משנה
פרק זה ממשיך בהלכות טומאה וטהרה, ובשלוש המשניות הראשונות מנויות מעלות שעשו חכמים לקודש על התרומה.
חומר בקודש מבתרומה – יש חומרה לגבי הקודש יותר מאשר לגבי התרומה, שמטבילין כלים בתוך כלים בתרומה – מותר להטביל במקווה כלי טמא בתוך כלי לשם שימוש לתרומה, אבל לא בקודש – אסור להטביל כלי טמא בתוך כלי לשם שימוש לקודשים, מפני שחוששים שמא יכביד הכלי הפנימי על הכלי החיצון ולא ייכנסו המים יפה בין שני הכלים, אלא צריכים להטביל כל כלי וכלי בפני עצמו.
אחוריים – הצדדים החיצוניים של הכלי, ותוך – חללו של הכלי, ובית צביעה – בית האחיזה של כלי, והוא שקע בדופן הכלי שמכניסים לתוכו את האצבעות כדי לאחוז בכלי ולשתות מתוכו, ומקומו על יד פה הכלי (בית צביעה מלשון אצבע. על בית הצביעה ראה "כלי החרס בספרות התלמוד", עמודים עז-פ), בתרומה – החכמים חילקו בין שלושת החלקים הללו של הכלי לעניין תרומה אם נטמא הכלי במשקים טמאים שאינם מטמאים כלים אלא מדברי סופרים, שאם נטמאו האחוריים - לא נטמאו תוך הכלי ובית הצביעה, ואם היתה תרומה בתוך הכלי - לא נטמאה, ואם נטמא בית הצביעה - לא נטמאו תוך הכלי והאחוריים. אבל אם נטמא תוכו - כל הכלי טמא ואף האחוריים ובית הצביעה (משנה כלים כה,ו-ז), אבל לא בקודש – שאם נטמא אחד מהחלקים של הכלי אפילו בטומאה מדברי סופרים - כל הכלי טמא לשימוש לקודשים.
הנושא (מרים, נוטל) את המדרס – הכלי שדרס עליו הזב, נושא את התרומה – מותר לו לשאת תרומה עם המדרס כאחת, כשאין הנושא נוגע בתרומה, כגון שנושאה בתוך כלי חרס, שאינו מיטמא מגבו אלא מאווירו, ואין חוששים שמא יכניס את המדרס לאווירו של הכלי, אבל לא את הקודש – אסור לו לשאת קודש עם המדרס כאחת, אף כשאין הנושא נוגע בקודש (הנושא מדרס נעשה בשעת נשיאתו אב הטומאה לטמא כלי שטף (כלים שמועילה להם טבילה במקווה) במגע אבל לא כלי חרס).
בגדי אוכלי תרומה – אף על פי שאוכלי תרומה טהורים ונזהרים מן הטומאה, מדרס לקודש – טמאים הם טומאת מדרס לאוכלי קודשים (חומרה זו נשנתה לעיל ב,ז בין המעלות שעשו חכמים בטומאה).
לא כמידת הקודש מידת התרומה – לא כמו שנוהגים בקודש צריכים לנהוג בתרומה, שבקודש – הבא להטביל בגד טמא, אם יש בו קשר, מתיר – את הקשר תחילה, ומנגב – מייבש את הקשר, שלא יהא במקום הקשר דבר החוצץ בטבילה, ומטביל – את הבגד, ואחר כך קושר – אחרי הטבילה קושר את הבגד, שאם יקשרנו לפני הטבילה, חוששים שמא יהא הקשר חוצץ ולא ייכנסו המים לתוכו, ובתרומה קושר ואחר כך מטביל – מותר לו לקשור את הבגד לפני הטבילה ואחר כך להטבילו כשהוא קשור, שלתרומה אין חוששים שמא לא ייכנסו המים לתוך הקשר (כך מתפרשת המשנה לפי נוסח המשנה שלפנינו. אבל בתוספתא: "שבקודש מתיר ומטביל ומנגב ואחר כך קושר" - הניגוב הוא לאחר הטבילה, ולא נועד להסיר את החציצה. כנוסח התוספתא היה לפני הבבלי והירושלמי. - במשנה שבמסירה שלפנינו: 'שבקודש מתיר ומטבל ומנגב ומטביל ואחר כך קושר', ונמחק 'ומטבל', וצריך היה למחוק 'ומטביל'. וראה בירושלמי להלן. - הלכה זו, שלא כהלכות שלפניה ולאחריה, יש לה פתיחה: "לא כמידת הקודש מידת התרומה". מסתבר שהיא לקוחה ממקור אחר, והובאה לכאן משום שעוסקת באותו נושא ("משנת ארץ ישראל", חגיגה, עמוד 306). גם בברייתא המקבילה שבתוספתא ובירושלמי יש להלכה זו אותה פתיחה).
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "חומר בקודש מבתרומה" כול'.
מדוע החמירו בקודש יותר מבתרומה? -
מסבירים: רבי חייא (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): מפני שאוכלי תרומה זריזין ואוכלי קודש אינן זריזין – אוכלי תרומה הם כוהנים הרגילים באכילת תרומה בטהרה והם מיומנים וזהירים בהלכות טהרה, מה שאין כן אוכלי קודש (אוכלי קורבנות) שהם גם כוהנים וגם שאינם כוהנים המביאים את קורבנותיהם ואינם רגילים באכילת קודשים בטהרה. כיוון שהעוסקים בתרומה זריזים והעוסקים בקודש אינם זריזים, על כן החמירו בקודש יותר מבתרומה וקבעו מגבלות וסייגים בקודש שאין בתרומה (בקודשי קודשים שאינם נאכלים לזרים החמירו משום קודשים קלים שנאכלים לזרים ("ספר ניר")).
ותמהים: אמר רבי חנניה (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) קומי – לפני רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): והדא היא – וזאת היא מעלה?! (בתמיהה) – לפי ההסבר האמור לפני כן, אין החומרה בקודש מבתרומה משום מעלה שיש לקודש על התרומה! אִילּוּ דבר שהוא שוה בזה ובזה, טמא בזה וטהור בזה, (ו)דא היא – זאת היא מעלה (בניחותא) – אִילו לפי ההסבר, קודש ותרומה שווים מבחינת המציאות, ואף על פי כן אין דינם שווה, שבקודש טמא ובתרומה טהור, הרי החומרה בקודש מבתרומה היא משום מעלה שיש לקודש על התרומה. אבל לפי ההסבר האמור לפני כן, אין שניהם שווים מבחינת המציאות, שכן אוכלי תרומה זריזים ואוכלי קודש אינם זריזים, ומשום כך דינם שונה, ואין החומרה בקודש מבתרומה משום מעלה שיש לקודש על התרומה.
ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות המבוססת על אוקימתא: אמר ליה: – אמר לו (רבי מנא לרבי חנניה): תיפתר – תתפרש (המשנה), במזוקק לקודש – במקרה של כוהן הרגיל באכילת תרומה בטהרה והוא מיומן וזהיר בהלכות טהרה, אלא שעתה הוא נזקק לטהרה לשם אכילת קודשים, שאף במקרה זה יש החומרה בקודש מבתרומה, ובשעה שהוא אוכל תרומה אנו דנים אותו כזריז אבל בשעה שהוא אוכל קודש אין אנו דנים אותו כזריז, וזה משום מעלה שיש לקודש על התרומה. לפי זה יש מעלה מהותית לקודש על פני התרומה, והיא הגורמת להבחנה ההלכתית ביניהם.
• • •
במשנה שנינו: "מטבילין כלים בתוך כלים בתרומה, אבל לא בקודש".
רבי לא (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): אם היה דבר טמא כבד כליטרא (המילה 'כבד' נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה. בשום מקום לא נמצא כסגנון 'כבד כ...', ונראה שהמילה 'כבד' יתירה ונוספה בהשפעת המימרה המקבילה בבבלי) – אם הכלי הטמא היה במשקל ליטרא (משקל רומי קדום - 320-360 גרם) או יותר, - אין מטבילין אותו – אפילו לתרומה אין מטבילים אותו בתוך כלי אחר, שבשל כובדו של הכלי הפנימי יש לחשוש שהמים לא יחדרו כלל תחת הכלי הפנימי.
ומביאים ברייתא: אבא שאול (תנא בדור השלישי והרביעי) אומר: אף בתרומה אין מטבילין אותו אלא בסל ובגרגותני (סל קלוע מנצרים (מקור המילה ביוונית)) בלבד – אין מטבילים כלי בתוך כלי לתרומה אלא כשהם נתונים בסל או בגרגותני, שהואיל והמים באים גם מלמטה ומן הצדדים הם חודרים מתחת לכלים הנטבלים, ואין לחשוש משום חציצה. ולקודש אין מטבילים כלי בתוך כלי אפילו בסל או בגרגותני. אבא שאול חולק על חכמים, ומחלוקתם שנויה בתוספתא (הברייתא בירושלמי היא קטע מן התוספתא, ולפיכך אמר שאף בתרומה נוהג כמו שאתה (תנא קמא) שונה בקודש. אבל אף הוא מודה שיש כאן מעלה בקודש לגבי תרומה, ובקודש אין מטבילין כלל, שבקודש החמירו גם בזה לאבא שאול ("תוספתא כפשוטה")).
ומקשרים בין דברי תנאים: אמר רבי יוחנן: אבא שאול ורבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) שניהם אמרו דבר אחד – שדבר בדבר חוצץ בטבילה, ומציעים מקור לדברי התנא השני: דתנינן תמן: – ששנינו שם (משנה מקוואות ח,ה): האוחז באדם ובכלים ומטבילן - טמאים – נשארים בטומאתם כמו שהיו, כאילו לא הוטבלו, לפי שאחיזתו חוצצת בין המים לאדם או לכלים, וכשהוא מדיח את ידיו (בכתבי היד של המשנה: 'ואם הדיח את ידיו במים') – קודם לאחיזתו, - טהורין – שעלתה להם הטבילה, לפי שהמים שעל ידיו מתחברים למי המקווה ואין כאן חציצה. רבי שמעון אומר: ירפם (בכתבי היד של המשנה: 'ירפה') – את ידיו באחיזתו, עד (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה, וישנה בכתב יד אחד של המשנה ואינה בכתב יד אחר) שיבוא (בכתבי היד של המשנה: 'שיבואו') בהן המים – במקום שהוא אוחז. הרי שרבי שמעון מחמיר בדיני חציצה, כאבא שאול שגם הוא החמיר בכך.
