצעת פרשנות למקור התנאי הפותרת את הבעיה: וליי דא מילה תנינן: – ולאיזה דבר (לעניין מה) שנינו: הכלי מצרף? – אם מקטירים קומץ שחלקו בשני כלים ואין צריך לקדש ולהקטיר את שני חלקי הקומץ בכלי אחד, מדוע נאמר במשנתנו שהכלי מצרף אותם כשהם נמצאים בכלי אחד? אלא על כורחך נאמר במשנתנו כך מפני שצריך לקדש ולהקטיר את שני חלקי הקומץ בכלי אחד ואין מקטירים קומץ שחלקו בשני כלים.
ומציעים מימרה שממנה מקשים על הדעה שהובאה לפני כן: אמר רבי לעזר דרומייא – הדרומי (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, מהדרום (מלוד או מסביבתה)): לא כן אמר – (וכי) לא כך אומר רבי יוסי בירבי זמינא בשם רבי יוחנן: מפני מה אמרו – חכמים: שירי מנחות מחברין את עצמן – הכלי מצרף שיירי מנחות שבתוכו, שאם נטמאו מקצתם - נטמאו כולם? לא (מילת 'לא' נשתרבבה מדברי רבי מתניה לעיל ("שערי תורת ארץ ישראל"), והיא יתירה ("ספר ניר")) מפני שנזקקו לכיליין – אף שאינם צריכים כעת לאחר הקמיצה להיות בכלי, מכל מקום קודם לכן בשעת הקמיצה היו צריכים להיות בכלי שיקדשם, ולכן הכלי מצרפם כעת?! (בתמיהה) והכא – וכאן (הדין הבא לפני כן חל גם במקרה הנידון), מפני שנזקקו לכליין – אף שאין שני חלקי הקומץ צריכים לאחר הקמיצה להיות בכלי אחד, מכל מקום קודם לכן בשעת הקמיצה היו צריכים להיות בכלי אחד, ולכן הכלי מצרף אותם לאחר הקמיצה כשהם נמצאים בכלי אחד. הרי שאפשר שמקטירים קומץ שחלקו בשני כלים, שלא כמו שפשט רבי חנין את הבעיה.
אמר רבי מתנייה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): וכי סולת (מילת 'סולת' נשתרבבה מדברי רבי מתניה עצמו לעיל ("שערי תורת ארץ ישראל")) (ו)קטורת ולבונה וגחלים לא בכמה כלים הן קריבין?! (בתמיהה) – הרי קטורת ולבונה וגחלים אפשר להביאם ולקדשם בכמה כלים ולא רק בכלי אחד! (סולת למנחה אסור להביאה ולקדשה בכמה כלים כשמביאה כשיעור) ואת אמר: – ואתה אומר (הדין החל במקרים אלה): הכלי מצרף – כשהם נמצאים בכלי אחד, והכא – וכאן (הדין הבא לפני כן חל גם במקרה הנידון), הכלי מצרף – אף שאין שני חלקי הקומץ צריכים לאחר הקמיצה להיות בכלי אחד, מכל מקום הכלי מצרף אותם לאחר הקמיצה כשהם נמצאים בכלי אחד. הרי שאפשר שמקטירים קומץ שחלקו בשני כלים.
בבבלי מנחות ז,ב אמרו: אתמר: קומץ שחילקו בשני כלים - רב נחמן אמר: אינו קדוש; רבא אמר: קדוש.
בבבלי נחלקו אמוראים בבעיה שבירושלמי.
ומציעים סדרת שאלות ותשובות בעניין צירוף ובעניין קמיצה של מנחה שנחלקה: כהנא (רב כהנא הראשון, אמורא בבלי בדור הראשון) שאל לרבנין דתמן – שאל את החכמים של שָׁם (שאל את חכמי בבל): מנחה חלוקה בביסה (כלי ששימש ללישת בצק ולהכלת נוזלים. מקור המילה ביוונית. - מגיה במסירה שלפנינו שיבש 'בגסה') – אם חילקו מנחה והניחו את שני חלקיה בביסה, שבה בוללים מנחות, ניטמאת זו - ניטמאת זו? – מה הדין במקרה שנטמא חלק אחד של המנחה? האם גם החלק השני של המנחה נטמא?
אמרון ליה: – אמרו לו (חכמי בבל לכהנא): ניטמאת זו - ניטמאת זו – אם נטמא חלק אחד של המנחה - גם החלק השני של המנחה נטמא, מפני שהכלי מצרף אותם.
ועוד שאל כהנא את חכמי בבל: וקפצה טומאה? – האם הטומאה קופצת מצד אחד של הכלי לצד השני? האם החלק השני של המנחה נטמא אף כשאין שני החלקים נוגעים זה בזה?
אמרון ליה: – אמרו לו (חכמי בבל לכהנא): וקפצה טומאה – החלק השני של המנחה נטמא אף כשאין שני החלקים נוגעים זה בזה, מפני שהכלי מצרף אותם אף כשאינם נוגעים זה בזה.
ועוד שאל כהנא את חכמי בבל: אפילו אחרת בנתיים? – האם הטומאה קופצת אף כשהניחו מנחה אחרת בביסה בין שני חלקי המנחה? האם החלק השני של המנחה נטמא אף כשהניחו מנחה אחרת בביסה בין שני חלקי המנחה? (המנחה האחרת אינה נטמאת, ולכן יש לשאול האם היא מפסיקה בין שני חלקי המנחה?)
אמרון ליה: – אמרו לו (חכמי בבל לכהנא): אפילו אחרת בנתיים – החלק השני של המנחה נטמא אף כשהניחו מנחה אחרת בביסה בין שני חלקי המנחה, מפני שהכלי מצרף אותם אף כשיש מנחה אחרת ביניהם.
ועוד שאל כהנא את חכמי בבל: קומץ מזו לזו? – האם יכול לקמוץ מזו על זו? האם קמיצה מחלק אחד של המנחה נחשבת כקמיצה גם מהחלק השני אף כשאינם נוגעים זה בזה ויש מנחה אחרת ביניהם? האם הכלי מצרף אף לעניין קמיצה ולא רק לעניין טומאה?
אמרון ליה: – אמרו לו (חכמי בבל לכהנא): שמועה – מאמר אמורא, לא שמענו – על מקרה זה, משנה שנינו – על מקרה כיוצא בזה. ומציעים מראה מקום למשנה: כהיא דתנינן (ל)תמן: – כמו (המשנה) ההיא ששנינו שם (משנה מנחות ג,ג): שתי מנחות שלא נקמצו – שטעונות קמיצה ועדיין לא נקמצו, ונתערבו זו בזו – שנפלו שתיהן לתוך כלי אחד זו בצד זו, אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה – שאפשר לברר מקצת מכל מנחה שלא נתערבה, ויש בה כדי קומץ, - כשירות – המנחות, ואם לאו – שאינו יכול לקמוץ מכל אחת בפני עצמה, - פסולות – שאין המנחה ניתרת אלא בקומץ שבא ממנה ולא ממנחה אחרת, ואם נתערב בקומץ ממנחה אחרת - אין המנחה כשירה. - ויש לתמוה: ואֵין שיריה של זו מפסיקין לזו?! (בתמיהה) – הרי במקרה שיכול לקמוץ מכל מנחה בפני עצמה, שיירי מנחה אחת מפסיקים בין הקומץ ובין השיירים של המנחה השנייה, שכן שיירי המנחות, שהם חלקי שתי המנחות שנתערבו זה בזה שאינו קומץ מהם, נמצאים בין חלקי שתי המנחות שלא נתערבו שהוא קומץ מהם, ואף על פי כן המנחות כשרות. הרי שקמיצה מחלק אחד של המנחה נחשבת כקמיצה גם מהחלק השני אף כשאינם נוגעים זה בזה ויש מנחה אחרת ביניהם, מפני שהכלי מצרף אותם אף לעניין זה ולא רק לעניין טומאה. נמצא שיכול לקמוץ מזו על זו (תשובתם של חכמי בבל אינה עולה בצורה מפורשת מן המשנה, אלא הוסקה מן הדיון בה).
ומציעים מסורת המאשרת את הדברים שבאים לפני כן: אתא – בא רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) ואמר בשם רבי יסא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): קומץ מזו על זו – כמו שאמרו חכמי בבל. ניטמאת זו - ניטמאת זו – כמו שאמרו חכמי בבל. האמצעית לא ניטמאת – אם נטמא חלק אחד של המנחה - לא נטמאת המנחה האחרת שבין שני חלקי המנחה שנטמאים (גם חכמי בבל סברו שהאמצעית לא נטמאת). דברים אלה מאשרים את תשובותיהם של חכמי בבל לשאלותיו של כהנא.
ומציעים קושיה ממקור תנאי על האמור לפני כן: לא כן תני: – (וכי) לא כך שונה (התנא): נאמר בקורבנות הנשיאים בחנוכת המזבח: "כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת" (במדבר ז,יד) – כף זהב שמשקלה עשרה שקלים, מלאה קטורת להקרבה על מזבח הקטורת; ויש לדרוש את המילים "כף אחת": - שהיא עושה מה שבתוכה אחת – על ידי הכף נחשבים כל הדברים הנמצאים בה כאילו הם יחידה אחת?! (בתמיהה) – הרי שהכלי מצרף כל מה שבתוכו, ואם כן, מדוע האמצעית לא נטמאת? (מלשון המשנה "הכלי מצרף" משמע שהכלי מצרף רק חלקים של דבר שהיה שלם מתחילה ונחלק אבל אינו מצרף דברים שהיו חלוקים מתחילה, ברם מלשון הברייתא משמע שהכלי מצרף כל מה שבתוכו, ולכן הקשו מהברייתא)
ומתרצים את הקושיה: אמר רבי חיננה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): אין הכלי מצרף אלא דבר שהוא אסור לו (קשור לו, זקוק לו (כמו הלשון לעיל 'נזקקו לכליין')) – דבר הצריך להיות בכלי לשם קידושו וכיוצא בזה - הכלי מצרפו לקבל טומאה, אף כשאין כל חלקיו נוגעים זה בזה, אבל דבר שאינו צריך להיות בכלי - אין הכלי מצרפו. והאמצעית, כיוון שאינה צריכה להיות בכלי כדי לקדשה, אין הכלי מצרפה ואינה נטמאת.
