משנה
משנתנו מלמדת שחכמים עשו מעלות בטומאה.
הזב הוא אב הטומאה והוא מטמא כלים המיוחדים לשכיבה או לישיבה או לרכיבה ועושה גם אותם אב הטומאה לטמא אדם במגע ובמשא ולטמא כלים במגע. הזב מטמא את הכלים המיוחדים לשכיבה או לישיבה או לרכיבה כשהוא דורס עליהם: עומד עליהם, יושב עליהם, שוכב עליהם, נתלה מהם או נשען עליהם. משכבו ומושבו ומרכבו של הזב נקראים בלשון חכמים מדרס.
בגדים ראויים לשכיבה ולישיבה, ולכן הם טמאים מדרס.
בגדי עם הארץ – שאינו נזהר בדיני טומאה וטהרה, והוא בחזקת טמא, מדרס – נחשבים כטמאים טומאת מדרס, כמו כלי שהזב דרס עליו, לפרושים – ביחס לפורשים ומתרחקים מעמי הארץ ונזהרים בדיני טומאה וטהרה ואוכלים חולין בטהרה, ואם נגעו הפרושים או מאכליהם וכליהם בבגדי עם הארץ כאילו נגעו במדרס הזב. בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה – ביחס לכוהנים ולבני ביתם האוכלים תרומה, שהם טהורים לתרומה. בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש – ביחס לאוכלי קודשים (כוהנים ושאינם כוהנים), שהם טהורים לקודש.
במשנה שבבבלי בכתבי היד ובדפוסים נוסף כאן: "בגדי קודש מדרס לחטאת". משפט זה אינו בכתבי היד של המשנה.
יוסי בן יועזר (אחד מחכמי הזוגות) היה חסיד שבכהונה – והיה אוכל תרומה בטהרה, והיתה מטפחתו – שקינח בה את ידיו בסעודה מן הלכלוך והשומן שנדבקו אליהם בזמן האכילה, מדרס לקודש – מטפחתו היתה כמדרס לאוכלי קודשים, מפני שבשעה שלא היה זקוק להיטהר לקודשים היה טובל לשם אכילת תרומה בלבד, וממילא נחשב לגבי קודשים כאילו לא טבל (כמפורש במשנה לעיל), ובגדיו טמאים מדרס לאוכלי קודש. מעשה זה הוא דוגמה לכך שבגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש.
יוחנן בן גודגדא (תנא בדור השני) – שהיה לוי, היה אוכל – חולין, על טהרת הקודש – בטהרה החמורה הנוהגת בקודשים, כל ימיו – שהיה נוהג בכל מאכלי החולין שלו כאילו היו קודש, ונזהר שלא ייגעו אפילו בשלישי לטומאה שהוא מטמא קודשים, והיתה מטפחתו מדרס לחטאת – לעוסקים במי אפר פרה אדומה. מעשה זה הוא דוגמה לכך שבגדי קודש מדרס לחטאת.
• • •
מצמצמים את תחולת הקביעה במשנה: רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): במגעות שנו – המשנה שאמרה שבגדי עם הארץ מדרס לפרושים לעניין חולין מדברת במקרה של מגע בלבד, שאין בגדי עם הארץ מטמאים את הפרושים במשא או בהיסט בלא נגיעה, שלא כדין מדרס רגיל (כך פירש ר"מ המאירי בבבלי חגיגה יח,א).
ומציעים קושיה: רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) בעא קומי – שאל (הקשה) לפני רבי יסא: מאיכן (מהיכן) ניטמא הבגד הזה מדרס? – מדוע עשו חכמים את בגדי עם הארץ כמדרס לפרושים לעניין חולין? מדוע יש לחשוש שמא נטמאו בגדיו מדרס?
ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות למשנה המבוססת על אוקימתא: אמר ליה: – אמר לו (תירץ רבי יסא לרבי זעורה): תיפתר – תתפרש (המשנה), שהיתה אשתו של עם הארץ יושבת עליו ערומה – קרה שאשתו של עם הארץ ישבה על בגדיו כשהיא ערומה בלא הפסק בינה וביניהם, ויש לחשוש שמא היתה אשתו נידה שדינה כזב וטימאה אותם טומאת מדרס במגע ישיר, שעם הארץ אינו נזהר מטומאת אשתו, ולכן עשו חכמים את בגדי עם הארץ כמדרס לפרושים לעניין חולין (נידה מטמאת מדרס אף אם ישבה על בגד כשאינה ערומה ולא נגעה בו, אבל אשתו של עם הארץ אינה מטמאת את בגדיו מדרס אלא כשישבה עליהם ערומה, שהואיל ואינה מטמאת אלא מחשש שמא היתה נידה דיו אם גזרנו במקרה שנגעה. - חששו שמא היתה אשתו של עם הארץ נידה, משום שטומאת נידה מצויה, אבל לא חששו שמא היה עם הארץ זב, משום שטומאת זיבה אינה מצויה).
בבבלי חולין לה,ב אמר רבא בטעם טומאת מדרס של בגדים במשנתנו: "גזירה שמא תשב / ישבה עליהם אשתו נידה". הראשונים מפרשים שדברי רבא מתייחסים לכל השנויים במשנתנו ולא רק לעם הארץ, שמקורה של טומאת מדרס בכל השנויים במשנתנו הוא בחשש של הטהור שמא ישבה אשתו של הטהור פחות על בגדיו כשהיא נידה וטימאה אותם טומאת מדרס.
אבל בירושלמי דיברו רק בעם הארץ, ואמרו שמדובר שישבה אשתו על בגדו ערומה והחשש הוא שמא היתה נידה. לפי הירושלמי להלן לא עשו את גופו של פרוש כזב לעניין תרומה, ולכן בגדי פרושים מדרס לתרומה במקרה שהיתה אשתו של הפרוש יושבת על בגדו ערומה. וראה עוד להלן, האם עשו את גופו של אוכל תרומה כזב לעניין קודש, והאם עשו את גופו של אוכל קודש כזב לעניין חטאת.
ומציעים היסק: שמואל בר אבא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) בעא קומי – הציע לפני רבי זעורה: כמה דת אמר תמן: – כמו שאתה אומר שם (במקום אחר. - לשון זה מציע דברים שאמר רבי יוחנן בירושלמי להלן שאין היסט בחולין. היסט - נדנוד והזזה של דבר על ידי אדם, שנחשב כאילו האדם נושא את הדבר): אין היסט בחולין – אין טמא חמור, כגון הזב, מטמא חולין בהיסט, ויש היסט בחולין על ידי מגע – טמא חמור מטמא חולין בהיסט אם נגע בחולין, ודכוותה: – וכמותה: אין משא בחולין – אין טמא חמור מטמא חולין במשא, ויש משא בחולין על ידי מגע – טמא חמור מטמא חולין במשא אם נגע בחולין (מדברי ר"מ המאירי (בבלי חגיגה יח,א) שהביא קטע זה עולה שאין כאן הצעת בעיה אלא הצעת היסק. - כל המטמאים במשא ובהיסט אינם מטמאים אלא כשאדם טהור נושא או מסיט את הטומאה, מה שאין כן הזב, שאפילו הוא נושא או מסיט את הטהור הרי הוא טמא. - אפשר שמשא כאן היינו מדרס, כמו להלן).
ומציעים שאלה: רבי שמואל אחוי ד- – אחיו של רבי הושעיה (אמורא זה נזכר רק כאן. ובהבאת הירושלמי בר"ש משנץ (משנה טהרות ז,ה): 'רבי שמואל אחוי דרבי ברכיה' - אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר: רבי ירמיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) בעי – שואל (מסתפק): ישבה על הכסא ונגעה בו? – מה הדין במקרה של אשתו של עם הארץ שישבה על כיסא, שהוא כלי המיוחד לישיבה, וגם נגעה בו? האם מחשש שמא היתה נידה היא מטמאת את הכיסא טומאת מדרס?