ומסייגים את הקשר בין דברי התנאים: אמר רבי יוחנן: מסתברא רבי שמעון יודי לאבא שאול – מסתבר (ש)רבי שמעון יודה לאבא שאול (רבי שמעון, שחושש לחציצה ואומר שאין מועילה הדחת הידיים אלא אם כן הרפה את אחיזתו באדם ובכלים, יסכים לאבא שאול ויאסור לטבול כלי בתוך כלי אף לתרומה), אבא שאול לא יודי לרבי שמעון – אבא שאול לא יודה לרבי שמעון (אבא שאול לא יסכים לרבי שמעון, אלא יאמר שמועילה הדחת הידיים אף אם לא הרפה את אחיזתו באדם ובכלים, לפי שאין אבא שאול אוסר לטבול כלי בתוך כלי אלא כשאינו מדיח את הכלי הפנימי קודם שמניחו בתוך הכלי החיצון, ומשום כך הוא חושש לחציצה, אבל אם מדיחו אינו אוסר לטבול כלי בתוך כלי).
קשה לדעת אם הסתייגות זו נועדה לדחות את קביעת 'אמרו דבר אחד', או רק לצמצם את תחולתה, לאמור שהדעות שנקשרו יחדיו קרובות אבל לא זהות (על פי "הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמודים 80-81).
לא ייתכן שרבי יוחנן שמקשר בין דברי התנאים יסתור את דברי עצמו ויסייג את הקשר בין דברי התנאים. ונראה שרבי יוחנן אמר רק את המימרה הראשונה, כמו שמצאנו במקומות אחרים שהוא מקשר בין דברי תנאים, וסתם הירושלמי הוא שמסייג את הקשר בין דברי התנאים, כמו שהוא ברוב המקומות שבהם אמורא מקשר בין דברי תנאים, והמילים 'אמר רבי יוחנן' במופען השני יתירות, או שאמורא מסייג את הקשר בין דברי התנאים, והוחלף שמו בטעות בשמו של רבי יוחנן.
ופוסקים הלכה: רבנין דקיסרין – חכמי קיסריה אומרים בשם רבי יוחנן: הלכה כאבא שאול.
ומציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן: ותני כֵן: – ושונה (התנא) כך: הלכה כדבריו – של אבא שאול.
בתוספתא חגיגה ג,ד שנו: חומר בקודש מבתרומה, שמטבילים כלים בתוך כלים, כוסות בתוך כוסות, תמחויים בתוך תמחויים, בתרומה, אבל לא בקודש. בקודש נותן לתוך הסל או לתוך גרגותני ומטביל. אבא שאול אומר: כך היו עושים בתרומה, אבל לא בקודש.
בבבלי חגיגה כא,א-כב,א אמרו: לקודש מאי טעמא לא מטבילים כלים בתוך כלים?
אמר רבי אילא: מפני שכובדו של כלי חוצץ (הכלי לוחץ מעט על הכלי החיצון וגורם לחציצה בפני המים).
רבא אמר: ...גזירה שמא יטביל מחטים וצינורות (מסרגות, שהם כלים קטנים) בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד (פתח שגודלו כמו השפופרת שמניחים בפי הנוד, שעושים שיתערבו המים שבשני מקוואות סמוכים וייחשבו כמקווה אחד).
והא דרבא ודרבי אילא תנאי היא, דתניא: סל וגרגותני שמילאם כלים והטבילם - טהורים, בין לקודש בין לתרומה. אבא שאול אומר: לתרומה, אבל לא לקודש.
רבי אילא שבבבלי הוא רבי לא שבירושלמי.
הירושלמי מביא רק טעמו של רבי אילא שנותן שיעור לדבר.
בבבלי כב,א אמרו, שלרבי אילא שהטעם הוא משום חציצה, אין מטבילים אפילו בסל וגרגותני, שהרי הכלי הפנימי מכביד גם על הסל ואין המים נכנסים בינתיים, אבל לרבא שהטעם הוא משום גזירה שלא יטביל בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד, מותר להטביל בתוך כלים שאין במינם שפיהם צר. ותלו שם את מחלוקת האמוראים במחלוקת תנא קמא ואבא שאול בברייתא.
לפי הבבלי טעם המחלוקת הוא שאבא שאול חושש לחציצה, ולפיכך אין הבדל בין סל וגרגותני לשאר כלים, ותנא קמא אינו חושש לחציצה, ובקודש גזרו משום חשש שלא יבוא להטביל בכלי שפיו צר שאין בו חלל כשפופרת הנוד, מה שאין כן סל וגרגותני שאין במינם פה צר.
ברם בירושלמי לא נזכר אלא הטעם של חציצה, אף על פי שהזכירו שם את מחלוקת החכמים ואבא שאול ("תוספתא כפשוטה").
לפי הבבלי אין הבדל בין סתם כלים וסל וגרגותני אם הטעם שאין מטבילים כלים בתוך כלים הוא משום חציצה. לפיכך פירש מה שאומר אבא שאול בסל וגרגותני "לתרומה אבל לא לקודש", שאפילו בסל וגרגותני אין מטבילים כלים בתוכם לקודש מטעם חציצה. בעוד שתנא קמא סובר שהטעם הוא גזירה שמא יטביל מחטים וצינורות בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד. לכן הבדיל בין סתם כלים וסל וגרגותני, ובסל וגרגותני אפילו לקודש מטבילים כלים בתוכם.
אבל לירושלמי יש הבדל בין סתם כלים וסל וגרגותני אף אם הטעם הוא משום חציצה. הוא מצטט את אבא שאול בלשון "אף בתרומה אין מטבילין אותו אלא סל וגרגותני בלבד", ומפרש שאבא שאול סובר כרבי שמעון שאחיזת כלים בשעת טבילה אפילו ידיו רטובות היא חציצה. לכן אפילו בתרומה אין מטבילים סתם כלים בתוך כלים, מה שאין כן בסל וגרגותני. ואילו דברי תנא קמא לא הובאו בירושלמי, אבל מפירושו באבא שאול אנו רואים שלתנא קמא אין חציצה בכלים בתוך כלים אפילו בסתם כלים ומעלה עשו בקודש.
נימוקו של הבבלי שלא להבדיל בין סתם כלים וסל וגרגותני אם הטעם הוא משום חציצה, הוא כנראה דברי רבי אילא "שכובדו של כלי חוצץ", והניח שגם בסל וגרגותני כובד הכלי חוצץ את שולי הסל.
נראה שהמימרה של רבי אילא בירושלמי ובבבלי אחת היא. במקור אמר רבי אילא כלשונו בבבלי. בבבלי הבינו שבא לפרש את המשנה למה אין מטבילים כלים בתוך כלים לקודש, ובירושלמי הבינו שבא לומר שאם הכלי כבד אפילו לתרומה אין מטבילים.
והנה אף על פי שלשונו של רבי אילא מקורי בבבלי יותר מבירושלמי, פירושו של הבבלי מתנגד למה שהירושלמי מביא בשם רבי יוחנן ("אבא שאול ורבי שמעון שניהם אמרו דבר אחד"), ורבי אילא מסר כאן בשם רבי יוחנן. על כן נראה כירושלמי בפירוש רבי אילא ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמודים תרג-תרד).
ומציעים זיהוי למשנה: אמר רבי יונה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): מתניתא דרבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) – המשנה (שאומרת שמטבילים כלים בתוך כלים בתרומה אבל לא בקודש, היא) של רבי מאיר (בשיטתו של רבי מאיר. - כאן התלמוד אינו מציע לא את תוכן שיטתו של רבי מאיר ולא מקור לדבריו, כנראה מפני שדברים אלה היו ידועים (על פי "הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 469)), אבל דברי חכמים – לדברי החכמים (החלוקים על רבי מאיר): עושין כן אפילו בקודש – אף בקודש מטבילים כלים בתוך כלים כמו בתרומה (פירשנו מימרה זו בעניין טבילת כלי בתוך כלי הנידון לעיל ולא בעניין אחוריים ותוך ובית צביעה של כלי הנידון להלן, משום שהלשון 'עושין' מתאים ביחס ל'מטבילים' שהוא מעשה שעושים ואינו מתאים לאחוריים ותוך ובית צביעה שאין שם מעשה שעושים. הלשון 'עושין כן אפילו בקודש' הוא כסגנון הלשון של אבא שאול בתוספתא חגיגה ג,ד בעניין טבילת כלי בתוך כלי כשהם נתונים בסל או בגרגותני: 'כך היו עושין בתרומה, אבל לא בקודש').
אפשר שהכוונה היא לרבי מאיר ששנה שלוש עשרה מעלות בקודש (כמפורש להלן), אבל חכמים החלוקים עליו לא מנו אלא שתים עשרה מעלות, ולדעתם אף בקודש מטבילים כלים בתוך כלים כמו בתרומה, ואין כאן אלא שתים עשרה מעלות.
ושמא הכוונה היא לבבא שאחריה: "הנושא את המדרס הוא נושא את התרומה, אבל לא את הקודש", ועליה אמר רבי יונה שהיא כרבי מאיר ששנה שלוש עשרה מעלות בקודש (כמפורש להלן), אבל חכמים החלוקים עליו לא מנו אלא שתים עשרה מעלות, ולדעתם הנושא את המדרס הוא נושא גם את הקודש, ואין כאן אלא שתים עשרה מעלות. וכן הוא דרך הירושלמי בכמה מקומות, שהוא מבאר בתחילה בקצרה כמה הלכות, ואחר כך הוא חוזר לדון בהן בפירוט כסדרן במשנה, ואין כאן דוחק כלל ("תוספתא כפשוטה" בהערה).
הלשון 'עושין כן אפילו בקודש' הוא כסגנון הלשון של התנא החולק בתוספתא חגיגה ג,ו בעניין זה: 'הנושא את המדרס הוא נושא את התרומה, אבל לא את הקודש. כיצד? היו סנדליו טמאים, נושא חבית של תרומה על כתיפו, ואין עושים כן בקודש'.