בבבלי מנחות כג,ב-כד,א אמרו: כי סליק רב כהנא (לארץ ישראל), אשכחינהו לבני רבי חייא (אמוראים ארץ ישראלים בדור הראשון) דיתבי וקאמרי: עישרון (של מנחה) שחילקו והניחו בביסא (ואין חלקיו נוגעים זה בזה), ונגע טבול יום באחד מהם, מהו? (האם נפסל גם חבירו או שלא?) כי תנן: כלי מצרף מה שבתוכו לקודש (שאם נגע טבול יום במקצת - נטמא הכול) - היכא דנגעי אהדדי, אבל היכא דלא נגעי אהדדי - לא; או דילמא לא שנא?
אמר להו איהו (רב כהנא): מי תנן: "כלי מחבר"? "כלי מצרף" תנן, כל שהוא (בכל אופן, גם בלא מגע).
(ועוד שאלו בני רבי חייא את רב כהנא:) הושיט אחד לביניהם (בין שני חצאי העישרון שהיו בכלי), מהו?
אמר להו (רב כהנא): צריך לכלי (כגון שני חצאי העישרון, שצריכים כלי כדי לקדשם) - כלי מצרפו, אין צריך לכלי (כגון מה שהושיט ביניהם) - אין כלי מצרפו.
(ועוד שאלו בני רבי חייא את רב כהנא:) הושיט טבול יום את אצבעו לביניהם (באוויר שבין שני חצאי העישרון, ולא נגע באחד מהם), מהו? (האם נטמאו?)
אמר להו: אין לך דבר שמיטמא מאווירו (את מה שנמצא בו) אלא כלי חרס בלבד.
הדר איהו (רב כהנא) בעא מינייהו (מבני רבי חייא): מהו לקמוץ מזה על זה? (כשקומץ מחצי עישרון אחד, האם תעלה הקמיצה גם לחצי האחר?) צירוף דאורייתא (והרי זו קמיצה) או דרבנן (ואין זו קמיצה, שהרי אין כאן עישרון שלם של מנחה)?
אמרו לו: זו לא שמענו, כיוצא בה שמענו, דתנן (משנה מנחות ג,ג): שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו, אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה - כשירות, ואם לאו - פסולות. כי יכול לקמוץ (כשיכול לקמוץ מכל אחת בפני עצמה) מיהא כשירות, אמאי? (מדוע מועילה הקמיצה?) הך דמערב הא לא נגע! (חלק זה שמעורב במנחה האחרת הרי אינו נוגע בחלק שממנו הוא קומץ! אלא מכאן שצירוף הכלי מועיל לקמוץ מזה על זה)
בני רבי חייא, שרב כהנא נשא ונתן עימם לפי הבבלי, מכונים בירושלמי "רבנין דתמן" (חכמי בבל), כי היו מבבל.
לפי הבבלי, בני רבי חייא שאלו את השאלות הראשונות ורב כהנא השיב, והוא שאל את השאלה האחרונה והם השיבו. ולפי הירושלמי, הוא שאל את כל השאלות והם השיבו.
השאלה הראשונה בבבלי היא השאלות הראשונה והשנייה בירושלמי.
השאלה השנייה בבבלי ("הושיט אחד לביניהם"), שנאמרו בה כמה פירושים, היא כנראה השאלה השלישית בירושלמי ("אפילו אחרת בנתיים"). מתשובת הבבלי לשאלה זו עולה שהשאלה היא האם האמצעית נטמאת, שלא כמו בירושלמי. התשובה בבבלי לשאלה זו ("צריך לכלי - כלי מצרפו...") היא כדברי רבי יוחנן ("האמצעית לא ניטמאת") ורבי חיננה ("אין הכלי מצרף אלא...") בירושלמי.
השאלה השלישית בבבלי אינה בירושלמי.
השאלה האחרונה בבבלי היא השאלה האחרונה בירושלמי. המשפט שצורף לשאלה זו בבבלי "צירוף דאורייתא או דרבנן?" הוא תוספת של סתם הבבלי ואינו מדברי רב כהנא.
בבבלי דייק רב כהנא מלשון משנתנו שנאמר בה "הכלי מצרף" ולא נאמר "הכלי מחבר", שאין משנתנו דנה בכגון שהמאכלים המונחים בכלי נגעו זה בזה אלא בכגון שלא נגעו. אבל מהירושלמי לעיל משמע שאין הבדל בין "מצרף" ובין "מחבר", שכן אמרו לעיל בעניין הדין שהכלי מצרף ש"כלי שרת מחברים" ו"שיירי מנחות מחברים את עצמם" והכוונה 'מצרפים'.
בספרי במדבר פסקה מט נאמר: "כף אחת" - שעושה מה שבתוכה אחת.
בבבלי חגיגה כג,ב אמרו: "הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש, אבל לא לתרומה". - מנא הני מילי? - אמר רבי חנין: דאמר קרא: "כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת" (במדבר ז,יד) - הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת.
הדרשה בספרי צוטטה כלשונה בירושלמי, ואילו בבבלי היא הובאה בשם האמורא רבי חנין בפרשנותו למשנה.
בבבלי מנחות זכר המסרן את שמות המשתתפים ואת השאלות שנשאלו, אך לא זכר מי שאל ומי ענה, וכך הפך בין רב כהנא לבני רבי חייא. רק בחלק השני של הסוגיה תיקן הבבלי את הדבר באומרו: "הדר איהו בעא מינייהו". הבבלי לא עמד על כך שדעתו של רב כהנא מצויה בבבלי חגיגה כג,ב (אבל בעלי התוספות במנחות עמדו על כך, שבחגיגה אמר רב כהנא עצמו שצירוף בכלי הוא מדרבנן, ולמה שאל רב כהנא את בני רבי חייא האם צירוף הוא דאורייתא או דרבנן?) ("סוגיות ארץ ישראליות לסדר קדשים", כרך א, עמוד 170 והערה 634).
רב כהנא כאן (בבבלי חגיגה) הוא רב כהנא מאוחר, בעוד ששם (בבבלי מנחות) הוא רב כהנא הראשון חברם של בני רבי חייא הנושאים ונותנים עימו שם. ומיושבת קושיית בעלי התוספות במנחות על רב כהנא שם שמסתפק האם צירוף דאורייתא או דרבנן ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד תרח).
• • •
במשנה להלן שנינו, שחכמים עשו מעלה בקודש שאסור לאכול אוכלים נגובים (מאכלים יבשים שלא באו עליהם מים ולא הוכשרו לקבל טומאה) בידיים מסואבות (טמאות), שהקודש מקבל טומאה אפילו לא באו עליו מים. בבבלי קראו למעלה זו "חיבת (חשיבות) הקודש".
מציעים בעיה בעניין המעלה שעשו בקודש שהוא מקבל טומאה אפילו לא באו עליו מים: רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) בעי – שואל (מסתפק): צריד של מנחות – חלק של מנחה שהוא יבש, שלא נבלל יפה בשמן, ונמצא שלא הוכשר לקבל טומאה על ידי משקה שבא עליו, מהו שיֵעָשה מיניין – לטמא אחרים? – האם צריד של מנחות שנגע בטומאה מקבל טומאה כדי לטמא אחרים ולמנות בו את דרגות הטומאה של ראשון לטומאה ושני לטומאה, שאם נטמא באב הטומאה - מונים אותו ראשון לטומאה, והוא מטמא מאכל אחר ועושה אותו שני לטומאה, ואם נטמא בראשון לטומאה - מונים אותו שני לטומאה, והוא מטמא מאכל אחר ועושה אותו שלישי לטומאה; או שמא אינו מקבל טומאה כדי לטמא אחרים ולמנות בו את דרגות הטומאה של ראשון לטומאה ושני לטומאה, שאם נטמא - אין מונים אותו ראשון לטומאה או שני לטומאה, ואינו מטמא מאכלים אחרים, והוא פסול להקרבה ולאכילה בלבד? (במילים אחרות: האם המעלה שעשו בקודש, שהוא מקבל טומאה אפילו לא באו עליו מים, נאמרה רק לאסור באכילה כמפורש במשנה, או שמא היא נאמרה גם לטמא אחרים?)
ופושטים את הבעיה ממקור תנאי: התיב – השיב (הקשה) רבי לעזר (אמורא בדור השני): והכתיב: – והרי כתוב (בדיני טומאה וטהרה): "מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל, אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם, יִטְמָא" (ויקרא יא,לד) – כל מאכל הראוי והמיועד לאכילה, שיבואו עליו מים - יהיה ראוי להיטמא (הכוונה שאוכל עשוי להיטמא, אם הוכשר לכך על ידי משקה); ויש לדרוש את הכתוב: - את שטומאתו על ידי מים – מאכל שנטמא משום שהוכשר לקבל טומאה על ידי שבאו עליו מים (או אחד משאר שבעת המשקים), - עושה מיניין – לטמא אחרים (המילה "יִטְמָא" נדרשת כאילו היא נקראת "יְטַמֵּא"), את שאין טומאתו על ידי מים – מאכל שאינו נטמא משום שהוכשר לקבל טומאה על ידי שבאו עליו מים (או אחד משאר שבעת המשקים), - אינו עושה מיניין – לטמא אחרים! – כיצד אפשר לשאול בקשר למקרה של צריד של מנחות, והרי התשובה לכך עולה בבירור מהמקור התנאי הזה, שצריד של מנחות, שלא הוכשר לקבל טומאה על ידי שבאו עליו מים, והוא נטמא משום המעלה שעשו בקודש, אינו עושה מניין לטמא אחרים?