ומקשים על השאלה שהוצעה: מה נפשך? (מה רצונך?) – בכל אופן שתרצה לטעון תגיע לאותה מסקנה שהיא מטמאת את הכיסא טומאת מדרס, כמבואר להלן. אם משא - הרי משא! אם מגע - הרי מגע! – כיוון שישבה על הכיסא וגם נגעה בו, ודאי שהיא מטמאת את הכיסא טומאת מדרס! ולמה רבי ירמיה מסתפק?
ומציעים את השאלה באופן אחר: כמה דת אמר – כמו שאתה אומר במשא: עד שינשא רובו – אין הזב מטמא כלי המיוחד לשכיבה או לישיבה או לרכיבה טומאת מדרס אלא אם כן נישא עליו רוב גופו של הזב, שאם לא כן אינו נחשב ששכב וישב ורכב עליו (ראה משנה זבים ד,ד), ודכוותה – וכמותה במגע: עד שיגע ברובו? – האם אין אשתו של עם הארץ מטמאת טומאת מדרס את הכיסא שישבה עליו ונגעה בו אלא אם כן היתה ערומה ונגעה בו ברוב גופה, או שמא היא מטמאת אותו טומאת מדרס אפילו היתה לבושה ונגעה בו במיעוט גופה כגון בידיה? בזה רבי ירמיה מסתפק (אין פושטים את השאלה. - משא כאן היינו מדרס, ונקטו משא משום הלשון "עד שינשא עליו")
בספרא 'מצורע' פרשה א נאמר: "אשר ישכב עליו", "אשר ישב עליו" - עד שיינשא רובו עליו.
ושם פרשה ב נאמר: "אשר ירכב עליו הזב יטמא" - עד שיינשא רובו עליו.
• • •
במשנה שנינו: "בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה".
מציעים שאלה: גופו של הפרוש – האוכל חולין בטהרה, מהו שייעשה כזב אצל התרומה? – האם עשו חכמים גם את הפרוש עצמו כזב לעניין תרומה לטמא במשא ובהיסט, כמו שעשו את בגדיו של הפרוש מדרס לעניין תרומה?
ופושטים את השאלה בהצעת קושיה ממקור תנאי על השאלה: התיב – השיב (הקשה) רבי יוחנן (בהבאת הירושלמי ברמב"ן (בבלי נידה לג,ב) ובר"מ המאירי (בבלי חגיגה יח,א) ובר"ש משנץ (משנה טהרות ז,ה): 'רבי חנין' - אמורא ארץ ישראל בדור השלישי. על ידי הגהה זו תתאים תגובת רבי יודה בר פזי להלן לרבי חנין שהיה חברו): והא תנינן: – והרי שנינו (משנה טהרות ז,ה, בעניין טומאת עם הארץ הנכנס לבית): המניח עם הארץ בתוך ביתו לשומרו – אדם השומר על טהרה שהניח בביתו שומר עם הארץ, והוא ישב מרחוק, בזמן שהוא – בעל הבית, רואה את הנכנסין – לתוך הבית, ואת היוצאין – מן הבית, ורואה שלא נכנסו ויצאו אנשים טמאים, האוכלין והמשקין וכלי חרשׂ פתוחין – שאינם מוקפים צמיד פתיל, - טמאין – שחוששים שמא נגע בהם השומר (בכלי חרס פתוחים, שאינם נטמאים אלא מתוכם, חוששים שמא נגע בתוכם, וכל שכן שאר הכלים שנטמאים מגבם טמאים, שחוששים שמא נגע בהם), אבל המשכבות והמושבות וכלי חרשׂ מוקפין צמיד פתיל - טהורין – המשכבות והמושבות טהורים מלהיות אב הטומאה, שלא גזרו חכמים על עם הארץ שיטמא משכבו ומושבו כזב (אבל הם טמאים טומאת מגע, שחוששים שמא נגע בהם), וכלי חרס המוקפים צמיד פתיל טהורים לגמרי, לפי שכלי חרס אינם נטמאים במגע מגבם אלא מתוכם. ויש לפשוט את השאלה באמצעות הוכחה בדרך השלילה: אין תימר: – אם תאמר: עשו גופו – של עם הארץ, כזב אצל התרומה – חכמים דנו אותו כמו זב לעניין תרומה, - אפילו כלי חרס מוקפין צמיד פתיל יהיו טמאין – אם יש בהם תרומה, שיש לחשוש שמא הסיט אותם, ומטמאם בהיסט בלא נגיעה כמו זב! – הרי שלא עשו את גופו של עם הארץ כזב לעניין תרומה, ולכן אין עם הארץ מטמא בהיסט בלא נגיעה כלי חרס המוקפים צמיד פתיל שיש בהם תרומה, שלא גזרו חכמים אלא על טומאת מגעו בלבד. ואם לא עשו את גופו של עם הארץ כזב לעניין תרומה, ודאי שלא עשו את גופו של הפרוש כזב לעניין תרומה. הרי שיש לפשוט מן המשנה במסכת טהרות את השאלה על גופו של הפרוש לעניין תרומה! (רבי יוחנן מפרש את המשנה במקרה שאוכל תרומה הניח בביתו שומר עם הארץ, שיש בכלי החרס תרומה)
ודוחים את פשיטת השאלה בהצעת אוקימתא למקור התנאי: אמר רבי יודה בר פזי (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי): תיפתר – תתפרש (המשנה) בעם הארץ אצל הפרוש – במקרה שפרוש האוכל חולין בטהרה הניח בביתו שומר עם הארץ, שאין בכלי החרס תרומה אלא חולין, ולכן כלי חרס המוקפים צמיד פתיל טהורים, שלא עשו את גופו של עם הארץ כזב לעניין חולין, וקובעים: ולית שמע מינה כלום – ואין אתה שומע (לומד) ממנה כלום (אין לפשוט מן המשנה במסכת טהרות את השאלה על גופו של הפרוש לעניין תרומה).
ומציעים מימרה אמוראית שמכריעה בעניין אחרי שנדחתה פשיטת השאלה: אמר רבי מנא (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי): כן אמר – כך אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) רבי (מורי. - רבי מנא נקט לשון כבוד כלפי רבי יוסי שהיה רבו המובהק. סגנון זה רגיל אצל רבי מנא): כל מה דאנן קיימין הכא – כל מה שאנחנו עומדים (עוסקים) כאן (במשנה במסכת טהרות), בתרומה אנן קיימין – אנחנו עומדים (עוסקים, ולא בחולין, שיש לפרש את המשנה במקרה שאוכל תרומה הניח בביתו שומר עם הארץ, שלא כמו שאמר רבי יודה בר פזי. ולכן יש לפשוט מן המשנה במסכת טהרות את השאלה על גופו של הפרוש לעניין תרומה).
ומציעים סיוע ממקור תנאי לדעה שלפני כן: תדע לך שהוא כן – יש לך להביא ראיה שהמשנה במסכת טהרות עוסקת בתרומה, דתנינן תמן: – ששנינו שם (סוף המשנה טהרות ז,ה): ואם – בעל הבית, אינו רואה לא את הנכנסין – לתוך הבית, ולא את היוצאין – מן הבית, אפילו מובל ואפילו כפות (כן הוא במשנה ובראשונים. ומגיה במסירה שלפנינו שיבש 'אפילו מאכל ואפילו כסות') – אפילו היה השומר מובל, שלא היה יכול ללכת אלא אם כן היו מובילים אותו, או שהיה השומר קשור בידיו וברגליו, ואין חשש שמא ייגע במה שבבית, - הכל טמא – כל מה שבבית טמא, שחוששים שמא נכנס שם זב וישב על המשכבות והמושבות והסיט את כלי החרס המוקפים צמיד פתיל. - ויש לתמוה: כלום אמרו טמאים לא (=אלא) משם היסט?! (בתמיהה) – הרי כלי חרס המוקפים צמיד פתיל אינם נטמאים אלא בהיסט, שיש לחשוש שמא הסיט