משנה
משנתנו מלמדת שחכמים עשו מעלה בטבילה, שהטובל כדי לטהר את גופו שנטמא צריך לכוון לשם מה הוא טובל, ומי שטבל לשם דבר קל אין טבילתו זו מועילה לו לאכילת דבר חמור.
הטובל לחולין – טבל גופו במקווה לשם אכילת חולין בטהרה, והוחזק לחולין – התכוון בעת טבילתו לטבול לשם אכילת חולין, - אסור במעשר – אסור לו לאכול מעשר שני. הטובל למעשר – לשם אכילת מעשר שני בטהרה, והוחזק למעשר – התכוון בעת טבילתו לטבול לשם אכילת מעשר שני, - אסור לתרומה – אסור לו לאכול תרומה, אם הוא כוהן. הטובל לתרומה והוחזק לתרומה – התכוון בעת טבילתו לטבול לשם אכילת תרומה, - אסור לקודש – אסור לו לאכול קורבנות. הטובל לקודש והוחזק לקודש – התכוון בעת טבילתו לטבול לשם אכילת קורבנות, - אסור לחטאת – אסור לו לנגוע במי חטאת (מים המקודשים באפר פרה אדומה).
הטובל לחמור – לשם דבר חמור, - הותר לקל – כגון אם טבל לקודש - הריהו בחזקת טהור גם לתרומה ולמעשר שני, ואם טבל לחטאת - הריהו בחזקת טהור לכול.
טבל ולא הוחזק – טבל ולא התכוון לשם טבילה, - כאילו לא טבל – כלל, ואסור אפילו בחולין, שהטבילה צריכה כוונה לשם טבילה אפילו לחולין (שיטת התוספתא והירושלמי היא שאף טבילה לאכילת חולין בטהרה צריכה כוונה לשם טבילה, וכפשוטה של משנתנו כאן ("תוספתא כפשוטה")).
• • •
תלמוד
במשנה שנינו: "הטובל לחולין והוחזק לחולין - אסור במעשר".
מקשים על המשנה: וחולין צריכין כוונה?! – וכי צריך הטובל לחולין להתכוון בטבילתו לטבול לשם אכילת חולין?! והרי כשהוא טובל סתם לשם טהרה מותר בחולין! (השאלה היא על לשון משנתנו "והוחזק לחולין", למה צריך החזקה לשם אכילת חולין בטהרה? ("תוספתא כפשוטה")).
ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות למשנה: דרובא אתא מימור לך – גדולה [מזאת] בא לומר לך (המשנה באה לומר חידוש גדול יותר). אפילו טובל לחולין והוחזק לחולין - אסור במעשר – עד שיתכוון בטבילתו לטבול לשם אכילת מעשר שני. אבל הטובל לחולין - מותר בחולין, אף אם לא התכוון בטבילתו לטבול לשם אכילת חולין.
ומציעים קושיה ממימרה אמוראית כדי לפרוך את התירוץ: לא כן אמר – (וכי) לא כך אומר רבי אלעזר (אמורא בדור השני): כמיניין החולין כן מיניין המעשר?! (בתמיהה) – הרי לטומאה מונים במעשר כמו שמונים בחולין, שכמו שאין שני לטומאה עושה שלישי לטומאה בחולין, כך גם במעשר! ומדוע לטהרה מעשר אינו כמו חולין, שהטובל לחולין והוחזק לחולין - אסור במעשר?
ומציעים תירוץ לקושיה בהצעת הבחנה בין שני מקרים: כאן – שחולין ומעשר אינם שווים, - לאכילה – לעניין אכילה, שהטובל לחולין והוחזק לחולין - אסור לו לאכול מעשר, וכאן – שחולין ומעשר שווים, - למגע – לעניין נגיעה, שאין שני לטומאה עושה שלישי לטומאה במגעו.
בבבלי חגיגה יח,ב-יט,א אמרו: ...אמר רב נחמן: לא קשיא; כאן - לחולין (אין צורך בכוונה לטהרה), כאן - למעשר (יש צורך בכוונה לטהרה).