ומציעים קושיה כדי לפרוך את הדעה המופיעה לפני כן: התיב – השיב (הקשה) רבי יוסי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): הרי נבלת עוף הטהור, הרי היא מטמאה טומאת אוכלים בלא הכשר ובלא טומאה – נבלת עוף טהור אינה צריכה שיבואו עליה מים כדי להכשירה לקבל טומאה, ואינה צריכה שייגע בה אב הטומאה כדי לטמאה, לפי שהיא מטמאה מחמת עצמה, מפני שסופה לטמאות טומאה חמורה – נבלת עוף טהור מטמאת בבית הבליעה, שהנוגע בבגדים או בכלים בשעה שכזית מנבלת עוף טהור נמצא בבית בליעתו, הרי הם נטמאים ונעשים ראשון לטומאה. וכיוון שחמוּר דינה של נבלת עוף טהור כשהיא בבית הבליעה, שהיא מטמאת כלים כאב הטומאה, לפיכך דינה מקודם כדין אוכלים שנגעו באב הטומאה, שהם נעשים ראשון לטומאה, אף על פי שלא הוכשרה לקבל טומאה ולא נגעה באב הטומאה, ואם נגע כשיעור ביצה ממנה באוכלים טהורים - נטמאים ונעשים שני לטומאה (ראה משנה טהרות א,א)! – הרי שגם דבר שאין טומאתו על ידי מים עושה מניין לטמא אחרים, שלא כדברי רבי לעזר! ולכן נדחתה פשיטת הבעיה.
ומציעים פתרון לבעיה עקב דחיית הפשיטה בשלב הקודם של הסוגיה: מאי כדון? – מה היא עכשיו (שלא נפשטה הבעיה)? - כתוב (בדיני טומאה וטהרה): "מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל, אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם, יִטְמָא" (ויקרא יא,לד); ויש לדרוש את הכתוב בדרך אחרת: - את שטומאתו מִשֵּׁם (משום) אוכל – מאכל שנטמא משום שהוא מאכל, - עושה מיניין – לטמא אחרים (המילה "יִטְמָא" נדרשת כאילו היא נקראת "יְטַמֵּא". - נבלת עוף טהור טומאתה משום אוכל), ואת שאין טומאתו מִשֵּׁם (משום) אוכל – מאכל שאינו נטמא משום שהוא מאכל, - אינו עושה מיניין – לטמא אחרים. ולכן צריד של מנחות, שאינו נטמא משום שהוא מאכל אלא משום המעלה שעשו בקודש, אינו עושה מניין לטמא אחרים. כך נפשטה הבעיה (לפי דרשת רבי לעזר, מאכל מטמא אחרים אם טומאתו על ידי מים. ואילו לפי הדרשה בסוף, מאכל מטמא אחרים אם טומאתו משום אוכל, אך ודאי שאינו נטמא אלא על ידי מים).
בבבלי חולין לו,א אמרו: בעי רבי שמעון בן לקיש: צריד של מנחות (סולת יבשה של מנחה, שלא נבללה בשמן, וכך לא הוכשרה במשקה לקבל טומאה, ומכל מקום כשנגעה בה טומאה היא פסולה להקרבה ולאכילה משום חיבת הקודש המכשירה אותה לקבל טומאה), מונים בו ראשון ושני (כדרך שמונים בכל מאכל שנטמא, שאם נגע באב הטומאה נעשה ראשון לטומאה ועושה שני) או אין מונים בו ראשון ושני? כי מהניא חיבת הקודש לפסולא דגופיה (לפסול אותו עצמו להקרבה ולאכילה), אבל למימנא ביה ראשון ושני לא, או דילמא לא שנא?
אמר רבי אלעזר: תא שמע: "מכל האוכל אשר ייאכל אשר יבוא עליו מים - יטמא" (ויקרא יא,לד) - אוכל הבא במים הוכשר (לקבל טומאה ולמנות בו ראשון ושני), אוכל שאינו בא במים לא הוכשר (והוא הדין לצריד של מנחות).
בבבלי דחו את דברי רבי אלעזר, ובסופה של הסוגיה שם לא פשטו את הבעיה של רבי שמעון בן לקיש.
לסוגיה בירושלמי כאן על צריד של מנחות ולסוגיות בירושלמי להלן על המשנה "הרביעי בקודש פסול, והשלישי בתרומה" יש מקבילות בבבלי חולין על המשנה חולין ב,ה המובאת בירושלמי להלן. אפשר שמשום כך הובאה הסוגיה על צריד של מנחות בירושלמי כאן ולא להלן על המשנה "אוכלין אוכלים נגובים בידים מסואבות בתרומה, אבל לא בקודש". המקבילות בבבלי (שהבאנו כאן ולהלן) הן של אמוראי ארץ ישראל, ונראה שבירושלמי למסכת חולין (שהיה ואבד) על המשנה שם היו כל הסוגיות הללו שבירושלמי למסכת חגיגה.
• • •
במשנה שנינו: "הרביעי בקודש פסול, והשלישי בתרומה".
רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר בשם רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי): האוכל אוכל שלישי בתרומה – אדם האוכל מאכל של תרומה שהוא שלישי לטומאה, אף על פי שהמאכל אינו מטמא תרומה אחרת לעשותה רביעי לטומאה, - נפסל גופו מלוכל (מלאכול) בתרומה – נעשה גופו של האדם שלישי לטומאה, והוא אסור לאכול תרומה.
ומציעים קושיה: רבי שמואל בר רב יצחק (אמורא בדור השלישי) בעי – שואל (מקשה): מה?! (בתמיהה) רבי כרבי אליעזר (בן הורקנוס, תנא בדור השני)?! – וכי דעת רבי שנזכרה לפני כן מתאימה לשיטת רבי אליעזר שדעתו מובאת בהמשך?! והרי היה לו לרבי ללכת בשיטת רבי יהושע שחלוק על רבי אליעזר, שכן ההלכה כמותו! - ומציעים מראה מקום לדברי רבי אליעזר: דתנינן תמן: – ששנינו שם (במקום אחר - משנה טהרות ב,ב, בעניין דרגות הטומאה): רבי אליעזר אומר: האוכל אוכל ראשון – האוכל מאכל טמא שהוא ראשון לטומאה, - ראשון – נעשה גופו ראשון לטומאה, האוכל אוכל שיני – האוכל מאכל שהוא שני לטומאה, - שיני – נעשה גופו שני לטומאה, האוכל אוכל שלישי – האוכל מאכל שהוא שלישי לטומאה, - שלישי – נעשה גופו שלישי לטומאה. אבל לשיטת רבי יהושע, האוכל מאכל שהוא ראשון לטומאה או שהוא שני לטומאה - נעשה גופו שני לטומאה, והאוכל מאכל שהוא שלישי לטומאה - נעשה גופו שני לטומאה לגבי קודש, אבל לגבי תרומה אינו נעשה שני לטומאה ואף לא שלישי לטומאה (חכמים גזרו שהאוכל אוכלים טמאים נפסל גופו מלאכול בתרומה והוא פוסל את התרומה במגעו. רבי אליעזר ורבי יהושע נחלקו בדרגת טומאתו של האוכל אוכלים טמאים. לדעת רבי אליעזר, טומאתו של האדם שווה לטומאת האוכל שהוא מכניס אל תוכו, ואילו לדעת רבי יהושע, בכל מקרה האדם נחשב לשני לטומאה. המחלוקת נוגעת גם לאכילת שלישי, ורבי יהושע מבחין במקרה זה בין קודש לתרומה).
ומתרצים את הקושיה בדחיית האפשרות שהוצעה בקושיה: דברי הכל היא – הדין שאמר רבי נכון לפי כל החכמים, ואף רבי יהושע מסכים לדין הזה, ומסבירים מדוע הדין נכון לפי כל החכמים: כדי שיהא בדל (פורש, מתרחק) מן התרומה – כוהן האוכל מאכל של תרומה שהוא שלישי לטומאה - אסור לאכול תרומה, כדי שלא יאכל תרומה שהיא שלישי לטומאה האסורה באכילה. ולא נחלק רבי יהושע על רבי אליעזר בדין האוכל מאכל שהוא שלישי לטומאה אלא לגבי נגיעה בתרומה אבל לא לגבי אכילת תרומה.
בבבלי חולין לה,א אמרו: אמר רבי יונתן אמר רבי: האוכל שלישי של תרומה עצמה - אסור לאכול (תרומה) ומותר ליגע (בתרומה).
ומציעים בעיה העולה מתוך השוואה: ודכוותה – ושכמותה (כמו שהאוכל אוכל שלישי בתרומה - נפסל גופו מלאכול בתרומה), האוכל אוכל שיני במעשר - נפסל גופו מלוכל במעשר? – האם אדם האוכל מאכל של מעשר שני שהוא שני לטומאה - נעשה גופו של האדם שני לטומאה, והוא אסור לאכול מעשר שני? (הבעיה היא באוכל שהוא שני לטומאה, כי במעשר שני השני לטומאה פסול אבל לא השלישי לטומאה)
ופושטים את הבעיה ממקור תנאי: נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (המשנה - משנה פרה יא,ה): וחכמים אוסרין במעשר – האוכל אוכלים טמאים אסור לו לאכול מעשר שני. מכאן שהאוכל אוכל שני במעשר שני - נפסל גופו מלאכול במעשר שני.
ולא שמיע (צריך לומר: 'שמיעין'. - מגיה במסירה שלפנינו הוסיף 'להו'. והיא על דרך הבבלי, ואין גורסים אותה. וכל הלשון כאן הוא באשגרה מן המופע הקודם בירושלמי לעיל ב,ה - ראה "קורבן העדה" ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 557, הערה 991)) דאמר – ולא שמעו שאומר רבי שמואל (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): מהו – מה פירושו הענייני של המשפט: וחכמים אוסרין במעשר? נפסל גופו מלוכל במעשר – אסור לו לאכול מעשר שני. - משפט זה הובא כאן באשגרה מלעיל ב,ה, ששם כשהציעו את המשנה במסכת פרה סברו שהחכמים פוסלים במעשר במגע, ולכן העירו 'ולא שמיעין...' שהחכמים אוסרים במעשר באכילה ולא פוסלים, אבל כאן כשפשטו מהמשנה במסכת פרה הבינו שהחכמים אוסרים במעשר באכילה, ולכן אין צורך להעיר.