• • •
במשנה שנינו: "אחוריים ותוך ובית צביעה בתרומה, אבל לא בקודש".
למה אחוריים ותוך ובית צביעה בתרומה? -
שאין בית צביעה תוך – לעניין תרומה אין בית צביעה נחשב לתוך אלא בפני עצמו הוא ("שדה יהושע" ו"שערי תורת ארץ ישראל"). אבל כלי קודש – כלי שרת (השווה לשון המשנה כלים כה,ט), כולן תוך – אף האחוריים ובית הצביעה דינם כתוך. - משפט זה הוא הסבר להלכה שבמשנה, ואפשר שהוא ברייתא המוסבת על המשנה.
במשנה כלים כה,ז שנינו: כל הכלים יש להם אחוריים ותוך ויש להם בית צביעה.
ושם כה,ט שנינו: כלי הקודש אין להם אחוריים ותוך ואין להם בית צביעה.
בתוספתא חגיגה ג,ה שנו: אחוריים ותוך ובית הצביעה בתרומה, אבל לא בקודש. אמר רבי יוסה: זה לשון כפול, כל שיש לו אחוריים ותוך - יש לו בית הצביעה, כל שאין לו אחוריים ותוך - אין לו בית הצביעה (אין למנות אחוריים ובית צביעה לשתי מעלות בקודש, אלא שתיהן מעלה אחת, והואיל ואמרו (משנה כלים כה,ט): "כלי הקודש אין להם אחוריים ותוך", כבר אין צורך להוסיף "ואין להם בית הצביעה" ("תוספתא כפשוטה")).
ובתוספתא כלים (בבא בתרא) ג,יב שנו: כלי הקודש אין להם אחוריים ותוך ואין להם בית הצביעה... אמר רבי יוסי: זה לשון כפול (אין צריך להזכיר בית הצביעה ("תוספת ראשונים")), כל שיש לו אחוריים ותוך - יש לו בית הצביעה, אין לו אחוריים ותוך - אין לו בית הצביעה.
מתוך צירוף לשון המשנה והתוספתא בכלים ולשון המשנה והתוספתא כאן משמע, שאין הבדל בין כלי חול שרוצה ליתן קודש לתוכם ובין כלי קודש ממש (כלי שרת), ובכולם אם נטמאו אחוריהם או בית צביעתם - נטמאו כולם ("תוספתא כפשוטה").
ומביאים סיפור מעשה על תלמידי רבי עקיבה: רבי יונה אמר בשם רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): מעשה שנכנסו (התכנסו) שבעה זקינים – תלמידיו של רבי עקיבה, לעבר את השנה (להוסיף חודש לשנה) בבקעת רימון (בדרומה של בקעת בית נטופה שבגליל התחתון. - באותה שעה לא יכלו לעבר את השנה ביהודה, ולכן עיברוה בגליל). ומי היו – שבעה הזקינים? רבי מאיר ורבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) ורבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) ורבי שמעון (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) ורבי נחמיה (תנא בדור הרביעי) ורבי ליעזר בן יעקב (השני, תנא בדור הרביעי) ורבי יוחנן הסנדלר (תנא בדור הרביעי) – החכמים האלה פעלו בדור אושא, בשלהי השמד שלאחר מרד בר כוכבא (בשעת השמד לא יכלו לעבר את השנה, ולכן עיברוה מיד כשיכלו). אמרו – החכמים האלה: כמה מעלות בקודש ובתרומה? – באותו מעמד דנו בשאלה: כמה מעלות בקודש יותר מבתרומה? (נראה שהלשון 'כמה מעלות בקודש ובתרומה?' הוא אשגרה מהלשון בירושלמי ברכות ה,א 'כמה מעלות בקודש? וכמה מעלות בתרומה?', ושם הכוונה לדרגות טומאה, וכאן צריך לומר: 'כמה מעלות בקודש מבתרומה?') רבי מאיר אומר: שלש עשרה – מעלות. רבי יוסי אומר: שתים עשרה – מעלות (על המחלוקת במניין המעלות ראה מה שכתבנו להלן). אמר רבי מאיר: כך שמעתי מרבי עקיבה: שלש עשרה – מעלות. אמר לו רבי יוחנן הסנדלר – לרבי מאיר: שימשתי את רבי עקיבה עומדות מה שלא שימשתו ישיבות (צריך לומר: 'יושבות') – אני שימשתי את רבי עקיבה בעמידה יותר משאתה שימשת אותו בישיבה (שימשתי את רבי עקיבה בילדותי יותר ממה ששימשת אתה אותו בזקנותך ("הירושלמי כפשוטו", עמוד 166), ואני מכיר את דעת רבי עקיבה יותר ממך. - התלמידים היו לומדים תורה בצעירותם כשהם עומדים לפני רבם ובבגרותם כשהם יושבים לפני רבם. תלמיד המשמש את רבו לומד הרבה מדבריו וממעשיו). אמרו – החכמים האלה: רבי יוחנן הסנדלר אלכסנדרי לאמיתו הוא – אלכסנדרי הוא לכל דקדוקיו, שכן רק האלכסנדריים השחצנים היו מסוגלים להקפיד כך, כמו שהקפיד רבי יוחנן הסנדלר על רבי מאיר. ועמדו – החכמים האלה, משם – קמו ממקום מושבם, בנשיקה – לאות אהבה וחיבה וריעות (למרות נעימת הפולמוס שבדברים שאמר רבי יוחנן הסנדלר לרבי מאיר, נתפייסו זה לזה, שלא כתלמידיו הראשונים של רבי עקיבה שהיתה עינם צרה בתורה אלו באלו).
בשלוש המשניות הראשונות שבפרק זה מנויות מעלות שיש לקודש על התרומה. במשנה א מנויות חמש מעלות לרבי יוסי ושש לרבי מאיר, שכן רבי יוסי מונה אחוריים ובית צביעה כמעלה אחת ורבי מאיר מונה אחוריים ובית צביעה כשתי מעלות; במשנה ב מנויות חמש מעלות; ובמשנה ג מנויות שתי מעלות. סך המעלות הוא שתים עשרה מעלות לרבי יוסי ושלוש עשרה לרבי מאיר (ראה להלן "תוספתא כפשוטה").
ואלה המעלות לפי רבי יוסי:
א. טבילת כלי בתוך כלי (משנה א).
ב. אחוריים ותוך ובית צביעה של כלי.
ג. נשיאת מדרס.
ד. בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש.
ה. קשירת קשר אחרי טבילה.
ו. טבילת כלים בגמר מלאכתם (משנה ב).
ז. צירוף דברים שבתוך כלי.
ח. שלישי ורביעי בטומאה.
ט. יד שנטמאה.
י. יד מטמאת את חברתה.
יא. אכילת אוכלים נגובים בידיים מסואבות (משנה ג).
יב. טבילה לאונן ולמחוסר כיפורים.
בבבלי חגיגה כא,ב-כב,א אמרו: אמר רבי אילא אמר רבי חיננא בר פפא: עשר מעלות שנו כאן...
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אחת עשרה מעלות שנו כאן...
רבי אילא מונה "אין מטבילים כלי בתוך כלי בקודש" ו"בקודש מתיר ומנגב ומטביל" לאחת, משום שטעם שניהם משום חציצה, ולרבא ורבה בר אבוה הן אחת עשרה מעלות.
ברם הירושלמי חולק על הבבלי במנייין המעלות, ולשיטת הבבלי מונים אחוריים ובית צביעה אחת, אבל בירושלמי מונה אותם שתיים (לרבי מאיר). וכן להלן במשנה ב: "ובתרומה: אם נטמאת אחת מידיו - חברתה טהורה, ובקודש - מטביל שתיהן; שהיד (כן היא הגרסה במשנה שבבבלי) מטמאה את חברתה בקודש, אבל לא בתרומה", והכול היא מעלה אחת. אבל במשנה שבירושלמי: "והיד מטמאה את חברתה", ויש כאן שתי מעלות, וכן מוכח להלן בתוספתא. ולפיכך מנו בירושלמי שלוש עשרה מעלות (לרבי מאיר). אבל רבי יוסי שאמר כאן (בתוספתא) במפורש שהוא לשון כפול לא מנה בית הצביעה כלל, ולשיטתו אין כאן אלא שתים עשרה מעלות, כמפורש בדבריו בירושלמי ("תוספתא כפשוטה").
דברי "תוספתא כפשוטה" על אופן מניית המעלות בקודש אינם כדבריו בהערה שהבאנו לעיל (על מאמר רבי יונה: 'מתניתא דרבי מאיר, אבל דברי חכמים: עושין כן אפילו בקודש').
בלשון המעשה לא נאמר על איזו מעלה בין קודש לתרומה חלקו (רבי מאיר ורבי יוסי), אבל מתוך ההקשר של סוגיית הירושלמי נראה שהמחלוקת נסבה על משנתנו, האם יש לקודש תוך ואחוריים או שכולו תוך. רבי יוחנן הסנדלר הכריע שדין קודש כדין תרומה, ודעתו נתקבלה. עם זאת לא תמה המחלוקת, והמשנה הסתמית כאן היא כרבי מאיר ("משנת ארץ ישראל", חגיגה, עמודים 299-300).
קשה להכריע אילו הן שלוש עשרה המעלות שמנה רבי מאיר. ייתכן כי צירף למניינו את שתי ההלכות מן הפרק הקודם: "נוטלים לידיים לחולין ולמעשר ולתרומה; ולקודש מטבילים" (הלכה ה) ו"הטובל לתרומה והוחזק לתרומה - אסור לקודש" (הלכה ו). רבי יוסי צירף את שתי ההלכות של הפרק הקודם, אך חלק על המעלה השנייה שבפרקנו (אחוריים ותוך ובית צביעה של כלי) כפי שנאמר בירושלמי: "מתניתא דרבי מאיר, אבל דברי חכמים: עושין כן אפילו בקודש, שאין [בקודש] בית צביעה תוך; כלי קודש כולן תוך" (שם, עמוד 323).
אין לומר שלרבי יוסי יש לקודש אחוריים ותוך ובית צביעה כמו לתרומה, שהרי בתוספתא חגיגה וכלים (ראה לעיל) אמר רבי יוסי במפורש שלא כך.