זב אותם, וטימאם בהיסט בלא נגיעה! - ויש להציע מימרה אמוראית שבאה לחזק את האמור לפני כן: לא כן אמר – (וכי) לא כך אומר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): לא חצצות ולא הסיטות ולא רשות היחיד ולא (שלוש מילים אלו נשמטו במסירה שלפנינו בשל שוויון סופות ונוספו על ידי מגיה, וצריך להוסיף עוד מילה: 'רשות', וכן הוא בהבאת הירושלמי ברמב"ן ובר"ש משנץ) עם הארץ (צריך להוסיף: 'אצל החולין אלא', וכן הגיהו ר"ש משנץ וב"שערי תורת ארץ ישראל". כך מוכח ממהלך הסוגיה, וכן משמע מן התוספתא המקבילה. הסופר במסירה שלפנינו השמיט בשל השוויון מ'אצל' עד 'אצל') אצל התרומה – אבל לא אצל החולין?! (בתמיהה) – חצצות - כלי חרס טהור המוקף צמיד פתיל ובתוכו מאכלים וכלים חוצץ בפני טומאת אוהל שלא לטמא חולין שבתוכו, אבל אינו חוצץ שלא לטמא תרומה שבתוכו (ראה משנה עדיות א,יד. כך פירש ב"תוספתא כפשוטה"). היסטות - זב אינו מטמא חולין בהיסט בלא נגיעה, אבל מטמא תרומה בהיסט אף בלא נגיעה. רשות היחיד - ספק מגע של טמא ברשות היחיד טהור בחולין, אבל לא בתרומה. רשות עם הארץ - כלי שהיה ברשות עם הארץ טהור לחולין, אבל לא לתרומה (לפי הגרסה 'ולא עם הארץ', עם הארץ אינו מטמא חולין כלל). - מכיוון שלדברי רבי יוחנן, זב מטמא בהיסט רק תרומה אבל לא חולין, על כורחך שסוף המשנה במסכת טהרות ("ואם אינו רואה לא את הנכנסין ולא את היוצאין..."), שכלי חרס סגורים טמאים משום חשש שמא הסיט זב אותם, עוסק בתרומה. לפיכך אף תחילת המשנה ("בזמן שהוא רואה את הנכנסין ואת היוצאין...") עוסקת בתרומה, ולכן מוכח מתחילת המשנה, שלא עשו את גופו של עם הארץ כזב לעניין תרומה, כאמור לעיל. ואם לא עשו את גופו של עם הארץ כזב לעניין תרומה, ודאי שלא עשו את גופו של הפרוש כזב לעניין תרומה. הרי שיש לפשוט מן המשנה במסכת טהרות את השאלה על גופו של הפרוש לעניין תרומה.
בתוספתא חגיגה ג,כא שנו: ספק רשות עם הארץ, ומדרסו, וחצצו, והיסטו - טהורים לחולין וטמאים לתרומה.
התוספתא מדברת במדרסו ובהיסטו של עם הארץ, בעוד שרבי יוחנן מדבר בהיסטו של טמא גמור.
לפי התוספתא עם הארץ נחשב זב לעניין תרומה, אבל לפי הירושלמי לא עשו את גופו של עם הארץ כזב לעניין תרומה.
המימרה של רבי יוחנן מקבילה לתוספתא, אך ההבדל היסודי ביניהן מלמד על השינוי שחל באופייה של טהרת החולין במעבר לימי האמוראים. לדברי התוספתא, במקרה של תרומה יש להחמיר בטומאתו של עם הארץ מעבר לאמור במשנה. לפיכך הוא נחשב זב לעניין תרומה - מדרסו והיסטו טמאים, וכליו אינם חוצצים מפני טומאת מת. התוספתא מבחינה בין תרומה לבין חולין, בהתאם למגמה הגוברת לייחד את טהרת התרומה. רבי יוחנן צעד עוד צעד בהציבו רמה נמוכה במיוחד כלפי חולין עד כדי ביטול מוחלט של דין מדרס והיסט במאכלי חולין ובכלי חולין ("טהרה וקהילה בעת העתיקה", עמוד 385, הערה 68).