ומציעים בעיה העולה מתוך השוואה: ודכוותה – ושכמותה (כמו שהאוכל אוכל שלישי בתרומה - נפסל גופו מלאכול בתרומה), האוכל אוכל רביעי בקודש - נפסל גופו מלוכל בקודש? – האם אדם האוכל מאכל של קודש שהוא רביעי לטומאה - נעשה גופו של האדם רביעי לטומאה, והוא אסור לאכול קודש?
ופושטים את הבעיה ממימרה אמוראית: נישמעינה מן הדא – נשמע (נלמד) אותה מזאת (המימרה), דאמר רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) בשם רבי בא בר ממל (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי): עשו אותו כאוכל אוכל רביעי בקודש – האונן (מי שמת לו אחד מקרוביו שהוא חייב להתאבל עליהם) לאחר שנגמר זמן אנינותו (יום המיתה והלילה שלאחריו), אף על פי שלא נטמא במתו, הצריכוהו חכמים טבילה כדי לאכול בקודשים, מפני שדנו אותו חכמים כמי שאוכל מאכל של קודש שהוא רביעי לטומאה, שדינו שהוא אסור לאכול קודש. ומציעים היסק: הדא אמרה: – זאת אומרת (יש להסיק): האוכל אוכל רביעי בקודש - נפסל גופו מלוכל בקודש.
ומציעים שאלה המתייחסת למקור המופיע לפני כן: עד כדון – עד עכשיו, בקדשי מקדש המקודשין – הדין של המקרה שנזכר לפני כן הוא ידוע, שהאוכל מאכל של קודשי מקדש שנתקדשו קדושת הגוף שהוא רביעי לטומאה - נפסל גופו מלאכול בקודש. ואפילו בחולין שנעשו על טהרת הקודש (צריך לומר: 'על גב הקודש', כמו בשאר המקומות בירושלמי)? – מה הדין במקרה אחר דומה של חולין שנעשו על גב הקודש (מאכלי חולין המיועדים לאכילה עם הקודש בירושלים)? האם גם האוכל מאכל של חולין שנעשו על גב הקודש שהוא רביעי לטומאה - נפסל גופו מלאכול בקודש?
ופושטים את הבעיה ממקור תנאי בתוספת מימרה אמוראית המפרשת אותו: נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (המשנה - משנה חולין ב,ה): (מגיה הוסיף במסירה שלפנינו 'דתנינן תמן'. ואין זה דרך הירושלמי ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד קמד)) השוחט בהמה חייה ועוף ולא יצא מהן דם - כשירין – שחיטתם כשרה והם מותרים באכילה, ונאכלים בידים מסואבות (טמאות) – בלי נטילת ידיים, אף על פי (מילים אלו הן טעות, וצריך לומר כמו בכתבי היד של המשנה: 'לפי') שלא הוכשרו בדם – הואיל ולא יצא מהם דם בשחיטתם, לא הוכשרו לקבל טומאה, שאין אוכל מוכשר לקבל טומאה אלא אם כן ניתן עליו משקה, וכיוון שאין הידיים מטמאות אותם, הם נאכלים בידיים טמאות. רבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) אומר: הוכשרו בשחיטה – אף כשלא יצא מהם דם, הוכשרו בשחיטה לקבל טומאה, שהואיל והשחיטה מכשירה את הבשר להתירו באכילה, מכשירה אותו אף לקבל טומאה. - ויש להציע מימרה אמוראית המציעה פרשנות מצמצמת למקור התנאי: רבי לעזר (אמורא בדור השני) אמר בשם רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון): מתניתא – המשנה (יש להעמיד את המקור התנאי, והוא המשנה בחולין) - בחולין שנעשו על גב הקודש – במקרה של בשר של חולין שנעשו על גב הקודש, שהתנא של המשנה בחולין סובר שבחולין שנעשו על גב הקודש שני לטומאה עושה בהם שלישי, ואף על פי שחכמים גזרו על הידיים להיות שניות לטומאה, מותר לאכול את הבשר בלי נטילת ידיים, לפי שלא הוכשר לקבל טומאה, כרבי יהושע – הפרשנות שהוצעה נאמרה לפי דעת רבי יהושע במשנה בטהרות שהובאה לעיל, שהוא סובר שחולין שנעשו על גב הקודש דינם כקודש, ששני לטומאה עושה בהם שלישי, ושלישי לטומאה עושה בהם רביעי (סיום דברי רבי יהושע במשנה בטהרות הנוגעים לנידון כאן מובאים להלן בסוף הסוגיה, ושם יש שני פירושים לסיום דברי רבי יהושע, והאמור כאן 'כרבי יהושע' הוא לפי הפירוש האמור שם בלשון 'מינה קיומה'). אבל אין להעמיד את המשנה בחולין במקרה של בשר של חולין רגילים, שבחולין אין שני לטומאה עושה בהם שלישי, ואף אם הוכשר הבשר לקבל טומאה, נאכל בידיים טמאות. - הרי שחולין שנעשו על גב הקודש דינם כקודש, ולכן גם האוכל מאכל של חולין שנעשו על גב הקודש שהוא רביעי לטומאה - נפסל גופו מלאכול בקודש.
בבבלי חולין לג,ב אמרו: אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא: הכא (במשנה בחולין) בחולין שנעשו על טהרת הקודש עסיקינן (שנוהגים בהם דיני טהרה כמו בקודשים, ויש בהם שלישי לטומאה), ודלא כרבי יהושע (שהוא סבור שאין שני עושה בהם שלישי). דתניא: רבי אליעזר אומר: האוכל אוכל ראשון - ראשון, שני - שני, שלישי - שלישי. רבי יהושע אומר: האוכל אוכל ראשון ושני - שני, שלישי - שני לקודש ואין שני לתרומה, בחולין שנעשו על טהרת תרומה. על טהרת תרומה - אין (בחולין שנעשו על טהרת תרומה - שלישי שבהם עושה שני לקודש), על טהרת הקודש (בחולין שנעשו על טהרת הקודש) - לא. קסבר: חולין שנעשו על טהרת הקודש לית בהו שלישי.
ושם לד,א אמרו: אמר עולא: חבריא אמרין (כמו שאמר רבי אלעזר): בחולין שנעשו על טהרת הקודש ודלא כרבי יהושע. ואנא אמינא: רבי יהושע היא, ולא מיבעיא קאמר. לא מיבעיא חולין שנעשו על טהרת הקודש דחמירי דאית בהו שלישי, אלא אפילו חולין שנעשו על טהרת תרומה נמי דקילי אית בהו שלישי.
יש ממפרשי הירושלמי שהגיהו בדברי רבי לעזר בשם רבי הושעיה בירושלמי 'דלא כרבי יהושע' כמו בדבריהם בבבלי.
רבי זעורא (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) שאמר בשם רבי יניי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) שאמר בשם רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי): האוכל אוכל שלישי בתרומה (צריך לומר: 'בקודש') – אדם האוכל מאכל של קודש שהוא שלישי לטומאה, - נפסל גופו מלוכל (מלאכול) בתרומה (צריך לומר: 'בקודש'. כך הגיהו ב"קורבן העדה" וב"נועם ירושלמי", כי כך עולה מהמשך הסוגיה) – הוא אסור לאכול קודש.
ומציעים קושיה: ולא מתניתא היא – ו(כי) לא משנה היא (משנה טהרות ב,ב שהובאה לעיל), שהשלישי שיני לקודש – האוכל מאכל שהוא שלישי לטומאה - נעשה גופו שני לטומאה לגבי קודש, והוא אסור לאכול קודש, לשיטת רבי יהושע?! (בתמיהה) – אין חידוש בדברי רבי, מכיוון שמה שהוא אומר כבר עולה מהמשנה! (במשנה שם שנינו: "רבי יהושע אומר: האוכל... שלישי - שני לקודש, ולא שני לתרומה". - אף לשיטת רבי אליעזר, האוכל מאכל שהוא שלישי לטומאה - אסור לאכול קודש, ונקטו את דברי רבי יהושע משום שההלכה כמותו)
ומציעים תירוץ לקושיה (המבוסס על הבחנה בין המקרה שבו מדובר במשנה לדברי רבי, ומסביר מה בא רבי לחדש, כדי להבהיר מדוע אין דבריו מיותרים): מתניתא – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה בטהרות) - בקודשי מקדש המקודשין – במקרה של קודשי מקדש שנתקדשו קדושת הגוף, שהאוכל מאכל של קודשי מקדש המקודשים שהוא שלישי לטומאה - אסור לאכול קודש. דרובא אתא מימר לך – גדולה [מזאת] בא (החכם) לומר לך (חידוש גדול יותר. - נראה שלפעמים 'אתא מימר לך' השתבש כ'דרובא אתא מימר לך'. כאן מצד העניין נראה שצריך לומר רק 'אתא מימר לך' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 97, הערה 496) - בא לומר לך (רבי שעליו הקשו מחדש משהו שלא היה ניתן להסיקו מן המשנה)), ואפילו בחולין שנעשו על גב הקודש – רבי הרחיב את תחולת ההלכה הזאת שבמשנה גם על מקרה של חולין שנעשו על גב הקודש, שהאוכל מאכל של חולין שנעשו על גב הקודש שהוא שלישי לטומאה - אסור לאכול קודש.