גם אין לומר שהמשפט "מתניתא דרבי מאיר, אבל דברי חכמים: עושין כן אפילו בקודש" מוסב על אחוריים ותוך ובית צביעה של כלי. ראה מה שכתבנו לעיל בפירושנו למשפט זה.
גם אין לומר שהמשפט "שאין בית צביעה תוך" מוסב על קודש, שאם כן יש הבדל בין קודש לכלי קודש, אך אין לחלק ביניהם ודינם שווה, כמו שמוכח מהמשנה ומהתוספתא בחגיגה ובכלים (ראה לעיל).
ב"שערי תורת ארץ ישראל" כתב, שרבי מאיר אומר שלוש עשרה מעלות, כי הוא מונה אחת עשרה מעלות שבפרקנו ועוד שתי מעלות שבפרק הקודם, ורבי יוסי אומר שתים עשרה מעלות, כי הוא סובר שמטבילים כלי תוך כלי אף בקודש, ורבי יוסי הוא חכמים שאמר רבי יונה לעיל. - אך אין כל מקור שרבי יוסי סובר כך.
שבעה זקינים
בבראשית רבה סא,ג נאמר: שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבה מגבת ועד אנטיפטריס וכולהם מתו בפרק אחד. למה? שהיתה עיניהם צרה אלו באלו. ובסוף העמיד שבעה: רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר ורבי אליעזר בן יעקב; ואית דאמרין: רבי יהודה ורבי נחמיה ורבי מאיר ורבי יוסי ורבי שמעון בן יוחי ורבי חנניה בן חכינאי ורבי יוחנן הסנדלר. אמר להם: בניי, הראשונים לא מתו אלא שהיתה עיניהם צרה בתורה אלו באלו, אלא תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם. עמדו ומילאו כל ארץ ישראל תורה.
ובקוהלת רבה יא [ו] נאמר: שני אלפים תלמידים היו לו (לרבי עקיבא) מגבת ועד אנטיפטרס, וכולם מתו בחייו בין פסח לעצרת, ובסוף העמיד לו שבעה, ואלו הם: רבי יהודה ורבי נחמיה ורבי מאיר ורבי יוסי ורבי שמעון בן יוחאי ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי ורבי יוחנן הסנדלר. אמר להם: בניי, הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה, אתם אל תהיו כן. מיד עמדו ומילאו את כל ארץ ישראל תורה.
הירושלמי ומדרשי האגדה חלוקים בזהות שבעה תלמידי רבי עקיבא האחרונים.
רבי יוחנן הסנדלר אלכסנדרי לאמיתו הואמשום מה אמרו על רבי יוחנן הסנדלר כך? - משום שהשיב לרבי מאיר: "שימשתי את רבי פלוני עומדות מה שלא שימשתו ישיבות". האמת היא שגם אחרים אמרו כך שעה שחלקו על חבריהם וטענו שהם מכירים יותר את דעת רבם. אבל במקרה שלפנינו רבי יוחנן הסנדלר לא חלק על רבי מאיר אלא הסכים לו. כוונת דבריו היתה: אומנם צדקת, אבל כיצד אתה מעז לדבר בפניי על רבי עקיבה? הרי אני שימשתי וגו'. רק האלכסנדריים השחצנים היו מסוגלים להקפיד כך ("'כך היה וכך יהיה'", "קתדרה" יז, עמוד 5).
אין כל אסמכתא של ממש לכך שהתנא רבי יוחנן שנתכנה "הסנדלר" אכן מתקין נעליים היה. אם השתמשו בארץ ישראל בכינוי זה בהשפעת היוונית והרומית לעושה סנדלים, תמוה בעינינו מדוע אין כינוי זה מופיע במקורות בשום הקשר אחר כשהמדובר בבעל מלאכה זה אלא רצען או אושכפא. כיוון שלכינוי "סנדלר" שנתכנה בו רבי יוחנן יכולים להיות גם הסברים אחרים, אין ודאות שעסק במלאכה זו. על פי הירושלמי חגיגה "אמרו: רבי יוחנן אלכסנדרי" גם אפשר להניח שבכינויו "הסנדלר" נשתבש שם מקום מוצאו ("ההתייחסות הערכית למלאכה בספרות חז"ל", "מחקרי ירושלים במחשבת ישראל" 1, חוברת ד, עמודים 46-47).
ומוסיפים לספר על הכינוס של שבעה הזקינים: וכל מאן דלא הוה ליה גולה – וכל מי שלא היתה לו טלית (גלימה), הוה חבריה קטע פלגא דגולתיה ויהב ליה – היה חבירו גוזר חצי טליתו ונותן לו.
ושואלים: ולמה הוון עבדין כן? – ולמה היו (החכמים האלה) עושים כך? (למה נתנו חצי טלית למי שלא היתה לו טלית?)
ומשיבים: דהוון כולהון דרשין הדין פסוקא מן שבע שבע אפין: – שהיו כולם דורשים את הפסוק הזה (שלהלן) בשבע שבע פנים (אופני דרשה שונים): נאמר (במשל הכרם): "אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ" (ישעיהו ה,א) – אני מתכונן לשיר על שקרה לאחד מידידיי על אודות כרמו ("דודי" הוא "ידידי", וכוונת הנביא לה'. - ומאחר שאין נאה לדרוש בלא עיטוף בבגד חשוב, הוצרכו לתת חצי טלית למי שלא היתה לו טלית). וקלסון לאחרייא מה אשכח אפוי בגוה – ושיבחו (החכמים האלה) את (הדורש) האחרון על פנים שמצא בו (שעל אף שהיה האחרון, מצא פנים חדשות שלא מצאו הדורשים הקודמים לו).
אמרין: – אומרים: רבי שמעון בן יוחי הוה – היה (האחרון ששיבחו אותו).
בכל כינוס של חכמים היו עוסקים גם בדברי אגדה, כמסופר כאן.
ושואלים: ולמה הוון דחקין מעתה (צריך לומר: 'מעתדה') הדא מילתא? – ולמה היו (החכמים האלה) דוחקים להכין את הדבר הזה (לעבר את השנה)?
ומשיבים: דהוון דרשין מימר: – שהיו (החכמים האלה) דורשים לומר: "אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ" (שמות לד,יז) – אסור לעשות פסל היצוק ממתכת. מה כתיב בתריה? – מה כתוב אחריו? "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר" (שמות לד,יח) – אתם חייבים לקיים את חג המצות. אתם חייבים להשגיח שיחול חג המצות בזמנו, ולשם כך יש לעבר את השנה. אמרין: – אומרים (החכמים האלה בדרשתם): כל מי שסְפֵיקָה (יכולת, אפשרות) בידו לעבר את השנה ואינו מעברה, כאילו עובד עבודה זרה – החכמים האלה למדו מהכתוב בעניין חג המצות שיש לעבר את השנה כדי להשגיח שיחול חג המצות בזמנו, ודרשו מסמיכות שני הכתובים האלה, שמי שאינו משגיח שיחול חג המצות בזמנו ואינו מעבר את השנה אם הוא יכול לעשות כך, הרי הוא כמי שעושה פסל לעבודה זרה ועובד אותו. וכיוון שיכלו החכמים האלה באותה שעה לעבר את השנה, עשו כך.
ומספרים על סיום הכינוס של שבעה הזקינים: מי אתיי מיזל לון אמרין: – משבאו לילך להם, אמרו (החכמים): אתון נחוי עובדינן – בואו, נַראה את מעשינו (נעשה דבר שבראייתו יזכרו את מעשינו בדורות הבאים). והוה תמן חד כיף דשייש – והיה שם סלע אחד של שיש (שהוא קשה מאוד), והוה כל חד וחד נסיב חד מסמר וקבע ליה בגויה – והיה כל אחד ואחד נוטל מסמר אחד וקובע אותו בו (בסלע), והוא נחת ושקע כהדין ליישא – והוא (המסמר) יורד ושוקע (בסלע בקלות) כמו בעיסה הזאת.
ומציינים: עד כדון מיתקרי כיפא מסמרא – עד עכשיו נקרא הסלע המסומר.
במקור זה מדובר בהתכנסות ארעית של חכמים, אולי עוד בעת שגזירות השמד היו בתוקפן, ובטרם התכנסו באושה החכמים "בשלפי השמד". בנוסף לעיבור השנה מקיימים המתכנסים מעין סדר יום של מושב סנהדרין, ועוסקים בהלכה ובאגדה. המעשה בתקיעת המסמרים בסלע יש בו כדי להעיד, שהחכמים עצמם הכירו בחשיבות פעולותיהם, וראו בהן משום הנחת יסודות לחידושם של מוסדות ההנהגה. לבושם החסר של מקצת החכמים יש בו כדי לשקף את המחסור, כתוצאה מן המשבר הכלכלי החריף ששרר בעקבות מרד בר כוכבא ("הגליל בתקופת המשנה", עמוד 48).
היה נוהג רומאי מימי קדמונים, שבבתי מקדשות אחדים היו תוקעים מסמר מדי שנה כסימן למניין השנים. בדרך זו שמרו הרומאים על מניין השנים. ושמא יש במעשיהם של שבעת הזקנים שבאו לעבר את השנה בבקעת רימון וקבעו זיכרון למעשיהם בתקיעת מסמרים בסלע המסמרים משום הד לאותו מנהג רומאי קדום ("הדים", "ספר זיכרון לנ"ה טור-סיני", עמוד 112).
מחלוקת רבי מאיר, רבי יוסי ורבי יוחנן הסנדלר (בספירת המעלות בקודש, האם הן שנים עשר או שלושה עשר) התרחשה כשהתכנסו בבית רימון לעבר את השנה, ויש להרהר האם ספירתם מסמלת את מספר חודשי השנה או אולי רומזת עליהם בהסתר, ובעקבות זאת האם יש לעברה ("אכילה בטהרה בתקופת התנאים" (עבודה), עמוד 80, הערה 34).
בית הצביעה הוא שקע בדופן הכלי שאפשר לאחוז בו את הכלי, ומשקים יכולים להצטבר שם. ואם עשה בית הצביעה למעלה בכוס אפשר לשתות דרך בית הצביעה.
אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): בית צביעה שאמרו – חכמים שהוא חלוק לעניין טומאה מתוכו ומאחוריו של הכלי, בין בפנים בין בחוץ – גם במקרה שכיוונו הוא לצד הפנימי של הכלי (לכיוון תוך הכלי) וגם במקרה שכיוונו הוא לצד החיצון של הכלי (לכיוון אחורי הכלי), כדרך שהנקיים תופסין בו – נקיי הדעת (עדינים), כששותים מכלי, אוחזים את הכלי בבית הצביעה ולא באוזנו כדרך כל אדם, שהם משנים ואין שותים ממקום שכל אדם שותה בו אלא שותים ממקום אחר.
בבבלי חגיגה כב,ב אמרו: מאי בית צביטה? - אמר רב יהודה אמר שמואל: מקום שצובטים (שמחזיקים בו את הכלי)... רבי אסי אמר רבי יוחנן: מקום שנקיי הדעת שותים (הנקיים נהגו לשתות דרך בית הצביעה) / צובטים.
בכתבי היד של המשנה ובירושלמי: בית צביעה. ובבבלי: בית צביטה.
באיזה מקרה חלוק בית הצביעה מאחוריו של הכלי? -
ומציעים אוקימתא למשנה: אמר רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): איפשר (=אי אפשר) לומר בנגוב (מיובש) – אין לומר שמדובר במקרה שאין משקה כלל על הכלי כולו, שאין הידים מיטמות בנגוב (צריך לומר: 'מְטַמּוֹת הנגוב', וכן הוא בהבאת התוספתא בר"ש משאנץ על משנה כלים כה,ז, וכן הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל") – ידיים טמאות אינן מטמאות כלי נגוב בנגיעתן בו (כשהידיים נגובות), ולכן לא במקרה זה חלוק בית הצביעה מאחוריו של הכלי. אבל (מילה זו יתירה) איפשר (=אי אפשר) לומר כמלוא (צריך לומר: 'במלוא') משקה – אין לומר שמדובר במקרה שיש משקה טופח (מרטיב את הנוגע בו) על הכלי כולו (על פי ר"ש משאנץ), שמכיון שנגע בו טימהו (טימאהו) – במקרה זה ידיים טמאות מטמאות את המשקה בנגיעתן בו, והמשקה מטמא את הכלי כולו, ולכן לא במקרה זה חלוק בית הצביעה מאחוריו של הכלי. אלא כי (כן) נן קיימין – [ב]כך אנחנו עומדים (עוסקים), במלוכלך (מלוחלח - מורטב, נעשה לח. - מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על יד מגיה) במשקה – במקרה שיש משקה טופח על אחורי הכלי, שבמקרה זה חלוק בית הצביעה מאחוריו של הכלי, שכשידיו טמאות ואחורי הכלי טהורים, ואחזו בבית צביעתו, אינו חושש שמא נטמאו המשקים שבאחורי הכלי מחמת ידיו וחזרו וטימאו את הכלי.
במשנה כלים כה,ז שנינו: כל הכלים יש להם אחוריים ותוך (דין אחוריהם חלוק מדין תוכם), ויש להם בית צביעה (דין בית צביעתם חלוק מדין אחוריהם ותוכם)...
רבי מאיר אומר: לידיים הטמאות והטהורות (חכמים הבדילו בין בית הצביעה לאחוריים כשהידיים טמאות וכן כשהידיים טהורות). - אמר רבי יוסי: לא אמרו אלא לידים הטהורות בלבד (המשנה כלים כה,ח מפרשת מה שאמרו רבי מאיר ורבי יוסי, שיש הבדל בין בית הצביעה לאחוריים לידיים הטהורות).
ובתוספתא כלים (בבא בתרא) ג,ט שנו: רבי מאיר אומר: לידיים טמאות (פסקה מהמשנה כלים). - כיצד? איפשר (=אי אפשר) לומר בנגוב, שאין הידיים מטמאות בנגוב (בר"ש משנץ: 'הנגוב'). איפשר (=אי אפשר) לומר במלוא משקים, שעד שלא ייגע בהם (הלשון קשה, אבל הכוונה כמו בירושלמי: שכיוון שנגע בהם) נטמאו משקים. אמור מעתה: היו ידיו טמאות ואחורי הכוס טהורים ומשקה טופח באחורי הכוס - אוחזו בבית צביעתו ואינו חושש שמא נטמאו המשקים שבאחורי הכוס מחמת ידיו ויחזרו ויטמאו את הכוס.
דברי רבי זעורה בירושלמי הם כדברי התוספתא. התוספתא מפרשת מה שאמר רבי מאיר במשנה כלים, שיש הבדל בין בית הצביעה לאחוריים לידיים הטמאות, ורבי זעורה מפרש את משנתנו על פי דברי רבי מאיר במשנה כלים.
הלשון 'אי אפשר לומר... אי אפשר לומר... אמור מעתה...' נמצא בכמה מקומות בספרות התנאית (ראה למשל משנה ערכין ח,ז ותוספתא כלים (בבא מציעא) ה,ב ואהלות יג,ט).
המילה 'אבל' בגרסה שלפנינו 'אבל איפשר לומר' היא אשגרה מהלשונות 'אי אפשר... אבל אפשר...' ו-'אפשר... אבל אי אפשר...' שנמצאים בכמה מקומות בספרות התנאית (ראה למשל משנה זבחים א,ד ונידה ו,א) אך משמעם שונה ממשמע הלשון כאן. ואפשר שהמילה 'אבל' בגרסה שלפנינו נוצרה בדרך של שיבוש כך: איפשר > אי אפשר > א' אפשר > אבל איפשר.
'כן אנן קיימין' מתפרש כמו 'אמור מעתה' בלשון התנאים. ירושלמי חגיגה: 'כן אנן קיימין', לעומת המקבילה החלקית אך קרובה בתוספתא כלים: 'אמור מעתה' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 297, הערה 333).
משקה בית מטבחייא (משקה בית המטבחיים שבעזרה שבמקדש) הוא הדם היוצא משחיטת הקודשים והמים שמשתמשים בהם בעזרה, והם טהורים (משנה עדיות ח,ד וכלים טו,ו).
ומציעים קביעה: רבי יוחנן אמר בשם רבי בנייה (רבי בנאה, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים): עשו משקה בית צביעה כמשקה בית מטבחייא – חכמים דנו משקים שנתונים בבית צביעתו של כלי כמו משקים של בית המטבחיים שבעזרה. ומפרטים את הקביעה: כמא דת אמר תמן: – כמו שאתה אומר שם (במקום אחר. - לשון זה מציע הלכה מעין המצוי בתוספתא כלים (בבא מציעא) ה,ז, ראה להלן): משקה בית מטבחיא - טהורין במקומן – אם נטמאו בפנים (בעזרה) - הם טהורים, אף על פי שיצאו לחוץ, וטמאין במקום אחר – אם נטמאו בחוץ (חוץ לעזרה) - הם טמאים, אף על פי שנכנסו לפנים, וכה – ו(גם) כאן, משקה בית צביעה – משקים טהורים שנתונים בבית צביעתו של כלי ונגע כיכר טמא באחורי הכלי, - טהורין במקומן – לא נטמאו המשקים כדי לטמא את הכלי, וטמאין במקום אחר – נטמאו המשקים כדי לטמא כיכר שייגע בהם לאחר שהמשקים נזלו למקום אחר (כך אמרו להלן לפי רבי מאיר במשנה כלים. - הסופר במסירה שלפנינו השמיט מ'וכה' עד 'במקום אחר' בשל שוויון סופות, ומגיה השלים).
רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): משקה בית מטבחייא שיצא לחוץ – שנטמא בפנים (בעזרה) ויצא לחוץ (חוץ לעזרה), - ניטמא – טמא.
ומציעים קושיה ממקור תנאי: והא תנינן: – והרי שנינו (בתוספתא כלים, ראה להלן. - יש שגם 'תנינן' מציין ברייתא ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 889)): משקה בית מטבחייא שיצאו לחוץ – שנטמאו בפנים ויצאו לחוץ, - בקדושתן הן – עדיין הם בקדושתם והם טהורים! – הרי שאף כשיצאו חוץ לעזרה הם טהורים, שלא כדברי רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי!
ומציעים תירוץ לקושיה המבוסס על אוקימתא: אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי): קיימה – קיים (פירש) אותה (את הברייתא שבתוספתא) רבי סימון – כמו שמוצע להלן; רבי חיננא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי סימון שאמר בשם רבי יהושע בן לוי – רבי יוסה אמר שרבי סימון קיים אותה; ורבי חיננא אמר שרבי סימון אמר כך בשם רבי יהושע בן לוי, שרבי יהושע בן לוי קיים אותה (לאמוראים רבי יוסה ורבי חיננא היו מסורות שונות. בעלי התירוץ הם החכמים שעליהם הקשו לפני כן): בשיצאו וחזרו – יש להעמיד את הברייתא שבתוספתא במקרה שהמשקים שנטמאו בעזרה ויצאו חוץ לעזרה חזרו לעזרה, שבמקרה זה חזרו המשקים לטהרתם (אבל אם יצאו חוץ לעזרה ונטמאו בחוץ וחזרו לעזרה - לא חזרו לטהרתם). אבל אם נטמאו בעזרה ויצאו חוץ לעזרה ולא חזרו לעזרה - טמאים.
בתוספתא כלים (בבא מציעא) ה,ז שנו: כל המשקים - טמאים, משקה בית מטבחיא - טהורים. ואלו הם משקה בית מטבחיא שהם טהורים? זה הדם והמים. נטמאו בפנים, אף על פי שיצאו לחוץ - טהורים. נטמאו בחוץ ונכנסו בפנים - טמאים.
בבבלי פסחים יז,א אמרו: תניא: הדם והמים והיין והשמן, משקי בי מדבחיא, שנטמאו בפנים והוציאם לחוץ - טהורים, נטמאו בחוץ והכניסם לפנים - טמאים.
איני?! והאמר רבי יהושע בן לוי: משקי בי מדבחיא, לא אמרו "דכן" (טהורים) אלא במקומם. למעוטי מאי? לאו למעוטי שנטמאו בפנים והוציאם לחוץ?!