מסקנת הסוגיה היא: הפרוש אינו כמו זב בגופו ביחס לתרומה, והוא בעל טומאה קלה בלבד המטמאת רק במגע ישיר. לעומת זאת, טמאים חמורים כגון הנוכרי והנידה מטמאים את כלי התרומה גם במשכב ומושב וגם בהיסט. לעניין חולין, לא רק שעם הארץ אינו מטמא בהיסט, הוא אינו מטמא כלל, ואפילו הזב עצמו יכול לטמא חולין רק במגע ישיר, בניגוד לדרך שהוא מטמא בה לפי דין תורה. עמדה מחודשת זו עולה גם מן הסוגיה הסמוכה (לעיל). רבי יסא מייחס את טומאת בגדי עם הארץ לאישה, שבהיותה נידה מטמאת את הבגדים בטומאת מדרס החמורה, אך עיקר חידושו טמון בתוספת, שהיא ישבה על הבגדים עירומה. משמע שהיא מטמאת מדרס רק במגע ישיר, שלא כמו דרכי הטומאה המוכרות של הנידה. כך גם עולה משאר המימרות בסוגיה זאת. הסוגיה פותחת 'במגעות שנו', כלומר, שמדרס של עם הארץ מטמא את הפרוש אוכל החולין במגע ישיר בלבד, שלא כדין מדרס רגיל. וכן נאמר בהמשך: 'כמה דת אמר... ודכוותה...', כלומר, דברי החולין נטמאים ומטמאים רק במגע ישיר, וחלים עליהם כללים אחרים מאשר דרכי העברת הטומאה העקיפות והמורכבות המוכרות מן הספרות התנאית ("טהרה וקהילה בעת העתיקה", עמודים 385-386).
• • •
במשנה שנינו: "בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש".
מציעים שאלה: גופה של התרומה, מהו שייעשה כזב אצל הקודש? – האם עשו חכמים גם את אוכל התרומה עצמו כזב לעניין קודש לטמא במשא ובהיסט, כמו שעשו את בגדיו של אוכל התרומה מדרס לעניין קודש?
ופושטים את השאלה ממקור תנאי: נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (הברייתא): החותך שפופרת (קנה חלול) של הקודש – שמתקין ועושה אותה כלי כדי להשתמש בה לקודש, החותכה והמטבילה - טעון טבילה – האדם שחותך או מטביל את השפופרת טעון טבילה במקווה של ארבעים סאה מים אחרי שהוא חותך או מטביל אותה, מפני שנטמא ממנה (השפופרת טעונה טבילה כדין כלים הנגמרים בטהרה שצריכים טבילה לקודש, מפני שמחמירים בקודשים וחוששים שמא נטמאו ולא נתן דעתו עליהם (משנה חגיגה ג,ב). בירושלמי להלן ג,ב מובאת ברייתא זו בקשר לדין המשנה שכלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה לקודש, ומזה מוכח שהחותכה והמטבילה טעון טבילה אחרי שהוא חותך או מטביל אותה ולא לפני כן. - ויש להציע קושיה: ניחא – (הדבר) נוח, חותכה – הדין של מקרה זה מובן (החותך אותה טעון טבילה, כי אי אפשר שלא ייגע בה וייטמא ממנה כשהוא חותך אותה). אבל מטבילה – הדין של מקרה זה אינו מובן, - ויכרכינה בסיב ויטבילה! – מדוע אמרו שהמטביל אותה טעון טבילה? והרי יכול הוא לכרוך אותה בסיב שאינו מקבל טומאה וחוצץ בינו ובינה, כדי שלא ייגע בה וייטמא ממנה כשהוא מטביל אותה! (אין סיב חוצץ בטבילה) - ויש לתרץ את הקושיה בהצעת אוקימתא: אלא (בירושלמי להלן ג,ב: 'אמר רבי אילא:' (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי), וכך צריך לומר כאן במקום 'אלא', וכן הגיה בגליונות הרש"ל. השיבוש נוצר כך: א' ר' לא > אלא) תיפתר – תתפרש (הברייתא) (לאור נדירותו של הסגנון 'אלא תיפתר' מתעורר החשד שמא יסודו בטעות ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 609, הערה 291)), בשחתכה על מנת להטבילה – המטביל את השפופרת טעון טבילה אחרי שהוא מטביל אותה, ואינו יכול לכרוך אותה בסיב ולהטבילה, במקרה שהחותך חתכה על מנת להטבילה, שכיוון שכך, לא נזהר בטהרתה כשחתכה ויש לחשוש שנטמאה טומאה חמורה שמטמאת אדם אף שלא במגע, ולכן המטביל אינו יכול לכרוך אותה בסיב ולהטבילה, שאין הסיב מועיל אלא שלא ייטמא במגע. - הרי שלגבי קודש עשו כלי שנגמר בטהרה כמשכבו ומושבו של הזב שמטמאים אדם במשא ובהיסט. וכמו שכלי אף שהוא טהור לתרומה מטמא את האדם לקודש במשא ובהיסט, הוא הדין שאדם אף שהוא טהור לתרומה מטמא את הקודש במשא ובהיסט. הרי שעשו את גופו של אוכל תרומה כזב לגבי קודש. כך יש לפשוט את השאלה על גופו של אוכל תרומה לעניין קודש.