ומקשים: אמר רבי בון בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) קומי – לפני רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): מתניתא אמרה כן: – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה טהרות א,ט, בעניין דרגות הטומאה בכיכרות) אומרת כך: ככרות הקודש – כגון שתי הלחם ולחם הפנים ומנחות, והכיכרות נוגעות זו בזו, ובתוך גומותיהם (ה)מים מקודשין – בגומות של כל הכיכרות מצויים מים שנעשו על גב הקודש, ניטמאת אחת מהן – מן הכיכרות, בשרץ - כולן טמאות – שהכיכר שנטמאה בשרץ ונעשתה ראשון לטומאה מטמאת את הכיכר הנוגעת בה ועושה אותה שני לטומאה, והכיכר השנייה מטמאת כיכר שלישית הנוגעת בה ועושה אותה שלישי לטומאה (כיכר קודש מטמאת את חברתה עד דרגת שלישי לטומאה), והכיכר השלישית מטמאת את המים שבתוך גומותיה להיות ראשון לטומאה, שכל הפוסל את הקודש (שלישי לטומאה, שהוא עושה רביעי בקודש) מטמא משקה קודש להיות ראשון לטומאה (משנה טהרות ב,ו), והמים חוזרים ומטמאים את הכיכר להיות שני לטומאה, והכיכר השלישית מטמאת כיכר רביעית הנוגעת בה ועושה אותה שלישי לטומאה, והכיכר הרביעית מטמאת את המים שבתוך גומותיה להיות ראשון לטומאה, והמים חוזרים ומטמאים את הכיכר להיות שני לטומאה, והכיכר הרביעית מטמאת כיכר חמישית, והכיכר החמישית מטמאת את המים, והמים חוזרים ומטמאים את הכיכר, וכן כל הכיכרות! – הרי שמשקה של חולין שנעשה על גב הקודש דינו כמשקה קודש, והוא הדין שמאכל של חולין שנעשה על גב הקודש דינו כמאכל קודש, ואם כן אין חידוש בדברי רבי!
השיב רבי זעורה לרבי בון בר חייה: באש לך דאתא מימור לך: – (וכי) הורע לך שבא לומר לך: עשה משקה פיו (רוקו) כמשקה קודש – משקה פיו של אדם שנטהר לאכילת קודשים דינו כמשקה קודש, שכמו שכל הפוסל את הקודש (שלישי לטומאה, שהוא עושה רביעי בקודש) מטמא משקה קודש להיות ראשון לטומאה, כך האוכל מאכל של קודש שהוא שלישי לטומאה מטמא בשעת אכילתו את הרוק שבפיו להיות ראשון לטומאה?! (בתמיהה) – רבי מחדש דבר זה, שכן טעמו של רבי, שאמר שאדם זה האוכל מאכל של קודש שהוא שלישי לטומאה - אסור לאכול קודש, הוא שמשקה פיו של אדם זה נעשה ראשון לטומאה, ומשקה פיו מטמא את גופו להיות שני לטומאה.
נראה שתפקידו של 'מתניתא אמרה כן' הוא לסייע לדברים שעליהם הוא מוסב, אולם אין להוציא מכלל אפשרות שלפחות בחלק מן המקרים המונח בא דווקא להקשות שדברים אלה הם בבחינת 'פשיטא', כיוון שהם עולים בבירור מן המשנה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 458).
ומציעים היסק: אמר רבי זעורה: כמה דת אמר תמן: – כמו שאתה אומר שם (במקום אחר. - לשון זה מציע דברים שאמרו בירושלמי לעיל ב,ה): עשה את הטהור לחטאת כמי חטאת וכאפר חטאת – אדם שנטהר לעסוק בפרה אדומה דינו כמי חטאת וכאפר חטאת שהם נטמאים במגע ובמשא, והכא: – ו(גם) כאן: עשה משקה פיו כמשקה קודש – משקה פיו של אדם שנטהר לאכילת קודשים דינו כמשקה קודש.
רבי זעורה אמר בשם רבי יסא שאמר בשם רבי יוחנן שאמר בשם רבי יניי, ולא ידעין אין מטי בה – ולא יודעים אם מגיע בה (במימרה זו עד שם המוסר הקדום ביותר שלה, ואומר אותה) בשם רבי (רבי יהודה הנשיא) – אין יודעים האם מימרה זו נמסרה על ידי רבי יניי בשם רבי (כמו המימרה לעיל שנמסרה על ידי אותם אמוראים בשם רבי, שהמימרה כאן מתייחסת אליה): מתניתא מינה קיומה ומינה תברה – המשנה - ממנה קיומה וממנה שבירתה (של המימרה של רבי לעיל, שהאוכל אוכל שלישי בקודש - נפסל גופו מלאכול בקודש; אפשר לסייע לה ואפשר להשיב עליה מהמשנה ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 235, הערה 1)), ששנינו במשנה טהרות ב,ב: רבי יהושע אומר: האוכל... שלישי - שני לקודש, ולא שני לתרומה – האוכל מאכל שהוא שלישי לטומאה - נעשה גופו שני לטומאה לגבי קודש, והוא אסור לאכול קודש, אבל לגבי תרומה אינו נעשה שני, שנעשה לטהרת תרומה (כך הנוסח בכתבי היד העיקריים של המשנה) – כך סיום דברי רבי יהושע במשנה, שניתן לפרשו בשני אופנים שונים כאמור להלן (המילים "שני לקודש, ולא שני לתרומה" מתייחסות לאדם האוכל, ואילו המילים "שנעשה לטהרת תרומה" מתייחסות למאכל שנאכל, אותו שלישי המוזכר בראש המשפט). מינה קיומה (צריך לומר: 'מינה תברה') – ממנה שבירתה (אפשר להשיב ממשנה זו על המימרה של רבי לעיל), שהשלישי שיני לקודש ואין (צריך לומר: 'ולא') שיני לתרומה, שנעשה לטהרת התרומה – כך נאמר במשנה, והפירוש של סיום דברי רבי יהושע הוא, ששלישי האמור במשנה זו ("האוכל אוכל שלישי") היינו גם חולין שנעשו על גב התרומה, שאף האוכל מאכל של חולין שנעשו על גב התרומה שהוא שלישי לטומאה - נעשה גופו שני לטומאה לגבי קודש אבל לא לגבי תרומה, ויש לדייק לפי פירוש זה: אבל אם נעשה לטהרת הקודש - נעשה (צריך לומר: 'לא נעשה') גופו שיני אצל הקודש – האוכל מאכל של חולין שנעשו על גב הקודש שהוא שלישי לטומאה - לא נעשה גופו שני לטומאה לגבי קודש, שלא כדברי רבי שאמר שהאוכל מאכל חולין שנעשו על גב הקודש שהוא שלישי לטומאה - נעשה גופו שני לטומאה לגבי קודש (כך הגיה משפט זה ב"שערי תורת ארץ ישראל"). מינה תברה (צריך לומר: 'מינה קיומה') – ממנה קיומה (אפשר לסייע ממשנה זו למימרה של רבי לעיל), שהשלישי שיני לקודש ולא שיני לתרומה, שנעשית (צריך לומר: 'שנעשה') לטהרת הקודש (צריך לומר כבנוסח המשנה: 'התרומה') – כך נאמר במשנה, והפירוש של סיום דברי רבי יהושע הוא, ששלישי האמור במשנה זו ("האוכל אוכל שלישי") היינו גם חולין שנעשו על גב התרומה, שאף האוכל מאכל של חולין שנעשו על גב התרומה שהוא שלישי לטומאה - נעשה גופו שני לטומאה לגבי קודש אבל לא לגבי תרומה, ויש לדייק לפי פירוש זה: אבל אם נעשה לטהרת התרומה (צריך לומר: 'הקודש') - נעשה גופו שיני אצל התרומה וכל שכן אצל הקודש – האוכל מאכל של חולין שנעשו על גב הקודש שהוא שלישי לטומאה - נעשה גופו שני לטומאה לגבי תרומה ובוודאי שגם לגבי קודש, כדברי רבי שאמר שהאוכל מאכל חולין שנעשו על גב הקודש שהוא שלישי לטומאה - נעשה גופו שני לטומאה לגבי קודש.
בבבלי חולין לד,ב אמרו: אמר רבי זירא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן אמר רבי ינאי: האוכל שלישי (מאכל שהוא שלישי לטומאה) של חולין שנעשו על טהרת הקודש - נעשה גופו שני לקודש (שעושה שלישי ורביעי בקודש).
איתיביה רבי זירא לרבי אסי: "שלישי - שני לקודש ואין שני לתרומה, בחולין שנעשו על טהרת תרומה". על טהרת תרומה - אין (בחולין שנעשו על טהרת תרומה - שלישי שבהם עושה שני לקודש), על טהרת הקודש (בחולין שנעשו על טהרת הקודש) - לא!
אמר ליה: לא מיבעיא קאמר (לא רק בחולין שנעשו על טהרת הקודש, שטהרתו חמורה, האוכל שלישי נעשה שני לקודש, אלא אפילו בחולין שנעשו על טהרת תרומה).
קושיית רבי זירא לרבי אסי בבבלי היא "מינה תברה" בירושלמי, והתשובה בבבלי היא "מינה קיומה" בירושלמי.
• • •
כאן התחלת מקבילה בירושלמי סוטה ה,ב.
מציעים ברייתא: תני: – שונה (התנא): (צריך להוסיף כמו במקבילה: 'אמר', וכן הוא בתוספתא) רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי): מניין לרביעי בקודש שהוא פסול? – מהיכן למדים שבקודש הרביעי לטומאה פסול? ודין הוא – אפשר ללמוד דבר זה בשיטת קול וחומר (כינוי לדרך הגיונית להסיק מהדבר הקל לדבר החמור ממנו). מה אם מחוסר כיפורים – כגון זב או מצורע שטבל לטהרתו והעריב שמשו ועדיין לא הביא קורבנו לכפרה, שאינו פוסל (במקבילה: 'פסול') בתרומה - הרי הוא פוסל (במקבילה: 'פסול') בקודש – שמחוסר כיפורים אסור באכילת קודש ומותר באכילת תרומה (משנה כלים א,ה), רביעי (צריך לומר כמו במקבילה: 'שלישי') שהוא פוסל (צריך לומר כמו במקבילה: 'פסול') בתרומה – שבתרומה השלישי לטומאה פסול, - אינו דין – וכי אין ההיגיון מחייב, שיפסול בקודש – שהשלישי לטומאה יעשה את הקודש רביעי לטומאה ויפסול אותו?! (בתמיהה) – והרי הקודש חמור מן התרומה! הרי למדנו לשלישי – לטומאה שהוא טמא בקודש, מן הכתוב – שרבי יוסי דורש את המילה "יִטְמָא" (ויקרא יא,לג) כאילו כתוב 'יְטַמֵּא', שמשמעו: יטמא אחרים, כמו שרבי עקיבה דורש את המילה הזו (כך רבי יוחנן מפרש להלן את האמור כאן בברייתא), ולרביעי – לטומאה שהוא פסול בקודש, מקול וחומר – כמו שאמר רבי יוסי.