איתיביה רבא לרב נחמן (ממשנתנו): הטובל לחולין והוחזק לחולין - אסור במעשר. הוחזק - אין, לא הוחזק - לא! (משמע שאף לחולין יש צורך בכוונה!)
הכי קאמר / אימא: אף על פי שהוחזק לחולין - אסור במעשר (לא באה המשנה ללמדנו שצריך כוונה לחולין, אלא לומר שאפילו התכוון לחולין אין זה מועיל למעשר).
איתיביה (רבא לרב נחמן ממשנתנו): טבל ולא הוחזק - כאילו לא טבל. מאי לאו, כאילו לא טבל כלל!
לא. כאילו לא טבל למעשר, אבל טבל לחולין (שבחולין אין צורך בכוונה).
הוא (רבא) סבר, דחויי קא מדחי ליה (רב נחמן, אבל כוונת הדברים אינה כן), נפק, דק ואשכח, דתניא: טבל ולא הוחזק - מותר בחולין ואסור במעשר (כרב נחמן).
הבבלי פירש את משנתנו שטבילה לחולין אינה צריכה כוונה. שיטת הבבלי היא שטבילה לאכילת חולין אינה צריכה כוונה, שלא כשיטת התוספתא והירושלמי.
למרות שרבא מצא ברייתא שבה נאמר "טבל ולא הוחזק - מותר בחולין ואסור במעשר", הפירוש הפשוט במשנה "טבל ולא הוחזק - כאילו לא טבל" הוא כמו שאמר מקודם, "כאילו לא טבל כלל". המשנה והברייתא חולקות. למשנה חולין צריך כוונה, ולברייתא חולין אין צריך כוונה ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד תקצט).
בבבלי חולין לא,א-ב נחלקו אמוראים בנידה שנאנסה וטבלה (נידה שסיימה את שבעת ימי טומאתה וטבלה באונס, שלא ברצונה, שלא התכוונה לטבול לשם טהרה). לדעת רב אסורה באכילת תרומה ומותרת באכילת חולין, כי הוא סובר שטבילה לחולין אינה צריכה כוונה, ולדעת רבי יוחנן אסורה אף באכילת חולין, כי הוא סובר שטבילה צריכה כוונה אף לחולין.
בירושלמי שבת ב,א ומגילה ב,ד הביאו מחלוקת אמוראים בנידה שנאנסה וטבלה, ונקטו בין בדברי רב ובין בדברי רבי חנינה (דעתו היא דעת רבי יוחנן בבבלי) בלשון "טמיאה לטהרות" ולא חילקו בין חולין לתרומה. "טהרות" הן אף חולין הנאכלים בטהרה. הירושלמי לשיטתו שאף טבילה לאכילת חולין בטהרה צריכה כוונה לשם טבילה.
ומביאים ברייתא: הטובל סתם – לשם טהרה, שהוא מתכוון לשם טבילה, אבל אינו מתכוון לטבול לדבר מסוים, לא לחולין ולא לדבר אחר, - מותר בכולם – מותר לו לאכול כל דבר.
ומצמצמים את תחולת הקביעה: אמר רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני): במזוקק לכולן – דווקא כשהוא זקוק להיטהר גם לתרומה ולקודשים, כגון שהוא יודע שיאכל גם תרומה וקודשים, והוא טובל סתם לשם טהרה - מותר בכולם, ואינו צריך להתכוון במפורש שהוא טובל לקודש. אבל אם אינו מזוקק לכולם, והוא טובל סתם לשם טהרה, שהוא מתכוון לשם טבילה - אינו מותר אלא בחולין ("תוספתא כפשוטה").
ומביאים את המשך הברייתא: עודיהו רגליו משוקעות במים – מי שטבל סתם ועלה מן הטבילה, ועדיין לא עקר רגליו מן המים שטבל בהם, - מחזיק עצמו לכל טהרה שירצה – הוא יכול להתכוון לכל דבר שירצה, ואין צורך שיתכוון בשעת הטבילה עצמה.