• • •
בגדי קודש מדרס לחטאת (ראה במשנתנו).
מציעים שאלה: גופו של הקודש, מהו שייעשה כזב אצל החטאת? – האם עשו חכמים גם את אוכל הקודשים עצמו כזב לעניין חטאת לטמא במשא ובהיסט, כמו שעשו את בגדיו של אוכל הקודשים מדרס לעניין חטאת?
ופושטים את השאלה ממקור תנאי: נישמעינה מן הדא: – נשמע (נלמד) אותה מזאת (הברייתא): שני לגינים (כדים), אחד טהור לקודש (צריך לומר: 'טהור לחטאת', כמו בתוספתא פרה, וכן הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל") – המיועד למי חטאת (ולא שיש בו מי חטאת), ואחד טהור לתרומה, שנגעו זה בזה - שניהן טהורין – שאין הכלי הטהור לתרומה מטמא את הכלי הטהור לחטאת (ראה "אור שמח" הלכות פרה אדומה יג,ז). והוא הדין שאין אדם הטהור לתרומה מטמא את הטהור לחטאת, וכמו כן אין אדם הטהור לקודש מטמא את הטהור לחטאת. הרי שלא עשו את גופו של אוכל קודש כזב לגבי חטאת.
ומציעים קושיה ממקור תנאי: והא מתניתא פליגא: – והרי המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא להלן) חלוקה: עשה את הטהור לחטאת (הלשון 'עשה את הטהור לחטאת' הוא אשגרה בטעות מהירושלמי להלן ג,ב ששם יש לשון זו, וכאן צריך לומר רק 'הטהור לחטאת'. וכן הוא ב"שערי תורת ארץ ישראל") שהיסיט ברוקו ובשכבת זרעו (זרע הנפלט מאיבר הזכרות. - לגרסה 'ובשכבת זרעו' קשה שאינו טהור לתרומה. הלשון 'רוקו ושכבת זרעו' הוא אשגרה ממקומות אחרים, וכאן צריך למחוק 'ובשכבת זרעו' ולהוסיף 'ובמימי רגליו' שנשמט כאן, כמו בתוספתא פרה, וכן הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל") של הטהור לתרומה - (ו)ניטמא – הטהור לתרומה הוא כמו זב לגבי הטהור לחטאת, שרוקו ומימי רגליו של זב הם אב הטומאה, והמסיט אותם נטמא (משנה זבים ה,ז)! – הרי שעשו את גופו של אוכל תרומה כזב לגבי חטאת, והוא הדין שעשו את גופו של אוכל קודש כזב לגבי חטאת!
ומתרצים את הקושיה: היא טהור לתרומה, היא טהור לקודש?! – וכי דין שניהם שווה?! ולכן, אף שעשו את גופו של אוכל תרומה כזב לגבי חטאת, לא עשו את גופו של אוכל קודש כזב לגבי חטאת (על פי "אור שמח" שם).
בתוספתא פרה י,ח שנו: לגין [של] חטאת ולגין של תרומה שנגעו זה בזה - שניהם טהורים.
הברייתא שבירושלמי בעניין שני לגינים היא הברייתא שבתוספתא.
בתוספתא פרה י,ד שנו: רבי אומר: טהור לחטאת שהסיט את רוקו ואת מימי רגליו של טהור לתרומה - טמא.
• • •