בתוספתא חגיגה ג,יח שנו: אמר רבי יוסה: מניין לרביעי בקודש שהוא פסול? ודין הוא, ומה אם מחוסר כיפורים שאינו פוסל בתרומה - פוסל בקודש, שלישי (בשני כתבי יד של התוספתא: 'רביעי', ובכתב יד אחד של התוספתא: 'שלישי', וכך צריך לומר ("תוספתא כפשוטה")) שהוא פסול בתרומה - אינו דין שיפסול בקודש?! למדנו לשלישי מן הכתוב, ולרביעי מקול וחומר.
ובספרא "צו" פרשה ט נאמר: אמר רבי יוסי: מניין לרביעי בקודש שהוא פסול? ודין הוא, ומה אם מחוסר כיפורים שאינו פוסל בתרומה - פוסל בקודש, שלישי שהוא פוסל (צריך לומר: פסול) בתרומה - אינו דין שיפסול בקודש?! למדנו לשלישי מן הכתוב, ולרביעי מקול וחומר.
ומציעים קושיה כדי לפרוך את הלימוד מקול וחומר: התיב – השיב (הקשה) רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): הרי (במקבילה במסירה שלפנינו אין מילה זו) האוכל הבא מחמת – שנטמא במגע של טבול יום – טמא שטבל מטומאתו ועדיין לא העריב עליו השמש, יוכיח – שאין זה קול וחומר, הרי (במקבילה אין מילה זו) הוא (במקבילה: 'שהוא') פוסל (במקבילה בכתב יד רומי: 'פסול') בתרומה – שתרומה שנגע בה טבול יום - פסולה, לפי שטבול יום הוא שני לטומאה, וכשנגע בתרומה עשאה שלישי לטומאה, ואינו פוסל (במקבילה בכתב יד רומי: 'פסול') בקודש – שקודש שנגעה בו תרומה שנגע בה טבול יום - אינו פסול! – הרי שדבר שהוא פסול בתרומה אינו פוסל בקודש, ולכן אין ללמוד מקול וחומר לשלישי שהוא פסול בתרומה שיפסול בקודש. - אין מתרצים את הקושיה.
בבבלי חגיגה כד,א, סוטה כט,ב ופסחים יח,ב אמרו: תניא: אמר רבי יוסי: מניין לרביעי בקודש שהוא פסול? ודין הוא, ומה מחוסר כיפורים שמותר בתרומה - פסול בקודש, שלישי שפסול בתרומה - אינו דין שיעשה רביעי בקודש?! / דין הוא שיעשה רביעי בקודש. ולמדנו שלישי לקודש מן התורה, ורביעי מקול וחומר.
שלישי לקודש מן התורה - מנלן? דכתיב: "והבשר אשר ייגע בכל טמא - לא ייאכל" - מי לא עסיקינן דנגע בשני (אף במקרה שנגע בשני לטומאה ("כל טמא" - כל שיש בו טומאה))? ואמר רחמנא: "לא ייאכל". ורביעי מקול וחומר - הא דאמרן / כדאמרן.
ובסוטה כט,ב אמרו: אמר רבי יוחנן: טעם בריבי (אדם גדול - רבי יוסי) איני יודע מה הוא, שהרי תשובתו (של קול וחומר זה) בצידו: אוכל הבא מחמת טבול יום יוכיח, שפסול בתרומה ואינו עושה רביעי בקודש!
הקטע "שלישי לקודש מן התורה - מנלן? דכתיב: והבשר..." אינו מגוף הברייתא, ואינו בתוספתא, בספרא ובירושלמי. הוא גם נותן מקור אחר בתורה לשלישי בקודש, כמו שנבאר להלן ("מקורות ומסורות", נשים, עמוד תנג, הערה 3).
במשנה סוטה ה,ב שנינו: בו ביום דרש רבי עקיבא: "וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ - כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא" (ויקרא יא,לג) - אינו אומר 'טמא', אלא "יטמא" - לטמא את אחרים, וללמד על כיכר השני שיטמא את השלישי (שרץ מת שהוא אב הטומאה שנפל לתוך כלי חרס, כגון תנור, נעשה הכלי ראשון לטומאה, והכיכר שבתוכו שנגע בכלי נעשה שני לטומאה, וכיכר זה מטמא כיכר אחר הנוגע בו ועושהו שלישי לטומאה).
כלי חרס אינו נטמא מגבו אך נטמא מאווירו. עצם נוכחות השרץ בתוכו, גם ללא מגע ישיר, מטמאת את הכלי ואת כל מה שבתוכו.
ומציעים קשר בין דברי תנאים: רבי חנניה (רבי חיננא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי. - במקבילה: 'ר' חייה' - בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן: אתיא דרבי יוסה – באה (הולכת שיטתו) של רבי יוסה, כשיטת (במקבילה בכתב יד רומי: 'בשיטת') רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) רבו. כמה דרבי עקיבה אמר תמן: – כמו שרבי עקיבה אומר שם (לשון זה מציע משנה במקום אחר - משנה סוטה ה,ב): כתוב בדיני טומאה וטהרה: "וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ - כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא" (ויקרא יא,לג) – כלי חרס שייפול לתוכו מנבלת שרץ טמא - כל מה שנתון בתוך כלי החרס ייעשה טמא, - יטמא דבר תורה (משנה סוטה ה,ב) – מן התורה, שהוא דורש את המילה "יִטְמָא" בבניין קל כאילו כתוב 'יְטַמֵּא' בבניין פיעל, שמשמעו: יטמא אחרים, שהכיכר שהיה בכלי חרס שנפל לתוכו שרץ מת ונעשה שני לטומאה מטמא כיכר אחר הנוגע בו ועושהו שלישי לטומאה, כן רבי יוסה אמר הכא: – כך רבי יוסה אומר כאן: "יִטְמָא" (שם) - יטמא דבר תורה – מן הכתוב הזה למד רבי יוסי שהשלישי לטומאה טמא בקודש.
בתוספתא סוטה ה,יג שנו: דרש רבי עקיבא: "וכל כלי חרש... יטמא" (ויקרא יא,לג) - אינו אומר 'טמא', אלא "יטמא", לטמא אחרים, וללמד על הכיכר השיני שמטמא את השלישי. כיצד? תנור - תחילה, וכיכר - שני, הנוגע בכיכר - שלישי.
ובספרא "שמיני" פרשה ז נאמר: "כל אשר בתוכו יטמא" - רבי עקיבה אומר: אינו אומר 'טמא', אלא "יטמא", לטמא את אחרים, וללמד על הכיכר השני שיטמא את השלישי. הא כיצד? התנור - תחילה, והכיכר - שני, והנוגע בכיכר - שלישי.
בבבלי פסחים יח,א אמרו: אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: רבי יוסי בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה (את ההלכה), דדריש "יִטְמָא" - יְטַמֵּא. דתנן: בו ביום דרש רבי עקיבא: "וכל כלי חרש אשר ייפול מהם אל תוכו - כל אשר בתוכו יטמא" (ויקרא יא,לג) - אינו אומר טמא, אלא "יטמא" - לטמא אחרים. לימד על כיכר שני שעושה שלישי אף בחולין / שמטמא את השלישי אף בחולין.
מפרשי הירושלמי כדרכם פירשו את מימרתו של רבי יוחנן: "אתיא דרבי יוסה בשיטת רבי עקיבה רבו..." על פי הבבלי, היינו שרבי יוחנן מוסב על מה שאמר רבי יוסי בתוספתא טהרות ה,יח שמשקים מטמאים אוכלים מן התורה, ומוסר כאן את המקור לדברי רבי יוסי שסובר כרבי עקיבא ודורש "וכל משקה אשר יישתה... יטמא" (ויקרא יא,לד) - יטמא. פירוש זה אי אפשר לקבל. הדין הזה של טומאת משקים חסר כאן בירושלמי, ומיד לפני זה הובאו דברי רבי יוסי ביחס לרביעי בקודש. וכן מה שבא בירושלמי אחרי מימרה זו של רבי יוחנן דן בברייתת רבי יוסי של רביעי בקודש ("לית רבי יוסי צריך להדין קול וחומר"). הרי שהמסגרת לדברי רבי יוחנן בירושלמי היא מה שאמר רבי יוסי שרביעי בקודש פסול מקול וחומר ולא מה שסובר שמשקים מטמאים אוכלים מן התורה.
נראה יותר שדברי רבי יוחנן מוסבים על הברייתא שלנו. כוונתו לפרש מה שאמר רבי יוסי: "הרי למדנו לשלישי מן הכתוב, ולרביעי מקול וחומר". רבי יוסי מדגיש שהבסיס של הקול וחומר - שלישי בקודש - מוצאו בכתוב ולא בקול וחומר, שאם לא כן, דבר הלמד בקול וחומר אין חוזר ומלמד בקול וחומר. וחולק בזה על רבי ישמעאל שהובא בירושלמי להלן שלומד שניהם - שלישי ורביעי - מקול וחומר. ומניין לו לרבי יוסי ששלישי בקודש טמא מן התורה? על זה עונה רבי יוחנן: מן דרשת "יטמא" - יטמא, כמו רבי עקיבא. עכשיו מכוון מה שאמר: "כמה דרבי עקיבה אמר... כן רבי יוסה אמר...". רבי יוסי עצמו סובר כרבי עקיבא ששני עושה שלישי ולא רק אמרה בשיטתו.
גם רבה בר בר חנה בשם ריש לקיש בבבלי פסחים התכוון לרבי יוסי שבברייתא של רביעי בקודש ולא לרבי יוסי שבתוספתא טהרות שמשקים מטמאים אוכלים, ודבריו הם דברי רבי יוחנן רבו ("מקורות ומסורות", נשים, עמודים תנג-תנד).