בתוספתא חגיגה ג,א-ב שנו: אי זו היא חזקה? כל שעקר רגליו מן המים (החזקה מתבררת מיד כשעקר רגליו מן המים, ואם עקר רגליו - שוב אינו יכול להחזיק את עצמו לטהרה חמורה יותר). עודהו רגליו במים, טבל לקל שבהם והוחזק לחמור שבהם (טבל לשם טהרה קלה, אבל לאחר מכן בעת היציאה מן המים התכוון לשם טהרה חמורה) - מה שעשה עשוי (אפשר לשנות את הכוונה לטהרה חמורה יותר).
הטובל על מנת לעלות מטומאה לטהרה (שהתכוון לעלות לכל טהרה) - הרי זה טהור בכולם / לכולם.
הטובל, אם נתכוון - טהור (שטבילה צריכה כוונה לשם טבילה, ואפילו לאכילת חולין), ואם לאו - טמא (יש כאן ביאור למשנתנו: "טבל ולא הוחזק - כאילו לא טבל").
בבבלי חגיגה יט,א אמרו: אמר רבי אלעזר: טבל (סתם) ועלה (מן הטבילה) - מחזיק עצמו לכל מה שירצה.
מיתיבי: עודהו רגלו אחת במים, הוחזק לדבר קל - מחזיק עצמו לדבר חמור, עלה - שוב אינו מחזיק. - מאי לאו, אינו מחזיק כלל? (שיכול להחזיק רק אם עודנו אף במקצתו בתוך המים)
לא, עודהו (במים), אף על פי שהוחזק (קודם לדבר קל) - מחזיק (עצמו לדבר חמור); עלה, אם לא הוחזק (כלל) - מחזיק, ואם הוחזק (לדבר מסוים) - אינו מחזיק (לדבר אחר).
החזקה במשנה התפרשה ככוונה. כך נראה מן התוספתא, ודאי לפי נוסח הברייתא בתלמודים, שם מצאנו את הצירוף היחידאי 'מחזיק עצמו'. אך זו אינה המשמעות של הפועל 'הוחזק' בספרות התנאית ("טהרה וקהילה בעת העתיקה", עמוד 233).
ומציעים משנה ממקום אחר: תמן תנינן: – שם (משנה טהרות ח,ט, בהלכות טהרות של חכמי יבנה) שנינו: מקל שהיא מליאה משקין טמאים – שהיו מים טמאים טופחים (מרטיבים את הנוגע בהם) על פני כל המקל, כיון שהשיקה למקוה – כיוון שהכניס קצהו האחד של המקל בתוך המקווה, אף על פי שלא הטבילו כולו, - טהרה – טהרו כל המים שעל פני המקל; דברי רבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני) – הסובר שכל המים שעל פני המקל נחשבים מחוברים למים שבמקווה וטהרו בהשקה. וחכמים אומרים: עד שיטבול (בכתבי היד של המשנה: 'שיטביל') את כולה – אין המים שעל פני המקל נטהרים אלא אם כן הטביל את המקל כולו.
רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: מה פליגין – מה [שהם] (רבי יהושע וחכמים) חלוקים, - בטומאה קלה – במקרה של מקל שהוא מלא משקים שטמאים בטומאה קלה מדברי סופרים, נחלקו האם המים שעליו נחשבים מחוברים למים שבמקווה, אבל בטומאה חמורה – במקרה של מקל שהוא מלא משקים שטמאים בטומאה חמורה מן התורה, - אף רבי יהושע מודה – אין מחלוקת, וכולם סוברים שאין המים שעליו נחשבים מחוברים למים שבמקווה (רבי שמעון בן לקיש מצמצם את תחולתה של המחלוקת למקרה מסוים).
רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: אף בטומאה חמורה פליגין – חלוקים (רבי יהושע וחכמים נחלקו אף במקרה של מקל שהוא מלא משקים שטמאים בטומאה חמורה).