לא, למעוטי שנטמאו בחוץ והכניסם לפנים.
והא "במקומם" קאמר! (משמע שטהרתם היא במקומם בלבד)
הכי קאמר: לא אמרו "דכן" אלא שנטמאו במקומם.
בירושלמי העמידו את הברייתא שנטמאו בפנים ויצאו לחוץ טהורים בשיצאו וחזרו ואת דברי רבי יהושע בן לוי שנטמאו בפנים ויצאו לחוץ טמאים בשלא חזרו. ואילו בבבלי פירשו את דברי רבי יהושע בן לוי על פי הברייתא ולא חילקו בין יצאו וחזרו ללא חזרו.
ומציעים מחלוקת אמוראים: נִיטַּמָּא משקה העליון – משקה שבבית הצביעה (בית הצביעה הוא בפי הכלי למעלה), והיה שותת (נוזל) ויורד – המשקה מבית הצביעה למטה, - רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) ורבי בון בר חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) – נחלקו שני החכמים בדינו של המשקה שלמטה, כמוצע בהמשך. חד אמר: – (חכם) אחד אומר: במקומו - טהור – משקה בית הצביעה טהור במקומו, כאמור לעיל, אבל ירד למטן - טמא – מטמא, כיוון שלמטה הוא נחשב כמקום אחר, ומשקה בית הצביעה טמא במקום אחר. וחורנה אמר: – ו(החכם) האחר אומר: הואיל והוא בא מכח טהרה – שהרי הוא טהור במקומו, - טהור – אינו מטמא אף למטה, ואינו נחשב כמקום אחר (מחלוקת זו דנה במשקה בית הצביעה שהוא נושא סוגייתנו, וכן פירשו ב"ספר ניר" וב"שערי תורת ארץ ישראל").
במשנה כלים כה,א שנינו: כל הכלים יש להם אחוריים ותוך (דין אחוריהם חלוק מדין תוכם).
ושם כה,ו שנינו: כלי שניטמאו אחוריו במשקים (טמאים) - אחוריו טמאים (מגזירת חכמים), תוכו ואוגנו ואוזנו וידיו טהורים. ניטמא תוכו (של הכלי במשקים טמאים) - כולו טמא (כל הכלי טמא, אף אחוריו ואוגנו ואוזנו וידיו טמאים).
מצמצמים את תחולת הקביעה במשנה כלים למקרה מסוים: רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי): הדא דת אמר – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שכלי שנטמאו אחוריו במשקים, תוכו ואוגנו ואוזנו וידיו טהורים): - כמשקין (צריך לומר: 'במשקין') שנִיטַּמּוּ (שנִיטַּמאו) באוכלין – במקרה שנטמאו אחוריו במשקים שנטמאו באוכלים טמאים שנגעו בהם, שאין טומאתם של המשקים אלא מדברי חכמים, אבל במשקין שניטמו בשרץ – במקרה שנטמאו אחוריו במשקים שנטמאו בשרץ טמא שנגע בהם, שהוא אב הטומאה, שטומאתם של המשקים מן התורה, - טמאים הן – אף תוכו ואוגנו ואוזנו וידיו טמאים.
מלשון מימרת רבי אחא בשם רבי זעורה עולה שהיא מוסבת על מקור בעניין אחוריים ותוך שנאמרה בו הלכה בכלי שנטמא במשקים, ולכן פירשנו שמימרה זו מוסבת על משנה כלים כה,ו. להלן הירושלמי דן במשנה כלים כה,ז, ולכן מתאים שלפני כן הוא דן במשנה הקודמת לה.
בבבלי פסחים יז,ב אמרו: תניא: כל הכלים שיש להם אחוריים ותוך, כגון הכרים והכסתות והשקים והמרצופים, נטמא תוכם - נטמא / לא נטמא גבם, נטמא גבם - לא נטמא תוכם. אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים - שנטמאו (כלים אלה) מחמת משקים (טמאים שנגעו בהם); אבל נטמאו מחמת שרץ - נטמא תוכם נטמא גבם, נטמא גבם נטמא תוכם.
בבבלי שם אמרו, שרבי יהודה סובר שטומאת משקים לטמא כלים אינה מן התורה אלא רק מדברי חכמים. ועוד אמרו, שרבי יהודה אינו מחלק בכלים שנטמאו במשקים בין משקים הבאים מחמת ידיים שטומאת המשקים מדברי חכמים ובין משקים הבאים מחמת שרץ שטומאת המשקים מן התורה.
אבל בירושלמי כאן חילקו בכלים שנטמאו במשקים בין משקים הבאים מחמת אוכלים שטומאת המשקים מדברי חכמים ובין משקים הבאים מחמת שרץ שטומאת המשקים מן התורה.
לשון תנא קמא "כל הכלים שיש להם אחוריים ותוך, כגון הכרים והכסתות והשקים והמרצופים" הוא לשון רבי יהודה במשנה כלים כה,א (בשינויים), ולא מסתבר שרבי יהודה יאמר "במה דברים אמורים" על עצמו.
לפיכך נראה שבמקור לא הוסב רבי יהודה על תנא קמא, על עצמו, אלא על המשנה העתיקה שבה היה כמו ששנינו במשנה כלים כה,ו (בלא המילה "במשקין"): "כלי שניטמאו אחוריו - אחוריו טמאים, תוכו ואוגנו ואוזנו וידיו טהורים. ניטמא תוכו - כולו טמא". עליה אמר רבי יהודה: "במה דברים אמורים - בטומאת משקין...". בהשפעת דברי רבי יהודה נכנסה אחר כך המילה "במשקין" לתוך המשנה כלים שם ("מקורות ומסורות" מועד ב, עמוד שכז).
ומציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם (משנה כלים כה,ז) שנינו: כל הכלים יש להן אחוריים ותוך – דין אחוריהם חלוק מדין תוכם לעניין טומאה, ויש להם בית צביעה – דין בית צביעתם חלוק מדין אחוריהם ותוכם לעניין טומאה, שאם נגעו משקים טמאים בבית הצביעה - רק בית הצביעה טמא, אבל האחוריים והתוך טהורים, ואם נגעו משקים טמאים באחוריים - התוך ובית הצביעה טהורים.
רבי טרפון (תנא בדור השני) אומר: לעריבה גדולה של עץ – בלבד יש דין בית הצביעה, שאם נטמאו אחוריה במשקים טמאים - לא נטמא בית צביעתה, אבל לשאר כלים אין דין בית הצביעה (עריבה שימשה ללישת בצק ולעריכתו, וגם שמו בה נוזלים לשימושים שונים). רבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) אומר: לכוסות – בלבד יש דין בית הצביעה, שאם נטמאו אחוריהם במשקים טמאים - לא נטמא בית צביעתם, אבל לשאר כלים אין דין בית הצביעה.
רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) אומר: לידים טמאות וטהורות – חכמים הבדילו בין בית הצביעה לאחוריים כשהידיים טמאות וכן כשהידיים טהורות. אמר רבי יוסי (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי): לא אמרו אלא לידים טהורות בלבד – חכמים הבדילו בין בית הצביעה לאחוריים רק כשהידיים טהורות.
ומפרטים את הדין החל במקרה שלהלן לפי חכם אחד: וכרבי מאיר – לפי רבי מאיר, שחכמים הבדילו בין בית הצביעה לאחוריים כשהידיים טמאות, - היו ידיו – של אדם, טמאות ואחורי הכוס טהורין, משקה לחוץ (צריך לומר כמו להלן: 'נתון') על גבי הכוס – משקה טופח באחורי הכוס, ואחזו בבית צביעתו – אחז בידו את הכוס בבית הצביעה, - פשיטא – (הדבר) פשוט, שאין משקה – שבאחורי הכוס, מיטמא מן היד לטמא את הכוס – אין לחשוש שמא נטמא המשקה שבאחורי הכוס מחמת ידיו וטימא את הכוס.
ומציעים בעיה: האם כשם שאין משקה – שבאחורי הכוס, מיטמא מן היד – שאחזה בבית צביעתו, לטמא את הכוס, כך אין משקה – שבאחורי הכוס, מיטמא מן היד – שאחזה בבית צביעתו, לטמא ככר (לחם שלם) במקום אחר – כיכר שנגע במשקה שבאחורי הכוס לאחר שהמשקה נזל למקום אחר? – האם גם לעניין טומאה במקום אחר אין לחשוש שמא נטמא המשקה שבאחורי הכוס מחמת ידיו, או שמא לעניין טומאה במקום אחר יש לחשוש שמא נטמא המשקה שבאחורי הכוס מחמת ידיו?
ומציעים פשיטת הבעיה ממקור תנאי בתוספת דיון קצר ודיוק: נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה (את פשיטת הבעיה) מזאת (הברייתא בתוספתא כלים): משקין טהורים נתונין (בקרקע) במקום מילה זו צריך לומר: בבית צביעתו של כוס (הגהת הגר"א) – משקה טופח בבית הצביעה, נגע בהן (צריך לומר: 'בו' ("הגר"א והירושלמי", עמוד 154)) ככר טמא – נגע כיכר טמא באחורי הכוס, - טימאן – את המשקים. - ויש לדון: לאי זה דבר טימאן? לא לטמא ככר במקום אחר?! (בתמיהה) – וכי לא נטמאו המשקים שבבית צביעתו של הכוס רק לטמא כיכר שייגע בהם לאחר שהמשקים נזלו למקום אחר?! הרי ודאי שטימאם רק לטמא כיכר במקום אחר! שאם טימאם לטמא את הכוס, היה לברייתא לומר שנטמא הכוס. - ויש להציע דיוק מהמקור התנאי: (מפני שהן על גבי הקרקע, הא על גבי הכוס - לא) במקום משפט זה צריך לומר: לא אמר אלא ככר – רק אם נגע כיכר טמא בחלק אחד של הכוס, נטמאו המשקים שבחלק האחר של הכוס לטמא כיכר במקום אחר, הא – אבל יד - לא (הגהת הגר"א) – אם נגעה יד טמאה בחלק אחד של הכוס, לא נטמאו המשקים שבחלק האחר של הכוס אפילו לטמא כיכר במקום אחר. ולכן יש לפשוט את הבעיה, שאין משקה שבאחורי הכוס מיטמא מן היד שאחזה בבית צביעתו אפילו לטמא כיכר במקום אחר ("הגר"א והירושלמי", עמוד 155).