כיצד מדייק רבי עקיבא מן המילה "יטמא" שהכיכר שנטמאה בתנור מוסיפה ומטמאת אחרות? בין פרשני המשנה מקובל שהמילה "יטמא", המשמשת בפסוק בבניין קל, נדרשת על דרך בניין פיעל, 'יְטַמֵּא'. פרשנות זו משתמעת מן התלמודים המציגים את הדרשה על דרך 'יטמא יטמא', הראשון כמקראו בקל והשני כדרשתו בפיעל. צורתה של המילה, שלא כדרך קריאתה תוך המרת לשון מקרא ללשון חכמים, רומזת לאפשרות לטמא אחרים.
לפי נוסח הדרשה כפי שהיא מופיעה במשנה, בתוספתא ובספרא ("אינו אומר 'טמא' אלא 'יטמא'"), האמצעי הדרשני אינו הגייה חלופית של המילה "יטמא", שהרי אז לא היה מקום להזכיר את ההנגדה ל'טמא'. הדרשה נסמכת על כך שבמקום המילה הצפויה 'טמא' מופיע "יטמא". רבי עקיבא גוזר את ההלכה מן ההבדל שבין צורת הפועל "יטמא" לצורת שם התואר 'טמא'. "יטמא" מורה על האפשרות להמשיך ולטמא. לשון 'טמא' תוחמת את הטומאה ומסייגת את הפצתה ("טהרה וקהילה בעת העתיקה", עמודים 296-297).
השאלה העיקרית שהטרידה את האמוראים היא, האם רבי עקיבא מטמא רק כיכר שלישית של תרומה, בהתאם למשנה טהרות ב,ג-ד המלמדת כי שני פוסל את השלישי לתרומה, או שמא רבי עקיבא חולק וסבור שאפילו שלישי בחולין פסול. יש לקבל את האפשרות הראשונה שהוא מתייחס לתרומה, והכיכר השנייה (של חולין) האמורה בפסוק יש בה כוח לטמא תרומה ("טהרה וקהילה בעת העתיקה", עמוד 300, הערה 97).
רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוסה בן חנינה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני): לית רבי יוסי צריך להדין קול וחומר – אין רבי יוסי צריך לקול וחומר הזה כדי ללמוד ממנו שבקודש הרביעי לטומאה פסול, אלא קריי דרש רבי יוסי: – רבי יוסי דורש פסוק: כתוב בקורבן שלמים שנטמא: "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא - לֹא יֵאָכֵל" (ויקרא ז,יט) – בשר קורבן שנגע באיזה דבר טמא - אסור באכילה, משום שנטמא, "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע" - זה שיני שנגע בראשון – בשר קודש שנטמא על ידי מגע בראשון לטומאה נעשה שני לטומאה, "בְּכָל טָמֵא" – המילה "כל" יתירה, שכן היה הכתוב יכול לומר 'ייגע בטמא', ובאה המילה "כל" לרבות, - זה שלישי שנגע בשיני – בשר קודש שנטמא על ידי מגע בשני לטומאה נעשה שלישי לטומאה, "לֹא יֵאָכֵל" – מילים אלו יתירות, שהרי כתוב אחריו "באש יישרף" ומכאן שאינו נאכל, ובאו מילים אלו לרבות, - סוף טמא לא יאכל – בשר קודש שנטמא על ידי מגע בשלישי לטומאה נעשה רביעי לטומאה, והוא אסור באכילה אבל אינו מטמא, שאין רביעי עושה חמישי בקודש, שבקודש רביעי לטומאה היא דרגת הטומאה הסופית.
ומציעים שאלה המתייחסת למקור המופיע לפני כן (למשנה סוטה): עד כדון – עד עכשיו, באוכלין שניטמו (שניטמאו) מאויר כלי חרס שניטמא בשרץ – המקור של הדין שנזכר לפני כן ברור, שלמדים מהמילה "יִטְמָא" (ויקרא יא,לג) שמאכל שנטמא מאוויר כלי חרס שנטמא משרץ מטמא מאכל אחר הנוגע בו ועושהו שלישי לטומאה. אוכלין עצמן שניטמו בשרץ מניין? – מה מקורו של הדין במקרה אחר דומה? מהיכן למדים שגם מאכל שנטמא ישירות משרץ כשנגע בו מטמא מאכל אחר הנוגע בו, כמו מאכל שנטמא מאוויר כלי חרס שנטמא משרץ?
ומשיבים: ודין הוא – אפשר ללמוד דבר זה בשיטת קול וחומר. ומה אם הכלים שאינן מיטמין (מיטמאין) מאויר כלי חרס שניטמא בשרץ – שלמדו מסמיכות הכתובים: "וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ - כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא... מִכָּל הָאֹכֶל..." (ויקרא יא,לג-לד), שמאכלים נטמאים מאוויר כלי חרס שנטמא משרץ שנפל לתוכו, אבל כלים אינם נטמאים מאוויר כלי חרס שנטמא משרץ שנפל לתוכו (ספרא "שמיני" פרשה ז; בבלי פסחים כ,א), - הרי הן מיטמין כשרץ (צריך לומר כמו במקבילה בכתב יד רומי: 'בשרץ') לטמא אוכלין – כלים שנטמאו ישירות משרץ כשנגעו בו מטמאים מאכלים הנוגעים בהם, אוכלין עצמן שניטמו בשרץ (צריך לומר כמו במקבילה בכתב יד רומי: 'אוכלין עצמן שהן מיטמין מאויר כלי חרס שניטמא בשרץ') – מאכלים נטמאים מאוויר כלי חרס שנטמא משרץ שנפל לתוכו, - אינו דין – וכי אין ההיגיון מחייב, שייטמו (שייטמאו) כשרץ (צריך לומר כמו במקבילה בכתב יד רומי: 'בשרץ') לטמא אוכלין – שמאכלים שנטמאו ישירות משרץ כשנגעו בו יטמאו מאכלים אחרים הנוגעים בהם?! (בתמיהה)
ומציעים שאלה המתייחסת למקור המופיע לפני כן: עד כדון – עד עכשיו, כרבי עקיבה – מקורו של הדין שנזכר לפני כן ידוע לפי דעת רבי עקיבה, שהוא דורש "יִטְמָא" - יְטַמֵּא, שמן התורה אוכל מטמא אוכל. כרבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי)? – כיצד אפשר ללמוד דין זה לפי דעת רבי ישמעאל, שגישתו שונה מגישת רבי עקיבה, שאינו דורש "יִטְמָא" - יְטַמֵּא בעניין טומאת אוכלים (ירושלמי פסחים, ראה להלן)?
ומשיבים בהצעת ברייתא: תני – שונה רבי ישמעאל: "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא" (ויקרא ז,יט) - זה ראשון שנגע בטמא – בשר קודש שנטמא על ידי מגע באב הטומאה נעשה ראשון לטומאה, "לֹא יֵאָכֵל" (שם) - לרבות את השיני – בשר קודש שנטמא על ידי מגע בראשון לטומאה נעשה שני לטומאה, והוא אסור באכילה. שלישי בתרומה מניין? – מהיכן למדים שבתרומה השלישי לטומאה פסול? ודין הוא – אפשר ללמוד דבר זה בשיטת קול וחומר. מה אם טבול יום – טמא שטבל מטומאתו ועדיין לא העריב עליו השמש, שאינו פוסל בחולין – שאם נגע בחולין - לא נפסלו לאכילה למי שמקפיד על אכילתם בטהרה, - הרי הוא פוסל בתרומה – שטבול יום אסור באכילת תרומה, ואף אסור בנגיעה בה, שאם נגע בה - נפסלה לאכילה (משנה כלים א,ה), שיני שהוא פוסל בחולין – שבחולין השני לטומאה פסול למי שמקפיד על אכילתם בטהרה, - אינו דין – וכי אין ההיגיון מחייב, שיפסול בתרומה – שהשני לטומאה יעשה שלישי בתרומה?! (בתמיהה) רביעי בקודש מניין? – מהיכן למדים שבקודש הרביעי לטומאה פסול? ודין הוא – אפשר ללמוד דבר זה בשיטת קול וחומר. מה אם מחוסר כיפורים – כגון זב או מצורע שטבל לטהרתו והעריב שמשו ועדיין לא הביא קורבנו לכפרה, שאינו פוסל בתרומה - הרי הוא פוסל בקודש – שמחוסר כיפורים אסור באכילת קודש ומותר באכילת תרומה (משנה כלים א,ה), שלישי שהוא פוסל בתרומה – שבתרומה השלישי לטומאה פסול, כמו שלמדנו מקול וחומר, - אינו דין – וכי אין ההיגיון מחייב, שיפסול בקודש – שהשלישי לטומאה יעשה רביעי בקודש?! (בתמיהה) הרי למדנו לראשון ולשיני – לטומאה, מן הכתוב – שכתוב: "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא - לֹא יֵאָכֵל", כמו שאמרנו, ולשלישי – לטומאה שהוא פסול בתרומה, מן הדין – מקול וחומר מטבול יום, כמו שאמרנו, ולרביעי – לטומאה שהוא פסול בקודש, מקול וחומר – ממחוסר כיפורים, כמו שאמרנו. דנין לו דין מן הדין – כאן דבר הלמד בקול וחומר חזר ולימד בקול וחומר, שכן למדנו לשלישי מקול וחומר ומשלישי למדנו לרביעי מקול וחומר, שיהא הכל משועבד להלכה – לימודי קול וחומר אלה משרתים ומבססים את ההלכה מדברי חכמים, שיהא השלישי פוסל בתרומה והרביעי בקודש – שלישי לטומאה שהוא פסול בתרומה ורביעי לטומאה שהוא פסול בקודש הם הלכה (הלכה מדברי חכמים), והדין (קול וחומר) רק אסמכתא, ודין כזה דנים ("מבואות לספרות התנאים", עמוד 525).
עד כאן המקבילה בירושלמי סוטה.
ממה שאמרו בסוגיה: "עד כדון באוכלין שניטמו מאויר כלי חרס..." מוכח שהסוגיה שייכת למשנה בסוטה. ברם מאידך נראה, שמקור הסוגיה הוא בחגיגה על הפסקה: "הרביעי בקודש פסול, והשלישי בתרומה". שהרי נאמר בה: "כמה דרבי עקיבה אמר תמן: 'יטמא' - יטמא דבר תורה, כן רבי יוסה אמר הכא: 'יטמא' - יטמא דבר תורה". והפירוש: "תמן" - סוטה, "הכא" - חגיגה. אם כן, בחגיגה אנו עומדים. ושתי מילים אלו אינן בסוטה. ולפי זה, הועתקה הסוגיה לסוטה אגב הדיון בשלישי בתרומה ודרשת רבי עקיבא הנזכרים במשנה בסוטה ("סוגיות מקבילות בירושלמי" (עבודה), עמוד 126).