ומקשים בהצעת ברייתא שחולקת על הדעה האמוראית המובאת לפני כן: מתניתא פליגא – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא להלן) חלוקה על רבי שמעון בן לקיש: עודיהו רגליו משוקעות במים – מי שטבל סתם ועלה מן הטבילה, ועדיין לא עקר רגליו מן המים שטבל בהם, והיו מים טופחים עליו, - מחזיק עצמו בכל (צריך לומר כמו לעיל: 'לכל') טהרה שירצה – הוא יכול להתכוון לכל דבר שירצה, מפני שהמים שעליו נחשבים מחוברים למים שבמקווה, והרי זה כאילו הוא במקווה! – הברייתא סוברת כרבי יהושע, ומשמע שהיא מדברת אף במקרה שהוא טמא טומאה חמורה. הרי שרבי יהושע חולק אף בטומאה חמורה, שלא כרבי שמעון בן לקיש!
ומתרצים את הקושיה על ידי הצעת אוקימתא למשנה שממנה הקשו: פתר לַהּ – (רבי שמעון בן לקיש שעליו הקשו) פותר אותה (מפרש את הברייתא), באוכל אוכלין טמאין ושותה משקין טמאין – יש להעמיד את הברייתא במקרה שהוא טמא טומאה קלה, כגון שאכל אוכלים טמאים או שתה משקים טמאים, שאין טומאתו אלא מדברי סופרים, ובמקרה זה המים שעליו נחשבים מחוברים למים שבמקווה, אבל לא במקרה שהוא טמא טומאה חמורה.
ומציעים קושיה מדבריו של רבי שמעון בן לקיש כדי לפרוך את התירוץ: לא כן אמר – (וכי) לא כך אומר רבי יעקב בר זבדי (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאומר בשם רבי שמעון בן לקיש: האוכל אוכלין טמאין ושותה משקין טמאין - גופו טהור בלא כוונה – הטובל להיטהר מטומאה קלה אינו צריך כוונה לשם טבילה?! (בתמיהה) – לכן אין להעמיד את הברייתא העוסקת בעניין כוונה בטבילה במקרה שהוא טמא טומאה קלה אלא יש להעמיד אותה במקרה שהוא טמא טומאה חמורה. הרי שיש לפרוך את התירוץ!
ומתרצים את הקושיה: מכיון שנתן דעתו לטהרה מעולה ממנה, (מגיה הוסיף במסירה שלפנינו 'אינו', וקלקל ("תוספתא כפשוטה")) צריך כוונה – הטובל להיטהר מטומאה קלה אינו צריך כוונה לשם טבילה כשהוא טובל לחולין, אבל כשהוא טובל לדבר חמור יותר מחולין (למעשר, לתרומה או לקודש) הוא צריך כוונה לשם טבילה. לכן אפשר להעמיד את הברייתא במקרה שהוא טמא טומאה קלה (לרבי שמעון בן לקיש, לחולין אינו צריך כוונה לשם טבילה אלא בטבל מטומאה דרבנן, אבל בטבל מטומאה דאורייתא אף לחולין צריך כוונה לשם טבילה ("תוספתא כפשוטה")).
ומקשים בהצעת משנה שחולקת על הדעה האמוראית המובאת לפני כן: מתניתא פליגא – המשנה (המקור התנאי, והוא משנה מקוואות ז,ו) חלוקה על רבי שמעון בן לקיש: מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות – מצומצמות (המקווה אינו מטהר אלא בארבעים סאה), וירדו שנים וטבלו זה אחר זה – במקווה זה, - הראשון טהור – שהרי טבל במקווה שיש בו מים כשיעור מקווה, והשיני טמא – לפי שחסרו המים שבמקווה מארבעים סאה על ידי טבילתו של הראשון, שמקצת מהמים דבקו בגופו של הראשון. רבי יהודה (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) אומר: אם היו רגליו של הראשון נוגעות במים – בזמן שהשני טבל בהם, - אף השיני טהור – לפי שרואים כאילו המים שעל גופו של הראשון מחוברים למי המקווה, ולא חסר משיעור המקווה כלום! – רבי יהודה סובר כרבי יהושע, ומשמע שהמשנה מדברת אף במקרה שהוא טמא טומאה חמורה. הרי שרבי יהושע חולק אף בטומאה חמורה, שלא כרבי שמעון בן לקיש!