ומציעים את הבעיה העיקרית (לפי רבי מאיר): אלא היו ידיו טמאות ואחורי הכוס טהורים, משקה נתון על גבי היד – משקה טופח בידו, ואחזו בבית צביעתו – אחז בידו את הכוס בבית הצביעה, - אפילו כן – שמשקה בידו הטמאה שאחזה בבית הצביעה, האם אין משקה – שבידו, מיטמא מן הכוס (צריך לומר: 'היד' (הגהת הגר"א)) לטמא את היד (צריך לומר: 'הכוס' (הגהת הגר"א) – את אחורי הכוס)? – האם גם במקרה זה רק בית הצביעה טמא אבל האחוריים והתוך טהורים, או שמא במקרה זה גם האחוריים והתוך טמאים?
ומציעים פשיטת הבעיה ממקור תנאי בתוספת דיוק: נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה (את פשיטת הבעיה) מזאת (הברייתא בתוספתא כלים): משקין טמאין נתונין בקרקע – על גבי הארץ, נגע בהן (ככר טהור) במקום מילים אלו צריך לומר: כוס שאחוריו טהורים בבית צביעתו (הגהת הגר"א) – כוס שאחוריו טהורים נגע בבית צביעתו במשקים הטמאים, - ניטמא – גם אחוריו נטמאו. - ויש להציע דיוק מהמקור התנאי: (לא אמר אלא ככר, הא יד - לא) במקום משפט זה צריך לומר: מפני שהן – המשקים הטמאים, על גבי קרקע – לכן נטמאו אחורי הכוס מחמת המשקים הטמאים שהכוס נגע בהם בבית צביעתו, הא – אבל על גבי היד - לא (הגר"א הגיה כעין זה) – אם משקים טמאים נתונים על גבי ידו, שהיה משקה טופח בידו הטמאה, ואחז כוס שאחוריו טהורים בבית צביעתו, לא נטמאו אחורי הכוס מחמת המשקים הטמאים שהכוס נגע בהם בבית צביעתו.
ומפרטים את הדין החל במקרה שלהלן לפי החכם האחר: וכרבי יוסה – לפי רבי יוסה, שחכמים הבדילו בין בית הצביעה לאחוריים כשהידיים טהורות, - היו ידיו – של אדם, טהורות ואחורי הכוס טמאים, משקה נתון על גבי היד – משקה טופח בידו, ואחזו בבית צביעתו – אחז בידו את הכוס בבית הצביעה, - פשיטא – (הדבר) פשוט, שאין משקה – שבידו, מיטמא מן הכוס לטמא את היד – אין לחשוש שמא נטמא המשקה שבידו מחמת אחורי הכוס וטימאו את ידו.
ומציעים בעיה: האם כשם שאין משקה – שבידו, מיטמא מן הכוס לטמא את היד – שאחזה בבית צביעתו, כך אין משקה – שבידו, מיטמא מן הכוס לטמא ככר במקום אחר – כיכר שנגע במשקה שבידו לאחר שהמשקה נזל למקום אחר? – האם גם לעניין טומאה במקום אחר אין לחשוש שמא נטמא המשקה שבידו מחמת אחורי הכוס, או שמא לעניין טומאה במקום אחר יש לחשוש שמא נטמא המשקה שבידו מחמת אחורי הכוס?
ומציעים פשיטת הבעיה ממקור תנאי בתוספת דיון קצר ודיוק: נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (הברייתא בתוספתא כלים): משקין טמאים (צריך לומר: 'טהורים' (הגהת הגר"א)) נתונין בקרקע – על גבי הארץ, נגע בהן (ככר טהור) במקום מילים אלו צריך לומר: כוס שאחוריו טמאים בבית צביעתו (הגהת הגר"א) – כוס שאחוריו טמאים נגע בבית צביעתו במשקים הטהורים, - ניטמא (צריך לומר: 'טימאן' (הגהת הגר"א)) – את המשקים. - ויש לדון: לאי זה דבר ניטמא (צריך לומר: 'טימאן' (הגהת הגר"א))? לא לטמא ככר במקום אחר?! (בתמיהה) – וכי לא נטמאו המשקים שעל גבי הארץ מחמת אחורי הכוס הטמאים רק לטמא כיכר שייגע בהם?! הרי ודאי שטימאם רק לטמא כיכר במקום אחר! שאם טימאם לטמא את הכוס, היה לברייתא לומר שנטמא הכוס. - ויש להציע דיוק מהמקור התנאי: מפני שהן – המשקים הטהורים, על גבי קרקע – לכן נטמאו המשקים שהכוס נגע בהם בבית צביעתו מחמת אחורי הכוס הטמאים לטמא כיכר במקום אחר, הא – אבל על גבי היד - לא – אם משקים טהורים נתונים על גבי ידו, שהיה משקה טופח בידו הטהורה, ואחז כוס שאחוריו טמאים בבית צביעתו, לא נטמאו המשקים שהכוס נגע בהם בבית צביעתו מחמת אחורי הכוס הטמאים אפילו לטמא כיכר במקום אחר.
ומציעים את הבעיה העיקרית (לפי רבי יוסה): אלא היו ידיו טהורות ואחורי הכוס טמאים, משקה נתון על גבי הכוס – משקה טופח באחורי הכוס, ואחזו בבית צביעתו – אחז בידו את הכוס בבית הצביעה, - אפילו כן – שמשקה באחורי הכוס הטמאים שאחז בידו בבית הצביעה, האם אין משקה מיטמא מן היד (צריך לומר: 'הכוס' (הגהת הגר"א) – מאחורי הכוס) לטמא את הכוס (צריך לומר: 'היד' (הגהת הגר"א))? – האם גם במקרה זה ידו טהורה, או שמא במקרה זה ידו טמאה?
ומציעים פשיטת הבעיה ממקור תנאי בתוספת דיוק: נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (הברייתא): משקין טמאים נתונים בבית צביעתו של כוס – משקה טופח בבית הצביעה, נגע בהן (צריך לומר: 'בו') (כוס שאחוריו טהורים בבית צביעתו) במקום מילים אלו צריך לומר: ככר טהור (הגהת הגר"א) – נגע כיכר טהור באחורי הכוס, - ניטמא – הכיכר. [צריך להוסיף: ויש להציע דיוק מהמקור התנאי: לא אמר אלא ככר – רק אם נגע כיכר טהור בחלק אחד של הכוס, נטמא מחמת המשקים הטמאים שבחלק האחר של הכוס, הא – אבל יד - לא (הגהת הגר"א) – אם נגעה יד טהורה בחלק אחד של הכוס, לא נטמאה מחמת המשקים הטמאים שבחלק האחר של הכוס. ולכן יש לפשוט את הבעיה, שאם משקים טמאים נתונים באחורי הכוס, שהיה משקה טופח באחורי הכוס הטמאים, ואחז בידו הטהורה את הכוס בבית צביעתו, לא נטמאה ידו מחמת המשקים הטמאים שבאחורי הכוס.]
כל מה שאמרו בידיים טהורות לפי רבי יוסי נכון גם לפי רבי מאיר, שהרי לא נחלקו בידיים טהורות אלא בידיים טמאות.
הסוגיה על המשנה כלים כה,ז מקורה בתלמוד למסכת כלים (שאולי היה ואבד).
בתוספתא כלים (בבא בתרא) ג,ט שנו: רבי מאיר אומר: לידיים טמאות (פסקה מהמשנה כלים). - כיצד? ...היו ידיו טמאות ואחורי הכוס טהורים ומשקה טופח באחורי הכוס - אוחזו בבית צביעתו, ואינו חושש שמא נטמאו המשקים שבאחורי הכוס מחמת ידיו ויחזרו ויטמאו את הכוס.
במשנה כלים כה,ח שנינו: כיצד (יש הבדל בין בית הצביעה לאחוריים לידיים הטהורות)? - היו ידיו טהורות ואחורי הכוס טמאים, אחזו בבית צביעתו - אינו חושש שמא ניטמאו ידיו באחורי הכוס.
ובתוספתא כלים (בבא בתרא) ג,י שנו: רבי יוסי אומר: לידיים טהורות (פסקה מהמשנה כלים). - כיצד? היו ידיו טהורות ועליהן משקה טופח ואחורי הכוס טמאים - אוחזו בבית צביעתו, ואינו חושש שמא נטמאו משקים שעל גבי ידיו מחמת הכוס ויחזרו ויטמאו את ידיו.
בתוספתא כלים (בבא בתרא) ג,ט שנו:
משקים טמאים שהיו נתונים אבית צביעתו של כוס ונגע בהם (במקום 'בהם' צריך לומר: 'בו', כמו שהוגה בירושלמי) כיכר טהור - נטמא הככר.
משקים טהורים שהיו נתונים אבית צביעתו של כוס ונגע בהם (במקום 'בהם' צריך לומר: 'בו', כמו שהוגה בירושלמי) כיכר טמא - נטמאו המשקים.
משקים טמאים שהיו נתונים על גבי הארץ ונגע בהם כוס שאחוריו טהורים או בית (נראה ש'או בית' הוא שיבוש של 'אבית' שבהלכות הקודמות, וצריך לומר: 'בבית', כמו בירושלמי, וכן פירש ר"ש משאנץ במשנה כלים כה,ז) צביעתו - נטמאו אחורי הכוס.
משקים טהורים שהיו נתונים על גבי הארץ ונגע בהם כוס שאחוריו טמאים או בית (נראה ש'או בית' הוא שיבוש של 'אבית' שבהלכות הקודמות, וצריך לומר: 'בבית', כמו בירושלמי, וכן פירש ר"ש משאנץ במשנה כלים כה,ז) צביעתו - נטמאו המשקים.
ההלכה השנייה בתוספתא היא המקור בירושלמי לפשיטת הבעיה הראשונה לפי רבי מאיר.
ההלכה השלישית בתוספתא היא המקור בירושלמי לפשיטת הבעיה השנייה לפי רבי מאיר.