נראה שחלקה הראשון של הסוגיה (מתחילתה עד אחרי מימרת רבי אבהו בשם רבי יוסה בן חנינה) מקורו בחגיגה והועתק לסוטה, וחלקה השני של הסוגיה (מ-"עד כדון באוכלין שניטמו מאויר כלי חרס..." עד סופה) מקורו בסוטה והועתק לחגיגה.
בירושלמי פסחים א,ו אמרו: אמר רבי יוסי בירבי בון: אף על גב דלית ליה לרבי ישמעאל "יטמא" יטמא באוכלים (בטומאת אוכלים באוכלים), אית ליה "יטמא" יטמא בכלים (טומאת משקים בכלים (שמן בנר)).
• • •
במשנה שנינו: "ובתרומה, אם ניטמאת אחת מידיו - חבירתה טהורה... והיד מטמא את חברתה בקודש".
מביאים ברייתא (מחלוקת תנאים בטיב הטומאה שיד אחת מטמאת את חברתה בקודש): לטמא את הקודש – אם נגעה יד אחת טמאה ביד השנייה הטהורה - היא מטמאת את היד השנייה שתטמא את הקודש, שהיד השנייה נעשית שנייה לטומאה, ואם תיגע בקודש - תעשה אותו שלישי לטומאה ותטמא אותו, ואם אותו קודש ייגע בקודש אחר - יעשה אותו רביעי לטומאה ויפסול אותו. אבל אם לא נגעה היד הטמאה ביד הטהורה - אין היד השנייה מטמאה את הקודש אלא פוסלת אותו; דברי רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי). רבי יוסי בירבי יודה (תנא בדור החמישי) אומר: לפסול בקודש – אם נגעה היד הטמאה ביד הטהורה - היד השנייה פוסלת את הקודש, שהיד השנייה נעשית שלישית לטומאה, ואם תיגע בקודש - תעשה אותו רביעי לטומאה ותפסול אותו, ואם אותו קודש ייגע בקודש אחר - לא יפסול אותו (רבי ורבי יוסי בירבי יודה חולקים בפירוש דברי המשנה).
ומציעים קושיה: מה?! (בתמיהה) רבי כרבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני)?! – וכי דעת רבי שנזכרה לפני כן, שהיד מטמאה את חברתה לטמא את הקודש, מתאימה לשיטת רבי יהושע שדעתו מובאת בהמשך?! והרי היה לו לרבי ללכת בשיטת חכמים שחלוקים על רבי יהושע, שכן ההלכה כמותם! - ומציעים מראה מקום לדברי רבי יהושע: דתנינן תמן: – ששנינו שם (במקום אחר - משנה ידיים ג,ב): כל הפוסל את התרומה – שני לטומאה, שהוא פוסל את התרומה במגעו, - מטמא את הידים – שנגעו בו, להיות שניות – לטומאה מגזירת חכמים, כדעת רבי יהושע במשנה ידיים ג,א. והיד מטמא את חבירתה – מי שהיתה ידו אחת טמאה וידו השנייה טהורה, ונגעה היד הטמאה ביד הטהורה - היד הטהורה נעשית אף היא שנייה לטומאה, הואיל והיד הטמאה שנגעה בה פוסלת את התרומה; דברי רבי יהושע – כשיטתו במשנה ידיים ג,א. וחכמים אומרים: אין שני עושה שני – לכן אין יד מטמאה את חברתה (הידיים עשויות להיטמא ממגע עם ראשון לטומאה: אדם, אוכל, משקה, או כלי הטמאים בדרגה זו. לדעת רבי יהושע, ידיים יכולות להיטמא אפילו מטומאה קלה יותר של שני לטומאה).
ומתרצים את הקושיה: (ו)דרבי יהושע רבא מן דרבי – (השיטה) של רבי יהושע גדולה (בעלת חידוש גדול יותר) משל רבי. מה דאמר – מה שאומר רבי - בקודש – רבי סבור שרק בעניין קודש היד מטמאה את חברתה להיות שנייה לטומאה, ומה דאמר – ומה שאומר רבי יהושע - בתרומה – רבי יהושע סבור שגם בעניין תרומה היד מטמאה את חברתה להיות שנייה לטומאה. וסבר רבי שלא נחלקו רבי יהושע וחכמים אלא לעניין תרומה, אבל לעניין קודש אף חכמים מודים שהיד מטמאה את חברתה, כמו ששנינו במשנה חגיגה כאן שהיד מטמאה את חברתה בקודש אבל לא בתרומה. הרי שמה אמר רבי נכון לפי כל החכמים.
בתוספתא חגיגה ג,י שנו: היד מטמאה את חברתה [בקודש] (פסקה ממשנתנו) - לטמא בקודש; דברי רבי. רבי יוסה ברבי יהודה אומר: לפסול בקודש.
בבבלי חגיגה כד,א אמרו: יד נגובה (יבשה, שאין עליה משקה) מטמאה את חבירתה לטמא לקודש אבל לא לתרומה; דברי רבי. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: לפסול אבל לא לטמא.
בבבלי אמרו, שרבי יהושע וחכמים נחלקו, האם היד מטמאה את חברתה לטמא את הקודש או לפסול אותו. הרי שלפי הבבלי, רבי יהושע מחמיר רק בקודש ולא בתרומה. אבל לפי הירושלמי, הוא מחמיר גם בתרומה.
• • •
במשנה שנינו: "היד מטמא את חברתה בקודש".
מציעים פרשנות מצמצמת למשנה: רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: לא שנו אלא חבירתה – הדין במשנה מתייחס רק למקרה שנגעה היד הטמאה בידו הטהורה השנייה של אותו אדם, הא – אבל אחרת – במקרה שנגעה היד הטמאה בידו הטהורה של אדם אחר, - לא – אין הדין כך, אלא הדין הוא שלא נטמאה ידו הטהורה של האדם האחר.
רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: אפילו אחרת – אפילו במקרה שנגעה היד הטמאה בידו הטהורה של אדם אחר - נטמאה ידו הטהורה של האדם האחר לטמא את הקודש, שהיד השנייה נעשית שנייה לטומאה (לרבי יוחנן "חברתה" לאו דווקא).
רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם רבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי יוחנן: אפילו ככר – אפילו במקרה שנגעה היד הטמאה בכיכר של קודש - היא מטמאת את הכיכר שיטמא קודש אחר, שהכיכר נעשה שני לטומאה.
ומציעים את חזרתו של רבי יוחנן מהדעה שהחזיק בה לפני כן: אמרין: – אומרים: חזר ביה רבי יוחנן מן הדא – חזר בו רבי יוחנן מן זאת (חזר בו רבי יוחנן מן הדעה הזאת שלו כפי שהוצעה לפני כן בעניין כיכר).
ושואלים: מה אמר כה (צריך לומר: 'בה') עד לא יחזור ביה (אין מובן לשאלה זו, ונראה שהלשון 'עד לא יחזור ביה' הוא אשגרה ממקומות אחרים, וצריך לומר: 'מן דחזר ביה', ובדומה לכך הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל")? – מה אמר בה (רבי יוחנן בעניין כיכר) משחזר בו (מדעתו)?
ומשיבים: לא אמר אלא לטמא ככר (נראה שצריך לומר: 'לטמא אחרת') – לאחר שחזר בו רבי יוחנן, הוא אמר שבמקרה שנגעה היד הטמאה בידו הטהורה של אדם אחר - נטמאה ידו הטהורה של האדם האחר לטמא את הקודש, שהיד השנייה נעשית שנייה לטומאה, ומציעים משנה המשמשת כסימוכין: על שם (משום) כל הפוסל את התרומה מטמא את הידים להיות שניות (משנה ידיים ג,ב) – כך דברי רבי יהושע במשנה שם, אבל לעניין קודש אף חכמים מודים שהיד מטמאה יד אחרת להיות שנייה לטומאה. הא – אבל לטמא ככר - כל עמא מודיי – כל העם (כל החכמים) מודים, שאינו מטמא – כל בעלי המחלוקת מסכימים שאין היד מטמאה את הכיכר להיות שני לטומאה, ומציעים משנה המשמשת כסימוכין: על שם (משום) שאין שיני עושה שיני (משנה ידיים ג,ב) – כך דברי חכמים במשנה שם.
בבבלי חגיגה כד,א-ב אמרו: איתמר: אמר ריש לקיש: לא שנו (שהיד מטמאה את חבירתה לקודש) אלא ידו (של אותו אדם), אבל יד חבירו - לא. ורבי יוחנן אמר: אחד ידו ואחד יד חבירו, באותה היד לפסול אבל לא לטמא (אותה היד הטמאה מטמאת יד אחרת לפסול את הקודש ולא לטמאו).
ממאי? - מדקתני סיפא: שהיד מטמאה את חבירתה לקודש, אבל לא לתרומה. הא תו למה לי? הא תנא ליה רישא (שהיד מטמאה את חבירתה לקודש)! אלא לאו שמע מינה: לאתויי יד חבירו (ולא רק ידו שלו).
ואף ריש לקיש הדר ביה (ואמר כרבי יוחנן), דאמר רבי יונה אמר רבי אמי אמר ריש לקיש, ואמרי לה: אמר רבי יונה אמר רבי אסי אמר ריש לקיש: אחד ידו ואחד יד חבירו, באותה היד לפסול אבל לא לטמא.
מחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן בבבלי כמחלוקתם בירושלמי. דעת רבי יוחנן בירושלמי בעניין כיכר אינה בבבלי. לפי הבבלי, ריש לקיש חזר בו בעניין יד חבירו. ולפי הירושלמי, רבי יוחנן חזר בו בעניין כיכר.
• • •