ומתרצים את הקושיה על ידי הצעת אוקימתא למשנה שממנה הקשו: ועוד היא באוכל אוכלין טמאין ובשותה משקין טמאין – יש להעמיד גם את המשנה במקרה שהוא טמא טומאה קלה, כגון שאכל אוכלים טמאים או שתה משקים טמאים, שאין טומאתו אלא מדברי סופרים, ובמקרה זה המים שעליו נחשבים מחוברים למים שבמקווה, אבל לא במקרה שהוא טמא טומאה חמורה.
ומקשים על הדעה האמוראית המובאת לפני כן בהצעת משנה בצירוף מקור תנאי נוסף: מתניתא פליגא – המשנה (המקור התנאי, והוא משנה מכשירין ד,ו) חלוקה על רבי שמעון בן לקיש: צנון שבמערה – שנתנוהו לתוך המים שבמערה, - אשה (בכתבי היד של המשנה אין מילה זו) נידה מדיחתו – שם, והוא טהור – שלא הוכשר לקבל טומאה במים שבמערה המחוברים לקרקע (אין מים מחוברים מכשירים אלא תלושים). העלתו כל שהוא מן המים - טמא – הצנון, שהוכשר לקבל טומאה במים שעליו או שעל ידיה, מאחר שנתלשו לרצון, שהרי נתכוונה להדיחו בהם, ונטמא במגעה. ויש להציע ברייתא המוסיפה על המשנה (בהבאת דעה חולקת): ותני עלה: – ושונה (התנא) עליה (על המשנה): רבי יהודה מטהר משם רבי יהושע – אם העלתו כל שהוא מן המים - טהור הצנון, לפי שרואים כאילו המים שעליו או שעל ידיה מחוברים למי המקווה. ויש לתמוה: ונידה לא טומאה חמורה היא?! (בתמיהה) – הרי המשנה מדברת בנידה שהיא טמאה טומאה חמורה! הרי שרבי יהושע חולק אף בטומאה חמורה, שלא כרבי שמעון בן לקיש!
וקובעים: הדא פליגא – (המשנה) הזאת חלוקה על רבי שמעון בן לקיש ולית לה קיום – ואין לה קיום (אין לה תירוץ ויישוב לשיטתו).
הסוגיה על המשנה טהרות ח,ט מקורה בתלמוד למסכת טהרות.
בבבלי חגיגה יט,א אמרו: מאן תנא: עודהו רגלו אחת במים (הריהו כטובל)? - אמר רבי פדת: רבי יהודה היא. דתנן: מקווה שנמדד ויש בו ארבעים סאה מכוונות, וירדו שנים וטבלו זה אחר זה - הראשון טהור והשני טמא. רבי יהודה אומר: אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים - אף השני טהור.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מחלוקת (חכמים ורבי יהודה) במעלות דרבנן (במקרים שחיוב הטבילה הוא רק משום תקנות חכמים), אבל מטומאה (ממש) לטהרה - דברי הכול השני טמא, והיינו דרבי פדת (שהרי לשיטה זו, רק לדעת רבי יהודה הטובל מחזיק עצמו לטהרה כשרגלו אחת במים).
איכא דאמרי: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מחלוקת מטומאה לטהרה, אבל במעלות דרבנן - דברי הכול אף השני טהור, ופליגא דרבי פדת (שהרי לשיטה זו, לדברי הכול הטובל מחזיק עצמו לטהרה כשרגלו אחת במים).
שיטת רבי פדת והלשון הראשון שאמר רב נחמן בשם רבה בר אבוה בבבלי, שהברייתא בעניין החזקה בטבילה והמחלוקת במשנה במקוואות הן רק בטומאה דרבנן, היא כשיטת רבי שמעון בן לקיש בירושלמי.
• • •