ההלכה הרביעית בתוספתא היא המקור בירושלמי לפשיטת הבעיה הראשונה לפי רבי יוסי.
ההלכה הראשונה בתוספתא היא המקור בירושלמי לפשיטת הבעיה השנייה לפי רבי יוסי.
• • •
במשנה שנינו: "הנושא את המדרס הוא נושא את התרומה, אבל לא את הקודש".
מדוע החמירו חומרה זו בקודש יותר מבתרומה? -
מסבירים: רבי בא (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם רב יהודה (מגדולי אמוראי בבל בדור השני): מפני מעשה שאירע – יסודה של חומרה זו הוא במעשה שאירע. ומביאים את סיפור המעשה: מעשה באחד שניקבה חביתו – של חרס, שהיה בתוכה יין של קודש, שנשא אותה על כתיפו, ופקקה – סתם את הנקב שבחבית, בסנדלו – שהיה טמא מדרס, וכיוון שהכניס את המדרס דרך הנקב לאווירה של החבית נטמאה החבית. ומפני שראו חכמים שאדם הנושא חבית של קודש עלול לפקוק אותה בסנדל שהוא טמא מדרס, אסרו לשאת קודש עם המדרס כאחת. ולא גזרו בתרומה אלא בקודש, כיוון שאותו מעשה שאירע היה בקודש.
בתוספתא חגיגה ג,ו שנו: הנושא את המדרס נושא את התרומה, אבל לא את הקודש (פסקה ממשנתנו). - כיצד? היו סנדליו טמאים (מדרס), ונושא חבית של תרומה על כתיפו (מותר לו לישא באותו זמן תרומה בחבית), ואין עושים כן בקודש.
בבבלי חגיגה כב,ב-כג,א אמרו: "הנושא את המדרס נושא את התרומה, אבל לא את הקודש". - קודש מאי טעמא לא? (מדוע לא יישא את הקודש אם נזהר שלא לנגוע במדרס?) - משום מעשה שהיה. דאמר רב יהודה אמר שמואל: מעשה באדם אחד שהיה מעביר חבית של יין של קודש ממקום למקום, ונפסקה רצועה של סנדלו (שהיתה טמאה במדרס הזב), ונטלה (את הרצועה או את הסנדל) והניחה על פי החבית, ונפלה לאוויר (לחלל) החבית, ונטמאת (החבית כולה). באותה שעה אמרו: הנושא את המדרס נושא את התרומה, אבל לא את הקודש.
המסופר בתלמודים כמעשה שאירע, מנוסח בתוספתא כהלכה.
רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם רבי לעזר (רבי אלעזר, אמורא בדור השני): עבר ונשא – עבר על האיסור ונשא קודש עם המדרס כאחת, - טהור – אין גוזרים טומאה על הקודש מפני שעבר על האיסור.
ומציעים קשר בין דברי חכמים: ואתיא כהיא דאמר – ובאה (המימרה האמורה לפני כן הולכת) כמו (המימרה) ההיא שאומר רבי לעזר: יש מהן שאמרו: לא ישא, עבר ונשא - טמא – יש מהמקרים שבהם אסרו חכמים לשאת עם המדרס כאחת, שאם עבר על האיסור ונשא עם המדרס כאחת - טמא, וזהו בחטאת, שאם נשא מי חטאת או אפר חטאת עם המדרס כאחת - טמא. ויש מהן שאמרו: לא ישא, ואם עבר ונשא - טהור – יש מהמקרים שבהם אסרו חכמים לשאת עם המדרס כאחת, שאם עבר על האיסור ונשא עם המדרס כאחת - טהור, וזהו בקודש, שאם נשא קודש עם המדרס כאחת - טהור. החלק השני של המימרה הזו זהה למימרה האמורה לפני כן (בדרך כלל 'אתייא' מקשר בין דבריהם של אישים שונים, אולם במקומות ספורים המונח מקשר בין דברים שונים של אותם חכמים ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 108). כאן המונח מקשר בין מימרות של רבי לעזר שהן כמעט זהות. - בשני מקומות עוד בירושלמי רבי לעזר אומר כסגנון זה: 'יש מהן שאמרו... ויש מהן שאמרו...', אלא ששם הוא מפרש באילו מקרים אמרו כך ובאילו מקרים אמרו כך, מה שאין כן כאן).
ומנסים להציע היסק מן האמור לפני כן: אמר רבי זעורה (צריך לומר: 'רבי עזריה / עזרא' - אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי (כך הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל", וראה "עוד לבעיית עריכתה של מסכת נזיקין ירושלמי", "תרביץ" פא, עמוד 242, הערה 435)) קומי – לפני רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): לית הדא אמרה – (וכי) אין זאת אומרת, שלא עשו גופו כזב אצל הקודש?! (בתמיהה) – וכי אין להסיק מן המימרה: עבר ונשא קודש עם המדרס כאחת - טהור, שלא עשו חכמים את אוכל התרומה עצמו כזב לעניין קודש לטמא במשא ובהיסט?! ויש להוכיח בדרך השלילה: אין תימר: – אם תאמר: עשו גופו כזב אצל הקודש (משפט זה נשמט במסירה שלפנינו בשל שוויון סופות והושלם על ידי מגיה) - אפילו עבר ונשא יהא טמא – שכן אם עשו חכמים את אוכל התרומה עצמו כזב לעניין קודש לטמא במשא ובהיסט, כל שכן שיש להחמיר ולעשות אדם הנושא קודש עם המדרס כאחת כזב לעניין קודש לטמא את הקודש. הרי שיש להסיק מכאן, שלא עשו חכמים את אוכל התרומה עצמו כזב לעניין קודש (בירושלמי לעיל ב,ז שאלו האם עשו גופו של אוכל התרומה כזב אצל הקודש, ולא פשטו את השאלה).
ודוחים את ההיסק בהצעת פרשנות המבוססת על אוקימתא: אמר ליה: – אמר לו (רבי מנא לרבי עזריה / עזרא): תיפתר – תתפרש (המימרה: עבר ונשא - טהור), במזוקק לקודש – במקרה של כוהן הרגיל באכילת תרומה בטהרה והוא מיומן וזהיר בהלכות טהרה, אלא שעתה הוא נזקק לטהרה לשם אכילת קודשים, שאף במקרה זה יש החומרה בקודש מבתרומה, שלא יישא קודש עם המדרס כאחת, אך כיוון שהוא מיומן וזהיר בהלכות טהרה, לכן אם עבר ונשא קודש עם המדרס כאחת - הקודש טהור, שאין חוששים במקרה זה שיטמא המדרס את הקודש. ולכן אין להסיק מכאן, שלא עשו חכמים את אוכל התרומה עצמו, כשאינו נזקק לטהרה לשם אכילת קודשים, כזב לעניין קודש (בראש הפרק הציע רבי מנא פרשנות זו למשנתנו).
בבבלי חגיגה כג,א אמרו: עבר ונשא, מהו? - רבי אילא אמר: עבר ונשא - טמא. רבי זירא אמר: עבר ונשא - טהור.
• • •
במשנה שנינו (לפי נוסח הירושלמי): "לא כמידת הקודש מידת התרומה, שבקודש מתיר ומטביל ומנגב ואחר כך קושר, ובתרומה קושר ואחר כך מטביל".
מביאים ברייתא: שלא כמידת הקודש מידת התרומה, שבקודש – הבא להטביל בגד טמא, אם יש בו קשר, מתיר את החוטים – הוא צריך להתיר את הקשר לפני הטבילה, ומנגב את הנקבים – שהחוטים תחובים בהם, לאחר הטבילה, ואחר כך קושר, ובתרומה קושר ואחר כך מטביל – מותר לו לקשור לפני הטבילה ואחר כך להטביל, ואם היה קשור אינו צריך להתיר את הקשר לפני הטבילה. מדוע החמירו בקודש יותר מבתרומה? - אוכלי תרומה – שהם כוהנים, זריזין הן – הם מיומנים וזהירים בהלכות טהרה, והן חצין אותה – הם מהדקים יפה את הקשר ואינו חוצץ בטבילה. אוכלי הקודש – שהם אף ישראלים ולוויים, אינן זריזין, ואינן חצים אותה – אינם מהדקים יפה את הקשר והוא חוצץ בטבילה, ולפיכך מתיר תחילה את הקשר, מטביל ומנגב, כדי שיתהדק הקשר יפה אחרי הטבילה.
"חצים" = מהדקים. כך מוכח מן המשנה מקוואות י,ג-ד: "אלו שאינם צריכים שיבואו בהם המים (בשעת הטבילה): תפילה של ראש (קשר התפילה של ראש) בזמן שהיא חוצה (שהקשר שלה מהודק יפה). אלו שהם צריכים שיבואו בהם המים: תפילה של ראש בזמן שאינה חוצה".
במשנה שם מנויים כמה קשרים בבגדים. אלה שהם מהודקים יפה ועשויים להתקיים - אינם צריכים להתירם בשעת הטבילה, ואלה שאינם מהודקים יפה ואינם עשויים להתקיים - צריכים להתירם בשעת הטבילה, כדי שיבואו בהם המים.
בתרומה קושר ומהדק לפני הטבילה ומטביל ואינו חושש, שהרי קשר מהודק אינו חוצץ. אבל אוכלי קודשים אינם זריזים, ויש לחשוש שלא הידקו את הקשר, ובכגון זה הקשר חוצץ, ולפיכך מתירים אותו לפני הטבילה. ואחרי הטבילה מנגבים אותו, כדי שיתהדק הקשר יפה, שהרי באוכלי תרומה המזוקקים לקודש אנו עסוקים, כמפורש בירושלמי לעיל (אותם הכוהנים בשעה שהם אוכלים תרומה אנו דנים אותם כזריזים, אבל בשעה שהם אוכלים קודש שמותר לזרים בקודשים קלים אין אנו דנים אותם כזריזים), ולפיכך מנגב ומהדק שלא יצטרכו להתירו לאחר זמן כשיצטרכו להטביל לשם תרומה בלבד ("תוספתא כפשוטה").
בתוספתא חגיגה ג,ו שנו: לא כמידת הקודש מידת התרומה, שבקודש מתיר ומטביל ומנגב ואחר כך קושר, ובתרומה קושר ואחר כך מטביל.
• • •